הרצאות לרופאים וסטודנטים לרפואה – מחזור חג המולד – 02

הרצאות לרופאים וסטודנטים לרפואה

עיונים והנחיות מדיטטיביים להעמקת אמנות הרפואה

רודולף שטיינר

מגרמנית: אלישע אבשלום

www.Tiltanbooks.com

תודה לאלישע אבשלום ולהוצאת תלתן על תרומת ההרצאה לארכיב!

סדרת ההרצאות יצאה לאור גם בתרגום מאנגלית בהוצאת כחותם – ראו כאן

GA316

מחזור ההרצאות של חג המולד

הרצאה שניה

דורנאך, 3 בינואר 1924

תקציר

מאפייניהם של מרכיבי הישות. האני ותצורת האדמה. האני והמוות. אורגניזם פיסי ותזונה. יחסי הגוף האתרי והגוף האסטרלי וההיחשפות למחלות. הצגה של חיי נפש מודעים. מהותן של הרגשות. היווצרות המחלה. דלקות וגידולים. המחלה וחיי הנפש. הכבד כאיבר תחושה לסובסטנציות של העולם החיצוני. הלב, איבר תחושה לעולם הפנימי. האיברים כשלמות מהותית. השיפוט של המזון מתוך ההקשרים הקוסמיים עם האורגניזם האנושי.

********

ידידי היקרים! מאחר שבכוונתנו לנצל את שמונה ההרצאות, אני יכול להתקדם לאט יותר מכפי שצריך היה להתקדם לו היינו חייבים למהר. זה יהיה ללא ספק לטובה.

הייתי רוצה להמשיך היום במובן מסוים את החומר מאתמול באופן זה, שאדבר על תכונותיהם של המרכיבים האנושיים הספציפיים. אתם יודעים – אתמול הפניתי את תשומת הלב לכך – שביכולתנו לראות את האדם השלם רק כשאנו מבחינים בו בגוף הפיסי, אך מביאים גוף פיסי זה לקשר ישיר עם כל הניתן לתיאור באדם בקווי מתאר חדים. לאחר מכן יש לנו הגורם שהייתי מכנה האורגניזם הנוזלי. אורגניזם נוזלי זה חדור ומשולב בכוחות של הגוף האתרי, המחוברים כמרכיבים מקוריים עם הגוף הפיסי. אדם-הנוזלים הזה חדור בכוחות האתריים. אלו הם הכוחות הפועלים בצורה פריפרית, הכוחות הפועלים בכל מסביב. לאחר מכן ברשותנו הגוף האסטרלי, אותו עלינו להבין כך שאיננו מגיעים אליו בהתבוננות במרחב; עלינו להבהיר לעצמנו שאת הגוף האסטרלי עלינו לראות מבחינה איכותית בלבד, והתבוננות כמותית לא תיתן לנו כאן מאומה. גוף זה עלינו לדמות לעצמנו באמת בעולם שאינו העולם המרחבי כפי שאנו מכירים אותו; הוא נמצא מחוץ לעולם מרחבי זה.

ובאופן האמיתי ביותר עלינו לדמות זאת ביחס למערך-האני. העניין יובהר בצורה קלה ביותר אם נתחיל כעת ישירות ממערך האני. מה מייצג מערך האני הזה? מערך האני נקלט בעולם הפיסי בצורתו של הגוף הפיסי. כמובן שבעולם הפיסי הוא ניתן לתחושה רק בתצורות הפנימיות והחיצוניות של הגוף. אך כשאנו מתבוננים בגוף הפיסי של האדם עלינו להבהיר שהאופן בו הוא עומד כגוף פיסי בעולם הפיסי, אין לו דבר במשותף עם הכוחות הפועלים בעולם הפיסי. שהרי ברגע בו עובר האדם את סף המוות, כלומר, מערך האני יוצא מן הגוף הפיסי, מופיעה בעבור הגוף הפיסי העובדה שהוא מתחיל להיות כפוף לכוחות העולם החיצוני, אך דבר זה משמעותו שהוא מתפורר, ולא שהוא נבנה. אם תחשבו על כך שבאמצעות הכוחות המצויים בטבע החיצוני הגוף הפיסי מתפורר, תיווכחו בלא ספק שאין הוא מסוגל להיות כפוף בעיצובו בשום אופן לכוחות העולם הפיסי. אם מערך האני מעצב איפוא את הגוף הפיסי ויוצר את צורתו, משמעות הדבר היא שהוא מנתק אותו מן הכוחות הנמצאים באופן הרגיל בסביבתו הארצית של האדם.

משמעות הדבר במילים אחרות, כי מערך האני מהווה דבר-מה שונה לגמרי ממה שאנו מוצאים בעולם הפיסי. וכעת, מערך-האני הזה קשור כמובן עם המוות. פירושו של דבר כי מה שמופיע עם המוות בבת אחת, מתרחש כל הזמן באורח מתמשך בזמן החיים הארציים באמצעות מערך-האני. האדם מת למעשה כל הזמן, אלא שמיתה זו מתאזנת. כדי לקבל תמונה על עובדה זו, תארו לעצמכם, נאמר, את בעיית פנלופה כשהיא הפוכה. תארו לעצמכם שאתם עוסקים כל יום בסילוק ערימות עפר הנמצאות בקרבת ביתכם, ובלילה, כשאינכם נמצאים שם, עורם לכם מישהו שוב את הערימות, וככל שהעפר נערם, כך עליכם לסלק אותו. רק כאשר מתחילות ערימות העפר הללו לקטון יותר ויותר באמצעות פעולת הסילוק שלכם ולבסוף לא נשאר מהן מאומה, אין לכם יותר כל פעילות איתן. כך בערך הוא מערך האני ביחסו אל הגוף הפיסי. חישבו רק שכשאתם מזינים את הגוף הפיסי, אתם מביאים אליו סובסטנציות מן הסביבה הארצית. סובסטנציות אלו שאתם מביאים אליו הן בעלות כוחות פנימיים, יש להן תבנית מסוימת של כוחות, וכשאתם נוטלים לתוככם למשל מלח בישול כאמצעי תזונה, הרי שמלח זה מחזיק קודם כל – מאחר שהוא מגיע מבחוץ – את דחף הפעילות שיש לו בחוץ כמלח. אתם מתחילים כמובן כבר בתחום הפה לקחת ממנו תכונות אלו, ואז לשלול אותן ממנו עוד ועוד, עד שלבסוף, כשמערך האני פועל במידה המספקת, לא נשאר בכם עוד מן המלח מאומה ממה שהיה בו בחוץ; המלח הפך למשהו אחר לגמרי. פעילות מערך האני שלכם מתבססת על עיצוב מחדש של המזון שאתם קולטים. כשאין לכם יותר בגופכם הפיסי האפשרות לקלוט מזון, אין לאני עוד שום תפקיד, כפי שאין לכם יותר תפקיד כשאף אחד אינו עורם ערימות עפר חדשות. אז, עקב חוסר היכולת לקלוט מזון, מופיעה לאני חוסר אפשרות לעבוד בגוף הפיסי מתוך יחסי החום. ניתן לומר כי הגורם שמביא את חוסר האפשרות להתמיר את הסובסטנציות החיצוניות, כך שלא יהיה בהן עוד מאומה ממה שנמצא ברשותן של סובסטנציות חיצוניות כאלו, אלא הן יהיו מוצבות לחלוטין לשירותו של מערך האני – גורם זה מביא למוות.

מה עושה האני למעשה עם הגוף הפיסי? הוא הורס אותו כל הזמן, הוא עושה אותו דבר שעושה המוות, אלא שהדבר מתאזן תמיד הודות לכך שהגוף הפיסי מסוגל לקלוט סובסטנציות חיצוניות כמזון, וכך לפנינו הניגוד הקוטבי בין מערך האני למזון. משמעותו של מערך האני לאדם זהה – רק בפעילות מתמשכת – למשמעותו של המוות כשהוא מרוכז לאירוע חד פעמי. אתם מתים כל הזמן באמצעות מערך האני שלכם; פירושו של דבר שאתם הורסים את גופכם הפיסי כלפי פנים, בעוד שהטבע החיצוני הורס את גופכם הפיסי מבחוץ כשאתם עוברים את סף המוות. הגוף הפיסי ניתן להריסה משני כיוונים שונים, ומערך האני הוא פשוט סך כוחות ההרס כלפי פנים. ניתן לומר שמשימתו של מערך האני היא להביא את המוותנ– מאוחר יותר עוד נראה מדוע כך הדבר – אך בתחילה נראה לנו באמת כאילו אין למערך האני שום משימה אחרת מאשר להביא כל הזמן אל הישות האנושית את המוות, שנמנע תמיד רק הודות לכך שמתרחשת אספקה שוטפת, ופעילות זו המביאה את המוות נשארת רק בתחילתה. מערך האני מזוהה איפוא מבחינה איכותית עם המוות, בעוד שהמערך הפיסי מזוהה עם התזונה. נשרטט זאת סכמטית, ומאוחר יותר נדבר על כך בפרוטרוט.

מערך האני = מוות

המערך הפיסי = תזונה.

בין שני תהליכים אלה, השולטים באדם כתהליכים קוטביים, נמצאים הגוף האתרי והגוף האסטרלי. בין מערך האני לאורגניזם הפיסי נמצאים הגוף האסטרלי והגוף האתרי. רואים אתם, הגוף האסטרלי פועל ישירות רק בתצורות האויר של האורגניזם האנושי, ומהן, בדרך העקיפין של הגוף האתרי, על אורגניזם הנוזלים ואורגניזם המזון או האורגניזם הפיסי. בכל איבר ספציפי של האדם לפנינו פעולה משותפת של אורגניזם אתרי ואסטרלי. כשמתבוננים בפעולתו של האורגניזם האתרי על איבר כלשהו, נראית פעילותו של האורגניזם האתרי כך שהאיבר מקבל מן האורגניזם האתרי הזה חיים שוצפים ופורצים. כל המצוי באיבר ספציפי או באורגניזם ככוחות חיים, נובע מהאורגניזם האתרי.

כאשר מתבוננים באורגניזם האסטרלי, יש לו בכל רגע נתון הנטיה המתמדת לשתק את הצמיחה, את החיים השוצפים והפורצים; לא להמית אבל לשתק. מערך האני מתאמץ להמית כל הזמן את האורגניזם ואת האיברים הספציפיים, וכנגדו חייבת להופיע סובסטנציית התזונה, המחייה כל הזמן את האיברים כגורם מתמרד, הפעיל במיוחד בגיל הילדות והבחרות של האדם.

כנגד האימפולסים האתריים עומדת פעילותו של הגוף האסטרלי, המשתקת כל הזמן את הפעילות האתרית. הבה נניח שהאורגניזם שלכם היה רק בעל פעילות אתרית, פעילות של חיים שוצפים ופורצים: לא הייתם מגיעים אז לעולם לחיי נפש, לא יכולתם לעולם לפתח תודעה. הייתם מקיימים חיים צמחיים וגטטיביים. פעילות זו שואפת לגרום בכל לחיים שוצפים ופורצים, אך רק בצמיחה ופריצה של חיים, כשהיא אינה מקיימת שום תודעה. כדי שתתפתח תודעה חייבים להיות משותקים החיים האתריים הפורצים והשוצפים. ובכך יש לנו באיברים המגיעים לשיתוק, כבר בחיים האנושיים הנורמליים, התחלות תמידיות של מחלה. אינכם יכולים לפתח בתוככם תודעה בלא שתפתחו בתוככם בתמידות את הנטיה לחלות במחלה. אילו רציתם להיות רק בריאים יכולתם לעשות זאת, אולם הייתם חייבים להפוך לצמח. אם ברצונכם לפתח חיי נפש, אם ברצונכם להגיע לתודעה, אתם חייבים תחילה שיהיה ברשותכם האלמנט הצמחי, ואולם אז עליכם לשתק אותו. וכך ניצבים זה מול זה בקוטביות האורגניזם האתרי והאורגניזם האסטרלי – אמנם לא בקוטביות כה חזקה כמו זו שבין האורגניזם הפיסי ומערך האני, אך במובן מתון יותר, כאשר האורגניזם האסטרלי חייב לשתק כל הזמן את מה שנגרם באמצעות האורגניזם האתרי.

לכן כל מה שעושה האורגניזם האסטרלי מדי יום ביומו בחיים האנושיים, מהווה בתמידות נטיה למחלה. מה שעושה האורגניזם האתרי הינו בריאות מתפרצת. ולכן כפי שניתן לומר באורח מופשט שהאדם מורכב מגוף פיסי, גוף אתרי, גוף אסטרלי ומערך-אני, אפשר לומר שהאדם מורכב מתהליכי תזונה, תהליכי בריאות שוצפים ופורצים, תהליכי מחלה תמידיים הפועלים לתוכם והאלמנט הממית בהתמדה, הנעצר שוב ושוב עד שלבסוף מסתכם תהליך ההמתה, נוצר אינטגרל כביכול מבפנים ומופיע המוות.

הבה ניטול את האורגניזם האסטרלי, בעל הנטיה המתמדת להביא בדרך כלשהי איבר מסוים או את האדם כולו למחלה. עליכם רק להפעיל התבוננות עצמית בריאה באמת, ותגיעו לכך שפני הדברים אכן כך, שכן לא יכול היה להיווצר בכם כל רגש לולא התקיים אורגניזם אסטרלי זה. עליכם רק לדמות זאת: האורגניזם האסטרלי קיים, הוא משתק. וכעת, במצב העירות – על השינה עוד נדבר – נוצר שיווי משקל שברירי בין האתרי לאסטרלי, העובר כל הזמן בין האחד לשני. הודות לכך מרגיש האדם. הוא לא היה מרגיש לולא היו תנודות אלו בין האחד למשנהו. אולם דמו לעצמכם שהפעילות האסטרלית לא היתה נהדפת מיד חזרה מן הפעילות האתרית. כאשר היא נהדפת, כאשר איפוא הפעילות האתרית דוחה מיד את הפעילות האסטרלית בעודה באיבה, נוצר הרגש הנורמלי. אנו נראה בפיסי כיצד קשור הדבר לפעילות הבלוטות. אולם כאשר המערך האסטרלי נעשה חזק מדי, כך שהאיבר אינו מסוגל לפעול עליו חזרה במידה מספקת בפעילות האתרית, נתפס האיבר חזק מדי בידי הפעילות האסטרלית, ובמקום שתיווצר תנודה מן האחד לשני נוצרת דפורמציה של האיבר, ואז, פשוט עקב כך שהגוף האסטרלי משתק מעבר למידה בה הוא אמור לשתק – דהיינו, מה שאמור להתאזן לא מתאזן בעודו באיבו – נטוע בגוף האסטרלי הגורם למחלה. למעשה קשורה המחלה באמת עם הרגש, עד כדי כך שנוכל לומר כי חיי הרגש של האדם הם פשוט ההשתקפות הנפשית של חיי המחלה. אם נוצרת בָּזמן תנודה אנה ואנה, נמצאים חיי הרגש תמיד בתחילתם, בעודם באיבם, ברגע ההתהוות של אותו תהליך אשר עם התגברות פעילותו של האסטרלי משמעותו תהליך מחלתי.

אך האלמנט האסטרלי עשוי גם להישאר מאחור בעוד שידו של האתרי על העליונה, ואז מתפתח גידול, כלומר, מחלה לכיוון הצד השני. אם אנו רואים את התגברות האסטרלי בהתעוררות מצבים דלקתיים, אנו רואים מצד שני את התגברות האתרי בהופעתם של גידולים. בחיי רגש נורמליים לחלוטין נוצר כל הזמן שיווי משקל שביר בין גידולים לתהליכים דלקתיים. החיים הנורמליים של האדם נזקקים לאפשרות להיות חולה, אלא שחייב להיווצר איזון. דבר זה מאפשר לראות בכלל בחיי הרגש של האדם – אם מסוגלים לראות נכוחה – הרבה מאד מהאלמנט המייצג תהליכי מחלה. אם מסוגל אדם להתבונן בדברים מעין אלה הוא יכול, זמן רב לפני שמחלה מאובחנת פיסית, לקבוע מתוך תפקוד לא נכון של חיי הרגש את התקרבותה של המחלה. המחלה היא רק חיי רגש בלתי נורמליים של האדם.

חיי הרגש נשארים באלמנט הנפשי משום שבאתרי מתקיים כל הזמן איזון. ברגע שלא נוצר יותר האיזון, נדחפים חיי הרגש מטה אל הגוף הפיסי ונקשרים עם הגופניות. ברגע בו נתקלים חיי הרגש באיבר, מתקיימת מחלה. אם מסוגל איפוא האדם להחזיק את חיי הרגש באופן הנורמלי בנפש, הריהו בריא; אם אינו מסוגל לכך, נתקלים חיי הרגש במקום כלשהו למטה באיברים ונוצרת המחלה.

אני אומר זאת כהנחיה, משום שמכך תיווכחו עד כמה נחוץ שלרופא תהיה עין עדינה גם לחיי הנפש של האדם. למעשה אי אפשר לפתח את החוש לדיאגנוזה אם לא רוכשים מבט עדין אל חיי הנפש של האדם. עוד נדבר על הפרטים, ואז יובהר העניין עוד יותר.

אך מה קורה כאשר מסתכלים על מערך האני והאורגניזם הפיסי? הסתכלו תחילה על תהליך התזונה. תהליך התזונה משמיד כל הזמן את מה שמהוות הסובסטנציות בעולם החיצון. האורגניזם האסטרלי משתק את מה שמהווה האדם בפנימיותו באמצעות האורגניזם האתרי שלו, והדבר מתוקן באמצעות איזון פנימי בין האורגניזם האסטרלי לזה האתרי. בין האני לאורגניזם הפיסי נוצר שיווי משקל בין העולם החיצוני לעולם הפנימי, כך שניתן לומר למשל: המלח כפי שאנו מכירים אותו, הוא עולם חיצוני; כאשר נתפס המלח בידי התזונה ומערך האני, חייב מערך האני להיות מסוגל לא להשאיר מאומה ממה שמהווה המלח בחוץ, אלא להתמיר את כולו. אם הוא מותיר משהו ממנו, משמעות הדבר היא גוף זר באורגניזם האנושי. אולם עליכם לתפוס גוף זר זה באורגניזם האנושי לא רק כגוף זר בעל קווי מתאר חדים; זה קורה לעתים נדירות ביותר. גוף זר מעין זה עשוי להיות גם החום החיצוני. אסור שיהיה בכלל באורגניזם שלכם חום שאינו מעובד בידי אורגניזם האני עצמו. דמו לעצמכם אדם החווה במקום כלשהו מצב חום חיצוני שהוא אינו מעבד בעצמו, כמו כפיס עץ שנתפס בידי מצב חום חיצוני. מצב החום החיצוני מהווה בשביל האדם לא רק גירוי לעיבוד תגובה כהשפעה של חום עצמי; החום או הקור החיצוניים נוגעים ישירות באדם, ואתם רואים גם קור או חום חיצוניים אלו כגופים זרים בתוככם. ניתן לומר איפוא: שיווי המשקל הפנימי בין מחלה לבריאות מתעורר באמצעות האורגניזם האסטרלי והאתרי, ושיווי המשקל בין האדם לעולם נגרם באמצעות הניגוד הקוטבי בין הגופניות הפיסית למערך האני.

מדובר איפוא בכך שנסגל באמת מבט לפעלתנות של ארבעה מרכיבים אלה של האורגניזם האנושי. שכן, כפי שאתם רואים, מן האורגניזם הפיסי החיצוני לא ניתן להכיר את המחלה. מהותה של מחלה מתרחשת לגמרי בעל-חושי. אם מבקשים בכלל להגיע אל המחלה חייבים לרכוש מושג על האורגניזם האסטרלי, ונוכל גם לעשות זאת אם נהיה נגישים היום, כמילים מנחות, למושגים טריביאליים כאלה כשרואים אותם מתוך עובדות אחרות. באיבר מסוים מופיע כאב. אכן, כאשר הגוף האסטרלי חזק מדי מקבל האיבר דפורמציה, ומופיע כאב. אם האיבר מאזן מיד את השפעת הגוף האסטרלי במצב נבטי, מופיע הרגש, וכאב הינו לאמיתו של דבר רגש, אבל זהו רגש מוגבר הנובע מהדפורמציה, כך שאפשר לתפוס מדוע המחלה מלווה בכאב. אחרת מגיעים מאד בקלות לשאול: כיצד מופיע בכלל כאב בתופעות מחלתיות? ניתן לתפוס מדוע מופיע כאב כאשר יודעים שמחלה זו חיה רק בהופעה חזקה של רגש, שחיי הרגש הללו משפיעים על האיבר בצורה של דפורמציה. תוכלו להיווכח שכל תופעות הרגש עשויות להגיע להבנה מתוך התבוננות החודרת אל חיי הנפש האנושיים. אנו מסוגלים בכלל לראות דברים אלה באורם הנכון רק אם אנו אומרים לעצמנו: יש כמובן הבדל אצל בני אדם אם איבר זה או אחר נתפס בידי פעילות חזקה מדי של הגוף האסטרלי. הבה נניח למשל כיצד נתפס במקרה מסוים, נאמר, הכבד בידי הגוף האסטרלי. הכבד מתנהג אחרת לגמרי מכל איבר אחר. תוכלו לגרום לו דפורמציה ברמה גבוהה בידי הגוף האסטרלי בלא שיופיע כאב. לכן מחלות כבד הינן כה נסתרות, כה מתעתעות, משום שהן אינן מבשרות עצמן באמצעות כאב. הדבר נובע מכך שהכבד הוא איבר המהווה בכל המבנה שלו מובלעת באורגניזם האנושי. בכבד מתרחשים תהליכים אשר, מכל התהליכים המתבצעים באורגניזם זה, מהווים את התהליכים המתרחשים בעולם החיצוני, כך שלמעשה בכבד חדל האדם להיות אדם; הוא נעשה עולם חיצוני, יש לו בפנימיותו פיסה מהעולם החיצוני. דבר זה מעניין מאד. עומד לפנינו עולם חיצוני ועומד לפנינו האדם, ובאדם נמצא דבר-מה המהווה פיסת עולם חיצוני. הדבר הוא כאילו נפער כביכול מעין חור במערך האנושי. ובדיוק כפי שלא היה זה כואב אם הגוף האסטרלי היה לוחץ על מטפחת או צעיף, כך אין זה כואב כשהגוף האסטרלי לוחץ על הכבד. הגוף האסטרלי מסוגל להרוס, אך אינו מסוגל לגרום לכאב כל עוד מדובר בכבד, משום שאיבר הכבד הוא האיבר שנשמר חלול, בו מופיעה פיסה של העולם החיצוני בכעין מובלעת פנימית באורגניזם.

אי אפשר לעולם להבין את האורגניזם האנושי אם לא נכנסים לדברים הללו. בספרות הפיסיולוגית והאנטומית תמצאו את האינפורמציה הרבגונית ביותר אודות הכבד. אך תתפסו אותו אם אתם יודעים שהכבד הוא הדבר בפנימיות האדם שהינו הזר ביותר לאדם זה. מדוע הכבד הוא הדבר הזר ביותר לאדם בפנימיותו? אם תתבוננו בעין – או בכלל באיבר חושים – היא מהווה מעין מערה הנכנסת מן העולם החיצון אל פנימיות האדם. בעין מתקיימים תהליכים שנוכל לתפוס כמעט בעזרת הפיסיקה. בעין קל להציג את האדם לפיסיקאי. האין זאת, מותחים מספר קווים, דבר שהינו למעשה שטות, הממחישים לכם את תהליך שבירת האור ויצירת התמונה בעדשה הרגילה. אותו ציור עצמו מציירים האנשים בעבור העין. הם מציירים קרן אור כלשהי העוברת דרך עדשה, נשברת, יוצרת תמונה בתוך בסיס העין וכן הלאה. הבריות הופכות לגמרי לפיסיקאים בכל הנוגע לעין, ובסופו של דבר מאז תקופתו של הלמהולץ[1] הפכה כמעט גם האוזן לפסנתר. ביחס לאיברי החושים נפוצה איפוא במידה ניכרת אותה התבוננות הניתנת ליישום בטבע שבחוץ. כאן נמשך דבר-מה מבחוץ אל הפנימיות. פיסה מן העולם החיצון ממשיכה אל תוך הפנימיות. דבר זה אפילו מוצדק מבחינת ההתפתחות ההיסטורית. אצל חיות נמוכות מסוימות אנו רואים כי העין נבנתה באמצעות הצטברות והתמלאות מבחוץ, כך שהעין נבנתה במובן מסוים אל תוך האורגניזם ולא צמחה מתוכו. איברי החושים מהווים איפוא פיסה של העולם החיצון באורגניזם, אולם הם פתוחים כלפי חוץ; העולם החיצון נכנס כזרם אל תוך האורגניזם באיברי החושים. הכבד סגור מכל הצדדים, אך הוא כמו איבר חושים, איבר חושים המגלה למעשה בבלתי מודע רגישות גבוהה לערכם התזונתי של הסובסטנציות שאנו קולטים לתוכנו. ניתן להבין את המתרחש בעיכול, בתזונה, רק כאשר מייחסים לכבד לא רק אותם תהליכים פיסיים המיוחסים לו כיום במידה רבה. הללו אינם אלא ביטוי לנפשי-רוחי. עלינו לראות את הכבד כאיבר-חישה פנימי בעבור תהליכי התזונה. חישבו על כך שבזאת הוא עומד הרבה יותר קרוב לסובסטנציות הארציות מאיברי החושים הרגילים שלנו. עם העין אנו נחשפים קודם כל להשפעת האתר, עם האוזן לאויר; הכבד נחשף ישירות לאיכויות החומריות של העולם החיצוני, וחייב לקלוט איכויות חומריות אלו.

איבר חישה נוסף הוא הלב. אולם בעוד שהכבד נחשף עם יכולת התחושה שלו לסובסטנציות החיצוניות הנכנסות אל האדם, הלב הוא איבר חישה שנועד לחוש לחלוטין את פנימיות האדם. כפי שיכולתם להבין מכמה תיאורים שלי, זוהי שטות לומר שהלב הינו מעין משאבה הדוחפת את הדם דרך העורקים. תנועת הדם היא תוצאת האני והגוף האסטרלי, והלב הוא בלעדית איבר תחושה החש את הסירקולציה, והוא חש במיוחד את הסירקולציה מן האדם התחתון אל האדם העליון.

רואים אתם, הכבד צריך כביכול לראות בתהליך העיכול, נאמר, מהו ערכה של פחמימה כלשהי באדם. הלב צריך לראות כיצד הגוף האסטרלי והאני פועלים באדם. הלב הוא איפוא איבר תחושה רוחי לגמרי, בעוד שהכבד הוא איבר תחושה חומרי. עלינו לבצע אבחנה זו. עלינו להגיע להכרה של האיברים מבחינה איכותית. כיצד חוקר כיום מדע הטבע העומד בבסיס הרפואה? הוא נוטל באדישות רקמה מתוך חלק מסוים של האורגניזם, נאמר לב או כבד. רקמה זו נחקרת על פי המבנה החיצוני הפיסי שלה ותכונותיה הפיסיות. אך בזאת לא נאמר דבר על האיבר בו מדובר באורגניזם האנושי. יש לי כאן סכין וכאן סכין, ואני חוקר אותם. זה סכין וזה סכין. כשאני חוקר אותם על פי צורתם, אני חוקר כיצד נראה סכין – מאחור יש לו קת, מלפנים להב, הוא נמצא בתוך ידית וכן הלאה, אני מקבל אז רק תוצאה אחת: זה סכין וזה סכין. אני חייב לצאת אל מחוץ לאופן זה של מחקר; אני חייב להתייחס לדבר-מה שונה לגמרי, ואז אמצא את ההבדל בין סכין שולחן לסכין גילוח. בראיה חיצונית עשוי סכין גילוח להיות גם סכין שולחן. איני יכול איפוא לדעת רק על פי הצורה החיצונית האם זהו סכין גילוח או סכין שולחן; עלי להתבונן בכל דבר במכלול ההקשר שלו. באופן דומה לא אוכל מתוך ראיה בלבד של איבר – כזו המטופחת כיום – לדעת משהו על משמעותו של איבר זה; עלי להתבונן בו תמיד במכלול ההקשר שלו. המחקר בעלמא של מבנהו ותכונותיו של איבר אינו נותן מאומה. יש ליצור בכלל התבוננות שונה לגמרי על האדם מזו הנעשית בידי הכימאי, וחוקרת רק את הכימיה ואת הכוחות הכימיים.

בהקשר זה הבריות כיום נאיביות מאד. במכון פיסיולוגי מסוים נעשו ניסויים בשאלה כיצד יכולים עכברים להיות ניזונים מחלב. הם יכלו להיזון ממנו יפה. הם פרחו, התקדמו ושמנו. וכעת, כדי להוכיח שבחלב נמצא דבר-מה בנוסף על מרכיביו, נטלו את מרכיבי החלב ונתנו אותם לעכברים. ניסוי כזה נעשה. העכברים מתו תוך שלושה עד ארבעה ימים; הם לא יכלו להחזיק מעמד בחיים. אז אמרו: בחלב נמצאים איפוא לא רק המרכיבים שאנו מכירים; יש בו חומר נוסף, ויטמין. הם היו חייבים לקבוע שקיים בו חומר נוסף עדין מאד, הויטמין. הם המציאו חומר כזה. אך העניין הוא לא בכך, אלא בזאת שכשאנו רואים את מרכיבי החלב וחוקרים אותם בצורה כזו, הרי זה כאילו אומר מישהו: כאן נמצא שעון עם רצועה, ואני לומד להכיר את הזהב, הכסף והמתכות האחרות המצויות בשעון, את הזכוכית וכן הלאה. כן, אבל זכוכית, זהב, כסף וכל המתכות האחרות אינם יוצרים עדיין שעון. השעון נמצא במה שעושה ממנו מחשבתו של מתקין השעון. והמחשבה של מתקין השעון, במקרה בו אני מתבונן בחלב ובמרכיביו, היא זו שמרכיבי החלב מכילים אמנם את האיכויות הארציות, האיכויות שהמרכיבים הבודדים קיבלו מן האדמה, אך לצד מרכיבים אלה מצויים עדיין עד לנקודת זמן מסוימת הכוחות הפריפריאליים המגיעים מן הגוף האתרי.

חייבים להחליט לקבל בסופו של דבר את עובדת קיומם של כוחות אלה. אין זו שאלה של דברים הנסתרים מן העין ואחר כך מתגלים. גילוי הויטמינים, למשל, רק מאשר דבר שקיים. חייבים ליצור דרך התבוננות שונה.

אם אתם אוכלים הרבה תפוחי אדמה, לא תוכלו להעריך מאומה מהשפעת תפוחי האדמה על האורגניזם האנושי במדידת כמות המימן הפחמני למשל; אין שום תועלת בכך. המימן הפחמני האחר, הנמצא למשל בעלים ולא בשורשים או בפירות, יגיע לעיבוד בדרכי העיכול. תפוחי האדמה מעניינים במיוחד. הם נכנסים עם כוחותיהם עד כדי כך אל האורגניזם האנושי, עד שהתהליכים שמתרחשים למשל עם השעועית עדיין בדרכי העיכול, מתרחשים עם תפוחי האדמה למעשה רק במוח. גם במוח מתרחשים כל הזמן תהליכי תזונה. אני מציין דבר זה כדי להסבירו מאוחר יותר. מי שאוכל איפוא תפוחי אדמה עלול בנסיבות מסוימות לצפות ליותר מדי ממוחו. הוא מעביר תהליכים האמורים להתרחש מתחת למוח, אל המוח עצמו. אנו מקבלים בכך אפשרות לרכוש דבר-מה להיגיינה שלנו, למכלול החיים החברתיים בכלל, רק באמצעות הרפואה, כשאנו לומדים בדרך זו להכיר את קשריו של האדם עם החומר הסובב אותו לא מתוך התכונות הכימיות, אלא מתוך ההקשרים הקוסמיים.

ניטול דוגמא נוספת. דרך התבוננות הנלקחת רק מן הכימיה תגלה שהחמצן נמצא בהכרח באויר, אך חנקן אינו נמצא בו באותה מידה. ניתן להאמין, ממה שהאנשים סבורים כיום על חמצן וחנקן, שלגבי הנשימה אין זה כה מהותי כאשר באויר מסוים יש פחות מדי חנקן, אם רק יש בו מספיק חמצן. אולם מסתבר שאם באויר יש פחות מדי חנקן, משחרר האדם חנקן כדי למלא את מקומו של החנקן באויר שמסביב. מכך אפשר להסיק שקיים יחס מסוים בין תכולת החנקן לתכולת החמצן באויר, בהתעלם לגמרי מהנשימה.

כל הדברים הללו הם בעלי משמעות מכרעת להכרת האדם. אולם כל הדברים הללו, למרות שהם נחקרים בידי אדם זה או אחר, נשארים בלתי פוריים בעבור עולם המדע בן זמננו, אם לא מתקיים הבסיס להרכב האדם בכל העולם הסובב אותו. זאת ברצוננו לעשות בעיונינו, כדי להטיל בכך אור על האדם הבריא כמו גם על האדם החולה.

מערך האני = מוות

האורגניזם האסטרלי = מחלה

האורגניזם האתרי = בריאות

האורגניזם הפיסי = תזונה

——————————————————————————-

  1. הרמן פון הלמהולץ – פיסיקאי גרמני, 1821-1894 – "תורת קליטת הצליל".

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *