הרצאות לרופאים וסטודנטים לרפואה – מחזור פסחא – 02

הרצאות לרופאים וסטודנטים לרפואה

עיונים והנחיות מדיטטיביים להעמקת אמנות הרפואה

רודולף שטיינר

מגרמנית: אלישע אבשלום

www.Tiltanbooks.com

תודה לאלישע אבשלום ולהוצאת תלתן על תרומת ההרצאה לארכיב!

סדרת ההרצאות יצאה לאור גם בתרגום מאנגלית בהוצאת כחותם – ראו כאן

מחזור ההרצאות של הפסחא

הרצאה שניה

דורנאך, 22 באפריל 1924

תקציר

על הביצוע הנכון של מדיטציה והכרת המחלות של מקצוע הרפואה כהכרה של הריפוי. ידיעה על הריפוי והרצון לרפא. הכרה של האתרי מתוך היסוד הבונה. הכרה של האסטרלי מתוך היסוד המוסיקלי. החלוציות של הרופאים שמגיעים מהאנתרופוסופיה ללימודי רפואה חדשים. התבוננות על גורמי מחלה ראשוניים במהלך החיים של חולים. מדיטציה.

********

ידידי היקרים!

היום אשמח מאד אם נדבר על מה שמעיק על נפשם של הידידים כאן, כדי שנוכל לנהל את השיחה באופן מסודר.

הלן פון גרונליס: שאלה אחת הרובצת אצל כולנו בלב היא, כיצד נתארגן עם כל המדיטציות שיש לנו. באיזה זמנים אנו אמורים לבצע אותן אם אנו רוצים להביאן לריתמוס נכון, כיצד עלינו לעשות זאת? האם עלינו לעשות זאת כך שאת כל המדיטציות שקיבלנו בחג המולד נבצע באותו זמן? עד עכשיו לפחות נראה לנו שרובנו מרגיש לחוץ מכל חומר המדיטציה, ואינו יודע כיצד להסתדר איתו.

בנוגע לדברים הללו מדובר באמת בכך, שלא אמורות להינתן באופן כזה הוראות נוקשות, משום שזוהי התערבות בוטה מדי בחירות האנושית. אם רואים את הדברים נכונה לא יהיה זה טוב להיכנס ללחץ נפשי בגלל זה. המדיטציות שניתנו כאן בחג המולד ניתנו באופן זה שנאמר לכם לאיזה כיוון הן מניעות את הנפש. דבר זה נאמר בכל המדיטציות מסוג זה. בכך מדובר גם במדיטציות כמו אלו שניתנו בכיתה הראשונה. בכל המדיטציות הללו מדובר במשהו שונה מכפי שמישהו בא ורוצה לקבל מדיטציה הפועלת באופן אישי. אם רוצה מישהו לקבל מדיטציה הפועלת באופן אישי, חייבים לציין כמובן אם עליו לבצע מדיטציה זו בבוקר או בערב, כיצד עליו להתנהל גם באופן הרגיל במובנה של מדיטציה זו וכיוצא באלה. אלו הן מדיטציות שיש לתפסן בחיים האזוטריים של היחיד לפי קנה המידה של יכולותיו ושל הקארמה שלו. הן מובילות אז מעצמן לכך שאדם יחיד זה לא נשאר יחיד, אלא מפתח בתוכו את הדחף להכיר את אלה ששאיפותיהם זהות לשלו. כל מה שניתן מחוץ לזה – אם לא נאמר, כפי שכעת לא נאמר – שעדיף יהיה לבצע מדיטציה כזו בזמן מסוים או בנסיבות מיוחדות או עם דברים נלווים מיוחדים, אזי כל המדיטציות שניתנות כמו המדיטציה של ההדרכה האזוטרית לחג המולד, ניתנו למעשה באופן זה שלנגד עינינו עומדת ההשפעה שאמורה להתקבל עם המדיטציה. ואז הדבר החשוב הוא להשתמש בנסיבות החיים, כלומר בסיטואציה המיוחדת בחיים בה אנו נמצאים, כדי לבצע את המדיטציה. האין זאת, מדיטציות מעין אלו נעשות פשוט כשמוצאים את המוזה לכך. ככל שנעשה זאת לעתים תכופות יותר, כך ייטב. תמיד תגיעו להשפעה המתאימה. דווקא במדיטציות כאלו חשוב באמת לחתור להתפתחות אישית. אנו אמורים לחפש את המסקנה, וגם למצוא אותה, מתוך מה שמתקבל מן הרוח, כך שלמעשה יהיה זה מעיק ביותר לבצע את המדיטציה במשותף – ויהא זה ביחידות או בקבוצה. דברים אלה מובילים גם לכך שהמדיטציה מאבדת משהו שאמור להימצא בה. רואים אתם, כל מדיטציה נפגעת בכך שמבצעים אותה מתוך חובה. זאת עליכם לתפוס באופן מדויק מאד. כל מדיטציה נפגעת בכך שהיא מתבצעת מתוך החובה לבצע אותה. לכן במדיטציות האישיות נחוץ בהחלט שמדיטציה אישית זו תעבור בהדרגה לדבר-מה באדם, אותו הוא חש נפשית כצמא למדיטציה. ומי שמבצע בצורה הנכונה ביותר את מדיטציית הבוקר והערב שלו אותה עליו לעשות, הוא זה המבצע אותה כשהוא צמא למדיטציה כפי שאדם אוכל כאשר הוא רעב. כשהמדיטציה הופכת למשהו שבלעדיו לא מסוגל האדם להתקיים, כשהוא מרגיש כלפי נפשו כאילו המדיטציה שייכת לכל חיי הנפש שלו, אז מורגשת המדיטציה באורח הנכון.

במדיטציות האחרות מדובר בכך שאדם רוצה באמת, רוצה באופן פנימי להיות רופא, כשהוא אומר לעצמו: "זוהי הדרך; וכעת אגש למדיטציה לעתים קרובות ככל שרק אוכל. אני מודע לכך שבעשותי דבר זה או אחר יש לי כוונה זו או אחרת." חייב להיות לו תמיד מתוך הרצון החופשי של פנימיותו הדחף למדיטציה כזו, לביצוע מדיטציה כזו. למעשה לא ניתן לתאר כיצד הוא עשוי להרגיש לחוץ. שהרי מדוע ירגיש אדם לחוץ ביחס לדבר שאליו הוא צמא בו-בזמן בפנימיותו? במקרה כזה יגיע כבר הדבר לעניין שמתוך חובה, ודבר זה אסור שיקרה לעולם: אסור שהדבר יהפוך לעניין של חובה. במיוחד כאשר מדובר בכוונה להיות רופא, חייבים לחשוב במובן העמוק ביותר של המילה: לא ניתן לתפוס את היותנו רופאים כפי שתופסים זאת כיום, כרכישת מקצוע גרידא. להיות רופא פירושו התעסקות פנימית, התמסרות פנימית לריפוי. וכאשר חש אדם דחף זה לרפא באופן כללי, תהיה לו מדיטציה זו בגדר מורה-דרך ותוביל אותו למטרותיו. מעטים הם המקצועות שבהם כה מזיק הדבר כאשר תופסים אותם כחובה חיצונית, כמו במקצוע הרפואה. חלק ממקצוע הרפואה הוא אהבה לאנושות והתמצאות-עצמית אמיתית ומובנת מאליה בלהיות רופא. אם בלימודי הרפואה בזמננו אין בכך משום יתרון גדול לריפוי האמיתי כאשר אנשים נעשים לרופאים רק משום שהם רוצים להיות משהו, ולהיות רופא נראה להם מתוך הקשר מסוים כדבר שראוי לשאוף אליו. אם זה כשלעצמו כבר נראה כדבר שפחות ראוי לשאוף אליו באופן מיוחד, אזי דבר שראוי עוד פחות לשאוף אליו הוא שמישהו יבקש להיות רופא באמצעות מדיטציה, כשאינו חש צמא זה שעליו דיברתי. שכן לבקש לקדם את אמצעי הרפואה הקדומים, את האמצעים האזוטריים, כאשר הכוונה הינה אמיתית, דורש הרבה הרבה יותר מהחלטה חיצונית כלשהי, בעוד שכאשר אין היא נובעת מהלך-הנפש הנכון, היא מזיקה עוד הרבה יותר מתנאי החיים החיצוניים. עליכם לתפוס את הלך-הנפש שציינתי כאן במובנו הנכון. בחיים הרגילים לא נלקחת בדרך כלל הקארמה ברצינות הראויה. אך אנו מקדישים לה כמובן עיסוק פנימי מסוים בכך שהיא מציבה אותנו במקום מוגדר. חייב להיות ברור: לציית לחובה זהו דבר מזיק; אך הליכה בעקבות הקארמה נמצאת בהחלט בכיוון של ההתפתחות האנושית. כולכם עומדים בתוככי הקארמה שלכם שמייעדת אתכם לפעול בצורה רפואית; כעת חייבים אתם רק להסתכל עמוק לתוככם, ותמצאו כבר שאתם חשים באמת את הצמא. ותמצאו את הרגעים ואת השעות בהם תרצו לבצע מדיטציות כאלו.

רואים אתם, כאשר בוחר אדם ברצינות מקצוע כה רציני, לא אמור לקרות הדבר שלהלן, שקורה לעתים קרובות מאז כנס חג המולד. אין זה נוגע ישירות לרפואה, אך הוא נוגע חזק מאד ביסוד האנושי הכללי, עד כמה שהדבר נעוץ בתנועה האנתרופוסופית הכללית, כך שיש לו חשיבות גם בשבילכם. הזכרתי זאת כבר במקום אחר, אך מאחר שלגביכם הדבר תקף באופן אינטנסיבי במיוחד ברצוני לומר אותו גם כאן. בכנס חג המולד נאמר שהתנועה האנתרופוסופית אמורה לנקוט במסלול חדש, שאמור לפעול בצורה פנימית יותר. כמה אנשים הגיעו מכך לתוצאה מוזרה. ישנם אנשים הנמצאים בעמדות מסוימות בתנועה האנתרופוסופית, כאלה הממלאים בה תפקיד. כמה אנשים כאלה כתבו: אני מבין שאכן הגיע מסלול חדש לתנועה האנתרופוסופית. אני מעמיד עצמי לחלוטין לשירותו של מסלול חדש זה, לכן איני רוצה להישאר בתפקידי הישן, ואני מעמיד עצמי לשירותו של המסלול החדש. דבר זה אינו יכול לעולם להוביל למשהו. ניתן להגיע למשהו רק כאשר אדם זה יודע שעליו להגשים את התפתחותו האנושית בה הוא עומד במציאות, גם בהתחשב בכוחות שבהם הוא משתמש. וזה כמובן בדיוק מה שקורה איתכם, אתם שהתחלתם את מקצוע הרפואה. עליכם לראות זאת כקארמה, ולהבהיר לעצמכם שבעתיד תבצעו עבודה עצומה; אך כדבר שני, הצמא שעליו דיברתי, להתקרב למוכנות המהותית לרפואה דרך מדיטציה, יימצא אצלכם תמיד בהלך-הרגש.

זה מה שיש לי לומר על השימוש במדיטציות. הן צריכות לפעול כך שהאחת מחזקת את רעותה ותומכת בה, כאשר האחת מוארת בידי השניה. זה יכול בהחלט להיות כך: מדיטציה אחת שאתם מבצעים פועלת חזק; כעת עליכם לבצע מדיטציה אחרת, כדי שהשפעה זו תהיה מוארת בצורה חזקה עוד יותר. מדיטציה אחת תעשו פעם או פעמיים, ואחרת תבצעו שתים-עשרה פעמים. זהו דבר המתקבל כשאתם מובאים באופן הנכון להלך-הרגש הניתן במדיטציה, חווים אותה פנימית ומביאים להלך-הרגש שלכם את אשר נאמר על מטרת המדיטציה. עליכם לנצל הזדמנות זו כדי לבנות כמה דברים שבהם נגענו בחג המולד.

הלן פון גרונליס: לא תפסתי זאת כאילו חייב אדם לבצע אותן בזמנים מסוימים; אך על אף זאת אני מרגישה לחץ מסוים, משום שאני תופסת כחובה לבצע מדיטציה זו, ולפעמים אין לי הרעננות הנכונה להרגיש אותה כצורך. וכעת קורה בשל כך, לפחות אצלי, שעד עכשיו לא הייתי בעמדה בה חייב להיות רופא, דהיינו – לרצות לרפא. אני סבורה שהמצב דומה אצל אחדים מאתנו. לא כל אחד נעשה רופא כדי לרפא, או כך לפחות כמה מאתנו, אלא בשל העניין הגדול שיש לו ללמוד על בני אדם – במצבי המחלה ובמצבים הרגילים – ולהגיע אל הרפואה לגמרי מצד הידע. עד חג המולד היה הרצון לרפא זר לי לחלוטין, ובעבודתי הנוכחית הייתי בתחילה מאד מדוכאת, משום שהיה לי הרבה מה לעשות והייתי עייפה מדי בתחילה מלבצע את המדיטציות. כעת אני יכולה באמצעות עבודה זו להיות יותר יחד עם פציינטים, כך שיש לי כעת מושג על הרצון לרפא; אני מאמינה שכעת אוכל לבצע את המדיטציות משום שהן נובעות מן הצורך האמיתי, ואז המדיטציה נראית באמת כדרך אל המטרה. דווקא התמסרות זו לגורל האנושות, הרגשת החמלה שיש לרופא כלפי הכל, והרצון לרפא – מאחר שבלימודים לא מכוונים לכך וניגשים לרפואה הרבה יותר מצד הידע – היא לבטח דבר-מה שגרם לרבים מאתנו עדיין קשיים עד לפני זמן קצר.

עלייך לחשוב על הדבר שלהלן. כשאת מפרידה בתחום הרפואה את שני הדברים הללו – את הידע ואת הרצון לרפא – את מדברת לאמיתו של דבר בסתירה לממשות, בסתירה למציאות. חשוב דווקא להבהיר מה נעוץ במישור זה. רואים אתם, על ההכרח להכיר את האדם חייבים לדבר במישורים השונים ביותר של הפעילות האנושית. בפדגוגיה חייבים למשל לדבר בצורה חדה מנקודת המבט של הכרת האדם. זה המצב גם איתנו. גם בתחומים אחרים, אם מבינים את המציאות, יש לדבר על הכרת-אדם. הכרת-אדם הינה הכרחית בעבור כל אחד השואף להתעלות מעבר לשטחיות. העובדה שלא מחפשים כיום הכרת-אדם כזו היא תוצאת הטעות שאליה נפלה הציוויליזציה המודרנית. רואים אתם, במובן מסוים מחפשים הכרת-אדם, גם אם זו לא יכולה להופיע, משום שהיא מסוגלת להיווצר באמת רק בדרך אנתרופוסופית. מחפשים אותה התיאולוגים, וכוונתי לתיאולוגים החיצוניים, מחפשים אותה גם הפדגוגים החיצוניים. מחפשים את הכרת-האדם הזו האנשים המגוונים ביותר. מי שלא מחפש אותה הם המשפטנים, משום שעל המשפט כיום אי אפשר לדבר כעל משהו המתייחס לממשות כלשהי בעולם.

הדבר המהותי הוא שהכרת-האדם חייבת להיות ספציפית לגבי התחומים השונים של החיים. הרופא נזקק להכרת-אדם שונה במקצת מן המחנך; שונה רק במקצת. נחוץ שהמחנך יהיה בקיא ככל האפשר ברפואה, ושהרפואה תהיה חדורה ככל האפשר בפדגוגיה. השבילים הללו, המובילים מכאן לשם בהכרת האדם בפעילויות השונות, נבנים. כשאנו נכנסים כעת לאלמנט הקונקרטי בהכרת-אדם, עלינו לשאול את עצמנו שאלה מסוימת. רואים אתם, אתם אומרים: יש להכיר את מצבי המחלה של האדם. זוהי דעה קדומה הנובעת מן המטריאליזם. זוהי דעה קדומה מטריאליסטית. מה פירושו של דבר: להכיר את מצבי המחלה של האדם באופן קונקרטי? כיצד מכיר אני את המצב הקונקרטי, נאמר, בכבד, במרה, בריאות או בלב? כיצד אני מכיר אותו? כשאני יודע אילו אמצעי ריפוי עשויים לעמוד בבסיס ההתגברות על תהליך המחלה. במציאות מהווה התהליך המחלתי את השאלה, ואם ברצוננו רק להכיר את התהליך המחלתי אנו נשארים עם השאלה. התשובה היא תהליך הריפוי. איננו יודעים מאומה על תהליך מחלתי אם איננו יודעים כיצד נוכל לרפא אותו. ההכרה מבוססת על הידיעה כיצד ניתן לסלק את התהליך המחלתי, ולכן לימודי רפואה ללא הרצון לרפא אינם יכולים להתקיים. אין שום משמעות להכרת המצבים המחלתיים. כפי שהיה מישהו עוסק בפתולוגיה בלי לעבור ממנה אל התראפיה, כדי ללמוד סתם להכיר את האדם, כך יתאר מישהו איבר חולה. אך תיאור מעין זה אינו שווה מאומה, אין לו ולו הערך המועט ביותר. שכן בעבור התיאור גרידא, בעבור הכרת-הידע המופשטת, בעבור מה שרואים כיום כהכרת הטבע, היינו הך הדבר אם מדובר בכבד בריא או חולה. מבחינת מדעי הטבע אי אפשר להבחין מהו כבד בריא ומהו כבד חולה, לרוב בנסיבות שבהן הבריא מופיע לעתים קרובות כחולה. אלו הן נסיבות חיצוניות. אם ברצונכם להכיר את הכבד החולה, עליכם להיכנס אל מה שמסוגל לרפא את הכבד החולה. ואז מדובר בדבר שלהלן.

על מה מבוסס הריפוי? על כך שאני יודע אילו סובסטנציות, אילו כוחות עלי להחיל על האדם כדי שהתהליך המחלתי יעבור לתהליך של בריאות. הכרה כזו מסופקת בכך שאני יודע למשל לתת לאדם שבָטבַט לצורך פעילות הכליות. אם הגוף האסטרלי אינו דואג איפוא במידה המספקת לפעילות הכליות, אני דואג לה באמצעות שבָטבַט. אני תומך בגוף האסטרלי באמצעות שבָטבַט. רק בכך ניתן המענה למה שמתרחש כאן למעשה. אותו תהליך המוביל מבחינה חיצונית לשבָטבַט, מתרחש גם בכליות של האדם, ועלי לראות את תהליך השבָטבַט כעומד בקשר עם הכליה האנושית; אז עומד אני כבר על קרקע הריפוי. כך איפוא אי אפשר לעולם לדבר על עיסוק בפתולוגיה בדרך מופשטת בלבד, בתיאור של מצבים מחלתיים, שהרי במציאות הללו אינם מהווים מאומה. המצב המחלתי אמור למעשה להיראות בידי אדם רק כשהוא יודע שאמצעי הריפוי פועל בדרך מבריאה כזו וכזו. ההרגשה שיש לנו כלפי הכרת-הידע אמורה לחתור בכל תחומי החיים אל הממשות, לא לתפיסה פורמלית. כך היה זה כאשר כל ידע היה ידע של מסתריות. שם מנעו את הידע מאלה שביקשו רק אחר הידע, והעניקו אותו רק לאלה שהיה להם הרצון להביא את הידע אל הממשות.

האם זה עונה על שאלתך?

הלן פון גרונליוס: אולי התבטאתי קצת בהגזמה כשדיברתי רק על בריאות ומחלה. למעשה אני מחשיבה גם את אופן הריפוי של האדם כבעל אופי של הכרת-ידע. כוונתי לדבר-מה אחר – שלמרות שאפשר לדעת כיצד נוכל לרפא את האדם, לא יהיה לנו הרצון לרפא אותו. עד עתה לא היה לי בפנימיותי האימפולס ללמוד להכיר את האדם וכיצד לרפאו רק כדי לרפא. חסר לי אותו אימפולס שיפעם בכל עבודתי, בכל לימודי ובכל הידע שאני קולטת, האומר: אני חייבת להיות מסוגלת לרפא בני אדם.

– זוהי היפרטרופיה של הכרת-הידע.

הלן פון גרונליוס: אך כך זה אצלי, וזוהי עובדה שברצוני לקבוע מאחר שהיא קיימת, והיא מאד ייחודית –

ראי נא – הדבר יופיע בעינייך כטריביאלי מאד ופשוט – יהיה זה רק טוב אם יפסיקו לייצר שעונים, משום שייווצרו שעונים שיורכבו באופן הנכון ביותר לפי אמנות השענות, אך לא יפעלו. בכך שאדם יפעיל את רצונו לכיוון זה או אחר בהיפרטרופיה, יתכן שהוא ייצר דבר זה או אחר, אולם דבר זה לא יהיה לטובת ההתפתחות הבריאה של טבע האדם. הידע על הריפוי אינו אמור למעשה להתקיים ללא הרצון לרפא, ואת אמורה לדבר היום על משהו שונה לגמרי. אינך אמורה לדבר על כך, אלא לומר: אכן, אני לומדת רפואה רק זמן קצר, וכעת יש בי רצון בלתי נשלט לרפא. אני חייבת לרסן עצמי כדי שרצון זה, הבא מן הידע, לא יתפרץ ואתחיל לשאוף לרפא את כל הבריאים. הדברים לא נאמרים בבדיחות. הקול שמדבר מגרונך צריך להיות למעשה קול ההתאפקות. לא אמור להיות אפשרי בכלל לומר: "אני שואפת לידע על הריפוי, אך אין ברצוני לרפא." שכן ידע שהינו ממשי אינו ניתן להפרדה מן הרצון; זה לחלוטין בלתי אפשרי.

משתתף אחר: אני סבור כי מה שאמרה הגב פון' גרונליס הינו מצב שנוצר דווקא באמצעות הלימודים כפי שהם באוניברסיטאות. נראה לי שזוהי תוצאה שמגיעים אליה כתוצאה סופית אחרי עשר או שנים-עשר סמסטרים. כל המבנה של מדע הרפואה מכוון לכיוון הידע, בלי לעבור ליסוד התראפויטי. בחדרי ההרצאות ובסמסטרים בקליניקות שומעים בכל ההרצאות רק משהו על דיאגנוזה, ובסוף לגמרי, כאשר מיטת החולה מוצאת כבר החוצה והפרופסור אינו יודע מה עליו לעשות עד שיגיע החולה הבא, נזרקות מספר מילים על תראפיה, שאי אפשר לעשות איתן מאומה. ביטא זאת פעם מרצה אחד. היה זה בקורס גינקולוגיה, והרופא הראשי דיבר על פעילות הרופא בפרקטיקה: "האם לא עלה על דעתכם, רבותי, שלמעשה דובר כה מעט על תראפיה? תחושו בזאת רק כשתיכנסו לפרקטיקה. לי התחוור הדבר כשהגעתי לפרקטיקה והיה לי ראש מלא ידע, ורק אז הסתבר לי שמעולם לא שמעתי על תראפיה…" הוא תיאר גם, שרק חמש דקות הוקדשו לתראפיה ובמשך ארבעים דקות דובר על דיאגנוזה. לא עלה בדעתו של אף רופא, שהוא לא שמע בעצם מאומה על תראפיה בכל לימודיו. דבר זה מביא גם אותי לשאלות, מאחר שמתוך עמדה בסיסית זו של המדע הנוכחי נוצרו אצלי קונפליקטים כאדם צעיר, שחיפש כרופא דבר-מה שונה ברפואה המדעית. עקב כל העמדה השטחית הזו המתבטאת בכל דבר אפשרי, נוצרים בדיאגנוזה לעתים קרובות דברים מנוגדים שמופיעים בנפש בצורה נוראה. אבהיר זאת בדוגמה. הגיעה אלי פעם חולה ושאלה האם אוכל לעזור לה. היא סבלה מדלקות חוזרות ונשנות בחללי המצח, והלכה לעתים קרובות לרופאים מומחים. ביצעו בה פרפורציה מן האף וכיוצא בזה. היא אמרה שאינה מסוגלת לסבול זאת יותר, היא מרגישה שמפרשים זאת אצלה באופן פיסי מדי ואין היא יכולה ליטול יותר חלק בכך, ושאלה האם אני יכול לעזור לה בצורה אחרת.

בעמדה זו, שהורגשה בצורה כה עדינה אצל חולה זו, פוגשים בכל מקום כאשר מגששים ומחפשים בפני השטח, חיפוש שאינו מוביל למאומה. זוהי עמדה שניתן לציין רק כציניות. מה שמתקבל מהווה גם הוא רק דבר-מה הנותר בפני השטח ואינו מביא לגורמי העומק, וכך שאלתי את עצמי לעתים קרובות: האם זה טוב או נחוץ בכלל להיכנס כל כך למתודות כפי שניתנו לי פעם, באופן בו עברתי זאת בלימודי, המתגברות עד לידי זוועה ממש בשיטות המחקר הגינקולוגיות, ואשר אינן עומדות בשום קשר עם מה שנובע מהן. האם הכרחי לעבור את כל המתודות הללו? יש לי הרגשה שכל אינסטינקט ריפוי שקיים באדם מדוכא לגמרי עקב כך שהוא נוטל חלק בהן. ברצוני לספר מה אמר לי עמית ותיק. הוא דיבר על רופא כפרי באלפּים של באיירן, שביצע פרוצדורות אורתופדיות שונות בהצלחה כה גדולה, עד שנעשה מפורסם. אמנותו נודעה לאורטופד במינכן. הוא שמע עליו, מצא אותו וביקש ממנו לבוא פעם אל המרפאה שלו. הרופא הכפרי הגיע וראה את המתקנים במרפאה, והפרופסור הדגים לו כיצד הוא עובד איתם. הרופא הכפרי התבונן בו – ומאותו יום לא יכול היה יותר לרפא. האם עלינו ליטול חלק במתודות שניתנות לנו בידי הרפואה המדעית, במתודות המדעיות, או שמא עלינו להימנע מהן ככל האפשר?

שאלה זו, כשתופסים אותה מצד זה, היא בעלת חשיבות רבה במיוחד. אתה צודק. לא התכוונתי לדבר על תכונות אישיות של הגב' פון גרונליוס, אלא רק לאפיין מה נדרש מאיתנו בהכרח כהשקפה מתוך הלימודים הנוכחיים. מלימודי הרפואה שמתוך מדעי הטבע לא נגיע לכך שנרצה להכיר את האדם על פי מצבי המחלה שלו או לדעת על תהליכי הריפוי בלי שיתקיים הרצון לרפא. דבר זה לא נובע מהלימודים שעל-פי מדעי הטבע; הוא נובע רק ממבנה הממסד של לימודי הרפואה כיום. מצד אחד יש לומר שלמעשה הרוב המוחלט של מה שחייב ללמוד סטודנט לרפואה בסמסטרים שלו הוא חסר כל קשר לריפוי, ולכן מהווה רק נטל על הנפש האנושית עם דברים בלתי אפשריים. רואים אתם, לימודי הרפואה הנוכחיים הם בערך כאילו הייתם רוצים, נאמר, ללמוד פיסול, והיה עליכם ללמוד תחילה את תכונותיהם של השיש והעץ על פי מדעי הטבע. זה אינו נוגע לכם. זה ועוד הרבה ממה שכתוב כיום בספרי הלימוד או מתבצע בקליניקות, אינו נוגע לרפואה. ברגע בו תתעלו מעבר לתיאור הפיסי, לפי דבריה של אותה גברת שהרגישה שמפרשים אותה באופן גופני מדי, ברגע בו תעברו לגוף האתרי, יאבדו רוב הדברים הכתובים בספרי הרפואה את משמעותם, משום שברגע בו אתם עוברים לגוף האתרי תקבלו אוריינטציה שונה לגמרי לאיברים. ברגע בו תעברו מן הגוף הפיסי לגוף האתרי, לא תוכלו להסתדר יותר עם הידע האינטלקטואלי לבדו. כשאתם לומדים לפסל דבר-מה אתם לומדים הרבה יותר בלימוד אחיזת הידיים או הרגשת החלל להן נזקק הפָּסָל. בשביל הידע של הגוף האסטרלי תלמדו הרבה יותר אם תוכלו להשתמש באלמנט המוסיקלי. תלמדו במידה עצומה יותר לצורך עיצוב האורגניזם האנושי, כיצד נוצר עיצוב זה מתוך הגוף האסטרלי. כשעובר האדם לפעילות, הוא בנוי למעשה כמו סולם מוסיקלי. לכיוון מסוים מתחילה כאן למטה הפרימה, עוברת לסקונדה, שעוברת לטרצה בגפיים התחתונות; במקום בו קיימות שתי טרצות יש לו לאדם גם שתי עצמות. אז תגיעו כהווייתו לאופן בו יש להשתמש כיום לשם הכרת-ידע אמיתית של האדם, שהיה דורש מהלך לימודים שונה לגמרי למועמדים לרפואה מכפי שנדרש כיום. מהלך הלימודים כיום נוצר בדיוק באמצעות מסקנתה של הגב' פון גרונליוס – שהתראפיה נכנסה לניהיליזם. לא רק לבית הספר לרפואה של וינה, אלא ללימודי הרפואה בכלל נכנס משהו ניהיליסטי. ואני חייב לציין שבין הרופאים, הפרופסורים והמרצים המייצגים את המקצוע המדעי כשלעצמו, יש לפחות אנשים רציניים, שרק בגלל קוצר הראות שלהם הפכו למדעיים. יש לפחות רצינות מסוימת. אך כשמגיעים לאלה המרצים על אמצעי הריפוי, חדלה הרצינות. במקום בו אמורה להתחיל הרצינות במהלך הלימודים, במקום בו מתחיל היסוד התראפויטי, נפסקת הרצינות. מהיכן אמור להגיע הרצון לרפא? ממהלך הלימודים של הרופא, אם אפשר יהיה לומר עליו שלימודי הרפואה באים זה בעקבות זה באופן שתיארתי בקיצור עם סיום קורס חג המולד. וזהו כמובן דבר שונה לגמרי ממה שנעשה כיום בכל, שאינו מוביל לאמנות רפואה. הרופא הפרקטי חייב לרוב לסגל לעצמו במאמץ גדול כמה דברים כשהוא יוצא מן האוניברסיטה. זה אינו קל לעתים, משום שכל הפרטים לא רק שאינם שימושיים לגביו, אלא לעתים קרובות אף מזיקים. הוא אינו יכול לראות את התהליך המחלתי המהותי, משום שיש לו בראשו כל הדברים והזיכרונות האפשריים, ואת התהליך המחלתי כהווייתו אין הוא רואה. זהו הצד האחד.

הצד השני הוא זה: אתם כאן מהווים קבוצה של רופאים צעירים. אתם רוצים לא רק מבחינה רוחית להיות רופאים אמיתיים, דבר שניתן כמובן להשגה בדרך הטובה ביותר בכך שאדם יאמר: "עזבו את לימודי הרפואה, לא תמצאו כיום שום פקולטה לרפואה שבה תוכלו ללמוד רפואה. בואו לכאן ולימדו כאן את הדברים הנחוצים". זאת נאמר בצורה קיצונית מאד. אך מה יעשה הרופא הצעיר? העולם ישלח אותו חזרה משום שלא יכיר בו כרופא. לא תיוותר לרופא הצעיר כל ברירה אלא לעבור הכל, כדי לרפא באמצעות מה שניתן ללמוד בגיתאנום על הרפואה. אך עם כל ההתנגדות, עליכם גם לעבור את הלימוד המוסדר הנכון; אי אפשר אחרת. זה הכרחי. זהו הצד השני. אולם אז, כאשר יהיו רבים שהכירו את הלימודים והיודעים מתוך מה שלמדו כיצד לא אמורים להיות פני הדברים – מרפאים במגנטיזם ורופאים הדיוטות משמיצים גם הם את האוניברסיטאות, אך אין בכך כל תועלת – הם יגיעו מתוך התנסויותיהם להכרת-הידע, ויהיו החלוצים האמיתיים בייסוד לימודי רפואה תבונתיים בעולם. הם אמורים לשאוף לעורר שיפוט כללי פתוח ככל האפשר על מה שמונח כאן.

רואים אתם, למעשה כך הדבר: אתם יודעים שאינכם היחידים שמדברים כפי שאתם מדברים. ישנם רופאים רבים האומרים זאת, אך אלה האומרים זאת זקוקים עדיין גם הם למה שמובא כאן. מדוע? אדם נבון שנעשה לרופא לאחר שעבר את לימודי האוניברסיטה, יכול כיום לבקר את הרפואה הרשמית. הוא עבר את לימודי הרפואה ויודע מה אין בהם. אך דבר זה יכול להיות משפיע רק אם יוכל להציב דבר-מה כתחליף. רק אז יוכל הדבר להשפיע ולפעול. זהו כמובן הצד השני. תיפסו על כן את כל אשר אני אומר כאן, לא באופן זה שאני מבקש למנוע ממישהו מהרופאים הצעירים להשלים את לימודיו. כמה שיכול העניין להיות גרוע, חייבים כיום לנגוס בתפוח החמוץ. כאשר אנו מסוגלים לדבר על-בסיס מה שלא צריך להיות, יופיע בהדרגה שיפור.

בהקשר זה יש עוד הרבה מה לעשות. נדמה לי שסיפרתי כבר כיצד נדרשתי פעם לדבר בפני כמה רופאים בקבוצה של רופאים בציריך, והשתתף שם פרופסור לגינקולוגיה. ראיתי עליו שהוא הגיע עם הדעה הפנימית: הבה נקשיב כעת לראש כרוב הזה כדי שנוכל לפחות לומר ששמענו אותו כשנשמיץ אותו. הוא בא בהתלהבות מבודחת כדי לשמוע את "ראש הכרוב" הזה. לאחר מכן הוא הפך מוזר יותר ויותר והקשיב בדרך משונה. היה זה בשבילו מאד לא נוח שלא היה זה בדיוק ראש כרוב, שהיה זה משהו שעליו אי אפשר לומר "אלו הן שטויות בריבוע". הדבר שעשע אותי באופן מיוחד. אמרתי לו: אדוני הפרופסור, קיבלת רושם מאד מוזר. "כן," הוא אמר, "אי אפשר לדבר על כך, זוהי נקודת מבט שונה". אם מגיעים עד לידי כך שהבריות סבורות "זוהי נקודת מבט שונה" – זו כשלעצמה כבר התקדמות.

מה מופיע אם כן לצד הרפואה המדעית, המשתרע עם זאת גבוה מעל למה שניתן להשיג ברפואת ההדיוטות? אני יודע, ההתקדמות החשובה ביותר נעשתה בידי ההדיוטות; אך זה אינו משנה מאומה. השסתום במכונת הקיטור הומצא בידי בחור צעיר פשוט משום שהיה משועמם. אי אפשר לומר עליו שיכול היה להיות בונה-מכונות רק בזכות המצאה זו. אלה שמשמיצים את הרפואה המדעית עושים זאת ללא כל הצדקה, משום שהם מדברים על משהו שאינם מכירים. עלינו להימנע קודם כל מלערבב את קונספציית הרפואה באנתרופוסופיה עם מה שקיים ברפואה באופן הרגיל. אם נגיע לכך שנקבל זאת ברצינות, משום שהאנשים המייצגים זאת יוכיחו שזהו עניין רציני בשבילם, תיעשה אז כבר התקדמות משמעותית.

זאת בעיקר רציתי להניח בלבבכם, ידידי הצעירים, שתביאו לשיא את כל אשר אתם קולטים כיסוד אזוטרי, שתוכלו לפעול גם בפני העולם, שתפַתחו רצון ענייני לריפוי. לא יכול להיות שתאטמו את חדרי הלב שלכם באורח אגואיסטי; עליכם לדאוג שהאלמנט הרפואי יימשך, כפי שעל המחנכים לדאוג שהחינוך יימשך.

אין זה אפשרי בשבילי להסביר בפרוטרוט כיצד מרבית הדברים המבוצעים כיום בלימוד הרפואה אינם נחוצים למעשה לתפיסת האדם הבריא והחולה בקשרי החילופין ביניהם. אך אם תיכנסו לדברים שהבאתי בקורסים ובמחזורי ההרצאות השונים, תגיעו כבר לכך. דומה הדבר כאילו היה נולד ילד והיינו ניצבים מול השאלה כיצד יש להאכיל אותו, והיינו שואלים עצמנו: האם אפשר להאכיל את הילד לפני שנספק לו הסבר על הרכב המזון? בנושאים רבים כך הדבר – אינני מתכוון לכך באופן פיסי אלא רוחי – שקיימת הכוונה לתפוס את התהליך. באבחון נחוץ לעתים קרובות הרבה יותר – במקום להיכנס לאבחון השגור – לחזור אל הסיבה הראשונית, העשויה באופן כלשהו להיות נעוצה בעבר רחוק מסוים אצל החולה. אפשר כיום להכיר את מצבו של אורגניזם חולה או בריא ברגע בו מגיע החולה; קיימות כיום שיטות לכך. אולם דרך החשיבה שבאמצעותה מגיעים לכך שנוכל לומר לחולה: לפני חמישים שנה עברת דבר זה או אחר וזוהי הסיבה הראשונית למחלתך – דרך חשיבה זו אינה קיימת; כאן אנו כבולים לדברים שמספר החולה, והללו שנויים במחלוקת. דווקא סיבה ראשונית זו היא הסיבה החיצונית, שמגיעה מבחוץ. הובא אלי פעם בידי רופא מאוסלו אדם בן שישים. היו לו כל מיני פריחות שהיו קלות לאבחון, אך הדברים שיושמו לגביו לא עזרו במאומה. כעת הביא אותו הרופא אלי – אני מביא דוגמה אחת ממאות – וקודם כל היה ברור שאם מבקשים בכלל להתערב כאן, חייבים לדעת מהיכן מתחילה ההיסטוריה של המחלה. לא היה זה קשה כל כך. מהר מאד למדתי לדעת שלפני שלושים או שלושים וחמש שנה עבר האיש תהליך הרעלה קשה, והדבר פעל עדיין בתוכו. אמרתי לו שעליו להיזכר מה עבר לפני שלושים וחמש שנים. הוא אמר לי: "אף אחד לא שאל אותי על כך! הייתי בבית הספר. ליד הכיתה שלנו היתה מעבדה כימית, ושם ראיתי כוס עם נוזל. הייתי צמא ושתיתי. הורעלתי קשות משום שהיתה זו חומצת מלח." חשוב מאד לדעת זאת. זה מוביל אותנו אל מעבר למצב הנוכחי ברגע זה. כך חשוב לעתים, למשל במצבים עצביים היסטריים מסוימים, לדעת האם החולה עבר את הזעזוע של טביעה מהירה. חייבים בהחלט להיכנס לדברים הללו. נכנסים אליהם כמובן אם נוטלים חלק בחייו של האדם שאותו מבקשים לרפא. כל רפואה חייבת להתחיל מהשתתפות בחייו של החולה. אם אין לנו השתתפות זו, אנו שוכחים את הדברים המשמעותיים ביותר. זה מה שיש לראות בכיוון זה.

האם כולכם מתכוונים להיות כאן מחר? אם כך נמשיך מחר בדרך העיונים. לשם המשך העיונים הייתי רק רוצה לתת לכם, בלא שיתאפשר להסביר זאת כעת – מחר אביא את ההסבר – מספר שורות העשויות להוות מעין מדיטציות מרכזיות בכיוון שהותווה אמש. כשתפנו את אליהן את תשומת הלב שוב ושוב, תגיעו בהן למה שנבנה באדם מן הקוסמוס, מהיקף האדמה ומכוחות האדמה. אם תשאלו ביחס לעיצוב העין "כיצד עוצבה עין זו מן הקוסמוס?" וביחס לריאות "כיצד עוצבו הריאות הללו מתוך כוחות ההיקף, מתוך הגורם הנע באופן פלנטרי גם באלמנטים של האויר והמים?" ו"כיצד קשור היסוד שעיצב את איברי חילוף החומרים באדם, עם הארצי?"

אם תציבו את השאלות הללו לאורך דרככם ותבצעו מדיטציה לפי ההנחיות שיבואו, תלמדו להתבונן אל תוך האדם:

ראה, מה מתרכב קוסמית:

אתה מרגיש עיצוב אדם.

– זאת בקשר עם הירח.

ראה, מה מניע אותך אוירית:

– למשל בנשימה או בסירקולציות הדם –

אתה חווה הנפשת-אדם

– זאת בקשר עם השמש.

ראה, מה משתנה ארצית,

– בעיקר מה שמביא לאדם גם את המוות

אתה תופס ספיריטואליזציה של האדם

– זאת בקשר עם סטורן.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *