חידת המציאות – תורת הצבע של גתה

מתוך הספר

חידת המציאות

לספר ראו כאן

מאת: יצחק בר יונה

תורת הצבע של גתה

מחקר אלטרנטיבי בתחום הצבע בא לידי ביטוי בספרו של הוגה הדעות והמדען יוהאן וולפגנג פון גתה – "תיאוריות הצבע", משנת 1810.

גתה ידוע בעיקר כמשורר וכחוקר של עולם הצמחים, אך בעיניו הייתה תורת הצבעים שפיתח ההישג החשוב ביותר לאחר יצירתו הספרותית – פאוסט.[1] כמדען ונסיין רב־תחומי ביקש גתה לבדוק את הצבעים, לא באופן תיאורטי אלא היכן שהם נוצרים וכיצד הם משפיעים עלינו. הוא הכיר את תיאוריית הצבעים של ניוטון, אך סבר שאינה מתייחסת לאדם הקולט את הצבע ולכן אינה יכולה לרדת למהותה של התופעה. לעומת ניוטון, שראה בקרן האור משהו בעל ערך עצמי אובייקטיבי, גתה טען שלאור ולצבע יש היבט סובייקטיבי, שאותו קובע בחלקו מקור האור ובחלקו הרושם הנוצר בצופה. הניסויים שערך באמצעות המכשירים הפשוטים שעמדו לרשותו שיקפו מרכיבי צבע שלא היה להם מקור אובייקטיבי כלשהו, והם נוצרו על ידי היחס בין החפץ המואר לסביבתו.

לצורך בדיקת העניין יצר גתה מערכת פשוטה שכללה משטח אופקי וגוף בצורת חרוט המונח עליו, שניהם לבנים (איור 19). כאשר האיר את המערכת באור לבן משני הצדדים, כמתואר בחלק הימני של האיור, הואר החרוט משני צדדיו, ושני צללים אפורים הופיעו על משטח הבסיס הלבן. בניסוי השני, המתואר באיור השמאלי, תחילה הואר החרוט באור ירוק מצדו האחד בלבד (שלב זה אינו מתואר באיור). להוציא את השטח המוצל שיצר הגוף, נראו המשטח והגוף בצבע ירוק. בשלב שלישי, המתואר במחצית השמאלית של האיור, הגיע גילוי מפתיע. כאשר בנוסף לאור הירוק מהפנס השמאלי, האיר גתה את המערכת באור לבן, מימין לחרוט, הופיע צבע חדש – מגָנְטה, צבעו המשלים של הירוק בסקלת הצבעים.

C:\Users\User\Documents\חידת - תמונות\8.jpg

איור 19. ניסוי הצללים של גתה

לצבע המגנטה לא היה מקור אור כלשהו ולכן אי אפשר היה ליחס לו אורך גל או תכונות אחרות של האור, אלא לייחס אותו להיבט הסובייקטיבי של הראייה עצמה. עבור גתה הייתה זו הוכחה שהפרדיגמה הניוטונית תיאורטית מדי ואינה מתארת במלואה את מהות תופעת הצבע כפי שהיא מתגלה לעין האנושית.

גתה הכיר, כאמור, את ניסוי הנפיצה של ניוטון וכשניסה לשחזר את ניסויי המנסרה המפורסמים ראה דברים שונים. ברוח הפרדיגמה הניוטונית, שהאור מכיל בתוכו את מכלול צבעי הקשת, הביט גתה דרך הפריזמה השקופה בקיר לבן וציפה לראות ספקטרום צבעוני כלשהו, אך בפועל לא ראה אלא קיר לבן. כאשר, מאוחר יותר, התבונן דרך אותה מנסרה במשטח הכולל כתמים שחורים ולבנים של לוח שחמט, אזי במפגשים בין הכתמים השחורים ללבנים הבחין בפסי צבע כדוגמת אלה המתקבלים בתופעת הנפיצה.

גתה הכיר רעיונות עתיקים, מתקופת אריסטו וגם לפניו, אשר תלו את הופעת הצבעים ביחסי גומלין מיסטיים בין אור לאפלה, והוא החל לבדוק את הנושא בטבע, בכל מקום שהצבעים התגלו לעיניו. לשם כך בנה תיבת עץ וקבע בחלקה העליון סידרה של מלבני זכוכית שקופים למחצה (מה שנקרא לפעמים צבע "לבן חלבי"), שמידת שקיפותם שונה: החל ברמת "שקוף למחצה" וכלה ברמה "כמעט אטום".

C:\Users\User\Documents\חידת - תמונות\11.jpgC:\Users\User\Documents\חידת - תמונות\11.jpg
איור 20. תיבה חשוכה איור 21. תיבה מוארת מבחוץ

כאשר הייתה התיבה שבאיור 20 סגורה, חשוכה בפנים ומוארת מבחוץ, ראתה העין מלבנים של זכוכית צבועים בצבע כחול. כאשר האיר את התיבה מבפנים, כמתואר באיור 21, נראו מלבני הזכוכית בצבע צהוב. במילים אחרות, כאשר בניסוי הראשון צפה באפלת התא דרך מלבני הזכוכית, ראה צבע כחול. כאשר בניסוי השני ניבט אליו האור הבוקע מתוך הקופסה דרך מלבני הזכוכית, ראה צבע צהוב. נוסף לכך, ראה גתה שככל שגדלה מידת העכירות של מלבני הזכוכית התקרב צבעם לכיוון האדום, וככל שגדלה שקיפותם של מלבני הזכוכית התקרב צבעם לסגול.

מכאן יכול היה לנסח חוק טבע חדש: כאשר העין צופה באפלה דרך האור היא רואה צבע כחול.[2] כאשר העין צופה באור שניבט אליה דרך אפלה היא רואה צבע צהוב.[3] יתר הצבעים המתקבלים תלויים בעליית העכירות של הפילטר המפריד; הצהוב נוטה לאדום והכחול נוטה לירוק.

הדגמה מרשימה נוספת, מתאר גתה, קשורה להשתנות צבעי הרקיע במהלך שעות היום. בשעות הבוקר מאירה השמש את אבק האטמוספירה והצופה המביט לכיוון השמים ורואה את אורה חודר דרך עכירות האטמוספירה יראה צבע זהוב. בצהריים "ניבטת" אפלת החלל דרך עכירות האטמוספירה והצופה יתרשם שהשמיים תכולים. אחר הצהריים, כאשר דרגת העכירות של האטמוספירה עולה, עשויים השמיים להיראות זהובים אדמדמים.

את ניסוי הנפיצה באמצעות מנסרה ערך גתה באופן שונה מניוטון ( איור 22).

C:\Users\User\Documents\חידת - תמונות\12.jpg

איור 22. ניסוי מנסרה ראשון של גתה

במקום קרן אור מרוכזת, שבה השתמש ניוטון, גתה הקרין דרך המנסרה כתם אור מלבני לבן. על הקיר שמנגד נראה כתם מלבני מואר ובשוליו העליונים, במפגש המלבן המואר עם אפלת הקיר – הופיעו פסים בצבע אדום, כתום, צהוב. בשוליו התחתונים של המלבן המואר הופיעו פסי אור כחול, אינדיגו וסגול. במקום שבעת הצבעים של ניוטון, הופיעו בתנאים אלו שישה צבעים בלבד – הצבע הירוק חסר.

בניסוי נוסף, המתואר באיור 22, השתמש גתה במנסרה בעלת זווית ראש גדולה יותר, כך שגובה המלבן המואר הצטמצם ורצועות האור הצבעוניות, העליונה והתחתונה, התקרבו זו לזו עד כדי נגיעה. הצהוב שברצועה העליונה החל לחפוף לכחול של סדרת הצבעים התחתונה והצבע הירוק הופיע ביניהן. שני הניסויים, של ניוטון ושל גתה, הפיקו את מלוא סקלת הצבעים, אך הפרשנות להופעתם, כפי שאפשר לראות, הייתה שונה לחלוטין.

C:\Users\User\Documents\חידת - תמונות\13.jpg

איור 23. ניסוי הנפיצה השני במנסרה רחבה

שני מדענים דגולים אלו הותירו שתי גישות שונות להבנת הצבע, זו של ניוטון שבסיסה אמור להיות אובייקטיבי, כלומר בלתי תלוי בצופה, וזו של גתה שטען שהופעת הצבע נשענת על בסיס סובייקטיבי של המשקיף. הראשונה גורסת שקרני האור היוצאות מהמנסרה שונות זו מזו ואינן ניתנות לשינוי באופן אובייקטיבי, ואילו השנייה גורסת שאין מדובר באור עצמו אלא בפרשנות שמעניקה העין (או התפיסה הקוגניטיבית) לניגודיות שהיא קולטת בין האור לבין החושך.

המאבק בין שתי התיאוריות לא הוכרע עדיין, אך השפעתה של תיאוריית הצבע של גתה תפסה מקום של כבוד בתחום האמנות, כפי שמעידים למשל ציוריו של וויליאם טרנר, מגדולי הציירים של אנגליה.[4] גתה בחן באופן מדעי את השפעתם של הצבעים על הנפש המתבוננת, והראה שההשפעה אינה עניין סובייקטיבי בלבד והיא מבוססת על חוקים הקושרים את מבנה העין לנפש. הוא חקר את השפעת הצבע האדום על הנפש והבחין שצבע זה מעורר באדם חיוניות ובאותה עת – תחושה של איום.[5] הצבע הכחול התגלה כמעורר שלווה והתכנסות, והשפעתו המרגיעה הוכחה אף היא בניסויים מדעיים חוזרים ונשנים.

מעבר להיבט הרגשי, כך מגלים רבים מהציירים, עשויים הצבעים ליצור פרספקטיבות עומק ללא שימוש בקווים. הדבר נעשה אפשרי עקב נטייתם הדינאמית של אחדים מהצבעים "לצאת לקראת הצופה" כביכול ונטייתם של צבעים אחרים "להתכנס פנימה", כמו לתוך משטח הקנבס של הציור. דמות צבועה באדום תיראה כמו יוצאת ממשטח הקנבס לעבר המתבונן; ואילו דמות הצבועה בכחול תיראה כמו הייתה שוקעת לתוכו. לצבעי הביניים השפעות דומות, כל אחד בדרכו, במיוחד על רקע צבעי הסביבה וביחס אליהם.

בעקבות מחקריו של רודולף שטיינר בתחום הצבע התהוותה אסכולת ציור ייחודית הרואה בציור ביטוי של צבעים ולא מופע של צורות גיאומטריות. כאשר גוני הצבע מתרוצצים בנפשו הצייר נותן להם ביטוי על פני הקנבס. הצבעים מובילים את התהליך והדמות הסופית הולכת ומתגלה במהלך החיפוש עצמו. באופן הזה מושגת מקוריות יתרה, השואבת את חיותה מתוך הצבעים החיים בנפש ולא מתוך אלה המשתקפים באמצעות העין הקולטת אותם מבחוץ.

אבחנות אלו מעניקות חשיבות יתר לגישתו של גתה, כיוון שהיא מעבירה את מרכז הכובד של תורת הצבעים מהתחום הטכני מדעי לתחום הנפש, ובכך יורדת, ככל שאפשר לשפוט, עמוק יותר לחקר מהות הצבע עצמו. בגישה זו סוגיות הצבע אינן מוגבלות להיבטים טכניים כמו תדירות ומטען חשמלי, אלא כוללות גם את מגוון האינטראקציות החיות בנפש.

אמן רגיש במיוחד יכול ליצור בתוך נפשו תחושת צבע הרמונית או כאוטית גם כשעיניו עצומות. כשם שהמלחין עשוי לשמוע את המלודיה עוד טרם נכתבה או נוגנה, כך יכול הצייר לראות את צבעי הציור לפני שצייר אותו, והממציא יכול לראות את המצאתו לפני שמימש אותה בפועל. הדמיון האנושי הוא סוגיה מעניינת כשהיא לעצמה, ונדמה לפעמים שבהקשר המדעי הוא מוחזק, שלא בצדק, כיסוד מטעה. אולם מתוך הדוגמאות שתוארו כאן אפשר להסיק שכאשר הדמיון מנוצל באופן יצירתי, עשוי כוח הדמיון ליצור לא רק צורות אלא גם צבעים, מה שמעלה מחדש את השאלה המהותית של הפרק: האם הגדרת האור והצבע במונחים של זרם חלקיקים או קרינה אלקטרומגנטית אכן ממצה את מכלול המופע המסתורין המתגלה לנו כאור וצבע?

————————————————————————–

  1. גתה הוא שכתב את המחזה המקורי (אם כי כנראה התבסס על מחזה דומה של כריסטופר מארלו). מלחינים, סופרים ומחזאים עיבדו אותו בדרכם והוא זכה לגרסאות רבות ושונות.
  2. האור במקרה זה מיוצג על ידי מלבני הזכוכית המוארים באור הסביבה, והאפלה קיימת בתוך התיבה.
  3. האפלה במקרה זה מיוצגת על ידי מלבני הזכוכית שעקב עכירותם נחשבים לאפלים ביחס לאור החודר דרכם.
  4. ג'וזף ויליאם טרנר (1851-1775) היה צייר אנגלי שנודע בעיקר בזכות ציורי הנוף שפיתח בהשראת תורת הצבעים של גתה. טרנר התעמק בעיקר בציורי נוף והתמקד במשחק האפקטים המגוונים של האור. הוא השפיע על האימפרסיוניסטים הצרפתים ונחשב למייצג הזרם הרומנטי באנגליה.
  5. עובדה בדוקה היא שבאמצעות הצבע האדום מעורר הטוראדור רגש של תוקפנות בשור המסתער. עובדה פחות ידועה היא שבעניין זה מתקיים תהליך דומה אצל האדם.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *