התאוסופיה של הרוזנקרויצריזם – 05

התאוסופיה של הרוזנקרויצריזם

רודולף שטיינר

סדרה של ארבע-עשרה הרצאות

מינכן: 22 במאי עד 6 ביוני 1907

99 GA

תרגום מאנגלית: יוחנן מרגלית

תיקונים: דליה דיימל

עריכה ותיקונים: דניאל זהבי

החיים הקהילתיים של האדם בין מוות ללידה חדשה. הלידה לתוך העולם הפיסי

הרצאה מספר 5       30.5.1907

הגענו לנקודה זו בלימודנו כאשר שמענו שהאדם היורד מאזורים רוחיים לובש גוף אתרי ויש לו לרגע קצר חיזיון של החיים המחכים לו על האדמה. שמענו על המצבים הבלתי נורמליים שעלולים להיגרם מחזיון זה. לפני שנתקדם הלאה נענה על שאלה שעלולה להראות חשובה למי אשר מפנה את מבטו הרוחי אל הדוואכאן: באיזה משמעות יש חיים משותפים בין בני האדם בין המוות ללידה חדשה? משום שיש חיים משותפים, לא רק בין בני האדם על האדמה הפיסית אלא גם בעולמות העליונים. בדיוק כפי שפעילויות של בני האדם בממלכת הרוח מגיעות מטה לתוך העולם הפיסי, כך כל היחסים והקשרים אשר נוסדים בין אנשים על האדמה מתפשטים למעלה אל תוך העולם הרוחי.

הבה ניקח דוגמה מוחשית, למשל, היחסים שבין אמא לילד. האִם יכולים להיות ביניהם יחסים הנמשכים הלאה? באמת כן ונוסף על כך, הרבה יותר אינטימיים ויותר יציבים מן היחסים שנוסדים כאן על האדמה. אהבת-אם היא מין אינסטינקט טבעי, יש בה משהו מטבע החיה. כאשר הילד גדל היחסים הללו הופכים יותר מוסריים, אתיים ורוחיים. כאשר אמא וילד לומדים לחשוב ביחד, כאשר יש להם חוויות משותפות, האינסטינקטים הטבעיים נבלעים יותר ויותר ברקע. הם סיפקו רק את ההזדמנות לחישול הקשרים היפים של האיחוד הקיים במשמעות הגבוהה ביותר באהבת האם לילד ובאהבת הילד לאמו. ההבנה ההדדית והאהבה שמתגלה כאן ממשיכות הלאה לתוך האזורים של העולם הרוחי גם אם כתוצאה מכך שאחד מהשניים מת מוקדם יותר השני נראה לזמן מה כמי שנפרד מהמת. כאשר תקופה זו חולפת, הקשר שהיה על האדמה קיים בעולם הרוחי, חיוני ואינטימי באותה מידה. השניים שוב יחדיו. גם אם האינסטינקטים החייתיים הטהורים אינם מאריכים ימים. הרגשות והמחשבות הנארגים בין נפש אחת לחברתה על האדמה אינם מעוכבים בעולם הבא ע"י העטיפות הקיימות כאן. הדוואכאן מקבל מבנה ומראה מיוחדים כתוצאה של היחסים הנרקמים כאן על האדמה.

הבה וניקח דוגמא אחרת. ידידות וחיבה נולדות מקרבת נפשות. הן ממשיכות לתוך הדוואכאן ומהן הקשרים החברתיים עבור החיים הבאים מתפתחים. ע"י יסוד קשרים עם נפשות כאן, אנו עובדים על הצורה שמקבל הדוואכאן. כולנו עובדים בדרך זו אם עבותות של אהבה מתחשלות בינינו לבין אנשים אחרים. וכך אנו יוצרים משהו שהוא בעל משמעות לא רק עבור האדמה, אלא גם מעצב את התנאים בדוואכאן. מה שצומח כאן כפירות של אהבה, של ידידות, של הבנה פנימית הדדית – כל אלה הם אבני בניין של מקדשים באזורים הרוחיים מעל ואנשים שיש להם וודאות זו אינם יכולים שלא לקבל השראה מהידע שכאשר כאן על האדמה, קשרים מתחשלים בין נפש לנפש, נוסד יסוד ל"התהוות" נצחית.

הבה ונניח לרגע שעל כוכב פיזי אחר יש ישויות שאינן מסוגלות לסימפטיה הדדית, אינן מסוגלות ליצירת קשרי אהבה בין איש לרעהו. לישויות כאלה יהיה דוואכאן שומם וצחיח. רק לכוכב שבו קשרים של אהבה מתחשלים בין ישות אחת לאחרת, יכול להיות דוואכאן עשיר בתוכן ורב גוונים. ישות שכבר נמצאת בדוואכאן ושנוכחותה שם אינה יכולה להחוות ע"י אדם רגיל, יש לה על-פי דרגת התפתחותה מודעות גדולה יותר או פחות לשותפות עם הללו אשר נשארו מאחור על האדמה. יש באמת אמצעים שבעזרתם המודעות לקשרי שותפות אלה יכולה להתגבר. אם אנו שולחים מחשבות של אהבה – אבל לא של אהבה אגואיסטית – אל המתים, אנו מחזקים את רגשות השותפות עמם.

זוהי טעות להניח שהמודעות של האדם בדוואכאן היא עמומה או צללית. האמת היא שונה. הדרגה של המודעות שהושגה פעם ע"י אדם לעולם אינה אובדת. מלבד החשכה השוררת בתקופות מעבר מסוימות. לאדם בדוואכאן, דרך האיברים הרוחיים שלו, יש מודעות בהירה על אשר מתרחש בספירה של האדמה. האוקולטיזם מגלה שהאדם בעולם הרוחי, חווה את אשר מתרחש על האדמה.

כך אנו רואים שהחיים בדוואכאן, באמת חסרי כל יסוד של חוסר נחמה והאדם, כשהוא חדל להעריך אותם מנקודת מבטו הארצית, האנוכית, יכול לחוות אותם כמצב של אושר אין סופי – אפילו נתעלם מהעובדה שכל חופש מהגוף הפיסי, חופש מהטבע הנמוך שבו האדם כלוא כאן, מביא עמו הרגשה של הקלה עצומה. העובדה שהעטיפות הללו הוסרו הצידה – זה לבדו גורם להרגשה של אושר רב. הדוואכאן לכן הוא זמן של התרחבות והבעה בכל הכיוונים. יש שם עושר והעדר צמצום והגבלה, שלעולם איננו חווים כאן על האדמה.

שמענו שבירידתו ללידה חדשה, האדם מולבש בגוף אתרי חדש ע"י ישויות מדרגה דומה לזו של רוח העם. גוף אתרי זה אינו מותאם בשלמות לאדם החוזר להתגשמות נוספת. אפילו יותר בלתי מתאים הוא הכיסוי הפיסי שהוא מקבל. נדבר עכשיו, בקווים כלליים, על ההתמזגות של האדם לתוך העולם הפיסי. הרבה מהנושא יביך כל מאמץ של תאור חיצוני.

שמענו שבהתאמה לאיכויותיו האדם מלביש עצמו בגוף אסטרלי. דרך מה שמכיל גופו האסטרלי הוא נמשך לבני אדם מסוימים על האדמה. דרך הגוף האתרי הוא נמשך לעם ולמשפחה במובן הרחב, שבתוכה הוא אמור להיוולד. בהתאמה לדרך ולאופן שבו פיתח את גופו האסטרלי, הוא נמשך לאם. התמצית, החומר, הארגון של הגוף האסטרלי מושך אותו לאם. האגו מושך אותו לאב. האגו היה נוכח גם בזמנים עתיקים ורחוקים מאד, כאשר הנפש ירדה בפעם הראשונה מחיק האלוהות לתוך גוף ארצי. אגו זה התפתח דרך התגשמויות רבות. האגו, ה"אני", של האדם נבדל מאגו של אחר ובשלב הנוכחי של האבולוציה עולה בו הכוח של משיכה אל האב. הגוף האתרי מושך את האדם אל העם, אל המשפחה. הגוף האסטרלי מושך אותו במיוחד לאם, ה"אני" אל האב. כל הירידה להתגשמות חדשה מודרכת בהתאמה לעקרונות אלה.

עלול לקרות שהגוף האסטרלי נמשך לאם אבל האגו אינו נמשך לאב הנשוי לה. במקרה כזה הנדודים נמשכים עד למציאת הורים מתאימים.

בשלב הנוכחי של האבולוציה ה"אני" מייצג את היסוד של הרצון, את הדחף של הבחנה ומהירות תפיסה. בגוף האסטרלי נמצאות האיכויות של פנטזיה ודמיון, של חשיבה. האיכויות האחרונות מועברות ע"י האם; הראשונות ע"י האב. האינדיבידואליות המתקרבת להתגשמות, מחפשת דרך כוחותיה הבלתי מודעים את ההורים שיספקו לה גוף פיסי.

מה שמתואר כאן, מתרחש בעיקרו בערך בשבוע השלישי של ההריון. באמת, ישות זו המכילה "אני", גוף אסטרלי וגוף אתרי, נמצאת מרגע ההפריה והלאה ליד האם הנושאת בתוכה את הביצית המופרית. היא עובדת על הביצית המופרית מבחוץ. בערך בשבוע השלישי הגופים האסטרלי והאתרי נאחזים בביצית המופרית וכעת מתחילים לקחת חלק בעבודה על העובר. עד לרגע זה, ההתפתחות של הגוף הפיסי מתקדמת בלי ההשפעה של הגופים האסטרלי והאתרי. מכאן והלאה הגופים הללו לוקחים חלק בהתפתחות העובר ומשפיעים בעצמם על עיבוד ושכלול הנבט האנושי. לכן, מה שנאמר על הגוף האתרי נכון אפילו יותר עבור הגוף הפיסי והתאמה מושלמת פחות קלה להשגה כאן. עובדות משמעותיות אלה מאירות הרבה ממה שקורה בעולם.

עד לרגע זה דיברנו על ההתפתחות הנורמלית של אדם ממוצע בזמנים המודרניים. מה שנאמר לא נכון כולו עבור אדם שבו התפתחות אוקולטית החלה בהתגשמות קודמת. ככל שהגיע לשלב גבוה יותר כך מוקדם יותר הוא מתחיל לעבוד על גופו הפיסי. כדי לעשותו מתאים לשליחות שעליו למלא על האדמה. ככל שהוא לוקח פיקוד מאוחר יותר על הנבט הפיסי, תהיה לו פחות שליטה על הגוף הפיסי. האינדיבידואלים המפותחים ביותר, הללו שהם מדריכים ומנהיגים של החיים הרוחיים של האדמה לוקחים פיקוד כבר בזמן ההפריה. שום דבר לא מתרחש מבלי שיתוף הפעולה שלהם. הם מכוונים את גופם הפיסי עד לרגע מותם ומתחילים להכין את הגוף החדש מיד כאשר ניתן הדחף הראשון לכך.

החומרים שמהם מורכב הגוף הפיסי משתנים באופן קבוע. בערך אחרי שבע שנים, כל חלקיק מתחדש. החומר משתנה אבל הצורה שומרת על קיומה. בין לידה למוות החומרים של הגוף הפיסי חייבים להמשיך ולהיוולד מחדש. הם היסוד שתמיד משתנה. מה שאנו מפתחים בדרך כזו שלמוות אין שליטה עליו; הוא אשר נשמר ובונה אורגניזם חדש.

המתקדש מכין באופן מודע, בין מוות ללידה מחדש, את מה שהאדם הממוצע עושה באופן בלתי מודע בין לידה למוות. המתקדש בונה באופן מודע את הגוף הפיסי החדש שלו. אם כן, עבורו הלידה מסתכמת בלא יותר ממאורע יוצא דופן בקיומו. הוא מחליף את החומרים רק פעם אחת, אבל אז באופן יסודי. לכן יש דמיון של ממש בקומה ובצורה באינדיבידואלים כאלה בין התגשמות אחת לאחרת ואילו אצל הללו שהם פחות מפותחים אין דמיון של צורה בין ההתגשמויות העוקבות. ככול שאדם מפותח יותר, כך יש יותר דמיון בין שתי התגשמויות עוקבות. זה נראה בברור למבט של הרואה הרוחי. יש ביטוי מוגדר לציון שלב גבוה זה של התפתחות. נאמר שאדם כזה אינו נולד בגוף שונה. כפי שנאמר על האדם הממוצע שהוא מקבל גוף חדש כל שבע שנים, אומרים על המאסטר (MASTER): הוא נולד באותו גוף. הוא משתמש בו מאות ואפילו אלפי שנים. זהו אשר קורה לרוב הגדול של האינדיבידואלים המנהיגים. כמה יוצאים מן הכלל הם המאסטרים שיש להם שליחות מיוחדת. אצלם אותו הגוף נשאר. כך שהמוות אינו מתרחש אצלם כלל. אלו הם המאסטרים שמתפקידם להשגיח ולהביא את המעבר מגזע אחד למשנהו. שתי שאלות אחרות עולות בנקודה זו; מהו משך המסע בעולמות הרוחיים, ובאיזה מין (SEX) אנו נולדים בהתגשמויות עוקבות. חקירה אוקולטית מגלה שהאדם חוזר להתגשמות בתוך תקופה ממוצעת שבין אלף לאלף שלוש מאות שנה (1000 – 1300). הסיבה לכך היא שהאדם ימצא בשובו את פני האדמה שונים למדי וכך יוכל לחוות התנסויות חדשות. השינוי על פני האדמה קשור מאוד עם קבוצות מסוימות של כוכבים. זוהי עובדה משמעותית מאוד. בתחילת האביב השמש זורחת בקבוצה מסוימת של גלגל המזלות. היא התחילה לזרוח במזל טלה, 800 שנים לפני כריסטוס. לפני תקופה זו היא זרחה במזל הצמוד של השור. בערך 2160 שנה נדרשות כדי לעבור דרך מזל אחד. המעגל דרך כל שנים-עשר המזלות ידוע באוקולטיזם כשנה קוסמית.

לאנשים בזמן העתיק היתה רגישות עמוקה למה שקשור למעבר דרך גלגל המזלות. ברגשות של אימה והערצה הם אמרו: כאשר השמש זורחת באביב, הטבע מתחדש לאחר שנת החורף שלו. הטבע מתעורר משינה עמוקה ע"י הקרניים האלוהיות של השמש האביבית. והם קישרו את הכוח הרענן והצעיר של האביב עם המזל שמתוכו האירה השמש. הם אמרו: מזל זה מעניק לשמש את כוחותיה החדשים. הוא הנותן לה את הכוח החדש, האלוהי, היוצר. וכך, הטלה נחשב כמיטיבה של האנושות ע"י האנשים שחיו בתקופה שהיתה כ- 2000 שנה לפנינו. כל האגדות והסיפורים העוסקים בטלה נוצרו בתקופה זו. המושגים על האלוהות נקשרו לסמל זה. במשך המאות הראשונות של הספירה, הגואל עצמו, ישוע כריסטוס, היה מתואר ע"י הסמל של הצלב ומתחתיו הטלה. רק במאה השישית החלו לצייר את ישוע על הצלב. זהו המקור גם כן של המיתוס הידוע על יאסון והחיפוש אחר גיזת הזהב.

בתקופה שקדמה ל- 800 לפני הספירה, השמש זרחה באביב מבעד למזל שור. במצרים אנו מוצאים את הסגידה לאפיס השור. בפרס אנו מוצאים את הסגידה למיטראס השור. מוקדם יותר השמש זרחה מתוך מזל תאומים. במיתולוגיה ההודית והגרמנית אנו מוצאים ציון מוגדר של התאומים. העזים התאומות המושכות את מרכבת האל דונאר (DONAR), הן השיור האחרון לכך. ואז לבסוף אנו מגיעים לתקופת מזל סרטן אשר מביא אותנו קרוב לזמן של השיטפון האטלנטי. תרבות עתיקה חולפת ותרבות חדשה עולה. זה צויין ע"י סימן אוקולטי מיוחד, המערבולת (VORTEX), אשר היא סימלו של הסרטן, הנמצא בכל לוח שנה.

לבני האדם היתה מודעות ברורה לעובדה שמה שמתקדם בשמיים מתקדם במקביל עם השינויים המתרחשים על האדמה מתחת. כאשר השמש משלימה את מעברה דרך המזל, פני האדמה השתנו במידה כזאת שכדאי לאדם להיכנס לחיים חדשים. מסיבה זאת תקופת ההתגשמות תלויה בהתקדמותה של נקודת שוויון יום ולילה האביבית. התקופה הדרושה עבור השמש כדי לעבור מזל אחד היא התקופה שבה האדם מתגשם פעמיים, פעם כגבר ופעם כאישה. ההתנסות באורגניזם הגברי ובאורגניזם הנשי נבדלים באופן כה יסודי עבור חיים רוחיים, ומכאן האדם מתגשם פעם כאישה ופעם כגבר לתוך אותם תנאים על פני האדמה. מכאן אנו מגיעים לממוצע של 1000 – 1300 שנים בין שתי התגשמויות.

כאן אנו מוצאים את התשובה לשאלה בדבר המין. ככלל, המין מתחלף לסירוגין. אולם, כלל זה נשבר לעתים קרובות. כך לעיתים יש שלוש, חמש, אבל לעולם לא יותר משבע התגשמויות עוקבות מאותו המין. לומר ששבע התגשמויות עוקבות מאותו המין זהו הכלל, סותר את כל הניסיון האוקולטי.

לפני שנתחיל ללמוד את הקרמה של האדם האינדיבידואלי, צריכה להיחקק בראשנו עובדה יסודית אחת. יש קרמה משותפת, קרמה שאינה נקבעת ע"י אינדיבידואל יחיד אפילו אם היא מתאימה למחזור ההתגשמויות שלו. הנה דוגמא מעשית: כאשר בימי הביניים ההונים זרמו מאסיה לתוך ארצות אירופה וגרמו מלחמות מעוררות חרדה. גם לזה היתה משמעות רוחית. ההונים היו השרידים האחרונים של אנשי אטלנטיס העתיקה. הם היו בשלב מתקדם של ניוון שביטא עצמו בתהליכים מסוימים של ניוון של גופיהם האסטרליים והאתריים. מוצרים אלה של ניוון מצאו קרקע טובה בפחד ובטרור שזרעו בין העמים. התוצאה היתה שמוצרים אלה של ניוון הורכבו לתוך הגופים האסטרליים של אנשי אירופה ובדורות מאוחרים יותר הם חדרו הלאה לתוך הגופים הפיסיים. העור ספג את האלמנטים האסטרליים והתוצאה היתה מחלה נפוצה בימי הביניים, המכונה צרעת. רופא רגיל ייחס את הצרעת לגורמים פיזיקליים. אין לי רצון להתווכח עם דברי הדוקטור, אבל שרשרת הסיבות שלו תהיה כזו: בקרב, איש אחד פצע את השני בסכין, הוא נשא בקרבו כבר זמן רב רגשי נקם נגד הפצוע. איש אחד יכול לומר שהסיבה לפצע היתה רגשות הנקם, השני אומר שהסכין היווה את הסיבה – שניהם צודקים. הסכין היווה את הגורם הפיסי אבל מאחוריו היתה הסיבה הרוחית. הללו המבקשים סיבות רוחיות תמיד יודו בחיוניות של הסיבות הפיסיות.

אנו רואים שמאורעות היסטוריים יש להם אפקט משמעותי על דורות שלמים ואנו לומדים כיצד, אפילו בתנאים בסיסיים של בריאות, שיפור הנמשך לאורך תקופות זמן ארוכות יכול להתרחש. כתוצאה של התקדמות טכנית במאות האחרונות, התפתח בקרב העמים האירופאים פרולטריון תעשייתי וביחד עמו שנאה מעמדית וגזעית שאין לבטא במילים. לשנאה זו יש מיקום בגוף האסטרלי והיא באה לידי ביטוי בגוף הפיסי בשחפת של הריאות. הידע הזה נשאב מחקירה אוקולטית. לעיתים קרובות אין בכוחנו לעזור ליחיד מבין אלה שהם סובייקטים לקרמה כללית ממין זה. לעיתים קרובות אנו נאלצים בלב כואב, לראות את היחיד סובל, מבלי שנוכל לעזור לו או לשמח אותו, משום שהוא קשור עם קרמה כללית. רק ע"י עבודה על שיפור הקרמה המשותפת נוכל לעזור גם ליחיד. זו אינה צריכה להיות מטרתנו לסייע לשיפור מצבו של היחיד האנוכי הבודד, אלא לעבוד בדרך כזו, שנשרת את האנושות כולה.

דוגמא אחרת קשורה ישירות למאורעות אקטואליים: הסתכלות אוקולטית מגלה שבקרב ישויות אסטרליות הלוקחות חלק בקרבות השונים של מלחמת רוסיה-יפן, נמצאים רוסים מתים, הנלחמים כנגד בני עמם. זה קרה בגלל העובדה שבזמן האחרון תוך-כדי התפתחות העם הרוסי, אידיאליסטים אצילים לרוב נכחדו בבור הכלא או בגרדום. הם היו אנשים בעלי אידיאלים גבוהים אבל לא התפתחו די רחוק כדי שיהיו מסוגלים לסלוח. הם מתו עם רגשות מרים של נקמה נגד אלה שגרמו למותם. הם חיים רגשות אלה של נקמה בתקופת הקמלוקה. רק בקמלוקה אפשרי הדבר. מן המישור האסטרלי אחר מותם, הם מילאו את נפשות החיילים היפניים בשנאה ונקמה נגד בני עמם שלהם. אם הם היו כבר בדוואכאן הם היו אומרים: אני סולח לאויבי! משום שבדוואכאן, עם ענני השנאה והנקמה הפוגשים אותם מבחוץ, הם יבינו כמה נוראים ובלתי מתאימים הם רגשות כאלה. כך, חקירה אוקולטית מגלה שכל בני האדם עומדים תחת ההשפעה של אבותיהם.

המאמצים האידיאליסטיים של הזמנים המודרניים אינם יכולים להשיג את מטרותיהם משום שהם רוצים לעבוד רק באמצעים פיסיים על המישור הפיסי. כך, לדוגמא, החברה לקידום השלום, שהכריזה שתביא שלום בשיטות פיסיות בלבד. עד שלא נלמד להשפיע גם על המישור האסטרלי, לא נוכל להכיר את השיטות הנכונות. עד אז לא נוכל לעבוד בדרך כזו שכאשר האדם נולד שוב הוא ימצא עולם שבו יוכל לפעול באורח פורה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *