רודולף שטיינר

GA138

תרגמה מאנגלית: אורנה בן דור

הגהה: אפרת מאייט

לספר ראו כאן

שבע הרצאות שניתנו במינכן בשנת 1912, אוגוסט 31-25

הרצאה מספר 5

מינכן, 29 אוגוסט 1912

אתמול, במילים בהן ניתן להשתמש עבור נושאים אלה, ניסיתי לאפיין את הנסיגה מהגוף הפיזי, ואת התחושה והחוויה של עצמך בגופים האתרי והאסטרלי. הצבעתי על כך שחוויה זו מתרחשת באופן כזה, שלחיות-את-עצמך בתוך הגוף האתרי, נדמה כזרימה החוצה לתוך המרחבים הקוסמיים, במהלכה מודע האדם כל הזמן לזרימה-החוצה לתוך הנצח לכל הכיוונים, מתוך גופו-שלו כנקודת המרכז. לעומת זאת, החוויה בגוף האסטרלי מופיעה כגדילה אל מחוץ לעצמך לתוך הגוף האסטרלי. זהו הרגע בו האדם מתחיל לחוש שהוא מחוץ לגופו הפיזי באופן כזה, שכל דבר בגוף הפיזי שכונה עצמי, נחווה כעת כדבר החיצוני לי, דבר הקיים בחוץ. האדם נמצא בתוך דבר אחר. אתמול ציינתי בפניכם שהעולם מולו אנו עומדים חייב להיקרא בשם ארץ-הרוח – אם נצמד, לדוגמא, לספרי ‘גוף, נפש ורוח’. ניתן לכנותו גם המישור המנטלי הנמוך. תהא זו שגיאה להעלות על הדעת שיש דבר מעליב כלשהו באמירה, שכאשר האדם מגיע ללא-אנוכיות ובצורה נכונה לנקודה בה הוא חי בגוף האסטרלי, הוא נמצא בעולם האסטרלי.

ישנו הבדל גדול בין החיים, ההתבוננות והחוויה בקיום החושי – לבין החוויה בגוף האסטרלי אל מול ארץ-הרוח. בחיי החושים אנו עומדים מול יסודות, כוחות, אובייקטים, תהליכים וכדומה. כמו כן, אנו עומדים מול הישויות של ממלכות טבע אחרות ולצידן – במידה שמוצדק לכנות אותן כך – במיוחד מול ישויות עמיתנו שלנו. בקיום החושי אנו עומדים מול הישויות האחרות האלו באופן כזה, שאנו יודעים כיצד הן מכניסות לתוכן את היסודות והכוחות מעולם החושים, מחדירות אותם לעצמן, וכך חיות חיים המתנהלים באמצעות כוחות הטבע החיצוניים, במסגרת חוקי הטבע. בקצרה, בחיי החושים עלינו להבחין בין מהלך הטבע לבין ישויות החיות את חייהן במהלך טבעי זה, ומחדירות לעצמן את היסודות והכוחות שם. אם כן, קיים מהלך הטבע וקיימות גם הישויות. אך כאשר אנו מתבוננים בגוף האסטרלי לתוך העולם הרוחני, לא נוכל יותר לעשות הבחנה. בעולם הרוחני אנו עומדים מול ישויות בלבד, אך אל מול ישויות אלו אין דבר כזה המכונה מהלך הטבע. כל דבר אליו אתם מובלים בדרך שתיארתי בהרצאה האחרונה, כל דבר אותו אתם פוגשים הוא ישות. בכל מקום שיש דבר מה, זוהי ישות, ואינכם יכולים לומר – כפי שאנו אומרים בחיי החושים – שכאן ישנה חיה ושם נמצא החומר החיצוני ההולך להיות חתול. אין שם את הדואליות הזו, משום שכל דבר שם הוא ישות.

אמרתי לכם כבר כיצד אתם עומדים אל מול הישויות האלו, שזהו בעיקרו עולם של היררכיות, אשר לעיתים קרובות תארנו אותו מנקודות מבט אחרות. אתם לומדים להכיר את עולם ההיררכיות הנמצאות זו מעל זו – החל מאותן הישויות שלמדתם להכיר תחילה כמלאכים וארכי-מלאכים, ועד לאלו הנראות כאילו הן נגוזות, כה בלתי-מובחנות הן הופכות להיות; אלו הם הכרובים והשרפים. אך דבר אחד אפשרי כאשר אתם מוצאים את עצמכם בעולמות האלו: אתם יכולים להצליח להיכנס למערכת יחסים עם הישויות האלו. עליכם להשאיר מאחור את כל מה שאתם מהווים בקיום החושי, במובן אותו תיארנו לפני כן, אך, כפי שאמרתי כבר, אתם נושאים זאת עדיין בזיכרון. לתוך העולמות האלו אתם נושאים את הזיכרון של מה שהשארתם מאחור. כפי שבחיים הפיזיים אנו מסתכלים לאחור לזיכרונות שלנו, כך אתם מסתכלים מהעולמות הגבוהים לאחור אל מה שהייתם בקיום החושי. יש לכם את זה עדיין בתמונות זיכרון.

כעת, כאשר אתם עושים את צעדיכם הראשונים בהתקדשות מעלה לעולמות הגבוהים, טוב ללמוד להבחין בין הצעד הראשון לצעדים הבאים בעקבותיו. טוב שלא להתעלם מכך. אפשר לסכם זאת ולומר, שאתם תלמדו למצוא את דרככם באופן הטוב ביותר בעולמות הגבוהים, אם בתוך תמונות הזיכרון אותן אתם נושאים לשם, המזכירות לכם את הקיום החושי שלכם – לא תהיה לכם תמונה של גופכם הפיזי ושל צורתו. אכן, זה עניין של ניסיון. כל מי שצריך לתת עצה לגבי התרגילים אותם עלינו לקחת על עצמנו על מנת לעשות את הצעדים הראשונים של ההתקדשות, יראה, שלאחר חציית הסף, לאחר המעבר דרך ‘שומר הסף’, תמונות הזיכרון הראשונות לא קשורות כלל לתפיסה של צורתו הפיזית של הגוף. הן בעיקר כאלו שניתן לכלול אותן תחת הכותרת של תפיסה מוסרית-אינטלקטואלית של העצמי. תחילה, מה שעליכם לחוות הוא כיצד להעריך את האיכויות המוסריות שלכם. עליכם לתפוס אלו נטיות מוסריות או בלתי-מוסריות יש לכם, האם יש לכם חוש לאמת או שאתם שטחיים, וכמו כן להבין כיצד להעריך את עצמכם כאדם בעל נפש.

זה מה שצריך להרגיש תחילה. הדבר לא עולה באופן שניתן להביעו היטב במילים בהן אנו משתמשים בחיים הפיזיים. כאשר אתם נכנסים לעולם הרוח, החוויה קשורה אתכם באופן אינטימי בהרבה, מאשר כל דבר מהסוג הזה בקיום החושי. כאשר עשיתם דבר מה שלא מספק אתכם מוסרית כל החיים שלכם, אתם חשים שיש משהו מר, שישנו משהו שכמו נשפך החוצה לעולם אליו התרגלתם עכשיו, הממלא אותו בניחוח (aroma) של מרירות – אך ניחוח שלא ניתן להבינו דרך החוש הפיזי. אתם מרגישים את עצמכם טבולים בניחוח של מרירות. מה שניתן להצדיקו באופן מוסרי מלא בניחוח נעים. ניתן לומר שהספרה אליה אתם נכנסים כאשר אתם לא מרוצים ממה שעשיתם, היא אפלה וקודרת, ואילו החלק של היקום לתוכו אתם מגיעים כאשר אתם יכולים לחיות בשלום עם עצמכם, מוארת ובהירה. מכאן, אם עליכם למצוא את דרככם, זה צריך להיות סוג ההערכה המוסרית או האינטלקטואלית שאת מרותה עליכם לקבל, אשר, כמו האווירה, ממלאה עבורכם את העולם לתוכו אתם נכנסים. הטוב ביותר הוא להרגיש את העולם עם הנפש שלכם, ולאחר שהתרגלתם לתחושה זו של הנפש למרחב הרוחני, רק אז יעלה הזיכרון שעשוי שתהיה לו הצורה הממשית של הצורה הגופנית הפיזית בחיי החושים, כאשר צורה זו ניצבת לפניכם כחודרת לתוך האווירה המוסרית שזה עתה רכשתם.

מה שתיארתי כעת יכול לנבוע לא רק מתוך החיים היומיומיים, כשהוא מגיע ככניסה לתוך עולם הרוח כאשר הצעדים הנכונים להתקדשות נלקחו; ללא קשר לאופן בו הוא עולה, הוא תלוי באופן בסיסי בקרמה של האדם האינדיבידואלי ובאופן בו האדם בנוי. לא ניתן לומר שדרך אחת של עלייה טובה או גרועה מהאחרת. פשוט, או שזו או שהאחרת מתקיימת. בתוך חיי היומיום שלו יכול האדם לחוש את עצמו נמשך לעולם הרוח, אך יכול גם לקרות שהניסיון שלו במהלך השינה ישתנה. בחוויה הרגילה, מייד כשהאדם נרדם הוא הופך לבלתי-מודע, והוא מקבל את התודעה שלו שוב ביקיצה ובחייו במהלך היום. מלבד ההיזכרות בחלומות, אין לו זיכרון כלשהו על חיי השינה שלו. במהלך השינה הוא חי במצב לא-מודע. כעת, בצעד הראשון של ההתקדשות, יכול לקרות שדבר אחר ירחיב את חיי השינה, כך שהוא יתחיל לחוות צורה אחרת של הירדמות. עם התקרבות חיי השינה, תחווה צורה אחרת של תודעה. הדבר נמשך – כשהוא מופסק פחות או יותר על ידי תקופות של חוסר מודעות – למשך אורכי זמן שונים, בהתאם להתקדמות שהאדם עשה. ואז, כשהבוקר מתקרב זה דועך. במהלך החוויה הזו, בתקופה הראשונה לאחר ההירדמות, עולה מה שניתן לכנותו הזיכרון של הגישה המוסרית שלנו, של האיכות המוסרית של הנפש. הדבר חי במיוחד לאחר שנרדמים, ודועך בהדרגה לקראת זמן היקיצה.

לפיכך, כתוצאה מהתרגילים עבור השלבים הראשונים של ההתקדשות, חוסר-התודעה הרגיל של השינה יכול להפוך מואר ולקבל עירוי על ידי התודעה. ואז האדם עולה לעולמות הממשיים של ההיררכיות וחש את עצמו שייך לשם. אך בהשוואה לחיים הרגילים בעולם החושים, חיים אלו בתוך העולם שבו הכול הוא ישות, חייבים להיות מתוארים באופן הבא. נֹאמַר שמישהו בעולם החושים עומד בפני אגרטל עם פרחים ומסתכל עליו. הצמח נמצא בחוץ, מחוצה לו. הוא מסתכל עליו בעומדו שם ובהביטו בו. בעולם הגבוה, החוויה של מה שנאמר כעת, אינה ניתנת להשוואה עם סוג כזה של התבוננות. יהא זה שגוי לחלוטין לדמיין ששם, האדם מסתכל על הישויות באופן כזה, מבחוץ, כשהוא ניצב בפניהן כפי שאדם מתבונן על אגרטל פרחים בעולם החושים. אין זה כך. אם תשוו את הדברים בקיום החושי לדרך בה אתם עומדים ביחס לעולם ההיררכיות, תוכלו להשוות זאת רק באופן הבא. כמובן, תהא זו רק השוואה, אך היא יכולה לעזור לכם לקבל מושג ברור על כך.

הבה ונניח שאתם יושבים במקום כלשהו, ובמקום לחשוב ביגיעה רבה על דבר מסוים, אתם קובעים לעצמכם שלא לחשוב על שום דבר מסוים. ייתכן ותעלנה בכם כמה מחשבות לא-קרואות, עליהן לא חשבתם תחילה כלל. הן יכולות להעסיק את נפשכם כל כך, שהן תמלאנה אותה לגמרי. אתם מרגישים שאתם לא יכולים יותר להבחין בין המחשבה לעצמכם, ושאתם לחלוטין אחד עם המחשבה שעלתה כך פתאום. אם יש לכם תחושה שזוהי מחשבה חיה, היא מושכת את נפשכם איתה, הנפש שלכם קשורה למחשבה, וניתן באמת לומר שהמחשבה נמצאת בנפש שלכם בדיוק כפי שהנפש שלכם נמצאת במחשבה. שקיים דבר מה בחיי החושים הדומה לאופן בו אתם מתוודעים לישויות ההיררכיות הגבוהות ומתנהגים אליהן. המילים – ‘אני נמצא לצידן, אני מחוצה להן’, מאבדות כל משמעות. אתם איתן, בדיוק כפי שהמחשבות שלכם חיות אתכם. לא תאמרו ‘המחשבה חיה בתוכי’ אלא – ‘המחשבות חושבות את עצמן בתוכי’. הישויות חוות את עצמן, ואתם חווים את החוויות של הישויות. אתם נמצאים בתוכן, אתם אחד איתן, כך שכל ישותכם זורמת החוצה לתוך הספרה בה הן חיות. אתם חולקים בחייהן, כשאתם יודעים היטב כל הזמן שגם הן חוות את עצמן בזה. לא צריך לדמיין שלאחר הצעדים הראשונים בדרך ההתקדשות, נוכל מייד לקבל את התחושה שאנו חווים את כל מה שהישויות חוות. לאורך כל הדרך לא צריך לדעת דבר מלבד היות-בנוכחותן, בדיוק כמו שבקיום החושי אנו עומדים בפני מישהו בו פגשנו בפעם הראשונה. הביטוי ‘הישויות חיות וחוות את עצמן בתוככם’ מוצדק, ועדיין, על מנת להתחיל, אתם לא צריכים לדעת עליהן מעבר למה שאתם יודעים על אדם אותו אתם פוגשים בפעם הראשונה. באופן כזה, זוהי חוויה-משותפת. בהדרגה היא גדלה באינטנסיביות שלה, ואתם חודרים יותר ויותר לתוך טבע הישויות האלו.

כעת, דבר אחר קשור כחוויה רוחנית למה שתיארתי כעת. זוהי הרגשה בסיסית מסוימת המונחת בנפש כתוצאה ממשית של כל החוויות הנפרדות. זוהי הרגשה שייתכן ואוכל לתארה בפניכם באמצעות הנגדה. מה שאתם חווים בעולם החושים, כאשר אתם עומדים בנקודה מסוימת ומתבוננים על מה שנמצא מסביבכם, מנוגד לחלוטין להרגשה בסיסית זו. דמיינו מישהו העומד כאן במרכז האולם, רואה את כל מה שנמצא כאן. הוא היה אומר שכאן נמצא אדם זה, שם אדם אחר, וכיוצא בזה. כך הוא יתייחס לעולם הסובב אותו. דבר זה מנוגד להלך הנפש הרווח בעולם אותו תיארתי זה עתה. שם, אתם לא יכולים לומר, ‘אני כאן, שם נמצאת ישות, שם אחרת.’ עליכם לומר – ‘אני עצמי ישות זאת.’ במציאות זוהי תחושה אמיתית. מה שאמרתי כעת בנוגע לישויות הנפרדות מורגש אל מול העולם כשלמות. כל דבר באמת בתוככם. ההיות-בתוך הישויות מתפשט להלך הנפש שלכם כולו. הלך הנפש הזה הוא הלך הנפש אותו אתם חווים במודעות בזמן בין ההירדמות ליקיצה. כאשר אתם חיים דרכו באופן מודע, לא יכולה להיות לכם אלא התחושה של זרימה החוצה לעבר כל מה שחוויתם. אתם חשים את עצמכם בכל דבר בגבול העולם אותו אתם מסוגלים לתפוס.

עשיתי פעם את הניסוי הבא, והייתי רוצה לצטט אותו כאן כאפיזודה – לא כדבר כה יוצא דופן – אך על מנת להבהיר את עצמי. לפני כמה שנים הכתה בי פתאום ההבנה שמצבים מסוימים, פחות או יותר על-חושיים, מגיעים אלינו דרך העבודות הפואטיות הגדולות של העולם, כהשתקפות, כהד. אני מתכוון לכך שאם הלך הנפש הבסיסי של הנפש בחוויות על-חושיות מסוימות מתברר לרואה-הרוחני, ואז הוא פונה לעולם הספרות, הוא ימצא שהלכי נפש כאלו נמצאים בפרקים, או בחלקים מסויימים של עבודות פואטיות גדולות באמת. הלכי נפש אלו אינם דורשים שהמשורר יחווה חוויות אוקולטיות. הרואה-הרוחי יכול לומר לעצמו שאם ברצונו לחיות שוב – כהד בעולם החושי – את מה שהוא חווה בהלך הנפש הזה שלו, הוא יכול לפנות לפואמות גדולות מסוימות ולמצוא שם דבר מה כתמונת-הצל של זה. כאשר, לאור החוויה שלו, קורא הרואה-הרוחי את דאנטה, לדוגמא, לפעמים יש לו תחושה שבפואמה נמצאת בבואה, צל, שבמצבה המקורי יכולה להיחוות רק באופן על-חושי.

פעם אחת חיפשתי אחר מצבים מסוימים שניתן לתארם בעבודות הפואטיות, על מנת לכונן מעין התאמה בין החוויות בעולמות הגבוהים, למה שנוכח כהשתקפות שלהן בעולם הפיזי. שאלתי את עצמי, ‘האין זה אפשרי שהלך הנפש המסוים הזה ‘שנשפך’ על הנפש במהלך השינה המודעת לגמרי (אותו תיארתי כישות בעולמות הגבוהים, אך ישות שצריך לתפוס בהלך הנפש), האם לא ניתן למצוא הד לכך בהלך נפש מסוים בספרות העולם?’ אך דבר לא עלה מגישה ישירה זו.

אך כשהשאלה נשאלה בצורה אחרת, עלה דבר מה. הניסיון הראה שמותר גם לשאול ‘כיצד ישות שאינה אנושית – לדוגמא, ישות אחרת כלשהי מההיררכיות הגבוהות – חשה את הלך הנפש הזה, את ההיות-בתוך העולמות הגבוהים?’ או, אם נאמר זאת באופן מדויק יותר, האדם חש את עצמו בתוך העולמות הגבוהים ורואה ישויות מההיררכיות האחרות. בדיוק כפי שבעולם החושים ניתן לשאול ‘מה אדם אחר חש אודות דבר מה שאתם עצמכם חשים?’ כך, אותה השאלה יכולה להישאל לישות מההיררכיות הגבוהות, ואז ניתן יהיה לקבל מושג על החוויה של ישות אחרת. בדיוק כפי שדבר זה יהיה אפשרי עבורנו בשינה מודעת לחלוטין, נוכל ליצור מושג, כמו במקרה של האדם האחר, על סוג מסוים של חוויה גבוהה יותר בפני החיים בעולמות הגבוהים יותר, אך חוויה המשחקת תפקיד רחב יותר בנפש האדם.

אם כן, ניתן לדמות ישות השייכת להיררכיה מרמה גבוהה יותר משל האדם על פני האדמה, המסוגלת לחוש את מה שבני האדם חשים, אך בצורה גבוהה יותר. אם אנו מניחים את השאלה באופן הזה, אם איננו מתבוננים על האדם הרגיל אלא על האדם המסוים – ואז מדמים את הלך הנפש – ניתן למצוא דבר מה בספרות העולם, ממנו ניתן ליצור את הקונספט הזה, שהלך נפש כזה זורם החוצה, כהד של מה שיכול באמת להיות מיוצג נכונה במצבו המקורי, על ידי תרגום של עצמו לתוך העולם שתיארתי כעת. אך בספרות האירופאית ודאי שלא ניתן למצוא דבר, עליו ניתן לומר, ‘כאן אפשר למצוא את הלך הנפש של מה שנשפך על הנפש, כאשר היא חשה את עצמה בתוך עולם הרוח וכל מה ששייך אליו.’ נפלא לראות כיצד אנו מתחילים להבין בצורה חדשה ולחוש עונג והערצה רעננים, כאשר אנו נותנים להלך הנפש הזה לפעול עלינו כהד המגיע מהמילים של קרישנה בבהגוודגיטה. אור חדש לחלוטין שוטף את השורות של הגיטה כאשר אתם מבינים שכל מה שתיארתי לכם מוכל שם, לא במילים, אלא בהד של הלך הנפש הממלא את הנפש. רציתי לתת לכם זאת רק כאילוסטרציה של ראייה על-חושית. לדמות זאת בצורה כזאת, שכעת תוכלו לקחת את הפואמה הזו ולנסות לגלות את הלך הנפש הזורם לתוכה. אם תתחילו בזה, ייתכן ותהיה לכם תחושה של החוויה המקבילה של הרואה-רוחי, כאשר הוא עובר בהכרה מלאה מהקיום היומיומי לתוך אותם העולמות, או כאשר ההכרה שלו מתרחבת במהלך השינה.

דבר נוסף מתערבב עם הלך הנפש הזה, עם התחושה הבסיסית הזו. דבר אחר מלווה אותו. אוכל לנסות לתאר לכם את מה שנחווה שם רק דרך קונספטים ומילים, משום שבחיים הפיזיים עלינו תמיד להישען על המילים. מה שנחווה שם הוא דבר כזה. כל עוד אתם מרגישים איזה שהוא דבר מה בעולם, אתם מרגישים שאתם זורמים לתוכו. תחילה באמת אינכם חשים דבר חיצוני בשום מקום, אתם חשים רק את הנקודה האחת בעולם בה הייתם לפני כן. אתם חשים רק את הדבר החיצוני. אתם מגלים את כל הנזקים שעשיתם ואת כל הדברים הטובים, כשהם מתכנסים לתוך הנקודה האחת הזו. זהו דבר חיצוני. לאחר מכן, אתם חשים את עצמכם עם כל מה שהשגתם בעולם זורם החוצה על העולם כולו. אכן, יש לכם תחושה שתהא זו שטות להשתמש במילים מסוימות, הטבעיות בעולם החושי, בעבור חוויה זו של הקשר שלכם עם העולם. לדוגמא, המילים לפני ואחרי חדלות מלהיות בעלות משמעות, משום שכאשר אתם נרדמים, אינכם חשים שזה ‘לפני’ ושהיקיצה מגיעה לאחר מכן. אתם חשים רק חוויות מסוימות המתחילות כאשר אתם נרדמים וממשיכות להתרחש. לאחר שאתם עוברים כמה חוויות, במובן מסוים אתם שוב באותה נקודה, אך לא באותו האופן טרום הליכתכם לישון.

לחילופין, אתם חשים, ‘ישנתי’, וכן שלא ניתן להשתמש יותר בצדק במילים ‘לאחר מכן’. מספר חוויות קרו, במהלכן המילים לפני ואחרי חדלו להיות בעלות משמעות. אם אשתמש בביטוי ‘אחרי זמן מסוים’ (למרות שזה לא נכון) – ‘לאחר זמן מסוים שוב אנו עומדים במקום בו עמדנו קודם לכן’ – צריך לדמיין זאת כאילו אתם עומדים מול עצמכם, כאילו הייתם מחוץ לגופכם, הולכים מסביב ומסתכלים על עצמכם. כך שאתם עומדים באותה נקודה לערך בה עמדתם כשעזבתם את הגוף, אך כעת אתם עומדים מול עצמכם. שיניתם כיוון. ואז (ושוב, שימוש במילה ‘ואז’ הנו רק לשם השוואה) אירועים ממשיכים להתרחש, ואתם כמו חזרתם לגופכם ושוב אתם בתוכו. אתם לא חווים שום לפני ואחרי, אלא רק מה שאתם יכולים לתארו כמסתובב, לגביו צריך להשתמש במילים – ‘התחלה’, ‘אמצע’, ‘סוף’ – ביחד.

על סוג של חוויה כזו ניתן לדבר באופן כזה, כפי שהיינו אומרים על כל נקודה בהיקף של המעגל – ‘כאן זה מתחיל’, ולאחר שהיינו עושים סיבוב שלם – ‘כאן זה נגמר.’ אין תחושה כאילו חיינו דרך תקופת זמן, אלא לחילופין תחושה שעשינו סיבוב, של תיאור סיבוב, ובחוויה הזו אנו מאבדים לחלוטין את תחושת הזמן שיש לנו בדרך כלל בקיום החושי. אתם חשים רק שאתם נמצאים בעולם שאופיו הבסיסי הוא היות-עגול, היות מעגל. ישות שאף פעם לא התהלכה על פני האדמה, שאף פעם לא חיה בעולם החושים ותמיד חיה בעולם עליו אני מדבר, אף פעם לא תתקע ברעיון שֶׁלָּעוֹלָם הייתה פעם התחלה והוא יכול להגיע לסופו. היא הייתה חושבת עליו תמיד כעל עולם מוכל-בעצמו, עגול. ישות כזאת לא תמצא שום סיבה לומר שהיא שואפת אל הנצח, וזאת בגלל הסיבה הפשוטה שכל דבר סביבה הוא נצחי, שאין שום דבר שנמצא מעבר, עליו היא יכולה להסתכל מהזמני לנצחי.

התחושה של על-זמניות, תחושת מעגל זו, מופיעה בשלב מסוים של ראיה על-חושית או בחוויה מודעת של השינה. איתה מעורבבת כמיהה מסוימת, כמיהה העולה משום שבחוויה זו בעולם העל-חושי אף פעם לא ניתן באמת לנוח. אתה חש את עצמך בכל מקום בתנועה מעגלית זו, תמיד בתזוזה, אף פעם לא נשאר מבלי נוע. הכמיהה שיש לך הינה כזו, ‘לו רק יכולתי לעצור, לו רק במקום מסוים היה הזמן יכול להיכנס’. זה בדיוק הדבר ההפוך, ניתן לומר, ממה שנחווה בקיום החושי, בו אנו תמיד חשים את עצמנו בזמן בעודנו כמהים לנצח. בעולם עליו אני מדבר אנו חשים את עצמנו בנצח, ויש לנו משאלה אחת, ‘לו רק בנקודה מסוימת היה העולם נשאר בלי-נוע וקיום הזמן היה נכנס!’. זה מה שאתם מבינים כתחושה בסיסית ביותר – התנועה הבלתי פוסקת של היקום, והכמיהה לזמן. חוויה זו של התהוות מתמדת, שנעשית הודאות של עצמה , והכמיהה ‘או, לוּ באופן כלשהו, במקום כלשהו, זה יכול להפסיק!’

כן, כאשר אנו מיישמים את תפיסות החושים על הדברים האלו, מוצדק בהחלט לחשוב עליהם כעל מוזרים. אך אל לנו להניח לזה לעכב אותנו; דבר זה יצביע על כך שאיננו רוצים לקבל תיאור אמיתי של העולמות הגבוהים. אם אנו רוצים באמת להיכנס אליהם, כל התיאורים הרגילים של עולם החושים – כל הדברים האחרים שלידם – חייבים להינטש. אני מפציר בכם להסתכל על התחושה אותה תיארתי כחוויה שיש לכל אחד מאיתנו עבור עצמו, וחשוב שנחווה זאת בתוכנו ועבור עצמנו, משום שזה שייך לשלבים הראשונים בשביל ההתקדשות. התחושה הזו יכולה לעלות בשתי דרכים. בדרך אחת ניתן להביע אותה באמירה ‘יש לי כמיהה למה שהנו חולף, לקיום המרוכז בזמן; אני לא רוצה לזרום החוצה לתוך הנצח.’ אם יש לכם תחושה זו בעולם הרוח (אני מבקש מכם לחשוב על זה היטב), אינכם מביאים זאת בהכרח חזרה אתכם לעולם החושים. נהפוך הוא, היא לא חייבת להיות נוכחת שם כלל כאשר אתם חוזרים; היא יכולה להתקיים רק בעולם הרוח. ייתכן ותאמרו שיש לכם תחושה זו בעולם הרוח – שהייתם רוצים לחוות את עצמכם בדיוק בזמן, הייתם רוצים להיות מרוכזים בעצמאותכם בשלב מסוים של קיום העולם. הייתם רוצים לעשות זאת באופן כל כך שלם, כך שתוכלו לומר, ‘מדוע עלי להטריד את עצמי בנצח המתפשט בחוץ בשאר היקום! אני רוצה להפוך את הדבר הזה לעצמאי עבור עצמי, ולחיות בזה.’

רק דמיינו את השאיפה, התחושה הזו, נחוות בעולם הרוח. עדיין לא הבענו זאת באופן מדויק; עלינו לתאר זאת עדיין בצורה אחרת על מנת להפוך את זה למדויק, ואז לצרף לזה דבר נוסף. אם אנו רוצים להוריד זאת לתוך הקיום האנושי החושי, עלינו לתאר זאת – אם ברצוננו כלל לעשות זאת – על ידי מה שהנו שריד מעולם החושים. זיכרו מה שאמרתי, ‘שם למעלה, כל דבר הוא ישות ולא נוכל לדבר עליו בשום צורה אחרת.’ אך אין זו האמת כולה. כאשר, בעולם החושים משתלטת עלינו תשוקה מסוימת, אנו יכולים לומר, ‘אתה מרגיש את עצמך מונע על ידי ישות מסוימת הפועלת בתוכך, וגורמת לך להביע את השאיפה הזו על מנת להבהיר נקודה מסוימת.’ אם מישהו מבין את השאיפה להבהיר נקודה מסוימת, השאיפה להתרכז בדברים הזמניים כאימפולס הניתן על ידי ישות מהעולם הרוחני – תתכן ישות כזו – אזי הוא תפס את השפעת הישויות הלוציפריות בעולם.

כעת, כשהגענו לתפיסה הזו, נוכל לשאול, ‘כיצד ניתן לדבר על עמידה מול ישות לוציפרית?’ בעולם ההיררכיות הגבוהות, כאשר אנו חשים בהשפעה להתרחק מהנצח למצב של התרכזות עצמאית בעולם, אזי אנו חשים בפעולתו של לוציפר. כאשר אנו חווים זאת, אזי אנו יודעים כיצד ניתן לתאר את הישויות הלוציפריות. ניתן לתארן בדיוק באופן שהראתי, ורק אז ניתן לדבר באמת על הניגוד שמוצא את ההד שלו אפילו בעולם החושים שלנו. ניגוד זה עולה פשוט מההבנה, שבקיום החושי טבעי לחלוטין עבורנו להתמקם בתוך הזמני, בעוד שבעולם הרוחני המונח – כשאנו מדברים מנקודת המבט של החולף – מעל לעולם האסטרלי, טבעי לנו לא לתפוס יותר את מה שהנו זמני, אלא רק את מה שנצחי. ההתנסות הדוואכנית המופיעה שם ככמיהה לחיים זמניים מהדהדת בכמיהה אל הנצח. המשחק ההדדי של הזמן הנחווה בפועל – זמן נחווה ברגע החולף – עם הכמיהה לנצח, עולה משום שהעולם הדוואכני, עולם ארץ-הרוח, חודר לעולם החושים שלנו. בדיוק כפי שבתפיסת חושים רגילה חבויה ארץ-הרוח מעבר לעולם, כך הנצחי חבוי מעבר לרגע החולף. בדיוק כפי ששם אין נקודה עליה נוכל לומר, ‘כאן נגמר עולם החושים וכאן מתחיל עולם הרוח,’ אלא שבכל מקום חודר העולם הרוחני את הקיום החושי, כך, כל רגע חולף – בהתאמה לאיכות שלו – חדור על ידי הנצח. אנו לא חווים את הנצח דרך יציאה מהזמן, אלא דרך כך שנוכל לחוות אותו בראייה על-חושית ברגע החולף. הנצח מובטח לנו ברגע החולף; הוא שם בכל רגע ורגע.

לכל מקום אליו אתם הולכים בעולם – אם נדבר מנקודת מבט של תודעה על-חושית – אף פעם לא תוכלו להגיד על ישויות שאחת היא זמנית והאחרת נצחית. עבור התודעה הרוחנית אין משמעות לאמירה כזו. המשמעות האמיתית נמצאת בדבר שונה לגמרי. מה שנמצא בתשתית הקיום – הרגע החולף והנצח – נמצא בכל מקום ולנצח, והדרך היחידה לשאול את השאלה היא, ‘כיצד קורה שהנצח מופיע לפעמים כרגע החולף, שהנצחי מופיע לעיתים כזמני, ושישות בעולם לובשת צורה זמנית?’ הדבר נובע מכך שבקיום החושי, בכל מקום שזה קורה, ישויות לוציפריות מפיצות זאת, ובמידה שישויות אלו משחקות לתוך הקיום החושי – הופך הנצחי לזמני. לכן, צריך לומר שישות המופיעה בכל מקום בזמן הינה נצחית במידה שיש לה כוח להשתחרר מהקיום הלוציפרי. אך במידה שהיא נתונה לו, היא נשארת זמנית.

כאשר אנו מתארים דברים בדרך רוחנית, אנו מפסיקים להשתמש בביטויים מהחיים הרגילים. בחיים הרגילים, אם ניישם לימוד של דת ואנתרופוסופיה, נצטרך לומר, ‘לאדם יש את גופו הפיזי כמעטפת חיצונית, ובתוכה קיימת ישות הנפש והרוח שלו. הגוף שלו בן-מוות אך ישות הנפש והרוח הינה נצחית ואלמותית.’ זה האופן שצריך להביא זאת, במידה שאנו נמצאים בעולם החושים ורוצים לתאר מה יש שם. זה חדל להיות נכון כאשר אנו רוצים ליישם את נקודת המבט של עולם הרוח; אז צריך לומר זאת באופן הבא, ‘האדם הנו ישות שבטבעה השלם חייבות ישויות אלוהיות מתקדמות לעבוד יחד עם ישויות לוציפריות; במידה שהישויות האלוהיות המתקדמות נמצאות בתוכו, חלק מישותו נלחם להתרחק מכל מה שהנו לוציפרי ומתחיל לקחת חלק בנצחי. במידה שישויות אלוהיות פועלות באדם, הוא חולק בנצחי; במידה שהעולם הלוציפרי פעול בתוכו, הופך כל מה שקשור לזמני ולחולף להיות חלק מעצם ישותו.’

הזמני והנצחי מופיעים כפעילות משותפת של ישויות שונות. בעולמות הגבוהים אין טעם לדבר יותר על ניגודים מופשטים כזמני וכנצחי, משום ששם אין משמעות לכך. שם אנו יכולים לדבר על ישויות. לפיכך, אנו מדברים על ישויות אלוהיות מתקדמות ועל ישויות לוציפריות. משום שהישויות האלו נמצאות בעולמות הגבוהים, היחס שלהן אלו לאלו משתקף באנטיתזה של זמן ונצח.

אמרתי שהיה טוב לו האדם – בהעלותו לעולם אליו אנו מתייחסים – יחווה תחילה זיכרונות מסוג מוסרי יותר מאשר את צורתו הפיזית החיצונית. כשהוא מתמיד בתרגילים עבור הצעדים הראשונים של התקדשות, בהדרגה הוא יהפוך לרואה-רוחי כזה, כך שתופיע בפניו גם תמונת זיכרון של צורת גופו הפיזי. ישנו דבר נוסף, הקשור עם עליית תמונת הזיכרון הזו של הצורה הפיזית של האדם, והוא, שמזמן זה ואילך (וזה דבר נכון) הוא ירגיש כזיכרון לא רק את חיי הנפש שלו באופן כללי, לא רק את מעשיו הטובים והרעים, המוסריים והטיפשיים באופן כללי – אלא גם את האגו שלו כולו. כל העצמי שלו ייזכר לו כזיכרון ברגע בו הוא יוכל להסתכל חזרה על גופו כעל צורה. הוא ירגיש את ישותו כאילו התחלקה לשניים. הוא יראה את החלק אותו הוא השאיר מאחור עם ‘שומר הסף’, והוא יראה מה שהוא קרא לו – בעולם החושים – האגו שלו. כעת, בהתבוננות לאחור על האגו שלו, הוא חש שיש גם שם פיצול, ובשלווה הוא יאמר לעצמו: ‘רק עכשיו אתה מסוגל לזכור את מה שלפני כן כינית בשם האגו שלך. כעת אתה חי באגו המאורגן בצורה גבוהה יותר, שיחסו לאגו הקודם שלך דומה ליחס שלך כמי שחושב – לזיכרונות החיים בעולם החושים.’ בשלב זה הוא רואה בפעם הראשונה מהו באמת האדם, האדם הארצי. הוא מסתכל למטה על אדם-האגו שלו.

בו זמנית יעלה האדם לעולם גבוה אף יותר שניתן לכנותו בשם ארץ-הרוח הגבוהה יותר, או, אם תרצו – העולם המנטלי הגבוה; עולם השונה-משהו מהעולמות האחרים. אנו נמצאים בארץ-הרוח הגבוהה הזו כאשר אנו חווים את הפיצול של האגו, ואת האגו הרגיל כזיכרון בלבד. כאן אנו מסוגלים, בפעם הראשונה, ליצור הערכה אמיתית של האדם על פני האדמה. כאשר אנו מסתכלים לאחור, אנו מתחילים לדעת מה הוא האדם בישותו הפנימית ביותר. גם שם, תחילה ניתן להגיע לשיקול דעת מנוסה בהקשר למהלך ההיסטוריה. האבולוציה האנושית שנחוותה הופכת עבורנו להתקדמות הנפש כישות-אגו. אלו העומדים מחוץ להתקדמות הרגילה הנן הישויות המנהיגות בהתקדמות האנושית. כאן אנו חווים באמת את מה שתיארתי בהרצאה השנייה, כלומר – את האימפולסים הזורמים כל הזמן לתוך האבולוציה האנושית באמצעות המתקדשים, אותם המתקדשים אשר – בכל מקום שבו הם נמצאים – חייבים לעזוב את חיי החושים וללכת לעולמות רוחניים, כך שיוכלו להעניק את האימפולסים האלו. כאשר אתם מגיעים לנקודה של חווית האדם כישות-אגו, אתם חווים בפעם הראשונה גם תובנה רוחנית אמיתית לגבי האדם כפי שהוא. לכך יש רק יוצא מן הכלל אחד.

הבה ונחזור לכל מה שנאמר. כאשר האדם עובר דרך השלבים הראשונים של ההתקדשות, הוא יכול להתרומם באופן על-חושי לעולם של ארץ-הרוח הנמוכה. הוא חווה תפיסות של מה שקשור לנפש, של מה שהנו מוסרי ומה שהנו אינטלקטואלי. הוא מסתכל למטה על מה שקורה בנפשות, אף אם הן לא מבינות את עצמן כישויות-אגו. הבנה זו של ישותו העצמית של האדם כישות-אגו – יחד עם כל פריחת חיי הרוח במתקדשים – נחוות בארץ-הרוח הגבוהה עם יוצא מן הכלל אחד, שטוב ונכון אם הוא יכול לקרות כיוצא מן הכלל הפורץ את הכלל הרגיל. מארץ-הרוח הנמוכה האדם רואה את הישות השלמה של ישוע-כריסטוס! כך שבהתבוננות לאחור בדרך אנושית טהורה, ואחיזה במה שנוכח בזיכרון, יש לכם את הזיכרון של כריסטוס-ישוע ושל כל האירועים שקרו בקשר אליו – אם המצב האחר של האני, עליו דובר בהרצאה השנייה, התגשם כבר. מכל מקום, את האמת על המתקדשים האחרים אתם חווים בפעם הראשונה בארץ-הרוח הגבוהה.

שם קיימת הבחנה חשובה ביותר. כאשר האדם מתרומם לעולם הרוח, בהתבוננות לאחור הוא תופס מה הוא בעבור האדמה. אך הוא רואה זאת תחילה עם איכות הנפש, אלא אם כן הוא זוכר שבהתבוננות לאחור על הקיום הארצי, הוא זוכר אדם פיזי, את הצורה והעיצוב שלו. זהו דבר אותו עליו לחוות רק בנקודה הגבוהה יותר שתוארה. רק את ישוע-כריסטוס הוא יכול וצריך לראות בצעדים הראשונים על שביל ההתקדשות. את זה הוא יכול לעשות כאשר, בהליכה קדימה, הוא רואה את עצמו מוקף רק במה שהנו בעל טבע-נפש, שתחילה אין בו דבר מהאגו. אך אז, בפנים – כמעין נקודה מרכזית – נמצאת ישות-כריסטוס, מגשימה את המיסטריה של גולגולתה וחדורה באגו.

מה שאמרתי לכם כמובן שאינו יכול להיות מובן כדבר המגיע מתפיסת עולם כלשהי של דתות נוצריות קיימות. כמעט ולא אוכל לדמיין שתמצאו זאת מתואר במקום כלשהו. אכן, אתם יכולים למצוא את הדבר ההפוך למה שאמרתי, בדרך מיוחדת מסוימת שניתן תחילה להאירה כאשר מסתכלים באופן אוקולטי ומדויק על העניין. משום שעד להווה, הנצרות לא הגיעה למטרה אליה עליה להגיע בסוף. ייתכן שכמה מכם יידעו שישנם רבים בקרב המייצגים הרשמיים של הנצרות הפוחדים פחד מוות ממה שידוע כאוקולטיזם, ומתייחסים אליו פשוט כאל עבודת השטן היכולה רק להזיק לאדם. ומדוע זה כך? מדוע – כאשר אנו מדברים אל מייצגיה של כְּמוּרָה כלשהי והשיחה נסובה על אוקולטיזם או על אנתרופוסופיה – אנו מוצאים כל הזמן שהם נמלטים מזה? אם תצביעו להם על כך שהקדושים הכריסטיאניים חוו תמיד את העולמות הגבוהים, ושהביוגרפים שלהם אומרים לנו זאת, עדיין תקבלו תשובה, ‘ או, כן, יכול להיות, אך לא צריך לשאוף לדברים כאלו. אין כל נזק בקריאה על החיים של הקדושים, אך אל לנו לחקות אותם אם ברצוננו להישמר מללכת שולל אחר השטן.’

מדוע זה כך? אם תתייחסו לכל מה שאמרתי לכם, תבינו שמה שמוצא כאן ביטוי הוא פחד כלשהו, רגש חזק של פחד. אנשים רגילים לא מזהים את מקורו, אך האוקולטיסט יכול לזהות.

כפי שאמרתי בהרצאה השנייה, בעולמות הגבוהים, הזיכרון של כריסטוס יכול להיות רק לאדם שהבין אותו באופן הנכון על האדמה, בעולם הפיזי של החושים. חשוב שיהיה לכם את הזיכרון הזה של כריסטוס בעולם הקרוב ביותר אליו אתם נכנסים, כאשר אתם מחזיקים עדיין בתמונת זיכרון של שאר האנושות. מצד אחד, חשוב שתהיה תמונת זיכרון. מצד שני, היא יכולה להיות ברשותכם כאן למטה רק אם היא כבר חדרה אליכם. לפיכך, קורה שאלו היודעים דבר מה על אוקולטיזם, אך לא הטמיעו לפני ולפנים עובדות חשובות ויוצאות דופן, חושבים שאין הבדל בין אם האדם – כאשר הוא נכנס היום לתוך עולמות הרוח – התוודע כבר לתמונה של כריסטוס או לא. הם לא מתייחסים לעובדה שמה שנמצא למעלה תלוי במידה רבה מאוד במה שנחווה למטה, למרות שבהיבטים אחרים הם מדגישים זאת כל הזמן.

אך סוג העמדה בה אתם מוצאים את עצמכם בהקשר לכריסטוס בעולמות הגבוהים, אכן קשורה לאופן בו התייחסתם אליו בעולם הפיזי. אם בעולם הפיזי אינכם מנסים להעלות בפניכם את התפיסה הנכונה לגביו, במובנים מסוימים אתם לא מפותחים מספיק עבור העולמות הגבוהים, ולמרות העובדה שעליכם למצוא אותו שם, לא תוכלו לעשות זאת. כך שאם לא התעניינתם בעניין נשגב ומשמעותי זה, ייתכן שבעלייה לעולמות הגבוהים תחמיצו לחלוטין את דמותו של כריסטוס. לוּ כל מי שנמצא עדיין בקיום חושי היה דוחה את הרעיון של יצירת קשר עם כריסטוס, היה ביכולתו להפוך אף לאוקולטיסט גדול, ועדיין – באמצעות התפיסות שלו בעולמות הרוח – לא יהיה לו ידע על כריסטוס. הוא לא ימצא אותו שם ולא יהיה מסוגל ללמוד ממנו דבר. תמיד יהיה דבר חסר בתפיסה שלו את כריסטוס. זהו הדבר המשמעותי.

אינני נותן כאן דבר שהנו דעה סובייקטיבית בלבד, אלא מה שהוא התוצאה האובייקטיבית הכללית של אלו שביצעו חקירות רלוונטיות. בקרב האוקולטיזם נאמר באופן אובייקטיבי שזה כך, אך אצל כל מי שלא חש באילוץ להפוך לאוקולטיסט, והנו פשוט חסיד נאמן של האמונה הדתית המסוימת שלו, הדבר אותו תיארתי כמצב של פחד בא לידי ביטוי בלא-מודע. ואז, אם מישהו יתחיל לפסוע בשביל לעולמות הרוח, יאמרו שזו פעולתו של השטן ((devil. יחשבו שמן הסתם הוא לא יכול למצוא את הקשר הנכון לכריסטוס, ולפיכך חייב להיות מובל מעבר לעולם הרגיל. במובן מסוים פחד זה נטוע היטב. בני האדם האלו לא מכירים את הדרך לכריסטוס, ואז, כשהם נכנסים לעולמות הרוח, כריסטוס אובד להם. רגש זה, הקיים בקרב מסדרי כְּמוּרָה מסוימים, יכול להיות מובן כסוג של פחד אם אין להם דרך לפגוש אותו. אני מפציר בכם לשים לב מאוד לחריגה קטנה זו בדברי, ולהמשיך לחשוב על כך בחיים. זה מעניין כפיסת תרבות היסטורית, ויעזור לכם להבין הרבה ממה שמשחק בחיים.

הראיתי לכם היבטים שונים של כריסטוס משתי נקודות מבט שונות, וניסיתי לזרות אור על ישותו. אך כל מה שאמרתי קודם לכן יהיה תקף ומובן גם מבלי שתי נקודות מבט אלו. מכל מקום, הכרחי לפגוש את העובדות בצורה אובייקטיבית, מבלי להיות משוחד על ידי נטייה דתית כלשהי; לתפוס אותן באופן אובייקטיבי כעובדות קוסמיות.

כך ניסינו לזרות אור מסוים על הקונספטים של הזמני, החולף, הרגע העובר והנצח מצד אחד, ומצד שני על המוות והאל-מוות. ראינו כיצד הקונספטים ‘חולף’ ו’זמני’ קשורים עם עיקרון לוציפר, וכיצד – כשהם קשורים עם עיקרון כריסטוס – נמצאים קונספטים כמו ‘נצח’ ו’אל-מוות’. כל אחד יכול להאמין – לפחות במידה מסוימת – שהדבר הנו סוג של המעטה-בערכו של עקרון לוציפר ודחייה שלו בכל הנסיבות, משום שעל ידו אנו מכוונים לזמני, לחולף יותר, ולהתרכזות בנקודה אחת. להיום, הייתי רוצה לומר רק זאת, שבכל הנסיבות לא נכון יהיה להסתכל על ‘נושא-האור’ כעל מישהו ממנו עלינו לפחוד, ולא נכון גם לחשוב שעלינו להפנות את הגב ללוציפר כאל מי שממנו צריך תמיד לברוח. אם נעשה זאת, תהא המשמעות של הדבר שכחה של לימוד האוקולטיזם האמיתי, כלומר – שכאן, בעולם החושים, ישנו רגש אנלוגי למה שנמצא בעולם העל-חושי. בחיים החושיים האדם חש, ‘אני חי בַּזְּמַנִּי ואני כָּמֵהַּ לנצחי; אני חי ברגע החולף ועורג לנצח.’ בחיי הרוח ישנו הרגש: ‘אני חי בנצחי וכָּמֵהַּ לרגע החולף.’ כעת, אם תפנו לספר ‘מן הרשימות האקשיות’^[1] תוכלו לשאול: האם ההתפתחות של האדם בזמנים הלמוריים הייתה סוג של מעבר ממצב כזה שיש לנו בשינה למצב ערות? עקבו בתשומת לב אחר מה שקרה בזמנים הלמוריים, ותוכלו לומר שמאז שהאדם עבר דרך המעבר מתוך מצב של שינה רוחנית למצב הערות אותו יש לנו על פני האדמה, בזמן ההוא עברה האבולוציה כולה מהרוחני לפיזי. ישנו המעבר. מאז הזמנים הלמוריים קיבל הקיום החושי שלנו משמעות. האם אתם חושבים שאין זה טבעי שכאשר הוא חמק בהדרגה מהעולמות הגבוהים על מנת להיתפס על ידי הכוחות הלוציפריים, שהאדם ייקח אתו דבר מה ככמיהה לנצח? ושוב, בהקשר למה שלוציפר הנו, יש לכם סוג זיכרון של מצב טרום-ארצי, זיכרון של דבר מה שהיה לאדם לפני שהוא הגיע לקיום החושי, שלא היה אמור להישמר, כלומר – כמיהה לרגע החולף ולכל הקשור בו. עד איזה מקום זה לקח חלק באבולוציה של האדם – על כך נדבר מחר.

—————————————————————————————

1. מן הרשימות האקשיות – יצא לאור בעברית בהוצאת תלתן. ↑