הקשר ההדדי החי בין החיים למתים – 01

הקשר ההדדי החי בין החיים למתים

רודולף שטיינר

הרצאות שניתנו במקומות שונים

GA140

תרגמה מגרמנית ואנגלית: מרים פטרי

תיקונים: דניאל זהבי, דליה דיימל

נמצא גם בתרגום מגרמנית של אלישע אבשלום בספר: עיונים אזוטריים כרך 11

הרצאה ראשונה

ברגן, 10 באוקטובר 1913

אני מודה לכם על הברכה החמה שאותה הביע כרגע הנציג שלכם ומברך אתכם בחזרה מכל הלב. אני משוכנע שהחברים שבאו איתי לכאן כדי לטפח את החיים האנתרופוסופיים ביחד עם חברינו בברגן מצטרפים גם הם מעומק הלב לברכה זו. אין ספק שהיה יפה מאוד לנסוע דרך ההרים שנראו לי כל כך מסבירי פנים ומרשימים, ואני מאמין שחברינו ירגישו בנוח בכל הימים שיוכלו לשהות כאן, בעיר ההנזיאטית[1] העתיקה הזו.

המפעל הנפלא של האדם, מסילת הברזל שנסענו עליה, יצרה בנו רושם שקשה לחוות באזורים אחרים הומי אדם באירופה, את הרושם של המפגש בין כוח היצירה האנושי לבין הטבע המקורי הטהור: כאשר רואים איך סלעים, שהיה צריך לנפצם כדי להוציא לפועל יצירה כזו של רוח האדם, מונחים לצד סלעים אחרים שהטבע עצמו יצר והערים, אלה רשמים שהופכים את הביקור במקום הזה לאחת החוויות היפות ביותר שניתן לעלות על הדעת. בעיר העתיקה הזאת החברים שלנו יחוו ימים יפים שיישארו בזיכרונם בזכות הרקע הזה של טבע נשגב, אך אלה יהיו ימים בלתי נשכחים במיוחד מפני שיכולנו להשתכנע אפילו בעזרת הראיה הפיזית החיצונית שאנחנו יכולים למצוא לבבות אנתרופוסופיים גם כאן באזור הזה, לבבות שפועמים ביחד איתנו בשאיפתנו להגיע לאוצרות הרוחניים של האנושות. אין ספק שהמבקרים בעיר הזאת ירגישו חיבור עוד יותר קרוב ואוהב עם אלה שקיבלו את פנינו באופן כה לבבי.

לדברים שהייתי רוצה לדון בהם כאן – מאחר שאנחנו ביחד כאן בפעם הראשונה – יהיה במידה מסוימת אופי תמציתי. הייתי רוצה שנדון בכמה מההיבטים השייכים לעולם הרוח, ואת הדברים האלה ניתן לתאר בעל פה בצורה קלה יותר וטובה יותר מאשר לרשום אותם בכתב. הסיבה לכך היא לא רק שהיום, בגלל הדעות הקדומות הנפוצות בעולם, אנו רוצים למסור את הדברים האלה לאנשים שליבם מסור לאנתרופוסופיה, אלא גם מפני שבאמת קל יותר למסור אמיתות רוחניות בעל פה מאשר לכתוב או להדפיס אותם. זה נכון במיוחד לגבי אמיתות רוחניות עמוקות יותר. למרות שבזמננו חייבים גם לכתוב ולהדפיס את הדברים האלה, הדבר תמיד גורם לי תחושה לא נעימה. לא נעים לעשות זאת מפני שהכתב והדפוס שייכים לדברים שהישויות שאנחנו מדברים עליהן, הישויות הרוחיות, לא יודעות לקרוא. אי אפשר לקרוא ספרים בעולם הרוח. במשך זמן קצר לאחר המוות שלנו, עדיין ניתן לקרוא ספרים בזיכרון שלנו, אבל הישויות של ההיררכיות הגבוהות אינן יכולות לקרוא את הספרים שלנו. ואם תשאלו האם הן לא רוצות ללמוד לקרוא, אז עלי לומר שלפי הניסיון שלי אין להן רצון כזה מפני שמה שנכתב על האדמה לא נראה להן נחוץ או מועיל. הישויות הרוחיות מתחילות לקרוא רק כאשר בני האדם על האדמה קוראים את מה שכתוב בספרים והתכנים של הספרים הופכים למחשבה חיה בנפשם. אז הישויות הרוחיות יכולות לקרוא את התכנים האלה במחשבה של האדם. אבל מה שכתוב או מופיע בדפוס הוא כמו חושך עבור הישויות של עולם הרוח. לכן קיימת תחושה שאם אנחנו רושמים משהו בכתב או בדפוס, אנחנו למעשה מתקשרים מאחורי גבן של הישויות האלה. זאת תחושה אמיתית, שאולי בני האדם של ימינו אינם חווים במלואה, אבל כל אוקולטיסט אמיתי יחווה את התחושה הזאת של רתיעה מלעלות דברים על הכתב.

כאשר אנחנו חודרים לעולמות הרוח עם ראייה רוחית, נראה לנו שיש חשיבות מיוחדת, בייחוד בימינו, להפצת הידע של עולם הרוח כבר מעכשיו ובעתיד הקרוב, כי הרבה דברים יהיו תלויים בכך שמדע הרוח יביא לשינוי בחיי הנפש האנושיים, שינוי שהולך להיות יותר ויותר נחוץ. אם אנו מביטים לאחור בזמן באמצעות ראייה רוחית אפילו רק כמה מאות שנים, אנחנו מגלים משהו שיכול להיות מפתיע מאוד עבור מי ששומע זאת בפעם הראשונה. אנו מגלים שהתקשורת בין החיים למתים נעשית יותר ויתר קשה, ושלפני זמן קצר יחסית, האינטראקציה החיה בין החיים למתים הייתה הרבה יותר פעילה.

כאשר הכריסטיאני של ימי הביניים, או אפילו הכריסטיאני מלפני כמה מאות שנים הפנה את מחשבותיו בתפילה אל המתים שהיו קרובים ויקרים לו, הרגשות שלו היו מסוגלים לעלות אל נפשות המתים יותר מאשר מחשבות כאלה כיום. אם אנחנו מתבוננים בתרבות החיצונית של אותה תקופה, אנו יכולים לראות שהיה אז הרבה יותר קל לנפשות המתים לחוש חדורות במגע החם של האהבה של אלה שחשבו עליהן והרימו את עיניהם אליהן בתפילותיהם. בזמננו המתים יותר מנותקים מהחיים מאשר הם היו לפני זמן יחסית קצר. במובן מסוים, הרבה יותר קשה למתים לקלוט את מה שחי בנפשות של אלה שהם השאירו מאחור. עובדה זו היא חלק מהאבולוציה האנושית, אבל גם לחזור לקשר הזה, למצוא מחדש את הקשר החי הזה בין החיים למתים, חייב להיות חלק מהאבולוציה האנושית. בעבר היה קשר טבעי בין נפש האדם למתים, למרות שלא הייתה מודעות מלאה לקשר זה כי האדם הפסיק להיות רואה רוחי כבר לפני זמן רב. בעבר עוד יותר רחוק, בני האדם ידעו להביט למעלה אל המתים ולעקוב אחר המסע שלהם בראייה רוחית. כשם שאז היה טבעי שלחיים יהיה קשר חי עם המתים, כך הנפש יכולה היום לרכוש מחדש את היכולת להיכנס לקשר, לקשר חי עם המתים, אם היא תרכוש מחשבות ורעיונות נכונים על עולמות הרוח הגבוהים. ואחת המשימות המעשיות של החיים האנתרופוסופיים תהיה לבנות באמצעות מדע הרוח את הגשר בין החיים למתים.

כדי שנבין אחד את השני נכון, הייתי רוצה קודם להפנות את תשומת ליבכם למספר נקודות הקשורות לאינטראקציה זו בין החיים למתים. אתחיל בתופעה פשוטה לגמרי ואתייחס אליה מנקודת המבט של החקירה הרוחית. אנשים שרגילים להתבונן מידי פעם בנפשם בוודאי שמו לב לתופעה הזאת בתוך עצמם – ואני מאמין שיש אנשים רבים ששמו לב אליה. נניח שאדם שנא אדם אחר או אולי רק אמר לעצמו שהאדם השני גורם לו לחוש אנטיפתיה כלפיו. כאשר האדם שהוא שנא או חש אנטיפתיה כלפיו מת, קורה לעיתים קרובות שהאדם ששנא אותו בחיים אינו מסוגל להמשיך לשנוא אותו באותה המידה. אם רגש השנאה נמשך אל מעבר לקבר, אדם רגיש יותר חש מעין בושה על הרגש השלילי שלו. דרך ראייה רוחית ניתן לעקוב אחרי הרגש הזה וכאשר אנו חוקרים את הנושא, אנו יכולים לשאול את עצמנו את השאלה: "מדוע שנרגיש אשמה על השנאה או האנטיפתיה שחווינו כלפי המת, גם אם אף אחד לא ידע שהרגשנו כך?"

כאשר הרואה הרוחי עוקב אחר האדם שעבר דרך שער המוות לעולמות הרוח ומתבונן בנפש האדם שנשאר מאחור, הוא מגלה שלרוב המת קולט באופן ברור מאוד את השנאה אצל האדם החי. למעשה, אם יורשה לי להשתמש בדימוי הזה, הוא רואה את השנאה. הרואה הרוחי יכול לומר בוודאות שהמת קולט את השנאה. אנחנו יכולים לגלות גם מהי משמעות השנאה הזאת מבחינת המת. היא יוצרת מכשול בפני כוונותיו הטובות בהתפתחותו הרוחנית, מכשול שדומה למכשולים שאנחנו עשויים לפגוש על האדמה בדרך להשגת מטרותינו החיצוניות. זאת עובדה שבעולם הרוח המתים פוגשים את השנאה או האנטיפתיה שאחרים חשים כלפיהם כמכשול בדרכם לממש את כוונותיהם הטובות ביותר. לכן אנחנו יכולים להבין מדוע בנפשו של אדם שמתבונן בעצמו קצת, השנאה, אפילו אם היא מוצדקת, תתמוסס בגלל הבושה שהיא יוצרת אחר המוות של האדם השנוא. אם האדם שמדובר בו אינו רואה רוחי, הוא בוודאי לא יודע את הסיבה, אבל תחושה טבעית בנפשו אומרת לו שצופים בו. הוא מרגיש: "המת רואה את השנאה שלי. השנאה הזאת היא מכשול לכוונותיו הטובות". אנחנו מקבלים הסבר לרגשות עמוקים רבים הקיימים בנפש האדם כאשר אנחנו עולים לעולמות הרוח ומתוודעים לעובדות הרוחיות שמהוות סיבה לרגשות האלה. כשם שעל האדמה לא נעים לנו כאשר צופים בנו פיזית, חיצונית, בזמן שאנחנו עושים דברים מסוימים – ובעצם אנחנו נמנעים מלעשות את הדברים האלה אם אנחנו יודעים שצופים בנו – כך אנחנו לא ממשיכים לשנוא אדם אחרי מותו אם יש לנו את התחושה שהוא צופה בנו. אבל האהבה או אפילו הסימפתיה שאנחנו חשים כלפי המת באמת מקלה על מסעו. היא מסלקת את המכשולים מדרכו. מה שאני אומר כרגע, העובדה שהשנאה יוצרת מכשולים והאהבה מסלקת אותם, לא מהווה התערבות בקארמה, כשם שעל האדמה קורים דברים רבים שאין לייחס אותם ישירות לקארמה. למשל, אם אנחנו נתקלים עם הרגל באבן, זה לא תמיד קשור לקארמה, לפחות לא לקארמה המוסרית. באותו האופן, אין זה סותר את הקארמה אם המת חש הקלה הודות לאהבה אשר זורמת אליו מהאדמה או אם הוא נתקל במכשולים החוסמים את הגשמת כוונותיו הטובות.

דבר נוסף שמעורר רושם עוד יותר עוצמתי בקשר לאינטראקציה בין החיים למתים הוא שגם המתים זקוקים למזון במובן מסוים, למרות שאין זה, כמובן, סוג המזון שאנחנו בני האדם זקוקים לו על האדמה, אלא מזון רוחני-נפשי. כשם שאנחנו בני האדם על האדמה זקוקים לשדות הדגן שלנו שבהם מבשיל היבול עבור המזון שמקיים את חיינו הפיזיים – אפשר בהחלט להשתמש בהשוואה זו – כך זקוקות גם נפשות המתים לשדות שלהם, שמהם הם יכולים לקצור יבול מסוים הנדרש להם בזמן בין המוות ללידה החדשה. כאשר אנו עוקבים אחר המתים עם ראייה רוחית, אנו רואים שהנפשות של בני האדם בזמן שהם ישנים הן שדות הדגן של המתים. עבור אדם הרואה זאת בפעם הראשונה בעולם הרוח, לא רק מפתיע אלא גם מזעזע ביותר לראות איך הנפשות החיות בין המוות ללידה החדשה ממהרות לנפשות הישנות, ומחפשות את המחשבות והרעיונות הנמצאים שם, כי מתוכם הם משיגים את המזון שהן זקוקות לו. כשאנחנו נרדמים בלילה, המחשבות והרעיונות שהופיעו בתודעתנו בשעות הערות מתמלאים בחיים – אפשר לומר שהם הופכים להיות ישויות חיות. ואז נפשות המתים מתקרבות ומשתתפות ברעיונות אלה. הן מרגישות שהרעיונות האלה מזינים אותן. כאשר אנו מפנים את הראייה הרוחית למתים הבאים כל לילה לבני האדם הישנים שהם השאירו מאחור – גם ידידים אך בייחוד קשרי דם – זאת חוויה מזעזעת לראות שהם רוצים לצלול לתוך המחשבות והרעיונות שהחיים לקחו איתם לתוך השינה, אבל אינם מוצאים שם שום דבר מזין. כי יש הבדל גדול מאוד בין סוגי המחשבות מבחינת מצב השינה שלנו. אנחנו לא מסוגלים לספק שום מזון למתים אם אנחנו עסוקים כל היום במחשבות חומרניות או מטריאליסטיות על החיים, אם אנחנו מסתכלים רק על מה שמתרחש בעולם הפיזי ועל מה שניתן לעשות בעולם הפיזי, ואיננו מקדישים אף מחשבה אחת לעולמות הרוח לפני שנרדמים – מבחינות רבות להיפך, אנשים רבים אינם מביאים את עצמם למצב של שינה בליווי מחשבות. אני מכיר מקומות באירופה שבהם לפני השינה הצעירים רגילים לשתות כמויות ענקיות של בירה עד שהם מרדימים את עצמם! זה אומר שהמחשבות שהם מביאים לתוך השינה אינן יכולות לחיות בעולם הרוח, וכאשר נפשות המתים באות אליהם, הן מוצאות שדה שומם; זה קשה להם כמו שקשה לנו כאשר השדות שלנו אינם מניבים כל יבול ושורר רעב. במיוחד בימינו, ניתן לראות רעב גדול בעולמות הרוח, כי הרגשות המטריאליסטיים שולטים כעת, ואנשים רבים מאמינים שזה ילדותי לעסוק במחשבות על עולם הרוח. בכך הם שוללים מנפשות המתים את המזון הנחוץ להם.

כדי להבין נכון את העובדה הזאת, חייבים לציין שלאחר המוות אנחנו יכולים להזין את עצמנו רק מהמחשבות והרעיונות של הנפשות שהיינו בקשר מסוים איתן במהלך חיינו הארציים. איננו יכולים להזין את עצמנו לאחר המוות מאלה שלא היה לנו כל קשר איתם. אם אנו מפיצים בימינו את מדע הרוח, כדי שיהיה לנו שוב תוכן רוחני חי בנפשנו, אז אנחנו לא רק פועלים למען החיים, רק כדי שהם יחוו סיפוק תיאורטי כלשהו, אלא אנחנו מנסים למלא את ליבנו ונפשנו במחשבות על עולם הרוח מפני שאנו יודעים שהמתים שהיו קשורים אלינו על האדמה צריכים למצוא בהן מזון. כלומר, אנו חשים כיום שאנחנו לא עובדים רק עבור האנשים החיים על האדמה, אלא שדרך ההפצה של מדע הרוח אנחנו משרתים גם את עולם הרוח. כאשר אנחנו פונים אל החיים, מדברים איתם בחיי הערות שלהם, אז הודות לסיפוק הנפשי הרוחני שהם חווים, אנחנו יוצרים עבור חיי הלילה שלהם רעיונות שיכולים להיות מזון תומך עבור אלה שהקארמה שלהם הובילה אותם למות לפנינו. לכן אנו חווים דחף לא רק להפיץ את מדע הרוח, את האנתרופוסופיה, דרך השיטות של התקשורת החיצונית הרגילה, אלא יש גם כמיהה פנימית לטפח את האנתרופוסופיה בקבוצות, כי יש ערך גדול לכך שאנשים שלומדים אנתרופוסופיה יתאספו יחד. כפי שכבר אמרתי, המתים יכולים לקבל מזון רק מאלה שאיתם היו בקשר במהלך חייהם. אנחנו מנסים להפגיש בין נפשות כדי ששדות הדגן עבור המתים יהיו יותר ויותר רחבים. אנשים רבים שאינם מוצאים לאחר מותם שדות דגן מפני שכל בני משפחתם הם מטריאליסטים, יכולים למצוא מזון בנפשות של האנתרופוסופים שאיתם היו בקשר דרך האנתרופוסופיה. זאת הסיבה העמוקה יותר לכך שעלינו לעבוד ביחד מבחינה חברתית, ולכך שאנו דואגים שכל אחד מהחברים יכיר לפני שהוא מת אנתרופוסופים אחרים שעוסקים בדברים רוחניים כל עוד הם עדיין על האדמה, כדי שהוא יוכל לאחר מכן לקבל מהם מזון בזמן שהם ישנים.

בזמנים הקדומים של האבולוציה האנושית, כאשר נפש האדם הייתה עדיין חדורה בחיים דתיים-רוחניים מסוימים, הקהילות הדתיות, ובמיוחד של בני האדם המחוברים בקשרי דם, היו אלה שחיפשו קשר עם המתים. אבל כעת, קשר הדם איבד מכוחו ויש להחליף אותו יותר ויותר בהתפתחות חיים רוחניים כמו אלה שאנו שואפים אליהם בתנועה שלנו. אם כן, אנו רואים שהאנתרופוסופיה יכולה להבטיח ליצור קשר חדש, גשר חדש, בין החיים למתים, ושאנחנו יכולים להיות מועילים למתים. כאשר היום, בעזרת ראייה רוחית, אנחנו מוצאים נפשות החיות בין המוות ללידה חדשה, ולמרבה הצער חווים שכל מי שהכירו על האדמה, כולל בני המשפחה הכי קרובים, מחזיקים במחשבות חומרניות בלבד, אנחנו מבינים את הצורך בהחדרת מחשבות רוחניות לתרבות של ימינו.

למשל, אנחנו מוצאים בעולם הרוח איש שהכרנו כאן, שמת לא מזמן והשאיר מאחור בני משפחה שגם אותם הכרנו, אישה וילדים – שבכל המובנים החיצוניים הם אנשים טובים, שבאמת אהבו זה את זה. ואז, אנחנו רואים בראייה רוחית שהאב, האיש שמת, לא יכול למצוא את אשתו למרות שהיא הייתה מרכז עולמו, מעין שמש המאירה את קיומו כשהוא בא הביתה אחרי יום עבודה מעייף. משום שלא היו מחשבות רוחניות בליבה ובתודעתה, הוא לא יכול להביט לתוך נפשה. הוא שואל, אם הוא נמצא במצב שהוא יכול: "איפה אשתי? מה קרה לה?" הוא רק יכול להביט לאחור לזמנים שהוא חי איתה על האדמה, אבל עכשיו, כשהוא הכי רוצה זאת, הוא לא יכול למצוא אותה.

המצב הזה עלול לקרות. כבר ישנם אנשים רבים כיום שמאמינים פחות או יותר שהמתים נכנסו למעין כלום או ריק, והם חושבים עליהם אך ורק במחשבות חומרניות לגמרי, ללא כל מחשבות פוריות. כאשר מתחום החיים שלאחר המוות אנחנו מסתכלים מטה על מישהו שנמצא עדיין על האדמה ואהב אותנו, אבל לא מאמין בהמשך קיומה של הנפש לאחר המוות, באותו רגע, כאשר כל תשומת ליבנו מרוכזת בניסיון ליצור קשר עם היקרים לנו, הראייה שלנו כאילו נכבית, כי אין אנו יכולים למצוא את האדם האהוב והיקר החי, למרות שאנחנו יודעים שיכולנו לעשות זאת בקלות אילו היו מחשבות רוחניות בתודעתו. זאת חוויה נפוצה וכואבת מאוד עבור המתים. הראייה הרוחית מוצאת נפשות רבות שלאחר המוות פוגשות מכשולים רבים בפני כוונותיהם עקב מחשבות השנאה שממשיכות ללוות אותן, אך הן לא יכולות להתנחם במחשבות האוהבות של אלה שנשארו מאחור מפני שהן אינן מצליחות לראות אותם בגלל המטריאליזם שלהם.

החוקים האלה של עולם הרוח, אשר ניתן לזהות באמצעות ראייה רוחית, הם ברי-תוקף לחלוטין. הם תמיד ברי-תוקף כמו במקרה שיכולנו לצפות בו. ניתן ללמוד הרבה כאשר צופים במחשבות של שנאה, או לפחות אנטיפתיה, אשר ממשיכות לפעול ולהשפיע גם אם לא נוצרו במודעות מלאה! ניתן לצפות במורים שנקראים קפדניים וקשים, שלא הצליחו למשוך את אהבתם של תלמידיהם הצעירים – שהשנאה והאנטיפתיה שלהם הן עדיין תמימות, אפשר לומר. כאשר מת מורה כזה, רואים איך גם במקרה שלו המחשבות שממשיכות ללוות אותו מהוות מכשולים לכוונותיו הטובות בעולם הרוח. הילד הצעיר או הנער אינו חושב על כך שכאשר המורה מת הוא צריך להפסיק לשנוא אותו, אלא באופן טבעי ממשיך לחוות רגשות שליליים כאשר הוא זוכר איך המורה הציק לו וגרם לו להתייסר. מדוגמאות כאלה ניתן ללמוד הרבה על האינטראקציה בין החיים למתים.

תיארתי את הדברים האלה היום כדי להציע משהו שיכול להתפתח ולהביא לתוצאה טובה עבור המאמצים האנתרופוסופיים שלנו. אני מתכוון למה שנקרא "קריאה למתים". בתנועה שלנו אפשר לראות שאנחנו עוזרים ומועילים מאוד לנפשות שמתו לפנינו כאשר אנחנו מקריאים להם חומרים בנושאים רוחניים. הדרך לעשות זאת היא לכוון אליהם את מחשבותינו, וכדי להפוך זאת לקל יותר, ניתן לדמיין אותם עומדים או יושבים מולנו, כמו שאנחנו זוכרים אותם. אפשר לקרוא כך לכמה נפשות בו זמנית. איננו צריכים לקרוא בקול רם, אבל כן חייבים לעקוב אחרי המחשבות הכתובות בתשומת לב, כאשר אנחנו זוכרים את המת לכל אורך הקריאה וחושבים: "הוא עומד מולי, אני מקריא לו." אין אפילו צורך לקרוא מספר, אבל אין לחשוב מחשבות מופשטות, אלא באמת לחשוב כל מחשבה עד הסוף באופן ברור. זאת הדרך שבה יש לקרוא למת. למרות שזה קשה יותר, אפשר אפילו לקרוא למישהו שלא הכרנו טוב, אם היו לנו במשותף מחשבות מסוימות, כגון אמונה באותה השקפת עולם, או מחשבות דומות לגבי תחום חיים מסוים שבזכותן הגענו לקשר אישי. בהדרגה נפש כזו נעשית מודעת למחשבות החמות שאנחנו מפנים אליה, וזה יכול לעזור מאוד אם נקרא לה לאחר מותה. את הקריאה אפשר לעשות בכל עת.

כבר שאלו אותי: "מה השעה הטובה ביותר לקריאה הזאת?" הדבר אינו תלוי בכלל בשעה. מה שחשוב הוא שנחשוב את המחשבות עד הסוף ולא באופן שטחי. יש לקרוא את הדברים מילה במילה, כאילו שאנחנו מדברים את המילים בתוך תוכנו. אם אנו עושים זאת, המתים קוראים יחד איתנו. אין להאמין שהקריאה הזאת מועילה רק לאנשים שהתקרבו לאנתרופוסופיה בחייהם. אין זה כך בכלל. לא מזמן אחד החברים שלנו, וגם אשתו, חשו בכל לילה מעין חוסר שקט. הם חשו מעין אי שקט ודאגה; מאחר שאביו של האיש מת זמן קצר לפני כן, החבר שלנו הגיע למסקנה שנפשו של אביו נוכחת ורוצה משהו ממנו. כשהוא בא להתייעץ איתי, הסתבר שאביו, שבחייו לא רצה לשמוע מילה על האנתרופוסופיה, כעת חש צורך עז ללמוד משהו על מדע הרוח. וכאשר הבן ואשתו קראו לאביו את הקורס על הבשורה של יוחנן הקדוש שהעברתי פעם בקסל (Kassel),[2] הנפש הזאת הייתה מסופקת מאוד, וחשה שהיא מתרוממת מעל לכל הדיסהרמוניה שהיא חוותה לאחר מותה.

המקרה הזה ראוי לציון במיוחד מפני שהאדם שמת היה כומר שכל הזמן דיבר אל הקהל שלו מנקודת המבט הדתית שלו, אבל לאחר מותו הוא חווה סיפוק רק הודות לכך שהוא קרא ביחד עם בנו הסבר מדעי רוחי של הבשורה על פי יוחנן. אם כן, אנחנו רואים שאין צורך כלל שהאדם שאנחנו רוצים לעזור לו לאחר מותו יהיה אנתרופוסוף בחייו, למרות שכמובן אפשר לעזור יותר דרך קריאה כזאת כשאנחנו קוראים לאדם שהיה אנתרופוסוף כבר בימי חייו הארציים.

כאשר אנחנו שמים לב לעובדה כזאת, אנחנו רוכשים בהדרגה השקפות שונות לגבי נפש האדם. למעשה, נפש האדם הרבה יותר מסובכת ממה שאנשים לרוב מאמינים. החלק שאנחנו מודעים לו הוא בעצם רק חלק קטן מחיי הנפש שלנו. במעמקים התת-מודעים של הנפש מתרחשים דברים רבים שהאדם יודע מעט מאוד עליהם. לעיתים קרובות הם ההיפך הגמור ממה שהאדם חושב ומאמין בתודעתו הרגילה. יכול לקרות שאדם נמשך לאנתרופוסופיה בעוד שאחיו או אשתו או מישהו שהוא קשור אליו מאוד מתנגד לכך יותר ויותר, וכועס עליו על כך שהוא הצטרף לפגישות שלנו. לעיתים תכופות במשפחה כזאת האנטיפתיה כלפי האנתרופוסופיה הולכת וגוברת, והחיים נעשים קשים בגלל היחס העוין של בני המשפחה או החברים האלה. אך חקירה רוחית של הנפשות האלו מראה לעיתים קרובות שבמעמקי התת-מודע שלהן מתפתחת כמיהה עמוקה לאנתרופוסופיה. לפעמים בן המשפחה שמפגין את ההתנגדות העזה ביותר נכסף בתת-מודע שלו לאנתרופוסופיה יותר מאשר האדם שנוכח בכל הפגישות. אבל המוות מסיר את הרעלה מהתת-מודע, וחושף את כל הדברים האלה. לעיתים קרובות קורה שהאדם אינו חש כלל את מה שטמון בתת-מודע שלו, את הכמיהה העזה שלו למדע הרוח. דרך הזעם שהוא מפגין נגד האנתרופוסופיה הוא מקהה את הכמיהה שהוא לא מודע לה, אבל לאחר המוות היא תצא לאור בצורה עוד יותר חזקה. לכן אנחנו לא צריכים לוותר על הקריאה לאותן נפשות שבימי חייהם הארציים נלחמו באנתרופוסופיה, כי לעיתים קרובות קורה שאפשר לתרום דווקא להם הרבה יותר מאשר לאחרים.

שאלה שעולה לעיתים קרובות בהקשר הזה היא: "כן, אבל כיצד נוכל לדעת שהמתים באמת שומעים אותנו?" כמובן, ללא ראייה רוחית קשה לדעת זאת, למרות שאם אנחנו זוכרים את המתים ופועלים בכיוון הזה, במשך הזמן נוכל לחוות פתאום את התחושה: "המתים מקשיבים." התחושה הזאת לא תופיע אך רק אם אנחנו לא נשים לב ולא נחווה את תחושת החום המיוחד שמתפשט לעיתים קרובות במהלך הקריאה. באמת ניתן לחוות את התחושה הזאת, אבל גם אם לא, ידידיי היקרים, עלינו לומר שישנו חוק שעלינו לקחת בחשבון בקשר שלנו עם עולם הרוח. החוק הזה אומר: אם אנחנו קוראים למת והוא שומע אותנו, אנחנו בוודאי עוזרים לו מאוד, אבל גם אם הוא לא שומע אותנו, קודם כול עלינו למלא את חובתנו, ואולי בסופו של דבר אנחנו נצליח לגרום לו לשמוע אותנו. בכל מקרה, אין ספק שאנחנו נרוויח משהו, אנחנו נתמלא במחשבות ורעיונות שישמשו ללא ספק כמזון למתים כפי שתיארנו זאת קודם. כך ששום דבר לא הולך לאיבוד בכל מקרה. הניסיון המעשי מראה שההקשבה מצד המתים למה שאנו קוראים להם היא באמת נרחבת ביותר, ושאנחנו עושים שירות אדיר לאלה שאנחנו קוראים להם מהחוכמה הרוחנית שניתן לחשוף אותה כיום.

אם כן, אנחנו יכולים לקוות שהמחיצה המפרידה בין החיים למתים תהפוך ליותר דקה ככל שמדע הרוח יתפשט ברחבי העולם. ובאמת, זאת תהיה התוצאה הנפלאה של מדע הרוח, גם אם הדבר נשמע פרדוכסלי, לא הגיוני, כאשר בני האדם ילמדו בעתיד באופן מעשי, ולא רק בתיאוריה: אין זה אלא טרנספורמציה של חוויה כאשר אנחנו עוברים דרך מה שנקרא מוות ונמצאים ביחד גם עם המתים. אנחנו יכולים אפילו לתת להם להשתתף בדברים שאנחנו משתתפים בהם בעצמנו בחיים הפיזיים. אנשים מגבשים לעצמם תפיסה מוטעית לגמרי על החיים בין המוות ללידה החדשה אם הם שואלים: "מדוע עלינו לקרוא למתים? האם הם לא יודעים מנקודת המבט שלהם את מה שאנחנו יכולים לקרוא להם? האם הם לא יודעים זאת הרבה יותר טוב מאיתנו?" את השאלה הזאת מסוגל לשאול רק אדם שלא נמצא במצב שבו הוא יכול לשפוט מה ניתן לחוות בעולם הרוח! הרי ברור שאדם יכול לחיות בעולם הפיזי מבלי לרכוש ידע לגביו; אם הוא לא במצב שבו הוא יכול לשפוט דבר זה או אחר, הוא אינו רוכש ידע על העולם הפיזי. בעלי החיים גם הם חיים איתנו בעולם הפיזי, אבל אין להם ידע עליו כמו שיש לנו. העובדה שהמתים חיים בעולם הרוח לא מביאה להם ידע על עולם הרוח, למרות שהם יכולים לראות אותו. את הידע שאותו רוכשים דרך מדע הרוח, דרך האנתרופוסופיה, ניתן להשיג בתור ידע רק כאן על האדמה; אפשר לרכוש אותו רק בחיים הארציים, ואי אפשר להשיג אותו בעולם הרוח. לכן, כדי שגם הישויות בעולם הרוח יחוו ידע זה, הישויות שעדיין חיות על האדמה חייבות לחוות אותו. זהו סוד חשוב של עולמות הרוח: אנחנו יכולים לחיות בעולמות אלה ולראות אותם, אבל את מה שנחוץ כידע לגבי עולמות הרוח יש לרכוש רק על האדמה.

כאן, ידידיי היקרים, עלי לומר על עולמות הרוח משהו שאמשיך לפרט בהרצאתי מחר – משהו שלרוב האנשים אין תפיסה נכונה לגביו. בזמן שהאדם חי בעולם הרוח בין המוות ללידה החדשה, הוא מתבונן בכמיהה אל העולם הפיזי שלנו כמו שאנחנו בני האדם הפיזיים מכוונים את הכמיהה שלנו אל עולם הרוח, והוא מצפה מאיתנו כאן על האדמה שנראה לו דברים שקשורים לאדמה, שנגרום להם להאיר ולבהוק כך שגם הוא יראה אותם ויחווה את מה שניתן לרכוש רק על האדמה. האדמה לא נבראה לשווא בקיום הקוסמי הרוחי; היא נבראה כדי שיוכל להיווצר מה שיכול להתהוות רק על האדמה. את הידע של עולם הרוח, את הידע שהוא מעבר למה שניתן לראות כאשר מתבוננים בעולמות הרוח, ניתן לרכוש רק על האדמה. ואם כבר אמרתי קודם שהישויות הרוחיות של עולמות הרוח אינן יכולות לקרוא את הספרים שלנו, עלי להוסיף כעת: מה שחי בתוכנו כידע של הרוח הוא עבור הישויות הרוחיות, וגם עבור נפשותינו לאחר המוות, כמו הספרים עבור בני האדם הפיזיים על האדמה שלנו, כמו הספרים שדרכם האדם הפיזי רוכש ידע על העולם. רק שעבור המתים, הספרים האלה שהם אנחנו עצמנו, ספרים חיים הם.

השתדלו להרגיש את המילים החשובות האלה, שעלינו לספק למתים קריאה מסוימת! במובן מסוים, הספרים שלנו הם סבלניים יותר; למשל, בספרים שלנו האותיות אינן מתמוססות בתוך הנייר בזמן שאנחנו קוראים אותן. אנחנו בני האדם מונעים לעיתים קרובות מהמתים לקרוא ביחד איתנו בכך שאנחנו ממלאים את עצמנו רק במחשבות חומרניות, שהן באמת בלתי נראות בעולמות הרוח. עלי לומר זאת משום שלעיתים קרובות עולה השאלה האם המתים עצמם אינם יכולים לדעת את כל מה שאנחנו מסוגלים לתת להם. התשובה היא לא, כי את האנתרופוסופיה ניתן להקים רק על האדמה, ומהאדמה יש לשאת אותה מעלה לתוך עולמות הרוח.

כאשר אנחנו בעצמנו נכנסים לעולמות הרוח ויש לנו מידה מסוימת של ניסיון אישי בהם, אנחנו מגלים שאנחנו פוגשים בהם תנאים שונים לגמרי מאלה שקיימים כאן על האדמה. לכן כל כך קשה לתאר את התנאים האלה במילים אנושיות ובמחשבות אנושיות, ולעיתים קרובות הכול נשמע פרדוקסאלי כאשר מנסים לדבר באופן קונקרטי על התנאים בעולמות הרוח.

הייתי רוצה לספר לכם על נפש אדם שעברה את הסף, שביחד איתה התאפשר לי – מאחר שהיה לה ידע רב בנושא – לערוך חקירה בעולם הרוח בקשר לצייר הגדול ליאונרדו דה וינצ'י, ובייחוד בקשר לציורו המפורסם "הסעודה האחרונה", שבמילנו. כאשר חוקרים עובדה רוחית בשיתוף פעולה עם נפש כמו זאת, אפשר לגלות עובדות רבות שאחרת לא היה ניתן להבחין בהן רק על ידי ראייה רוחית של הכרוניקה האקשית. הנפש שנמצאת בעולם הרוח יכולה להצביע על העובדות האלה, אבל רק לחוקר שמבין את הדברים שהיא רוצה להראות לו. אז מתגלה משהו מיוחד. נניח שביחד עם נפש כזו חוקרים את הדרך שבה ליאונרדו צייר את "הסעודה האחרונה" המפורסמת שלו. מה שנשאר מהציור כיום הוא כמעט אך ורק מספר כתמי צבע, אבל בכרוניקה האקשית ניתן לצפות בליאונרדו תוך כדי עבודתו ולראות, למרות שזה לא קל, איך הציור נראה אז. אם אנחנו יכולים לחקור באופן כזה, ביחד עם נפש שאינה נמצאת בהתגשמות פיזית אבל יש לה קשר עם ליאונרדו דה וינצ'י וחוקר את ציוריו, אפשר לראות שהיא מצביעה על דבר זה או אחר. למשל, היא יכולה להבהיר איך נראו על הבד הפנים של כריסטוס ושל יהודה איש קריות. אבל אפשר לשים לב לכך שהנפש לא הייתה יכולה לעשות זאת אילו באותו רגע ההבנה הנדרשת לא הייתה נכנסת לנפשו של החוקר החי. זהו תנאי בל יעבור. ורק ברגע שנפש האדם החי מוכנה ללמוד מנפש האדם המת, רק אז הנפש של האדם המת בעצמה יכולה להבין את מה שעד אז היא רק ראתה. אם כן, נפש שאיתה יש לנו חוויה כזו, שאפשר לחוות אותה רק כמו שתיארתי, אומרת לנו, כמובן בתיאור סימבולי: "הבאת אותי לכאן לתמונה הזאת דרך הצורך שלך לחקור את התמונה, ואני מצידי הרגשתי את הדחף להתבונן בה ביחד איתך!" זה מה שאומרת הנפש המתה, ואז מתרחשים דברים שונים. אבל מגיע רגע שבו או שהנפש נעלמת פתאום או שהיא אומרת שעליה להיפרד כעת. במקרה שאני מספר עליו, נפש האדם המת אמרה: "עד כה הנפש של ליאונרדו דה וינצ'י הסכימה, אבל כעת היא אינה רוצה שנמשיך בחקירה."

דרך המקרה הזה, אני רוצה לתאר פרט חשוב מאוד מהחיים הרוחיים. כשם שבחיים הפיזיים אנחנו תמיד יודעים מה אנחנו רואים ואנחנו תמיד יודעים שאנחנו מסתכלים על דבר זה או אחר – כמו שאנחנו רואים את הוורדים האלה ואת השולחן הזה – כך בחיים הרוחיים אנחנו תמיד יודעים מתי ישות רוחית זו או אחרת מסתכלת עלינו. אנחנו עוברים דרך עולמות הרוח, ויש לנו את ההרגשה הבלתי פוסקת שישויות מסתכלות עלינו. בעולם הפיזי אנחנו מודעים לכך שאנחנו מסתכלים על דברים סביבנו, אבל בעולם הרוח אנחנו מרגישים שישות זו או אחרת מסתכלת עלינו. אנחנו כל הזמן מודעים לכך שרואים אותנו, שאנחנו חשופים למבטים, ואנחנו מגיעים להחלטה לעשות דבר זה או אחר מתוך הידיעה שיש אישור או להיפך גינוי לגבי המעשה שלנו. כשם שאנחנו מושיטים יד אל פרח מפני שהוא מוצא חן בעינינו כשאנו רואים אותו, כך בעולם הרוח אנחנו עושים דבר מפני שזה מוצא חן בעיני ישות מסוימת, או נמנעים מלעשות משהו מפני שאנחנו לא יכולים לסבול את המבט שמופנה אלינו בעקבות מעשה כזה. זה המצב שעלינו להתרגל אליו. שם יש לנו את התחושה שרואים אותנו, כמו שכאן אנחנו מרגישים שאנחנו רואים. במובן מסוים, מה שפסיבי כאן הוא אקטיבי שם, ומה שאקטיבי כאן הוא פסיבי שם. אם כן, אתם יכולים לראות שעלינו לרכוש מושגים שונים כדי להבין נכון את התיאורים בקשר לעולם הרוח. אתם רואים גם כמה קשה לבטא בשפה אנושית רגילה את התיאורים של עולם הרוח שאנחנו היינו שמחים למסור. אתם מבינים שעבור דברים רבים יש קודם להכין ולבנות את ההבנה הנדרשת.

יש רק עוד דבר אחד שהייתי רוצה לציין. יכולה לעלות השאלה: מדוע הספרות האנתרופוסופית מתארת באופן כללי את מה שמתרחש בעולם הרוח מייד לאחר המוות, את מה שמתרחש בקמלוקה ולאחר מכן בהמשך עולם הרוח, אבל מספרת מעט מאוד על מה שהראיה הרוחית רואה במקרים ספציפיים? כי היה אפשר להאמין בקלות שהרבה יותר קל לצפות בנפש מסוימת לאחר מותה מאשר לחקור את החוויות וההתנסויות הכלליות. אבל אין זה כך. כדי להסביר זאת, אשתמש בהשוואה.

בעזרת הראייה הרוחית שהתפתחה בדרך הנכונה קל יותר לקלוט אירועים גדולים, כמו המעבר של הנפש האנושית דרך המוות לתוך הקמלוקה ועלייתה לאחר מכן אל הדוואכן, מאשר לראות חוויה אחת מסוימת של נפש אחת: כמו בעולם הפיזי יותר קל לזהות את מה שכפוף באופן קבוע להשפעות של התנועות השמיימיות הגדולות מאשר את ההשפעות הקטנות החריגות יותר. כולנו יכולים לחזות בקלות שהשמש תעלה מחר בבוקר ותשקע בערב. את זה כולנו יכולים לדעת. אבל לא קל כל כך לחזות את מזג האוויר של מחר. זה נכון גם לגבי הראייה הרוחית. את התיאורים שלנו של עולמות הרוח, הדברים שאנחנו לומדים קודם בתודעה רוחית, ניתן להשוות לידע על המסלול הכללי של הגופים השמיימיים. אנחנו תמיד יכולים לסמוך על כך שבאופן כללי הדברים האלה יתרחשו כמתואר. אבל האירועים האינדיבידואלים המיוחדים בחיים של נפש מסוימת בין המוות והלידה מחדש הם כמו תנאי מזג האוויר כאן על האדמה, אשר כמובן גם הם כפופים לחוקיות, אבל יותר קשה לזהות אותם אפילו אם נמצאים כאן על האדמה. כי קשה לומר במקום אחד מה הוא מזג האוויר במקום אחר. זאת האמת. כאן בברגן קשה לדעת מהו מזג האוויר בברלין, אבל אפשר לדעת מהו המיקום של השמש והירח שם. נדרש פיתוח ואימון מיוחד של הראייה הרוחית כדי לעקוב אחרי חיים אינדיבידואליים לאחר המוות, כי הדבר קשה יותר מאשר לעקוב אחרי המסלול הכללי של נפש האדם. אם ההתפתחות של הראייה הרוחית מתרחשת בדרך הנכונה, קודם רוכשים את הידע לגבי התנאים הכלליים, ורק לבסוף רוכשים דרך התאמנות רבה את מה שנראה קל יותר. אדם יכול כבר מזמן לראות בצורה ברורה ונכונה מה קורה בקמלוקה ובדוואכן, אבל עדיין קשה לו מאוד לראות את השעה בשעון אם לא יוציא אותו מכיסו. הדברים של העולם הפיזי הם הקשים ביותר בהתאמנות בראייה רוחית. זה בדיוק ההיפך ממה שקורה כאשר רוכשים ידע של העולמות העליונים. ישנן הרבה דעות מוטעות בתחום הזה מפני שקיימת גם ראייה רוחית טבעית, ולמרות שהיא איננה בטוחה או אמינה, אלא נתונה לשגיאות רבות, היא יכולה להימשך זמן רב מבלי לתת מבט נכון וברור על התנאים הכללים שאותם מתאר מדע הרוח, ושהרואה הרוחי שעבר אימון נכון יכול לעשות יותר בקלות.

אלה הדברים שרציתי לתאר היום בקשר לעולם הרוח. מחר נמשיך עם הנושא ונתעמק בו יותר.

——————————————————————————————-

  1. הָנזֶה – הערים בצפון גרמניה ובאגן הים הבלטי, אשר התאגדו מסוף המאה ה-12 בעיקר מטעמים כלכליים.
  2. הסדרה יצא לאור בעברית בהוצאת תלתן בשם: ייחודו של אוונגליון יוחנן. GA112

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *