רודולף שטיינר

סדרה של חמש הרצאות

דורנאך: 1 לנובמבר עד ה- 9 לנובמבר 1919

GA191

תרגום מאנגלית: עֶלי, קיבוץ צרעה

תיקונים ועריכה: דניאל זהבי

ההרצאה מופיעה בתרגום אחר בספר שיצא בהוצאת שוני תובל – ראו כאן

הרצאה חמישית 9.11.1919

ברצוני לדבר היום על משהו שיסייע בידינו להעמיק את הבנתנו באמיתות שיש לתת עתה לאנושות באמצעותה של האנתרופוסופיה. לעתים קרובות מדברים אנו אודות קטבי כוחות באדם; קוטב הרצייה וקוטב האינטליגנציה. על מנת להבין את טבעו של האדם, עלינו לתת דעתנו באורח מתמיד לשני קטבים אלה.

האדם הוא ישות רציה וישות אינטליגנציה. ביניהם – ומכל מקום מן הלידה ועד המוות, שוכן אלמנט הרגישה, המהווה את הגשר בין האינטליגנציה לבין הרציה. יודעים אתם שכוחות אלה נפרדים זה מזה במובן מסוים כשמגיע אדם למה שקרוי סף העולם הרוחי.

לימודנו היום יעסוק במיוחד בזיקה בה ניצב האדם מול העולם הסובב אותו – מצד אחד כישות בעלת אינטליגנציה ומצד שני כישות בעלת רציה. נעסוק תחילה בשני.

בחייו בין הלידה לבין המוות, מתגלה כוח הרצייה באדם, באימפולס לפעולותיו ולפעילותו. כפי שמגיע הוא לביטויו דרך האורגניזם האנושי, הרי שכוח רציה זה מהווה עניין מפליא ומסובך. מבחינה מסוימת, מכל מקום, נושא כל דבר בעל טבע רציה באדם דמיון עצום, המסתכם כמעט בזהות, לכוחות מוגדרים בטבע. לכן, נכון הדבר לחלוטין לדבר על זיקה פנימית בין כוחות הרצייה בישות אנוש, לבין כוחות הטבע. יודעים אתם מלימודים קודמים שאפילו בשעה שהאדם ער, מצוי הוא במצב הדומה לשינה באשר מעורב רצונו. אמנם, בתודעתו מצויות האידיאות השוכנות מאחורי חפצו, אולם כיצד מתבטאת אידיאה מסוימת בתפעול הרצון – על כך אין האדם יודע דבר. אין הוא יודע כיצד האידיאה – “אני מניע את זרועי” – מתקשרת עם התהליך המוליך אל התנועה אל הזרוע. תהליך זה שוכן כולו בתת מודע, ורשאים אנו לומר שאין אדם מודע יותר לתהליך הממשי של הרצייה מאשר למה שמתרחש במשך השינה. אולם כאשר עולה השאלה באשר לזיקתה של רציית האדם אל העולם הסובב, מגיעים אנו לדבר שידהים את סוג התודעה שהתפתחה במהלך שלוש עד חמש מאות השנים האחרונות, בהיותו פרדוכסלי במידה מרובה. בדרך כלל חושבים שהאבולוציה של האדמה היתה בדיוק כך כמות שהיא עתה, אילו לישויות אנוש לא היה כל חלק בה. מדען טבע טיפוסי מתאר את האבולוציה של האדמה כסדרה, הבה ונאמר, של תהליכים גיאולוגיים ופיסיים ותו לא. ואף אם אין הוא אומר זאת בפירוש, סבור הוא שמתחילת קיומה של האדמה ועד סופה המשוער, הכל יתמשך בדיוק כמו לא היתה האדמה מיושבת על ידי ישויות אנוש. מדוע מחזיק מדע הטבע בהשקפה זו היום? הסיבה היא זו שכאשר מתחולל משהו, למשל, בממלכת המינרלים או בממלכת הצומח, הבה ונאמר, בתאריך 9 בנובמבר 1919, סבורים האנשים שהגורם לכך, נעוץ במה שהתרחש בממלכת המינרלים בסמיכות מידית קודם לכן. בני אדם חושבים: ממלכת המינרלים ממשיכה במהלכה ומה שמתרחש בכל נקודת זמן שהיא, הריהו התוצאה של מה שארע לפני כן, שהתוצאה המינרלית הווה עקב מניע מינרלי.

באורח זה חושבים בני האדם, ותמצאו ראיה לכך בספר לימוד גיאולוגיה. על תנאי קיום המצויים בזמן הנוכחי אומרים שהם תוצאות של תקופת הקרח. או של תקופה כלשהי קודמת לה – את הגורמים משייכים בהחלטיות למה שהתחולל פעם בממלכת המינרלים. ומן העובדה שהאדם שוכן עלי אדמה מתעלמים כליל. הסברה הרווחת היא שאפילו אם בן האדם לא היה נוכח, הכל היה מתנהל באורח זהה, ושהמציאות החיצונית היתה זהה, וזו היא עובדה – על אף שהאדם מהווה תמיד מרכיב של מציאות חיצונית זו.

האמת היא, שהאדמה מהווה חטיבה אחת, ושהאדם עצמו מהווה אחד הגורמים הפעילים באבולוציה של האדמה. אתן לכם דוגמא: יודעים אתם שלעידן הנוכחי שלנו – הבה ונחשוב עליו כרגע במשמעות נרחבת יותר, ככולל את התקופה שמאז הקטסטרופה האטלנטית הגדולה – קדם העידן האטלנטי עצמו, בו יבשות אירופה ואמריקה בצורתן הנוכחית לא היו קיימות. באותה תקופה היתה יבשת עיקרית אחת עלי אדמה – הנקראת אטלנטיס – שהשתרעה על השטח בו מצוי כעת האוקיאנוס האטלנטי. יודעים אתם גם זאת, שבפרק זמן מסוים באבולוציה האטלנטית הזאת, התפשטה אי מוסריות מסוג מסוים בכל עולם הציביליזציה של אז. לישויות אנוש היתה שליטה רבה יותר על כוחות הטבע מאשר היתה ברשותם מאוחר יותר. והיו משתמשים בכוחות אלה למטרות רוע. וכך יכולים אנו להביט לאחור לעידן של אי-מוסריות נפוצה מאוד. ואז התחוללה הקטסטרופה האטלנטית העצומה.

הגיאולוג השמרני היה מיחס קטסטרופה זו לתהליכים בממלכה המינרלית; ואכן זוהי עובדה שחלק מן האדמה שקע ומשנהו התרומם. אך לא יעלה על דעתם של הללו – המבססים את חשיבתם על עקרונות מדע הטבע, לומר לעצמם שמעשיהם של בני האדם ופעילויותיהם, היו בין הגורמים ששיתפו פעולה בזאת. ובכל זאת אמנם כך הדבר. באמת ובתמים היתה הקטסטרופה האטלנטית תוצאה ממעשיהם של בני אדם עלי אדמה. גורמים מינרליים, חיצוניים, אינם האחראים הבלעדיים להתרחשויות עצומות הרות-אסון אלה, הפורצות בהוויית הקיום הארצית. עלינו לבקש אחר גורמים השוכנים בתוככי ספירת הפעילויות והאימפולסים האנושיים. האדם עצמו משתייך לשרשרת הכוחות המתפעלים – המסובבים בחוויית הקיום הארצית. אין דבר זה מכוון להתרחשויות בעלות עוצמה כזאת, גרידא, אלא למה שמתרחש כל הזמן. אלא שהקשר בין מה שמתרחש בפנימו של האדם לבין ארועים קוסמיים המתחוללים בהתרחשויות המתייחסות לכדור הארץ שרוי בחביון, ראשית כל. במישור זה, כלל מדע הטבע שלנו מסתכם באשליה עצומה חובקת כל. כי אם ברצונכם להגיע אל הגורמים האמיתיים הרי שלא תגלו אותם בלמידת ממלכות המינרליים, של הצומח, ושל בעלי החיים בלבד.

הרשו לי להדגים בשרטוט במה עלינו להתחשב כאן. נקרב לזה – מן הצד הנגדי, כביכול. כאן X מרכז האדמה. כשמשהו מתרחש בממלכת המינרליים, בממלכת הצומח, או בממלכת בעלי החיים – ענייננו הוא לבקש אחר הגורמים.

הגורמים נעוצים בנקודות מסוימות שניתן למוצאם בכל מקום. יכולים אתם לתאר לעצמכם את כוונתי על ידי חשיבה אודות הבא להלן. באיזור שמסביב לנאפולי שבאטליה, תגלו שהאדמה על פני משטחים נרחבים פולטת גזים – אם תיטלו פיסת נייר ותדליקו אותה. אדי גזים מתרוממים מן האדמה שמתחתיכם. אתם תאמרו: הכוח שהודף את האדים מצוי בתהליך הפיסי המתחולל על ידי הדלקת הנייר. במקרה זה התהליך הפיסי הוא שבהציתכם את פיסת הנייר מדללים אתם את האוויר, ועקב דילול האוויר דוחקים עצמם האדים שבתוך האדמה כלפי מעלה. הם נשמרים שם למטה על ידי לחץ האוויר הנורמלי, ולחץ זה מופחת על ידי הצתת הנייר. אילו רציתי לתת רק דוגמה של אפקטים שטבעם טבע מינרלי בלעדי – כדוגמת האדים הללו העולים מן האדמה – כי אז הייתי יכול לומר לתכלית ההדגמה שכאן וכאן (נקודות בשרטוט) ניצתת פיסת נייר. דבר זה מוכיח לכם שגורמי התרוממות האדים אינם נעוצים מתחת לקרקע אלא מעליה. והנה – נקודות אלה שבשרטוט – א’ ב’ ג’ ד’ ה’ ו’ אינן מייצגות פיסות נייר שניצתו; בדוגמה זו מייצגות הן משהו שונה. תארו נא לעצמכם, ראשית, שכל נקודה לכשעצמה אין לה כל חשיבות ושהחשיבות טבועה במערכת הנקודות כשלמות. אל תחשבו עתה אודות פיסות הנייר המתלקחות אלא על משהו אחר שכרגע לא אגדירו. משהו אחר מצוי שם כגורם פעיל, מעל לפני השטח של האדמה; וגורמים שונים אלה אינם פועלים במבודד אלא יחדיו. ועתה תארו לעצמכם שאין רק שש נקודות, אלא, הבה ונאמר, 1500 מליון נקודות (המייצגות בקירוב את סך האוכלוסיה של האדמה) הפועלות כולן בצוותא ויוצרות אפקט מצורף. 1500 מליון נקודות מצויות בזה למעשה, לכל אחד מכם בפנימכם, דבר שניתן לכנותו כמרכז כוח הכובד של המבנה הפיסי שלכם. כשאדם ער – מצוי מרכז כוח זה בדיוק מתחת לסרעפת. כשהוא ישן מצוי זה נמוך קמעא. קיימים, איפוא, בערך 1500 מיליון מרכזי כובד הפזורים על פני האדמה. היוצרים אפקט מצורף. והתובע מאפקט מצורף זה מהווה הגורם בהא הידיעה של מה שמתרחש בממלכות המינרליים, הצומח, ובעלי החיים על פני האדמה. יהא זה משגה לחפש אחר מניעים מינרליים לכוחות המתגלים באוויר, במים ובספירת המינרליים; למעשה יש למצוא מניעים אלה בפנים האדם.

זוהי אמת שכמעט ואין מושג ממנה כיום. הדבר ידוע למעטים, למעטים מאד שהמניעים לתהליכים הפעילים בממלכות המינרליים, הצמחים ובעלי החיים מצויים בפנים האורגניזם של האדם (דבר זה אינו מתייחס לכל הכוחות הפועלים בממלכות טבע אלה, כי אם למידה מרובה ביחס מהם). בתוככי האנושות מצויים הגורמים למה שמתרחש עלי אדמה. ועל כן לא ניתן לפתח באורח נאות את המינרלוגיה, את הבוטניקה ואת הזואולוגיה ללא אנתרופוסופיה – ללא לימוד האדם. המדע מספר לנו על כוחות פיסיים, כימיים ומכניים. כוחות אלה קשורים בקשר אמיץ עם הרצייה האנושית, עם כוחות הרצייה האנושית הממוקדת במרכז הכובד של האדם.

כשמדברים אנו אודות האדמה בעין פקוחה לאמת הטבועה בעניינים אלה – אל לנו ללכת בעיניים עצומות אחר הגיאולוגים המדברים על האדמה במופשט, אלא שיש לכלול את האנושות כחלק של האדמה. אלה הן האמיתות המגלות עצמן מעברו השני של הסף. כל דבר שניתן לדעתו בצד הזה של הסף משתייך לספירה של אשליות-ידע, לא לספירת האמת.

בנקודה זו עולה השאלה: מה הזיקה בין כוחות הרצייה הממוקדים במרכז הכובד של האדם לבין הכוחות הפיסיים והכימיים החיצוניים? מדברים אנו, זכרו זאת, על האנושות בת זמננו – בחיים הנורמליים נוטלת זיקה זו את השפעותיה בתחום התהליכים המטבוליים. כשנוטל אדם לפנימו את החומרים של העולם החיצון, הרי זה רצונו שלו שמעכל ופועל למעשה בחומרים הללו.

ואילו שום דבר לא היה פעיל כאן, כי אז כל מה שהיה מוכנס אל האורגניזם מבחוץ היה פשוט נהרס. לרציית אנוש הכוח להמם ולהרוס את כל החומרים והכוחות שאינם משתייכים לגוף עצמו. וזיקתו של האדם לממלכות הטבע – המינרליים, הצומח ובעלי החיים כיום; כזאת היא שרצייתו קשורה לכוחות הכיליון, ההשמד, הטבועים בכוכב הלכת שלנו.

לא היינו יכולים להתקיים אילו הרס זה לא היה מתחולל – אך עם זאת הרס הוא. אל לנו לשכוח זאת לעולם. ומה שמתואר תכופות באומניות מאגיות בלתי חוקיות מבוסס בעיקר על העובדה שישויות אנוש מסוימות לומדות להשתמש ברצייתם באורח בלתי נאות, באופן שאין הן מגבילות את כוחות ההרס לתפעולן הנורמלי שבתוך האורגניזם, כי אם מרחיבות את טווח פעולתן על ישויות אנוש זולתן: בהשתמשן במזיד ובמודעות בכוחות הרס אלה המעוגנים ברצייתם. דבר זה, ברור למדי, מהווה תרגול שלעולם ובאילו נסיבות שהן אין להרשותו.

ברצייתנו קשורים אנו לכוחות ההתדלדלות של האדמה. ואם, כישויות אנוש, היו ברשותנו אך ורק כוחות רציה – כי אז היתה האדמה נדונה דרכנו, דרך האנושות להרס ותו לא. סיכויי העתיד היו אזי רחוקים מלהיות מעניקי השראה. כי הנה היתה זו אפוא, סידרה של התפוררויות של האדמה ופיזורה המוחלט בחלל הקוסמי. וכל זאת בשל קוטב אחד במבנהו של האדם.

אולם האדם מהווה ישות דו-קוטבית. הקוטב האחד, כפי שראינו, קשור בכוחות ההרס של כוכב הלכת שלנו. הקוטב השני – זה של האינטליגנציה – קשור ברציה על ידי גשר הרגישה. אך בחיי היקיצה שלו מסתכמת האינטליגנציה של האדם במועט – ככל שנוגע הדבר לכוכב הלכת שלנו – ארץ. במשך חיי היקיצה אין אנו יכולים לייסד זיקה אמיתית להוויית הקיום הארצית דרך האינטליגנציה שלנו. כל מה שספרתי לכם באשר לרצון, מתרחש, כשהאדם ער, על אף שאין הוא מודע לכך. אם רואים אתם סלע מתפורר ושואלים היכן מצויים המניעים האקטואליים להתפוררות – או אז עליכם להתבונן בטבעו הפנימי, האורגני של האדם עצמו. על אף שדבר זה יראה מוזר לחשיבה המודרנית – הרי שכך הוא הדבר. אך כפי שאמרתי, האדמה היתה ניצבת בפני עתיד עגום אילו לא היה קיים קוטבו השני של טבע האדם – קוטב הכוחות הבונים. כשם שמניעי כל ההרס מצויים ברציה הממוקדת במרכז הכובד של האדם, כן שוכנים הכוחות הבונים בספירה אליה עוברים בני האדם במשך שנתם. מעת ההירדמות ועד עת היקיצה מצוי האדם בתנאי קיום שניתן לתארם באורח ציורי, באומרנו שה”אני” שלו ובגופו האסטרלי מצוי הוא מחוץ לגופו הפיסי. או אז הוא ישות נפש ורוח לגמרי בהפעילו את הכוחות המתפעלים בין ההירדמות לבין יקיצה. במשך עת זו קשור הוא, באמצעות כוחות אלה, בכל דבר הבונה את כוכב הלכת ארץ, בכל דבר המוסיף לכוחות ההרס את הכוחות הקונסטרוקטיביים, הבונים. אם לא היית פוסע על האדמה, כי אז הכוחות ההרסניים הנובעים למעשה מרצייתך, לא היו פועלים בממלכות המינרלים, הצומח ובעלי החיים. אילו לא היית הולך לישון אף פעם כי אז הכוחות שבאמצעותן נבנית האדמה באורח מתמשך – לא היו זורמים מן האינטליגנציה שלך; הכוחות הקונסטרוקטיביים של כוכב הלכת ארץ שוכנים אף הם באנושות עצמה. אין אני אומר בישות האנושית האינדיבידואלית – כי אמרתי והדגשתי שכל המניעים הבודדים הללו – יוצרים מהות שלמה קולקטיבית.

כוחות הבניה מצויים באנושות כשלמות, ולמעשה בקוטב האינטליגנציה בישות האדם אך לא באינטליגנציה הערה שלו. אינטליגנציה ערה דומה למעשה ליציר חסר-חיים המשליך עצמו אלי האבולוציה של האדמה. האינטליגנציה הפועלת, ללא מודעות לאדם, במשך שנתו – זהו הבונה את כוכב הלכת שלנו – ארץ. בזאת ברצוני אך ורק לבאר שזהו משגה להתבונן אל מחוץ לישות אנוש ולבקש אחר הכוחות ההרסניים והקונסטרוקטיביים של אדמתו; עליכם לבקש אחריהם בפנים הישות האנושית. כשתתפסו זאת באחת, הרי מה שעומד אני לומר עתה לא יהיה בלתי מובן. אתם מביטים בכוכבים באמרכם שמשהו זורם מהם שניתן להיראות באברי החישה של האדם כאן עלי אדמה – אך מה שרואים אתם בהביטכם בכוכבים אינו בעל טבע זהה למה שרואים אתם עלי אדמה בממלכות המינרל, הצומח ובעלי החיים. למעשה נובע זה מישויות של אינטליגנציה ושל רצון, שחייהן קשורים בכוכבים אלה. האפקט נראה כמו היה פיסי הואיל והכוכבים מצויים במרחק. במציאות אין הם פיסיים כלל וכלל. מה שרואים אתם למעשה, הן פעילויותיהן הפנימיות של ישויות רצון ואינטליגנציה בכוכבים. דברתי עמכם על התיאור הבלתי אמין של השמש הניתן על ידי האסטרו פיסיקאים. אך אילו ניתן היה לערוך מסע אל השמש באמצעי התובלה שהומצאו על ידי ז’ול ורן, כי אז היה מתגלה בתדהמה ששום דבר ממה שמצפים מתיאורים פיסיים אלה אינו קיים. התיאורים מהווים אך ורק תמונה מורכבת של תופעות שמשיות. מה שרואים אנו מהווה במציאות פעולות של רציה ואינטליגנציה אשר מרחוק נראות כאור. אילו תושב של הירח (נשער נא במשמעות זו כי היה יצור כזה) היה מסתכל לעבר האדמה לא היה מבחין בפניה דשא עשב או מינרל, אלא היה גם הוא רואה אותה כאפקט אורי או משהו דומה – הוא היה מבחין במה שמתרחש מסביב למוקדי הכובד בגופי אנוש וכן באפקטים של תנאי הקיום בהם חי האדם בין הירדמו לבין יקיצתו. זהו אשר ייראה למעשה מן היקום. המכשירים המושלמים ביותר לא יאפשרו לראות את הכיסאות למשל, עליהם אתם יושבים; מה שייראה יהוה כולו מה שמתרחש במרכזי הכובד ומה יארע אם תירדמו לפתע – יש לקוות שדבר כזה לא יארע תדיר מדי! אך כאשר יקרה – יראה ביקום.

וכך – ליקום החיצון – מה שמתרחש על ידי ישויות אנוש מהווה את המציאות הניתנת לחישה, ולא מה שסובב את האדם בהוויית הקיום הארצית. אמירה נפוצה מאד היא שכל דבר המוחש בחושים – מאיה הוא – האשליה הגדולה – לא מציאות אלא דמיון, גרידא. אבסטרקציה כזאת נחשבת אך מעט. יש לה משמעות אך ורק כשנכנסים אל הממשי כפי שעושים אנו עתה. לומר בחלקלקות שעולמות החי, הצומח והמינרל מאיה הם, אין משמעותו ולא כלום. בעלת ערך הנה ההכרה בדבר שמה שחשים אתם מחוצה לכם תלוי באורח יסודי בכם בעצמכם, ובזאת בוודאי שלא בכל רגע ורגע – אלא במהלכה של האבולוציה של האנושות – שוזרים אתם את עצמכם כחלק אינטגרלי בשרשרת המניעים והתוצאות.

אף כאשר אמת מזעזעת כזאת נהגית – וחושבני שאכן ויתכן ותהא מזעזעת – אין היא נראית תמיד באספקט שהוא בעל חשיבות בחיים. אמת כזאת מקבלת חשיבותה אך ורק כשחשים – כשרואים אנו את מסקנותיה, אין אנו ישויות פיסיות גרידא; אנו ישויות מוסריות – או אולי בלתי מוסריות – בהוויית הקיום הארצית. מה שעושים אנו נקבע על ידי אימפולסים בעלי טבע מוסרי. ועתה חישבו באיזה ספק מר נתקפת המחשבה המודרנית בשטח הזה. מדע הטבע מספק מידע אודות הארצי המותחם להקשר שבין מניעים ותוצאות חיצוניים בלבד.

ובמעגל זה של מניעים ותוצאות שמן הטבע מעורב גם האדם הגשמי. כך מתורץ הדבר על ידי מדע מופשט חיצוני, הנוטל בחשבון אספקט אחד בלבד של הוויית הקיום הארצית.

בעובדה שגם אימפולסים מוסריים ניצתים באדם מודים אומנם, אך שום דבר אינו ידוע על הקשר שבין אימפולסים מוסריים אלה, לבין מה שמתחולל בסביבת הטבע החיצון. הדילמה של הפילוסופיה המודרנית היא בעצם שהפילוסוף שומע מצד אחד מן המדענים שהכל מעורב בשרשרת של מניעים ותוצאות שבטבע – ומן הצד השני עליו להודות שנדלקים באדם דחפים מוסריים. בשל זה כתב קאנט שתי “ביקורות”: ביקורת התבונה הטהורה” הנוגעת בהתייחסותו של האדם למהלך עניינים שעל טהרת גורמי הטבע, ו”ביקורת התבונה המעשית” בה הוא מציב את הנחותיו המוסריות אשר באמת ובתמים – אם רשאי אני לדבר באורח ציורי – מרחפות באוויר, צצות כמו מן התכלת, ואין להן כל זיקה של ממש למניעים שמן הטבע. כל עוד סבור האדם שמה שמתרחש בהתגלויות החיצוניות של הטבע ניתן לעקוב אחר מקורו אך ורק בהתגלויות דומות – כל עוד נצמד הוא לאשליה זו – הרי שהתערבות הדחפים המוסריים מהווה מהות, הנותרת נפרדת ונבדלת ממהלך הטבע. כמעט וכל דבר שדנים בו כיום, רובץ תחת צילו של הבקיע הזה. בחשיבתם, אין בני האדם יכולים למזג את המחזור הארצי בתור שכזה, עם החיים המוסריים של האנושות. אולם ברגע שתתפסו משהו ממה שניסיתי לשרטט לפניכם בקצרה תוכלו לומר: כן, בתור אדם הרינו חטיבה אחת ודחפים מוסריים חיים בקרבי. הם חיים במה שאני אני בו כישות פיסית, אך כישות פיסית הריני ביסודי המניע – יחד עם כל האנושות – לכל התרחשות פיסית. ההתנהגות המוסרית ופעילויותיהם של ישויות אנוש עלי אדמה הנה הם המניעים הממשיים של מה שמתחולל במהלך חווית הקיום הארצית.

הן ההיסטוריה הטבעית והן מדע הטבע, מתארים את האדמה באופן שמוצאים אנו בספרי לימוד לגיאולוגיה, בוטניקה וכן הלאה. מה שנאמר שם נדמה משביע רצון לחלוטין, לפי הנחות שהותוו על ידי החינוך המודרני. אך הבה ונשער שתושב מאדים היה נוחת על האדמה ומתבונן בה לפני הנחותיו שלו. איני אומר שדבר כזה עלול לקרות, אלא רק מנסה להדגים באורח ציורי את כוונתי. נשער נא שיצור ממאדים בשוטטו בשתיקה על פני האדמה, היה רוצה ללמוד שפת אנוש כל שהיא, לקרוא חומר כל שהוא בגיאולוגיה וכך לגלות מהו סוג האידיאות ששורר, המתייחס לתהליכים ולהתרחשויות שעל האדמה, הוא היה אומר: אולם אין זה הכל, עד כה – הגורם החשוב ביותר אינו נזכר. הנה למשל נתתי דעתי לקיבוצי הסטודנטים המבלים בבתי מבשל הבירה שלהם, שותים ומטפחים את תשוקותיהם. משהו מתרחש כאן: הרצייה האנושית פעילה במטבוליזם. אלה הם תהליכים שעליהם אין שום סימן וזכר בספריכם העוסקים בפיסיקה וגיאולוגיה. אין בהם התייחסות לעובדה שמהלכה של הוויית הקיום הארצית מושפעת אף מכך אם שותים הסטודנטים בירה אם לאו…. את הדבר הזה ימצא יציר שאינו שקוע רובו ככולו ברעיונות ובדעות קדומות ארציות – שחסר הוא בתיאורים שניתנו על ידי האדם עצמו על ההתרחשויות שעל האדמה. עבור יציר ממאדים, לא יהא בכך משום סימן שאלה כי אם וודאות שדחפים מוסריים השוררים במעשי אנוש ובכל חיי אנוש מהווים את השאור בעיסה למהלכו של הטבע. לפי מושגים מודרניים מוסכמים מראש, קיים משהו קשוח במשחק הטבע, נוקשה עד כדי הנאה להוגי הדעות המטריאליסטיים. הם מדמים לעצמם שמהלכה של האדמה היה בדיוק כך, אילו לא היו קיימות ישויות אנוש; שאם הם מתנהגים ביושר או לא, אינו מהווה כל הבדל עקרוני או שאינו משנה למעשה דבר. אולם אין הדבר כך! כל המניעים החשובים מירבית של מה שמתרחש עלי אדמה, אינם מצויים מחוץ לאדם; הם מצויים בתוך האנושות. ואם על התודעה הארצית להתפשט עד היותה לתודעה קוסמית – על האנושות להכיר בדבר שהאדמה – לא בפרקי זמן קצרים אלא במרווחי זמן ארוכים – נעשית בתדמיתה שלה, בתדמיתה של האנושות עצמה. אין אמצעים טובים יותר להרדים את האדם אלי שינה מאשר להטביע בו רושם שאין לו חלק במהלך שנוטלת הוויית הקיום הארצית. דבר זה מצר את האחריות האנושית לפרט בודד, לאישיות בודדת האמת היא שהאחריות למהלך הוויית הקיום הארצית דרך עידני העת הקוסמית טבועה באנושות. כל אדם חייב לחוש עצמו כחבר שותף לאנושות ואת האדמה בהיותה הגוף לאנושות זו.

פרט עשוי לומר לעצמו: במשך עשר שנים נתתי מוצא לתשוקותיי, טיפחתי את דמיונותיי ובכך הרסתי את גופי. בטענת שכנוע זהה יוכל לומר: אם האנושות הארצית תלך בדחפי מוסר בלתי טהורים, כי אז יהא שונה גוף האדמה ממה שיהיה אם טהורים יהיו דחפי המוסר. לזבוב בן יומו בשל חיותו 24 שעות בלבד השקפת עולם השונה לגמרי מהשקפת העולם של האדם. קו האופק של ראית האדם אינו די רחב עד כדי לראות שמה שמתרחש באורח חיצוני במהלך הטבע אינו תלוי במניעי הטבע גרידא. באשר לתצורה הנוכחית של אירופה, הרבה יותר חשוב לשאול איזה אורח חיים שרר בין ישויות אנוש בעולם התרבותי לפני אלפיים שנה, מאשר לחקור את המבנה המינרלי והצמחי החיצוני של האדמה. היעוד של כוכב הלכת הפיסי שלנו ארץ בעוד אלפיים שנה, אינו תלוי במבנה הנוכחי של עולמנו המינרלי, אלא במה שעושים אנו ובמה שרשאים אנו לעשותו. בתודעה כלל עולמית מתרחבת האחריות האנושית, אלי אחריות כלל עולמית. בתודעה כזאת חשים אנו, בהביטנו אל-על לשמים המכוכבים, שבנו האחריות למרחב קוסמי זה, שהרוח חודרת ושוררת בו – שבנו האחריות לעולם זה באורח בו מנווטים אנו את האדמה. גדלים אנו עם הקוסמוס יחדיו בחוויה של ממש כאשר מבקשים אנו אחר האמת שמאחורי התופעות.

כה תכופות אומר אני לכם, שעלינו ללמוד לראות את ההוויה הממשית של הדברים, שבחלקה המירבי נלמדת כיום באבסטרקציה. שום דבר אינו מוצא אל הפועל על ידי אימוץ מסורות מזרחיות כמו זו: העולם החיצון של החושים מאיה הוא. עלינו לחדור עמוק הרבה יותר אם עלינו להגיע אל האמת. אבסטרקציות כאלה אינן מוליכות אותנו הרחק, כי בצורה שהן נמסרו מטה אין הן אלא משקע של חוכמה קמאית שלא ריחפה במופשטות כי אם היתה בד בבד עם הוויות ממשיות שיש להגיה אליהן אור דרך אינטואיציה ומחקר רוחיים. כשקוראים אתם בספרות מזרחית על מאיה ועל האמת כאנטיתזה לה – אל נא תדמו לעצמכם שמה שקוראים אתם שם היום, יהיה לכם אכן ברור ומובן. זהו לקט מאוחר יותר של דברים שהיוו מציאות ממשית לחוכמה העתיקה. עלינו לחזור אל אותן הוויות ממשיות. בני אדם כיום חושבים שיש להם שמץ הבנה של תהליכים קוסמיים, כשהם מצהירים שהעולם החיצון של החושים מאיה הוא. אולם שום דבר לא יהיה מובן, אלא כשמעמיקים עד להוויות המונחות ביסוד הדברים. עתה הנה הכרנו בדבר: אין עלינו לשאול כיצד התפתח העולם המינרלי הנוכחי מן התהליכים המינרליים של עידן אחר. תחת זאת עלינו לשאול מה התרחש באנושות – הנה מתבהרת המשמעות האמיתית של האמירה: העולם החיצון מאיה הוא”. או אז מתחילים אנו לראות באדם הוויה גדולה הרבה יותר מאשר נראית בו בדרך כלל. או אז מתחילה תחושת האחריות להוויית הקיום הארצית. אם תשתדלו להגיע לדביר הפנימי של דברים אלה, והדבר מוכרח להיעשות על ידי התבוננות פנימית, ולא באמצעות אותו סוג של אינטליגנציה שבשימוש המדע – הרי שתמצאו דרככם בהדרגה אל ההכרה שהאנושות מורכבת מישויות אנוש חופשיות. האמת היא, שהטבע אינו מניח משקל שכנגד על החופש שלנו, כי כישויות אנוש אנו עצמנו מעצבים את הטבע הסובב אותנו מיידית. אך ורק בהתגלויות חלקיות מנטרל הטבע את חירותנו. הטבע מנטרל את החירות שלנו במידה גדולה. הבה וניתן דוגמא מזה, שאם מושיטים אתם את ידכם ומישהו זולתכם תופש אותה ומעכב את התנועה, הרי שלא תכפרו בחופש הרצון אך ורק אם מישהו זולתכם מעכב תנועה. בתור בני אדם של העת הנוכחית מתעכבים אנו בשטחים רבים עקב פעילות של בני אדם. אילו בני אדם? – לא מישהו שנגדו יכולים אנו לפנות בנזיפה, בתלונה – אם כי אנו עצמנו היינו אותם בני האדם אשר בחיים הארציים הקודמים הסבנו לתנאי הקיום שבהשגתנו היום.

אין עלינו לתחום עצמנו אל הזכרתם, גרידא, של החיים הארציים החוזרים ונשנים אלא שיש לחשוב על הזיקה שביניהם באופן כזה, שאפילו בטבע החיצון נראה את התוצאות של המניעים שאנו עצמנו הנחנום בחיים הקודמים. כמובן שבהתייחסות אל הישות האנושית כפרט, עלינו לדבר אודות גורמים מסייעים בלבד כי בכל הדברים הללו, כפי שאמרתי, זהו עניין של פעילות זיקתית קולקטיבית של בני אדם עלי אדמה. וכן – אל לו למישהו, בשל סיבה זו, להוציא את עצמו מן המניין כפרט. לכל אחד מאתנו חלקו שלו במה שנגרם על ידי כל האנושות כולה כחטיבה אחת, ולאחר מכן מתבטא במרכיבי הגוף לכלל האנושות הארצית בחייה הממשיכים לזרום.

מנסה אני לתת לכם מושג כיצד רואה המדען הרוחי את גילויי הדעת הנרשמים בספרי לימוד של המדע המקובל. שערו נא שיהא עלי לצייר סדרת תבניות:

ועתה נניח שאיזה שהוא יציר שמעולם לא חי בעולמם של בני האדם היה זוחל מתוך האדמה והיות וברשותו כמה ניצני ידע אריתמטי היה מסתכל בתבניות ואומר: תבנית ראשונה, תבנית שניה, תבנית שלישית, השלישית מהווה תוצאתה של השניה; השניה – תוצאתה של הראשונה; התוצאה של התבנית הראשונה – משולש. התוצאה של התבנית השניה – עיגול. היצור הזה היה מצרף זה לזו גורם ותוצאה. אולם יהא זה משגה, כי ציירתי כל תבנית בנפרד. במציאות אין כל תלות ביניהן. הדבר רק נדמה ליצור זה כאילו קיימת תלות כזאת! מצרף הוא מה שמגיע לטווח ראייתו: הראשון אל מה שבא לאחריו כאילו היה האחד תוצאתו של משנהו. זהו בקירוב, כיצד מתאר הגיאולוג את התהליך של האדמה: העידן הדילוביאלי, העידן הטרטיארי. העידן הקוורטרנארי וכן הלאה. אך אין זה נכון יותר מאשר ההצהרה שהעיגול מהווה התוצאה-הנביעה של המשולש, או המשולש מהווה תוצאתה של התבנית המרובעת.

התבניות של האדמה נגרמות באורח מופנם – על ידי המעשים של האנושות הארצית. וזה כולל את הפעילות הנסתרת של האינטליגנציה במשך עיתות השינה כשהאדם נמצא מחוץ לגופו הפיסי. דבר זה מוכיח לכם שהתיאורים הניתנים ע”י המדע החיצון הם אשליה – מאיה במידה מירבית. אך לדבר – בלבד אודות מאיה – ערך פעוט לכך להנחה שהעולם החיצון הוא מאיה. עלינו להיות מסוגלים לענות היכן מצויים הגורמים האמיתיים. גורמים אלה נסתרים במידה רבה מכוחות השגת הידע של האדם. חלקה של האנושות בעיצוב הוויית הקיום הארצית אינו יכול להתבהר באמצעות המדע החיצון, אלא אך ורק על ידי מדע פנימי.

ספרי: “כיצד קונים דעת העולמות העליונים” מדבר על פעולתו הפנימית של האדם בין הירדמו לבין יקיצתו. את הדבר הזה ניתן לגלות בעזרת ידע החודר ומגיע עד לספירת הרציה. האדם אינו יודע דבר אודות הזיקה שבין הרצייה לבין העולם החיצון, כי תהליכי הרצייה חבויים ונסתרים. אין הוא יודע דבר, מה מתרחש למעשה כשבהרימו את זרועו מתפעל הוא תהליך רציה; וכן אין הוא יודע שתהליך זה מתמשך ותוצאתו מגעת עד למהלכן כולן של הוויות הקיום הארצית.

דבר זה מתאפיין בתמונה מתוך המחזה המיסטרי שלי “שער ההתקדשות” בה לפעולותיהם של קאפזיוס ושל סטראדר תוצאות בהתגלויות הקוסמיות – בברק וברעם. זוהי כמובן הצגת דברים ציורית אך הציור מכיל בו אמת מעמיקה; אין זה דמיון פרוע אלא האמת לאמיתה. במשך תקופה ניכרת באבולוציה היו אמיתות מן הסוג הזה באות לידי ביטוי בקולם של משוררים אמיתיים, שדמיונם אכן היווה תכופות השגה של תהליכים על תחושתיים. הדבר הזה מובן אך במועט מן המועט ע”י האדם המודרני, המעדיף לשלח את השירה, ובעצם את כל האמנות אל מקום נפרד ונבדל מן המציאות החיצונית. הוא חש רווחה כשאין מבקשים ממנו לראות בשירה דבר נכבד יותר מאשר דמיון גרידא. שירה אמיתית אינה כמובן יותר מאשר השתקפות של אמת תחושתית, אך השתקפות אכן היא. אף אם המשורר עצמו אינו מודע להתרחשות העל תחושתית הרי שאם קשורה נפשו לאחדים עם הקוסמוס, אם הוא לא נתלש מן הקוסמוס ע”י חינוך מטריאליסטי, נותן הוא ביטוי לאמיתות על תחושתית. על אף שעליו להביע אותן בציורים השאובים מעולם החושים.

דוגמאות רבות מדבר זה כלולות בחלק השני של פאוסט לגיתה, שבו, כפי שהראיתי באשר לקטעים מיוחדים, לדמיון יש זיקה ישירה עם תהליכים על חושיים (28 הרצאות משנת 1915) התפתחות האמנות במאות השנים האחרונות מספקת עדות למה שאומר אני – טלו למשל איזה שהוא ציור שצויר לפני זמן לא רב ותמצאו, שככלל ניתנת חשיבות משנית גרידא לציורי נוף. ציורי נוף הגיעו לחשיבותם מאז שלוש מאות השנים עד חמש מאוד השנים האחרונות בלבד. קודם לכן תמצאו שלציורי נוף מקום משני. עולם האדם הוא Fשהובא אל החזית הקדמית, כי היתה קיימת עדיין ההכרה שביחס לתהליכים אובייקטיביים של הוויית הקיום הארצית חשוב עולם האדם יותר מן הנוף, שאינו אלא תוצאה בלבד של עולם האדם. בעצם לידתה של העדיפות אלי נוף מצויה, בספירת האומנות, התופעתיות המקבילה של לידתו של כיוון החשיבה המטריאליסטי, הכלול בסברה שהנוף ומה שהוא מייצג, יש להם קיום משלהם, הנבדל לחלוטין מן האדם. אולם האמת מצויה בהיפוכו של דבר. אילו היה יורד אל האדמה תושב מאדים, כי אז לבטח היה עשוי לראות משמעות ב”סעודה האחרונה” לליאונרדו דה ווינצ’י. אך לא בציורי נוף. הוא היה רואה נופים ובכלל זה ציורי נופים – ואת כל התבניתיות שעל האדמה באורח שונה לחלוטין. ובאיבר החישה המיוחד לו לא היה יכול להבהיר לעצמו את משמעותם. זכרו נא שאני אומר דברים אלה רק כדי להמחיש באורח היפותטי את מה שברצוני להנחותכם אליו.

וכך רואים אתם, אפוא, שהאמירה: “העולם החיצון מאיה הוא” אינה ניתנת למלוא ההבנה ללא חדירה להוויות הממשיות. אך על מנת לעשות זאת, עלינו להצמיד עצמנו באינטימיות עם הוויית הקיום הארצית כחטיבת שלמות אחת ולדעת עצמנו כחלק אינטגרלי שלה. ולאחר מכן עלינו לתפוס את המחשבה שתתכנה הוויות מציאות חיצוניות ונראות לעין שאינן אמת, שאינן הוויות מציאות אמיתיות.

אם מצוי ורד בחדרכם – זוהי מציאות שלכאורה, גרידא. כי הורד כפי שהוא שם לפניכם אינו יכול להוות מציאות. הוא עשוי להוות מציאות אך ורק בצמיחתו על שיח הורדים, ומלוכד עם השורשים שהם מצידם מלוכדים עם האדמה. האדמה, כפי שמתוארת ע”י הגיאולוגים – מועטת ממשותה האמיתית בדומה לממשות של הורד הקטוף.

המדע הרוחי משתדל שלא להיעצר אף פעם ליד הממשות הבלתי אמיתית, אלא תמיד מבקש אחר מה שצריך להתווסף על מנת להשיג את הממשות האמיתית, את כולה. התחושה צרת האופקים של המציאות השוררת בציביליזציה הנוכחית שלנו, מתבטאת בעצם העובדה שכל גילוי חיצוני מתקבל כמציאות. אולם המציאות קיימת אך ורק במה שמצוי לפני האדם כחטיבת שלמות מלוכדת. האדמה עצמה, ללא האדם, אינה מהווה מציאות אמיתית יותר מאשר הוורד הקטוף משיח הורדים. יש לתהות על קנקנם של דברים אלה ולעבוד עליהם; אל להם להישאר בגדר תיאוריות, אלא לעבור ולהיכנס אל רגשותינו. עלינו לחוש עצמנו כחברים – שותפים לכל האדמה כולה. חשיבות חוזרת ונשנית יש להעלאת המחשבה: לאצבע זו תהיה ממשות אמיתית אך ורק בהיותה חלק מן האורגניזם שלי; אם היא נקטעת אין לה ממשות אמיתית עוד. באורח זהה אין לאדם ממשות אמיתית בנבדל מן האדמה וכן לאדמה ללא האנושות.

זוהי תפיסה בלתי נכונה כשחוקר המדע המודרני חושב, לפי הנחותיו שלו שאבולוציית האדמה היתה מתנהלת במהלך זהה אם האנושות לא היתה בה.

לאחרונה הראיתי לכם שאין הדברים כך, באומרי לכם שהגופות המונחות בצד על ידי ישויות אנוש לעת המוות משמשות חומר תפעול באבולוציה של האדמה ואם אין גופות אנוש – אם על ידי קבורה ואם על ידי שריפה – נעשות חלק מן האדמה, כי אז כל המהלך של ההתרחשויות הפיסיות יהא שונה ממה שהוא מנביעה זו של גופות אלה הנקלטות לתוך האדמה.

בהרצאה היום רציתי לדבר בפירוט יתר על הזיקה שבין הקטבים – הרצון והאינטליגנציה באדם לבין סביבתו הקוסמית.