התהוותה של דרך האנתרופוסופיה מתוך נתיב חייו של רודולף שטיינר ורוח התקופה שבה פעל ויצר – חלק שני

התהוותה של דרך האנתרופוסופיה

מתוך נתיב חייו של רודולף שטיינר ורוח התקופה שבה פעל ויצר

מאת: אורי בן דוד

אורי בן דוד הוא מחנך, אמן נגן קלרינט ומוסיקאי. אוריתמיסט. ניהל במשך שנים את מרכז המוסיקה בעמק יזרעאל, ובין השאר ייסד את תוכנית ״מפנה״ לטיפוח מנהיגות מוסיקאלית רב תרבותית בשיתוף הפילהרמונית ומנהלה המוזיקלי המאסטרו זובין מהטה. ממקימי קהילת שקד בטבעון. פעיל ויזם חברתי.

14.2.2020

חלק שני

 

קרקע פורייה – וויימר 1897-1890

פרק עשרים וחמש

התבוננות על שלושת העשורים הראשונים בחייו כפרק שלם בפני עצמו

כאשר מתבוננים אנו במהלך שלושת העשורים הראשונים בנתיב חייו, ניתן אכן לחוש שהמאמץ העצום שהשקיע שטיינר, מגיע לידי הבשלה בפריו העתידי – בפילוסופיה של החירות. וכך הוא מאפיין תקופת חיים זאת:

"בהביטי לאחור על נתיב חיי, מופיעים שלושת העשורים הראשונים כפרק שלם בפני עצמו. בתום תקופה זו עברתי לוויימר למשך קרוב לשבע שנים, לעבודה בארכיוני גיתה-שילר. את התקופה שביליתי בווינה בין מסעי הקצר לוויימר שאותו תיארתי, לבין השתקעותי, רואה אני כתקופה שבה כל אשר שאפתי אליו בפנימיותי הגיע למסקנה מסוימת. המאמצים שבהכנת הספר: 'הפילוסופיה של החירות' התבססו על מסקנות אלה.

האידיאות שבהן השתמשתי כדי לבטא את השקפותיי היו מיוחסות באופן ממשי לעובדה שעבורי העולם החושי לא היווה מציאות אמיתית. בכתבים ובמאמרים שפרסמתי באותה עת הדגשתי בקביעות שהנפש האנושית מתגלה כמציאות אמיתית בהיותה עסוקה לא בחשיבה השאובה מהעולם החושי אלא בהיותה עסוקה בפעילות החופשית של החשיבה המצויה מעבר לתפיסות חושיות.

הצגתי חשיבה 'בלתי תלויה בחושים' זו כדבר שבו משתמשת הנפש האנושית כדי להתייצב בתוך הישות הרוחית של העולם. אולם, טענתי בחוזקה שבעודם חיים בחשיבה בלתי תלויה בחושים מוצאים בני האדם את עצמם למעשה, מתוך תודעה, בתוך היסודות הרוחיים של הקיום.

עבורי לא הייתה כל משמעות לדיבורים על אודות גבולות לידע. לדעת פירושו של דבר היה לגלות מחדש את המשמעות הרוחית הנחווית באמצעות הנפש בעולם הנראה לעין. הדיבורים על אודות גבולות לידע נראו לי כהודאה בכך שהמציאות האמיתית לא נחווית באופן רוחי בנפש, וכתוצאה מכך אינה ניתנת לגילוי בעולם הנראה לעין." (ביטוי לכך מצוי בספר: כיצד קונים דעת עולמות עליונים?, בחלק הראשון שבו אומר שטיינר שעל האדם לגלות קודם כל את הרוחי בתוך עצמו בטרם הוא יכול לגלותו בעולם).

התייחסות לשאלת גבולות הידיעה האנושית

"דאגתי העיקרית בנוגע לתובנות שלי הייתה להפריך את התיאוריה שיש גבולות לידע. רציתי לסלק את אותו נתיב לידע שמביט אל העולם החושי ורוצה לפרוץ דרכו אל המציאות האמיתית. רציתי להראות שהמציאות האמיתית ניתנת להשגה לא על ידי פריצת דרך לכיוון החיצוני, אלא על ידי השתקעות עמוקה יותר בהוויה הפנימית של האדם.

אלה המבקשים לפרוץ דרך לכיוון החיצוני ונוכחים לדעת שדבר זה בלתי אפשרי, מדברים על גבולות לידע. ואולם, הסיבה שהדבר בלתי אפשרי אינה נעוצה במגבלת כושר האדם לידע, אלא בעובדה שהאדם מבקש אחר משהו שלא ייתכן, כפי שניתן לראות באמצעות חשיבה עצמית מתאימה. הניסיון לחדור יותר פנימה אל תוך העולם החושי פשוט ממשיך את הפיזי-חושי אם ניתן להתבטא כך, מעבר לחושי. הדבר דומה למישהו שחי באשליה ומנסה למצוא את הסיבה לאשליה באשליות חדשות.

חשבתי שמציאות הרוח בעולם לא הייתה עניין של מחשבה לוגית או כהמשכה של חישה פיזית, אלא כדבר הנובע ועולה כשאנו עוברים מקליטה חושית אל התנסות של חשיבה שללא תלות בחושים. בשנת 1888 כתבתי דברי פתיחה לכרך השני של כתביו המדעיים של גיתה שאותם ערכתי. הדברים היו חדורים בהשקפות הבאות:

מי שמעניק לחשיבה את הכושר לראות מעבר לחושים, עליו להכיר בכך שהאובייקטים קיימים מעבר למציאות הפיזית, אלא שהאובייקטים האלה הם אידיאות. ברגע שהחשיבה אוחזת באידיאה, הרי שהיא מתמזגת עם היסוד הבראשיתי של הקיום. זה הפועל כלפי חוץ, נכנס לרוח האדם.

הישות האנושית מתאחדת עם ממשות אובייקטיבית בעוצמה הגבוהה ביותר. היות מודע לאידיאה שבתוך הממשות היא השלמות האמיתית של הישות האנושית. הקשר של החשיבה אל האידיאות, זהה לקשר שיש לעין אל האור ושיש לאוזן אל הצליל. היא, החשיבה, מהווה במובן זה איבר חישה."

מאמצים להמחיש ולהראות, שהישות האנושית המתגלה בעולם החושים היא ישות רוחית

"באותה עת כוונתי הייתה באמת להראות שהישות בעולם החושי היא רוח ולא לתאר את העולם הרוחי כפי שהוא מופיע כאשר חשיבה שללא תלות בחושים מתקדמת אל מעבר להתנסותה שלה לקלוט את הרוח. כוונתי הייתה להביא לידי ביטוי את העובדה שהטבע הוא למעשה רוחי.

דבר זה נעשה כי ייעודי הוביל אותי להתמודדות עם תיאוריות אפיסטמולוגיות עכשוויות. הללו מניחות שהטבע משולל רוח ולכן הן רואות צורך להוכיח עד איזו מידה בני האדם צודקים כשמעצבים הם ברוחם תמונה רוחית של הטבע.

אני רציתי להציב תמונת ידע שונה לחלוטין מול אותה השקפה. כוונתי הייתה להראות שבחשיבה האדם אינו יוצר תמונות 'על אודות' העולם כשהן מחוצה לו, אלא שתהליך הכרה הוא התנסות. בפעולת ההשגה של ידע, מצוי האדם בתוך מהות. יתירה מזו, ייעודי הוביל אותי גם לחבר את השקפותיי שלי עם הללו של גיתה."

זיקה אינטימית בין השקפת העולם הרוחנית של גיתה ושטיינר

"חיבור זה העניק לי הזדמנויות רבות להראות שהעולם החיצוני רוחי הוא. גיתה עצמו שאף לתפיסת עולם המאשרת את קיום הרוח, אולם השקפותיו לא השאירו שום פתח המאפשר לדבר באורח זהה על אודות העולם הרוחי הטהור. גיתה לא פיתח את השקפתו הרוחית על הטבע מעבר להתבוננות מישירה אל הרוח.

היה לי גם עניין בביטוי רעיון החירות. כשאנו פועלים מתוך אינסטינקטים, יצרים, תשוקות וכן הלאה, אין אנו חופשיים. דחפים הופכים אז מודעים בתוך עצמנו, כפי שקורה להתרשמויות חושיות, וקובעים את פעולותינו. זו אינה פעולה מתוך 'אני' אמיתי, אלא פעולה במישור שבו 'אני' אמיתי כלל לא מגלה את עצמו. איננו חושפים את עצמנו כישויות אנוש באמצעות פעולות מסוג זה, כפי שהעולם הפיזי חושף את ישותו באמצעות התבוננות חושית גרידא."

העולם החושי אינו משלה, הישות האנושית יוצרת את האשליה ביחס למהותו

"העולם החושי אינו באמת משלה, אלא שהישות האנושית עושה אותו כזה. כישויות אנוש, יכולים להיות לנו דחפים, תשוקות וכן הלאה, אשר דומים להתרשמויות חושיות, מהותיים כמו אשליות דרך פעולותינו. בדרך זו אנו מאפשרים לאשליה לפעול בתוכנו במקום שאנחנו נפעל. אנו מאפשרים פעולה ללא רוח. רוחך פועלת ברגע שמוצא הינך אימפולס לפעולה שהוא אינטואיציה מוסרית בספירה של החשיבה שללא תלות בחושים. אז, אתה פועל, ולא אחר. או אז, האדם הוא ישות חופשית שפועלת מתוך 'אני' אמיתי.

רציתי להראות שכל מי שדוחה את החשיבה שללא תלות בחושים כהיבט רוחי לגמרי של הישות האנושית באדם, לא יבין מהי חירות, ושחירות זו מובנת מיד ברגע שהמהות של חשיבה שללא תלות בחושים מובנת. אכן, דאגתי העיקרית באותה תקופה הייתה להדגיש את הטבע הלא פיזי של אינטואיציות מוסריות. זה היה הכיוון של עולם האידיאות שלי בשנה השלושים של חיי, השנה שבה עזבתי את וינה ועברתי לגור בוויימר."

פרק עשרים ושש

ההתנסות המיסטית

"עם סיום הפרק הראשון של חיי, בגיל 30, הרגשתי בצורך פנימי להבהיר לעצמי אספקטים מסוימים של נפש אנוש. אספקט אחד היה המיסטיקה. ראיתי באמצעות נטייתי המוגדרת, שקשה למצוא קשר כלשהו למיסטיקה בהתאם למה שהופיע בפני העין הנפשית שלי, דרך התקופות השונות של האבולוציה הרוחית של האנושות – בתבונה המזרחית, בניאו-אפלטוניזם, בנצרות של ימי הביניים ובקבלה.

נראה היה לי שלא עלה בידי המיסטיקן להסתדר עם עולם האידיאות, שעבורי הרוח מתגלה בו. נראה שאין רוחניות אמיתית בתשוקה להגשמה פנימית אשר זורקת את עולם האידיאות אל תוך חיי נפש מרוקנים מאידיאות. בדרך זו לא יכולתי לראות נתיב אל האור אלא אל חשיכה רוחית. להתרחק מאידיאות בניסיון להשיג מהות רוחית נראה כליקוי של ההכרה, כי למרות שהמהות הרוחית אינה למעשה אורגת בהן ישירות, הרי שרק באמצעות אידיאות ניתן לחוות מהות זו.

יחד עם זאת, נמשכתי לאספקט אחד של השאיפה המיסטית – הטבע של התנסות מיסטית פנימית. המיסטיקנים שואפים להתאחד פנימית עם המקורות של הוויית הקיום האנושית ולא רק לפתח עליהן תיאוריה כאילו הן משהו חיצוני.

ראיתי בבהירות שניתן להגיע לאותה תכונה של התחוות פנימית תוך כדי השתקעות בעומקי הנפש, מלווה בתוכן מלא וצלול של אידיאות, במקום להסיר תוכן זה באמצעות מדיטציה. רציתי לשאת את האור של עולם האידיאות אל תוך החמימות של התחוות פנימית. המיסטיקנים נראים כאלה שאינם מסוגלים לראות את הרוח באידיאות, ולכן אידיאות מקררות אותם בפנימם. הקור שהמיסטיקנים חווים בהקשר לאידיאות דוחף אותם לנסות לחמם את הנפש דווקא על ידי הימנעות מאידיאות. אני חוויתי בדיוק את ההיפך. חום שטף את חיי הפנימיים כאשר גיבשתי את התנסותי בעולם הרוח שבתחילה לא הייתה ברורה, אל תוך אידיאות מוגדרות וברורות.

תכופות חשבתי על הדרך שבה כשלו המיסטיקנים לחלוטין בהבנת החמימות והאינטימיות של הנפש, אותן ניתן לחוות תוך כדי התמזגות פנימית עם אידיאות חדורות ברוח. עבורי, התמזגות זו הייתה תמיד כמו התחברות אישית עם העולם הרוחי.

נראה שהמיסטיקה מחזקת ולא מחלישה את העמדה של התבוננות על הטבע הנוטה למטריאליזם. מטריאליסטים דוחים את העולם הרוחי כי אינם מכירים בקיומו או בגלל שהם חושבים שהידע האנושי מתאים אך ורק למה שנתפס באמצעות החושים. הם מציבים גבולות לידע בנקודה שבה החושים מגיעים לגבול השגתם. למיסטיקן ולמטריאליסט טיפוסיים יש אותם מושגים ביחס לידע אנושי שנרכש דרך אידיאות. המיסטיקנים טוענים שהאידיאות אינן מגיעות לרוח, וכתוצאה מכך, ידע אנושי שנרכש באמצעות אידיאות תמיד משאיר את האדם מחוץ לספירת הרוח. היות ומיסטיקנים בכל זאת חפצים להגיע אל הרוח, הם פונים לכיוון התחוות פנימית המרוקנת מאידיאות. לכן, המיסטיקנים מסכימים עם המטריאליסטים שידע הנרכש באמצעות אידיאות מוגבל למה שהינו פיזי.

להיכנס אל המהות הפנימית של הנפש ללא אידיאות משמעותו להיכנס כך לספירת הרגש. אז ייאמר שמה שאנו בדרך כלל מתכוונים אליו בנתיב ידע לא יכול להוביל אל הרוח – וכדי להגיע אל הרוח, על האדם לעזוב את ספירת הידע ולהתרומם אל ספירת הרגש. המטריאליסטים יכולים להסכים עם השקפה מסוג זה כל עוד הם לא רואים את כל מה שנאמר על הרוח כמשחק מילים חסר משמעות ודמיוני. הם מתייחסים לאידיאות כאל תופעות פיזיות כבסיס המוצדק היחידי לידע, ומתייחסים לקשר מיסטי אל הרוח כמשהו אישי לחלוטין. זה נתפס כמשהו שלאדם תהיה או לא תהיה נטייה אליו, בהתאם לאופיו, וזה בוודאי משהו שלא ניתן לדבר עליו כפי שמדברים על 'ידע מוכר'. השקפתם היא שהקשר של האדם אל הרוח הוא כולו עניין של 'תחושה סובייקטיבית'.

כאשר הצבתי זאת בפני רוחי, ניצבו הכוחות של נפשי מול המיסטיקה בעצמה גדולה יותר. עבורי, תפיסת הרוח בתוך הנפש הייתה הרבה יותר מהימנה מאשר התפיסה שבאמצעות החושים. היה זה בלתי אפשרי עבורי להציב גבולות לידע למרות התחוות נפש זאת.

דחיתי בתוקף את הנתיב לרוח המבוסס רק על רגש. אף על פי כן, חשתי שהקשר שלי אל ספירת הרוח היה בעל קרבה מרוחקת אל טבע ההתחוויות המיסטיות. חיפשתי איחוד עם הרוח באמצעות אידיאות מוארות באור הרוח, בדיוק כפי שהמיסטיקן חיפש איחוד עם משהו מרוקן מאידיאות. יכולתי אף לומר שתפיסתי הרוחית מבוססת הייתה על התחוות מיסטית של אידיאות.

לא היה זה קשה עבורי להיות ברור ולהתגבר על קונפליקט פנימי זה. תפיסה אמיתית של הרוח מאירה את התחום בר התוקף של האידיאות ומגדירה גבולות נכונים למרכיב האישי. כל מתבונן בספירה הרוחית יודע שהמרכיב האישי חדל להיות יעיל ברגע שישות הנפש הופכת לאיבר לקליטה רוחית.

הקושי האמיתי היה למצוא דרכים שבהן אוכל לבטא בכתב את תפיסותיי הפנימיות. בלתי אפשרי למצוא באופן מיידי דרכים חדשות לביטוי התבוננויות שאינן מוכרות לקורא. יכולתי להשתמש באותן הגדרות רגילות הנהוגות בשדה ההתבוננות בטבע או, לחילופין, יכולתי להשתמש בהגדרות של מיסטיקנים אשר נראו מלוות בקשיים שלא ניתן להתגבר עליהם.

הסקתי שלתבניות ביטוי מדעיות יש משמעות עשירה, למרות שהמשמעות הגויה מתוך המטריאליזם. ניסיתי לגבש אידיאות שיצביעו על הרוח בדיוק כפי שאידיאות מדעיות מתארות חומר. זה היה מאפשר לי לשמור על המאפיין של האידיאה שאותו רציתי להעביר, אשר נראה בלתי אפשרי עם הגדרות מיסטיות שאינן מצביעות על מציאות אובייקטיבית מעבר לאדם, אלא רק מתארות התחוויות סובייקטיביות באדם. רציתי להימנע מתיאור ההתחוויות האנושיות ולהראות כיצד מתגלה עולם רוחי בתוך הישות האנושית באמצעות איברי תפיסה רוחיים.

מתוך יסודות אלו, האידיאות יצרו את אשר הוביל אותי אל כתיבת 'הפילוסופיה של החירות'. בנסחי אידיאות אלה, לא רציתי שישלוט בי אימפולס מיסטי. אולם, היה ברור שההתחוות המוחלטת של מה שיש לגלות באמצעות אידיאות חייבת לשאת את המאפיין בתמצית הנפש כפי שהיא נישאת בתפיסה הפנימית של המיסטיקן.

יחד עם זאת, קיים הבדל: בנתיב שתיארתי, ישויות אנוש מסגירות עצמן ומבטאות את העולם הרוחי החיצוני בפנימיותן, בעוד שהנתיב של המיסטיקנים משפר את החיים הפנימיים שלהם ובכך, מחסל את התבנית האמיתית של הרוח האובייקטיבית."

פרק עשרים ושבע

הקושי למצוא תבנית מושגית מתאימה לבטא את יחסו של גיתה למדעי הטבע

"לקח לי הרבה זמן להציג את האידיאות המדעיות של גיתה בהקדמה לספרות הלאומית הגרמנית של קירשנר. התחלתי בתהליך זה בראשית שנות ה-80 וטרם סיימתי אותו, כאשר עברתי מוינה לוויימר כדי להתחיל את הפרק השני של חיי. היה זה בגלל הקושי שתיארתי ביחס לתבניות ביטוי מדעיות ומיסטיות. בעודי מחפש אחר התבנית המושגית המתאימה לבטא את עמדתו של גיתה ביחס למדעי הטבע, היה עליי גם להתקדם בניסוח התחוויותיי הרוחיות בהתבונני בתהליכים טבעיים."

מאמציו של שטיינר להסביר את דרך חשיבתו של גיתה באמצעות חשיבתו שלו

"כתוצאה מכך, נהדפתי ללא הרף מגיתה לכיוון הצגת השקפת העולם שלי וחזרה, כך שיכולתי להסביר טוב יותר את מחשבותיו באמצעות מחשבותיי שלי. חשתי שהאספקט היסודי בגישתו של גיתה היה דחיית מחשבה תיאורטית גרידא, ברת סקירה, בניגוד להכרת העושר העצום של המציאות החיה. בתארו את התצורות הרב-גוניות של הצמחים ושל בעלי החיים, הופך גיתה לרציונליסט.

על מנת להבין תופעה מטאורולוגית או את המבנה הגיאולוגי של האדמה, הוא ניסה למצוא אידיאות שמגלות את תהליך ההתהוות של הטבע. אולם, האידיאות שלו לא היו מופשטות – הן היו תמונות חיות בנפש כמו מחשבות.

כשהתייחסתי למה שגיתה הציג כתמונות בעבודותיו על מדעי הטבע, נתקלתי במשהו שסיפק אותי עמוק בנפשי. האמנתי שיכולתי לראות תהליכים בטבע, כפי שהשתקפו ברוחו של האדם, מוצגים בדייקנות בתוכן של תמונות מחשבה אלה, לו פותחו הלאה. היה לי ברור שיש להעלות את החשיבה השלטת במדעי הטבע לחשיבה גיתאנית זו.

גיתה, מתוך יראת כבוד שחש כלפי העושר העצום במציאות, נמנע מלנסות לתאר את העולם הרוחי לאחר שהביא את ספירת החושים אל תוך נפשו בצורה של תמונות התואמות לרוח. לכן היה עליי להראות שלמרות שגיתה יכול היה לחיות בפנימיותו בהתקדמו מידע פיזי לידע רוחי – הוא חשש פן יהפוך למופשט אם יתקדם מהשתתפות פעילה בתוך הרוח אל החיים במחשבות על אודות הרוח בתוכם. גיתה רצה לחוש עצמו בתוך הרוח אך לא רצה לחשוב עצמו בתוך הרוח."

מאמציו של שטיינר להיות נאמן לאורח החשיבה של גיתה

"תכופות חשתי לא נאמן לאורח החשיבה של גיתה בהציגי מחשבות על אודות השקפת עולמו. ביחס כמעט לכל פרט ופרט שהיה עליי לבאר בנוגע להשקפתו של גיתה, היה עליי לשלוט שוב ושוב בצורת הדיבור של גיתה על פי דרכו שלו. באמצעות חשיבתי שלי נאבקתי במשך שנה כדי להגיע בהדרגה להבנה טובה את גיתה, וזאת כדי להציג את האידיאות שלו.

כשמתבונן אני לאחור מבין אני שחב אני רבות למאבק זה שתרם להתפתחות התחוויות הידע הרוחיות שלי. היות שייעודי הביא לי את משימת עריכת כתביו המדעיים של גיתה כחלק מחיי, התפתחות זו הואטה במידה ניכרת. אחרת הייתי ממשיך בהתחוויות הרוחיות שלי ומתאר אותן בדיוק כפי שהן הופיעו בפניי. תודעתי הייתה מתרחבת במהירות יתר אל תוך העולם הרוחי, ואולם אז לא הייתי מרגיש את הצורך לעמול קשה כדי לחדור את הישות הפנימית שלי."

עריכת כתבי גיתה מובילה את שטיינר לחוות את ההבדל בין התגלות רוחית מתוך חסד, לבין התגלות רוחית כפרי אימון נפשי רוחי

"משימת עריכת כתביו של גיתה הובילה אותי לחוות את ההבדל שבין מצב נפש שבו העולם הרוחי מגלה עצמו בפעולת חסד, לבין מצב שבו, צעד אחר צעד מפתחת הנפש משיכה לרוח על מנת להתייצב ברוחניות של העולם ברגע שהיא חווה עצמה כרוח. רק בהשתתפות ממשית זו, ניתן לחוות עד כמה יכולות רוח האדם ורוחניות העולם לצמוח יחדיו בתוך נפש אנוש.

בעודי מפענח את עבודותיו של גיתה, היה גיתה תמיד לצידי ברוח, מזהיר ומזכיר ללא הרף שמי שנחפז בנתיב התפתחות רוחני עלול להגיע להתחוות מוגבלת של הרוח וכך, להשאיר מאחור את שלמות החיים."

התנסות חיה בדרך פעילותה של הקארמה בחיי אנוש

"בזכות הקשר שלי למשימת גיתה, יכולתי להבחין בצורה חיה כיצד פעילה ה'קארמה' בחיי אנוש. קיימים שני אספקטים של גורל שמתאחדים בחיי אנוש. האחד עולה מתוך חיי הנפש ומכוון כלפי חוץ, אל העולם החיצון; האחר, מתקרב לישות אנוש מן העולם החיצון. האימפולס הנפשי שלי כוון כלפי התחוות מודעת של הרוח, והחיים הרוחיים של העולם החיצון הביאו אליי את משימת עריכת כתביו של גיתה. היה עליי להביא את שני הזרמים הללו לידי מיזוג בתודעתי. עברתי את השנים האחרונות של הפרק הראשון בחיי, כאשר אני מנסה להצדיק את עצמי בעיני עצמי ובעיני גיתה."

ניתן להבין את האמת על העולם החיצון על ידי ראיית אותה ממשות אמיתית בתוך עצמנו

"חוויתי בפנימיותי את המשימה שקיבלתי על עצמי בעבודת המחקר, בדוקטורט שלי. המשימה היתה להגיע להבנה עצמית של התודעה האנושית. נוכחתי לדעת שניתן להבין את האמת על העולם החיצון רק על ידי ראיית אותה ממשות אמיתית בתוך עצמנו.

יש להשלים את המפגש בין הממשות של העולם החיצון לבין הממשות של הנפש על מנת להכיר את התודעה, באמצעות פעילות רוחית פנימית שללא לאות. זה תמיד נכון כאשר אדם נעשה מודע לחירות של הרצון ולפעולה שלו.

החירות הינה עובדה אובייקטיבית עבור תודעה לא משוחדת. יחד עם זאת, היא תעלומה עבור ההבנה האנושית, כי מלכתחילה לא ניתנה לנו תודעה עצמית לישות האמיתית שלנו, אלא שעלינו להשיגה רק אחרי הבנה עצמית מודעת. רק אחרי הכנה מתאימה, ניתן להבין את החירות – האוצר הגדול ביותר של הישות האנושית.

ספרי 'הפילוסופיה של החירות' מבוסס על התנסות בהבנה עצמית את התודעה האנושית.

החירות מתורגלת ברצייה.

החירות נחוות ברגישה.

החירות מובנת בחשיבה.

אלא שעל מנת להשלים זאת, אין לאבד את חיי החשיבה. בעת שבה עבדתי על 'הפילוסופיה של החירות', בהציגי את מחשבותיי, תמיד דאגתי לשמור על ההתחוות הפנימית שלי ערה לגמרי, אפילו במחשבות עצמן. דבר זה מעניק להן את הטבע המיסטי של ראייה רוחית פנימית, אולם גם משווה ראייה רוחית זו לראייה הפיזית. כשאדם מתקדם אל התנסות פנימית זו אין הוא מוצא שום סתירה בין הכרת הטבע לבין הכרת הרוח. נעשה לו נהיר שהכרת הרוח היא פשוט המשכיות בשינוי צורה של הכרת הטבע.

לאור עובדה זו, כתבתי מאוחר יותר על דף הכותרת של הפילוסופיה של החירות (כותרת משנה): ''תוצאות של התבוננות נפשית לפי שיטה מדעית'. אם דבקים בנאמנות לשיטת המחקר של מדע הטבע ביחס לרוח, היא מובילה להכרה גם בספירה זו."

פרק עשרים ושמונה

התעמקות שטיינר באגדה שכתב גיתה: 'הנחשה הירוקה והחבצלת היפה'

תיאוריו של ר' שטיינר את תהליך התעמקותו באגדה על הנחשה הירוקה והחבצלת היפה ממחישים ביתר בהירות את התהוותו והתפתחותו של 'הענף האמנותי-גיתאני' כנתיב מרכזי להתפתחות ביוגרפית וקהילתית. מוטיב זה מגיע לידי פריחה ובשלות בארבע דרמות המיסתורין שכתב שטיינר בהשראת 'האגדה' של גיתה.

"באותה תקופה מצאתי את אגדת הפיות של גיתה: 'הנחשה הירוקה והחבצלת היפה' מאוד משמעותית, ולכן התעמקתי בה ביסודיות. ראיתי שיצירה פיוטית זו של גיתה עלתה מתוך שיחות והחלפת אידיאות בינו לבין שילר.

כאשר כתב שילר את ספרו: 'מכתבים על החינוך האסתטי של האדם', הוא היה בשלב הפילוסופי של התפתחותו. הבנה עצמית של התודעה האנושית הייתה משימת נפש ששילר היה שקוע בה עמוקות. מצד אחד הוא ראה את הנפש האנושית נתונה לתבונה פעילה; שילר חש שהנפש, בהיותה עסוקה בפעילות שכלית טהורה, אינה תלויה בטבע הניתן לקליטה חושית. עם זאת, הוא חש אי שביעות רצון בפעילות על-תחושתית זו.

אמת היא – הנפש נמצאת 'בתוך רוח' כאשר היא מתמסרת ל'לוגיקה החיונית' של התבונה, אך בכניעה זו אין הנפש חופשייה ואין היא חיה באורח רוחי בפנימיותה. הנפש נכנעת לתמונה מופשטת-מעורפלת של הרוח אך אינה אורגת ואינה מחזיקה עצמה בחיים האמיתיים ובהוויית קיומה של הרוח. מצד שני, שילר הבחין בכך, שנפש אנוש נכנעת גם לסוג מנוגד של פעילות שבה הנפש מוגבלת לגמרי על ידי הטבע הגופני, מתוך תפיסה חושית ופעילות האינסטינקטים. במקרה זה, התמונות המעורפלות של הרוח לא יעילות ומאבדות את כוחן. הנפש נכנעת לחוקי הטבע, שאינם מהווים את המהות האמיתית של הנפש.

שילר הגיע למסקנה שהאדם אינו 'ישות אנוש אמיתית' באף אחת מהפעילויות הללו, ואולם, אנו עצמנו יכולים לחולל משהו שאינו ניתן, לא על ידי הטבע וגם לא על ידי הצללית השכלתנית של הרוח, אשר עולה באופן בלתי תלוי בפעילות שלנו. יכולים אנו להכניס תבונה בפעילות הארצית שלנו, כאשר נושאים אנו פעילות זו לרמת תודעה גבוהה יותר, כך שתפעל כמו רוח.

יש ביכולתנו לטפח פעילות פנימית שהיא 'אמצע הדרך' בין צורך לוגי לבין צורך טבעי. עבור שילר – לחיות באלמנט האמנותי הוא אחד המאפיינים המייחדים אותנו כבני אדם. הבנה אסתטית של העולם רואה את 'המוחש החושי' באורח כזה שהיא מוצאת בו את הרוחי.

היא חיה בצללים המושלכים על ידי הרוח באמצעות פעילות יצירה או הנאה. היא מעניקה לרוח צורה חושית כך שהיא אינה רק בעלת קיום מוצלל.

מאבקו של שילר להגיע להשקפה חיה ובהירה באשר ל'ישות האנושית האמיתית' משך את תשומת לבי שנים לפני כן, ועתה שבו ועלו תמונות אלו בתוכי, כאשר 'האגדה המסתורית' של גיתה הפכה לחידה עבורי. ראיתי כיצד אסף גיתה את תיאורו של שילר על "הישות האנושית האמיתית". לשניהם הייתה בעיה חיונית: כיצד מוצאת צללית רוח גילוי פיזי בנפש, וכיצד מפלסת ישות הטבע החיה את דרכה דרך החווייה החושית מעלה, אל הרוח.

תשובתו של שילר הייתה מופשטת מדי ובקושי פילוסופית עבור גיתה. ניתן לראות זאת מההתכתבות ביניהם וממה שידוע מהקשר הרוחי שהיה קיים ביניהם. גיתה יצר תמונות מקסימות: הנחל המפריד בין שני העולמות; אורות התעתועים המנסים לעבור מעולם אחד לאחר; ההקרבה העצמית של הנחשה הירוקה כדי לגשר בין שני העולמות; החבצלת היפהפייה שהללו שיכולים לראותה רק כשולטת ברוח "מעבר" לנחל הם, השוכנים "בצד הזה" ועוד הרבה יותר.

מול הפיתרון הפילוסופי של שילר, מציב גיתה פיתרון עם השקפה פיוטית בצורה של אגדה. הוא חש שאם משתמשים בטיעונים פילוסופיים כדי לפתור את המסתורין של הנפש שזוהה על ידי שילר, כי אז, בחפשנו אחר ישותנו האמיתית, אנו מדוללים פנימית. גיתה רצה לעסוק במסתורין זה באמצעות שפע של התנסויות נפש.

ב'אגדה' שכתב, הוביל גיתה את האימגינציה היוצרת סמוך מאוד לנקודה שבה פוגשת הנפש הפנימית את העולם הרוחי. האמנתי שניתן להגיע להבנה עמוקה של הטבע מלא-הרגש של גיתה על ידי התעמקות בעבודתו הפואטית.

לא היה לי חשוב להסביר את תוכנה של ה'אגדה'. הדבר החשוב בעיני היה האופן שבו הומרצתי פנימית תוך כדי עבודה זו. 'המרצות' אלו המשיכו לפעול הלאה בחיי נפשי והדבר בא לידי ביטוי בדרמות המיסתורין אותן כתבתי מאוחר יותר.

ככל שהשתקעתי יותר ב'אגדה', כך הוענקה לחיי הפנימיים השראה בשפע. אגדה זו סיפקה לי תוכן משמעותי להתבוננות ולמדיטציה ולכן, מטבע הדברים חזרתי אל תוכן מעורר השראה זה שוב ושוב. 'האגדה' הכינה אותי היטב לקראת העבודה שקיבלתי על עצמי בוויימר."

פרק שלושים ואחת

שבעת הספרים על אפלטוניזם מאת היינריך פון שטיין

"לקראת סיום הפרק הראשון של חיי הגיעה לידי יצירה פילוסופית שעוררה בי התעניינות עמוקה – שבעת הספרים על אפלטוניזם מאת היינריך פון שטיין. אישיותו עולה בזיכרוני בחיות, כאילו הכרתיו הכרות אינטימית. ספריו הינם ביטוי של אינדיבידואליות עמוקה, פילוסופית.

ביצירה זו, הפילוסופיה אינה נתפסת כתכולת מחשבה המתבססת על יסודותיה. אפלטון מוצג כגדול הפילוסופים אשר חיפש אחר פילוסופיה כזו, הנתמכת על ידי עצמה. בפרקים הראשונים של הספר נכנס הקורא כליל להשקפת עולמו של אפלטון, אלא שאז ממשיך שטיין ומתאר את התגלותה של ישות הכריסטוס באבולוציה האנושית.

הוא מציב את פריצת הדרך האמיתית הזו של החיים הרוחיים ברמה גבוהה יותר מאשר עיבוד ותו לא של פילוסופיה. על פי השקפתו של שטיין, התגלות הכריסטוס העניקה לפילוסופיה את תוכנה מבחוץ. לא יכולתי להסכים עימו. ידעתי שהתגלות הכריסטוס יכולה להפוך להתנסות פנימית ברגע שבו הבנו את הישות האמיתית שלנו בעזרת תודעה ערה באופן רוחי. התגלות הכריסטוס יכולה להפוך אז לממשות פנימית חיה בישות האנושית באמצעות התנסות מודעת של אידיאות.

משהו בספרו של שטיין שבה את לבי. האימפולס שהוביל לתיאור היסטורי ופילוסופי מקיף זה היה החיים האמיתיים של הרוח מאחורי עולם האידיאות – אף אם לא כפי שאני חוויתי זאת. ספרו של שטיין מציג את אפלטון כנושא הגדול של עולם האידיאות שהמתין למימושו באמצעות אימפולס הכריסטוס. ספר זה היה הרבה יותר קרוב לדרך חשיבתי מאשר כל שאר התורות הפילוסופיות שתוכנן יצר רק ארמון של מושגים מופשטים שנגזרו מהתנסות חושית.

בשבעת הספרים על אפלטוניזם של שטיין חסרה לי ההכרה שהאידיאות של אפלטון אכן מצביעות לאחור על התגלות רוחית קדומה יותר של העולם הרוחי. הוא אינו מציג את האפלטוניזם כשריד האחרון של התגלות קדומה בתבנית מושגית – כזו שדרך הכריסטיאניות זוכה מחדש בתוכן הרוחי האבוד שלה בדרגה גבוהה יותר. הוא מציג את האידיאות האפלטוניות כמו נארגו מתוך עצמן, כתכולה מושגית שמאוחר יותר זוכות לחיים באמצעות כריסטוס.

ספרו של שטיין, נכתב עם חום פילוסופי. מחברו היה אדם חדור ברגש רליגיוזי עמוק שאותו הוא ביקש לבטא בפילוסופיה שלו. בכל עמוד של יצירה זו, בת שלושה כרכים, ניתן לפגוש באישיותו של המחבר. לכן, היה זה משמעותי מאוד עבורי לפגוש את היינריך פון שטיין פנים אל פנים לאחר שקראתי את יצירתו מספר רב של פעמים."

מפגש פנים אל פנים עם היינריך פון שטיין

"הוא, היינריך פון שטיין נראה מאוד זקן ושלוו. מבטו העדין והשלוו היה עוקב בחביבות ועם זאת ביסודיות אחר התקדמותם של הסטודנטים שלו. לקולו היה טון שגילה בכל משפט את דרך הדיון של פילוסוף. הייתה זו ההתרשמות המידית שלי משטיין כשפגשתיו לפני הבחינה. הוא אמר לי: "המאמר שלך לא נכתב כפי שנדרש. ברור שלא קיבלת הנחיה של פרופסור. בכל אופן, התוכן שלו מאפשר לי לקבל אותו בשמחה". נשאתי את דמותו של היינריך פון שטיין עמוק בלבי. הבחינה לדוקטורט שלי היא אחד הזיכרונות המוערכים ביותר שלי כי הטבעת החותם של אישיותו של שטיין עולה על כל המשתייך לזה."

כיצד חי אפלטון בעולם האידאות, ואיך עשה זאת גיתה?

"הגעתי לוויימר בעודי מושפע מהלך הנפש של הלימוד היסודי שלי את האפלטוניזם. אני מאמין שזה מאוד עזר לי למצוא את דרכי בעבודתי בארכיוני גיתה-שילר. כיצד חי אפלטון בעולם האידיאות, ואיך גיתה עשה זאת? שאלות אלה העסיקו אותי בדרכי אל הארכיון ובחזרה ממנו. זה גם העסיק אותי כאשר למדתי את כתבי היד מעיזבונו של גיתה.

שאלה זו, בנוגע לדרך שבה חיו אפלטון וגיתה את עולם האידיאות ליוותה אותי בתחילת 1891, כאשר ביטאתי את התרשמויותיי ממדע הטבע של גיתה במילים הבאות: "רוב בני האדם לא מסוגלים לדמיין שמשהו הדורש תנאים סובייקטיביים לחלוטין כדי להתגלות, יכול בכל זאת להיות בעל תוקף אובייקטיבי ורציני. 'אב הטיפוס' של הצמח שייך לקטגוריה זאת. זוהי המהות האובייקטיבית של הצמח הקיימת בכל הצמחים. אך כדי שיהיה בעל קיום שניתן לתפיסה, על רוח האדם לבנותה באופן עצמאי" (מתוך: ההשקפות שלנו על עבודותיו של גיתה במדעי הטבע).

במילים אחרות: לא יהיה זה נכון, על פי השקפתו של גיתה, לזהות את 'אב הטיפוס' של הצמח, או את 'אב הטיפוס' של בעל החיים באמצעות צורת איבר פיזי שקיימת בזמן מסוים או שעדיין עליה להופיע. כל צמח מכיל את 'אב הטיפוס' של הצמח. כוחה היוצר של הרוח יכול להשיגו מתוך עולם הצמחים, אך שום תבנית צמח בודדת אינה יכולה להיקרא 'אב טיפוס'."

פרק שלושים וארבע

על חיוניותו וחשיבותו של 'כוח הדמיון' ביצירה התרבותית האנושית

"יש לי זיכרונות חשובים משתי הרצאות שנתתי בתחילת פרק חיי בוויימר. אחת מהן – ' כוח הדמיון כיוצר התרבות' – ניתנה בוויימר לפני ששוחחתי עם הרמן גרים על אודות ההשקפות שלו על האבולוציה של הדמיון. לפני ההרצאה סיכמתי לעצמי את מה שיכולתי לומר על בסיס התנסותי הרוחית על אודות העולם הרוחי האמיתי שזורם באופן בלתי מודע אל הדמיון האנושי.

עבורי, מה שחי בדמיון נראה כמומרץ על ידי התנסות חושית אך ורק בהקשר לתוכן שלו. התנסיתי באלמנט היוצר האמיתי בתמונות שנוצרו מדמיון אמיתי כהשתקפות של העולם הרוחי מחוץ לישות האנושית. רציתי להראות שהדמיון הוא פתח כניסה שדרכו ישויות רוחיות משפיעות על התפתחות התרבות באופן יוצר ועקיף, דרך הישות האנושית.

בהרצאתי תיארתי תחילה קוטב אחד של הדמיון – חיי החלום. הראיתי שרשמי חושים חיצוניים נחווים באמצעות התודעה העמומה של חלומות, לא כבחיי ערות אלא בטרנספורמציה לתמונות סימבוליות. באופן דומה, תהליכים פיזיים פנימיים נחווים בתמונות סימבוליות דומות. הראיתי שתמונות חלום אינן עולות לתודעה בזיכרונות יבשים, עובדתיים, אלא הן מצביעות על הפעילות רבת העוצמה של ההתחוויות העמוקות של הנפש.

בחלומות התודעה עמומה. היא שוקעת אל תוך ההוויה הפיזית, החומרית, שם היא מודעת לכך שהתהליכים הרוחיים המוסתרים לקליטה חושית, שולטים בקיום הפיזי. כמו כן, זה מופיע בפני התודעה החצי רדומה כלא יותר מאשר נצנוץ, זרימה מתוך מעמקי עולם החושים.

בדמיון שבמצב ערות, התודעה מתרוממת מעל התודעה הרגילה כשם שהיא שוקעת מתחתיה במצב של חלום. הרוחי החבוי בתוך התנסות חושית אינו מופיע. יחד עם זאת, הרוחי אכן משפיע על הישות האנושית. כאשר אין ביכולתנו לתפוס את הרוח בצורתה האמיתית, מתארים אנו אותה לעצמנו בצורה לא מודעת באמצעות תכונות הנפש שאותן אנו שואלים מעולם החושים. התודעה אינה חודרת מספיק רחוק כדי לקלוט את עולם הרוח. היא חווה את הרוח באמצעות תמונות הנלקחות מעולם החושים. לכן, היצירות האמיתיות של הדמיון הופכות לפרי של העולם הרוחי בלי לחדור לתודעה האנושית.

בהרצאתי רציתי להצביע על אחת הדרכים שבהן משפיעות ישויות רוחיות על האבולוציה של החיים. לכן, חיפשתי אחר דרכים לתאר את העולם הרוחי שאותו חוויתי בצורה כזו, שתקשור את מה שאמרתי עם דברים המוכרים לתודעה הרגילה. הייתי משוכנע שיש לדבר על הרוח, אלא שיש לקחת בחשבון את צורות הביטוי הנהוגות בתקופה מדעית זו."

פרק שלושים ושבע

מפגש עם מגוון רחב של צורות חיים בוויימר, והתעוררות המודעות של שטיינר לעובדה שהקשר שלו עם 'העולם החיצון' היה מועט ושולי בהשוואה לזיקתו לעולם הרוח וישויותיו

"במהלך שהותי בוויימר נחשפתי למגוון רחב של צורות חיים והשקפות עולם. חייתי בתקופה שבה הנטייה הייתה לפנות בצורה אינטנסיבית אל הסביבה, בניסיון לייסד יחס איתן עם החיים החיצוניים. עבורי, ההשקפות הפילוסופיות השונות היו חלק מן העולם החיצוני.

התחלתי להבין כמה מעט הייתי במגע עם העולם החיצון עד לאותה עת. בכל פעם שהייתי פורש מפעילות חברתית, נעשיתי מודע לכך, במיוחד באותה עת, שלמעשה העולם היחיד שאותו הכרתי עד אז היה עולם הרוח שאותו ראיתי בתוך תוכו. היה זה קל עבורי להתחבר אל עולם זה.

הבנתי עד כמה קשה היה לי במהלך ילדותי ונעוריי למצוא קשר לעולם החיצון באמצעות החושים. תמיד היה לי קשה לקבוע בזיכרוני עובדות חיצוניות שהיה צורך להטמיען, כמו למשל בלימוד מדעים. היה עליי להתבונן בעצמים הפיזיים, החושיים שוב ושוב על מנת שאוכל לזהותם ולהכיר את הסיווג המדעי שלהם. העולם החיצון נראה לי במידה מסוימת כנטול ממשות, כאוסף תמונות. הוא 'עבר לפניי' כתמונות, בעוד שהקשר עם הרוחי תמיד נשא אופי של מציאות ממשית.

חשתי בכך במיוחד בתחילת שנות ה-90 של המאה הקודמת (ה-19), בוויימר, בעודי מוסיף את השינויים האחרונים לספרי הפילוסופיה של החירות. במהלך כתיבת ספר זה הרגשתי שכתבתי מחשבות שהוענקו לי על ידי העולם הרוחי עד שנתי ה-30.

לעומת זאת, מה שקיבלתי מן העולם החיצון נחווה רק כתמריץ. התנסיתי באותו תמריץ במיוחד כאשר השתתפתי באותם דיונים מלאי חיים בוויימר על השקפות עולם. היה עליי לחדור אל תוך הרגשות ואורח החשיבה של אנשים אחרים, אך הם לא חדרו אל המשמעות של חיי הפנימיים. חוויתי באופן נמרץ את מה שאחרים ראו וחשבו, אך יכולתי לאפשר למציאות הרוחית שבתוכי לזרום אל תוך מה שהתנסיתי באותה דרך. מרכז ישותי חייב היה להישאר תמיד בתוך עצמי. עולמי הפנימי היה באמת מופרד מן העולם החיצון, כמו על ידי מחיצה דקה.

"הרגשתי 'בבית' בכל השקפת עולם שהיא, אך באמת הרגשתי 'בבית' אך ורק בעולם הרוחי, אותו ראיתי באופן ישיר"

כך חייתי ב'פנימיותי', בתוך עולם שגבל בעולם החיצון. אולם, היה עליי לחצות סף כאשר רציתי לבוא במגע עם העולם החיצון. לקחתי חלק בדיונים מלאי חיים, אך בכל פעם היה עליי להיכנס אליהם דרך דלת, אם אפשר להתבטא כך. כתוצאה מכך, בכל עת שהשתתפתי בעולם החיצון, חשתי כאילו שהייתי רק "מבקר" שם. ואולם, זה לא מנע ממני מלהתמסר בהתעניינותי בזולת או בדבר כלשהו "שאותו ביקרתי". אכן, הרגשתי מאוד בנוח במהלך "ביקורים" אלו.

חוויתי הן את האנשים והן את השקפות העולם. אף פעם לא התנסיתי ב'ביקורים' בעולם הרוחי שלי. נפשי הייתה עדה למספר רב של השקפות עולם שונות. אלו המבוססות על המדע ואלו המבוססות על אידיאליזם ומגוון אחרות ביניהן. חשתי בצורך להכיר אותן כולן, להתמצא בהן. הן באמת לא האירו את העולם הרוחי שלי, אך הן היו תופעות שנתקלתי בהן – לא ממשויות שיכולתי לצמוח אל תוכן.

זה היה המצב של נפשי כאשר באתי במגע ישיר עם השקפות עולם כמו אלו של הקל וניטשה. חשתי בהצדקה היחסית שלהן. בגלל המבנה האינדיבידואלי של נפשי, היה זה בלתי אפשרי עבורי לומר שהאחד צודק או שהשני שוגה.

במקרה זה הייתי מרגיש שמה שמצוי בהן היה זר לי. אלא שהאחד לא היה זר יותר מהשני. אכן, הרגשתי "בבית" בכל השקפת עולם שהיא, אך באמת הרגשתי בבית אך ורק בעולם הרוחי, שאותו ראיתי בצורה ישירה.

ודאי שהתמודדתי עם סכנות וקשיים רוחניים. מי שדוחה מעליו כל דבר שאינו חופף לדרך חשיבתו האישית אינו מרגיש בצורך לטרוח בהצדקתן היחסית של השקפות עולם שונות. אותם אנשים יכולים, ללא הסתייגות, להרשות לעצמם להיות מוקסמים מכל מחשבה מיוחדת שהיא.

קסם זה של האינטלקט מאוד נפוץ, ואנשים מוותרים מהר מאוד על אותן מחשבות שאינן תואמות לשלהם. ואולם, אותם האנשים שחווים את העולם הרוחי באמצעות תפיסה ישירה – כפי שחייב להיות – יכולים לראות את התקֵפוּת (רלבנטיות) לכל מה ש"נכון" בכל היבט שהוא. על האדם להסתכל על תמונה כמשהו נכון מנקודת מבט מסוימת ואז להתייחס לתקפות ולמשמעות של אותו היבט."

השקפת עולמם של ניטשה והקל

כך היה עליי לגשת הן לניטשה והן להקל. חשתי שניטשה 'צילם' את העולם מנקודת מבט שנכפתה עליו, כאדם בעל עומק עצום, מסוף המאה ה-19. הוא חי אך ורק בתוך הטבע הרוחי של אותה תקופה כשעבורו התפיסה הרוחית לא חפצה להפוך מודעת, ושתת המודע שלו לחץ בכל זאת כלפי הרוח עם כוחות עצומים. תמונה זו של ניטשה חיה בנפשי. היא הראתה לי אדם שרוחו נאבקה ברוח באופן תת הכרתי בטבע הלא רוחי של התקופה."

פרק שלושים ושמונה

בדידות נפשית ורוחנית בוואימר

"זה היה טבעה של "בדידותי" בוויימר, שבה ניהלתי חיי חברה פעילים. למעשה ראיתי שלרבים היה צורך עמוק, בלתי מודע לפילוסופיה שיכולה להגיע לשורשיה של הוויית הקיום. חשתי שרבים היו מוטרדים על ידי חשיבה שגרתית אשר הופיעה כאמינה רק בגלל שהיא נגעה במובן מאליו – חשיבה שהשלימה עם ההשקפה שהטבע הוא העולם בשלמותו, ולא האמינה שקיימת אפשרות אחרת. כתוצאה מכך, דוכאו כל הרגשות שהיו יכולים לעלות בנפש ושהציעו אפשרויות אחרות. זה הבהיר דברים רבים בסביבתי הרוחית. היה זה פרק הזמן בו עיצבתי סופית את ספרי 'הפילוסופיה של החירות'. תוכנו 'חי והבשיל' בתוכי במשך זמן רב."

פרק שלושים ותשע

הפילוסופיה של החירות יוצאת לאור – עותק של הספר נשלח לאדוארד פון הרטמן

"כאשר יצא לאור הספר 'הפילוסופיה של החירות', שלחתי עותק ממנו לאדוארד פון הרטמן. הוא קרא אותו בתשומת לב רבה. מהר מאוד קיבלתי אותו חזרה כשהשוליים שלו מלאים בהערות מפורטות מתחילתו ועד סופו.

ניסיתי להראות בספרי שאין שום דבר שאינו ידוע מאחורי העולם החושי אלא מה שמצוי בתוך העולם החושי הוא העולם הרוחי, ושממלכת האידיאות של בני האדם נמצאת, קיימת בתוך אותו עולם רוחי. לכן, המציאות האמיתית של ממלכת החושים נשארת נסתרת מן התודעה האנושית רק באותה מידה שתפיסת הנפש מוגבלת לחושים. כאשר ההתנסות באידיאות מתווספת לתפיסה החושית, חווה התודעה את העולם החושי כמציאות אובייקטיבית.

ההכרה אינה מגלמת בתוכה איזושהי ממשות. כדי להכיר, צריך "לחבק" את אותה ישות באמצעות הנפש. המעבר מהאספקט שאינו היסוד הרוחי של עולם החושים אל הממשות הרוחית של עולם החושים הינו צעד שמתרחש בתוך התודעה האנושית. לכן, העולם החושי הוא תופעה (או הופעה) רק עד לאותו שלב שהתודעה עדיין לא השתלטה עליו.

העולם החושי הוא לאמיתו של דבר העולם הרוחי, ונפש האדם חיה בתוך אותו עולם רוחי ידוע על ידי הרחבת התודעה שלה כדי שתוכל לאחוז בו. המטרה של ההכרה או הידיעה היא לחוות בצורה מודעת את הממלכה הרוחית בהופעה הנראית לעין שבה בסופו של דבר הכול הופך לרוח.

הצגתי את הממשות הרוחית כחלופה לפנומנליזם. פון הרטמן חשב שכוונתי הייתה להישאר בגבולות התופעות ופשוט לנטוש את כל המסקנות הנגזרות מהן במונחים של ממשות אובייקטיבית. כתוצאה מכך, החיפוש שלי אחר הרוח באמצעות הרחבת התודעה, הוצב כנגד ההשקפה ש"הרוח" נמצאת קודם כל בדמיונו של האדם ושאחרת היא בקושי ניתנת להמשגה. זו הייתה ההשקפה המקובלת באותה עת שלתוכה החדרתי את "החשיבה האינטואיטיבית בנתיב רוחי".

"בתוך התנסות סובייקטיבית בתמונות מנטליות, זוהרת קדימה רוח אובייקטיבית והופכת לתוכן אמיתי של התודעה."

אותה השקפה צמצמה כל התנסות ברוח להתנסות בתמונות מנטליות אנושיות, ומשם לא ניתן היה למצוא כל נתיב אל עולם רוחי אמיתי (אובייקטיבי). רציתי להראות כיצד בתוך ההתנסות הסובייקטיבית של תמונות מנטליות, רוח אובייקטיבית זוהרת קדימה והופכת לתוכן האמיתי של התודעה. אדוארד פון הרטמן טען נגדי שהסברתי את הנושאים בצורה כזו שנתקעתי בהופעות של הנתפס החושי, שנמנעתי לחלוטין מלהזכיר ממשות אובייקטיבית. כתוצאה מכך, היה זה בלתי נמנע שפון הרטמן יטיל ספק ב'אינדיבידואליזם האתי' שלי".

אינדיבידואליזם אתי בפילוסופיה של החירות

"מהו אם כן היסוד של האינדיבידואליזם האתי בפילוסופיה של החירות? הוא מבטא את עובדת היות מרכזה של הנפש מאוחד לחלוטין עם עולם הרוח. ניסיתי להציג את הדברים כך, שמה שנראה כקושי מדאיג עבור רבים ייפתר מעצמו!

במילים אחרות – אנשים החזיקו בדעה שכדי לדעת, הנפש (או האני) חייבת להבדיל עצמה ממה שהיא מכירה, ולכן אינה יכולה להתאחד איתו.

אף על פי כן, הבחנה זו אפשרית גם כאשר הנפש 'מתנדנדת כמטוטלת' אם אפשר להתבטא כך, הלוך ושוב בין השתקפות עצמית לבין אחדות עם הממשות הרוחית (תודעת אדם עולם). הנפש נעשית 'בלתי מודעת' בחדרה לרוח האובייקטיבית, אולם בהשתקפות עצמית, היא לוקחת את כל מהותה אל תוך מציאות מודעת.

לכן, כיוון שה'אני' האנושי הפרטי, האינדיבידואלי, יכול לחדור את הממשות הרוחית של העולם, הוא יכול גם לחוות את האימפולסים המוסריים בתוך אותה ממשות. המוסר מקבל את המשמעות שמתגלה מתוך העולם הרוחי בתוך האינדיבידואליות האנושית. התודעה של האדם, המורחבת אל תוך הרוחי, קולטת ישירות את מה שמתגלה כתוצאה מהתחוות זאת.

ישות אנושית מונעת לפעילות מוסרית על ידי התחוות בעולם הרוח, כאשר העולם מתגלה בנפש. התחוות מסוג זה מתרחשת בתוך האינדיבידואליות האנושית האישית (פרטית). כאשר חווים אנו את עצמנו על ידי אינטראקציה עם העולם הרוחי באמצעות פעולה מוסרית, חווים אנו חירות. הממלכה הרוחית אינה מאלצת, אלא פועלת באופן המעורר בנו רצון חופשי לפתח פעילות שמניעה אותנו לחבוק את הרוחי.

מטרה אחת של הפילוסופיה של החירות הייתה להראות שהעולם החושי הוא באמת רוחי ושהישות האנושית, כישות נפש, חיה ואורגת בממשות רוחית על ידי תפיסה של העולם החושי. מטרת אחרת הייתה להראות שניתן לגשת אל ממלכת המוסר מתוך חירות, כי הוויית הקיום שלה זוהרת עבורנו כאשר אנו חווים את העולם הרוחי במודעות. כתוצאה מכך, יש לראות את הטבע המוסרי האנושי דרך איחוד מודע ואישי לחלוטין עם האימפולסים האתיים של העולם הרוחי."

"חוויתי את שני החלקים של 'הפילוסופיה של החירות כאורגניזם רוחי אחדותי"

"חוויתי את שני החלקים של הפילוסופיה של החירות כאורגניזם רוחי אחדותי, בעוד אדוארד פון הרטמן ראה חלק אחד כ"פנומנליזם אפיסטמולוגי" ואת החלק השני כ"אינדיבידואליזם אתי". הלך הנפש שלי באותה עת הגדיר את תבנית האידיאות שבספר.

באמצעות התחוות ותפיסה שווה של העולם הרוחי, נתגלה לי העולם החושי כרוחי ורציתי ליצור מדע טבע שמכיר ברוח. באמצעות תפיסה ישירה של ידע עצמי של נפש האדם, מאיר העולם המוסרי בתוך הנפש בהתחוות אישית לחלוטין. התחוות רוחית היא המקור של הדרך בה יצרתי את האידיאות שבספר. הספר מייצג בראש ובראשונה אנתרופוסופיה מוכוונת כלפי הטבע וכלפי ישויות אנוש שבתוך הטבע כישויות מוסריות אינדיבידואליות."

השלמת כתיבת הספר שחררה אותי מתהליך יצירת אותן אידאות בחלק הראשון של חיי, ומיקם אותן, את האידאות, 'בעולם החיצון'

"במובן מסוים, השלמת כתיבת הספר, הפילוסופיה של החירות, שיחררה אותי ממה שהגורל דרש ממני במונחים של יצירת אידיאות במהלך הפרק הראשון של חיי, ומיקם אותם בעולם החיצון. זה התרחש באמצעות התחוותי במיסטריות של מדעי הטבע של הוויית הקיום. משימתי הבאה הייתה יכולה להיות רק מאבק ליצור אידיאות של העולם הרוחי עצמו.

בספרי, אפיינתי את הידע שאנו מקבלים מבחוץ דרך התבוננות חושית "כהתנסות אנתרופוסופית" פנימית של הרוח ברוחו של האדם. טרם השתמשתי במונח אנתרופוסופיה, כי נטייתי הראשונית הייתה תמיד ליצור אידיאות שיציגו את התחוות הנפש האנושית בעולם הרוחי עצמו.

חיי בשנות ה-30 וה-40 היו מלאים במאבק פנימי עז עבור אותן אידיאות. במהלך החלק האחרון של אותה תקופה היה זה גורלי להיות עסוק כלפי חוץ בנושאים שלא היו קשורים לחיי הפנימיים כך שהם לא זכו לביטוי.

פרק ארבעים

הצטרפות לחוג שעסק בהתנסויות הרוחיות של ניטשה

באותה עת, הצטרפתי לחוג שעסק בהתנסויות הרוחיות של ניטשה. נתקלתי לראשונה בכתביו של ניטשה ב-1889. לפני כן לא קראתי אפילו שורה אחת מעבודתו. השקפותיו של ניטשה לא השפיעו בכל צורה שהיא על האידיאות שלי כפי שבאו לידי ביטוי בספרי הפילוסופיה של החירות.

נמשכתי לסגנונו בגלל התייחסותו לחיים. חשתי שהוא היה אדם שאולץ על ידי האופי שלו והחינוך שקיבל להתערות בצורה נמרצת בחיים התרבותיים והרוחניים שמסביבו. אך הוא היה גם מסוגל לומר: "מה לחיים האלה ולי? אני מוצא מרכיבים רבים בהם ממש דוחים! מוכרח להיות עולם אחר בו אוכל לחיות!"

זהו סוג התחושה שעשתה את ניטשה מבקר נלהב בזמנו, אך כזו שעשתה אותו חולה על ידי הביקורת שלו עצמו. היה עליו להתנסות בחולי ורק לחלום על בריאותו שלו. תחילה הוא חיפש דרך להפוך את חלומו על הבריאות לתוכן חייו.

כמו ואגנר, שופנהאואר והפוזיטיביסטים המודרניים, גם הוא ניסה לחלום כדי להפוך את החלום שלו לאמיתי בתוך נפשו. בכל אופן, הגיע היום שבו נוכח לדעת שזה היה חלום גרידא.

ואז, בכל עוצמת רוחו הוא ניסה למצוא מציאות אמיתית – כזו שחייבת להתקיים "במקום כלשהו", ואולם, הוא לא מצא כל נתיב אל מציאות זו, אלא ערגה בלבד שהפכה למציאות שלו.

כאשר חלם, הכוח החזק של נפשו הפך את אותם חלומות למציאות בפנימיותו. אותה מציאות לא הייתה כבולה על ידי התכונה החומרית שאפיינה את הרעיונות האנושיים במשך זמן כה רב. הוא חווה שחרור רוחי אך זה הושפע לרעה על ידי רוח הזמן. כך חוויתי את ניטשה דרך כתביו. הוקסמתי על ידי קלות הראש של האידיאות שלו ומצאתי שהריחוף שלו גרם לאידיאות רבות שהיו דומות לאלו שאני התנסיתי בהן, להתפתח בו למרות שהושגו דרך נתיב שונה לחלוטין.

בזכות קשר זה יכולתי לכתוב ב-1895, בהקדמה לספרי, פרידריך ניטשה: לוחם למען החירות. בספרי 'קווי יסוד לתיאוריה של ההכרה שנובעת מהשקפת עולמו של גיתה', ימצא הקורא שהבעתי את אותו סוג של הכרות כמו אלו שבוטאו על יד ניטשה בחלק מעבודותיו.

יום אחד, בדיוק כשעמדתי להתחיל בכתיבת ספרי על ניטשה, הופיעה אליזבת פירסטר-ניטשה, אחותו, בארכיוני גיתה-שילר. היא עמדה להתחיל בשלבים המוקדמים בייסוד ארכיוני ניטשה ורצתה לדעת כיצד מאורגנים ארכיוני גיתה-שילר. מיד לאחר מכן פגשתי גם בפריץ קוגל כאשר הגיע לוויימר. הוא נהיה לעורך כתביו של ניטשה.

אני אסיר תודה לגב' פירסטר-ניטשה על שלקחה אותי לראות את פרידריך ניטשה בביקור הראשון מבין רבים אחרים אותם זכיתי לקיים בביתה. ניטשה, שהיה רפה מבחינה שכלית, שכב על כורסה. מצחו היפה באופן יוצא מן הכלל היה מצח של הוגה דעות ואמן. הייתה זו שעה מוקדמת של אחר הצהריים.

עיניו, למרות שדעכו, היו עדיין מונפשות. הן קלטו את תמונת הסביבה, שכבר לא הגיעה עד רוחו. כאשר עמד מישהו ליד ניטשה, הוא לא היה מודע לכך. בהתבוננות על הבעת פניו החדורה ברוח, ניתן היה להאמין שהיא שייכת למישהו שהיה עסוק במחשבות במשך כל הבוקר וכעת רצה לנוח קמעה. ההלם הפנימי שחוויתי הוביל למה שאני יכול לתאר רק כתובנה של גאוניותו של ניטשה, שלמרות שמבטו היה מופנה אליי, לא ראה אותי. הפסיביות הגדולה של מבט זה הייתה מופנית אליי במשך זמן רב והיא שחררה את הבנתי הפנימית באמצעות כוח הראייה שלי, שלא קיבל תגובה.

בתפיסה פנימית ראיתי את נפשו של ניטשה מרחפת מעל לראשו. זה היה יפה לאין שיעור, לראותה באור הרוחי, מתמסרת באופן חופשי לעולמות הרוח שאליהם השתוקקה כל כך, אך לא יכלה למוצאם לפני שמחלה טשטשה את רוחו. הנפש הייתה כבולה עדיין אל אותו גוף שהכיר אותה רק כאשר הייתה ספוגה בגעגועים. נפשו של ניטשה הייתה עדיין שם, אך אחזה בגוף רק מבחוץ – הגוף שבו היא נתקלה בהתנגדות כה עזה לפיתוח כוחות רוחיים.

קראתי את ניטשה הסופר, כעת ראיתי את ניטשה שנשא אידיאות מממלכות רוח רחוקות, אידיאות שאפילו כאן זהרו ביופיים למרות שאיבדו בדרך את הזוהר המקורי שלהן. נפשו הביאה עושר יקר מפז של רוחניות גדולה מחיים קודמים על האדמה, אך לא יכלה לתת להם לזהור במלואם בחיים הנוכחיים. הערצתי את הכתיבה של ניטשה. עתה, ראיתי דמות מבריקה, קורנת מעבר למה שהערצתי מאוד.

יכולתי להביע את מה שראיתי רק במילים מגושמות. מגושמות זו הפכה לספרי: פרידריך ניטשה הלוחם בעד חירות. ספר זה נשאר לא יותר מאשר מגושמות, בהסתירו את העובדה שקיבל השראה מניטשה עצמו.

פרק ארבעים ואחת

רשמים נוספים מהמפגש עם ניטשה ויצירתו

בצורה לירית, כאשר נפשו מרקיעה שחקים על כנפיו של דיוניסוס, כתב ניטשה את: כה אמר זרתוסטרא. רוחו באה שם לידי ביטוי בצורה נפלאה, אולם היא חולמת בהשתאות על מציאות לא רגילה. הרוח נמוגה בהתגלותה כי אינה יכולה למצוא את עצמה. היא מוצאת אך ורק את ההתנסות בהשתקפות של חלום כרשמים חומריים.

עיסוקי הנמרץ בניטשה העניק לי התרשמות עמוקה מאישיותו, שנועדה באופן טרגי לקחת חלק בתקופת מדעי הטבע, במחצית השנייה של המאה ה-18, ולהתערער מהשפעתה. הוא חיפש אחר רוח באותה תקופה אך לא מצא מאומה.

התחוותי בניטשה אימתה את ההכרה שלי שלא ניתן למצוא ממשות בתוצאותיו של מחקר מדעי אלא על ידי יישומו בעולם הרוח. כתביו של ניטשה שוב הציגו בפניי את הבעיה של מדע הטבע אך בתבנית חדשה.

איפיון דרכם הרוחנית השונה של גיתה וניטשה

גיתה וניטשה ניצבו לנגד עיניי. החוש הנמרץ לאמת של גיתה הופנה כלפי תופעות ותהליכים בטבע. הוא התכוון להישאר בתחומי הטבע והגביל את עצמו להתבונן בקפדנות על תבניות הצמח, בעל החיים והאדם. התבוננות פנימית על תבניות אלה תמיד הובילה אותו אל הרוח. הוא מצא את הרוח פעילה בחומר אך השקפתו על הטבע 'הכירה' ברוח. הוא נעצר לפני הגיעו אל הידע הטהור של הרוח מחשש שיאבד את אחיזתו במציאות.

ניטשה החל בהתבוננות ברוח בתבנית סיפורי אגדות מיתולוגיות – אפולו ודיוניסוס נחווים כתבניות רוחיות. הוא ראה את ההיסטוריה של רוח אנוש כשיתוף פעולה או כמאבק בין אפולו לבין דיוניסוס. ואולם, הוא נעצר בדמיון המיתולוגי-אגדתי של אותן ישויות רוחיות. הוא לעולם לא הרחיק לכת עד לתפיסה ישירה של ישות רוחית אמיתית.

הוא עבר מהתבוננות ברוח בסיפורי מיתוסים להתבוננות בטבע. אפולו ייצג את נושא המדע ודיוניסוס את כוחות הטבע. אך כוחות הטבע עמעמו את יופיו של אפולו ועצרו את הכוחות הקוסמיים של דיוניסוס. בעוד גיתה מצא את הרוח בהוויית הטבע, ניטשה איבד את הרוח של סיפורי המיתולוגיות בחלומו על אודות הטבע.

ניצבתי בין ניגודים אלה. תחילה, ההתנסויות הפנימיות בפרידריך ניטשה הלוחם בעד החירות, לא הובילו לשום מקום. מצד שני, סמוך לסיום פרק חיי בוויימר, גיתה שוב דרש את התעניינותי העמוקה ביותר. רציתי לאפיין את החשיבה המבוטאת בהשקפות עולם עד לזמנו של גיתה.

זה היה אמור להראות שגישתו של גיתה נגזרה מתוך אותה התפתחות. התוצאה של ניסיון זה נמצא בספרי: השקפת העולם של גיתה שפורסם ב-1897. הוא היה מיועד להראות כיצד גיתה, ללא דעות קדומות, ראה את הרוח זוהרת בכל מקום בטבע. במקום לעסוק ביחסו של גיתה לרוח, פשוט רציתי לתאר את האספקט של הפילוסופיה של גיתה, כפי שבוטאה בהשקפה על הטבע שמכירה ברוח.

פרק ארבעים ושתיים

דרך תפיסתו הרוחית את נפשו של ניטשה, מגיע שטיינר להבנת הסבל של אדם שראה את הרוח

"במהלך קיץ 1896, ראיתי בתמונה חיה את מה שניטשה חווה, בעקבות קריאת אוסף הפתגמים שכתב על "חזרה נצחית" שאותם נתן לי פריץ קוגל. וכך, בשנה זאת, דרך תפיסתי הרוחית את נפשו של ניטשה – הגעתי להבנת הסבל של אדם אשר ראה את הרוח. אותו סבל נגרם על ידי החשיבה הנפוצה ששררה בסוף המאה ה-19.

פרק ארבעים ושלוש

שטיינר חווה בדידות בנושאו בשתיקה, בפנימיותו את השקפת עולמו וכן, בדידות בקשר עם חבריו הטובים, הדוחים את תוכן חייו הרוחיים

"הרגשתי בודד ביחס להשקפת העולם שנשאתי בשתיקה בפנימיותי בעודי עסוק עם גיתה מצד אחד, ועם ניטשה מצד שני. גם ידידיי הקרובים, שעימם הייתי בקשרים טובים מאוד, דחו באופן נחרץ את תוכן חיי הרוחיים.

היה לי ידיד שנשאר אמיתי ונאמן. מכתביו מלאי החום מוינה, תמיד נשאו אותי חזרה אל אותו מקום שהיה לי יקר כל כך. במיוחד בגלל הידידויות הרבות שזכיתי ליהנות מהן שם. ואולם, כאשר ידיד זה היה דן במכתביו על חיי הרוחיים, תהום הייתה נפערת בינינו. תכופות היה כותב שהתרחקתי מן האנושי היסודי, ושעשיתי "רציונליזציה" לדחפי נפשי. הוא התרשם שחיי הרגש שלי הפכו לחיי חשיבה מוחלטים והוא חווה זאת כקור שנבע ממני. כל מה שאמרתי לא יצר שינוי בהרגשתו.

בתקופות בהן התקררה ידידותנו, נגרם הדבר בשל העובדה שהוא לא יכול היה להשתחרר מן האמונה שאני חייב להיות בעל לב קר, מכלה את חיי נפשי בממלכת החשיבה. הוא לא יכול היה להבין שלא רק שחיי חשיבתי אינם קרים אלא שבעצם היה עליי לשאת את כל הכוחות האנושיים היסודיים של הנפש אל תוך אותם חיי חשיבה על מנת להשתלט על הממשות הרוחית בתודעה מלאה.

הוא לא יכול היה לראות שאנושיות יסודית אינה הולכת לאיבוד בגלל חדירה לממלכת הרוח ואף לא שניתן לחוות חיים ממשיים בממלכת החשיבה. הוא הניח שניתן אך ורק לחשוב באותה ספירה, שניתן רק לאבד את העצמיות באותו אזור קר, מופשט.

ידידי התייחס אלי כאל "רציונליסט". חשתי זאת כאי הבנה הגדולה ביותר של הנתיב הרוחי שלי. חשיבה שהובילה הלאה מממשות והלכה לאיבוד בהפשטות דחתה אותי. כאשר חקרתי תופעה פיזית, כל נטייתי הייתה להמשיך במחשבות רק עד לנקודה שבה הן עלולות היו להפוך למופשטות. באותו רגע, נראה היה לי שהן צריכות לאחוז ברוחי. ידידי היה מודע לכך שעסקתי במחשבות שמעבר למציאות הפיזית, אולם הוא לא היה מודע לכך שבאותו רגע ממש כשעשיתי זאת, חדרתי אל תוך הרוח. כאשר דיברתי על אודות עובדות רוחיות, נראה היה לו שדיברתי על אודות משהו לא אמיתי.

עבורו, מילותיי היו רשת של מושגים מופשטים גרידא. עד כמה שנוגע הדבר לידידי, סבלתי קשות בגלל שדיברתי על משהו שאותו הוא חווה כלא קיים, בעודי מדבר על מה שראיתי כדברים החשובים ביותר. חוויה זאת הייתה נכונה גם לגבי רבים אחרים."

שטיינר חווה אי הבנה דומה גם בנוגע לגישתו לידע הטבע

"בגישתי לידע הטבע נתקלתי באי הבנה דומה. עבורי, השיטה הנאותה היחידה לחקירת הטבע הייתה להסביר את הקשרים האובייקטיביים בין התופעות שניתנות לתפיסה חושית דרך מחשבות. בכל אופן, לא יכולתי להסכים לדרך שבה מחשבות נלקחות מעבר למה שנתפס על ידי החושים כדי לבנות היפותזות, שאמורות להתייחס למציאות שמעבר לחושים בעוד שלמעשה, הן רשת של מחשבות מופשטות.

כאשר חוקרים תופעה חושית על כל פרטיה וכאשר מייסדים בהצלחה באמצעות מחשבות את כל הקשרים ההדדיים – בהתבסס על התופעות עצמן – או אז אין להמשיך ולבנות היפותזות, אלא להמשיך בתפיסה ישירה ובהתנסות בממשות הרוחית החיה שלמעשה קיימת בתוך העולם הנתפס ולא מאחורי המוחש באמצעות החושים.

באותה עת, באמצע שנות ה-90 של המאה ה-19, הפכה תובנה זו של ההכרה להתנסות נמרצת שמאוחר יותר סיכמתי במאמר שפורסם בשנת 1900 במגזין לספרות כדלקמן: ניתוח מדעי של ההכרה מוביל אל הטענה המשכנעת שהשאלות שאנו שואלים על אודות הטבע הן תוצאה של הקשר המיוחד שלנו אל העולם החיצון. אנו מהווים אינדיבידואלים מוגבלים ולכן יכולים להכיר את העולם במנות קטנות, כל חלק בהתייחסות פרטנית, מהווה חידה, או במילים אחרות, מציג שאלה בפני ההכרה שלנו.

עם זאת, ככל שנלמד יותר פרטים, כך הופך העולם ברור יותר עבורנו. התרשמות אחת מסבירה את האחרת. העולם אינו מציב שאלות שלא ניתן לענות עליהן בעזרת האמצעים שהוא מספק לנו לשם כך. לכן, עבור השקפה מוניסטית אמיתית, אין בעיקרון גבולות לידע.

לעיתים שאלה כזו או אחרת, יכולה להישאר בלתי פתורה, כי עקב מכשולים הניצבים בדרכנו, איננו יכולים לגלות את כל הגורמים הרלוונטיים לקבלת התשובה. אולם, מה שאיננו מצליחים לגלות היום, עשויים אנו לגלות למחרת. מגבלות כאלה הן משניות וניתן להתגבר עליהן כאשר רוכשים ניסיון מעשי וכוח חשיבה."

התייחסותו של שטיינר לשימוש בהיפותזות

"במקרים אלה, היפותזות יכולות להיות תקפות, אולם, היפותזות אינן צריכות להתייחס למשהו, שבעיקרון אמור להיות בלתי נגיש להכרה שלנו. היפותזה על אטומים מוצדקת רק כאשר היא יכולה לעזור לאינטלקט המופשט, ולא כשהיא משמשת כטענה על אודות ישויות ממשיות האמורות להתקיים מעבר לתחום של העצמים שניתנים לקליטה על ידי החושים.

היפותזה יכולה להיות הנחה רק על אודות עובדות שעל פי טבען שייכות לעולם הנתון לנו, ושעדיין אינן נגישות לנו בשל אי אילו סיבות משניות, בממד הזמן והחלל."

הבעתי את השקפתי על אודות השימוש בהיפותזות כדי להראות שבעוד שלא ניתן להצדיק גבול לידע, מדעי הטבע אינם יכולים להימנע מלהיתקל בכאלה גבולות. במאמר שכתבתי הראיתי זאת רק בקשר למחקר בתחום מדעי הטבע. גישה זו, בכל אופן, תמיד אפשרה לי להמשיך על ידי שימוש במחקר רוחי מאותה נקודה שבה מחקר מדעי של התופעה החושית הגיע אכן לאותו גבול בלתי נמנע."

פרק ארבעים וחמש

אימון פנימי הדרוש כדי להתגבר על שיפוט מופשט של האינטלקט

"גורל חיי הציב בפניי את האימון הפנימי הדרוש כדי להתגבר על שיפוט מופשט, 'זה או אחר', של האינטלקט. סוג זה של שיפוט יוצר מחסומים שחוצצים בין הנפש האנושית לבין ממלכת הרוח. באותו עולם שום ישות או התרחשות אינה דורשת 'את זה או את זה'.

ביחס לעל-חושי, יש צורך להיות רב-צדדי. קיים צורך ללמוד לא רק בתיאוריה, אלא לשלב את האימפולסים העמוקים ביותר של הנפש, וכך, להתבונן בכל דבר מנקודות מבט רבות. נקודות השקפה כמו מטריאליזם, ריאליזם, אידיאליזם או ספיריטואליזם שכולן עובדו על ידי הוגים בדרכי חשיבה מופשטות אלי תיאוריות מקיפות המשמשות להסביר הכול, מאבדות כל עניין עבור אדם המכיר את העל-חושי. אז נוכח הוא לדעת, למשל, שהמטריאליזם לא יכול להיות יותר מאשר פילוסופיה שרואה את העולם אך ורק במונחים של ההתגלות החומרית שלו.

אכן, דרך מעשית להתפתחות בכיוון זה מחייבת ליצור, מתוך חוויית עולם רוחית – אחדותית, זיקה מפרה ומשלימה בין רגשות וגישות רוחניות קוטביות. זו היתה חווייה מהותית ומרכזית שבה התנסיתי ביחס לדברים רבים בוויימר. רוחו של גיתה פעלה בעצמה רבה בוויימר מכל עבר. עובדה משמעותית זו הפכה את התנסותי באירועים שם, באותה תקופה, לתרגיל נפשי מעשי בהצגה אמיתית של העולמות העל-חושיים."

פרק ארבעים ושבע

קשר קרוב עם שתי נפשות לאחר מותן, תודות לכושרות הראייה הרוחית

"כושרות הראייה הרוחית שנשאתי בנפשי באותה עת אפשרו קשר קרוב עם שתי נפשות לאחר מותן הארצי. הן לא היו כשאר המתים. בדרך כלל, החיים אחרי המוות קשורים בתחילה לחיים הארציים ובהדרגה, אט-אט, נוצר קשר להתנסויות חיים בספירה הרוחית של הוויית הקיום, עד לשלב החזרה לחיים הארציים הבאים.

שתי נפשות אלו היו בקיאות לעומק באידיאות החומריות של תקופתן. שתיהן עיבדו את החשיבה המדעית עצמה כמושגים. הן היו מרוחקות מהשקפת עולם רוחית. ללא ספק, שתיהן היו דוחות כל השקפה מסוג זה אילו היו צריכות להתעמת איתה, כי הן היו מגלות, על פי הרגלי חשיבה שגרתיים, שהעובדות דורשות "חשיבה של מדעי הטבע".

אולם, אותן נפשות היו כבולות על ידי מטריאליזם מודרני רק בעולם האידיאות שלהן. הן לא ניהלו חיים חומריים שהיו אמורים להיות תוצאה של החשיבה המטריאליסטית ששלטה בסביבה שבה חיו כבני אדם במהלך חייהם. הן נחשבו ל"טיפוסים מוזרים" בעיני האנשים שסבבו אותם. הן חיו בתנאים פרימיטיביים יותר מאשר היה מקובל או מאשר יכלו להרשות לעצמן.

לכן, הן לא נשאו עימן אל העולם הרוחי מטריאליזם שהשפיע על חיי הרצון שלהן, אלא את התוצאות של חשיבה מטריאליסטית באינדיבידואליות שלהן. באופן טבעי, כל זה התרחש על פי רוב, בתת ההכרה של שתי נפשות אלה. והנה, יכולתי לראות שלאחר המוות תוצאות החשיבה המטריאליסטית, אינן מרחיקות את האדם מהעולם הרוחי, האלוהי. ריחוק כזה מתרחש רק כאשר המטריאליזם חודר לספירת הרצון.

הנפשות של שני האנשים – זה שהייתי קרוב אליו בוינה וזה שאליו התוודעתי רוחית בוויימר – היו, לאחר מותן, דמויות רוחיות זוהרות בצורה נפלאה. הנפשות שלהם היו מלאות בתמונות של ישויות רוחיות הקשורות לבריאת העולם. אותם אנשים היו בקיאים באידיאות שבחייהם הארציים הקודמים עזרו להם לחשוב בדיוק רב יותר על תופעות חומריות. אם אידיאות מסוג זה היו זרות להם, הם לא היו מסוגלים לפתח קשר כזה אל העולם שלאחר המוות.

החשיבות של החשיבה המדעית נתגלתה לי ישירות מתוך העולם הרוחי באמצעות שתי נפשות אלו שחדרו לגורלי. ראיתי שאורח חשיבה זה, כשלעצמו, אינו בהכרח מרחיק מהשקפת עולם רוחית.

זה קרה בקשר לאותם שני אינדיבידואלים במהלך חייהם הארציים כי הם לא מצאו שום הזדמנות להעלות את החשיבה המדעית לרמה שבה מתחילה התנסות רוחית. לאחר מותם, הם ביצעו זאת באופן מושלם.

ראיתי שניתן להעלות את אותה חשיבה מדעית גם במהלך חיים ארציים לרמה זו, כאשר מטפחים אומץ לב וכוחות פנימיים פעילים באופן המתאים להתנסות זו. דרך התנסות באירוע חשוב שכזה בעולם הרוחי, ראיתי שהאנושות חייבת לפתח את היכולת לחשוב בצורה מדעית. בזמנים הקדומים, החשיבה נוצרה כך שהיא יכלה לאחד את הנפש האנושית עם הרוח של העולם העל-חושי.

כאשר בני אדם מתאמנים בידיעה עצמית, שהינה בסיס לכל ידיעה, זה עשוי להוביל אותם להיות מודעים לעצמם כהעתק, או אפילו כאיבר, של עולם רוחי אלוהי. אך זה לעולם לא יביא אותם לחוות את עצמם כישויות רוחיות עצמאיות שאינן זקוקות לאחרים. כתוצאה מכך, הקידמה הייתה צריכה לפתח את היכולת שלנו לתפוס עולם של אידיאות שאינן מוארות על ידי הרוח עצמה, אלא מומרצות על ידי החומר – ממלכה של אידיאות שהיא למעשה רוחית אך לא נגזרת מהרוח.

אין שום דרך שבה אנו יכולים להאיר בפנימיותנו את אותו עולם של אידיאות, בעודנו חיים בעולם הרוחי בין מוות ולידה מחדש. זה חייב להתבצע במהלך החיים הארציים, הואיל ורק על האדמה אנו נתקלים בהוויית קיום חומרית.

דרך אותן שתי נפשות יכולתי להתנסות במה שהאדם רוכש בחיים כשלמות – כולל החיים הרוחיים שלאחר המוות – על ידי השתלבותו בחשיבה מדעית. אולם, ראיתי אחרים שהרצון שלהם במהלך חייהם הארציים השתלט על התוצאות של חשיבה מדעית גרידא. הם הרחיקו עצמם מעולם הרוח ובמכלול החיים, בשל החשיבה המדעית, הם חיו פחות באנושיות שלהם מאשר בלעדי חשיבה זו.

אותן שתי נפשות נראו מוזרות בעיני האנשים שחיו איתן, כי הן לא רצו לאבד את האנושיות שלהן במהלך חייהן הארציים. הן הטמיעו לחלוטין חשיבה מדעית, כי הן רצו להגיע לדרגה של התפתחות רוחית אנושית שאחרת אינה ניתנת להשגה. לו הייתי פוגש באותן נפשות, כישויות פיזיות בחיים הארציים לא הייתי מסוגל לרכוש הבנה כזו דרכם. זקוק הייתי לעדינות הגדולה של הראייה הרוחית כדי לקלוט אותן בתוך העולם הרוחי, כי הטבע הפנימי שלהן ועוד הרבה יותר מכך, יכול היה להתגלות בפניי דרכן. ניתן לאבד מהר מאד את העדינות הנחוצה לראייה הרוחית, כאשר התנסויות של העולם הפיזי מסתירות, או לכל הפחות מחלישות, מה שניתן לחוות בדרך רוחית ישירה.

בשל האופן הייחודי שבו שתי נפשות אלה נכנסו לנתיב חיי, היה עליי לראות שזה היה משהו שנקבע על ידי הגורל עבור הנתיב שלי לידע.

עם זאת, לא היה דבר בעל אופי של "מדיום" בקשר שלי עם נפשות בעולם הרוח. לקשר שלי עם העולם הרוחי לא היה שום ערך עבורי אלא אם כן, היה מבוסס על תפיסה רוחית ישירה, אודותיה דנתי מאוחר יותר בפומבי בכתבי האנתרופוסופיים."

התייחסותו של שטיינר לנושא הספיריטיזם (ספיריטואליזם)

"בכל עת שנתקלתי בתופעה זאת, התעניינתי בסוג החיפוש שבא לידי ביטוי בספיריטיזם. כיום, הספיריטיזם הוא נתיב שגוי אל הרוח, שבו צועדות נפשות המחפשות אחר הרוח בדרך שנתפסת על ידי החושים אפילו באמצעות ניסויים – וזאת, היות ואותם אנשים איבדו כל רגש אנושי לנתיב רוחי אמיתי, ישר.

ניתן להעריך את הספיריטיזם ואת הכיוון והמטרות המוטעות שלו כאשר מתעניינים בצורה אובייקטיבית, ללא רצון להשתמש בו כאמצעי מחקר. הנתיבים של המחקר המדעי רוחי שטיפחתי הורחקו תמיד מכל צורה של ספיריטיזם. היה זה אפשרי, במיוחד בוויימר, לנהל שיחות מעניינות עם ספיריטיסטים, היות שלמשך זמן מה, אמנים התעניינו מאוד באפשרות למצוא קשר עם הרוח בדרך זו."

חזרה לשתי הנפשות ולתכני הספר 'הפילוסופיה של החירות'

"דרך הקשר שלי עם שתי נפשות אלו, שאבתי כוח פנימי לכתיבת ספרי: 'הפילוסופיה של החירות'. מה שניסיתי להציב בספר זה הם הדברים הבאים:

ראשית – התוצאה של פילוסופיית החשיבה שלי במהלך שנות ה-80 של המאה ה-19.

שנית – התוצאה של הראייה הישירה שלי אל תוך העולם הרוחי באופן כללי.

שלישית – למצוא כוח חדש, דרך המפגש שלי עם שתי הנפשות, בהן קלטתי את התקדמות האדם באבולוציה שנובעת מהשקפת עולם מדעית. ואולם, גם הן חשפו את הפחד של נפשות אצילות אשר חיות באספקט של הרצון של אותה השקפת עולם. נפשות אלה רעדו נוכח התוצאות המוסריות הנובעות מהשקפת עולם זו.

בספרי 'הפילוסופיה של החירות', חיפשתי אחר הכוח שמוביל מממלכת האידיאות של מדעי הטבע מבחינה מוסרית, אל תוך עולם הדחפים המוסריים.

ניסיתי גם להראות כיצד יכולים אנו להכיר עצמנו כישויות רוח עצמאיות – כי ישויות אנוש חיות באידיאות שלא עוד זורמות מהרוח אלא מומרצות ביחס לקיום החומרי – ולכן לפתח אינטואיציה למוסריות מתוך הישות שלנו עצמה. משמעות הדבר היא שהמוסריות קורנת מתוך האינדיבידואל העצמאי שהפך חופשי, כמו דחפים אתיים אינדיבידואליים, בדיוק כפי שאידיאות מתייחסות לעולם התופעות.

שתי נפשות אלה לא התקדמו עד לאינטואיציה מוסרית זו. הן נרתעו בצורה לא מודעת מן החיים, כי ראו את החיים אך ורק במונחים של רעיונות מדעיים שהיו צריכים להיות מורחבים מעבר לפיזי. באותה עת, דיברתי על אודות דמיון מוסרי כמקורה של המוסריות בישות האנושית האינדיבידואלית. מובן שלא התכוונתי לציין שמקור זה אינו אמיתי וממשי אלא בדיוק ההיפך.

רציתי לאפיין את הדמיון ככוח בכל התחומים שמאפשר לעולם הרוח האמיתי לפרוץ דרך אל ישויות אנוש אינדיבידואליות לפני שחווים את הרוחי הלכה למעשה – את הכוחות להכרה רוחית – אימגינציה, אינספירציה ואינטואיציה.

ואולם, הופעת קרן האור הראשונה של התגלות רוחית בתוך הישות האנושית – הכרת העצמי כאינדיבידואל – מתרחשת באמצעות כוח הדמיון. כוח זה אינו כלל דמיוני אלא הופך לתמונה של מציאות רוחית. אפשר להבחין בגישה זו, במתודה זאת, במיוחד אצל גיתה."

פרק ארבעים ושמונה

קשרים חברתיים טובים ויכולת לשוחח על עולם האידיאות, לצד קושי לדבר ישירות על התנסויות בעולם הרוח

"למרות שהקשרים החברתיים היומיומיים שהיו לי עם מגוון רחב של אנשים, יצרו קרקע פורייה לתחלופה נמרצת של אידיאות ודעות, הרי שבתקופת שהותי בוויימר לא נטיתי לדבר ישירות על אודות התנסותי בעולם הרוח, אף עם הללו שבשאר המובנים היה לי איתם קשר אינטימי.

החזקתי בהשקפה שעל האדם להבין שהדרך הנכונה לעולם הרוח מובילה תחילה להתנסות מודעת של אידיאות טהורות. טענתי, בכל דרך אפשרית, שכפי שניתן להתנסות במודעות בצבע, טונים, חום וכן הלאה, כך ניתן להתנסות במודעות באידיאות טהורות שיש להן חיים משל עצמן, שאינן מושפעות מתפיסה חיצונית כלשהי. רוח ממשית וחיה הווה באידיאות אלה. דיברתי על אודות העובדה שכל שאר ההתנסויות הרוחיות של האדם צריכות לעלות במודעות מתוך התנסות זו באידיאות. העובדה שחיפשתי תחילה אחר התנסות רוחית בהתחוות באידיאות, הובילה לאי-ההבנה שהזכרתי. אפילו ידידיי האינטימיים התייחסו אליי כרציונליסט או אינטלקטואל, שכן הם לא יכלו לראות את הממשות החיה באידיאות."

פרק ארבעים ותשע

חשיבותם של הקשרים עם בני אדם ב'תקופת בוויימר'

"תקופת שהותי בוויימר הסבה לי תכופות סיבות טובות להיזכר בה מאוחר יותר בחיי. החיים המוגבלים שנאלצתי לנהל בווינה הורחבו, והשפעתן של חוויות רבות במונחים של תרבות וטבע האדם, באה לידי ביטוי מאוחר יותר במהלך חיי. החוויות החשובות ביותר, שהותירו חותם עמוק בנפשי היו הקשרים עם בני האדם."

פרק חמישים ואחת

טרנספורמציה (מטמורפוזה) עמוקה בחיי הנפש

"עם תום שהותי בוויימר הייתי בן 36. כשנה קודם לכן החלה טרנספורמציה עמוקה בנפשי. כאשר עזבתי את וויימר, טרנספורמציה זו הפכה להתנסות נחרצת. לא היה לחוויה זו שום קשר עם השינוי שחל בנסיבות החיצוניות של חיי, למרות שהשינוי עצמו היה עצום.

אף פעם לא התקשיתי בכל הנוגע לידע על העולם הרוחי ועל התנסות בו, ואולם, המאמץ להבין את העולם החושי באמצעות תפיסה חושית, הסב לי קושי עצום. היה זה כאילו התנסות הנפש הפנימית שלי לא הרחיקה לכת מספיק אל האיברים החושיים כדי להתאחד לחלוטין עם מה שהם קלטו.

זה השתנה לחלוטין בתחילת שנתי ה-36. היכולת שלי להתבונן בחומר פיזי, בתהליכים ובישויות, הפכה מדויקת יותר ויציבה. זה היה המצב הן ביחס לחוויותיי בתחום המדעי והן ביחס לחיים עצמם. תמיד היה לי קל להבין את ההקשרים המדעיים הרחבים שיש להבינם בדרך רוחית לחלוטין. בכל אופן, להתבונן בעצמים חומריים בצורה מדויקת דרש מאמץ עצום, ובמיוחד לשמרם בזיכרון.

עתה, מצב זה השתנה לגמרי. תשומת לב חדשה לתופעות שנתפשות על ידי החושים התעוררה בי. הפרטים נעשו חשובים, הייתה לי תחושה שהעולם החושי יכול להראות משהו שרק הוא יכול לחשוף. התייחסתי אל זה כאידיאל – לדעת את העולם הפיזי, אך ורק דרך מה שיש לו לומר, בלי להכניס לתוכו אף לא אחת ממחשבותיו של האדם או אספקט אחר של נפשו.

נעשיתי מודע לכך שהתנסיתי בטרנספורמציה פנימית של הנפש, שבדרך כלל מתרחשת בגיל מוקדם יותר. נוכחתי לדעת שיש לכך השלכות מאוד ברורות על חיי הנפש. למדתי לדעת שבני האדם אינם מגיעים להבנה טהורה – לא של העולם הרוחי ולא של העולם הפיזי-חושי, כי הם עוברים בגיל מוקדם ממעורבות הנפש בעולם הרוח אל התנסות בעולם הפיזי.

לאחר מכן, מה שיש לתופעה לומר לחושים מתערבב עם מה שהנפש מתנסה בו דרך הרוח ועם מה שנדרש על מנת ליצור תמונה מנטלית של אותה תופעה.

דיוק מוגבר זה וחדירה יסודית יותר של התבוננות חושית, פתחו עבורי דלת אל עולם חדש לחלוטין. כאשר הממלכה החושית נתפסת בצורה אובייקטיבית, חופשית מכל סובייקטיביות, היא חושפת משהו שעל אודותיו אין לתובנה הרוחית דבר לומר.

התנסות זו 'שפכה אור' על ממלכת הרוח. כאשר הטבע האמיתי של הפיזי חושף את עצמו דרך התבוננות חושית, אפשרי עבור ההכרה לקבוע את הטבע הנפרד של הרוח, חופשי מכל התרשמות פיזית."

המשמעות של טרנספורמציה נפשית עמוקה זו על אופי ההתבוננות בבני אדם ופעילותם, מתוך דחף מוסרי מטוהר, ללא שיפוט

"התנסות זו הייתה הנוקבת ביותר עבור חיי הפנימיים והשפעתה באה לידי ביטוי בקשר עם בני האדם סביבי. כושרות ההתבוננות שלי עם אובייקטיביות וטוהר מוחלטים, נטלו על עצמם להתבונן אל מה שהאדם מראה בחיים. נמנעתי בקפדנות מלבקר את מעשיהם של אחרים או מלאפשר לחיבה או לסלידה להשפיע על הקשר שלי עימם. המאמץ הכולל שלי היה "לאפשר לישויות אנוש, כמות שהם, לעשות את הרושם שלהם עליי.

עד מהרה נוכחתי לדעת שדרך זו של התבוננות בעולם מוליכה למעשה אל תוך עולם הרוח. כאשר מתבוננים בעולם הפיזי בדרך זו, יוצא האדם לגמרי מתוך עצמו וזה מאפשר לו לחזור אל העולם הרוחי עם כוחות מוגברים להתבוננות רוחית.

כתוצאה מכך, הופיע בפני נפשי, באותה עת, הניגוד המלא בין העולם הרוחי לבין העולם הפיזי. ואולם, לא חשתי שיש ליישב את הניגוד הזה באמצעות טיעון פילוסופי כמו המוניזם למשל. במקום זאת, חשתי שהיכולת של האדם לעמוד במלואו עם הנפש בתוך ניגוד זה, משמעותו להבין את החיים. במקום שבו יש חיים, פעילה קוטביות. החיים עצמם מכוונים אל התגברות מתמדת ויצירה מחדש של ניגודים.

התעוררות של רצון להתמסרות נמרצת להתנסות בתעלומות החיים

"לאור חוויות אלו, חשתי שמתעוררת בי התמסרות נמרצת להתנסות בתעלומות החיים, ולא רק להבינם באמצעות תיאוריות. על מנת למצוא יחס נאות לעולם באמצעות מדיטציה, שמתי בפני נפשי שוב ושוב את המחשבה הבאה:

העולם מלא תעלומות – יכול אני לגשת אליהן באמצעות כוח ההכרה, שמוביל את האדם אל תוכן מחשבה כפיתרון לתעלומה. אולם, כך אמרתי לעצמי, תעלומות אינן באות על פיתרונן באמצעות מחשבות. המחשבות מביאות את הנפש אל נתיב הפיתרון אך הן לא מכילות את הפיתרון.

תעלומה צצה בעולם הממשי כתופעה. הפיתרון צץ במידה שווה באותה ממשות. משהו מופיע כישות או כתהליך ופותר את הבעיה. חשבתי גם: העולם כולו, מלבד הישות האנושית, מהווה תעלומה – 'תעלומת העולם הממשית', ובני האדם הם פיתרונה. כתוצאה מכך יכולתי לחשוב: בני האדם, בכל רגע שהוא, יכולים לדבר על אודות אותה תעלומה אוניברסאלית, אך תשובתם לא תוכל להכיל יותר ממה שהם למדו אודות עצמם כבני אדם.

כך הופכת גם ההכרה לתהליך במציאות. שאלות חושפות עצמן בעולם. תשובות חושפות עצמן כממשויות. הידע הינו השתתפות האדם במה שיש לישויות ולתהליכים בעולם הרוחי ובעולם הפיזי לגלות.

כבר רמזתי על כך, שבכל פעם שחיפשתי אחר תובנה באמצעות מדיטציה על יסודות העולם, הייתה לי התנסות נפשית נמרצת ביותר. החשוב ביותר – התנסות נפשית זו, עם כל עוצמתה באותה עת, עלתה מתוך התמסרות אובייקטיבית להתבוננות חושית צלולה, מוחלטת. דרך ההתבוננות הוענק לי עולם חדש. כל מה שהכרתי בפנימיותי עד לאותה עת, היה עליי למצוא בהתנסות התואמת בנפש, על מנת להגיע לאיזון עם החדש.

התלהבתי עמוקות ממה שמאוחר יותר קראתי לו "ידע תואם למציאות". היה לי ברור במיוחד שידע זה, כשבאמת תואם הוא למציאות – אינו משאיר את הישות האנושית מחוץ לתהליכי העולם. עבורי, ידע אינו שייך רק לישות האנושית אלא להוויית הקיום של העולם בכללותו והופעתו. השורשים והגזע של העץ אינם שלמים אלא אם הם מובילים כל הדרך אל הפריחה. באופן דומה, הוויית הקיום של העולם והופעתו אינם באמת קיימים, אלא אם הם ממשיכים לחיות והופכים לתמצית הידע.

תובנה זו גרמה לי לחזור, בכל הזדמנות הולמת, על הדברים הבאים: כישויות אנוש, איננו הישויות אשר בוראות את תמצית הידע עבור עצמנו. תחת זאת, נפשנו מהווה את הבמה שעליה העולם עצמו מתחיל לחוות את הווייתו ואת התהוותו. ללא ידע – העולם היה נשאר בלתי שלם."

התייחסות נוספת לנושא החווייה המיסטית

"תובנות אלו שפכו אור בהיר יותר על עולם ה"מיסטיקה". זה הוציא את ההתנסות האנושית בתהליך אוניברסאלי מתוך 'רגשות מיסטיים אינסופיים', ומיקם אותה באור שבו האידיאות מגלות את עצמן.

השורשים והגזע של עץ הם בתחילה ללא פריחה, ובאופן דומה, העולם החושי, כשהוא נתפס רק בפרטיו, הוא בראש ובראשונה ללא אידיאות. והפריחה אינה מהווה את הקמילה של חיי הצמח, אלא טרנספורמציה של הוויית קיומם. באופן דומה, עולם האידיאות האנושי ביחס לעולם החושי הוא מטמורפוזה של הוויית קיום פיזית, ולא השפעה מיסטית חשוכה הנוצרת בצורה מעורפלת בעולם הנפש האנושית. כל אשר חי כידע בנפש האדם חייב לזהור בצורה ברורה ובוהקת. כפי שזוהרת התופעה הפיזית באור השמש. עבורי, תובנה זו הייתה התנסות נפשית ברורה לחלוטין. אך היה זה קשה בצורה בלתי רגילה לבטא זאת."

חזרה לסוף תקופת שהותו של שטיינר בוויימר

"לקראת סיום תקופת שהותי בוויימר (1897), כתבתי את הספר 'השקפת עולמו של גיתה' והשלמתי את ההקדמה לכרך האחרון של מהדורת גיתה שערכתי עבור הוצאת קירשנר – הספרות הלאומית הגרמנית.

זוכר אני במיוחד את מה שכתבתי כהקדמה לפתגמים בפרוזה של גיתה, בהשוואה לדרך שבה גיבשתי את הספר 'השקפת עולמו של גיתה'. אם קוראים את שתי היצירות האלה, שאותן כתבתי פחות או יותר במקביל, ניתן למצוא לכאורה סתירה אחת או שתיים בין שתיהן.

ואולם, אם מחפשים אחר מה שחי מתחת לפני השטח, מבחינים שמה שמתגלה על פני השטח – ניסוחים של התנסות ישירה בתחומים עמוקים יותר של החיים, הנפש והרוח – לא יופיעו כסתירה אלא כמאבק למציאת אמצעי ביטוי. זהו מאבק לנסח מושגים כהשקפת עולם – מושגים כפי שתיארתי כאן כהתנסות של ידע, יחס האדם לעולם וההופעה של תעלומות הוויית הקיום האמיתית ופיתרונן.

התנסותי בתהליך ההכרה, כפי שמתואר כאן, הניבה פירות כאשר היה עליי לתאר פילוסופיות שונות שהתפתחו במהלך ההיסטוריה. על פי השקפתי, כל מי שדוחה כתבים שבהם הנפש נאבקת בצורה הכרתית – היינו, בגלל שהמאבק הקוסמי מתגלה על במת הנפש האנושית – אינו יכול, בתודעה, לחדור בהצלחה את הממשות האמיתית. במשך זמן רב חיה הכרה זו בעולם המושגים שלי, וכעת קיבלה הכרה זו אישור באמצעות תפיסה רוחית."

פרק חמישים ושתיים

לימוד טבעה של המדיטציה וחשיבותה להבנת עולם הרוח

"התנסויות חשובות מאוד היו קשורות לטרנספורמציה בחיי נפשי. למדתי באמצעות התנסות פנימית, את טבעה של המדיטציה ואת חשיבותה להבנת עולם הרוח. לפני כן ניהלתי חיי מדיטציה, אך האימפולס לכך נבע מידע אידיאלי על ערכם עבור פילוסופיה שמכירה ברוח.

עתה, עלה משהו בתוכי שעורר צורך חיוני, שלא לומר קיומי, עבור חיי נפשי. חיי הנפש הגיעו לדרגה שבה המדיטציה הפכה לצורך אשר, ממש כמו אורגניזם חי ומתפתח, בשלב מסוים של האבולוציה צריך לנשום באמצעות ריאות.

הקשר בין ידע רגיל קונספטואלי שנרכש באמצעות תפיסה חושית עם תפיסה של הספירה הרוחית, לא היה עוד רק התנסות בממלכת האידיאות. זה הפך להתנסות שהישות האנושית כולה שותפה בה. ספרי 'הפילוסופיה של החירות' נולד מתוך ההתנסות שמערבת את הישות האנושית כולה, מכילה את העולם הרוחי בדרך יסודית הרבה יותר מאשר ההתנסות באידיאה.

עם זאת, כאשר מתנסים ישירות באידיאות, זה מייצג דרגה גבוהה יותר מאשר הבנה קונספטואלית רגילה של הממלכה החושית. באמצעות התנסות ישירה באידיאות, ניתן להבין לא רק את עולם החושים, אלא את העולם הרוחי הסמוך לעולם החושים. כאשר כל זה ביקש אחר ביטוי והתנסות בנפשי, שלושה סוגי ידע נתגלו בפני ישותי הפנימית:

סוג הידע הראשון הוא ידע קונספטואלי הנרכש באמצעות התבוננות חושית. ידע מסוג זה מוטמע ונשמר על פי יכולת הזיכרון. החזרה על ידע זה חשובה רק משום שהיא עוזרת לשמר אותו בזיכרון. הסוג השני של ידע הוא מושגים שאינם נרכשים באמצעות התבוננות חושית. הם נחווים באורח פנימי וללא תלות בחושים. הטבע הפנימי של התנסות זו מבטיח שמושגים אלה מבוססים על ממשות רוחית. האדם מתנסה בעובדה שהמושגים מכילים הבטחה לממשות רוחית באותה ודאות (דרך טבע ההתנסות עצמה) שיש לאדם בזיהוי ההבדל בין מציאות פיזית לבין אשליה כאשר רוכשים ידע על העולם החושי.

שלא כמו ברכישת ידע על אודות העולם החושי, אין זה מספיק רק להטמיע את הידע "הרוחי האידיאלי" הזה כך שיהווה קניין כמו זיכרון. ההטמעה צריכה להיות תהליך מתמשך. אין זה מספיק לאורגניזם לנשום לרגע ואז להשתמש בנשימה מוטמעת זו כדי להמשיך בתהליכי החיים שלו. באותו אופן, אין זה מספיק להטמיע ידע רוחי אידיאלי פעם אחת בלבד כפי שעושים עם ידע חושי.

זהו צורך עבור הנפש להיות ללא הרף בפעולת גומלין עם העולם שאליו היא נכנסת באמצעות ידע מסוג זה. זה קורה באמצעות מדיטציה, אשר, כפי שצוין לעיל, ממשיכה מתוך תובנה אידיאלית של ערכה. חיפשתי אחר קשר הדדי זה זמן רב לפני שהתרחשה הטרנספורמציה בחיי נפשי (בשנתי ה-35). אז קרה שהמדיטציה הפכה לצורך מוחלט עבור חיי הנפש שלי.

עם זאת, הסוג השלישי של ידע הופיע בפני ישותי הפנימית. הוא הוביל אותי עמוק יותר אל תוך העולם הרוחי ואפשר איחוד חי ואינטימי עם עולם זה. בשל צורך פנימי, היה עליי שוב ושוב למקם סוג מיוחד מאוד של תמונה מנטלית במרכז תודעתי.

אם אני עוסק במרץ בתמונות מנטליות השוכנות בעולם החושי, הנני נמצא – במונחים של התנסות ישירה – בעמדה שאני יכול לדבר על הוויית הקיום הממשית של מה שנחווה רק כל עוד אני מתבונן בעצם או במאורע. החושים מבטיחים את אמיתות הדבר שמתבוננים בו. כל עוד אני מתבונן. אך זה אינו אמיתי כאשר אני מתאחד עם הישות או עם המאורעות בעולם הרוחי באמצעות ידע רוחי אידיאלי לחלוטין. בידע מסוג זה, יש לאדם התנסות ישירה של הוויית הקיום הרציפה שלו מעבר למשך זמן התפיסה הישירה עצמה עם יכולת תפיסה אחת בודדת.

למשל, אם האדם חווה את האני האנושי כמרכז ישותו שלו, אז הוא יודע גם בהתנסות תפיסתית ישירה, שאני זה היה קיים לפני החיים בגוף פיזי ושהוא ימשיך הלאה אחרי סיומם של חיים אלו. מה שהאדם חווה מ'האני' מתגלה ישירות בדיוק כפי שפרח הורד מגלה את אדמומיותו לתפיסה ישירה.

במדיטציה כזו, המתורגלת בשל צורך פנימי בחיים רוחיים, נהיה האדם מודע בהדרגתיות "לרוח אנוש פנימית" שיכולה לחיות, לקלוט ולנוע בתוך ממלכת הרוח, מנותקת לחלוטין מהאורגניזם הפיזי. ההשפעה של המדיטציה אפשרה לאדם רוחי עצמאי זה להיכנס לתחום התנסותי, שהעמיק מאוד את התנסותי ברוח.

ניתן בקלות להוכיח באמצעות התבוננות עצמית רגילה שידע על אודות העולם הפיזי נרכש באמצעות האורגניזם הפיזי. יתרה מזאת, אפילו ידע רוחי אידיאלי עדיין תלוי באורגניזם. במובן זה, התבוננות עצמית מראה שכאשר אנו מתבוננים באמצעות החושים, כל פעולה בודדת של הכרה קשורה לאורגניזם.

בידע רוחי אידיאלי, כל פעולה בודדת של הכרה הינה בלתי תלויה לחלוטין באורגניזם הפיזי. העובדה שאנו מסוגלים לפתח סוג זה של ידע תלויה בחיים בתוך האורגניזם הפיזי. הסוג השלישי של ידע עולה דרך הישות האנושית הרוחית, רק כאשר היא יכולה לשחרר עצמה מהאורגניזם הפיזי, כאילו גוף פיזי זה לא היה קיים כלל.

יכולתי לחוש בנסיגה של אספקט מסוים של האלמנט התפיסתי של חיי הפנימיים מוחלף על ידי אלמנט הרצון. זה יכול היה לקרות רק כאשר הרצון נמנע מכל אימפולסיביות סובייקטיבית ביחס לפיתוח ידע. רצון זה גדל ביחס ישר להצטמצמות המרכיב התפיסתי. הרצון חדר, התרחב והעמיק בתוך חיי ההכרה הרוחית שקודם לכן הושגה כמעט באופן בלעדי על ידי המרכיב התפיסתי. נוכחתי לדעת שלאפיין את חיי הנפש כמחשבה, רגש ורצון, הינו בעל חשיבות מוגבלת. במציאות, החשיבה מכילה בתוכה גם רגש וגם רצון.

פשוט, החשיבה חודרת וממלאת את חיי הרגש ובאופן דומה, הרגש והחשיבה חיים ברצון. כעת, חוויתי מתוך הכרה איך הרצון ספג יותר חשיבה והחשיבה ספגה יותר רצון.

מצד אחד, מובילה המדיטציה אלי ידע רוחי. מצד שני, מובילות התוצאות של התבוננות פנימית כזו להתחזקות פנימית של רוח האדם, ללא תלות באורגניזם הפיזי שמאפשר את ביסוסה של הישות האנושית בעולם הרוח כפי שהישות הפיזית של האדם מתבססת בעולם הפיזי.

האדם רוכש מודעות גוברת לעובדה שהקשר בין רוח האדם ובין העולם הרוחי הופך חזק יותר לאין שיעור כאשר האורגניזם הפיזי אינו מונע את התהוותו של קשר זה. עם המוות, הקשר בין האורגניזם הפיזי לבין העולם הפיזי מסתיים, כאשר רוח האדם חדלה לתמוך בקשר זה.

אלה הרוצים לראות את הקשר האמיתי בין האדם לעולם באור הנכון חייבים להכיר ביכולת האנושית להתלכד עם כל סוג של הוויית קיום. אלה שאינם יכולים להכיר בזאת יתייחסו אל הידע לא כחלק מן העולם אלא כהעתק חסר חשיבות בלבד של חלק כלשהו של העולם. ועם הכרה שיוצרת רק העתקים איננו יכולים להשיג ישות פנימית אשר, בתור אינדיבידואליות שבמלוא המודעות, מעניקה לנו התנסות פנימית של העמידה איתנה שלנו בקוסמוס בכללותו."

דיבור על תהליך הידיעה שיאפשר לבני האדם 'לתפוס' את הרוח באופן ישיר

"היה לי חשוב לדבר על אודות הידע כך, שהרוח לא תתקבל על ידי ישויות אנוש אלא תוכר על ידם כניתנת לתפיסה. נראה לי חשוב יותר לבסס את העובדה, ש"היסוד הקדמוני" של הוויית הקיום שוכן בתוך מכלול ההתנסויות האנושיות, מאשר לקבל תיאורטית איזו רוח לא ידועה באיזשהו 'עבר' לא ידוע.

כתוצאה מכך, היה עליי לדחות את אורח החשיבה שמסביר תחושות צבע, חום, צליל וכן הלאה, רק כעולם חיצוני לא ידוע שעולה בישות האנושית באמצעות תפיסה חושית, בעוד שהעולם החיצון עצמו ניתן להבנה רק בתור השערה. עבור ההכרה ההתנסותית שלי, התיאוריות הבסיסיות של פיזיקה ופיזיולוגיה היו מזיקות במיוחד.

התנסות פנימית זו הפכה יותר ויותר נמרצת במהלך אותה תקופה של חיי. כל מה שתואר בפיזיקה ובפיזיולוגיה כ'נמצא מאחורי תחושות סובייקטיביות' גרם לי (אם רשאי אני להשתמש בביטוי זה) לאי נוחות הכרתית פנימית.

מצד שני, למרות הצורה הלוקה בחסר של האידיאות שלהם – הייתה לליאל, לדרווין ולהקל נטייה לחשיבה שיכולה הייתה להיות בריאה לו רק פותחה הלאה.

למשל, העיקרון של ליאל – שניתן להסביר את תופעות האבולוציה של האדמה שאינן נגישות להתבוננות חושית (היות שהתרחשו בעבר) באמצעות רעיונות הנובעים מהתבוננות בתופעות אבולוציוניות עכשוויות – נראה לי מועיל כפי שהוצג.

נראה לי גם, שהניסיון להבין את המבנה הפיזי של האדם על ידי הפקת צורת האדם מתוך צורות בעלי החיים, כפי שהקל עושה בספרו האבולוציה של הישות האנושית, יהווה בסיס טוב להתפתחות הידע. חשבתי שבני האדם חוסמים את עצמם מפני העולם הרוחי בגלל שהם מגבילים את הידע ל'דבר לכשעצמו', בהתאם למשוער.

מצד שני, הם משקיפים על העולם החושי בדרך שמאפשרת להם לראות שדבר אחד מסביר את האחר. למשל, שהשלב העכשווי של האדמה מסביר מבחינה גיאולוגית את העבר וצורות בעלי החיים מסבירות את זו של האדם – דוגמא זאת מראה שישנה נכונות להרחיב סוג זה של הסבר לתופעות, גם לרוח."

פרק חמישים ושלוש

סיכום הפרק השני בחייו של שטיינר

"עליי לסכם פרק שני זה של חיי עם הטרנספורמציה בחיי נפשי שאותה תיארתי. גורלי נטל כיוון חדש לחלוטין. העבודה שנזדמנה לי בשל נסיבות חיצוניות, הן בווינה והן בוויימר, הייתה בהרמוניה מלאה עם מאמציי הפנימיים. כל כתביי התבססו על יסוד השקפת עולמי הרוחית אפילו כאשר צורך פנימי דרש שאתייחס פחות לאותה ספירה רוחית עצמה.

המטרות של ההוראה שלי בווינה עלו מתוך התובנות של נפשי שלי. כל מה שעשיתי ביחס לעבודת גיתה בוויימר נקבע על ידי מה שראיתי כמשימה האמיתית שנובעת ממחויבות חופשית זו. לא נתקלתי בקושי מיוחד בהבאת המשימות החיצוניות לידי הרמוניה עם מטרותיי הפנימיות."

שטיינר מבחין ברעיון חירות היצירה האנושית מתוך זיקה בין פעילותו הרוחנית ונסיבות חייו

"זה בדיוק מה שאִפשר לי להבחין ברעיון החירות ולהציגו בדרך שנראתה לי ברורה. אינני חושב שהמשמעות שייחסתי לנקודת המבט שלי על החירות הפכה אותי לחד-צדדי. חירות, אחרי הכול, הינה מציאות אובייקטיבית שאינה ניתנת לשינוי על ידי התנסותו האישית של האדם, שבאופן מצפוני שואף לידע. התנסות אישית משפיעה לכל היותר על דרגתה של התובנה האפשרית.

השקפתי על החירות הייתה קשורה ישירות לקונספט (שבדרך כלל לא הובן) של האינדיבידואליזם האתי כתפיסת העולם שלי. התנסות פנימית זאת התפתחה באופן משמעותי בתחילת הפרק השלישי של חיי. קודם לכן, היה זה מרכיב חי בתפיסת עולמי. כעת הוא הפך להתנסות פנימית חזקה שמילאה את ישותי האנושית."

הצורך לשכלל את דרך עיצוב ההשקפה על המחקר בתחומי הפיזיקה, הפיזיולוגיה והביולוגיה

"התעורר צורך שאמשיך לשכלל את הדרך שבה עיצבתי את השקפותיי על התחומים שנחקרו על ידי הפיזיקה, הפיזיולוגיה והביולוגיה. היה עליי לגלות האם אימפולס שדוחף את האדם לפעולה יכול לגלות עצמו בעולם החיצון. מצאתי שהכוחות האלוהיים-רוחיים שמנפישים את הרצון האנושי אינם יכולים לחדור אל האדם הפנימי מבחוץ.

כאשר ניגשים לפיזיקה, פיזיולוגיה וביולוגיה בדרך הנכונה, נראה לי שהם מובילים למעשה אל מסקנה זו. הטבע לא סיפק אף נתיב שבו אימפולס רצון יוכל לחדור את הישות האנושית מבחוץ. מכאן נובע, שאף אימפולס אלוהי-רוחני אינו יכול לחדור מבחוץ אל מרכזה של הנפש שבה מתהווים אימפולסי הרצון האנושי. כוחות טבע חיצוניים יכולים לנוע לקראת מה שטבעי הינו בישות האנושית.

במציאות, זה אינו ביטוי של רצון חופשי אלא 'הארכה' של פעילות טבע חיצונית שמתבטאת דרך הישות האנושית. כתוצאה מכך, בני האדם אינם שולטים שליטה מלאה על ישותם שלהם, אלא נשארים ישויות הפועלות ללא חירות, 'תקועות' בכל מה שקשור לטבע."

מהו הנתיב של הנפש, המוביל מ'רצון לא חופשי' לפעילות רצון מוסרי באמת?

"שוב ושוב נוכחתי לדעת שהשאלה החשובה באמת אינה האם הרצון האנושי הינו חופשי, אלא: מהו הנתיב של הנפש המוביל מרצון לא חופשי או 'טבעי' אל חירות – כלומר, לרצון מוסרי באמת? ניתן להשיב על שאלה זו רק על ידי התבוננות בדרך שבה הרוח האלוהית שוכנת בכל נפש אינדיבידואלית. מוסריות עולה מתוך הנפש האנושית האינדיבידואלית. כתוצאה מכך, האימפולס המוסרי חייב להיות מוצת באותה ישות לגמרי אינדיבידואלית של הנפש האנושית.

חוקי מוסר בצורה של צווים הנובעים מנסיבות חיצוניות, אינם הופכים לאימפולסים מוסריים כאשר אנו מכוונים את הרצון שלנו על-פיהם, אפילו אלו שמקורם בעולם הרוחי.

אימפולסים מוסריים עולים רק כאשר אינדיבידואל חווה את החשיבה כממשות רוחית חיה בפנימו. החירות חיה בחשיבה האנושית. הרצון אינו חופשי בעצמו אך המחשבה מעניקה את אותו כוח לרצון.

בספרי הפילוסופיה של החירות, שמתי דגש בצורה נחרצת על חירות המחשבה ביחס לטבע המוסרי של הרצון. רעיון זה התחזק במיוחד באמצעות מדיטציה. מערך העולם המוסרי חשף את עצמו בבהירות גוברת והולכת כביטוי ארצי, כחותם של מערך פעילות באזורים רוחיים גבוהים יותר. מובן מאליו שזה יופיע בהבנה התפיסתית של האדם ברגע שהוא מסוגל להכיר בממשותה של הרוח.

בשלב זה בחיי, התחברו תובנות אלה לאמת מקיפה שאליה הגעתי קודם לכן והיא, שהתופעות בעולם אינן ניתנות להסבר כאשר משתמשים בחשיבה כדי 'להסביר אותן'. כאשר משתמשים בחשיבה, ניתן לראות את ההקשרים בין התופעות בצורה כזו שהאחד מסביר את השני. בהקשרים אלה, תופעה אחת נראית כחידה, תופעה אחרת – כפיתרון, ובני האדם עצמם הופכים למילה עבור העולם החיצון שאותו הם קולטים. לכן, האמת של האימגינציה נהייתה להתנסות פנימית ישירה: הלוגוס, החכמה והמילה שולטים בעולם ובכל תהליכיו."

אימגינציות השופכות אור על טבעו של המטריאליזם

"חשתי שדרך אימגינציות אלה יכולתי להבין בבהירות את טבעו של המטריאליזם. התייחסתי לחשיבה המטריאליסטית כהרסנית לא בגלל שהיא מפנה את כל תשומת הלב כלפי המרכיב החומרי של התופעות, אלא בגלל הדרך שבה היא חושבת על החומר.

כאשר מטריאליסטים חוקרים חומר הם לא שמים לב לכך שבמציאות הם נמצאים בנוכחותה של רוח המגלה עצמה כחומר. הם לא מבינים שהרוח משנה עצמה לחומר כדי להשיג אופן פעולה שאפשרי אך ורק באותה צורה. הרוח חייבת קודם לקבל צורה של 'מוח חומרי' כדי לחיות בעולם של תמונות מנטליות שמעניק לבני האדם בחייהם הארציים פעילות חופשית של מודעות עצמית. זה נכון שבמוח עולה הרוח מתוך החומר, אך רק אחרי שנוצר המוח החומרי מתוך הרוחי.

היה עליי לדחות את החשיבה שיושמה על ידי הפיזיקה והפיזיולוגיה, פשוט בגלל שחומר פיזי – כאשר אינו נחווה אלא עובר אינטלקטואליזציה – הוצג כדחף החיצוני להתנסות האדם ברוח. כתוצאה מכך חושבים על החומר בצורה כזו שבלתי אפשרי לזהות את הנקודה שבה הוא הופך לרוח. חומר כזה, שחשיבה זו מניחה שהוא ממשי, פשוט אינו קיים בשום מקום.

פעם במהלך שנות התשעים של המאה הקודמת (ה-19), דיברתי בפרנקפורט על המיין, על השקפתו של גיתה ביחס לטבע. כהקדמה אמרתי שרציתי לדבר רק על ההשקפה של גיתה על הטבע האורגני, היות שלא ניתן באמצעות הפיזיקה הרגילה לבנות גשר אל האידיאות שלו על אור וצבע. בכל אופן, עבורי אי יכולת זאת ביטאה נאמנה את הכיוון הרוחי באותה תקופה.

זמן מה לאחר מכן הייתה לי שיחה עם פיזיקאי חשוב בתחומו, אדם שהתעסק רבות עם ההשקפה של גיתה ביחס לטבע. אותה שיחה הגיעה לשיאה כאשר אמר: 'בגלל הטבע של האידיאות של גיתה על צבע, הפיזיקה אינה יכולה לעשות דבר עימם'. לא היה דבר לומר – שתקתי. מכל הכיוונים שמעתי וראיתי: החשיבה המקובלת של התקופה אינה מסוגלת לעשות דבר עם מה שכעת הינו כה ברור ואמיתי עבורך.

המשך לחלק שלישי ואחרון

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *