חידות העולם והאנתרופוסופיה – 04 – שאלת הנשים

חידות העולם והאנתרופוסופיה – 04 – שאלת הנשים

חידות העולם והאנתרופוסופיה

רודולף שטיינר

GA54

תרגם מאנגלית: דניאל זהבי

סייעו: יוחנן מרגלית, דליה דיימל

הרצאה מספר 4

שאלת הנשים

המבורג   17.11.1906

אולי זה נראה מוזר שמדע הרוח עוסק בנושא שכזה כמו השאלה לגבי נשים, שאלה דוחקת הנוגעת בנושא עכשווי של זמננו, וזאת כי מדע הרוח בדרך כלל מביט אחר החידות העמוקות ביותר של הקיום האנושי ושל העולם. בחוגים רבים המתעסקים במדע הרוח, או בחוגים כאלה ששמעו משהו מהרוח בהשקפת עולם זו, ישנה הדעה שמדע הרוח לא עוסק בשום צורה בשאלות עכשוויות, באינטרסים המיידיים של החיים. אנשים מאמינים – חלקם כתוכחה לתנועה התיאוסופית, ואחרים רואים בכך את אחד היתרונות שלה – שמדע הרוח מתעסק רק בשאלות הגדולות של הנצח, שהוא מרחיק את עצמו מאירועים יומיומיים. אנשים מחשיבים את זה, גם במובן הטוב וגם במובן הרע, כמשהו לא מעשי. אך בזמננו, אם מדע הרוח אמור למלא את משימתו ושליחותו, אזי הוא חייב להתערב במה שמניע את הלבבות, עליו להיות מסוגל לתפוס עמדה ביחס לאותן שאלות הפועלות לתוך חיי היום-יום שלנו ולתוך שאיפתנו ותקוותנו היומיומית.

בוודאי שיש למדע הרוח משהו לומר אודות השאלות הללו שהן חלק מהזמנים שלנו. כי איך יתכן ששאלות כה קרובות לנפש האדם – כמו השאלה הנוגעת לנשים, שעתידה להעסיק אותנו היום – איך יתכן שגם את השאלות הללו אין לשפוט מתוך תפיסת עולם המסתכלת על הבעיות הגדולות של הקיום האנושי? ועל זה בדיוק מבקרים את מדע הרוח לעיתים קרובות, שהוא לא מצא את הדרך לחיי המעשה האמיתיים. שום דבר לא יהיה שגוי יותר מאשר אם מדע הרוח היה מובל יותר ויותר לסגפנות, לכיוון עוין לחיים. מדע הרוח יוכיח את עצמו הרבה יותר על ידי בניית בסיס אמיתי למעשיוּת של החיים. אסור לו לצוף בענני ארץ מטורפת, או לאבד את עצמו בהפשטות כלשהן, אלא חייב להיות למדע הרוח מה לומר לבני האדם של ההווה.

כפי שדיברנו כאן על השאלה החברתית, היום אנחנו רוצים לדבר על השאלה לגבי נשים מנקודת המבט התרבותית הגדולה, מנקודת הראות של מדע הרוח. כמובן שאף אחד לא צריך לדמיין שמדע הרוח צריך לדבר על שאלה זו באותו אופן בו מדברים פוליטיקאים או עיתונאים עכשוויים. אך שוב, אין להאמין שמה שהוא, למעשה, סוג של פוליטיקה מקומית, הוא הדבר היחיד שהוא מעשי. האינדיבידואל שתמיד הראה את עצמו כמעשי באמת, הוא זה שיכול לראות מעבר להווה המיידי. ומי היה אותו אינדיבידואל מעשי, כאשר במאה הקודמת היה צורך להמציא ולהכניס את בול הדואר לחיי היומיום, שמאז הפך את כל חיי המסחר הציבורי שלנו, את כל חיי החברה שלנו? זה קרה לפני קצת יותר מחמישים שנה. הרעיון של סידור זה – שאיש לא מפקפק בו היום – הגיע אז מאדם שלא עסק בדברים מעשיים. האנגלי היל,[1] לא עבד בדואר. אבל מי שכן עבד בדואר, העיר את ההערה הגאונית הבאה: אי אפשר להאמין שסידור זה יגרום לשינוי כה גדול בחיי המסחר או העסקים, אך אם זה יהיה המצב, אז בנייני הדואר לא יהיו מספיק גדולים כדי להתמודד עם דרישות הדואר!

דוגמה אחרת. כאשר מסילת הרכבת הראשונה הייתה אמורה להיבנות מברלין לפוטסדאם, אמר נגלר, מנהל משרד הדואר: "ובכן, אם אנשים רוצים לזרוק את כספם מהחלון, כדאי שהם יעשו זאת ישירות. אני מוציא שתי כרכרות ואף אחד לא נוסע בהם." ואתם כמובן, מכירים את התקרית האחרת שהתרחשה בקולג' לרופאים בבוואריה: האדונים המלומדים נשאלו, אך ורק מנקודת מבט מעשית, רפואית, אם מערכת העצבים יכולה לעמוד בזה אם ייבנו מסילות ברזל. האדונים המלומדים אמרו שזה לא מעשי ברמה הגבוהה ביותר, כי זה יגרום לנזק חמור למערכת העצבים.

זאת הדגמה על מנת להמחיש את יחסם של 'האנשים המעשיים' – בענייני השאלות של ימינו – לאלו הרואים בראייה קצת יותר רחבה אל פני העתיד. אלה הם האידיאליסטים שמקלים בערכם, שלא נשארים קשורים למה שהיה 'הדבר שנעשה' מאז ימי קדם, אלה הם המעשיים באמת. ומנקודת מבט זו מדע הרוח מופיע גם היום ככלי הנושא את התשובות לשאלות רבות – וגם לשאלתנו היום. מסיבה זו כל מי שעוסק בשאלות אלו מנקודת מבט גבוהה יותר, יכול לקבל תוכחה כזו מבלי להרגיש אי נוחות, ויכול לזכור את הדוגמאות האחרות שבהן, מתוך אמונה שיש להם מונופול במעשיות, אנשים שפטו בצורה דומה.

מעטים יכחישו שהשאלה בנוגע לנשים היא אחת משאלות ההווה הגדולות של תרבותנו, שכן היום זוהי פשוט עובדה. ישנם מתנגדים לדעות מסוימות בשאלת הנשים, אך העובדה שהשאלה הזו קיימת לא תוכחש על ידי איש. אולם אם נסתכל לאחור לזמנים שאינם כה רחוקים, נגלה שאפילו המובילים באנשי המדע הגדולים ואנשים גדולים אחרים, ראו בשאלת הנשים משהו אבסורדי, משהו שיש לדכא בכל האמצעים האפשריים. כדוגמה, אנו יכולים להיזכר בהצהרותיו של האנטומיסט, אלברט,[2] איש משמעותי באמת, אשר לפני עשרים וחמש שנים, הציב את עצמו במלוא האנרגיה נגד קבלת נשים למקצועות המלומדים, ואשר מנקודת הראות של המדע האנטומי-פיזיולוגי, ניסה להוכיח שזה בלתי אפשרי שנשים תגענה למקצועות המשכילים או שהן תוכלנה אי פעם למלא מקצוע של רופא. עם הסמכות הגדולה של מדע הטבע, אין זה מפתיע שאנשים מאמינים כי בעלי יכולת שיפוט, ביחס לתפיסה הטבעית-מדעית של האדם, אמורים לדעת משהו. לאחרונה יצא לאור בגרמניה חוברת:

"Uber den Physiollogischen Schwachsinn des Weibes" (לגבי חוסר המוח הפיזיולוגי של נשים). החוברת הזו נובעת מאיש בשם מוביוס,[3] שבהחלט הוא פיזיולוג בעל חשיבות, שאמר כמה דברים טובים, אך מצד שני, חשף ללעג, לא כל כך את עצמו, אלא את מדע הפיזיולוגיה, על ידי הצגת כל האישים הגדולים השונים של ההתפתחות ההיסטורית העולמית של התקופה האחרונה – גתה, שופנהאואר, ניטשה – כתופעות פתולוגיות. יתר על כן, הוא עשה זאת באופן כל כך גרוטסקי וקיצוני, עד שהיה צריך לשאול לגבי כל גאון, 'היכן טמון הטירוף שבו?' גתה, שופנהאואר, ניטשה – מנקודת המבט של הפסיכיאטריה, כולם מקבלים יחס של פסיכולוגיה פתולוגית.

כאשר נכנסים יותר לעומק הדברים האלה, כולם נכנסים רק לקטגוריה אחת – כזו המאופיינת בדוגמה של חוקר הטבע המפורסם שניסה לפני זמן מה לייחס את 'הכישרון הנחות' של נשים למשקל הקל יותר של המוח הנשי! זה לא אגדה! האיש הזה טען שגדולתה של הרוח תלויה בגודל המוח, ושלנשים, בממוצע, יש מוח קטן יותר מגברים. ובאמת קרה אז ששיטותיו של הפרופסור המלומד הזה יושמו עבורו. לאחר מותו, נשקל מוחו, והתברר שיש לו מוח קטן באופן חריג, מוח קטן בהרבה מאלה של הנשים, שלדעתו היו בעלות נפש נחותה בגלל משקל מוחן הקל יותר. יהיה זה זדוני אם מנסים לבחון, מנקודת מבט פסיכית-פתולוגית, חוברת כמו זו על חולשת הנפש הפיזיולוגית של נשים, ואם מנסים להשתמש בתוצאות כנגד הסופר המדובר כפי שקרה במקרה של פרופסור בישקוף.[4]

כך שאתם יכולים לראות ששאלת הנשים אינה מעידה על כך שמי שהתנגדו לה היו נבונים במיוחד. השאלה לגבי נשים מקיפה וכוללת הרבה יותר מזו של קבלת נשים למקצועות המלומדים, ושל שאלת השכלת נשים. הנושא הנוגע לנשים חובק צד כלכלי, חברתי ופסיכולוגי, וגם היבטים רבים נוספים. אך דווקא שאלת חינוך הנשים הניבה במציאות פירות נפלאים. כמעט כל הדעות בתחום זה שנוצרו מתוך תיאוריה, הופרכו על ידי הפרקטיקה בפועל. לאט לאט נשים נאבקו וזכו – למרות התנגדות דעות בעולמם של גברים – להתקבל לרוב המקצועות הגבריים, כולל זה של עורכי דין, רופאים, פילולוגים וכדומה. נשים איישו את המקצועות הללו בתנאים פחות נוחים משמעותית מגברים. צריך רק לקחת בחשבון באילו נסיבות לא טובות נשים נכנסו לאחרונה לאוניברסיטאות. עם הרקע הקדם-חינוכי הרגיל זה ממש לא קשה, אך נשים נאלצו להגיע לשם עם הכנה בלתי מספקת. לא רק באמצעות עבודה קשה אדירה, אלא גם באמצעות קשת רחבה של יכולות, הן לרוב התגברו על כל הקשיים. בנחישות, בעבודה קשה, וגם ביכולת השכלית הן אינן נחותות בשום אופן מגברים, כך שהמציאות בפועל, פתרה את העניין בצורה שונה לחלוטין ממה שרבים, לפני עשרים עד שלושים שנה, דמיינו באופן תיאורטי.

פרופסורים שונים, מודרכים על ידי הדעות הקדומות שלהם, סירבו להכניס נשים לאוניברסיטה. ובכל זאת כיום, הרבה מאוד נשים מוסמכות נמצאות בעולם, בשום אופן לא פחות מסוגלות או פחות נבונות מגברים.

אולם זה ממחיש את המצב החיצוני בלבד, ורק מראה לנו שעלינו להתבונן עמוק יותר לטבעו של האדם, לטבען של הנשים, אם ברצוננו להבין את העניין בכללותו. כי אין היום מי שלא יושפע בצורה כלשהי ממשמעותה של שאלה זו. למרות שנשים זכו לגישה למקצועות המלומדים – ולהרבה אחרים – ולמרות שבפועל, חלק גדול מהשאלה הנוגעת ליכולותיהן של נשים נענה, בכל זאת, אם ברצוננו להתקדם באופן מודע, ברור ועם תובנה, אם אנו רוצים לדון בשאלה זו מכל צדדיה, אז עלינו להסתכל עמוק יותר לתוך טבעו של האדם.

מה לא נאמר על ההבדלים בין גבר לאישה! בכל מקום היום אפשר לקרוא בביקורות קצרות כמה דעות שונות יש לגבי ההבדל בין גברים לבין נשים, וכיצד מתוך הדעות השונות הללו אנשים ניסו לגבש דעה בנוגע לשאלת הנשים. נכתב רבות על ההיבט הפסיכולוגי של שאלת הנשים. אין ספר טוב יותר אודות היבט זה – במידה שספרים כאלה נכתבים על ידי מי שאינם תיאוסופיים – מזה של אישה מחוננת הפעילה בדרך כלל בספרות של ימינו: 'Zur Kritik der Weiblichkeit' (ביקורת על הפמיניזם) מאת רוזה מאירדר.[5] אתם יכולים למצוא דעות שונות מקוטלגות במקום אחר, אז בואו ונסתכל על כמה מהם.

הבה ניקח את האיש לומברוזו.[6] הוא מתאר אישה באומרו שבמרכז אופייה הרגשי עומדת תחושת הצייתנות, תחושת התלות. מצד שני, ג'ורג' אגרטון[7] אומרת שכל אישה שמסתכלת על גבר בחוסר תשוקה רואה בו ילד גדול, ודווקא מתוך כך באה אהבת הכוח, השליטה, הטבועה כל כך באישה שהיא מתגנבת יותר ויותר לתוך המיקום המרכזי בנפש הנשית.

מדען גדול, ווירצ'וב,[8] אמר שאם חוקרים את האישה מנקודת מבט פיזיולוגית חיצונית, מוצאים עדינות ושלווה בבסיס ישותה. הוולוק אליס,[9] מומחית בעלת מעמד גבוה לא פחות בעניינים אלה, אמרה שהמאפיין הבסיסי של הנפש הנשית הוא מזג מהיר, יוזמה ותעוזה. מוביוס מוצא שהתכונה הבסיסית של הטבע הנשי היא שמרנות: להיות שמרני, הוא טוען, הוא יסוד החיים של הנפש הנשית. כנגד זה נוכל להעמיד את שיקול דעתו של מומחה ותיק וטוב לנפש, היפל.[10] הוא אמר שהמהפכנית האמיתית בתוך האנושות היא האישה.

לכו אל הרוב המכריע של האנשים ותמצאו השקפה מוזרה מאוד, אך די שכיחה, על הקשר בין אינטלקט, רגשות ותשוקה אצל גברים ונשים. ואז, מצד שני, הסתכלו על השקפתו של ניטשה. הוא אומר שהאינטלקט שייך בעיקר לאישה, והרגשות והתשוקה שייכים לגבר. השוו זאת עם הדעה המקובלת. זה בדיוק ההיפך. כך שמצד אחד אנו יכולים לומר הרבה ולפרט את כל ההשקפות המייחסות לאישה את כל התכונות הפסיביות, החלשות, ומצד שני את כל אלה המחזיקות את ההיפך. אך הוודאות נעצרת במקצת כאשר כל כך הרבה השקפות שונות אפשריות.

גם המדע העסיק את עצמו רבות בשאלה זו, והמדע נהנה מסמכות רבה. אך הצהרותיהם של מדענים בנוגע למאפיינים הבסיסיים האמיתיים של האישה מתחילות מיד לסתור זו את זו. ואם נעבור מהמדענים והפסיכולוגים להיסטוריה תרבותית ונחזיק במה שתמיד נאמר – שהגבר הוא הפעיל והיצירתי באמת, והאישה היא יותר בת לוויה, ההולכת בעקבותיו – אז תפיסה כזו תהיה משוחדת כי התחשבנו בטווח זמן קצר מדי, צריך רק להסתכל על אותם עמים שעדיין מייצגים את מה שנותר מתרבויות עתיקות, או בשבטים פרימיטיביים, וצריך רק לעקוב אחר ההיסטוריה של התפתחות האנושות כדי לראות שפעם היו מקרים, ועד היום יש עמים כאלה, שבהם האישה, במובן המובהק, השתתפה ומשתתפת בעבודה 'גברית'.

בקיצור, הדעות משתנות לכל הכיוונים. אפילו יותר בולטת עבורנו היא העובדה שאישה מעם מסוים (או לאום או שבט) תהיה שונה הרבה פחות מגבר מאותו עם מאשר מאישה של עם אחר. מכאן נוכל להסיק את המסקנה שאין לדבר כלל במונחים של גבר ואישה, זכר ונקבה, אלא שלצד המאפיינים של המגדר המיני, יש אולי משהו חשוב הרבה יותר בחברה האנושית מאשר המאפיינים המיניים של מגדר ואשר לא תלוי בהם. אם מסתכלים ללא משוא פנים על האדם, בדרך כלל ניתן להבחין מה קשור בהכרח לכל מה שקשור למינים, ומה מצביע מעבר לקשרים הללו למחוזות אחרים לגמרי. כמובן שהשקפה חומרנית על העולם ועל האדם, שמכירה רק במה שניתן לגעת ולראות, רואה באופן טבעי בגבר ובאישה רק את ההבדלים הפיזיולוגיים הגדולים; וכל מי שיישאר עם השקפה חומרנית זו פשוט יחמיץ, יתעלם ממשהו שהוא הרבה יותר גדול ומכריע מהבדלים מיניים – הוא יתעלם מהאינדיבידואליות שהיא מעבר למגדר ובלתי תלויה בו.

לראות את האדם כאן בצורה הנכונה: זו חייבת להיות המשימה של השקפת עולם המכוונת לרוח.

לפני שנבחן את שאלת הנשים מנקודת מבט זו, רק נסתכל על ההיבטים של מה ששאלה זו מייצגת.

אנשים מדברים על 'שאלת הנשים' באופן כללי, אך כמו מושג האישה, גם זו היא הכללה בלתי מתקבלת על הדעת. לא באמת צריך לדבר בכלל על שאלת הנשים באופן כללי, כי יש לשנות את השאלה הזו ביחס למעמדות החברתיים השונים של האנושות. האם השאלה הנוגעת לאישה קיימת באותה צורה במעמדות הנמוכים, במעמדות של הפועלים, כמו במעמדות המשכילים? המעמדות הנמוכים ביותר, הפועלים בפועל, מנסים בכל האמצעים העומדים לרשותם להוציא את נשותיהם מבתי החרושת וממפעלי הטקסטיל, כדי שיוכלו להיות עם המשפחה. המעמדות הגבוהים שואפים בדיוק להיפך. הם שואפים לאפשר לאשת המשפחה לעבוד בעולם שבחוץ. אם כן, זהו משהו מההיבט החברתי של שאלת הנשים.

לצד זה, כמובן, קיימת גם השאלה החברתית הכללית הנוגעת לנשים הדורשת עבורן, בהקשר הפוליטי והתרבותי, את אותן זכויות שמהן נהנים הגברים. דעתם של אנשים היום היא שהם מדברים על דברים החייבים לנבוע מעצם טבעה של האנושות עצמה. עם זאת, אנשים אינם לוקחים בחשבון שחיי האנושות משתנים הרבה יותר מהר מאשר מה שנראה משתנה על פני השטח. אדם, נאומן,[11] שמנקודת מבט פוליטית עסק גם בשאלת הנשים, טרח ללמוד בקשר לכך את דיוני כנסיית פאולוס הקדוש משנת 1848, שבהם נאמרו רבות על זכויות האדם. התווכחו שם הלוך ושוב על זכויות האדם המובנות מאליהן. אולם בשום מקום לא מוזכר שזכויות אלו צריכות להיות זהות לנשים כמו לגברים. זה מעולם לא עבר בראשו של אף אחד. שאלת הנשים הגיעה לתחום זה רק במחצית השנייה של המאה ה-19. ונראה כי מוצדק כאן לגמרי להעלות את השאלה האחרת: אם כן, כיצד היבט זה של שאלת הנשים עלה רק בזמננו? הבה ונהיה ברורים לגמרי לגבי זה.

במובנים רבים מוצגת היום שאלת הנשים, הן מהצד הגברי והן מהצד הנשי, כאילו רק עכשיו נשים צריכות להיאבק כדי להשיג השפעה ברורה ומשמעותית בכל תחומי החיים. מבחינות רבות דיונים אלו מאופיינים בקוצר ראייה רב, שכן יש לשאול את עצמנו: בזמנים אחרים, בכל הזמנים הקודמים, האם אז לא הייתה לנשים השפעה כלל? האם הן תמיד היו ישויות משועבדות? זוהי בורות לטעון דבר שכזה.

אנחנו יכולים להתבונן על תקופת הרנסנס ולקחת את אחד הספרים הנפוצים ביותר לגבי אותה תקופה – הספר מאת בורקהרדט.[12] כאן אנו רואים איזו השפעה עמוקה הייתה לנשים, לדוגמה, על כל החיים האינטלקטואליים של איטליה; איך האישה עמדה בקדמת החיים האינטלקטואליים, איך הן היו שוות לגברים ומילאו תפקיד גדול. ולבסוף, אם מישהו היה מדבר על חוסר ההשפעה של נשים במחצית הראשונה של המאה ה-19 בפני אדם כמו רחל וורנהגן,[13] היא הייתה נדהמת שאפשר היה להעלות נושא כזה. היא לא הייתה מבינה כלל איך מישהו יכול לחשוב בצורה כזו. אך כאשר חושבים באופן יחסי על ההתקדמות התרבותית שהביאה האישה הזו, רחל וורנהגן, אזי אותם אנשים רבים שמממשים את זכותם הכללית להצביע, או אפילו מתדיינים בפרלמנט ונושאים נאומים ארוכים, הם באמת לא חשובים. כל מי שחוקר את החיים האינטלקטואליים של המחצית הראשונה של המאה ה-19 ורואה איזו השפעה הייתה לאישה זו על הגברים של המאה ה-19, לא יתפתה עוד לומר שהאישה הייתה ישות ללא השפעה בזמנים ההם. העניין פשוט נשען על העובדה שהדעות השתנו. באותה תקופה לא האמינו שכדי להשפיע על מהלך התרבות פשוט צריך זכות הצבעה, צריך להתווכח בפרלמנט, או שצריך ללמוד באוניברסיטה. מכל בחינה האדם הסתכל על זה אחרת. זה לא נאמר מתוך כוונה שמרנית, אלא כהוכחה לכך שהשאלה כולה היא תוצר של תרבותנו הנוכחית וניתן להציב אותה רק היום כפי שהיא מוצגת בהווה, וניתן להציבה רק היום בכל תחומי החיים (לא רק בתחום ההשכלה הגבוהה).

רק הביטו על היחסים בין גבר לבין אישה בתקופות קדומות יותר שבהן שררו תנאים כלכליים שונים לגמרי. ראו את האישה האיכרית, האישה הפועלת במאות קודמות. אי אפשר לומר שלאיכרה היו פחות זכויות מהאיכר, או תחום השפעה מוגבל יותר. היה לה תחום מסוים לטפל בו ולגבר תחום אחר. והמצב היה זהה גם במלאכות. מה שבמעמד הפועלים הפך היום לשאלת הנשים האמיתית, הפך להיות כך משום שבמאות האחרונות, ובמיוחד במאה האחרונה, התרבות שלנו הפכה, במובן הגדול ביותר, לתרבות גברית (Männerkultur). תקופת המכונות היא תוצר של התרבות הגברית, ופשוט האיכות והטבע של תרבות זו הם שהופכים את הדרך שבה אישה יכולה לעבוד ולהיות פעילה להרבה יותר בלתי אפשרית ממה שהיה קורה בחיים הכלכליים הקודמים. אישה לא מתאימה לבתי חרושת ויש שם בעיות שונות לגמרי מאשר כשהיא עוסקת בחצר המשק, בבית או בתעשיות המלאכה הישנות כמנהלת, קבלנית או עמיתה לעבודה.

כמו כן, בכל הנוגע למקצועות האקדמיים, הכל בעולמנו, בתפיסתנו, השתנה. כל ההערכה שלנו לגבי המקצועות הפכה למשהו אחר. זה לא היה כל כך מזמן שמה שנחשב היום כמקצוע מלומד, היה באמת מעט יותר ממלאכה גבוהה יותר. הייתה דרך מסוימת להיות פעיל במשפטים, ברפואה, וגם לפני זמן קצר יחסית לא היה נכנס לראש של אף אחד לגזור השקפת עולם דתית ממה שהוצג ברפואה, במשפטים או במדעי הטבע. כיום זהו המדע המיוחד של מה שנחקר במעבדה שהפך בהדרגה לנחלתם של גברים; וממנו מושגת השקפת עולם עליונה. אולם קודם לכן, ריחפו שם דת ופילוסופיה כמו רוח על כל מה שנלמד בפקולטות האוניברסיטאיות – ובתוכם, מלכתחילה, היה צריך לחפש השכלה גבוהה. היסוד האנושי האמיתי, זה שדיבר אל הלב והנפש, זה שדיבר אל האדם על כמיהותיו ותקוותיו לנצח, זה שנתן לו כוח וודאות בחיים – היסוד הזה היה זהה עבור גברים ונשים כאחד. הוא נבע ממקור שאינו המעבדה או מחקר פיזיולוגי. אפשר היה להגיע לשיאים הגבוהים ביותר של התפתחות פילוסופית ודתית ללא השכלה אקדמית כלשהי. אפשר היה לעשות זאת בכל עת – אפילו כאישה. רק בגלל שהתקופה המטריאליסטית עשתה את מה שנקרא מדע משכנע, עם מה שנקרא העובדות שלו ולבסס את הבעיות הגבוהות יותר רק בעזרת מדע זה, זהו המצב שלצד הנטייה הכללית הנובעת מהחיים המעשיים, נטייה אחרת, העולה מהלב, געגוע של הנפש היה צריך להתעורר ולהניע נשים אפילו להסתכל לתוך התעלומות שהציעו לנו המיקרוסקופ, הטלסקופ ומחקר הפיזיולוגיה והביולוגיה. שכן, כל עוד אנשים חשבו שאי אפשר לקבל החלטות באמצעות מיקרוסקופ הנוגעות לחיים ולאלמוות של האדם, כל עוד אנשים ידעו שצריך לשאוב את האמיתות הללו ממקורות אחרים לגמרי, לא יכולה להיות כזו זעקה למחקרים מדעיים כפי שיש היום. עלינו להיות מודעים לכך: שהמגמה של תקופתנו חוללה את הרצון הזה להשכלה אקדמית וששאלת הנשים עצמה עלתה בזמננו דרך כל אופי תרבותנו.

אולם בניגוד לכל מה שהביאה התקופה החדשה הזו, בניגוד לכל מה שנשען על בסיס מטריאליסטי בלבד, אנו פוגשים גם בהשקפת מדע-הרוח, תנועה שעדיין מעט מאוד מאזינים לה. תפיסת העולם של מדע-הרוח היא שתצטרך לפתור את שאלות החיים ולשתף פעולה בכל השאיפות והזרמים התרבותיים של העתיד. לא ניתן לטעות יותר בהכרת השקפת עולם זו, יותר מאשר אדם המאמין שהיא אינה אלא דמיונות של פנטזיה פרועה. אולם זוהי התוצאה של מחקר רוחי של אלו היודעים היטב את הצרכים והכמיהה של זמננו, שלוקחים זאת ברצינות הרבה ביותר. רק מי שאינו מעוניין לדעת דבר על צרכי זמננו עדיין יכול להישאר מרוחק מזרם העולם הזה המתבטא בצורה מובהקת ומעשית בכל השאלות. מדע הרוח הוא לא משהו שמתמסר לביקורת לא פורייה, הוא לא משהו שמרני. הוא רואה הצדקה במטריאליזם, ולוקח בחשבון שהוא צמח במאה הקודמת. היה הכרחי שמסורות ורגשות דתיים ישנים ייאבדו מחשיבותם בהשוואה לטענות מדעי הטבע. מדע הרוח יכול לראות איך זה קרה שהפיזיולוגיה והביולוגיה הפכו למכחישות אלמוות, גם אם הוא לא מסכים איתם. זה היה חייב לקרות. אך האנושות לעולם לא תוכל לחיות בלי הצצה לדברים רוחיים אמיתיים, בלי ידע לגבי דברים על-חושיים. רק לזמן קצר אנשים יוכלו להמשיך לעשות את מה שהם עושים היום, עם מומחיות של ידע ועם מה שעולה במובנים רבים מכיוון זה כתוצאות או אי-תוצאות דתיות.

אך יבוא זמן שבו אנשים ירגישו שיש לפתוח בחיים את מעיינות הרוח. ומדע הרוח הוא העמדה הקדמית של קרב זה על פתיחת המעיינות הרוחיים האמיתיים של האנושות. מדע הרוח, על בסיס הרבה יותר רחב, יוכל שוב לספר לאנושות כיצד היא קשורה לישות של הנפש, למה שמתנשא מעל החולף והעובר. על בסיס רחב בהרבה ממה שהיה בעבר בעולם הציבורי, מדע הרוח יכריז על מה שנותן וודאות, כוח, אומץ והתמדה בחיים, על מה שיכול להאיר את אותן שאלות המעסיקות את חיי היום-יום שלא ניתן לפתור מהצד המטריאליסטי בלבד.

זה צירוף מקרים מוזר – רבים יבינו זאת שבתחילת התנועה התיאוסופית עומדת אישה, הלנה פטרובנה בְּלָוואצְקִי[14] – שדווקא כאן יש לנו את ההתנסות חסרת התקדים, שיש לנו כאן אישה עם התודעה הכי חובקת כל, עם הכוח והאנרגיה הנוקבים ביותר של התודעה שכתבה יצירות שלעומתן כל הרוחניות שתרבותנו (Geisteskultur) יצרה היא רק דבר של מה בכך.

כעת, אולי אינכם מאמינים בדבר ממה שמכונה "תורת הנסתר", מה שנקרא תובנות על עולם הרוח הכלולות ב"איזיס החשופה" של בלוואצקי, או במה שנקרא "הדוקטורינה הסודית" – אולי אינכם מאמינים בדבר מכך; אך הביטו קצת בספרים האלה ושאלו את עצמכם: 'כמה הוגים של היום ידעו בצורה נוקבת יותר על כל כך הרבה דברים כמו בלוואצקי?'

שני הכרכים העצומים של 'הדוקטרינה הסודית' נותנים מידע כמעט על כל תחומי החיים הרוחניים, התרבויות העתיקות, הדתות הקדומות; על כל הענפים האפשריים של מדעי הטבע, חיי החברה, אסטרונומיה ופיזיולוגיה. אולי מה שנאמר שם אינו נכון; אבל גם אם זה היה נכון, עדיין הייתי שואל אתכם: מי נמצא היום בעמדה לדבר בצורה כל כך מוכשרת גם אם לא נכונה – לגבי התחומים האלה, ולהראות בכך שהוא הכיר את כולם לעומק? עליכם לקחת בחשבון לא רק את הנכונות, אלא גם את רוחב הנפש – שאי אפשר להכחישו – ויש לכם דוגמה של אישה שהראתה, לא בענף זה או אחר של החשיבה האנושית, אלא בכל הטווח של החיים הנפשיים והרוחניים האנושיים, מה יכולה התודעה הנשית להשיג לגבי השקפת עולם עליונה. גם אם נתבונן באופן חסר פניות על יצירותיו של מקס מולר[15] לגבי ההיסטוריה הדתית, ונשווה את תוכנן לתוכן החובק-כל של 'הדוקטרינה הסודית', נראה עד כמה האחרונה עולה על הראשונה. לכן אלו נסיבות מוזרות שאישה היא העומדת בראשיתה של התנועה התיאוסופית הזו. אולי זה מוסבר דווקא דרך אותם דברים שהראו לנו גם את שאלת הנשים כנובעת מחיינו האינטלקטואליים והרוחניים הנוכחיים.

אם נתבונן יותר לעומק למהלך התפתחות הרוח האנושית, אז מה שאחרת עלול להדהים אותנו יופיע אולי כהכרח רוחני-היסטורי. אולם על מנת שנוכל לעשות זאת באופן פורה, עלינו להסתכל שוב בקצרה על ישות האדם. אנו ניתן בקווים כלליים תמונה, סקיצה של טבע האדם.

מה שהחומרנות, מה שתפיסת העולם היומיומית של בני האדם מודעת לו, נתפס על ידי מחקר מדע-הרוח, על ידי התיאוסופיה, כחלק אחד בלבד של האדם. אני יכול לתת לכם היום רק כמה סקיצות גסות. הן לא רק דמיונות או חלומות בהקיץ, אלא דברים בטוחים כפי שלמתמטיקאים הם שיפוטים מתמטיים.

כך שמה שהאדם יודע בהשקפתו היומיומית, בידע הרגיל שלו של בני אדם, הוא רק חלק אחד של האדם: הגוף הפיזי. לגוף הפיזי האנושי הזה יש את אותם כוחות פיזיים וכימיים, חוקים וחומרים הנמצאים בחוץ במה שנקרא טבע דומם. בחוץ נמצאים הכוחות המעצבים את האבן המתה והם ה'חיים' בתוך האבן ואותם הכוחות נמצאים גם בגוף הפיזי של האדם. אולם מעבר לכך, תפיסת העולם של מדע-הרוח רואה מלכתחילה גוף שני בטבעו של האדם, המשותף לאדם עם הצמחים. המדע של ימינו, בהשערותיו, כבר מדבר מעט על מה שמדע הרוח מצביע עליו, על 'עיקרון חיים' מסוים, בזכות אנשים עם תובנות שהתגברו על חוקי המטריאליזם, שלפני חמש עשרה שנים היו עדיין תקפים עבור רבים. אולם המחקר המדעי של ימינו יוכל להסיק לגבי הגוף השני הזה רק באמצעות סוג של ספקולציה. המחקר התיאוסופי, הרוחי, מתייחס לעדותם של אלה שיש להם יכולת תפיסה גבוהה יותר, ואשר יש להם יחס דומה לאדם הממוצע ברחוב כמו לאדם רואה כלפי אדם עיוור. מחקר זה מתייחס לעדויות של אנשים כאלה המכירים גוף שני זה כמשהו אמיתי, כמשהו שממש שם. מי שאינו יודע דבר על כך אין לו זכות לשפוט יותר מאשר לאדם עיוור יש את הזכות לשפוט את הצבעים.

כל הדיבורים על גבולות לידע האנושי הם שטויות. יש לשאול דווקא: האם לא ייתכן שהאדם יתעלה לרמת ידע גבוהה יותר? האם מה שמכנים עיני ואוזני הרוח אולי הן מציאות? תמיד היו אנשים שעבדו על יכולות סמויות מסוימות ובכך יכלו לראות יותר מאחרים. העדות שלהם עשויה להיות תקפה בדיוק כמו העדות של אלה המסתכלים דרך המיקרוסקופ. כמה אנשים באמת ראו את מה שמלמדת ההיסטוריה המדעית של הבריאה? ברצוני לשאול, כמה אנשים ראו את מה שהם מדברים עליו? לכמה, למשל, יש בפועל הוכחה להתפתחות העובר האנושי? אם הם היו שואלים את עצמם שאלות כאלה הם היו רואים איזו אמונה עיוורת היא השולטת בהם. ואם זו אמונה מוצדקת, אז האמונה המבוססת על עדות המקודשים, המדברים מתוך חוויותיהם הרוחניות, מוצדקת באותה מידה.

לפיכך, במובן של מדע-הרוח, אנו מדברים על גוף שני של ישות האדם. בדת הכריסטיאנית אנו מוצאים דבר דומה המוגדר על ידי פאולוס הקדוש כגוף הרוחי. אנו מדברים על הגוף האתרי או גוף החיים. כל סכום מסוים של כוחות כימיים ופיזיקאליים לעולם לא יתגבש לצורת חיים אם הם לא היו נוצרים בעיקר על ידי זה החודר לכל גוף חי כגוף האתרי, או גוף החיים שלו. לפיכך אנו קוראים לגוף השני הזה הגוף האתרי או גוף החיים. זה מה שמשותף לאדם עם כל עולם הצמחים ובעלי-החיים.

אולם לצמח אין מה שאנו מכנים דחפים, תשוקות ותאוות. לצמח אין תחושה פנימית (Empfindung) של עונג או כאב, שכן אי אפשר לדבר על תחושה כאשר מבחינים כי ישות מגיבה רק למה שהוא חיצוני. אפשר לדבר על תחושות רק כאשר הגירוי החיצוני משתקף כלפי פְּנִים, כאשר הוא שם כחוויה פנימית. תחום זה של הפיזיולוגיה של ימינו, המדבר על גוף תחושות בצמח, רק מראה חובבנות עצומה בהבנת מושגים שכאלה.

היכן שמתחילים חיי בעלי-החיים, היכן שמתחילים הנאה, כאב, דחפים, תשוקות ותאוות, מדברים על הגוף השלישי של האדם, הגוף האסטרלי. לאדם יש אותו במשותף עם כל עולם בעלי-החיים.

עכשיו יש משהו באדם שעובר מעבר לעולם בעלי-החיים והופך את האדם לנזר הבריאה. אנו יכולים להביא זאת לפני נפשנו בצורה הטובה ביותר על ידי ביצוע תצפית קטנה ועדינה.

יש בכל מגוון השפה שם אחד השונה מכל האחרים. כל אחד יכול להגיד 'שולחן' לשולחן, או 'כיסא' לכיסא. אך יש שם אחד שלא ניתן להשתמש בו באותו אופן. אף אחד לא יכול להגיד לי 'אני' ולהתכוון אליי. המילה 'אני' לעולם לא יכולה להישמע לאוזנינו כשהיא מתכוונת אליי. אנשים תמיד הרגישו שזה משהו בעל חשיבות מהותית. וניתן למצוא, אפילו באמונות הדתיות הפופולריות העתיקות ביותר, שכאן טמונה נקודה חשובה לגבי הנפש. היכן שהנפש מתחילה להרגיש את האלוהי בעצמה, היכן שהיא מתחילה בדיאלוג זה עם עצמה לומר לעצמה 'אני', לשוחח עם עצמה בצורה כזו שלא יכולה לבוא מבחוץ, אז הישות האלוהית של הנפש מתחילה שם את דרך התפתחותה באדם. האל שבאדם מודיע כאן על עצמו. תורתם הסודית והעתיקה של העברים תפסה זאת. כך נקרא השם הזה בשם הבלתי ניתן לביטוי של אלוהים, השם שפירושו: "אהיה אשר אהיה" [אני הוא ה'אני'].

על פי אמונת הברית הישנה, שם זה מבטא את הכרזת האלוהות בנפש האדם. מסיבה זו תחושות ורגשות עוצמתיים ועצומים עברו בהמון כאשר המנהיג הדתי הכריז את השם הזה של האלוהות בנפש האדם: יהוה. זהו הגוף הרביעי באדם, היכן שטבעו החיצוני מסתיים ומתחילה האלוהות שבו. ראינו כיצד האדם מונחה, כפי שזה, על ידי כוחות חיצוניים כלפי מעלה אל ה'אני'. שם הוא עומד, ומכאן ואילך הוא מתחיל לעבוד בעצמו. ה'אני' הזה פועל כלפי מטה אל שלושת החלקים האחרים של האדם. יש להיות ברורים לגבי ההבדל הזה הקיים בין בני אדם מנקודת מבט זו. השוו פרא עם אירופאי ממוצע, או עם אידיאליסט אציל, אולי שילר[16] או פרנציסקוס מאסיזי.[17]

אם הגוף האסטרלי הוא הנושא של תאוות ותשוקות, עלינו לומר: הגוף האסטרלי של הפרא מוקף לחלוטין בכוחות הטבע, אבל האירופאי הממוצע עבד באופן כלשהו על גופו האסטרלי. הוא אומר לעצמו לגבי תשוקות ותאוות מסוימות, 'אתה לא יכול לרדוף אחרי אלה' – כי הוא שינה את גופו האסטרלי. והוא שונה ביתר שאת על ידי אישיות כמו שילר, ועוד יותר על ידי אישיות שאינה עומדת בשום קשר לתשוקות – כגון פרנציסקוס מאסיזי – שטיהרה אותו לחלוטין והיא אדון לגוף האסטרלי הזה, נמצאת מעל לכל הדחפים והתשוקות. כך אפשר לומר על אדם שעבד על עצמו, שגופו האסטרלי מורכב משני חלקים. חלק אחד הוא זה שניתן על ידי הטבע, על ידי כוחות אלוהיים; והשני הוא החלק הזה שהוא עצמו פיתח בתוכו. את החלק השני הזה, החלק ששונה על ידי ה'אני', אנו מכנים רוח-העצמיות או מאנאס.

כעת יש דברים שנכנסים עמוק יותר לטבעו של האדם, שבו ה'אני' פועל למטה יותר מאשר רק לתוך הגוף האסטרלי. כל עוד אתם בודקים את המידות הרעות פשוט לפי ערכים מוסריים ומשפטיים, אתם עובדים על הגוף האסטרלי שלכם. אך יש אמצעים תרבותיים אחרים שבהם ה'אני' פועל על עצמו, ואלה הם הדחפים הדתיים של האנושות. מה שנובע מהדת הוא הכוח המניע של החיים הרוחניים, הוא יותר מאשר קביעות משפטיות חיצוניות או עקרונות מוסריים. כאשר ה'אני' פועל על בסיס אימפולסים דתיים הוא פועל לתוך הגוף האתרי. בדיוק באותו אופן, כאשר ה'אני' נטמע בהתבוננות ביצירת אמנות וזוכה לרמז שמאחורי קיום החושים יכול להתגלם יסוד נצחי נסתר, אז הדימוי האמנותי פועל לא רק לתוך הגוף האסטרלי של האדם, אלא מאציל ומטהר את הגוף האתרי. אם רק הייתם יכולים להתבונן, כמתרגלי אוקולטיזם, באופן שבו פועלת אופרה של ואגנר על האיברים השונים של הטבע האנושי, הייתם משתכנעים שבמיוחד מוזיקה היא המסוגלת לשלוח את תנודותיה עמוק לתוך הגוף האתרי.

הגוף האתרי הוא גם הנושא של כל מה שהוא פחות או יותר קבוע בטבע האנושי. צריך להיות די ברורים לגבי ההבדל הקיים בין התפתחות הגוף האתרי לגוף האסטרלי. בואו ניזכר בחיים שלנו. רק תחשבו על כל מה שלמדתם מאז שנתכם השמינית; זוהי כמות אדירה. קחו בחשבון את תוכן נפשכם: עקרונות, תמונות נפשיות וכן הלאה. אלו הם שינויים, טרנספורמציות של הגוף האסטרלי שלכם. אבל עכשיו חישבו, אצל רוב האנשים, איזה שינוי קטן חל במה שאנו מכנים הרגלים, טמפרמנט ויכולות כלליות. אם מישהו קצר רוח, זה כבר הראה את עצמו לפני כן והשתנה מעט. אם מישהו היה ילד שכחן, הוא עדיין יהיה אדם שכחן גם היום. אפשר להראות את ההתפתחות הלא שווה הזו על ידי דוגמה קטנה. חישבו על התפתחות זו כאילו ניתן להראות את השינויים בגוף האסטרלי באמצעות מחוג הדקות של שעון, ואת השינויים בגוף האתרי באמצעות מחוג השעות. מה שהאדם משנה בגוף האתרי שלו, מה שה'אני' יצר מהגוף האתרי, נקרא בודהי או, אם רוצים להשתמש במונח – רוח-החיים.

ישנה התפתחות גבוהה יותר שעובר תלמיד תורת הנסתר. היא נשענת על העובדה שאדם הופך לאדם אחר לגמרי בגוף האתרי. כאשר האדם הרגיל לומד, הוא לומד עם הגוף האתרי. כאשר תלמיד מדע-הרוח לומד, הוא חייב להפוך לאדם אחר. הרגליו והטמפרמנט שלו חייבים להשתנות; כי זה מה שמאפשר לו לראות לתוך עולמות אחרים. כל גופו האתרי משתנה בהדרגה.

הדבר הקשה ביותר לאדם הוא ללמוד לעבוד, אפילו לתוך הגוף הפיזי. אפשר להיות אדון לאופן בו הדם זורם; אפשר להשיג השפעה על מערכת העצבים, על תהליך הנשימה וכן הלאה; גם את זה אפשר ללמוד. כאשר האדם מסוגל לעבוד לתוך גופו הפיזי וללמוד על ידי כך להיכנס לחיבור עם הקוסמוס, הוא מפתח את האטמן שלו [Atman]. זהו המרכיב העליון של ישות האדם; ומכיוון שהוא קשור לתהליך הנשימה (Atmung) הוא נקרא אטמן. אז אדם-הרוח נמצא באדם הפיזי.

לפיכך, כפי שלקשת יש שבעה צבעים ולסולם שבעה צלילים, כך יש לנו שבעה איברים של ישות האדם. אם כן, האדם מורכב באופן הבא: 1, הגוף הפיזי; 2, הגוף האתרי; 3, הגוף האסטרלי; 4, ה'אני'; 5, מנאס; 6, בודהי; 7, אטמן. כאשר האדם מגיע לשלב הגבוה ביותר של התפתחותו, כאשר הוא יוצר את הגוף הפיזי שלו, אז יש לנו אדם-רוח אמיתי.

כעת, באשר לשאלה הנוגעת לנו היום, עלינו להסתכל מקרוב יותר על ישות זו, על טבע זה של האדם. חידה ביחסים בין גבר לאישה תפתור את עצמה כאן בצורה מוזרה מתוך הטבע האנושי עצמו. זהו בדיוק האוקולטיזם, או ההתבוננות האינטימית בטבע האנושי, שמנחה אותנו אל הגוף הפיזי, הגוף האתרי, הגוף האסטרלי, ה'אני', ולמה שה'אני' עשה.

בכל אדם – זוהי עובדה – הגוף האתרי מורכב משני חלקים; הגוף האתרי של גבר, כשהוא חי בינינו, מראה את עצמו כבעל תכונות נשיות, ולגוף האתרי של אישה יש תכונות גבריות. עובדות רבות בחיים מתבהרות כאשר אנו מזהים שבגבר יש משהו מהטבע הנשי, ובאישה, טבע גברי יותר. מכאן ניתן להסביר מדוע יכולות להיווצר תכונות אופי מסוימות באדם. למען האמת, לעולם אין לפנינו בגוף האדם הפיזי והחומרי שום דבר מלבד ביטוי פיזי של מכלול האינדיבידואליות. נפש האדם יוצרת לעצמה גוף בעל שני קטבים, בדיוק כפי שעושה מגנט. היא יוצרת עבור עצמה חלק גברי ונשי, שכל אחד מהם יכול להיות גוף פיזי, או מגיב בזמן אחר כגוף אתרי. לפיכך, ביחס לאותם רגשות הקשורים לגוף האתרי – מסירות, אומץ, אהבה – אישה יכולה להציג בבירור מאפיינים גבריים, וגבר מאפיינים נשיים. לעומת זאת, לגבי כל אותם מאפיינים התלויים יותר בגוף הפיזי, ההשלכות של המגדר יבואו לידי ביטוי בחיים החיצוניים.

מכאן נראה ברור שבכל בן אנוש, אם ברצוננו להתייחס אליו כמכלול, יש לפנינו תופעה בעלת שני חלקים – אחד גלוי וגשמי ואחד נסתר ורוחני. ואדם שלם הוא רק אותו גבר המסוגל לשלב גבריות חיצונית עם אופי נשי יפה בתוכו. ואת זה בדיוק חשו תמיד אנשי הרוח הגדולים ביותר, כלומר בעלי האופי המיסטי, בחיי הרוח של העבר.

זוהי נקודה חשובה. לגברים יש חלק גדול יותר מכיוון שהחומריות דוחפת את עצמה לעבר תרבות חיצונית. תרבות חיצונית זו היא תרבות גברית כי היא נועדה להיות תרבות חומרית. אך עלינו גם להיות מודעים לכך שבהתפתחות ההיסטוריה העולמית עידן תרבותי אחד מפנה את מקומו לאחר, ושתרבות גברית חד-צדדית זו חייבת למצוא את השלמתה באמצעות זו שחיה בכל אדם. חשים זאת דווקא בתקופת התרבות הגברית הזו. לכן, כשהמיסטיקנים דיברו ממעמקי נפשם, הם הגדירו את הנפש הזו כמשהו נשי. לכן ניתן למצוא בכל מקום את השוואת הנפש, קליטה ככל שהיא לעולם, עם האישה; ועל זה מבוססת אמרתו של גתה ב-'Chorus mysticus':

"כל החולף

אינו אלא אשליה.

הבלתי מספק –

כאן הופך לאירוע;

הבלתי יתואר –

כאן הוא נעשה;

הנשי-הנצחי

נושא אותנו מעלה."

זוהי שטות לנתח את האמירה הזו כמשהו חסר חשיבות. אפשר לנתח אותה בצורה נכונה, ובמובן גתהאני אמיתי, כשאומרים: מי שידע משהו מתרבות רוחנית אצילית הצביע גם על האופי הנשי של הנפש; בדיוק מתוך התרבות הגברית הזו נאמרה האמירה הנאבקת לחופש: 'הנשי-הנצחי נושא אותנו מעלה'. כך העולם הגדול יותר, המקרוקוסמוס, הוצג כגבר, והנפש, שהופרתה על ידי חוכמת הקוסמוס, כאישה.

אם כן, מהי דרך החשיבה המיוחדת הזו שהתפתחה אצל בני אדם במשך מאות השנים, ההיגיון הזה? אם ברצוננו להתבונן אל עומק הטבע שלו, אז עלינו לראות משהו נשי – דמיון – אשר חייב להיות מופרה על ידי הגברי.

לפיכך, כאשר אנו לוקחים בחשבון את מה שצומח מעבר להבדלי המגדר, אנו רואים את הטבע הגבוה של האדם – זה שה'אני' יוצר מתוך הגופים התחתונים. גבר ואישה חייבים להסתכל על גופם הפיזי ככלי המאפשר להם, בכיוון זה או אחר, להיות פעילים כמכלול בעולם הפיזי. ככל שבני האדם מודעים יותר לרוחי שבתוכם, כך הגוף הופך לכלי, והם לומדים יותר להבין אנשים על ידי התבוננות במעמקי הנפש.

זה אמנם לא ייתן לכם פיתרון לשאלת הנשים, אך זה ייתן לכם פרספקטיבה. אתם לא יכולים לפתור את שאלת הנשים עם טרנדים ואידיאלים! במציאות ניתן לפתור זאת רק על ידי יצירת המושג הזה, אותה נטייה של הנפש המאפשרת לגברים ולנשים להבין זה את זו מתוך מכלול הטבע האנושי. כל עוד אנשים עסוקים בחומר, דיון פורה באמת בשאלת האישה לא יתאפשר.

מסיבה זו לא צריך להפתיע אותנו שבתקופה שנולדה התרבות הגברית, התרבות הרוחית, שהחלה בתנועה התיאוסופית, הייתה צריכה להיוולד מאישה. כך התנועה התיאוסופית או הרוחנית-מדעית הזו תוכיח את עצמה כמעשית במיוחד. היא תוביל את האנושות להתגבר על המגדר בעצמה ולהתעלות לרמה שבה ניצבים אדם-הרוח או אטמן שהוא מעבר למגדר, מעבר לאישי – ולעלות לאנושי בלבד. התיאוסופיה אינה מדברת על ההתהוות וההתפתחות של האדם באופן כללי, כך שבהדרגה יזהו אותה. כך תתעורר בהדרגה אצל הנשים תודעה דומה לזו שבמהלך תרבות גברית זו התעוררה אצל גברים. כשם שגתה, שדיבר ממעמקי הנפש, אמר פעם: "הנשי-הנצחי נושא אותנו מעלה", כך גם אחרים המבינים את מדע-הרוח, ומרגישים בעצמם כאישה את הצד השני של האדם, ידברו על הנצחי-גברי בטבע הנשי. אז תתאפשר הבנה אמיתית ופיתרון נפש אמיתי לשאלת הנשים.

כי הטבע החיצוני הוא הפיזיונומיה של חיי הנפש. אין לנו שום דבר בתרבות החיצונית שלנו מלבד מה שבני אדם יצרו, מה שבני אדם תרגמו מדחפים למכונות, לתעשייה, למערכת המשפט. בהתפתחותם, מוסדות חיצוניים משקפים את התפתחות הנפש. אולם תקופה, שדבקה בפיזיונומיה החיצונית, הצליחה להקים מחסומים בין גברים לנשים. תקופה שאינה מעוגנת עוד במה שחומרי, במה שחיצוני, אלא שקיבלה ידע על טבעו הפנימי של האדם המתעלה מעל המין, ותאפשר, מבלי לרצות לזחול לתוך עגמומיות או סגפנות או להתכחש למיניות, לייפות את המיניות ולחיות באותו יסוד שנמצא מעבר לו. אז תהיה לאנשים הבנה מה יביא את הפתרון האמיתי לשאלת הנשים, כי, באותו זמן, זה יציג את הפיתרון האמיתי לשאלת האנושות הנצחית. אז לא יגידו עוד: "הנשי-הנצחי נושא אותנו מעלה", או "הגברי-הנצחי נושא אותנו מעלה", אלא, בהבנה עמוקה, בהבנה רוחנית עמוקה, יאמרו: "האנושי-הנצחי נושא אותנו מעלה".

———————————————————————————-

  1. רולנד היל (1879-1795) – Rowland Hillממציא בול הדואר.
  2. אדוארד אלברט, (1900-1841) – מנתח.
  3. פאול יוליוס מוביוס, 1907-1853, ניורלוגיסט.
  4. תאודור פון בישקוף 1882-1807, פיזיקאי, ביולוג.
  5. Rosa Mayreder – 1938-1858, סופרת אוסטרית, פמיניסטית.
  6. Lombroso – 1909-1835, פיזיקאי וקרימינולוג איטלקי.
  7. George Egerton – 1945-1859, שם עט של מרי קאבליטה דיון ברייט, פמיניסטית.
  8. Virchov – רודולף ווירצ'וב – 1902-1821.
  9. Havelock Ellis – 1939-1859, רופאה.
  10. Hippel – תיאודור גוטליב היפל – 1796-1741, המחבר של 'שיפור מעמד האישה', 1792.
  11. Naumann – פרידריך נאומן 1919-1860, כומר פרוטסטנטי ופוליטיקאי ליברלי.
  12. Burckhardt – ג'ייקוב בורקהרדט, 1897-1818, היסטוריון אמנות שוויצרי.
  13. Rahel Varnhagen – רחל וורנהגן, 1833-1771, סופרת.
  14. Helena Petrovna Blavatsky – 1891-1831, הייתה פילוסופית ממוצא רוסי-גרמני ומייסדת האגודה התאוסופית. פעלה בעיקר בארצות הברית, באנגליה ובהודו.
  15. Max Muller – 1900-1823, מזרחן.
  16. יוהאן כריסטוף פרידריך שילר, 1805-1759, משורר, מחזאי, פילוסוף והיסטוריון גרמני, הנחשב ביחד עם יוהאן וולפגנג פון גתה לנציגה הבולט ביותר של הקלאסיקה של ויימאר.
  17. פרנציסקוס מאסיזי, 1226-1811, נזיר ומטיף.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.