חיים חוזרים וקרמה – 02

חיים חוזרים וקרמה

חשיבותם בתרבות המודרנית

רודולף שטיינר

6 הרצאות בנושא של הקרמה שניתנו במקומות שונים

GA135 GA130

תרגם מאנגלית: ברכה

הקלדה, עריכה ותיקונים: דניאל זהבי

תיקונים: דליה דיימל, מרים פטרי

הרצאה 2

ברלין, 30 בינואר 1912 GA135

כיום נמשיך להתעמק ולהבהיר את הנושא שעסקנו בו בהרצאה הקודמת ושאולי לרבים מכם הוא לא היה ברור. מה הצגתי בהרצאה הקודמת? משהו שדומה להרגשה שיש לאנשים כשהם נמצאים במצב מסוים בחיים שבו עליהם לחשוב על התנסויות ואירועים קודמים ואז להיזכר בהם. זיכרון הוא התנסות של הנפש האנושית שבהכרה רגילה קשורה רק למהלך החיים של הנפש מלידה ועד מוות, או ליתר דיוק, למשך הזמן שמתחיל בשנות הילדות המאוחרות ונמשך עד למוות. אנו יודעים שבהכרה הרגילה זיכרוננו יכול לחזור אחורנית רק עד למקום מסוים בילדות. את האירועים שהתרחשו לפני כן אנו שומעים מהורינו וקרובי משפחה. כשאנו חושבים על רצף הזמן אנו מדברים עליו כקשור לחיי הנפש כ'זמן שאנו זוכרים'. כמובן שאיננו יכולים להתעמק יותר בפירוש המילים 'היכולת להיזכר' או 'זיכרון', כמו כן זה לא ישרת את מטרתנו. מה שחשוב להבין זה שכל דבר שקשור עם מילים אלו קשור למחשבות אודות התרחשויות מן העבר. מה שדיברנו בהרצאה האחרונה קשור לרעיון זה, אבל זה לא בדיוק אותו זיכרון רגיל, אלא יש לחשוב על זה כעל יכולת רחבה וגבוהה יותר של זיכרון שמובילה אותנו מעבר לגלגול הנוכחי להרגשה וודאית שהיו לנו גלגולים קודמים.

אם נגבש לנו תפיסה ממשית לגבי התהליך שבו אדם חייב להיזכר במשהו שהוא למד בתקופה קודמת בחייו והוא מכוונן את נפשו כדי להעלות מהמעמקים את מה שהוא למד באותה תקופה על מנת להשלים את זה בהווה – אזי נראה בתהליך זכירה זה פונקציה ששייכת ליכולת הזכירה הנורמלית שלנו. בהרצאה הקודמת דיברנו על הפונקציות של הנפש. פונקציות אלה צריכות להוביל אותנו למשהו שמתעורר בהווייתנו הפנימית בקשר לחיינו הקודמים בדומה למה שמתעורר בנפשנו בחיים הנוכחיים כשאנו מרגישים שחוויה מהעבר עולה בזיכרוננו. כלומר, צריך לא לקפוץ למסקנה מההרצאה הקודמת שזה כל מה שנחוץ כדי להובילנו לגלגולנו הקודם, או שזה ייתן לנו מושג אמיתי על סוג האנשים שהיינו בהתגשמות כלשהיא בעבר. דברים אלה הם רק כלי עזר, כמו שזיכרון עצמי הוא כלי עזר כדי שנוכל לדלות החוצה דברים ששקעו במעמקי נפשנו.

לסיכום הנושא של זיכרון מעין זה אודות החיים הפיזיים הקודמים אפשר לומר שהדרך הטובה ביותר לעשות זאת היא: אירועים רבים בחיינו נוכל להבין על ידי מעט ידע עצמי. אם מתרחש משהו שהוא לא נעים ואנו לא מבינים מדוע זה קרה לנו, אנו יכולים לומר לעצמנו: "אנו אנשים לא זהירים ולכן ברור שזה קורה לנו." גישה כזו לפחות מראה שאנו מבינים מעט את אשר ארע. אולם ישנן התנסויות ללא-ספור שאנו לא יכולים לתפוס שהן קשורות לכוחות ויכולות של הנפש. לרוב בחיים הרגילים אנו אומרים שהן קרו 'במקרה'. או שאנו אומרים שזה היה 'תאונה' כאשר אנו לא מבינים כיצד ההתרחשויות שקורות לנו כמכות גורל קשורות לנטיית נפשנו הפנימית.

בהרצאה האחרונה הדגשתי אירועים אחרים – התרחשויות שדרכן אנו מחלצים את עצמנו, במידה מסוימת, בעזרת האגו שלנו, ממצב מסוים שבו אנו נמצאים. למשל: קרוב משפחה או הורינו, מייעדים אותנו למקצוע מסוים בחיים. אנו מרגישים שעלינו לעזוב מקצוע זה בכל מחיר ולעסוק במקצוע אחר. כשאנו מביטים אחורה על מקרה זה, יותר מאוחר בחיינו, אנו אומרים: "הוצבנו במצב מסוים בחיים, אך בעזרת דחף רצוננו, בעזרת האמפטיה או הסימפטיה שלנו, הוצאנו את עצמנו ממנו." כלומר, המטרה אינה לשים לב לכל מיני דברים, אלא להגביל עצמנו בזיכרון לאחורה למשהו שהשפיע מאוד על חיינו. למשל, אם אדם לא הרגיש מעולם רצון ודחף להפוך למלח, דחף רצוני כפי שתואר בהרצאה האחרונה לא בא בחשבון כלל, אלא רק כזה שבאמצעותו האדם הביא לשינוי בגורלו, להיפוך מצב מסוים בחייו. אבל כאשר, יותר מאוחר בחיים, אנו נזכרים במשהו מסוג זה ואנו מבינים שחילצנו את עצמנו, אסור לנו לפתח רגשי חרטה בהקשר לכך, במובן שאסור היה לנו לעשות זאת. הנקודה העיקרית אינה התוצאה המעשית של ההחלטה, אלא העובדה שאנו נזכרים מתי אירעה נקודת מפנה זו. בנוגע למאורעות שעליהם אנו אומרים: "זה התרחש במקרה", או "היינו במצב כזה או אחר אבל חילצנו עצמנו ממנו", עלינו לעורר במלוא המרץ את ההתנסות הפנימית הבאה: אנו אומרים לעצמנו: "אדמיין שהמצב שממנו נחלצתי היה מצב שהכנסתי עצמי אליו בכוונה תחילה בעזרת דחף הרצון הכי חזק שלי." אנו מביאים בפני נפשנו את אותו מצב שהיה דוחה בעינינו ושממנו נחלצנו. אנו עושים זאת על ידי כך שאנו אומרים לעצמנו: "כניסוי, אשכנע את עצמי שבחרתי בזה בכל כוחי. אביא בפני נפשי את התמונה של מישהו שבחר במשהו כזה בכל כוחו." נדמיין שאנו הבאנו על עצמנו את אותם התרחשויות שכיננו 'תאונות'.

בואו ונאמר שנזכרנו איך במקום כלשהוא נפלה אבן מבניין והיא פגעה בכתפנו ופצעה אותנו קשות. נדמיין לעצמנו שטיפסנו על הגג והנחנו את האבן בצורה נוטה ליפול ואז רצנו במהירות למטה כדי שהיא תיפול עלינו. כמובן שאלה רעיונות מגוחכים. מה שחשוב כאן הוא מהי התועלת שאנו יכולים להפיק מהם.

עכשיו בואו ונשים עצמנו במקום הנפש של האדם שלמענו יצרנו את התמונה הזאת, אותו אדם שלמעשה גרם בכוח רצונו, שיקרה לו מה שקרה לנו 'במקרה', ושרצה שיקרו לו כל המאורעות שאנו הצלחנו להיחלץ מהן. אם נחזור על הניסוי פעמיים, שלוש או ארבע פעמים, לא תהיה תוצאה בנפשנו, אך אם נחזור עליו באין ספור התנסויות שנמצא, אם נחפש אותם, אזי התוצאות תהיינה משביעות רצון. כשנעשה זאת שוב ושוב ונגבש לעצמנו מושג אמיתי על אותו אדם שרצה בכל ההתרחשויות שאנו לא רצינו בהן, אזי נגלה שהתמונה הזאת לעולם לא תעזבנו ושהיא עושה רושם עז עלינו במובן שיש לה קשר כלשהוא אלינו. כשנגיע להבנה דקה בסוג זה של מבחן עצמי, עד מהרה נגלה כיצד נטייה ותמונה זו, שיצרנו בעצמנו, דומה לתמונה שהעלינו מזיכרוננו. ההבדל הוא בכך שכאשר אנו מעלים תמונה כזו מהזיכרון בדרך הרגילה, לרוב היא נשארת בגדר תמונה, אך כאשר אנו מבצעים את הניסוי שהזכרתי, מה שיתעורר לחיים בתוך נפשנו מכיל בתוכו גורם של רגש הקשור יותר לנטיות הנפש ופחות לתמונות. נרגיש קשר מיוחד לתמונה זו. התמונה פחות חשובה, אבל הרגשות שמתעוררים בנו יוצרים רושם דומה לזה שנוצר על ידי תמונות-זיכרון. כך נוכל להגיע אל ה'ידע' אם נחזור שוב ושוב על תהליך זה. ניתן לומר שהתמונה שיצרנו מתבהרת יותר ויותר ממש כשם שתמונת זיכרון מתבהרת כאשר אנו נזכרים בה ודולים אותה ממעמקי נפשנו החשוכים.

אין משמעות למהו הדבר שאנו מדמיינים לעצמנו, מכיוון שהוא משתנה והופך לאחר. התהליך דומה למה שקורה כאשר ברצוננו להיזכר בשם של אדם כלשהוא ואנו כמעט נזכרים בו, אבל מיד שוכחים אותו: אנו נזכרים בחלק מהשם ואומרים, למשל, נוסבאור. אחר כך, מבלי שנבין מדוע, השם הנכון צץ בזיכרוננו – אולי נוסדורפר. כמו שבמקרה הזה השמות נוסבאומר ונוסדורפר בנו האחד את משנהו, כך גם התמונה שדמיינו לעצמנו מתקנת את עצמה ומשתנה. זהו הדבר הגורם לרגשות שלנו להתעורר: "כאן השגתי משהו שקיים בתוכי והצורה שבה הוא קיים בתוכי ושבה הוא קשור לשאר חיי נפשי, מראה לי בבירור שהדבר הזה לא יכול להתקיים בתוכי בצורה זו בהתגשמותי הנוכחית!" מכאן אנו מבינים בבהירות גדולה יותר ויותר, שמה שקיים בתוכנו בצורה זו מתייחס לעבר. עלינו להבין שאנו דנים כאן בסוג של יכולת זכירה שניתן לפתח בנפש האדם, יכולת, שבניגוד לזכירה הרגילה, יש לכנותה בשם אחר. אם אנו מכנים את יכולת הזכירה הרגילה בשם 'זיכרון תמונתי' אזי את יכולת הזכירה שאנו מדברים עליה יש לתאר כסוג של 'זיכרון התנסות רגשי'. הדברים הבאים יוכיחו שיש לכך בסיס מסוים.

זכרו שיכולת הזכירה הרגילה שלנו היא סוג של זיכרון תמונתי. למשל, אירוע כואב במיוחד שאולי קרה לפני עשרות שנים, שב ועולה בזיכרונכם. הזיכרון יכול לעלות על כל פרטיו, אולם את תחושת הכאב שחשתם לא תרגישו כעת בכל העוצמה. תחושה זו נמחקה מתמונת זיכרונכם. כמובן שישנן דרגות שונות ויתכן שאירוע מסוים פגע בנו כה קשה שאנו שוב ושוב חשים צער חדש ועמוק יותר בהיזכרנו בו. העיקרון הכללי הוא: כל עוד זה נוגע להתגשמותנו הנוכחית, זיכרוננו הוא זיכרון תמונתי והרגשות שחווינו או דחפי הרצון עצמם, לא עולים בנפשנו בעוצמה דומה.

ניקח דוגמא אופיינית כדי לראות את ההבדל בין תמונה שעולה בזיכרון לבין מה שנשאר בזיכרוננו מהרגשות ודחפי הרצון. נחשוב על אדם הכותב זיכרונותיו. למשל, כשביסמארק כתב את זיכרונותיו הוא הגיע לשלב שבו הוא התכונן למלחמה האוסטרית-גרמנית, בשנת 1866. תארו לעצמכם מה התרחש בנפשו ברגע קריטי זה, כאשר הוא הוביל והדריך מאורעות מול גינויים ודחפי רצון רבים. תנסו לא לחשוב איך כל זה חי בנפשו באותה תקופה, אלא תארו לעצמכם שכל מה שהוא חווה אז בהשפעות ההתרחשויות שקע למעמקי נפשו. לאחר מכן תארו לעצמכם עד כמה קהים הפכו הרגשות ודחפי הרצון שלו בשעת כתיבת זיכרונותיו, בהשוואה למה שהם היו בזמן אמת. אנו מבינים היטב מהו ההבדל בין תמונת הזיכרון לבין הרגשות ודחפי הרצון המקוריים שהיו מעורבים בעניין.

מי שמכיר את האנתרופוסופיה יבין את מה שלעיתים קרובות נאמר: לפעילות המושגית שלנו הכוללת את הפעילות המושגית הקשורה לזיכרון ומתעוררת על ידי העולם החיצוני שבו אנו חיים בגופנו הפיזי, יש משמעות רק בהתגשמות הנוכחית. עקרונות הבסיס של האנתרופוסופיה לימדו אותנו את האמת הגדולה שכל המושגים והרעיונות שאנו מאמצים לעצמנו כשאנו מבינים משהו דרך החושים, כאשר אנו מקווים למשהו או פוחדים ממשהו בחיים – שלא קשור לדחפי הנפש, אלא למושגים – כל מה שמרכיב את חיינו המושגיים, נעלם מהר מאוד אחרי שאנו עוברים דרך שער המוות. וזאת מפאת שהמושגים שייכים לדברים שנעלמים יחד עם החיים הפיזיים, שייכים למה שמחזיק הכי מעט מעמד.

כל מי שעיין פעם בחוקי גלגול הנשמות וקרמה יוכל להבין בקלות שמושגינו, כפי שאנו רוכשים אותם בחיים ביחס לעולם הפיזי או לדברים ששייכים למישור הפיזי, באים לידי ביטוי בדיבור ולכן אנו יכולים לחבר את החיים המושגיים עם הדיבור. אנו יודעים שעלינו ללמוד לדבר בשפה ספציפית בגלגול נתון. זה ברור שאף אחד מילדי בית הספר הרבים החיים בתקופתנו ושהתגשמו ביוון העתיקה, לא חושב שיותר קל לו ללמוד את השפה היוונית כי הוא זוכר אותה מהתגשמות קודמת שלו! הדיבור הוא ביטוי של חיינו המושגיים ולכן המושגים הלקוחים מהעולם הפיזי, ואפילו המושגים שאנו לומדים על עולמות עליונים, מושפעים תמיד במידה מסוימת מהתמונה הסובייקטיבית שיש לנו על העולם החיצוני. אנו מבינים איזה מושגים מסוגלים לספר לנו על העולמות העליונים רק כשיש לנו תובנה. בנוסף מה שאנו לומדים ישירות מהמושגים קשור במידה מסוימת לחיים בין לידה למוות. לאחר המוות אין אנו יוצרים מושגים כפי שאנו יוצרים בעולם הפיזי. לאחר המוות אנו רואים את המושגים כעצמים של תפיסה. הם קיימים ממש כשם שהצבעים והצלילים קיימים בעולם הגשמי. בעולם הפיזי מה שאנו מתארים לעצמנו באמצעות המושגים עושה רושם של דבר פיזי, אך כשאנו מנותקים מגופנו אזי יש לנו מושגים ממש כמו שיש לנו צבעים וצלילים בעולם זה. כמובן שאין אנו יכולים לראות את הצבע האדום או הכחול כפי שאנו רואים אותם בעולם הפיזי עם העיניים הפיזיות, אך הדברים שאנו לא רואים בעולם זה ואשר לגביהם אנו יוצרים מושגים, דומים אחרי המוות לאדום, לירוק או לכל צבע או צליל אחר שאנו תופסים בעולם זה. דרך הרעיונות והמושגים אנו לומדים להכיר דברים בעולם הפיזי (במובן של 'הפילוסופיה של החירות'), אנו יכולים לראות דרך המסווה של החיים המושגיים, אך כשאנו מנותקים מגופנו, זה עומד שם כמו שהעולם הפיזי ניצב בפני תודעתנו.

ישנם אנשים בעולם הפיזי שמאמינים שרשמי החושים מעבירים את הכל. מה שאנו יכולים להבהיר לעצמנו באמצעות המושגים – כגון המושג 'טלה' או 'זאב' – כולל את כל מה שהחושים מסוגלים להעניק לנו. אך אלה שמודים בקיומם של רשמי חושים בלבד, יכולים למעשה להתכחש למושגים שמעבירים עצמים. אנו יכולים ליצור במוחנו תמונה של כל מה שמצטייר לנו כטלה או כזאב. ההשקפה הרגילה מנסה לרמוז שמה שאנו יכולים לבנות בעולם זה בצורה מושגית אינו אלא 'רעיון פשוט'. אך אם היינו כולאים זאב ומאכילים אותו במשך זמן רב בבשר טלה בלבד, כך שהוא יהיה מלא בחומר של טלה – אף אדם לא ישכנע עצמו שכתוצאה מכך הזאב הפך לטלה. אם כן, עלינו לומר: זה ברור במקרה זה שהמושג הוא שמעביר את רשמי החושים. וודאי, אין להכחיש שמה שמעצב את המושג, מת. מה שנשאר מזאב או מטלה – מה שנמצא בתוכם ולא ניתן לראותו בעיניים הפיזיות – אותו אפשר להבין, 'לראות' בחיים שבין המוות ללידה מחדש.

זו הסיבה שכאשר אנו אומרים שהמושגים קשורים לגוף הפיזי, אסור לנו להסיק מכך שהאנושות תישאר ללא מושגים, או ללא התוכן של המושגים, בחיים בין המוות ללידה מחדש. מה שיעלם הוא רק מה שיוצר את המושגים. חיינו המושגיים כפי שאנו חווים אותם בעולם הפיזי, הם משמעותיים רק עבור החיים של הגלגול הנוכחי.

כבר הזכרתי בהקשר זה את מקרהו של פרידריך היבל, ששרבט פעם ביומנו תוכנית גאונית עבור דרמה. הוא הגה את הרעיון של אפלטון שהתגשם שנית בתלמיד בית-ספר, והוא עשה רושם גרוע ביותר על המורה וננזף קשות מפני שלא הבין את אפלטון! גם כאן יש רמז לכך שמבנה המחשבה של אפלטון, כל מה שחי בתוכו בצורת מחשבה, לא מחזיק מעמד בצורה דומה בהתגשמות הבאה. כדי לקבל מושג סביר על נושאים אלה, עלינו לדון בחיי נפשו של אדם מנקודת מבט מסוימת. מהו תוכן חיי נפשנו?

כדבר ראשון יש לנו את מושגינו. העובדה שמושגים אלה החדורים ברגשות מסוגלים לחולל דחפי רצון, לא מונעת מאתנו לדבר על חיים ספציפיים של מושגים בתוך הנפש. כי למרות שישנם אנשים שכמעט לא יכולים להגביל את עצמם אל מושג טהור, בכל זאת כשהם מבינים משהו הם גם מיד מביעים סימפטיה או אנטיפטיה ובצורה כזו הם עוברים לדחפים אחרים, זה לא אומר שאי אפשר להפריד את חיי המושגים מתכנים אחרים של הנפש. דבר שני, בחיי נפשנו יש לנו התנסויות של רגשות המופיעות במגוון רב של צורות. בחיי הרגש קיימים הניגודים של סימפטיה ואנטיפטיה שאנו מרגישים כלפי דברים, או, אם נרצה לתאר אותם בצורה יותר סימפטית, נכנה אותם אהבה ושנאה. ניתן לומר שרגשות אלה יוצרים כמו גירוי, ושוב, קיימים רגשות שיוצרים מתח ושחרור מסוים. אך אי אפשר לסווג אותם יחד עם סימפטיה ואנטיפטיה כי דחף של הנפש שניתן לתארו כמתח, גירוי, או שחרור, שונה ממה שבא לידי ביטוי בחיבה או סלידה. כדי לתאר את כל סוגי הרגשות השונים דרוש זמן רב. דבר זה כולל גם את מה שניתן לתאר כחוש ליופי או לכיעור, שהוא מרכיב ספציפי של נפשנו שאינו דומה לרגש של חיבה או סלידה ובשום פנים לא ניתן לסווגו יחד איתם.

אנו יכולים גם לתאר את הרגשות הספציפיים שיש לנו כלפי רע או טוב. אין זה הרגע המתאים להרחבת הדיבור על ההבדלים הקיימים בין התנסויות פנימיות הקשורות למעשים טובים או רעים לבין רגשי הסימפטיה או האנטיפטיה שמעשים אלו מעוררים בנו: האהבה שאנו חשים למעשים הטובים והשנאה שיש בנו כלפי מעשים רעים. בצורה זו אנו מסוגלים לחוש מגוון רחב של רגשות שונים ואנו מסוגלים להבדיל ביניהם ובין מושגנו.

דחפי הרצון, חיי הרצון, הם סוג שלישי של התנסויות נפשיות. גם כאן לא ניתן לסווג את הסוג הזה יחד עם מה שניתן לכנות בשם התנסויות הרגש הסגורות בתוך חיי נפשנו בהתאם לדרך שבה אנו חווים אותן. דחף הרצון אומר: "תעשה כך או אחרת." מפני שאנו חייבים לדעת להבחין בין רגש פשוט כלפי מה שנראה לנו טוב או רע עבורנו או עבור הזולת, לבין מה שמתעורר בנפשנו, שהוא יותר מרגש, כאשר אנו נדחפים לעשות מעשים טובים ולהימנע ממעשים רעים. השיפוט יכול להישאר תלוי ברגשות, אך דחפי הרצון הם משהו אחר לגמרי.

אף על פי שישנם מעברים בין חיי הרגש ובין דחפי הרצון, אל לנו לסווגם יחד, על סמך תצפית רגילה, מבלי לשקול זאת כראוי. בחיי האדם ישנם מעברים בכל מקום. כשם שישנם אנשים שלעולם אינם מגיעים לתפיסות טהורות, אבל הם תמיד מביעים את האהבה או השנאה בו-זמנית, ואשר מושלכים לכאן ולשם מפני שהם לא מסוגלים להפריד בין הרגשות לבין התפיסות שלהם, כך ישנם גם אנשים שכאשר הם רואים משהו, הם חייבים להמשיך הלאה באמצעות דחף רצוני והם עושים מעשה כלשהו, אפילו אם אין הצדקה למעשה. התוצאה איומה. אפשר לדבר על קלפטומניה וכדומה. יש כאן יחסים מסודרים בין הרגשות לבין דחפי הרצון, אם כי במציאות יש חובה להבדיל טוב ביניהם.

ובכן, בחיי נפשנו אנו חיים ברעיונות, ברגשות ובדחפי רצון. ראינו שחיי הרעיונות שלנו קשורים לגלגול אחד בלבד, בין הלידה למוות. ראינו גם איך אנו נכנסים לחיים ובונים לעצמנו את חיי רעיונותינו. אולם זה שונה כשמדובר בחיי הרגש או חיי הרצון שלנו. אני יכול לומר לאלה הסבורים שזה אותו דבר, שהם כנראה לעולם לא חשבו בצורה אינטליגנטית על שלבי ההתפתחות של ילדים. חשבו על ילד וחיי רעיונותיו לפני שלמד לדבר. הוא מקשר בינו לבין העולם הסובב אותו באמצעות מושגים או רעיונות. אך יש לו סימפטיות ואנטיפטיות ברורות, וגם דחפי רצון פעילים בעד או נגד כל דבר. נחרצות חיי הרצון המוקדמים הללו הטעו את אחד הפילוסופים – שופנהאואר[1] – שהאמין שלא ניתן לשנות כלל את אופי האדם במהלך חייו. זה לא נכון. אופי האדם הוא בר שינוי.

עלינו להבין שכאשר אנו נכנסים לתוך החיים הפיזיים, המצב בנוגע לרגש ולדחפי הרצון אינו דומה כלל למצב בנוגע לחיים המושגיים, וזאת מכיוון שאנו נכנסים לתוך התגשמות כשאנו מצוידים היטב בהתנסויות של רגשות ודחפי רצון. כשמתבוננים נכון אפשר לומר שברגש ובדחפי הרצון יש משהו שהבאנו עימנו מגלגול קודם. את כל זה עלינו לשזור כ'זיכרון-רגשי' בניגוד ל'זיכרון מושגי', ששייך להתגשמות אחת בלבד. אין אפשרות להגיע למסקנה מעשית על סמך זיכרון המושגים בלבד. כל מה שאנו מפתחים בחיים המושגיים לא יכול לעורר רושם שאומר לנו, אם נבינהו נכון: יש לך בתוכך משהו שנכנס להתגשמות זו יחד אתך ברגע לידתך. לשם כך יש לחפש מעבר לחיי המושגים. הזכירה חייבת להיות משהו שונה ואנו הוכחנו מהי זכירה. כיצד אנו מגיעים לזכירה-עצמית? אנו לא מתארים לעצמנו: "דבר זה היה מקרי בתוך חיינו, קרה לנו דבר מה והיינו במצב של חיים שנחלצנו מזה," וכך הלאה. אל לנו להסתפק בזכירת המושגים. יש להחיות אותם, להפעיל אותם, כאילו עומדת לפנינו תמונה של אישיות שרצתה שכל זה יקרה לה. עלינו לחשוב שרצינו שכל זה יקרה לנו. התנסות זו שונה מאוד מההתנסות של זכירת מושגים. זוהי התנסות שבה אנו חיים את עצמנו בתוך כוחות נפש אחרים, אם ניתן לומר כך.

המנהג להשתמש ברצון ובתשוקה כדי למלא את נפשנו בתוכן מסוים, נוהג שהיה ידוע ומפותח בכל בתי הספר לחכמת הנסתר, מוצא את אישור באמצעות תורת האנתרופוסופיה וניתן להסבירו דרכה. צריך להיות ברור לנו שכאשר אנו מעניקים תוכן ספציפי לחיי הרגש והרצון שלנו, עלינו לפתח משהו דומה למושגי-זיכרון, אבל זה לא הכל. זהו משהו שמאפשר לנו לפתח סוג אחר של זיכרון המוביל אותנו בהדרגה מעבר לחיים שמוגבלים לגלגול אחד בין לידה ומוות.

יש להדגיש שהדרך המוצעת כאן היא בטוחה וטובה, אבל מלאה בויתורים. קל יותר לדמיין על סמך כל מיני דברים חיצוניים שמישהי היתה מרי אנטואנט או מרי מגדאלן, או מישהו כזה בהתגשמות קודמת. אך באמצעות השיטות שתוארו כאן יותר קשה לנו להרכיב, מתוך הקיים בנפשנו, תמונה אמיתית על האדם שהינו. לכן עלינו לוותר על דברים רבים, כי קל להתעות אותנו. אם מישהו אומר: "כן, זה אפשרי בהחלט שנדמיין לעצמנו משהו בקשר לזיכרונות שלנו שמעולם לא היו קיימים", אלה לא ספקות אמיתיים. את ההבחנה בין דמיון אמיתי לבין אשליה יכולים לספק לנו החיים עצמם. אדם כלשהו אמר לי פעם, בעיר בדרום גרמניה, שקרוב לוודאי שכל מה שכתבתי בספרי מדע הנסתר בקוויו העיקריים, מבוסס על השערות רגילות. הוא אמר שההשערות יכולות להיות כה ממשיות שאדם יכול לדמיין לעצמו לימונדה בעוצמה כה רבה שהוא יחוש את טעמה בפיו. ואם דבר זה יתכן, מדוע לא ייתכן שהדברים המתוארים בספר שהזכרתי יהיו מבוססים על השערות? מבחינה תיאורטית אפשר להעלות ספק שכזה, אבל אם החיים גורמים לנו לחשוב שיש אנשים שעל ידי הדוגמא של הלימונדה רוצים להוכיח את השפעת ההשערות, עלינו להוסיף שהם לא הצליחו להסיק מרעיון זה מסקנה הגיוניות. עליהם היה לנסות לא רק לדמיין לימונדה אלא גם לנסות להרוות את צימאונם בעזרת לימונדה דמיונית, אז הם היו קולטים שזה בלתי אפשרי. מסקנות צריך תמיד להסיק מההתנסויות שלנו ולא ניתן לעשות זאת בצורה תיאורטית אלא רק על ידי התנסות ישירה. כשם שאנו בטוחים שמה שעולה מתוך מושגי הזיכרון שלנו זה משהו שהתנסינו בו, כך גם דחפי הרצון שעוררנו בקשר למאורעות המקריים והלא רצויים העולים מהמעמקים הנפשיים בתור תמונות של התנסויות קודמות. אנו לא יכולים להפריך את האמירה של אדם שאומר: "אולי זה דימיון". וגם אין אנו יכולים להפריך מבחינה תיאורטית את מה שאנשים רבים מדמיינים שהם חוו, וכמעט בטוח שהם טועים, ואין אנו יכולים להוכיח להם את התנסותם האמיתית. מבחינה תיאורטית לא ניתן להוכיח דבר באף אחד מהמקרים.

בצורה זו ראינו איך התנסויות קודמות מקרינות על התנסויות עכשוויות וכיצד, באמצעות התפתחות נפשית קפדנית, אנו יכולים לשכנע עצמנו, לא רק שכנוע תיאורטי אלא גם מעשי, שנפשנו מתגלגלת שוב. אנו לומדים את קיומה בעבר.

ישנן התנסויות בתוך חיינו שהן מסוג שונה לחלוטין – התנסויות שכאשר אנו מעלים אותן בזיכרוננו אנו חייבים לומר: "אין בצורת הופעתן כדי להסביר לנו את החיים הקודמים". אתן דוגמא היום של סוג אחד של התנסות שכזאת, אם כי זה יכול להתרחש באלפי דרכים אחרות. נניח שאישה הולכת ביער ובעוד היא שקועה במחשבות חומק מזיכרונה שהשביל ביער מסתיים בתהום כעבור מספר צעדים. היא שקועה בבעיותיה והולכת בקצב כזה שבעוד שניים-שלושה צעדים היא לא תוכל לעצור ותיפול אל מותה. אך בדיוק על סף התהום היא שומעת קול: "עצרי!" הקול ממסמר אותה למקומה. היא מאמינה שמישהו הציל אותה ומבינה שחייה היו מסתיימים לולא היו עוצרים בעדה. אך כשהיא מביטה סביבה אין היא רואה איש.

הוגה הדעות המטריאליסטי יאמר שבגלל נסיבות מסוימות עלתה ממעמקי נפשה של האישה הזיה קולית והיה לה מזל שהיא ניצלה בצורה כזאת. אך יתכן וישנן דרכים אחרות להסביר את שאירע, דרכים שצריכות לזכות לפחות להכרה. ציינתי היום, שאפשר רק לתאר את ה'דרכים האחרות' האלה, אבל לא ניתן להוכיחן. אנו יכולים לומר: "תהליכים בעולם הרוח גרמו לכך שברגע ההגעה למשבר הקרמתי של האישה, היא קיבלה את חייה במתנה. אם העניינים היו מתנהלים אחרת ללא אירוע זה, חייה היו מגיעים לקיצם. ניתן לומר שהאישה קיבלה מתנה, והיא חייבת את חייה החדשים לכוחות שעומדים מאחורי הקול."

אנשים רבים בימינו יכולים להתנסות בחוויה כזו אם רק ישאפו להכרה עצמית אמיתית. אירועים מסוג זה מתרחשים בחיי אנשים רבים בתקופתנו. אי אפשר לומר שאירועים אלו לא מתרחשים, אלא שאנשים לא שמים לב אליהם מפני שהם לא קורים תמיד באורח נחרץ כל כך כמו בדוגמא שהובאה. אנשים מתעלמים מהם מכיוון שהם רגילים שלא לשים לב אליהם. כעת אתן דוגמא אופיינית לאי שימת הלב של אנשים למתרחש סביבם.

הכרתי פעם מפקח בית ספר במדינה שבה התקבל חוק שלפיו מורים מבוגרים שלא קיבלו תעודות מסוימות, היו צריכים לעבור בחינות. אותו מפקח, שהיה מאוד אנושי, אמר לעצמו: "את המורים הצעירים שזה עתה סיימו את חוק לימודיהם, אפשר לשאול כל דבר, אך אין זה הוגן לשאול את אותן שאלות את המורים המבוגרים שעוסקים במקצוע כבר עשרים או שלושים שנה. עדיף לבחון אותם על תוכנו של ספר הלימוד שבעזרתו הם לימדו את תלמידיהם שנה אחר שנה." והפלא ופלא! מרבית המורים לא ידעו דבר מכל החומר שהם בעצמם מעבירים לתלמידיהם. אך האיש הזה היה בוחן שידע לדובב את האנשים כדי שהידע שלהם יעלה. זוהי רק דוגמא אחת שמוכיחה עד כמה אנשים לא שמים לב למתרחש סביבם גם כשמדובר בעניינים הקשורים אליהם.

בל נופתע כאשר דברים אלה קורים לאנשים בחייהם, כי אפשר לגלות אותם רק באמצעות הכרה עצמית ממוקדת. כשנתייחס לאירוע שכזה בצורה נכונה ואמיתית, אנו עשויים להרגיש הרגשה מאוד ברורה – הרגשה שמהיום קיבלנו את חיינו במתנה ושעל חיינו להתפתח בכיוון מיוחד. זוהי הרגשה טובה והיא פועלת כתהליך זיכרון כשאנו אומרים לעצמנו: "הגעתי למשבר קרמתי. חיי הגיעו אל קיצם שם." כשנשקיע עצמנו בהרגשה האמיתית הזו, יכול להיות שנחווה דבר מה שיגרום לנו להבין: "אין זה מושג זיכרון מהסוג שכל הזמן חוויתי בחיי, אלא זהו משהו בעל אופי מאוד מיוחד."

בהרצאה הבאה אסביר יותר לעומק דברים שהיום רק רמזתי עליהם. כי זוהי הדרך שבה החכם בימינו בוחן את אלה שהוא מאמין שהם יכולים להיות תלמידיו. מכיוון שהאירועים שצריכים להוביל אותנו אל עולם הרוח נובעים מהתרחשויות רוחניות שקורות סביבנו, ומהעובדה שאנו מבינים אותן נכון. קול שכזה, כפי שהוא קורא לאנשים רבים, איננו הזיה, כי באמצעות קול כזה מדבר המנהיג ששמו כריסטיאן רוזנקרויץ, אל בני האדם שהוא בחר שיהיו תלמידיו מבין כל האנשים. קריאה זו נובעת מאותה האישיות שחיה בהתגשמות מיוחדת במאה ה-13. זו הסיבה שלאנשים המתנסים בחוויה שכזו יש סימן, אות זיהוי, שבאמצעותו יכולים הם לחדור לעולמות הרוח. כיום עדיין לא הרבה אנשים מסוגלים לזהות את הקריאה הזאת, אבל האנתרופוסופיה תשפיע בצורה כזאת שבני האדם ישימו לב אליה, אם לא בהתגשמות הזו אזי בהתגשמות הבאה. אצל רוב האנשים שהתנסו בכך בימינו הקריאה לא מושלמת במובן שאפשר לומר עליהם בגלגול הנוכחי: "הם פגשו את החכם שבחר בהם להיות תלמידיו." אדם יכול לומר זאת דווקא על חייו שבין מותו האחרון לבין לידתו הנוכחית. זה מצביע על כך שמשהו מתרחש בחיים שבין המוות ללידה מחדש, שמתרחשים שם אירועים חשובים, אולי יותר חשובים מאשר בחיים שלנו כאן בין לידה למוות. זה אפשרי שיתרחש, ולפעמים זה אכן מתרחש, שבני אדם מסוימים, ששייכים כעת לכריסטיאן רוזנקרויץ, באו אליו בהתגשמות קודמת. אצל רוב בני האדם הגורל המשתקף באירוע שכזה התרחש בחיים האחרונים שלהם בין מוות ללידה הנוכחית.

אין אני אומר זאת כדי לייצר סנסציה אלא מסיבה מיוחדת. ובהקשר הזה ברצוני להוסיף דבר נוסף שהדגשתי תמיד ככל שאנו מתקדמים. לעיתים קרובות גיליתי שבני אדם שכחו מהר את הדברים שאמרתי או שהם זכרו אותם בצורה שונה ממה שנאמרו. זו הסיבה שבגללה אני חוזר ומדגיש מספר פעמים את הדברים החשובים והעיקריים, הסיבה לא כדי לחזור על עצמי. לכן אני חוזר ואומר היום: בתקופתנו ישנם אנשים רבים שהתנסו בחוויה שתוארה. מה שחשוב להדגיש זה לא שהחוויה אינה קיימת, אלא שלא זוכרים אותה מפני שלא העניקו לה את תשומת הלב הראויה. יש בדברים אלה מן הנחמה לאלו שאומרים: "חוויה שכזו אינה מנת חלקי ולכן אין אני מאלו שנבחרו." הם יכולים להיות בטוחים שכיום יש אינספור אנשים שהתנסו בחוויה שכזו – אני מאשר זאת מחדש רק כדי שתבינו מהי הסיבה האמיתית שבגללה אני מדבר על דברים אלה.

דברים אלה נאמרו כדי להפנות את תשומת לבנו פעם אחר פעם לעובדה שעלינו למצוא בצורה מוחשית את הקשר של חיי נפשנו לעולמות הרוח לא באמצעות כל מיני תיאוריות מופשטות. מדע הרוח האנתרופוסופי לא צריך להיות עבורנו מושג אבסטרקטי על העולם, אלא כוח חיים פנימי. אין אנו רק צריכים לדעת: "קיים עולם רוח שאליו שייכת האנושות", אלא שבמהלך חיינו לא זו בלבד שעלינו לשים לב לדברים שממריצים אותנו לחשוב באמצעות החושים, אלא גם לתפוס מתהליך של הבנה את הקשרים שמראים לנו: "בעולם הרוח יש לי את מקומי המוגדר." המקום האמיתי והמוחשי של האדם בעולם הרוח – זוהי הנקודה העיקרית שאליה אנו מפנים את תשומת לבנו.

מכיוון התפיסה התיאורטית האנשים מנסים לקבוע שהעולם מורכב מגורם רוחני ושלא צריך לחשוב על האדם בהקשר רוחי, אלא בהקשר של מישהו עם גורם רוחני פנימי. תפיסתנו המיוחדת על העולם שונה מכך מפני שהיא פורשת לפני האדם: "זהו הקשר המיוחד שלך עם עולם הרוח." בהמשך נוכל יותר ויותר, להגיע לאותם דברים שמנחים אותנו איך לראות את העולם כדי להבין את קשרנו עם רוח העולם הגדול, עם המקרוקוסמוס.

—————————————————————

  1. ארתור שופנהאואר (גרמנית: Arthur Schopenhauer)‏ (22 בפברואר 1788 – 21 בספטמבר 1860) היה פילוסוף גרמני, בעל השקפות פציפיסטיות וקוסמופוליטיות, שתורתו שימשה כשלב חשוב בהתפתחות הפילוסופיה האירציונאלית.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *