התהוותה של דרך האנתרופוסופיה מתוך נתיב חייו של רודולף שטיינר ורוח התקופה שבה פעל ויצר – חלק שלישי

התהוותה של דרך האנתרופוסופיה

מתוך נתיב חייו של רודולף שטיינר ורוח התקופה שבה פעל ויצר

מאת: אורי בן דוד

14.2.2020

חלק שלישי

חלק ג' – ברלין, 1897 – 1907, האם אמשיך לשמור על שתיקה?

פרק חמישים וארבע

"שאלה זו הפכה להתנסות: האם אמשיך לשמור על שתיקה? זה היה מצבם של חיי נפשי והיה לי צורך להכניס פן חדש לחלוטין אל פעילותי החיצונית. לא היה זה עוד אפשרי לשמור על יחסי קרבה בין הגורמים שקבעו את גורלי החיצוני והקווים המנחים שעלו באופן פנימי מתוך התנסותי בעולם הרוח."

שטיינר מתבקש להיות עורך המגזין לספרות

"לא רציתי להיות 'אילם' כי אם לגלות כמה שיותר. היה זה בלתי אפשרי שאייסד כתב עת בכוחות עצמי. לא היה לי את הכסף ולא את הקשרים הדרושים למפעל שכזה. ניצלתי את ההזדמנות כאשר נתבקשתי להיות העורך של המגזין לספרות.

בשל התנסותי המודעת בעולם הרוחי, נטלתי חלק באופן פנימי בכל הקשרים האנושיים שהיו לי באותה עת, ניסיתי לזהות את עצמי לגמרי עם הקוראים של המגזין ועם החברים בחברה, כך שיכולתי לגלות דרך ההשקפה שלהם, כיצד לבטא בצורה הטובה ביותר את הדחפים הרוחיים שהתכוונתי למסור ולהעביר.

איני יכול לומר שניגשתי למשימה עם אשליות שנהרסו בהדרגה. אך היה זה בדיוק הניסיון לעבוד בהרמוניה עם הקוראים והמאזינים להרצאות שסברתי שהם מתאימים – ניסיון שנתקל בהתנגדות הולכת וגוברת.

אלה שהיו קשורים למגזין לפני שנהייתי העורך שלו, לא היו רציניים או בעלי נטייה רוחית. רק למעטים מהם היו תחומי עניין עמוקים יותר ואפילו לאותם מעטים לא היו דחפים רוחיים חזקים, אלא רצון כללי להשתתף בביטויים האמנותיים והתרבותיים השונים.

עד מהרה היה עליי לשאול את עצמי האם אני יכול להצדיק את עצמי – הן כלפי עצמי והן בפני העולם הרוחי. למרות שרבים מן האנשים היו ידידיי והיו יקרים לי מאוד, גם הם השתייכו לאותם אנשים שגרמו לי לשאול את עצמי: האם אמשיך לשמור על שתיקתי?

פרק חמישים ושבע

אי הבנת עמדתו של שטיינר בנוגע לתפיסת העולם המטריאליסטית

לא מצאתי סיפוק פנימי – לא במאמרים שכתבתי עבור המגזין ולא בהרצאותיי. אולם, שגוי הדבר לחלוטין כאשר בני אדם קוראים עתה את אשר כתבתי באותה עת ומסיקים שדגלתי במטריאליזם. מובן שזו מעולם לא הייתה כוונתי.

הזכרתי את העובדה שהרוח עולה מתוך הרחם של הטבע. אם כן, למה מתכוון אני באומרי רוח? אני מתכוון לכל מה שמקדם את 'התרבות' באמצעות חשיבה, רגש ורצון אנושיים. באותה עת לא הייתה שום סיבה לדבר על אודות כל סוג אחר של 'רוח'. אף אחד לא היה מבין אותי אילו אמרתי משהו שהינו לא רוח ולא טבע אלא איחוד מושלם של השניים, שנמצא ביסוד הרוח המתגלה בישות האנושית ובטבע.

איחוד זה הוא הרוח היוצרת שמפיקה חומר באמצעות פעילות יוצרת. כתוצאה מכך, זו אינה רק רוח אלא חומר המתגלה כולו כרוח. המושג שבאמצעותו ניתן להבין את האיחוד הזה לא יכול היה עוד להילקח מהרגלי החשיבה של אותה עת. אולם, היה צורך לדבר על אודות מושג כזה כאשר מתארים, מתוך השקפה רוחית, את המצבים המקוריים של התפתחות האדמה והאדם וכאשר מדברים על אודות כוחות הרוח והחומר שעודם פעילים בבני-אדם – כוחות, שמצד אחד בונים את הגוף שלנו, ומצד שני מפיקים את הרוח החיה שדרכה נוצרת התרבות האנושית. כשמתארים את הטבע החיצוני, יש להציג את החומר הרוחי המקורי כמשהו שמת בחוקים המופשטים של המדע.

לא ניתן היה לדבר על כל זה. לא ניתן היה להתקדם מעבר להתייחסות של הגישה המדעית. זה לא התייחס לחשיבה מדעית. היה משהו בידע זה שעבור חשיבה אמיתית ומחוזקת רוחית, האיר את המיסטריה של היקום ושל המין האנושי. מתוך זה, הרוח – אשר אבדה באמונות ובעקרונות הדת המסורתיים – יכולה הייתה להימצא שוב. את התובנה על אודות טבעה של הרוח רציתי לעורר מתוך ההתנסות בטבע.

רציתי לדבר על ממשות חיה, אלוהית, שמהותה רוחית וטבעית, ממשות הקיימת בעולמנו. בעקרונות הדת השמורים והמסורתיים, הפכה ממשות אלוהית זו לעולם ש"מעבר", כי הרוח הקיימת בתוך עולם זה לא הייתה מוכרת ולכן הופרדה מעולם התפיסה האנושית. הרוח הפכה שקועה באפלה הולכת וגוברת בתודעתו של האדם. זה היה רחוק מדחיית הרוח האלוהית אלא טענה להחזרתה אל עולם זה.

בהרצאה שנתתי בחברה לספרות חופשית אמרתי: אני מאמין שהמדע נמצא במצב שהוא יכול לשקם את תודעת החירות שלנו בצורה הרבה יותר טובה מאשר הייתה ידועה אי פעם. קיימים חוקים הפועלים על נפש האדם שהינם 'טבעיים' לפחות כמו אלה שגורמים לכוכבי הלכת לנוע סביב השמש. אולם, חוקים אלו מציבים משהו שהינו עילאי יותר מהטבע כולו. זה מצוי אך ורק בישות האנושית. האדם חופשי בכל מה שזורם מממלכה זו. בני האדם מתעלים מעל הצורך הנוקשה של החוקים אשר שולטים בעולם הלא אורגני והאורגני – הם נוהגים ומצייתים אך ורק לעצמם (ההרצאה ניתנה ב-12.2.1898).

הבנתי שבחשיבה ניתן להתקדם מהבנה של הטבע אל תובנה של העולם הרוחי. כתוצאה מכך, שמתי דגש מיוחד על ידע מבנהו הבסיסי של הטבע, שחייב להוביל באופן בלתי נמנע לידע רוחי. אדם ללא תפיסה ישירה של העולם הרוחי יחווה את ההשתקעות בחשיבה כפעילות מנטלית גרידא.

אלא שההתנסות תהיה שונה במהותה עבור אדם שחווה את העולם הרוחי ישירות. הוא נכנס לממלכה של ישויות רוחיות שכוונתן לעשות את אורח החשיבה הזה לדומיננטי במיוחד. זוהי ממלכה שבה ידע חד-צדדי מסתיים ביותר מאשר טעויות מופשטות. כאן, בממלכה זו טעויות העולם האנושי הופכות לקשר ממשי עם ישויות, שמאוחר יותר דיברתי על אודותן כישויות אהרימניות כשרציתי לציין זאת. המציאות המוחלטת של ישויות אלו היא שהעולם חייב להיות מכונה. הממלכה שלהם נמצאת צמוד לעולם החושים."

מאבק פנימי עז לשמור על 'ממלכת האידיאות' ולמנוע השפעות דמוניות בשל אורח חשיבה מכני וחומרי

"לא נכנעתי ולא איפשרתי, אף לא לרגע, לממלכה זו להשפיע על ממלכת האידיאות שלי – אפילו בצורה לא מודעת. נקטתי משנה זהירות כדי לוודא שכל המחקרים הרוחיים שביצעתי יהיו מתוך מודעות וזהירות מהשפעתם של כוחות אלה. עוד יותר מודע היה מאבקי הפנימי עם אותם כוחות דמוניים שניסו לפתח ידע טבעי, מדעי – לא באמצעות תפיסה של הרוח אלא באמצעות אורח חשיבה מכני וחומרי.

אלה המבקשים אחר ידע רוחי חייבים להתנסות מתוך מודעות בממלכות אלה. אין זה מספיק לחשוב עליהן בצורה תיאורטית. באותה עת היה עליי להציל את השקפת העולם הרוחית שלי תוך סערות פנימיות שהתרחשו מאחורי האירועים של התנסותי היומיומית. עלה בידי להתקדם בתקופת מבחן זו באמצעות תפיסה רוחית של המאורע בגולגתא. התובנה שרכשתי מתוארת בספרי: ' הכריסטיאניות כעובדה מיסטית.'

פרק חמישים ושמונה

התבוננות באמצעות ראייה רוחית בתהליכי התפתחות במאה ה-19

"תחושותיי על אודות העתיד והתרשמויותיי מהסובב אותי, גרמו לי להתבונן שוב ושוב באמצעות הראייה הרוחית שעמדה לרשותי, בתהליכי התפתחות שהתרחשו במאה ה-19. בתקופתם של גיתה והֶגל החשיבה איבדה את היכולת לקלוט ולהבין תמונות מנטליות מהעולם הרוחי.

התייחסתי להֶגל כאל הוגה הדעות הדגול ביותר של הזמנים המודרניים, אך הוא היה רק הוגה דעות. עבורו, העולם הרוחי היה בתוך המחשבה. למרות שהערצתי את הדרך בה עיבד כל מחשבה, חשתי בחוסר הרגש שלו כלפי העולם הרוחי שאותו יכולתי לתפוס בתפיסה ישירה. זהו עולם שניתן לגלותו 'מאחורי' החשיבה, ברגע שהחשיבה הוגברה אל התנסות מוגדרת שהגוף שלה הוא החשיבה, שבה הנפש מקבלת אל תוכה רוח אינדיבידואלית."

התייחסות להגותם הקוטבית של הגל וסטירנר

"הואיל והגל מציג כל דבר רוחי כחשיבה, עבורי הוא זה שהביא את הנצנוץ האחרון של האור הרוחי הקדום אל תקופה שבה הרוח נסתרת מההכרה האנושית באפילה. כל זה הטריד אותי, בין אם התבוננתי בעולם הרוחי ובין אם סקרתי את המאה שעמדה להסתיים בעולם הפיזי. אלא שאז, באותה מאה, הופיע מקס סטירנר, אדם שלא יכולתי להתחקות אחריו בעולם הרוחי.

הגל היה לחלוטין איש הגות. הוא שאף לפתח סוג של חשיבה שתעמיק יותר ויותר ובו זמנית, תתפשט אלי אפיקים נרחבים יותר. חשיבה זו, בהתעמקותה ובהתפשטותה, תתאחד בסופו של דבר עם החשיבה של העולם הרוחי שמקיפה את היקום כולו. מצד שני, סטירנר האמין שכל מה שמיוצר מתוך מאמץ אנושי, מקורו ברצון אישי-אינדיבידואלי. עבורו, הישגי האנושות בכללותה הם פשוט סך כל המאמצים האנושיים הנפרדים, האינדיבידואליים.

דאגתי העיקרית באותה עת הייתה להיזהר מפני החד-צדדיות. היות שכל כך התעמקתי בפילוסופיה ההגליאנית, חוויתי אותה כמו הייתה שלי.

כתוצאה מכך, היה עליי להשתקע פנימית בפילוסופיה מנוגדת זו. ואכן, חד צדדיות זו, שהניחה שהאינדיבידואל האנושי הוא פשוט ישות של רצון, הייתה צריכה להפוך משקל נגד לקיצוניות ההגליאנית הרואה רוח קוסמית מוכלת ידע בלבד.

לא הייתי נותן לזה לזרום אל תוך הכתבים או ההרצאות שלי אילו התנסותי בניגוד שבין שתי ההשקפות האלה הייתה תוצאה בלעדית של התנסותי הנפשית בהתפתחותי האישית. תמיד דבק הייתי בכלל זה ביחס להתנסויות נפש כאלה. אך ניגוד מיוחד זה בין הגל וסטירנר היה חלק מן המאה ה-19, שביטאה עצמה דרכם.

ככלות הכול, זה נכון שזו לא שאלה של השפעה שיש לפילוסופים על תקופתם. ניתן בהחלט להזכיר את ההשפעה העצומה של הגל אך אין זה האספקט החשוב ביותר. במשמעות של המחשבות שלהם, מגלים הפילוסופים את רוח הזמן, כפי שמדחום מציין את הטמפרטורה בחדר. החיים התת-מודעים של התקופה הופכים מודעים אצל הפילוסופים.

כתוצאה מכך, המאה ה-19 התאפיינה בין השאר בזרמים קיצוניים שבאו לידי ביטוי ביצירתם ההגותית של הגל וסטירנר. מצד אחד, חשיבה בלתי אישית הנוטה לכיוון התבוננות בעולם שבו אין שום חלק לישויות אנוש עם הכוחות היוצרים הפנימיים שלהם. מצד שני, היה רצון אישי לחלוטין, עם מעט רגש לשיתוף פעולה הרמוני.

אכן, היו שיחות על אודות כל מיני 'אידיאלים חברתיים', אך לא היה בהם שום כוח להשפיע על המציאות. מתוך כל מה שעולה כאשר דחפים אינדיבידואליים של הרצון פועלים זה לצד זה, לבשו החיים יותר ויותר צורה. הגל רצה שהאידיאל של המוסריות יתפוס צורה אובייקטיבית בחברה בעוד שסטירנר חש שהשפעה של הרמוניה כזו בחיי אנוש רק מוליכה שולל את 'האינדיבידואל' (האישיות הייחודית).

המחקר שלי על סטירנר הושפע בדרכים רבות מהידידות שלי עם תלמידו החשוב, העורך ג' ה' מקאיי. קודם לכן, פגשתי באדם חביב מאוד זה בוויימר דרך גבריאלה רויטר. הוא היה עסוק בחלק מספרי, הפילוסופיה של החירות, החלק שעוסק באינדיבידואליזם אתי (חלק שני). הוא מצא הרמוניה מסוימת בין השקפותיו החברתיות לבין דבריי.

התעניינותי במקאיי עלתה תחילה מהתרשמותי האישית ממנו. הוא נשא את העולם בפנימו. כל אשר אמר ועשה נשא את חותם 'ניסיון עולם'. הוא חי זמן מה באנגליה ובארה"ב. כל זה היה ספוג בטוב לב בלתי מוגבל. פיתחתי חיבה גדולה כלפיו. כאשר התיישב מקאיי בברלין ב-1898 פיתחנו ידידות מופלאה. למרבה הצער, אף ידידות זו נותקה על ידי החיים – במיוחד בשל העובדה שהצגתי את האנתרופוסופיה בפני הציבור הרחב.

עתה, נסיבות הגורל הביאו לתפנית בהתנסותי עם מקאיי וסטירנר בצורה כזו, שהיה עליי להתעמק בעולם מחשבה שהפך למבחן רוחי עבורי. האינדיבידואליזם האתי שלי נבע מהתחוות פנימית טהורה של הישות האנושית.

"במהלך שנת 1898 נגררה נפשי, יחד עם האינדיבידואליזם האתי הטהור אל מעין תהום"

"כאשר עיבדתי את הקונספט של האינדיבידואליזם האתי, לא היה כלל בכוונתי לעשותו לבסיס להשקפה חברתית (פוליטית). אך באותה העת, במהלך שנת 1898, נפשי, יחד עם אינדיבידואליזם אתי טהור זה, נגררה אל מעין תהום. מהיותה התחוות פנימית אנושית טהורה, היא הפכה להיות משהו חיצוני. האזוטרי הופנה אל האקזוטרי.

ואולם, כאשר יכולתי להציג את התנסותי בעולם הרוחי, בתחילת המאה החדשה בכתבים כמו 'מיסטיקה אחרי מודרניזם' ו'כריסטיאניות כעובדה מיסטית', שוב תפס האינדיבידואליזם האתי את מקומו הנאות לאחר המבחן. ואף כאן – נתיבו של המבחן היה כזה שהניסיון להחצין את האינדיבידואליזם האתי בתודעה מלאה לא שיחק שום תפקיד.

הוא תפס מקום היישר מתחת לתודעה מלאה, ורק בגלל סמיכות זו, הוא יכול היה לזרום אל תוך הביטויים שבהם השתמשתי כאשר דיברתי על אודות החיים החברתיים של השנים האחרונות של המאה ה-19. אך שוב יש כאן צורך להעמיד הצהרות מסוימות שנראות קיצוניות מדי לעומת אחרות על מנת לרכוש תמונה אמיתית.

אלה המסוגלים לראות בעולם הרוחי מוצאים שהישות שלהם תמיד נמצאת 'מחוצה להם', כאשר עליהם להביע את דעותיהם והשקפותיהם כלפי חוץ. הם אינם נכנסים לעולם הרוחי במופשטות אלא בתפיסות חיות. גם הטבע, שהינו תמונה פיזית של הרוח, אינו מציג את העולם עם דעות והשקפות, אלא מגלה את הצורות והתהליכים של צמיחה והתהוות.

הקשר עם אנה יוניק

באותה עת התנסיתי בחיי נפשי בתנועה פנימית שהניעה את כל כוחות נפשי כנחשולי גלים. כלפי חוץ – חיי הפרטיים היו משביעי רצון, הואיל ומשפחת יוניק עברה לברלין ויכולתי לחיות עימם במיטב דאגתם לי, אחרי שהתנסיתי במשך זמן מה בסבל שנובע מן החיים לבד. זמן קצר לאחר מכן – הידידות שלי עם גברת יוניק הפכה לנישואים אזרחיים.

(החתונה של ר' שטיינר ואנה יוניק [שם הנעורים אנה שולץ], התקיימה בוויימר, בתאריך 31.10.1899). אסתפק בכך, בנוגע ליחסים אלה. איני רוצה להתייחס לנושאים פרטיים בתיאור זה של חיי, מלבד כאשר הם קשורים בצורה כלשהי להתפתחותי הרוחית. חיי עם משפחת יוניק העניקו לי בסיס יציב לחיים שהיו רבי אירועים, הן באורח פנימי והן באורח חיצוני.

ובאשר לשאר, החיים הפרטיים של האדם אינם שייכים לרשות הציבור. אין הם מעניינו. התפתחותי הרוחית הינה בלתי תלויה לחלוטין בכל מערכות היחסים הפרטיות. נוכחתי לדעת שהיא הייתה תופסת את אותו כיוון גם אילו היו חיי הפרטיים שונים לחלוטין."

פרק חמישים ותשע

פנייה אל שטיינר מבית הספר החינוכי של הפועלים בברלין ללמד היסטוריה ותורת הנאום לפני קהל

"במהלך פרק זמן קשה זה של חיי, באו אליי המנהלים של בית הספר החינוכי של הפועלים בברלין וביקשו ממני ללמד היסטוריה ותורת הנאום בפני קהל, בבית ספרם. תחילה, הקשר הסוציאליסטי של בית הספר לא עניין אותי. דמיינתי לעצמי משימה מעניינת של הוראת פועלים בוגרים ונשים בוגרות שכן, לא היו הרבה "צעירים" בין "התלמידים".

הבהרתי למנהלים שאם אקבל על עצמי את המשימה אציג את ההיסטוריה על פי השקפתי שלי על אודות האבולוציה האנושית ולא כפי שפורשה על ידי מרקסיסטים, כנהוג בחוגים סוציאל דמוקרטיים. בכל זאת, הם רצו שאלמד.

אחרי שהצבתי תנאי זה לא הפריע לי שבית הספר התבסס על האידיאולוגיה הסוציאל דמוקרטית של ליבקנכט הקשיש. עבורי, הוא הכיל גברים ונשים ממעמד הפועלים. העובדה שמרביתם היו סוציאליסטים לא הייתה משמעותית בעיניי בהקשר זה.

האופי השכלי של "התלמידים" עניין אותי מאוד. בשל כך – היה עליי למצוא צורת הבעה שונה לחלוטין מזו שהורגלתי אליה עד אז. כדי שאהיה מובן במידה מסוימת, היה עליי לפלס את דרכי אל צורות התפיסה והשיפוט שלהם.

אנשים אלו הכירו עבודה פיזית ואת תוצאותיה. לא היה להם מושג על אודות הכוחות הרוחיים המנחים את האנושות לאורך ההיסטוריה. זו הסיבה שהם קיבלו מהר כל כך את המרקסיזם ואת "הפרשנות החומרית שלו על ההיסטוריה".

התייחסות של שטיינר למרקסיזם

"המרקסיזם טען שהכוחות המניעים היחידים בהתפתחות ההיסטורית הם כלכליים וחומריים – כלומר, כוחות המיוצרים באמצעות עבודה פיזית. יש להתייחס ל"גורמים רוחיים" כמעין תוצר לוואי של הכלכלה החומרית, כ"אידיאולוגיה גרידא". נוספה לכך העובדה שבמשך זמן רב חשו הפועלים להיטות הולכת וגוברת לחינוך מדעי. אך זו יכולה הייתה לבוא על סיפוקה אך ורק באמצעות הצורה המגושמת ביותר של המטריאליזם.

יש לזכור שקיימות אמיתות חלקיות ברעיונות המטריאליסטיים של הכלכלה והן נקלטות על ידי הפועלים דרך המרקסיזם כ"היסטוריה מטריאליסטית". אמיתות חלקיות אלו הן הדבר שהפועלים מבינים בקלות. לו הייתי מתעלם מהן ומלמד היסטוריה מנקודת מבט אידיאליסטית, היו הפועלים חשים שמה שאמרתי אינו בקו אחד עם האמיתות החלקיות שהם כבר ידעו.

כתוצאה מכך, התחלתי בעובדה שהייתה מובנת לקהל מאזיניי. הראיתי מדוע אין היגיון לומר כפי שקארל מרקס אומר, שכוחות כלכליים שלטו בהיסטוריה לפני המאה השש עשרה. הראיתי גם שהכלכלה לא לבשה צורה כפי שהובן במונחים מרקסיסטיים עד המאה השש עשרה, ושתהליך זה הגיע לשיאו במאה התשע עשרה.

לכן, יכולתי לדבר על האידיאלים הרוחיים שפעלו בתקופות קודמות בהיסטוריה, בהסתמך על עובדות, ויכולתי להראות שלאחרונה, אימפולסים אלה נחלשו מאוד מול הכוחות החומריים והכלכליים. בצורה זו קיבלו הפועלים מושג על אודות כושרות לידע ועל כוחות רליגיוזיים, אמנותיים ומוסריים בהיסטוריה, והם חדלו לראותם כאידיאולוגיים גרידא.

היה זה חסר תועלת להיכנס לויכוח על התפיסה המטריאליסטית בקורס שעסק בנאום בפני קהל ומובן שניתן היה לעשות אך מעט באותו כיוון. הייתי מתחיל שיעור בשיחה על העקרונות החיצוניים של הרצאה ונאום ואז התלמידים תרגלו נאומים למעשה. הם העלו רעיונות מטריאליסטיים שאותם הכירו כמובן.

קשיים שהתעוררו בנוגע לאופיו של לימוד מדעי הטבע

"תחילה, מנהיגי הפועלים כלל לא נתנו תשומת לב לנעשה בבית הספר כך שהייתי חופשי לחלוטין להעביר את התכנים על פי הכרתי. העניינים הפכו מורכבים יותר כאשר היה עליי ללמד מדעי הטבע בנוסף להיסטוריה. בתחום זה היה קשה במיוחד להציג את העובדות ולהתקדם מעבר לתפיסות החומריות שהופצו על ידי אלה ששאפו לעשותן פופולאריות.

אף על פי כן, עשיתי כמיטב יכולתי בכיוון זה ואירע, שדרך מדעי הטבע פעילות ההוראה שלי הלכה והתפשטה בין הפועלים. איגודים מקצועיים רבים הזמינו אותי להרצות על מדעי הטבע. במיוחד הייתה דרישה להרצאה על "חידת היקום" מאת הקל, שגרמה למהומה באותה עת. שליש מהספר עסק ישירות בביולוגיה ושם ראיתי סיכום קצר ומדויק על היחסים בין אורגניזמים חיים.

השתכנעתי שקו חשיבה זה יכול להוביל את האנושות באופן כללי להכיר ברוח, וראיתי שהדבר נכון אף עבור הפועלים. כתוצאה מכך, התייחסתי בהרצאותיי לחלק זה של הספר ולעיתים קרובות אמרתי ששאר חלקי הספר הינם בעצם חסרי ערך ושהם מיותרים.

בחגיגות היובל לגוטנברג, הוטל עליי לשאת נאום חגיגי בפני שבעת אלפים סדרים ובעלי דפוס בכיכר ברלין. כך, צורת הנאום שלי בפני הפועלים הוכיחה את עצמה. הגורל שוב הביא אותי בפני מצב בחיים שהיה עליי להשקיע עצמי לחלוטין בו. ראיתי כיצד הנפש האינדיבידואלית בקהל כיתה זו הייתה רדומה וחולמת וכיצד סוג של נפש קבוצתית אחזה בכולם אחיזה משותפת, כובלת את הדמיון, השיפוט והתפיסה שלהם.

התבוננות בנפשות תלמידיו בפרט ובפועלים בפרט

"למרות זאת נשארו חיים בנפש האינדיבידואלית. יכולתי להתבונן לעומק בנפשות תלמידיי והפועלים בכלל. עובדה זו תמכה בי במשימה הקשה שקיבלתי על עצמי. גישת הפועלים למרקסיזם לא הפכה עדיין למה שהיא הפכה שני עשורים מאוחרים יותר. באותה עת, המרקסיזם היה כמו אוונגליון לכלכלה שאותו למדו ועיבדו בתשומת לב רבה.

מאוחר יותר, מעמד הפועלים הפך להיות 'כמו רכושו של המרקסיזם'. תודעת מעמד הפועלים באותה עת הייתה מורכבת מרגשות שהועלו על ידי ההמונים. תכופות ניתן היה לשמוע שתבוא העת שבה העולם שוב יפתח התעניינות רוחית, אך תחילה יש להציל את מעמד הפועלים באמצעים כלכליים גרידא.

מצאתי שהרצאותיי הסבו הרבה טוב לנפשותיהם של תלמידיי. הם קיבלו אפילו מה שסתר מטריאליזם ופירושים מרקסיסטיים של ההיסטוריה. מאוחר יותר, כאשר 'המנהיגים נוכחו לדעת כיצד עבדתי', הם תקפו. בכנס של תלמידיי אמר אחד המנהיגים הזוטרים: "בתנועת מעמד הפועלים אין אנו רוצים חירות; רוצים אנו כפייה הגיונית". הם התכוונו לסלק אותי מבית הספר חרף הרצון של תלמידיי. בהדרגה, העניינים נעשו קשים עבורי, כך שזמן קצר אחרי שהתחלתי בפעילות האנתרופוסופית שלי, נאלצתי לעזוב.

יש לי רושם שאילו יותר אינדיבידואלים לא משוחדים היו מתעניינים בתנועת הפועלים באותם ימים, ולו מעמד הפועלים היה נתקל בהבנה אמיתית, תנועה זו הייתה מתפתחת באורח שונה לגמרי. אך האנשים נעזבו לחיות במעמד שלהם ואחרים חיו בשלהם. המעמדות השונים השקיפו אחד על השני בצורה תיאורטית גרידא. בעיית המשכורות נדונה כאשר נדרש הדבר בשל שביתות וכיוצא בזה. כמו כן נוסדו מוסדות צדקה שהיו ראויים לשבח.

הזיקה בין נושאים מרעידי עולם אלו למציאות הרוחית הייתה חסרה מאוד, ושום דבר אחר לא יכול היה להסיר את האלמנט ההרסני מתוך תנועה זאת. היה זה הזמן שבו איבדו 'המעמדות הגבוהים' את תחושת הקהילה שלהם.

אור חדש היה נכון לחדור מתוך העולם הרוחי אל תוך האבולוציה התרבותית האנושית, בשליש האחרון של המאה ה-19

"היה זה זמן בו האנוכיות התפשטה בתחרויות אכזריות ופרועות. תקופה זו כבר הכינה את הקטסטרופה העולמית שתתרחש בעשור השני של המאה ה-20. בדרכו שלו, פיתח מעמד הפועלים תחושה של קהילה כתודעת-מעמד של פועלים.

מתוך העולם הרוחי, אור חדש היה נכון לחדור אל תוך האבולוציה האנושית דרך ההישגים האינטלקטואליים של השליש האחרון של המאה ה-19. ואולם, הסברים חומריים של אותם הישגים גרמו לשינה רוחית באנושות שמנעה רמז לכך, לא כל שכן, מודעות שמתוך התודעה.

כך הגיעה התקופה שהייתה אמורה להתפתח כלפי הרוח מתוך טבעה המהותי. ואולם, היא התכחשה לטבע מהותי זה שלה. אותה תקופה החלה להפוך את המצב הבלתי אפשרי של החיים לממשות, למציאות."

פרק שישים

הרצאה בפני איגוד ג'ורדאנו ברונו על ייסוד האנתרופוסופיה הפכה לנקודת זינוק לפעילות אנתרופוסופית

"באותה תקופה, מעט מאוחר יותר, יכולתי להעביר בפני איגוד ג'ורדאנו ברונו, הרצאה על ייסוד האנתרופוסופיה שהפכה לנקודת הזינוק לפעילותי האנתרופוסופית. במידה מסוימת יש לקבל החלטות קשות כאשר מרצים בפני קהל על אודות ידע רוחי כפי שמכילה האנתרופוסופיה. טבען של החלטות כאלה מתואר בצורה הטובה ביותר באמצעות עובדות היסטוריות מסוימות.

מבנה הנפש האנושית במאות קודמות היה שונה לחלוטין והתאים להכרה של העולם הרוחי שהייתה קיימת עד לתחילת המודרניזם, סביב המאה ה-14. הידע שניתן בתקופה זאת היה שונה מהותית מהידע האנתרופוסופי המתאים לצורת ההכרה הנוכחית שלנו. לאחר אותה עת, לא יכלה יותר האנושות להשיג ידע רוחי. ידע עתיק, שבמקור התקבל על ידי נפשות אנוש בצורה של תמונות, הועבר לדורות הבאים ונשמר בצורה סימבולית.

בזמנים קדומים מאוד, טופח ידע עתיק זה אך ורק במיסטריות ונמסר רק לאלה שבאמצעות הדרכה היו בשלים מספיק לקבלו, כלומר, המתקדשים. ידע זה לא נועד להיות זמין בפומבי כי אז הייתה נוצרת בקלות נטייה להשתמש בו באורח לא ראוי. בזמנים מאוחרים יותר, אלה שרכשו תובנה על ידע עתיק זה, שמרו על נוהג זה. הם טיפחו אותו בחוגים קטנים של אנשים שהוכנו לקבלו. זה היה המצב שנמשך עד עצם היום הזה.

חילוקי דעות עמוקים באשר לאפשרות מתן ביטוי לתכנים אזוטריים, ל'תורת הסוד'

מבין אלה שפגשתי, אזכיר אדם שהעמיד דרישה זאת ביחד לידע רוחי. הוא השתייך לחוג שתיארתי אשר התכנס סביב גברת לאנג בווינה. הוא גם השתייך לחוגים אחרים שביקרתי בהם בווינה. היה זה התלמיד המכובד של ידע עתיק – פרידריך אקשטיין. כאשר הכרתי אותו הוא לא כתב רבות אך מה שכתב היה שופע רוח. עם זאת, תחילה, אף אחד לא היה מרגיש מתוך כתביו שהוא היה איש סוד שידע על ידע רוחי עתיק. זה היה פעיל ברקע עבודתו הרוחית. זמן רב לאחר שהחיים הפרידו אותי מידיד זה, מצאתי באוסף כתביו רשימה מאוד חשובה על ברטרן הבוהמי.

אקשטיין החזיק בתוקף בדעה שאין להפיץ בפומבי ידע אזוטרי שמקורו ברוח, כפי שעושים עם ידע רגיל. בדעה זו החזיקו כמעט כל אלה שהייתה להם תובנה בחכמה עתיקה. פרידריך אקשטיין האמין שאדם שהואר בידע עתיק צריך להשקיע במה שנאמר בפומבי עם הכוח שרכש מ"הארה" שכזו. ואולם, הידע האזוטרי עצמו צריך להישמר בנפרד מידע אקזוטרי. כלומר – ידע אזוטרי צריך להישמר עבור חוג מצומצם של אנשים שיכולים להבין את ערכו בצורה מלאה.

על מנת להיות פעיל בפומבי בשם הידע הרוחי, היה עליי להחליט להפר מסורת זו. ניצבתי מול המצבים של חיי רוח מודרניים. לאורם של אלה, לא הייתה יותר שום אפשרות לשמור דברים בסוד כפי שהיה מובן מאליו בזמנים קדומים יותר.

התקופה שבה אנו חיים דורשת שמה שידוע ייעשה זמין באופן פומבי. ההשקפה שדברים כאלה צריכים להישמר בסוד הינה מיושנת.

הדרך הנכונה לזמננו היא לאפשר לאדם להיכנס לידע הרוחי בשלבים, כך שהאדם מקבל את הידע המתאים לרמתו ומתקדם בהדרגה בהתפתחותו. למעשה תואמת תודעה זו לבתי ספר שמעניקים את היסודות ובתי ספר גבוהים שמעניקים את השלבים הבאים.

יתרה מזו, לא התחייבתי לשמור על שום סודות. לא קיבלתי דבר מהחכמה העתיקה. הידע שלי על אודות הרוח הוא כולו פרי המחקר שלי, אך כאשר רכשתי פריט ידע, ייחסתי אותו למה שכבר ידוע בפומבי על אודות הידע העתיק, ממקור זה או אחר, כדי להראות שיש התאמה ביניהם וכדי להצביע על ההתקדמות האפשרית כיום עבור המחקר הרוחי. כך, לאחר פרק זמן מסוים, היה לי ברור לחלוטין שעבורי נכון הדבר להציג ידע רוחי בפומבי.

פרק שישים ואחת

מאמצים של שטיינר למצוא את 'חוט הזהב', את אופי הביטוי האזוטרי, בהתאם להבנת קהל הקוראים והמאזינים להרצאותיו

"ביום השנה המאה וחמישים להולדתו של גיתה שחל ב-28.8.1898, התכוונתי לפרסם ברבים את הידע האזוטרי אשר חי בתוכי. הייתה לי מוטיבציה לכתוב מאמר על האגדה של גיתה 'הנחשה הירוקה והחבצלת היפה' עבור המגזין. במאמר אחר שכתבתי – 'ההתגלות האזוטרית של גיתה', ניסיתי למצוא את אופי הביטוי האזוטרי המתאים לקהל הקוראים והמאזינים להרצאותיי. במובן העמוק ביותר, התוכן הרוחי של האגדה חי בצורה אזוטרית בנפשי. כתבתי את המאמר מתוך הלך נפש אזוטרי."

התייחסות לשפה האזוטרית ב'אגדה' שכתב גיתה בהשראת 'המכתבים על החינוך האסתטי של האדם' מאת שילר

מאז שנות ה-80 של המאה הקודמת (ה-19) הייתי עסוק באימגינציות שחוויתי כקשורות באגדה זו. ראיתי שהיא הציגה את נתיבו של גיתה – מהתבוננות בטבע החיצוני אל הטבע הפנימי של הנפש האנושית – כפי שמיקם אותה בפני רוחו. לא באופן מושגי אלא בתמונות. גיתה ראה את המושגים כדלים מדי וחסרי יכולת הנדרשת כדי לבטא את החיים והפעילות של כוחות הנפש.

גיתה ראה במכתבים על חינוך אסתטי של האדם מאת שילר ניסיון להבין את החיים והפעילות של הנפש בצורה מושגית. שילר ניסה להראות כיצד כפופים חיי האדם לכורח הטבע באמצעות הגוף ולכורח הרוח באמצעות התבונה. על פי השקפתו של שילר חייבת הנפש ליצור איזון בין השניים: בשיווי משקל זה, אדם חי חיים חופשיים ובאמת אנושיים.

זהו ניתוח מעמיק אך פשוט מדי כאשר מדובר בחיי נפש ממשיים, כאשר כוחות מושרשים במעמקים מתפרצים אל התודעה ואז נעלמים לאחר שהשפיעו על כוחות אחרים, חולפים במידה שווה. תהליכים אלה נעלמים עוד עם הופעתם, ומושגים מופשטים מתאימים רק להבנת התופעות שנמשכות זמן רב יותר. גיתה חש באמיתות הדבר ושילב ידע תמונתי באגדה שלו, בניגוד לידע המושגי של שילר. אדם ניצב בפתח האזוטרי כאשר הוא חווה את מה שגיתה יצר באגדה זו."

שטיינר מוזמן להרצות על ניטשה בבית משפחת ברוקדורף – ממנהיגי התנועה התאוסופית, בפני אנשים שבאו ממגוון רחב ועשיר של תחומי חיים

באותה עת, הדוכס והדוכסית ברוקדורף הזמינו אותי להרצות באחת מן הפגישות השבועיות שלהם. בפגישות אלו נכחו אנשים במגוון רחב של חוגים. ההרצאות היו קשורות אל כל מישורי החיים והידע. לא ידעתי דבר על אירועים אלו ואף לא שמעתי על הברוקדורפים עד שהוזמנתי להרצות.

שם פגשתי אותם בפעם הראשונה. הוצע שאדבר על אודות ניטשה, וכך עשיתי. שמתי לב לכך שבין המאזינים היו אנשים שמאוד התעניינו בעולם הרוח, וכשהוזמנתי לתת הרצאה שנייה, הצעתי כנושא את ההתגלות האזוטרית של גיתה. בהרצאה זו דיברתי על האגדה מנקודת מבט אזוטרית לחלוטין.

לאור הפתיחות לרוח בהרצאה על ניטשה, שטיינר מרצה במפגש השני על תוכן 'האגדה' של גיתה

"עבורי, זו הייתה התנסות חשובה. יכולתי להתבטא במילים שמקורן ישירות מעולם הרוח. בברלין הגבילו אותי מאוד הנסיבות, התאפשר לי רק 'לרמוז' על המציאות הרוחית 'שזרחה' מבעד להצגת דבריי. ה'ברוקדורפים' היו מנהיגי סניף של החברה התיאוסופית שנוסדה על ידי בלבצקי.

בשל הרצאתי על האגדה של גיתה הם הזמינו אותי להרצות באורח סדיר בפני החברים בחברה התיאוסופית שעימם היו בקשר. הבהרתי שאני יכול לדבר אך ורק על ההתנסויות שהיו לי דרך מחקרי במדע הרוח. לא יכולתי באמת לדבר על שום דבר אחר. ידעתי מעט מאוד על הספרות שפורסמה על ידי החברה התיאוסופית.

בהרצאות שנתתי קשרתי את אשר אמרתי למיסטיקה של ימי הביניים. מצאתי דרך להביע את הידע הרוחי שרציתי למסור בהשקפות על המיסטיקה מאת מאסטר אקהרט ועד יעקוב בוהם. מאוחר יותר קיבצתי את ההרצאות האלה לספר שכותרתו: 'מיסטיקה אחרי מודרניזם'."

העמקת מעורבותו של שטיינר בפעילות החברה התיאוסופית

"מרי פון סיברס (שטיינר) באה לאחת מן ההרצאות האלו. היא נועדה ליטול לידיה את המנהיגות של הסניף הגרמני של החברה התיאוסופית שנוסד זמן קצר מאוחר יותר. בתוך סניף זה, נתאפשר לי לפתח את פעילותי האנתרופוסופית בפני קהל מאזינים שהלך וגדל בהתמדה. בחברה התיאוסופית לא היה שמץ של ספק שאציג אך ורק את פירות המחקר הרוחי הישיר שלי. ציינתי עובדה זו בכל הזדמנות מתאימה.

בשלב זה, סניף של החברה התיאוסופית נוסד בברלין. אני באזאנט נכחה באירוע זה. בפתיחה הרשמית נבחרתי לתפקיד המזכיר הכללי אך היה עליי לעזוב את האירוע על מנת לתת הרצאה בפני קהל שאינו תיאוסופי. דיברתי על אודות האבולוציה הרוחית של האנושות והוספתי את המילה: אנתרופוסופיה לכותרת ההרצאה שלי. אני באזאנט ידעה היטב שהשתמשתי במונח זה כאשר דיברתי על העולם הרוחי.

במהלך קונגרס תיאוסופי בלונדון, אמר לי אחד ממנהיגי התנועה התיאוסופית שספרי 'מיסטיקה אחרי מודרניזם' מכיל תיאוסופיה אמיתית. הייתי מרוצה כי ספרי היה אך ורק תוצאה של תפיסתי הרוחית ומשמעות הדבר הייתה שהיא מקובלת על החברה התיאוסופית. לא הייתה שום סיבה מדוע לא אציג ידע רוחי זה בדרכי שלי בפני קהל תיאוסופי, שהיווה באותה עת את הקהל היחיד שבאמת התעניין בידע רוחי. כך, לא הייתי כפוף לשום דוגמות כיתתיות. הייתי פשוט אדם שאמר את מה שהוא עצמו ראה לנכון לומר על פי התנסותו האישית בעולם הרוח.

פרק שישים ושתיים

המאבק להציג תמונת ידע אמיתי של כל הוויית הקיום בהשקפת עולם

"היו אנשים שטענו שידע אמיתי מוכיח שבלתי אפשרי להכיל תמונה של כל הוויית הקיום בהשקפת עולם. עניתי כך: אילו צדקו אותם אנשים, היינו מסתפקים במחקר התופעות באמצעות מכשירים קיימים – מדידה, משקל והשוואה ביניהם. אך, לעולם לא היינו חוקרים את המשמעות העילאית יותר של אותם דברים ורשמים.

יש לראות את האירועים שהובילו לפעילותי האנתרופוסופית בתוך החברה התיאוסופית לאור הלך נפש זה. בכל שעה שבה הייתי עסוק בתרבות המודרנית בניסיון למצוא את הרקע ההולם עבור המגזין, תמיד הרגשתי צורך פנימי עמוק להתאושש על ידי קריאת ספרים כמו: 'ההיסטוריה של האידיאליזם מאת ווילמן'. אכן, הייתה תהום פעורה בין השקפתי הרוחית לבין זו של אוטו ווילמן, אך למרות זאת הרגשתי שהאידיאות שלו היו קרובות לרוח.

בסוף ספטמבר 1900, היה ביכולתי למסור את המגזין לידיים אחרות. אני מסתכל לאחור על הדברים שאמרתי בין השנים 1897 ל-1900, ואני רואה שזה היה צריך להיאמר בשל אורח החשיבה של התקופה."

שטיינר מתבונן על המבחן הרוחי העמוק ביותר שעבר

"ואולם, מביט אני לאחור ורואה גם את המבחן הרוחי העמוק ביותר שעברתי. למדתי לעומק היכן שוכנים כוחות התקופה שמשתדלים להתרחק מן הרוח בעודם מפרקים והורסים את התרבות האנושית. תובנה זו העניקה לי הרבה מהעוצמה שהייתי זקוק לה כדי לעבוד ישירות בעולם הרוח ומתוכו.

לפני שהתחלתי את פעילותי בחברה התיאוסופית, לקראת סיום תפקידי כעורך המגזין, כתבתי טיוטה של הספר בעל שני הכרכים 'תפיסות עולם וחיים במאה התשע עשרה.' מאז המהדורה השנייה ואילך פורסם ספר זה במהדורה מורחבת, כולל סקירה של ההתפתחות הפילוסופית של השקפות העולם מן התקופה היוונית ועד למאה התשע עשרה, תחת השם ' חידות הפילוסופיה'."

התייחסות לתכני ספרו 'תפיסות עולם וחיים במאה התשע עשרה', שבהמשך יצא תחת הכותרת 'חידות הפילוסופיה'

ניתן לראות את המניע החיצוני להוצאת ספר זה כבעל חשיבות משנית. זה עלה דרך קרונבאך, המוציא לאור של המגזין. הוא ארגן את ההוצאה לאור של סדרת מאמרים על אודות ההתפתחות של תחומי ידע וחיים שונים במאה התשע עשרה, סקירה של השקפות עולם וחיים והטיל עליי את המשימה.

מזה זמן רב הכילה נפשי את כל התוכן של ספר זה. נקודת המוצא האישית שלי ללימוד השקפות עולם הייתה בגיתה. ראיתי התחלה של תקופה חדשה בהתפתחותה של השקפת עולם באמצעות הניגוד שהייתי צריך לתאר בין אורח חשיבתו של גיתה לבין הפילוסופיה הקנטיאנית, וכן – בגישות הפילוסופיות החדשות שהופיעו עם סיום המאה השמונה עשרה ותחילת המאה התשע עשרה עם פיכטה, שילינג והגל. הספרים המעמיקים של ריצ'ארד ווהאל מתארים את התפוררותם של כל המאמצים הפילוסופיים בסוף המאה התשע עשרה וחותמים תקופה זו. כתוצאה מכך, ההתפתחות הפילוסופית של המאה התשע עשרה נראתה לי כשלמות מוגדרת היטב, ובשמחה קיבלתי על עצמי את ההזדמנות לתאר אותה.

במבט לאחור, נראה לי שספר זה מבטא את מה שסימפטומטי בביוגרפיה שלי. בניגוד לדעה הרווחת לא התקדמתי דרך שורה של סתירות. לוּ היה זה נכון, הייתי מודה בכך בשמחה, אך אין זה כך לגבי התפתחותי הרוחית. התקדמתי משלב אחד לבא אחריו תוך כדי גילוי ממלכות חדשות בנוסף למה שחי בנפשי.

היה לי גילוי חשוב במיוחד בממלכת הרוח מייד אחרי שסיימתי את כתיבת הספר 'תפיסות עולם וחיים במאה התשע עשרה'. בהקשר זה אדגיש שמעולם לא ניגשתי לממלכת הרוח באמצעות רגשות מיסטיים אלא תמיד באמצעות מושגים בהירים. התנסותי המודעת במושגים ובאידיאות הובילה אותי דרך עולם האידיאות אל תוך הממשות הרוחית.

באמצעות תפיסה אימגינטיבית פיתחתי את המהות של הספר 'תפיסות עולם וחיים במאה התשע עשרה,' ורכשתי תובנה על האבולוציה הממשית של החיים האורגניים מזמנים קדומים ועד לעת הנוכחית. במהלך כתיבת הספר, עדיין ראיתי בעיני רוחי את ההשקפה המדעית על האבולוציה כפי שהוצגה על ידי דרווין, אך עבורי תיאוריה זו פשוט תיארה רצף אירועים פיזיים בטבע.

בתוך רצף זה זיהיתי את הפעילות של אימפולסים רוחיים כפי שגיתה גילה אותם באידיאות שלו על המטמורפוזה. לכן, מעולם לא התייחסתי לרצף המדעי טבעי של האבולוציה כפי שהוצג על ידי הקל, כרצף מכני או אורגני גרידא. תחת זאת, ראיתי שהרוח מובילה בה התפתחות אורגנית מהיצור הפשוט ביותר ועד למורכב ביותר, עד לישות האנושית. ראיתי בדרוויניזם אורח חשיבה המתקרב לזה של גיתה אך נשאר תמיד מאחוריו."

הרחבה והעמקה של ההתבוננות בתורת האבולוציה של דרווין

כל זה נשאר ברמת האידיאות שפיתחתי. רק מאוחר יותר פענחתי זאת באמצעות תובנה אימגינטיבית. אז הבנתי שבזמנים קדומים, בתוך הממשות הרוחית של האדמה, היו ישויות מאוד שונות מהאורגניזמים הפשוטים, ונוכחתי לדעת שהרוח האנושית ותיקה יותר מכל שאר הישויות החיות.

על מנת להגיע לצורה הפיזית הנוכחית שלנו, היה עלינו להיפרד מישות העולם שמקיפה אותנו ומכל שאר האורגניזמים. כתוצאה מכך, כל אותן ישויות הן למעשה שרידים של האבולוציה האנושית. לא התפתחנו מהן אלא השארנו אותן מאחור והתנתקנו מהן על מנת שהתבנית הפיזית שלנו תוכל לקבל את תמונת הרוח שלנו. הישות האנושית הינה ישות מָקרו-קוסמית הנושאת בחובה את כל ממלכות העולם הארצי. היא הפכה לישות מיקרו-קוסמית על ידי הפרדת אותן ממלכות מעצמה. רכשתי תובנה רוחית זו במהלך השנים הראשונות של המאה ה-20."

פרק שישים ושלוש

"משימתי היתה ליצור תשתית לאנתרופוסופיה, שתהיה אובייקטיבית כמו החשיבה המדעית, מתקדמת ומקיפה"

"משימתי הייתה ליצור תשתית לאנתרופוסופיה – כזו שתהיה אובייקטיבית כמו החשיבה המדעית אך מתקדמת אל הבנה מקיפה מעבר לציון עובדות הזמינות לחושים בלבד. כל דבר שהצגתי כמדע וכפילוסופיה או באופן מדעי במונחים של האידיאות של גיתה, פתוח לדיון. ניתן להתייחס לכך במדויק או לא, אך זה מייצג מאמץ להיות אובייקטיבי מבחינה מדעית.

בספר 'תאוסופיה' (גוף, נפש, רוח) ישנו ביטוי להכרות אובייקטיביות שהושגו מתוך גישה מדעית רוחית זו

"רכשתי את ניסיוני בעולם הרוח באמצעות הכרה אובייקטיבית שכזו, ללא נטייה מיסטית כלשהי. ניתן לראות זאת במיוחד בדרך שבה נכתב ונערך ספרי 'תיאוסופיה' (גוף, נפש, רוח). תפיסה רוחית נמצאת מאחורי כל צעד וצעד בספר זה. כל מה שמוצג שם הוא תוצאה של התבוננות רוחית. אך, בצעדים הראשונים, מחשבות מדעיות עוטפות כל מה שנתפס באופן רוחי. ואז, ככל שהתיאור עולה אל העולמות העליונים, חייבת התפיסה להפוך יותר ויותר חופשית מן החושים, להפוך יותר גמישה ביצירת תמונות של עולם הרוח.

הפריחה של צמח צומחת מהגבעול והעלים; בצורה דומה, יצירת התמונות האלה צומחת מתוך מדעי הטבע. כשם שפריחת הפרח אינה נחווית בשלמותה כאשר רואים רק את הפריחה, כך, העולם הפיזי אינו נחווה בשלמותו אם לא מתרוממים מהנתפס באמצעות החושים אל הרוחי."

"פעלתי כדי להציג את האנתרופוסופיה כהמשך אובייקטיבי של מדעי הטבע"

"לכן פעלתי להציג את האנתרופוסופיה כהמשך אובייקטיבי של מדעי הטבע. לא כהשוואה של משהו סובייקטיבי אל המדע. היה זה בלתי נמנע שמטרה זו לא תובן תחילה. המדע נתפס כעומד בלתי תלוי בכל מה שקשור לאנתרופוסופיה. אף אחד לא ראה את הצורך להחיות את הרעיונות המדעיים כך שיוכלו להבין את הרוח. האנשים היו כבולים על ידי החשיבה הרגילה של המחצית השנייה של המאה ה-19. הם לא היו מסוגלים למצוא את האומץ לפרוץ כבלים אלו של התבוננות חושית. הם פחדו להיכנס לממלכה שבה כל אחד מעלה את הדמיון שלו."

מרי פון סיברס ושטיינר נוטלים על עצמם את הנהגת הסניף הגרמני של החברה התיאוסופית

"זה היה הכיוון הפנימי שלי ב-1902 כאשר מרי פון סיברס ואנוכי נטלנו על עצמנו את הנהגת הסניף הגרמני של החברה התיאוסופית הגרמנית. מרי פון סיברס היא-היא אשר, עם ישותה כולה, אפשרה לשמור על עבודתנו מכיתתיות ולהעניק לה צביון שימקם אותה במסגרת התרבות האנושית הכללית ובחיי העשייה החינוכית. היא התעניינה עמוקות בדרמה, דקלום וסיפור. היא התאמנה באמנויות אלו בבתי הספר הטובים ביותר בפריז וכך, שכללה את כישרונותיה ויכולותיה לרמה יוצאת דופן. כאשר פגשתי אותה לראשונה בברלין, היא הייתה עסוקה עדיין בלימודים אלו כדי להכיר את השיטות השונות של דיבור אמנותי."

העמקת קשר הידידות והיצירה המשותפת בין מרי פון סיברס ושטיינר

"עד מהרה נהיינו, מרי סיברס ואנוכי ידידים קרובים. הידידות שלנו הפכה להיות לבסיס העבודה הנרחבת המשותפת במגוון רחב של תחומים רוחיים. מהר מאוד התרכזו החיים שלנו במשימה של טיפוח האנתרופוסופיה וכן, של אמנות השירה וההגייה. החיים הרוחיים שעיבדנו יחדיו היו המוקד שממנו יצאה האנתרופוסופיה לראשונה אל העולם בזיקה לחברה התיאוסופית. העבודה העיקרית שלנו הייתה מורכבת מארגון הרצאותיי הפומביות בפני אנשים שלא היו קשורים בהכרח לחברה התיאוסופית. הם באו להאזין להרצאות רק בשל תוכנן."

היווצרות הגרעין של החברה האנתרופוסופית מתוך החברה התיאוסופית

"כך נוצר הגרעין של מה שהפך בהמשך לחברה האנתרופוסופית מתוך החברה התיאוסופית – בחלקו על ידי אלה ששמעו את ההרצאות הפומביות, את מה שאמרתי על אודות עולם הרוח, וכן על ידי אלה שגילו את הצורה הזו של ידע רוחי באמצעות הפעילות שלהם בתוך זרם זה או אחר של התיאוסופיה."

פרק שישים וארבע

מאפייני צמיחתה והתפתחותה של החברה האנתרופוסופית

"התנועה האנתרופוסופית נוסדה בתחילת המאה העשרים ומאז, העבודה החיונית הייתה תוצאה ישירה של חייה הרוחניים הפנימיים. לפני עשרים וחמש שנים התחלתי לגבש את התרשמויותיי הרוחיות בהרצאות, מאמרים וספרים. כל אשר עשיתי עלה מתוך דחפים רוחיים. ביסודו, כל נושא נלקח מן הרוח.

בתחילה, הצורה שעמדה להינתן לאנתרופוסופיה מתוך רוח פנימית, צריכה הייתה להתמודד עם צורות שונות של התנגדויות מתיאוסופים בגרמניה. הם היו עסוקים בצידוק הידע הרוחי עבור החשיבה המדעית השגרתית. תכופות אמרתי באוטוביוגרפיה זו שצידוק כזה נחוץ.

נטלתי את אורח החשיבה שמיוחס היטב למדעי הטבע ופיתחתי אותו עבור ידע הרוח. נכון הדבר שכאשר סוג זה של תפיסה עוסק בהתבוננות רוחית במקום בתופעות פיזיות, הוא משתנה לחלוטין. ועם זאת, הוא שומר על המאפיין המדעי שלו. אלה שראו עצמם כנציגים של התנועה התיאוסופית בתחילת המאה, לא הבינו ואף לא היו מעוניינים בסוג זה של ידע מדעי-רוחי.

ייסוד היירחון 'לוציפר', (נושא האור)

עם ייסוד הסניף הגרמני של החברה התיאוסופית חשתי צורך שיהיה לנו כתב עת משלנו. כך, מרי פון סיברס ואנוכי ייסדנו את הירחון "לוציפר". שם זה לא היה קשור כמובן בשום צורה לכוח הרוחי שתיארתי מאוחר יותר כ"לוציפר", המקביל של אהרימן. האנתרופוסופיה טרם התפתחה לרמה כזו שיכולה הייתה לדבר על אודות כוחות אלה. משמעות השם הייתה פשוט: "נושא האור".

על אף שכוונתי הראשונית הייתה לעבוד בהרמוניה עם הנהגת החברה התיאוסופית, מלכתחילה הייתה בי תחושה שמשהו צריך לעלות מהאנתרופוסופיה שיוכל להתפתח מהגרעין (זרע) שלה, בלתי תלוי לחלוטין במה שהועבר בחברה התיאוסופית. כדי ליישם זאת הייתי צריך כתב עת כזה. האנתרופוסופיה כפי שהיא קיימת היום אכן התפתחה ממה שהכנתי עבור אותו כתב עת.

בהתחלה יכולנו לעבוד רק בתנאים פרימיטיביים מאוד. אני כתבתי את החלק המרבי של כתב העת "לוציפר", ומרי פון סיברס דאגה להפצתו. כאשר גיליון היה מוכן, היינו עוטפים, כותבים כתובת ומביילים, ואז נושאים בעצמנו את העותקים לסניף הדואר בשק כביסה.

איחוד עם כתב העת גנוסיס, ויצירת כתב העת 'לוציפר – גנוסיס'

"זמן קצר לאחר צאת הגיליון הראשון התרחב כתב העת "לוציפר", כי מר רפפורט מווינה, שהוציא לאור כתב עת בשם "גנוסיס" הציע שנמזג את שני כתבי העת. כך הפך "לוציפר" ל"לוציפר-גנוסיס". במשך זמן מה לקח על עצמו מר רפפורט חלק מהמטלות. "לוציפר-גנוסיס" התקדם בצורה נפלאה. הגידול בתפוצה היה מאוד משביע רצון. התעורר צורך להדפיס שוב גיליונות מסוימים. ואולם, בפרק זמן קצר יחסית, התפשטות האנתרופוסופיה הגיעה לממדים כאלה עד כי נקראתי לתת הרצאות בערים רבות. הרצאות בודדות הובילו תכופות לסדרות של הרצאות, וכך לא היינו מסוגלים עוד להוציא את כתב העת בזמן ולעתים איחרנו במספר חודשים. נוצר מצב לא רגיל. כתב העת שזכה למנויים חדשים עם יציאתו של כל גיליון, היה צריך להיסגר פשוט כיוון שהעורך היה עסוק מדי."

פרק שישים וחמש

"בירחון לוציפר-גנוסיס יכולתי לפרסם לראשונה את החומר שהפך לתשתית של הפעילות האנתרופוסופית. לראשונה פורסם מה שהיה לי לומר על אודות המאמץ הפנימי הדרוש לרכישת ידע עילאי באמצעות התפיסה הפנימית של האדם. מדי חודש כתבתי פרקים תחת הכותרת: כיצד קונים דעת העולמות העליונים? כתבתי גם סדרה של מאמרים תחת הכותרת: מן הרשימות האקשיות – הבסיס לקוסמולוגיה אנתרופוסופית.

התנועה האנתרופוסופית התפתחה מתוך תשתית זו ולא משום דבר שנלקח מן החברה התיאוסופית. כאשר כתבתי על ידע רוחי, ואם לקחתי בחשבון את מה שבדרך כלל נלמד בחברה, היה זה פשוט כדי להציג בצורה נכונה את מה שנראה לי כשגוי באותו לימוד."

התבוננות בידע קדמון של האנושות

"התבוננתי בידע קדמון על האנושות. הוא היה בעל אופי חלומי. אנשים ראו תמונות שחשפו את עולם הרוח. ואולם, הם לא פיתחו את אותן תמונות מתוך רצון חשיבתי בהיר לידע. תחת זאת, הן הופיעו בנפש, נמסרות על ידי הקוסמוס כמו חלומות. בימי הביניים, ידע רוחי קדמון זה נמוג כאשר בני האדם החלו לפתח את נפש התודעה. הידע שמתוך תודעת חלום פסק. בני האדם העלו עתה רעיונות באמצעות חשיבה בהירה לגמרי, מתוך רצון לדעת. יכולת זו מתבטאת לראשונה במונחים של ידיעת העולם החושי. במובן זה – היא מגיעה לשיאה במדעי הטבע.

תפקידו של הידע הרוחי הוא להביא את התנסות האידיאות אל העולם הרוחי בבהירות מלאה של הנפש ובאמצעות הרצון לדעת. התנסות של הכרת אידיאות רגילה דומה להתנסות במתמטיקה. האדם חושב כמו מתמטיקאי, אך לא במספרים או בצורות גיאומטריות. הוא חושב בתמונות של עולם הרוח. משמעות הדבר היא לעמוד בתודעה מלאה בתוך העולם הרוחי בניגוד להתנסות שמתוך ערות-חלום של הידע הרוחי הקדמון.

בתוך החברה התיאוסופית היה זה בלתי אפשרי לרכוש את היחס הנכון לגישה חדשה זו אל ידע רוחי. כל הצעה שעל האדם לגשת אל הרוח בהיותו ער ומודע לחלוטין נתפסה בחשדנות. בני האדם הכירו תודעה מלאה רק ביחס לעולם החושים. אף אחד לא יכול היה להבין שניתן לפתח תודעת ערות מלאה עד לנקודה שבה חווים את הרוח. להיפך, היו ניסיונות לשוב לתודעת החלום הקדומה על ידי הדחקת תודעת הערות.

לא יכולתי להרגיש בן בית בחברה התיאוסופית ביחס לעניינים רוחיים, כי אותה סלידה מגישה לרוח בתודעה מלאה הייתה קיימת בקרב הנהגת החברה. מבחינה חברתית היה זה תענוג להימצא בתוך חוגים אלו, אך זיקת נפשם כלפי הרוח נשארה זרה לי. מאותה סיבה, כאשר נתתי הרצאות בוועידות של החברה, לא נטיתי לדבר מתוך התנסויותיי הרוחיות. הרצאותיי היו יכולות להימסר על ידי מישהו ללא תפיסה רוחית. התנסויות אלו קמו מיד לתחייה בהרצאות מחוץ לחברה שאורגנו מברלין על ידי מרי פון סיברס ואנוכי.

התרחבות פעילות ההרצאות והמפגשים לערים מרכזיות בגרמניה, ובהמשך גם מחוצה לה

העבודה החלה להצטבר בברלין, מינכן, שטוטגרט ובהמשך גם במקומות אחרים. האנתרופוסופיה נחשפה והתקבלה באמצעות הרוח של חייה הפנימיים. לממצאי מחקריי הרוחיים הענקתי תבנית מושגית, ויחד עם מרי פון סיברס בוצעו סידורים לפעילות חיצונית. באותה עת ניצבתי במודעות מלאה בתוך העולם הרוחי. בסביבות שנת 1902 ובאירועים רבים במהלך השנים שלאחר מכן, חוויתי אימגינציות, אינספירציות ואינטואיציות שכונסו בהדרגה בכתבים שפרסמתי."

ייסודה של הוצאת ספרים עצמאית, בה יצאו לאור הספר: 'הפילוסופיה של החירות' והרצאות

"עבודתה המסורה של מרי פון סיברס אפשרה, תחילה בקנה מידה קטן מאוד, את ההוצאה לאור של ספרות פילוסופית-אנתרופוסופית. הפרסום הראשון שלנו היה ספרון שהכיל רשימות מהרצאות שנתתי במכללה החופשית בברלין. הפרסום השני היה – הפילוסופיה של החירות, שכתבתי. היה צורך שנרכוש את הספר הזה ונפיץ אותו בעצמנו כי המוציא לאור הקודם לא היה מסוגל עוד לעשות זאת. רכשנו את העותקים שנשארו ואת זכויות הפרסום. לא היה זה קל בשל האמצעים הכספיים הדלים שלנו. אף על פי כן, העבודה אכן התקדמה, דווקא בשל העובדה שלא הסתמכה על שום דבר חיצוני אלא אך ורק על החיבור הפנימי שלה עם הרוח."

פרק שישים ושש

התנסויות רוחיות משמעותיות במהלך השנים 1901 עד 1908

"עבורי, התקופה שבין השנים 1901 ועד 1907 או 1908 לערך הייתה משמעותית, כאשר חוויתי עם כל כוחות הנפש, את המהויות והישויות של העולם הרוחי שהתקרבו אליי. תובנות מסוימות התפתחו מתוך אותן התנסויות יותר כלליות של העולם הרוחי. הרבה התנסויות עולות כאשר כותבים ספר כמו 'תיאוסופיה' (גוף, נפש, רוח).

בכל שלב השתדלתי לשמור על זיקה לחשיבה מדעית. זה כלל תבניות מיוחדות ככל שההתנסות הרוחית העמיקה והתרחבה. בספר 'תיאוסופיה' (גוף, נפש, רוח) נראה שטון הדברים משתנה לחלוטין כאשר אני עובר מתיאור "טבע הישות האנושית" לתיאור "עולם הנפש" או "ממלכות הרוח". בתיאור הישות האנושית, מתחיל אני בממצאים של המדע הפיזי. אני מנסה להעמיק באנתרופולוגיה, כך שהאורגניזם האנושי ייתפס בכל השונויות שלו. או אז, ניתן לראות כיצד כמבנה נבדל, הוא קשור בדרכים נבדלות לישויות הנפש הרוחיות החודרות אותו."

תיאור מאפיינים ייחודיים לכתיבת תכנים רוחיים בספר 'תאוסופיה' – 'גוף, נפש, רוח'

"פעילות החיים מצויה בתבנית המאורגנת. ניתן לראות שם את פעילותו של הגוף האתרי. מתגלים איברי החישה והתפיסה דרך האורגניזם הפיזי. הם מצביעים על נוכחותו של גוף אוסטרלי. גופים אלו של הישות האנושית – הגוף האתרי, הגוף האסטרלי, האני וכן הלאה – עמדו בפני ראייתי הרוחית. בתיאורי, התכוונתי לקשור אותם אל הממצאים של המדע הפיזי.

קשה להישאר בתחום המדע כאשר מסבירים חיים ארציים חוזרים עלי אדמות וגורל שנוצר במהלכם. אם התיאור אמור לכלול יותר ממה שנתפס רוחית, יש לקחת בחשבון אידיאות שעולות מהתבוננות קרובה בעולם החושי אך לא מובנות לבני האדם. כאשר מבחינים בהבדל זה, האידיאות של חיים ארציים חוזרים ונשנים הופכות ברורות מתוך החיים עצמם. ואולם, בדרך כלל לא מבחינים בכך. כתוצאה מכך, האידיאות של חיים ארציים חוזרים ונשנים לא נתפסות כלקוחות מהחיים אלא דווקא נהגו באופן שרירותי או נלקחו מהשקפות עולם קדומות.

הייתי מודע לחלוטין לקשיים אלו ונאבקתי בהם. אם אדם מטריח את עצמו לעקוב אחר המהדורות הרצופות של הספר תיאוסופיה, אחר הדרך שבה כתבתי שוב ושוב את הפרק על חיים ארציים חוזרים ונשנים, וניסיתי להעביר את האמיתות האלה במושגים הלקוחים מהתבוננות פיזית, אזי יבחין בדאגתי לעשות צדק עם השיטה המדעית המקובלת.

הפרקים של עולם הנפש וממלכת הרוח היו אפילו קשים יותר במובן זה. האמיתות שמוצגות בפרקים אלו נראות כמו טענות רגילות ושרירותיות, לאלו שקראו רק את התיאורים הקודמים. אולם, הדבר הינו שונה כאשר הקריאה של אידיאות הקשורות לעולם החושים מחזקת ומשפרת את חיי האידיאות. עבורם, חיי האידיאות יהפכו חופשיים ומשוחררים מהשעבוד לחושים. כעת, תהליך נפשי אחר מתרחש: הם נעשים מודעים לכך שהחיים הבלתי תלויים של האידיאות הופכים חופשיים.

אותן אידיאות שוזרות במרץ בנפש, בה הן נחוות כפי שחווים צליל, צבע וחום באמצעות החושים. כשם שעולם הטבע מוצג בפנינו באמצעות צבעים, צלילים וכן הלאה, מוצג עולם הרוח באמצעות אידיאות הנחוות מתוך הכרה. אך, כאשר אדם קורא את החלק הראשון של 'תיאוסופיה', ללא התחוות פנימית מודעת וללא מודעות לטרנספורמציה בהתחוות של אידיאות, אזי הוא יקרא את החלק השני כאילו הוא מתחיל בפרק על עולם הנפש. כתוצאה מכך, הוא רק יוכל לדחות את מה שמוצג בפניו. האמיתות המוצגות ייראו כמו טענות לא מוכחות."

"ספר אנתרופוסופי מיועד לקריאה תוך כדי התנסות פנימית"

"ואולם, ספר אנתרופוסופי מיועד לקריאה תוך כדי התנסות פנימית. זה מוביל להתעוררות הדרגתית של הבנה מסוימת. זו יכולה להיות התנסות פנימית מאוד עמומה. ואולם היא עשויה, למעשה צריכה להתרחש. הכשרים העל-חושיים שנרכשים באמצעות תרגילים המתוארים בספר 'כיצד קונים דעת העולמות העליונים?' חיוני להעמיק בהם על מנת להתקדם בנתיב הרוחי. ספר אנתרופוסופי שנכתב כהלכה צריך לעורר את החיים הרוחיים של הקורא ולא רק להוות אוסף של מידע. הקריאה בו צריכה להיות יותר מקריאה של חומר. זו צריכה להיות התנסות מלווה בזעזועים, מתחים ופיתרונות פנימיים.

אני מבין כמה רחוק נמצאים התוכן והכוח הפנימי של ספריי מלעורר תמיד התנסות כזו בנפשו של הקורא. אך יודע אני גם שמאבקי הפנימי בכל דף ודף היה להגשים כמה שיותר בכיוון זה. לא אימצתי סגנון שמאפשר לרגשות סובייקטיביים להופיע במשפטים. בכתיבה, הופך אני את מה שבא מתוך חום ורגשות עמוקים לסגנון יבש, מתמטי. סגנון זה לבדו יכול להיות גורם מעורר, שכן, הקוראים עצמם צריכים לעורר חום ורגש פנימיים. הם אינם יכולים לתת לרגשות אלה פשוט לזרום לתוכם מתוך התיאור בעוד תשומת הלב שלהם נשארת פסיבית."

הנושא האמנותי כמעט ולא זכה לתשומת לב בין חברי החברה התיאוסופית

"הנושא האמנותי בקושי טופח בתוך החברה התיאוסופית. מנקודת ראות מסוימת, היה זה לגמרי מובן, אך זה היה צריך להשתנות כדי לאפשר לעמדה רוחית נאותה לשגשג. חברים בחברה כזו נוטים למקד את כל ההתעניינות שלהם בראש ובראשונה בממשות של החיים הרוחיים. בעולם החושי, מופיעה הישות האנושית בפניהם כהוויית קיום חולפת, מנותקת מן הרוח. פעילות אמנותית נראית קיימת בתוך אותה הוויית קיום מנותקת. לכן, היא נחווית מחוץ לממשות הרוחית המבוקשת. בשל כך, אמנים 'לא הרגישו בבית' בחברה התיאוסופית."

"למרי פון סיברס ולי חשוב היה להחיות את הפעילות האמנותית בתוך החברה התיאוסופית"

"היה זה חשוב עבור מרי פון סיברס ועבורי להחיות את הפעילות האמנותית בתוך החברה. כתוצאה מכך, ידע רוחי אכן קיים בכל הוויית הקיום האנושי. כל כוחות הנפש מומרצים. האור, שמתוך התנסות רוחית פנימית קורן אל תוך הדמיון היוצר. אך כאן נכנס משהו שיוצר מעצורים. אמנים חשים מידה מסוימת של חרדה מהמחשבה שהדמיון שלהם יואר על ידי עולם הרוח. הם מעדיפים להישאר לא מודעים לתפקידו של עולם הנפש ותחושה זו הִנָּהּ הולמת כאשר מדובר על הדמיון ש"מדורבן" על ידי אלמנט המחשבה המודעת ששלטה בחיי התרבות מאז תחילת תקופת נפש התודעה. לדרבון זה באמצעות האינטלקט האנושי יש השפעה ממיתה על האמנות.

ואולם, בדיוק ההיפך מתרחש כאשר תכולה רוחית הנקלטת במישרין, מאירה את הדמיון. כל הכוחות היוצרים, שאי פעם הובילו ליצירה אמנותית בתוך האנושות, מתעוררים לחיים בדרך זו. מרי פון סיברס הייתה באמת מומחית באמנות עיצוב הדיבור והייתה מאוד מוכשרת באמנות הדרמה. כך, ספירת האמנות הייתה קיימת בתוך הפעילות האנתרופוסופית ובהתבסס על כך, יכולנו לבחון את פוריות התפיסה הרוחית עבור האמנות."

האבולוציה של נפש התודעה חושפת את השימוש במילה לסכנות שונות

"האבולוציה של נפש התודעה חושפת את המילה לסכנות העלולות לצוץ משני כיוונים. הדיבור משמש כמתווך בחיי החברה והוא מוסר ידע לוגי ואינטלקטואלי. בשני הכיוונים מאבדת המילה מערכה הטבוע בה. עליה להיות מותאמת למשמעות שהיא אמורה לבטא. יש להתעלם מן העובדה שהצליל, הטון ועיצוב הטון עצמו מכילים ממשות.

היופי – הזוהר של התנועה והאופי של העיצור, הולכים לאיבוד בדיבור היומיומי. התנועה 'מאבדת את נפשה' והעיצור 'מתרוקן מן הרוח'. הדיבור עוזב לגמרי את הממלכה שממנה מוצאו – הרוח. הוא הופך למשרתו של הידע האינטלקטואלי ומשמש חברה שמבריחה את הרוח. הוא לגמרי מחוץ לממלכת האמנות.

תפיסה רוחית אמיתית חודרת ל"התנסות במילה" כמו מתוך אינסטינקט. היא לומדת למצוא את דרכה אל תוך הדהוד התנועה הנמשך על ידי הנפש ואל תוך צבע העיצור המומרץ על ידי הרוח. בהדרגה היא מתחילה להבין את האבולוציה המסתורית של הדיבור – המיסטריה שלפנים (בעבר) יכלו ישויות רוחיות אלוהיות למסור אל הנפש האנושית באמצעות המילה ושכעת זהו רק אמצעי תקשורת בעולם הפיזי."

"נדרשת התלהבות מוארת על ידי תובנה רוחית, כדי להוביל את המילה המדוברת חזרה אל ממלכתה"

"נדרשת התלהבות מוארת על ידי תובנה רוחית כדי להוביל את המילה חזרה לממלכתה שלה. מרי פון סיברס פיתחה התלהבות כזו. כך, היא הביאה אל התנועה האנתרופוסופית את האפשרות לטיפוח אמנותי של הדיבור ועיצוב הדיבור. בדרך זו, נוסף הטיפוח של ההגייה והדקלום כאמנות, לפעילות של מסירת ידע רוחי וזה היווה גורם חשוב וחיוני באירועים אנתרופוסופיים ובחיי החברה.

הנאומים בהגייה של מרי פון סיברס באותם אירועים היוו את תחילתה של השפעת האמנות על התנועה האנתרופוסופית. הופעות הדרמה שבוצעו מאוחר יותר במינכן, יחד עם הרצאות על אנתרופוסופיה (שבתחילה ניתנו כתוספת), התפתחו ישירות מתוך נאומים אלו.

הואיל ועלה בידינו לפתח אמנות באמצעות ידע רוחי, חדרנו במידה הולכת וגוברת אל האמת שבהתנסות רוחית מודרנית. במקור, האמנות התפתחה מתוך התנסויות חלומיות-תמונתיות של הרוח. והיות שהתנסות זו נסוגה במהלך האבולוציה האנושית, על האמנות היה למצוא את דרכה לבדה. היא חייבת למצוא את דרכה שוב לאיחוד עם ההתנסות הרוחית בתצורה חדשה, כאשר התנסות זו הופכת לחלק מההתפתחות התרבותית של האדם."

פרק שישים ושבע

התרחבות הפעילות, הוצאת ספרים נוספים וסדרות הרצאות לחברים, ובהמשך, לציבור הרחב

"התחלתי את הפעילות האנתרופוסופית כאשר הרבה אנשים החלו לחוש אי שביעות רצון מאורח החשיבה של השנים האחרונות. הם רצו להימלט משטח הידע המוגבל שלהם, שנכפה עליהם כי הם התייחסו לידע כלא מהימן, אם לא ניתן היה לתפוס אותו באמצעות רעיונות מכניסטיים. הושפעתי עמוקות מהעובדה שרבים מבני דורי התאמצו לגלות איזושהי צורה של תובנה רוחית.

שתי תוצאות הנובעות מהמאמצים האנתרופוסופיים שלי הן, ראשית – הספרים שהיו זמינים לציבור הרחב, ושנית – מספר רב של מחזורי הרצאות שתחילה נועדו לפרסום ומכירה באופן פרטי לחברים בחברה התיאוסופית (מאוחר יותר, האנתרופוסופית). מחזורי הרצאות אלה מכילים פחות או יותר רשימות מדויקות שנלקחו במהלך ההרצאות ושלא היה לי זמן לעבור על תוכנם ולבצע הגהה.

הייתי מעדיף שהמילה המדוברת תישאר מילה מדוברת, אך החברים רצו שההרצאות יודפסו לצורך תפוצה פרטית. לכן הן יצאו לאור. אילו היה ברשותי זמן להגהה, ההגבלה "לחברים בלבד" לא הייתה נחוצה כבר מן ההתחלה. מזה למעלה משנה שהגבלה זו הוסרה.

חשוב לציין, במיוחד באוטוביוגרפיה שלי, כיצד ספרי המיועדים לקהל הרחב מצד אחד, וההרצאות שהודפסו באופן פרטי מצד שני, מהווים חלק מהאנתרופוסופיה שפיתחתי. כל הרוצה לעקוב אחר המאבק והמאמצים הפנימיים שעשיתי כדי להציג אנתרופוסופיה המתאימה לצורת התודעה של ימינו, חייב לעשות זאת דרך הכתבים שפרסמתי עבור הציבור הרחב. בהם אני מגדיר את עמדתי ביחס לצורת החיפוש הנוכחית אחר ידע. הם מכילים תכנים וצורות שדרכם באה לידי ביטוי האנתרופוסופיה, שהתבהרה ונהייתה מוגדרת יותר בעיני רוחי, למרות היותם ודאי 'לא שלמים' מנקודות מבט רבות.

מלבד הדרישה לייסוד האנתרופוסופיה ולהקדיש עצמי אך ורק לתוצאות של מסירת אמיתות ישירות מהעולם הרוחי לתרבות הכללית של ימינו, עלתה גם דרישה לענות בצורה מלאה לצורכי הנפש והכמיהה הרוחית של החברים."

נוצר צורך לפעילות של חוגי לימוד בהם ניתן היה להעמיק בהתנסויות ולהבהיר את אופיין הייחודי

"במענה לצורך זה באמצעות מחזורי הרצאות, צץ אספקט נוסף. בהרצאות אלה נכחו רק חברים שהכירו את תוכנה הבסיסי של האנתרופוסופיה. יכולתי לפנות אליהם כאנשים מתקדמים בספירת האנתרופוסופיה. הגישה שאימצתי בהרצאות אלה כלל לא התאימה לעבודות כתובות, כיוון שאלו היו מיועדות מלכתחילה לציבור הרחב. בקבוצות הקטנות יכולתי לעצב את מה שהיה לי לומר באופן שהתאים למסגרת זו – דבר שלא ניתן היה לעשותו אילו נועדו מן ההתחלה לציבור הרחב.

כך, הפרסומים לציבור הרחב והפרסומים הפרטיים הם למעשה מאוד שונים וכתובים על יסודות שונים. העבודה הכתובה עבור הציבור הרחב הינה תוצאה של המאבקים והמאמצים הפנימיים שלי, בעוד שהחומר שהודפס באופן פרטי הינו תוצאה של מאבק ומאמץ משותף עם החברה. הקשבתי למה שהדהד בחיי הנפש של החברים, ונקודת המבט של כל הרצאה עלתה בהתנסותי החיה את אשר שמעתי. בכל אופן, כל אשר נאמר היה נביעה טהורה של התוכן ההולך וגדל של האנתרופוסופיה.

האנתרופוסופיה כתכולת חיים נוצרה מתוך מקורותיה שלה. היא הופיעה בפני העולם העכשווי כיצירה רוחית. אנשים רבים שבאופן פנימי נמשכו לאנתרופוסופיה ביקשו לשתף פעולה עם אחרים. כך עוצבה החברה על ידי בני אדם – חלקם רצו אופי דתי יותר, אחרים רצו משהו יותר מדעי ואחרים רצו אלמנט אמנותי. היה על האנתרופוסופיה להיות מסוגלת להיות מה שנדרש ממנה. התוכן של הכתבים המיועד לקהל הרחב תואם את דרישותיה של האנתרופוסופיה עצמה, ואילו תצורת הנפש של החברה כולה, כפי שצוין, שיחקה תפקיד באופן שבו החומר שהודפס באופן פרטי יצא לאור."

פרק שישים ותשע

דגש נוסף על חשיבותה של הפעילות האמנותית להתחיות התכנים הרוחניים ולהתפתחות נפשית-רוחית, ליצירה חברתית ותרבותית

ידע אנתרופוסופי נמסר לחברה בצורה כזו שאת חלקו ניתן לראות בחומר שהודפס באופן פרטי. בינתיים, מרי פון סיברס ואנוכי, באמצעות המאמצים המשותפים שלנו, פיתחנו במיוחד את האלמנט האמנותי, שאכן נועד להיעשות כוח מעורר חיים בתוך התנועה האנתרופוסופית. הייתה ההקראה הנוטה לכיוון אמנות הדרמה, שהיה צורך לטפח כך שהתנועה האנתרופוסופית תוכל לקבל את התכולה הנכונה. כמו-כן, במהלך הנסיעות שלי בשירות האנתרופוסופיה, יכולתי ללמוד את התפתחותה של הארכיטקטורה, הפיסול והציור.

על הזיקה בין היצירה האמנותית להתפתחות הרוחית של האנושות

בתיאור זה של חיי הזכרתי לעתים קרובות את חשיבות האמנות לאדם שחווה באופן מודע את העולם הרוחי. כאשר התחלתי קודם לכן את פעילותי האנתרופוסופית, התאפשר לי בעיקר לימוד של רפרודוקציות אמנותיות המתארות את מהלך האבולוציה האנושית. גישתי היחידה ליצירות אמנותיות מקוריות הייתה בווינה, ברלין ובמקומות אחדים בגרמניה. אך כעת, היות שהיה עלינו, מרי פון סיברס ואנוכי, לנסוע בעניין הנוגע לפעילות האנתרופוסופית, הפכו האוצרות במוזיאונים בכל רחבי אירופה נגישים ובהישג יד. כתוצאה מכך, מתחילת המאה – בעשור החמישי של חיי – עברתי הדרכה מתקדמת באמנות, ובהקשר זה, נבנתה תפיסתי להתפתחות הרוחית של האנושות.

מרי פון סיברס הייתה 'בת זוג מעשית ומועילה תמיד'; הודות למעורבותה המעודנת והנעימה בכול, זכיתי להתנסות בספירות התרבות והאמנות בהן השתתפה, ואף הוסיפה להתנסויות אלה בדרך מאוד יפה. היא הבינה כיצד זורמות כל אותן התנסויות אמנותיות אל תוך האנתרופוסופיה, על מנת לעורר לחיים ולהניע את האידיאות והמושגים שלה. הרשמים שבהם זכיתי באמצעות האמנות, חדרו לתוכן הרצאותיי.

יצירות המופת הכבירות שזכינו לראות הציגו בפני נפשותינו עולם שבו יש תצורת נפש נוספת שקולה נשמע בעת הנוכחית על פני הזמן. יכולנו להשקיע את נפשותינו בטבע הרוחי של האמנות שעדיין נשמע קולה מזמנו של צ'ימבו. באמצעות האמנות יכולנו לחדור לעומקו של המאבק הרוחי העז של תומס אקווינס כנגד הערביות, בשיאה של הסכולסטיקה. היכולת להתבונן בהתפתחות הארכיטקטורה הייתה חשובה במיוחד עבורי. בהתבונני בצורות הסגנונות, הזרעים לתצורות הגיתאנום החלו להתפתח בנפשי.

יש לי סיבה טובה להביע אסירות תודה מיוחדת לגורל שאפשר לי להיות במילאנו במהלך שנותיי הבוגרות – ולראשונה לראות את הסעודה האחרונה של ליאונרדו. ראיתי גם את היצירות של רפאל ומיכאלאנג'לו ברומא, ושוחחתי על התנסויות אלה עם מרי פון סיברס. אילו צריך הייתי לתאר, אפילו בקצרה, את כל אותן התנסויות, נדרש היה ממני לכתוב 'ספר לא קטן'. ניתן לחדור עמוק אל תוך רזי האבולוציה האנושית כאשר מתבוננים, עם רקע של תובנה רוחית, ביצירות אמנות כמו 'בית הספר של אתונה', או 'דיספוטה'.

ואם עוקבים אחר התקדמות האמנות מצ'ימבו דרך ג'יוטו ועד רפאל, ניתן לראות דעיכה הדרגתית של הראייה הרוחית הקמאית, שאת מקומה תופס נטורליזם מודרני. עיקרון זה של האבולוציה האנושית, שאותו הכרתי באמצעות תפיסה רוחית, מתגלה בבהירות בהתפתחות האמנות."

הרגשת סיפוק נוכח הרחבתה והעמקתה של הפעילות האמנותית בקרב חברי התנועה האנתרופוסופית

"תמיד הרגשתי סיפוק רב, כאשר ראיתי כיצד התנועה האנתרופוסופית קיבלה חיים חדשים תוך כדי חדירתה המתמשכת של האמנות. נחוצה חשיבה גמישה כדי להבין ישות רוחית באידיאות ולהביע זאת באמצעות מחשבה. ניידות זו נולדת כאשר מתמלאת הנפש באמנות. יתר על כן, היה צורך להגן על החברה מפני פלישתן של חוסר-אמיתות פנימיות הקשורות ל'רגשנות כוזבת'. תנועה רוחית תמיד חשופה ל'פלישות כאלה'. הפעילות האמנותית נתמכת על ידי תחושה ורגש, וכאשר נדרשת בהירות מוחלטת בחיפוש אחר המהות האמנותית, עשוייה דרישה זאת להוות איזון יעיל ביותר כנגד 'רגשנות כוזבת'."

איפיון תהליך הבשלת הידיעה הרוחנית מתוך תהליכים עמוקים, מאומצים וממושכים

עבורי, התקופה שלפני מחזור הרצאותיי בפריז הייתה, יותר מכול, תקופה שבה תהליך פנימי של התפתחות יצר שלמות בנפש. הרצאות אלה ניתנו במהלך הוועידה התיאוסופית בשנת 1906. חלק מהמשתתפים בוועידה הביעו את רצונם להאזין להרצאות בנוסף למה שאורגן. בפריז, פגשנו לראשונה, מרי פון סיברס ואנוכי, את אדוארד שורה. היא תרגמה את עבודותיו והתכתבה עימו למשך זמן מה. שורה היה אחד מאלה שנכחו בהרצאות. היה לי גם עונג לראות תכופות בקהל את מרייקובסקי, מינסקי וסופרים רוסיים אחרים.

במהלך מחזור הרצאות זה, הצגתי את התובנות הרוחיות המרכזיות על הישות האנושית שחשתי ש'בשלו' בי. תחושה זו שידע הינו 'בשל' היא חיונית במחקר רוחי. לפני שתחושה זו מופיעה, יש לחוות תפיסה רוחית כפי שהיא עולה בנפש. תחילה, נחווית התפיסה כמתארים עמומים, מעורפלים. יש לתת לזה לשקוע במעמקי הנפש כדי להבשיל. התודעה לא התפתחה מספיק כדי להבין את הרוח שהאדם קלט. התחום העמוק יותר של הנפש חייב להתחבר אל תוכן זה שבעולם הרוח, ללא הפרעה מצד התודעה.

במדע רגיל, גורם של ידע לא מתקבל עד שכל התצפיות והניסויים הדרושים נשלמים ושכל החישובים הרלוונטיים מוכחים כנכונים לחלוטין. במדע הרוח נחוצות לא פחות מצפוּניות שיטתית ומשמעת. ברם, הנתיבים שונים במידה מסוימת. יש לבדוק את התודעה בזיקתה אל הבחנת האמת. האדם צריך להיות מסוגל להמתין בסבלנות עם התמדה ומצפוניות פנימית עד שאותה תודעה עוברת את המבחן. היכולת שלה ליצירת מושגים בתוך ממלכה מסוימת צריכה להתעצם במידה מספקת כדי להביא תפיסה רוחית כזו לידי הבנה.

הבשלת תובנות באשר למאפייני הגוף הפיזי והגוף האתרי כמתווכים להתגלות החיים

במחזור ההרצאות בפריז הצגתי את המשמעות של תפיסה רוחית ש'הבשילה' בתוכי בהדרגתיות לאורך תקופה ארוכה. הסברתי את הזיקה הכללית שבין האספקטים השונים המרכיבים את הישות האנושית – הגוף הפיזי והגוף האתרי כמתווך להתגלות החיים. הגוף האסטרלי כמתווך להתגלות רגש ורצון, ונושא האני. אז הוספתי שהגוף האתרי של הגבר נקבי הוא, ושהגוף האתרי של האישה, זכרי הוא. כך זרקה האנתרופוסופיה אור על שאלה בסיסית של הוויית הקיום, שנדונה תכופות באותה עת.

כתוצאה מכך, הבעיה נתגלתה כחלק מהאספקטים העמוקים ביותר של הישות האנושית. הגוף הפיזי האנושי חשוף בצורה מאוד שונה לכוחות הקוסמיים מאשר הגוף האתרי האנושי. בגוף הפיזי ניצבים בני האדם בתחום כוחות האדמה. בגוף האתרי, הם קשורים לכוחות של הקוסמוס העל-ארצי. האלמנטים הזכרי והנקבי מובילים אל רזי הקוסמוס.

ידע זה היה אחת מחוויות נפשי היותר מלהיבות. שוב ושוב נעשיתי מודע לכך שיש לגשת לתפיסה רוחית עם סבלנות, וכיצד, ברגע שהאדם חווה את "בשלותה של התודעה", יש לאחוז את התפיסה הרוחית במושגים כך שניתן יהיה למסור אותה בתחומי הספירה של הידע האנושי."

פרק שבעים

שני 'ניגודים' בפעילות האנתרופוסופית בברלין ובמינכן

"שני ניגודים בפעילות האנתרופוסופית התפתחו בברלין ובמינכן. חלק מהחברים הגיע לאנתרופוסופיה כדי למצוא את המשמעות הרוחנית שנפשותיהם היו כמהות אליה – משמעות שאותה לא מצאו בהשקפת העולם המדעית או בדתות המסורתיות. זה היה המצב בברלין. אותם אנשים ראו בדרך האנתרופוסופיה את דרכם הרוחנית, והיו כמהים ופתוחים לידע האנתרופוסופי החי שהתקבל דרך הרצאות וספרים.

במינכן היה המצב שונה. כאן היה היסוד האמנותי פעיל מן ההתחלה בעבודה האנתרופוסופית. זה איפשר להטמיע את השקפת העולם האנתרופוסופית באופן שאינו רק אינטלקטואלי, רציונאלי. התמונה האמנותית היא רוחית יותר מאשר תפיסה רציונאלית. התמונה חיה ואינה 'קוטלת' את פעילות הרוח בחיי הנפש.

לאור זאת התאפיינה הפעילות בסניף החברה בברלין בהתעניינות דומה. במינכן לעומת זאת, הרגשות האמנותיים עוררו רצון לעבודה אמנותית בקבוצות נפרדות, וכך, ניתנו הרצאות בנפרד לקבוצות השונות. ואולם, העבודה בקבוצות נפרדות לא מנעה את יצירתם של קשרים בין חברי הקבוצות השונות, והפעילות הרוחנית והאמנותית במינכן התפתחה לשביעות רצוני הרבה.

כנס החברה התאוסופית במינכן, 1907

בשל התפתחותה המשמעותית של הפעילות האמנותית במינכן, התקיימה שם הועידה התאוסופית בשנת 1907, שאורגנה על ידי הסניף הגרמני. ועידות שהתקיימו לפני כן בלונדון, אמסטרדם ופריז עסקו בנושאים אדמיניסטרטיביים ושאלות הקשורות לתאוסופיה, שאליהן התייחסו בהרצאות ושיחות.

זה השתנה באופן מהותי ויסודי בכנס שהתקיים במינכן. אנו, המארגנים, שכרנו אולם קונצרטים גדול לשירות הועידה, אותו קישטנו באופן אמנותי – צבעים וצורות שבאו לידי ביטוי בהלך הנפש במהלך הכנס.

התוכנית כללה מופע אמנותי – שחזור שכתב שורה לדרמה הקדושה של אלוייזיס, שתורגמה לכבוד האירוע על ידי מרי פון סיברס, והותאמה על ידי להופעה. כך נוצר קשר, אמנם ראשוני, עם המיסטריות העתיקות. אך הדבר העיקרי היה, שבמהלך הכנס היתה פעילות אמנותית בה נטלו חלק כלל המשתתפים.

כך הושגה מטרה מהותית וחיונית – שבכל כנס תתקיים פעילות אמנותית. רבים מוותיקי החברה התאוסופית באנגליה, צרפת ובמיוחד בהולנד לא היו מרוצים משינוי זה. טוב היה אם יותר אנשים היו מבינים שגישתה של דרך האנתרופוסופיה אל הרוח שונה מהותית מזו שהיתה מקובלת והשתרשה בחברה התאוסופית. הבדלי גישות מהותיים אלו היו מהגורמים העיקריים שהובילו בסופו של דבר לפרידתם של אותם חברים שחיפשו דרך אחרת, ולייסודה של החברה האנתרופוסופית ב-1913.

כאן מסתיימת כתיבת האוטוביוגרפיה. שטיינר נפרד ממרחב היצירה הארצי ב-30.3.1925.

השלמת הביוגרפיה של שטיינר, בעיקר על בסיס דברים מתוך ספרו של סרגיי פרוקופייב 'רודולף שטיינר וחידוש המסטריות'

עזיבתו של שטיינר את החברה התאוסופית, העמקה והרחבה של הפעילות האנתרופוסופית

בשל הפער שהלך והעמיק בין גישתו המדעית רוחית הצלולה של שטיינר לבין הנטייה של הנהגת החברה התיאוסופית להתמקד בגישה הרוחנית של המזרח ולהתנתק מהשאלות החברתיות והתרבותיות הרלבנטיות לתחילת המאה העשרים, עזב שטיינר את החברה התיאוסופית בינואר 1913. על מהלך זה הוא אמר:

"כשקיבלתי את ההזמנה להצטרף לחברה זו, היה זה המוסד היחיד שאפשר היה להתייחס אליו ברצינות בחיפושיו אחר חיים רוחיים. אילו נשארו המגמות וההגינות של החברים בחברה זו כפי שהיו בעת ההיא, כי אז יכולה הייתה החברה האנתרופוסופית להיווצר באופן רשמי כענף מיוחד של החברה התיאוסופית".

מלבד השקעת מאמצים רבים לייסודו של מדע הרוח האנתרופוסופי, הקדיש ר' שטיינר תשומת לב מיוחדת לטיפוח עבודה רוחנית רצינית בערים רבות בגרמניה, ובארצות השכנות נוסדו חוגים של אינדיבידואלים שעסקו בשאלות תרבות הרוח החדשה וביקשו לצעוד בנתיב המדעי רוחי שנפתח בפניהם על ידי ר' שטיינר. בנוסף להרצאות ולספרים שיצאו לאור, החל ר' שטיינר ב-1905 במתן השיעורים האזוטריים שנועדו לאפשר לקבוצות התלמידים לבוא בקשר ישיר עם מקורות ההתגלות החדשה.

למרות הקשיים הרבים שאפיינו את פרק הזמן עד תחילתה של מלחמת העולם הראשונה ב-1914, המשיכה העבודה בקבוצות במלוא המרץ ונוצרה "מיסטרייה בעלת אוריינטציה מדעית-רוחית-מערבית" שהפכה בהדרגה למדרשה, לבית הספר למדע הרוח.

הספר 'ההדרכה הרוחית של האינדיבידואל ושל האנושות' יוצא לאור

ב-1911 יוצא לאור ספרו: 'ההדרכה הרוחית של האינדיבידואל ושל האנושות', בו כינס ר' שטיינר את פעילותו בעשור השנים הראשון (1910-1900) לפעילותו כמורה וכנושא האימפולס המדעי-רוחי האנתרופוסופי אל תוך חיי החברה והתרבות במרכז אירופה בפרט ושל האנושות בכלל.

השלב השני בהתפתחות הביוגרפית האנתרופוסופית, 1910 עד 1917 – הענקת אימפולסים רבי עוצמה במגוון תחומי האמנות

תקופת שבע השנים מ-1910 עד 1917 עומדת בסימן הענקת אימפולסים רבי עצמה, עמוקים ורחבים במגוון רחב של תחומי האמנות – דבר המביא את כותבי הביוגרפיות שלו לכנות פרק זמן זה בשם 'השלב השני בהתפתחות האנתרופוסופיה'פרק הזמן שבו חודר האימפולס המדעי רוחי האנתרופוסופי אל תוך הספירה האמנותית.

מ-1910 ועד פרוץ מלחמת העולם הראשונה, משלים ר' שטיינר את כתיבתן של ארבע דרמות מיסתורין המתארות בתמונות חיות-אימגינטיביות את הנתיב של הנפש המודרנית בת זמננו, אל הרוח, דרך נתיב החניכה, ההתקדשות. במאבקים רוחיים שבהם נוטלים חלק בני האדם בדרמה עם הישויות הלוציפריות והאהרימניות, ניתן להרגיש את הד מאבקיו של ר' שטיינר עצמו עם אותן ישויות בנתיב החניכה שמתואר באוטוביוגרפיה שלו בשפה נגישה לכל נפש.

על ארבע דרמות המיסתורין אמר ר' שטיינר, שאם מתייחסים אליהן באופן הראוי, כדרך חניכה, אין צורך לקרוא את ספריו והרצאותיו. וזאת בין השאר, כיוון שלא תמיד נחוו הדרמות ברוח הנכונה, וכמובן שלא לכולם הייתה גישה אליהן. עבודה אמנותית דרמתית זו יחד עם התחלות נוספות במגוון רחב של תחומים, הופסקה עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה ב-1914.

הנחת יסודות לשתי אמנויות חדשות – אוריתמיה ועיצוב הדיבור וכן, כתיבת 'לוח השנה לנפש'

ב-1912, תודות לעבודתה הנמרצת והמסורה של מרי שטיינר, שותפתו של ר' שטיינר, הונחו היסודות לאמנות עיצוב הדיבור ולאמנות האוריתמיה. באותה שנה יוצר ר' שטיינר את 'לוח השנה לנפש' – דרך מדיטטיבית שבועית שבאמצעותה עשויה נפש האדם להתחבר עם המהות הרוחית שחיה בתהליכי הטבע.

ייסוד החברה האנתרופוסופית ותחילת בניית הגיתהאנום הראשון

בספטמבר 1913, נוסדת החברה האנתרופוסופית ומתחילה בנייתו של הגיתהאנום הראשון. במהלך בנייתו של הגיתהאנום מתהווים אימפולסים אמנותיים חדשים בארכיטקטורה, פיסול, ציור, יחד עם שאר האמנויות.

ר' שטיינר אמר לעיתים קרובות שהיחס אל ישות האנתרופוסופיה ואל החברה האנתרופוסופית העולמית, השתנה עם ייסוד הגיתהאנום הראשון. העובדה שישות האנתרופוסופיה החלה להתגשם במרחב הארצי, יצרה קרקע חברתית רוחנית חדשה, ואת ה'גיתהאנום' – 'בית האנתרופוסופיה עלי אדמות'. בית ייחודי זה "דיבר" אל בני האדם בדרך אמנותית-רוחנית בלתי אמצעית, בדומה ל'דרמות המיסתורין', ובהמשך – ליישומים מעשיים נוספים הנובעים מישותה ורוחה של האנתרופוסופיה.

ממש מראשית עבודת הבנייה שהחלה מיד אחרי 20.9.1913, ניתן היה לחוש שכל דבר שהיה קשור לקונסטרוקציה, למבנה, היה 'חדור-חיים'. כמתוך זרע חי וממשי צמח והתפתח הגיתהאנום, צעד אחר צעד, מתוך אבן היסוד שהיוותה מהות סימבולית חיה של נפש אנוש, על פי חוקי התפתחות ממשיים, מהותיים. צמיחתו הייתה בהתאם לחוקי ההתפתחות ושינוי הצורה (מטמורפוזה) הטבועים בעולם הצומח. הגיתהאנום הראשון, יצירה ייחודית בתולדות הארכיטקטורה, היה באמת ישות חיה.

פרוץ מלחמת העולם הראשונה

מלחמת העולם הראשונה, שפרצה בחודש אוגוסט 1914, האטה באופן משמעותי את קצב בניית הגיתהאנום הראשון שנסתיימה ב-1922. מגילויי דעת שונים שניתנו על ידי ר' שטיינר ניתן להתרשם שבפרק הזמן שלפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה, עמדה בפני אירופה, מבחינה רוחית בחירה בין שתי אפשרויות:

מצד אחד, גברו כוחות החשכה המטריאליסטית ששאפו לגרור את האנושות לתהומות ולהרס. מצד שני, החל מסוף תקופת הקלי יוגה (העת החשוכה), משנת 1899, האירה התגלות הרוח כקרן אור ראשונה בשמי אירופה בינות לענני המטריאליזם הכבדים והאפלים שהתעבו במהלך המאה התשע עשרה.

פרוץ המלחמה היוותה תשובה מחרידה לאפשרויות הבחירה שעמדו בפני מנהיגי העולם. בדחותם מעליהם את אור הרוח, בהתגלותו החדשה, בהופעתו החדשה, "קפצה" אירופה לתהום חשוכה ללא מוצא. בעקבות הכרעה טרגית זאת, איבדו אימפולסים רוחניים, תרבותיים וחברתיים רבים שהחלו להתפתח בתחילת המאה ה-20 את חיוניותם וצמיחתם נפסקה. מגמה זו נמשכה והגיעה לשיאים טרגיים בקטסטרופה של מלחמת העולם השנייה.

ככל שגברו והתעצמו הכוחות שהובילו את אירופה ואת העולם אל אותם אסונות איומים, כך התעורר צורך דחוף לאזן מגמות אלו באמצעות יוזמות חברתיות-פוליטיות ותרבותיות-רוחניות בכל תחומי החיים.

השלב השלישי בהתפתחות הביוגרפית האנתרופוסופית

וכך, מתוך מציאות זאת מתהווה השלב השלישי של התפתחות האנתרופוסופיה שבמרכזו: 'יציאה החוצה אל העולם', תוך קידום יוזמות במגוון תחומי החיים, ובהם אמנות החינוך, רפואה, מדעים, אמנויות וכן, התחדשות החיים הרוחניים-רליגיוזיים והמבנה החברתי-פוליטי.

מן הראוי להזכיר כאן שבמהלך שנות המלחמה הגיע ר' שטיינר לבהירות הולכת וגדלה באשר למבנה המשולש של הישות האנושית שבא לידי ביטוי בין השאר בשלוש המערכות העיקריות של האורגניזם האנושי: מערך הראש, המערך הריתמי (לב וריאות) והמערך המטבולי, שבהם מתגלה במלואו האב-טיפוס הפיזי-אתרי היסודי ששוכן בבסיס הצורה וכן, הופעת הגוף האנושי ותפקודו. מה שהשיג גיתה במחקריו בממלכת הצומח ושאף למצוא במחקריו בעולם החי, הושג על ידי ר' שטיינר בתחום הממלכה הגבוהה ביותר של הטבע, בממלכת בני האדם, 'בממלכה האנושית'.

באורגניזם התלת-איברי של ישות האדם באה לידי ביטוי האידיאה האב-טיפוסית האנושית במלוא הווייתה. ואכן, ב-1917 הובאה לראשונה תמונה זאת של הישות האנושית בפני הציבור הרחב בספר 'חידות הנפש'. ספר זה, יחד עם סדרת ההרצאות 'פיסיולוגיה אוקולטית'[2] שניתנה בפראג ב-1911, יצרו בסיס מעורר השראה ופורה לאמנות הרפואה האנתרופוסופית שהתפתחה מאוחר יותר.

בהשראת האידיאה של הישות האנושית שבאה לידי ביטוי באורגניזם התלת איברי, פיתח ר' שטיינר את רעיונותיו החברתיים שהמרכזי בהם – האורגניזם החברתי המשולש.

צמיחתן של יוזמות אנתרופוסופיות בהשראת האנתרופוסופיה – ביטוי למהלך התחדשות יצירת התרבות האנושית

בשנת 1917, בגיל חמישים ושש, ממקד ר' שטיינר את מאמציו להבהרת מטרות האבולוציה של הקוסמוס – של האדם והעולם. ניתן לראות בבירור כיצד נאבק שטיינר במלוא המרץ בכוחות האופל והמטריאליזם מחד, ובמגמות רוחניות אשר אינן מקבלות על עצמן אחריות להתפתחותה של התרבות האנושית מאידך, מתוך כוונה ליצור תשתית ממשית וקרקע לצמיחתה והתפתחותה של תרבות אנושית במהלך המאה העשרים והלאה.

במהלך שנים אלו מתמקדת העשייה האנתרופוסופית בהפריית מגוון תחומי החיים ובהזרמת אימפולסים רוחניים, תרבותיים וחברתיים שיאפשרו את התחדשותה של התרבות האנושית, למרות הקשיים העצומים. פעילות זאת הביאה להצטרפותם של חברים צעירים רבים לחברה האנתרופוסופית שביקשו לממש את עצמם במסגרת היוזמות החדשות שצמחו והתפתחו באותן שנים.

בסוף שנת 1918 החל כאמור תהליך הגשמת רעיון המבנה החברתי המשולש, מלווה בהרצאות וספרים של ר' שטיינר, תוך כוונה ליישמו בכל חלקי אירופה.

בשנת 1919 מיוסד בית הספר ולדורף הראשון בשטוטגרט. צעד ומהלך שר' שטיינר ראה בו אירוע חגיגי ורציני להכוונת גורל האנושות והעולם.

ב-1920 נובטים הניצנים של האימפולס הרפואי שהובילו לייסוד המרכז הרפואי בארלשהיים, שווייץ, על ידי איטה וֶגמָן.

בשנת 1921 מתרחב ומעמיק המהלך להתחדשות רוחנית, תרבותית וחברתית בהשראת האנתרופוסופיה ובעקבות פנייה של אנשי דת כריסטיאניים לחדש את אופי הפעילות הרוחנית בהתאמה לרוח זמננו – מיוסדת "הקהילה הכריסטיאנית החדשה" בהשראת התכנים החדשים שניתנו לה על ידי ר' שטיינר, כאשר בראשה עומד פרידריך ריטלמאייר.

קשיים שהתלוו למהלך צמיחתן והתפתחותן של יוזמות אנתרופוסופיות

למהלך צמיחתן והתפתחותן של יוזמות אנתרופוסופיות חדשות, התלוו קשיים משמעותיים מבית ומחוץ. עקב חוסר בשלות ואי הבנה באשר למאפייני היצירה האנתרופוסופית, נעשו טעויות, כפי שקורה כאשר מיישמים דרך רוחנית חדשה 'הלכה למעשה'. טעויות אלו עוררו קשיים משמעותיים וביקורת גוברת והולכת מן העולם ומקרב החברים בחברה.

בהרצאה שנשא ב-12.4.1924 בדורנאך אמר ר' שטיינר: "בשנת 1918 לא הייתה קיימת עדיין עוינות כזו כלפינו. היו כמובן מתנגדים לדרכינו אך התנגדות משמעותית יותר החלה בשנה זאת." וב-16.4.1924 הוא אומר: "בערך משנת 1919 ואילך נתהוו שאיפות מסוגים שונים בחברה האנתרופוסופית. שאיפות שמקורן באמביציות שונות בין החברים שביסודן היה אפקט מזיק להתפתחות העשייה האנתרופוסופית בעולם. לאור פעילות לא בשלה זאת גברה באופן משמעותי העוינות של העולם החיצון לפעילותנו".

שריפת ה'גיתהאנום' הראשון

וכך, בליל סילבסטר, בין השנים 1922 ל-1923, נשרף כליל ה'גיתהאנום'. רבים מאלו שסייעו בבנייתו של הגיתהאנום הראשון הרגישו אליו קשר רגשי מיוחד. אחד מהם הוא הסופר הרוסי אנדריי בלי, שעבד בבניית הגיתהאנום בין השנים 1914 עד 1915. וכך הוא כתב באותה תקופה: "בחורף, כשטיפסנו כולנו אל מתחת לכיפת הגג והצטופפנו סביב הקפיטל של הכוכב מאדים (מארס), עבדנו עליו ולבסוף השלמנו את צורתו. אחר כך, נזקקנו לכל תקופת האביב והקיץ של שנת 1915, כדי להשלים גם את בנייתו של הקפיטל של צדק (יופיטר). הצורות של יופיטר ומארס היו הצורות שלנו. אני אוהב אותם כאילו היו ילדיי שלי שאותם לעולם לא אראה שוב. ובכן, היו שלום, אתן, הצורות שלתוככן הכנסתי בפטישי חלק מחיי."

בעקבות שריפת הגיתהאנום באותו ליל סילבסטר התחזקו תהליכי ההרס וההתפוררות בתוך החברה האנתרופוסופית. סדרת הרצאות בנושא 'בניית קהילה אנתרופוסופית', שיצאה לאור בעברית בספר 'להתעורר בקהילה', ניתנה ימים ספורים אחרי שריפת הגיתהאנום. תוכן ההרצאה נוגע בליבם של האנשים והדברים. בהשראת תוכן זה נוצרת 'נקודת מפנה' לקראת הכרעה באשר לייסוד התשתית לקהילה אנושית ברוח זמננו.

ייסוד מחדש של החברה האנתרופוסופית, אחרי שריפת הגיתהאנום

מתוך חירות ואהבה, ללא תמיכה רבה, מחליט ר' שטיינר לאחר לבטים קשים וכואבים, ליטול על עצמו את הנהגת החברה האנתרופוסופית ובכך, לקשור את גורלו עם גורלה עלי אדמות ובעולמות הרוח. בנוטלו על עצמו את האחריות לטיפול בנושאים ארגוניים, כלכליים וטכניים שנגעו לפעילות השוטפת של החברה, ובו זמנית, לחיבורה של התנועה הרוחנית האנתרופוסופית עם החברה המפוררת, בתקופת משבר עמוק – קשר עצמו ר' שטיינר עם כל אחת ואחד מחבריה ועם גורלה בפועל, במלוא מובן המילה.

הוא נטל על עצמו את הקארמה, את נסיבות הגורל של החברה וחבריה. במאמץ משותף, תוך מפגשים עם נציגי החברה האנתרופוסופית בארצות השונות, נוצרו התנאים והוכשרה הקרקע לייסודה של החברה האנתרופוסופית החדשה בכנס שהתקיים בסוף 1923 עד ה-1.1.1924.

ייסוד ביה"ס החופשי למדע הרוח, העמקה והרחבה באשר לשליחותה של האנתרופוסופיה והחברה האנתרופוסופית, ומקומו המרכזי של המלאך העליון מיכאל במהלך הגשמת שליחות זאת

עתה, אחרי שהונחה אבן היסוד לחברה האנתרופוסופית החדשה, יכול היה ר' שטיינר להביא בפני החברים את תמונת הגורל שלו וכן, את ההיסטוריה הרוחית של התנועה והחברה בהתגשמויות קודמות. הוא הרחיב והעמיק את ההתבוננות במיסטריית המלאך העליון מיכאל לאורך ההיסטוריה הרוחנית של האנושות, איפיין והביא לידי ביטוי את תפקידו המרכזי בזמננו. בכך הגשים יעד מרכזי בשליחותו – ייסוד מרחבי תרבות אנושית הפועלים בזיקה ישירה למלאך העליון מיכאל ולרוח זמננו.

עם ייסודו של בית הספר החופשי למדע הרוח, בית הספר של מיכאל, בעקבות כנס ייסודה של החברה האנתרופוסופית, הוגשם מרכיב מהותי נוסף בשליחותו. וכך, במהלך תשעת החודשים הראשונים של שנת 1924, עד חודש ספטמבר שבו הפסיק את פעילותו הציבורית בשל מחלתו, העניק ר' שטיינר שלוש מאות שלושים ושמונה הרצאות, שש מאות תשעים ואחת שיחות בענפי ידע רבים וזאת, תוך יצירת התחדשות וצמיחה במגוון עשיר של מרחבי יצירה. אכן, קשה לתפוס את היקף ועצמת הפעילות שאפיינה את חייו של ר' שטיינר בכלל, ובתקופת יצירתו בסוף חייו, עד פרידתו מהמישור הפיזי בתאריך 30.3.1925, בפרט.

  1. יצא לאור בעברית בהוצאת חירות.
  2. יצא לאור בעברית בהוצאת תלתן.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *