הקרמה של היעוד המקצועי – 10

הקרמה של היעוד המקצועי

מאת רודולף שטיינר

GA172

10 הרצאות שניתנו בדורנאך בנובמבר 1916

תרגמה מאנגלית: מרים פטרי

עריכה: דניאל זהבי

תיקונים: דליה דיימל

ההרצאה מופיעה בספר שיצא בהוצאת חירות – ראו כאן

הרצאה עשירית 27 בנובמבר, 1916

סגידה לאבות הקדמונים, פוליתיאיזם, מונותיאיזם, והמיסטריה של גולגולתא. לוציפר וסוד הירח.

מיתרס וכריסטוס

כאשר אנו מחפשים את התשובה לשאלה שעלתה בהרצאה האחרונה על הדרך בה בני האדם יכולים ליצור היום מערכת יחסים עם כריסטוס, רבים מתנגדים וטוענים שלמספר בני אדם כבר יש מערכת יחסים עם כריסטוס. לעתים קרובות בעבר התייחסתי להתנגדות זו, ואנו יודעים שהיא איננה תקפה. כאשר שוקלים זאת יותר לעומק, מסתבר שהיא התנגדות אנוכית לחלוטין ויכול להיאחז בה רק אדם שיש לו את ההשקפה הבאה: "יש לי אמונה שמסבה לי אושר; כל דבר אחר לא קשור אלי בכלל." אך באופן כללי, מערכת היחסים של האנושות עם הישות-כריסטוס אינה משביעה רצון; אפשר לראות זאת בקלות באירועים של תקופתנו, ואין צורך לפרט עוד. התשובה ההכרחית להתנגדות זו – תשובה שכל אחד יכול לתת אותה – היא שאלמנט בסיסי בהודאה בכריסטוס חייב להיות האמת שכריסטוס מת וקם עבור כל האנושות – עבור כל אדם באופן שווה – וכאשר אדם הולך נגד אדם אחר למען רכוש חיצוני, הוא אף פעם אינו יכול לעשות זאת בשמו של כריסטוס. אדם יכול להפנות את הגב לגורל האנושי הכללי ולהתמסר באופן אנוכי לאמונה שלו בלבד. בוודאי שזה אפשרי, אך אז מתעלמים מהעובדה שהתרחשות המיסטריה של גולגולתא הינה משהו שקשור קודם כל לחברה האנושית. כעת יהיה עלינו לומר משהו שעשוי למשוך את תשומת ליבנו לדבר המהותי בנתיב המוביל לכריסטוס, מאחר שברור שכל נפש חייבת למצוא בעצמה את הדרך לכריסטוס עם האמצעים המתאימים לזמן שלנו.

כאשר אנו מחפשים להבין לעומק מהי המשמעות של ישות הכריסטוס עבור כדור הארץ, קודם עלינו להכיר את האמת של אלמנט מהותי במיסטריה של גולגולתא; כלומר, היא אכן התרחשה רק פעם אחת בנקודה מוגדרת במרחב ובזמן. כאשר אנו מציבים זאת באופן איתן בהכרה שלנו, אנו נגלה סתירה מול ההשקפה שבדרך כלל אנשים מחזיקים בה, כולל אפילו אותנו; אנו לא צריכים לנסות פשוט להסיר אותה באמצעות טיעון מאחר שהיא מוצדקת, וקודם יש להכיר בה אם ברצוננו להרחיק אותה מהנפש שלנו. אם המיסטריה של גולגולתא הינה אמת פנימית ואותנטית, היא יכולה לייצג אך ורק את המשמעות של האבולוציה על כדור הארץ. אך כפי שאנו יודעים, כל דבר שמתרחש בזמן ובמרחב שייך לממלכת המאיה, האשליה הגדולה; כלומר, היא אינה שייכת לאמיתי ולנצחי, לטבעם המהותי של הדברים. לכן אנו עומדים מול הסתירה המשמעותית ביותר שהמיסטריה של גולגולתא שייכת למאיה, האשליה הגדולה, ועלינו להציב את הסתירה הזו בפני הנפש שלנו בכל תוקפה.

מאחר שהמיסטריה של גולגולתא התרחשה במהלך האבולוציה הארצית של האנושות, עלינו קודם להתבונן באבולוציה זו. אנו כמובן יודעים שהישות האנושית הגיעה מעולמות קודמים ושבנקודה מוגדרת בזמן, כפי שתיארתי זאת בספרי, מדע הנסתר בקוויו העיקריים, היא נחשפה למה שאפשר לקרוא לו פיתוי לוציפרי. אנו דנו לעתים קרובות בפיתוי הלוציפרי כפי שהמחקר המדעי-רוחי מראה אותו, ואנו יודעים שהוא מקבל ביטוי בדימוי נהדר בתחילת הברית הישנה. במה שנקרא "נפילת האדם", הדמות של לוציפר כנחש בגן העדן הינה אחת התמונות העוצמתיות ביותר שקיימות בכתבים הדתיים.

כאשר אנו מתבוננים בתקופת הזמן בה האנושות עברה מהפיתוי הלוציפרי ועד למיסטריה של גולגולתא, אנו מגלים שזוהי תקופה בה האנושות ירדה בהדרגה מהתגלות קדמונית, של ראייה רוחית אטוויסטית, שהועברה לכאן משלבים פלנטריים קודמים שבהם לעולמות הרוח היה קיום אמיתי בפני נפש האדם. לכן במהלך מאות השנים שקדמו למיסטריה של גולגולתא, בני האדם כבר לא היו מסוגלים להביט למעלה אל עולם הרוח כפי שעשו זאת קודם, אלא כעת היו להם רק הדים מאותו ידע עתיק של עולם הרוח.

כעת נתייחס לתקופה ארצית יחסית קצרה, היות ואיננו יכולים לחזור את כל הדרך הארוכה עד לפיתוי הלוציפרי, ונתבונן בשלבים היורדים ברצף האבולוציה האנושית עד למיסטריה של גולגולתא. אם אנו חוזרים לעבר המספיק רחוק, אנו מגלים שמה שהיה לבני האדם בזמנים הקדומים בצורת חוכמה אטוויסטית, כתפיסה אמיתית של עולם הרוח, כעת הדהד בהשקפות העולם של הדתות כיראת כבוד כלפי אב קדמון פחות או יותר משמעותי אך נערץ ביותר. כלומר, באזורים שונים על כדור הארץ אנו מוצאים פולחני דת שניתן לקרוא להם פולחני האבות הקדמונים. פולחנים כאלה שבהם בני אדם מתבוננים בהערצה על אב קדמון עדיין קיימים בקרב אלה שנשארו בשלב פחות או יותר מוקדם של האבולוציה. מהי הסיבה לסגידה זו? מהי המציאות מאחורי הערצה זו כלפי אב קדמון בזמנים הקדומים? בזמנים הקדומים ביותר שההיסטוריה מסוגלת לראות, בזמנים העתיקים המעורפלים האלה, יש תקופה מסוימת בה נפוצים פולחני האבות הקדמונים (ראה תרשים בהמשך).

פולחנים אלה לא היו מבוססים, כפי שהמדע השטחי של היום משער, על העובדה שהאנשים דמיינו לעצמם שהם חייבים להעריץ אב קדמון מסוים, אלא טבעם של רוב הפולחנים העתיקים ביותר היה כזה שבני האדם ראו באופן ישיר את האבות הקדמונים שלהם בזמן מסוים בחייהם. בזמנים אלה, במצב תודעה בין ערות לשינה, מצב תודעה שהיה אוניברסלי בשלבים המוקדמים של האבולוציה האנושית, אדם שהרים את עיניו לאל קדמון הגיע באמת למצב של איחוד עם האב הקדמון שלו הוא סגד. הוא הופיע בפניו לא רק בחלום, אלא בתמונה דמוית חלום, שהייתה לו משמעות אמיתית עבורו, וכל האינדיבידואלים שאותו האב הקדמון הופיע בפניהם השתייכו לאותו הפולחן של אב קדמון. מה שאינדיבידואלים אלה ראו ברוחם היה כמובן צורה אנושית שעלתה לרמה נשגבה, אך מאחוריה הסתתר משהו שונה לחלוטין. אם ברצוננו לדעת מה באמת היה מוסתר מאחורי דמות רוחית זו, עלינו להבין שהאב הקדמון פעם מת ועזב את כדור הארץ כאישיות נערצת שעשתה הרבה טוב לקהילה האנושית. הוא עבר דרך שער המוות, וכאשר אינדיבידואלים אלה הביטו אליו, הוא היה בדרכו בין המוות ללידה חדשה. כאשר בני האדם הללו הביטו אליו, מה הם ראו ממנו?

אנו כמובן יודעים שכאשר אדם עובר דרך שער המוות, הוא נשאר בגופו האתרי לזמן קצר לפני שגוף זה הושלך ממנו. גוף אתרי זה עובר לעולמות הרוח, לעולם האתרי. הישות האנושית ממשיכה להתקדם באני שלה ובגופה האסטרלי; הגוף האתרי עובר לתוך העולם האתרי. היות ואדם זה עשה משהו בר קיימה בעולם הארצי, הזיכרון של גופו האתרי נמשך לאורך זמן רב. את הגוף האתרי הזה של האב הקדמון ראו האנשים בראייה רוחית אטוויסטית דמוית חלום, והם סגדו למה שהתגלה להם דרכו. אך במשך התקופה בין המוות והלידה החדשה, גוף אתרי זה פוגש את הישויות של ההיררכיות הגבוהות יותר; במיוחד את אלה השייכים להיררכיה של הארכאי, ישויות הזמן. מאחר שאב קדמון ספציפי זה היה אישיות משמעותית עבור האבולוציה האנושית, הוא יצר איחוד עם ישות הזמן שהביאה את האנושות צעד אחד קדימה.

מה שהופיע בפני האנשים בצורת רוח הרפאים, כפי שניתן לקרוא לו, של האב הקדמון היה למעשה אחת מישויות הזמן; כך שהסגידה בדתות העתיקות הייתה למעשה מכוונת אל ישות הזמן. כל פעם שאנו חוזרים אל הזמנים הללו, לתקופות העתיקות המעורפלות של ההיסטוריה, אנו מגלים שאנשים סגדו לגופים האתריים של האבות הקדמונים שלהם כדי לגרום לישויות הזמן להתגלות בפניהם. במילים אחרות, ככל שחוזרים בזמן לפולחני האבות הקדמונים, אנו מוצאים שם את הסגידה לישויות הזמן, הארכי.

ואז האנשים המשיכו לרדת והתחילו לעבוד את האלים שמוכרים לנו מהמיתולוגיות השונות, ושנקרא להם מלאכי עליון (ארכ'אנגלוי); אפילו לזאוס במיתולוגיה היוונית היו הופעות של מלאך עליון. בתקופות העתיקות ביותר אנשים סגדו לישויות הזמן; מאוחר יותר הם סגדו לישויות שאינן ישויות זמן, אלא יש להן ערך שווה לזה של הישויות שמכוונות עמים שונים, הארכ'אנגלוי. כך נוכל לומר שהפוליתיאיזם, כאשר אנשים סגדו למלאכי עליון, בא לאחר הסגידה לאבות קדמונים.

ואז בני האדם המשיכו לרדת עוד, עד לתקופה בה נולד בהדרגה האני בתוך האינדיבידואל. כעת אנו רואים שהעמים המתקדמים ביותר עוברים מוקדם יחסית למונותיאיזם – למשל, המצרים כבר אלפיים שנה לפני כריסטוס, העמים של המזרח התיכון מאוחר יותר. כלומר, הם התחילו לסגוד למלאכים, כל אחד למלאך שלו, ולא למלאך עליון. הם ירדו מפוליתיאיזם גבוה יותר למונותיאיזם נמוך יותר. לאחר מה שהוצג בפניכם קודם, לא תחשבו את דבריי למוזרים. תבינו שאנשים חייבים להירפא מהגאווה החודרת לכל תחום של לימודי הדת, גאווה שעל פיה מוצדק לראות במונותיאיזם דת עליונה לפוליתיאיזם. אך אין זה כך, אלא הקשר בין השניים הוא בדיוק כפי שתואר.

אם כן, מדוע העמים העתיקים עדיין יכלו לסגוד לארכאי, לארכ'אנגלוי, ולמלאכים? הם יכלו לעשות זאת מפני שהם עדיין שמרו על שארית או הד של יכולת ראייה רוחית אטוויסטית. מסיבה זו הם היו מסוגלים להתעלות עד למה שעל-אנושי; הם יכלו, במובן מסוים, להתעלות מעל למה שאנושי ולהגיע לעל-אנושי. במיסטריות העתיקות, טופח במיוחד תהליך זה של התעלות לעל-אנושי. בני האדם התפתחו כך שיכלו לגלם בתוך עצמם את מה שמשתרע מעבר לאנושי, וכך נפש האדם התעלתה לממלכת הרוח. אך אז באה תקופה בה נולד לאנושות האני של האדם, כפי שהוא חי כאן בין הלידה למוות. זאת הייתה תקופה שחפפה את ההתרחשות של המיסטריה של גולגולתא. אילו המיסטריה של גולגולתא לא הייתה מתרחשת, בני האדם היו מתנוונים; הם היו יורדים מהסגידה למלאכים לסגידה של ההיררכיה מתחת לזו של המלאכים, לסגידה של האדם עצמו. כאשר אנו זוכרים איך הקיסרים הרומאים ציוו על העם לסגוד להם כמו לאלים, איך הם היו באמת "אלים" עבור העם, אנו מבינים שבתקופת המיסטריה של גולגולתא בני האדם התדרדרו כה רחוק שהם כבר לא התפללו לארכאי, לארכ'אנגלוי, או למלאכים, אלא לאדם. כדי להציל את בני האדם מלהתפלל לבני אדם ארציים, היה הכרחי שיופיע האדם האלוהי

ארכאי

מלאכי הזמן ארכ'אנגלוי מלאכים אדם

_________________________________________________

סגידה לאבות פוליתיאיזם מונותיאיזם האדם האלוהי

קדמונים

הכניסה של האדם האלוהי לתוך ההיסטוריה סימנה דרך חדשה חשובה להתייחסות שלנו לחיים הדתיים. איפה נמצאה הסגידה למלאכים, לארכ'אנגלוי, לארכאי, ואף לאדם בצורת הקיסרים הרומיים? בתוך האדם עצמו; אף אחד לא סגד לקיסרים דרך הקיסרים, אלא כמובן דרך הסוגד עצמו; היא עלתה מתוך האדם; היא באה מתוך נפש האדם. היה הכרחי שכריסטוס יופיע כעובדה היסטורית באבולוציה של האנושות; היה הכרחי שיהיה אפשר לראות את כריסטוס, כמו את תופעות הטבע, מבחוץ. היה על כריסטוס לבוא במגע עם בני האדם בדרך שונה לחלוטין מזו של האלים בדתות העתיקות – בדרך לגמרי שונה. "בְּמָקוֹם אֲשֶׁר שְׁנַיִם אוֹ שְׁלוֹשָׁה נֶאֱסָפִים לִשְׁמִי שָׁם אֲנִי בְּתוֹכָם." זהו עיקרון חשוב בכריסטיאניות מפני שהוא מראה שבעוד שאפשרי למצוא מלאכים, ארכ'אנגלוי, ואפילו ארכאי באמצעות מיסטיציזם אינדיבידואלי, אי אפשר למצוא את כריסטוס באמצעות אותו מיסטיציזם אינדיבידואלי בלבד. אלה שרוצים להשתמש במיסטיציזם אינדיבידואלי, כפי שזה מתואר לעתים קרובות אפילו בקרב התיאוסופים, מגיעים בדרך כלל רק למלאך אינדיבידואלי. הם פשוט מפנימים מלאך זה יותר, ואפילו הופכים אותו ליותר אגואיסטי בהשוואה לאנשים אחרים והאלים שלהם. את כריסטוס מוצאים בדרכים אחרות, לא רק על ידי ההתפתחות של הישות הפנימית שלנו, אלא כאשר אנו מודעים קודם כל לכך שכריסטוס שייך לקהילה של בני האדם, לכל הקהילה האנושית.

כעת אנו מגיעים להבחנה חשובה ביותר, ואני מודה שרק בקושי רב מסוגלת החשיבה האנושית לקלוט אותה. אך זו חובה מוחלטת שנכריח את עצמנו להגיע לרמה שלה. כאשר אנו עומדים מול אדם אחר בחיים, כבני אנוש אנו עומדים אחד מול השני במאיה. כשם שיש בפנינו רק המאיה של התופעות הטבעיות, כך אנו עומדים רק מול המאיה של האדם השני. האדם הזה עומד במאיה בפני החושים החיצוניים שלנו ובפני כל מה שקשור לעולם החיצוני של החושים; אז הוא עומד בפנינו כמישהו ששייך למשפחתו, לעמו, לתקופתו. לו יכולנו לראות אותו באופן שלם, היינו רואים מאחוריו את המלאך, את הארכ'אנגלוי, את הארכאי, אך כולם מתבטאים במה שהינו אדם זה. מאחר שהארכ'אנגלוי והארכאי עומדים מאחורי המתבונן והאדם שעליו מתבוננים, האדם שעליו מתבוננים שייך במובן מסוים לקבוצות מסוימות של אנשים. במילים אחרות, האדם עליו מתבוננים בצורה הזאת עומד בתוך המסגרות של התורשה והקשרים התורשתיים. רק קוצר הראייה שלנו – שהיא טבעית מפני שאנו בני אדם – מונע מאיתנו לשפוט אדם שעומד לפנינו על פי הקשרים המהותיים הללו; באופן לא מודע אנו תמיד עושים זאת. באופן לא מודע, אנו עומדים אחד מול השני בתוך ההבחנה הזאת, שנכנסת באופן בלתי נמנע לאנושות באמצעות שלוש ההיררכיות האלה. אך כריסטוס דורש עוד משהו, משהו שונה. הוא למעשה דורש שכאשר אתה עומד מול מישהו, תרגיש שמה שנראה לך בעולם החיצוני איננו הישות האנושית השלמה, איננו האדם בשלמותו. כאשר אתה עומד מול אדם, עליך לקלוט את ישותו האמיתית כמשהו שבא לא רק מהארכאי, הארכ'אנגלוי והמלאכים, אלא מישויות רוחיות גבוהות יותר שכבר אינן שייכות לאבולוציה הארצית או אפילו לאבולוציה הפלנטרית מפני שאבולוציה זאת מתחילה עם הארכאי, הישויות השמיימיות הגבוהות יותר, כפי שאתם יודעים מ-מדע הנסתר בקוויו העיקריים. עליכם לראות שעם האדם נכנס משהו למאיה שהוא מעל העולם הארצי.

כדי להבין את כל זה, אל לכם לתת לדבריי להישאר ברמת מושגים בלבד, אלא עליכם לשאת אותם במלואם לתוך רגשותיכם. חייבים להבין בבירור שבכל אדם בא לפגוש אותנו משהו על-ארצי בטבעו, משהו שלא ניתן להבין באמצעים אנושיים ארציים בלבד. אז כל אחד יחווה את אותה יראת כבוד רגישה בנוכחותו של כל מה שאנושי. לפני המיסטריה של גולגולתא, איבד האדם בהדרגה את האלמנט העל-אנושי הזה, וירד עד להיותו אנושי. האלמנט העל-אנושי אבד – הקשיבו היטב – מפני שכאשר אדם כמו קיסר רומי מגיע לכך שיסגדו לו כאל, הוא מאבד את אנושיותו ושוקע עד לרמה של תת-אנוש. הוא מפסיק להיות אדם אם הוא מרשה לעצמו שבחיי החברה יסגדו לו כמשהו על-אנושי. לכן האדם עמד מול האיום שיאבד את אנושיותו, וזו חזרה אליו דרך הופעתו של כריסטוס על כדור הארץ. תוכלו לקרוא את סדרת ההרצאות מישוע לכריסטוס,[1] בה דיברתי על השאלה הזו, והסברתי שמשהו באמת מוענק לכל אדם אינדיבידואלי דרך העובדה שכריסטוס היה על כדור הארץ.

כך ביאתו של כריסטוס הביאה לכך שאנו מזהים בכל אדם ארצי, אפילו אם הוא חוטא או בעל מסבאה, את כריסטוס שנמצא מאחוריו. כריסטוס ישב עם חוטאים כדי שנזהה בכל אדם ארצי את אמיתותה של האמירה: "כשעשיתם אחד מן הדברים האלה לאחד מאחי הצעירים – כאילו עשיתם אותו לי".[2] כפי שאמרתי, את המושג הזה כולו יש להעביר לתוך חיי הרגש שלנו; רק אז נוכל להגיע לאמת המלאה שלו. אז גם נראה שכל המושגים והרעיונות שמפרידים בין בני האדם מתפוגגים, ומשהו ששייך לכל בני האדם משתרע כמו הילה על כל פני כדור הארץ כאשר אנו מתחייבים שנמשיך בחיפושנו, לא רק עד לארכאי, אלא למעלה למה שעומד מעליהם, כל פעם שאנו נמצאים בנוכחותו של אדם אחר.

אם אנו מתבוננים שוב במיסטריות העתיקות, אנו מגלים שדרכן האדם שאף להתעלות מעבר לישותו שלו כדי שנפשו תתאחד עם עולם הרוח. אך בשל הופעתו של הפיתוי הלוציפרי, הדבר אפשרי רק באופן חלקי. בהתעלות זו אבדה האפשרות לעלות עוד. אי אפשר לשאת משהו עוד יותר גבוה לתוך העולמות הגבוהים. מדוע זה כך? התשובה לשאלה זו תגיע אלינו אם נמקד את תשומת ליבנו במשמעות העמוקה יותר של הפיתוי הלוציפרי. מהי המטרה האמיתית של לוציפר עבור האנושות? כבר הדגשנו זאת לעתים קרובות. האנושות חיה במאיה, משהו שאיננו העולם האמיתי, אלא רק המַרְאָה שלו. אז מהי הכוונה של לוציפר? במראה זו האדם יכול להתרומם כמה שלבים עד לארכאי, אך אז הוא חייב לעבור לשליטתו של לוציפר אם ברצונו לעלות עוד יותר גבוה ברוח. במובן מסוים, עליו אז לקחת את לוציפר כמדריך; לוציפר שמהווה את האור שמדריך אותו בהמשך הדרך. לו האבולוציה הלוציפרית הייתה ממשיכה, לו כריסטוס לא היה נכנס לאבולוציה האנושית, אחרי התקופה בה חלה המיסטריה של גולגולתא היה מתרחש הדבר הבא: אנשים בתוך המיסטריות היו מתפתחים במידה כזו שהארכאי היו הופכים לנראים באופן גלוי. ואז הם היו נכנסים לעולם הלוציפרי. אך אם כך היה הדבר, כל מה שהאלים הגבוהים יותר כמו האקזוסיאי החדירו לאבולוציה הארצית בצורת האלמנט האנושי היה נשאר על כדור הארץ. האדם היה הופך את עצמו לרוחני באופן סגפני לחלוטין, והיה נכנס לעולם הרוח הלוציפרי ברוחניות סגפנית זו, והיה משאיר מאחור את האלמנט הגופני. הנפש של האדם הייתה מוצאת את ישועתה, אך כדור הארץ היה נשאר חסר תכלית. הגוף של האדם לא היה יכול לשרת את הנפש כפי שהוא היה אמור. המשמעות של המיסטריה של גולגולתא היא למנוע התרחשות זו.

עלינו להתבונן שוב לאחור באבולוציה לתקופה שקדמה למיסטריה של גולגולתא אם ברצוננו להבין את העניין בשלמותו. ממש מתחילתה של האבולוציה של כדור הארץ, כוונתו של לוציפר היה להוביל את בני האדם הרחק מהארץ אל תוך ממלכתו הרוחנית. לא היה לו כל עניין בשאר האבולוציה הארצית, אלא הוא רצה רק לקחת בעלות על מה שהאלים התחילו בקשר לאדם. הוא רצה להרחיק זאת בצורת הנפש מהאבולוציה הארצית לאחר שהיא נשארה למשך זמן מה בצורתה הארצית שבאה מהאקזוסיאי, ישויות הצורה. במילים אחרות, הוא רצה להוביל ולהרחיק את הנפשות ולהשאיר את כדור הארץ לגורלו. אז מדוע בני האדם לא הלכו אחרי לוציפר, לפני המיסטריה של גולגולתא, כדי שהוא יוביל אותם לעולם מואר? מדוע הם לא עשו זאת? אולי אתם מבינים את הסיבות מתוך הרמזים הרבים שנתתי כאן, אפילו בהרצאות הנוכחיות.[3] הם לא הלכו אחרי לוציפר מפני שמשהו הוחדר לאבולוציה הארצית על ידי האלים הגבוהים, משהו שמנע מהם להיות קלים מספיק כדי לעשות זאת.

כפי שהראיתי לכם, מה שנקרא הספרה השמינית הוכנסה לאבולוציה הארצית בתקופות העתיקות. בתור אחד מהיבטיה, הספרה השמינית קשורה בכך שהאדם רכש העדפה כזו לטבע הנמוך שלו, וכזו התקשרות אליו, עד שלוציפר אינו מסוגל להפריד ממנו את הטבע הגבוה. כל פעם שלוציפר ניסה להפוך את בני האדם לרוחיים, הם היו יותר מדי מורגלים לבשר מכדי ללכת אחריו. אילולא היה להם הצמדות זו לבשר, לטבע הפיזי, הם היו הולכים אחרי לוציפר. זוהי אחת התעלומות הגדולות של הקיום הקוסמי, שאלמנט אלוהי הוחדר למעשה לתוך הטבע האנושי כדי שהוא יהיה כבד יותר מאשר הוא היה לו אלמנט אלוהי והכרחי זה לא היה מושתל בו. אילולא הוחדר בו, נפשות האדם היו מצייתות ללוציפר. כאשר אנו חוזרים לזמנים העתיקים, אנו מוצאים בכל מקום שהדתות הדגישו את הצורך שבני האדם יתייחסו ביראת כבוד למה שארצי, לקשרים הארציים החיים בבשר ודם, כדי שיהיו מספיק כבדים בכדי שלא יובלו החוצה לתוך היקום. מאחר שכל הדברים שיש להם קשר גם לאנושי וגם לקוסמי דורשים סידור לא רק ארצי בלבד אלא גם קוסמי, התרחש מה שתיארתי במדע הנסתר שלי. בזמן מסוים, כפי שאתם יודעים, לא רק שנוצר כדור הארץ, בסיבוביו על מסלולו סביב השמש, אלא הוא גם קיבל את הירח בתור לוויין.

מהי משמעות העובדה שלכדור הארץ יש ירח בתור הלוויין שלו? המשמעות היא לא יותר מכך שכדור הארץ קיבל כוח דרכו הוא יכול למשוך אליו את הירח ולשמור אותו בקרבתו. אם לא היה לכדור הארץ הכוח להחזיק את הירח, אז המקביל הרוחי של כוח זה לא היה יכול לקשור את האדם לטבעו הנמוך מפני שכוח זה, מנקודת מבט רוחית, הינו אותו הכוח שבאמצעותו כדור הארץ מושך אליו את הירח. לכן ניתן לומר שהירח ניצב ביקום כמתנגד ללוציפר, כדי לחסום אותו. כבר הזכרתי תעלומה זו והצבעתי על כך שבתקופת המטריאליזם במאה ה-19, בספר של סינט,[4] בודהיזם אזוטרי, מופיע ההפך של אמת זו. שם הירח מתואר כמשהו עוין כלפי האדם. האמת היא שהירח אינו עוין לאדם, אלא מונע ממנו ליפול קורבן לפיתוי של לוציפר; הוא פועל כמקביל קוסמי למה שמהווה את ההצמדות של האדם לטבעו הנמוך. במקום לקרוע את הנפש מתוך הטבע הנמוך ועל ידי כך למנוע את הפיכתו הבו-זמנית של טבע זה לרוח, נדרש תהליך תת-מודע. לו הסידור הזה היה מודע, האדם היה פועל מתוך הדחפים של טבעו הנמוך בתודעה מלאה והיה שוקע לרמה של בעלי החיים. היה נחוץ משהו בטבע הנמוך שהאדם לא יהיה מודע לו, ושהוא לא ילך אחריו אלא כפי שאדם ארצי ילך אחרי מה שזורם לתוך טבעו הנמוך כאלמנט אלוהי.

במיוחד האל של הברית הישנה, האל יהווה, דאג לכך שהאדם יישאר על הארץ. בדרך מסתורית זו קשור יהווה לירח, כפי שתמצאו שהסברתי זאת גם במדע הנסתר. מדברים אלה תוכלו להעריך עד כמה זה מטריאליסטי לקרוא לירח הספרה השמינית, כאשר למעשה הכוח עצמו, הספרה, היא זו שמושכת את הירח. מתוך ההבנה המוטעית שלה, בלבצקי פיתחה שנאה מיוחדת בדוקטרינה הסודית שלה על ידי כך שהיא השמיצה את האל יהווה בתור סתם אל הירח. היא רצתה להחליף אותו בלוציפר שאותו היא השתדלה לייצג כחבר של הרוח. כמובן, לוציפר הוא בדיוק זה, אך רק במובן המיוחד שהסברתי. בלבצקי ניסתה לייצג את האל יהווה כאל הטבע הנמוך, כאשר למעשה מה שבאמת קרה שההתנגדות ללוציפר הוחדרה לתוך הטבע הנמוך.

אתם רואים כמה מסוכן להציג אמיתות שניתן לעוות ולהגיע בדיוק להיפך שלהן. בלבצקי הוטעתה על ידי ישויות מסוימות שהיה להם אינטרס להוביל אותה לכך שתשים את לוציפר במקום של כריסטוס, וזה היה אמור להתרחש כך שמציגים את ההיפך הגמור של אמת הספרה השמינית ודרך ההשמצה של האל יהווה, בהצגתו כאל הטבע הנמוך בלבד. כך עבדו אותם כוחות קוסמיים שרצו לקדם את המטריאליזם אפילו באמצעות מה שנקרא "תיאוסופיה". כמובן שהמטריאליזם היה מתדרדר לתהומות הגרועים ביותר לו האנושות הייתה מגיעה לאמונה שהירח הוא אכן הספרה השמינית במובן של סינט או בלבצקי, ושיש להיאבק נגד הכריסטיאניות בכל דרך.

הצבת המתנגד ללוציפר בתוך הטבע הנמוך של האדם הייתה אפשרית רק כל עוד האדם לא פיתח את האני שלו באופן בו זה קרה בתקופת המיסטריה של גולגולתא. בתקופות העתיקות האני היה חלש הרבה יותר ממה שמעריכים. הוא היה חלש והופיע רק במאות השנים שקדמו למיסטריה של גולגולתא. אז כבר לא היה מספיק רק להציב בתת מודע, או בלא מודע, את מה שנלחם בלוציפר. היה צריך לבוא משהו שהאדם יוכל לקחת אותו לתוך המודע שלו; כלומר כריסטוס, שבא אחרי האל יהווה באבולוציה. היה הכרחי שכריסטוס יגיע כך שדרך ההכרה בכריסטוס האדם יוכל להתנגד באופן מודע לרוחניות הטהורה שלוציפר שאף אליה. כריסטוס ירד למען כל בני האדם, ואנו שייכים לכדור הארץ רק דרך כך שאנו מרגישים קשורים לכל אדם אחר. ההבנה העמוקה יותר של כריסטוס באה מתוך החיבור שלנו לכל בני האדם ומתוך המאמץ שלנו להגיע לחיבור מלא ושלם איתם.

אתם מבינים, כל עוד בני האדם חיו ללא אני מפותח במלואו לפני המיסטריה של גולגולתא, הם עברו דרך שער המוות לתוך עולם הרוח ונכנסו למערכת יחסים עם הארכאי, הארכ'אנגלוי והמלאכים. אך מאחר שהם עדיין לא פיתחו את האני המלא כאן על כדור הארץ, אפילו לאחר שהם עברו דרך שער המוות הם לא היו חייבים לפתח קשר עם הישויות הרוחיות הגבוהות באופן מודע. הדבר התרחש באמצעות הכוחות האטוויסטיים ששכנו בהם. אך מאז המיסטריה של גולגולתא – לא בגללה אלא מאז אותו זמן – הכול השתנה מאד. כעת נתבונן בעצמנו ונראה כיצד הדברים השתנו.

אדם עובר דרך שער המוות ביחד עם אחרים, או אולי אדם אחד עובר דרך שער המוות ואחרים נשארים כאן. בכך שהוא עובר דרך שער המוות, האינדיבידואל ממשיך להיות ישות אנושית, ואם ברצוננו לשמור על הקשר שלנו איתו, מערכת היחסים שלנו איתו (או איתה) לא יכולה להשתנות. אך יש לזכור שבתקופה שלנו, מאחר שאנו חיים לאחר המיסטריה של גולגולתא, האדם שעולה לעולמות הרוח עובר דרך ההיררכיות של מלאכים, ארכ'אנגלוי וארכאי. היות והוא כעת נמצא בתקופה בה האני התפתח כאן על כדור הארץ, הוא מודע גם להיררכיות הנוספות שנמצאות מעליהן. במילים אחרות, הוא מפתח באופן מודע את הכוחות שמזרימים לתוכו הישויות שגבוהות אפילו מהארכאי. מה משמעות הדבר? ניקח מקרה קונקרטי ונניח שדרך המוות אדם מאבד מישהו יקר לו מאד. כמובן שזה שעבר דרך שער המוות שומר לאורך שנים רבות נטיות מסוימות שהיו לו במשך חייו. אך מאחר שהוא פיתח את האני שלו כאן בגלגול זה כישות אנושית, משהו בתוכו מתחיל לעבוד באופן מודע על החזון של הגלגול הבא מן הרגע שהוא עבר דרך שער המוות. זה קורה באופן מכריע בזמן שקראתי לו שעת חצות במחזות המיסתורין[5]; הוא מופיע במידה מסוימת במודעות האנושית מיד לאחר המוות. אך כאשר אדם נמצא במצב זה, חי בתוכו משהו שכבר מושך אותו להתרחק מהמצב לתוכו הוא נולד בגלגולו האחרון. נניח שבגלגול האחרון הוא היה שייך לעם מסוים. האדם שנשאר מאחור ממשיך להשתייך לעם זה בגופו הפיזי, אך כוח ששייך לעם שונה לגמרי משתלט על זה שמת. כיצד יכול להימשך הקשר בין השנים מעבר למוות באותה העוצמה כמו קודם? רק כאשר לאדם שנשאר כאן יש הבנה מסוימת למה שמשתרע מעל המלאכים, הארכ'אנגלוי והארכאי; כלומר, מעל מה שאדם עשוי לפתח כאן דרך הנטייה שלו לקשר עם קבוצות אנושיות. אם מישהו נשאר מאחור כבן לעם מסוים ודרך המוות מאבד חבר שכבר מתכונן להשתייך לעם אחר, אי אפשר שהדבר לא יערער את קשר האהבה עם האדם המת. רק באמצעות העובדה ששניהם מתוודעים לכריסטוס, שהם מבינים את כריסטוס במה שמשתרע מעל לכל הבדלים בין בני האדם, יכול קשר זה להיות על-ארצי. מה אמר יוחנן המטביל כאשר ישוע כריסטוס בא אליו כדי שיטביל אותו? "הביטו! הנה שה האלוהים הנושא את חטאי העולם." המשמעות המלאה של המילים הללו עשויה לגרום לנו להחוויר אם נקלוט את משקלן המלא.

אפשר לשאול מדוע כריסטוס ניצח ולא מיתרס. בעת שהכריסטיאניות התפשטה מהמזרח אל המערב, הפולחן המתראי התפרס לאורך הדנובה עד לצרפת וספרד במערב אירופה. אך הפולחן של כריסטוס ניצח את הפולחן המתראי. מדוע? מפני שהפולחן של מתרס התפתח מתוך ההתעלות מעל למלאכים, ארכ'אנגלוי והארכאי, ודרך התעלות זו שאף להגיע לנותן-האור והשליט של העולם. מהו כריסטוס בניגוד לכך? כריסטוס הוא זה שלקח על עצמו למען האבולוציה של כדור הארץ את כל מה שמחובר למלאכים, ארכ'אנגלוי וארכאי; כלומר, את כל מה שכובל את האדם לכדור הארץ. הוא נושא את חטאי העולם, את החטאים שהגיעו לעולם דרך ההבדלה האנושית. הוא ישות שבנוכחותו עלינו לומר: "אני שייך לקהילה אנושית אחת, אבל מאחר שאני שייך לקהילה אנושית אחת, למשהו שקשור לארצי, אני מפריד את עצמי מהאלוהי. מכך יכול להושיע אותי רק ישות שאין לה כל קשר להבדלה האנושית. כריסטוס שבתוכי מוביל אותי מעבר להבדלים ארציים, מלמד אותי להרגיש שמה שנוצר באמצעות הבדלה ארצית הינו סבל, מביא מוות. רק דרך הבנה כזו של כריסטוס בתוכי אני יכול למצוא את הקשר שלי עם עולם הרוח." כל מה שנכנס לאנושות דרך העובדה שחלו הבדלות הוסר ממנה דרך כניסתו של כריסטוס לעולם. לכן כריסטוס לא יכול להיות אלוהות כמו מיתרס, שמוביל את האדם מעבר לעצמו. הוא האל האחד שירד לארץ ולקח את חטאי ההבדלה וטיהר את בני האדם מהם. מיתרס רץ בעולם עם חרב בידו אותו הוא דוחף לתוך הטבע הנמוך כדי להרגו; מתחתיו הטבע הנמוך מת. כריסטוס נותן את עצמו כשה האלוהים, הלוקח את הטבע הנמוך לתוכו כדי לגאול אותו.

יש משמעות עצומה בהשוואה זו. מהסיבה הזו אין להפריד בין הרעיון של כריסטוס לרעיון של מוות ותחיה. רק כאשר אנו מבינים שמה שמוביל את האדם לכדור הארץ מביא לו מוות, שיש בו יותר מאשר מה שמביא אותו לתוך האטמוספרה הארצית, ושהמשהו הזה בתוכו הוא כריסטוס שמוביל אותו הרחק מכאן, ושוב:In Christo morimur– רק אז אנו מבינים את כריסטוס ויודעים שאנו מאוחדים איתו. כך, הדמויות של האלים העתיקים יכלו לשים לפנינו ישויות מהוללות, אך את כריסטוס ניתן להציג רק על ידי החיבור בין בני אדם בסבל ובמוות, מפני שכריסטוס נשא את כל מה שנכנס להבדלים בין בני האדם על כל כדור הארץ. כך כריסטוס הופך לזה שמוביל את האדם דרך המוות ובחזרה אל עולם הרוח, אך זה הופך אותו גם לאלוהות שניתן לגשת אליו כאן על כדור הארץ כאשר אנו מתעלים מעבר למאיה או לאשליה. כשם שכריסטוס נולד כאן מהרחם של מאיה, כך עלינו להתקרב אליו על ידי התקדמות מעבר למאיה ופנייה אליו בכל המציאות הגבוהה המשתקפת לתוך המאיה, אך איננה מאיה עצמה.

כדי לעבוד את כריסטוס, האנושות עדיין זקוקה לזמן רב על כדור הארץ. אך עלינו להתחיל שוב לקחת את הכריסטיאניות ברצינות. מי שמתייחס אליה הכי פחות ברצינות הם התיאולוגים שלעתים קרובות מתווכחים האם כריסטוס עשה ניסים או לא, למשל האם הוא גירש דמונים. זה מיותר לחלוטין להתווכח על השאלה אם כריסטוס גירש דמונים או לא. יותר חשוב שנלמד להעתיק את הניסים שלו ודרכם נגרש את הדמונים עכשיו היכן שרק נוכל. עדיין יש לנו מעט כוח לגרש דמונים במובן הגבוה של הדבר, כפי שבתקופות העתיקות אנשים ידעו לעשות זאת באופן אטוויסטי. זאת הקרמה, הגורל, של תקופתנו. אך אנו יכולים להתחיל לגרש את הדמונים שעליהם דיברתי אתמול; הם נמצאים כאן וזו אמונה תפלה שלילית לחשוב שהם אינם. כיצד מגרשים אותם? האנושות תשתכנע שהם מגורשים כאשר שירות שאינו קדוש היום יהפוך לקדוש; כלומר, הוא יהיה חדור תודעת כריסטוס. במילים אחרות, משמעות הדבר היא שעלינו לעבור לסַקְרָמֶנְטָלִיזם בו המעשים של האדם חדורים במודעות שכריסטוס עומד מאחוריו בכל מקום. כך עליו לא לעשות שום דבר בעולם חוץ ממה שכריסטוס יכול לעזור לו לעשות. אם הוא עושה משהו אחר, כריסטוס חייב לעזור לו גם, אך הוא נצלב שוב ושוב במעשים של האדם. הצליבה אינה מעשה אחד בלבד; היא מעשה מתמשך. כל עוד אנו לא מגרשים את הדמונים דרך מה שחי בנפש שלנו על ידי הפיכת המעשים החיצוניים המכניים למעשים קדושים, אנו נמשיך לצלוב את כריסטוס. החינוך לכריסטיאניות אמיתית חייב להתחיל מהנקודה הזאת. מה שנעשה באופן סמלי דרך הפולחנים העתיקים של הכריסטיאניות ומה שנעשה פעם רק על המזבח חייב לאחוז את כל העולם. האנושות חייבת ללמוד להתמודד עם הטבע כמו האלים; עליה ללמוד לא לבנות מכונות בצורה אדישה אלא לראות בכך טקס קדוש ולהביא סקרמנטליזם לכל דבר שנוצר.

כבר עכשיו ניתן להתחיל בדברים רבים. מעל הכול, בני אדם יכולים להתחיל לפתח סקרמנטליזם בשני תחומים. הראשון הוא החינוך וההוראה של ילדים. אנחנו נתחיל להפוך לרוחני את מה שהדתות קוראים לה "טבילה" כאשר אנו נראה בכל ישות אנושית הנכנסת לעולם דרך הלידה מישהו שמביא איתו/איתה את הכוחות של כריסטוס. כך יהיה לנו הכבוד הנכון לישות האנושית הגדלה ונוכל לכוון את כל החינוך, ובמיוחד את ההוראה של הילד, ברוח זו, כך שבהוראה זו נביא לכך שהסקרמנטליזם יישא פרי. אנו יכולים להשיג את אותה המטרה כאשר אנו לא רק רואים בחינוך ובהוראה של הילד שרות קדוש, אלא אף הופכים אותו לשרות קדוש. ולבסוף, כאשר אנו שואפים להביא את מה שאנו קוראים לו הידע שלנו לתוך המודעות שלנו באופן כזה שככל שהנפש שלנו מתמלאת ברעיונות של עולם הרוח, אנו ערים לכך שעולם הרוח נכנס לתוכנו ושאנו מתאחדים עם הרוח; כאשר אנו רואים בכך טקס של התאחדות (communion טקס כנסייתי של אכילת לחם הקודש); כאשר אנו יכולים להגשים ידע אמיתי במשפט הנאמר לפני 1887: "החשיבה הינה ההתאחדות ( (communionהאמיתית של האנושות,"[6] כאשר הסקרמנט הסמלי של המזבח יהפוך להיות החוויה הסקרמנטלית האוניברסלית של ידע. לכיוון זה חייבת להתקדם הפיכת האדם לכריסטיאני. אז תדעו שבכל מקום בחיים, המציאות נכנסת למאיה בכל מה שקשור לכריסטוס, ושהראייה של המציאות בדרך של המדע המודרני עם השקפת העולם שלו הינה לא כריסטיאנית במובן הכי עוצמתי של המילה.

מוזר איך בני האדם היום מסוגלים להסתגל כל כך בקלות למה שאיננו כריסטיאני ועד כמה הם אינם מסוגלים למצוא את דרכם לכל מה שיש בכריסטיאניות שמתאים לזמננו. עדיין אנו רואים מעט מאד דברים שמתנגדים למטריאליזם מנטייה שאוכל לקרוא לה אפלולית, מעורפלת. אם יש כמה התחלות, אנשים שמאמצים אותן הולכים בשבילים כוזבים בכך שמתוך בלבול הם פונים לדרכים ישנות במקום למדע הרוח.

תסלחו לי אם אזכיר משהו שקשור אליי אישית, אך אני עושה זאת רק בתור דוגמא. אולי כבר דיברתי בהרצאות אלה על כך שהרמן באר,[7] איש בן זמננו שהכרתי היטב בצעירותי, שוב נמצא בתהליך של חיפוש אחר דברים רוחניים. הוא אינו מחפש אותם במדע הרוח מפני שההתעניינות שלו בו מוגבלת מאד. קחו את ספרו המצוין והאינטליגנטי אודות האקספרסיוניזם ותגלו שיש לו רק עניין שולי במדע הרוח. אך תוכלו לראות מתוך הספר גם שעד להוצאתו לאור הוא למד על מדע הרוח רק מכך שהוא קרא את הספר של לברי[8] על השקפת העולם שלי והאנשים שמתנגדים לה. הוא עדיין לא מצא את הדרך לעסוק בו יותר לעומק. אך מעניין לראות שהוא כתב רומן בו הגיבור מעודכן על כל דבר: הוא יודע על מעבדות כימיה של זמננו, ההרצאות של אוסוולד[9] בלייפציג, קצת תאוסופיה בלונדון, ועוד. הגיבור שלנו נחשף לכל דבר שהימים האלה מציעים מבחינת סנסציות רוחניות, ואף מתנסה בסְפִּירִיטוּאָלִיזְם. ואז יש לו מספר חוויות מוזרות – מבחינתי הדבר המעניין ביותר הוא שבאופן מוזר חלק גדול בספר זה מזכיר את הדברים שהתייחסתי אליהם בזמן האחרון בהרצאות, אפילו אירועים עכשוויים, למרות שב-28 השנים האחרונות לא ראיתי את הרמן באר אלא פעם אחת, אך אז בפרוש לא דיברנו על נושאים הקשורים להשקפות העולם שלנו. לאחרונה, הוצג גם מחזה של הרמן באר, הקול. אין צורך להגן על מחזה זה מהסיבה הפשוטה שהרמן באר אינו מנסה למצוא את דרכו למדע הרוח, שנראה לו קשה מדי, אלא חוזר לאחור לקתוליות שמרנית יותר. בכל מקרה הוא מחפש חיים רוחניים.

מעניין לראות איך הגיבור של מחזה זה מחפש חיים רוחניים. הוא נשוי לגברת, ביתה של אם שמרנית, והיא עצמה בעלת דעות מאד שמרניות. גברת זו רצינית מאד בקשר לכריסטיאניות– יותר רצינית מאשר אפשר לצפות מאדם. אך בעלה, גיבור המחזה, הינו תלמיד של אוסוולד ושל הקל והינו מטריאליסט למדי. מאחר שאשתו וחמותו הינן כריסטיאניות רציניות, כמובן כואב להן שהבעל הינו תלמיד של אוסוולד והקל[10] ולא רוצה לשמוע דבר על עולם הרוח. האישה חווה צער כה גדול שהיא מתה. לאחר מותה, הבעל, מתוך רגש אפל לא מוכר, חושב לעתים קרובות שאשתו מדברת אליו. יום אחד, בקרון שינה של רכבת, הוא שומע את קולה בבהירות מיוחדת. הדבר כמעט גורם לו לאבד את השפיות; כאשר הרכבת עוצרת הוא רץ לרדת ומתנהג כמו משוגע באולם ההמתנה של תחנת רכבת. הרכבת ממשיכה בדרכה בלעדיו, ומאוחר יותר נהרסת בתאונת רכבת. הפצועים מובאים לתוך התחנה ואז הוא מבין שהוא ניצל על ידי קולה של אשתו המתה; היא זו שגרמה לו לעזוב את הרכבת שאחרת הוא היה נספה בה. זו הפעם הראשונה שהוא מחבר את קולה של אשתו לנסיבות של המציאות. איני רוצה לגנות זאת; אני פשוט רוצה לומר לכם מה אדם בן זמננו שם על נייר בימים אלה. הגיבור של המחזה, לאחר שהוא חווה את הנס הזה ואת השפעתה של ישות אשתו מעבר למותה, מבין שהוא ניצל על ידה, וזה גורם לו להרהר שוב בקשר בין בני האדם לעולם הרוח. מאוחר יותר אשתו ממשיכה לתקשר איתו לעתים קרובות והידידות האינטימית בין נפשו ונפשה של אשתו המתה מובילה אותו בחזרה לכריסטיאניות במובן הכי אמיתי של המילה, והוא מתנער מהשקפת העולם המטריאליסטית שלו.

למרות שאין צורך להגן על המחזה כשלעצמו, אנו רואים שיש אנשים היום ששואפים להחדיר לחיים את ההשקפה שהאמת של עולם הרוח יכולה להופיע במאיה, באשליה הגדולה. רק הבנה ברורה של הכריסטיאניות תבנה את הגשר בין החיים כאן על כדור הארץ והחיים שקיימים בעולם הרוח. אנשים רבים זקוקים היום לעולם רוח זה, אך עלינו להודות שמספרם חסר משמעות בהשוואה למספר הגדול של האנשים התקועים בדתות המסורתיות – על ידי כך הם טרף של המטריאליזם גם אם הם לא מודים בכך – או שהמטריאליזם משפיע ישירות על חייהם ואין להם כל קשר אמיתי עם עולם הרוח. כפי שאמרתי קודם, אנו לא צריכים להגן על המחזה של באר, אך עם זאת הוא יכול להוביל אותנו להבנה חשובה זו: כל מי שרוצה להבין את הכריסטיאניות במשמעות העמוקה ביותר חייב להגיע מעבר לבעיית המוות. הרי הדבר המעניין ביותר במחזה הוא שנקודת המוצא שלו היא הקשר בין נפש האדם וגוף האדם, קשר שמתעלה על שער המוות. כמובן, יש טעות בסיסית בכל הדברים הללו: במקום להוביל אותנו לכריסטיאניות– ובכך מדע הרוח כפי שאנו מבינים אותו רוצה לעשות צעדים ראשונים אמיתיים – אנו שוב מובלים בחזרה לפלג דתי מסוים.

לו בני האדם היו מבינים את כריסטוס כפי שתיארתי היום – ואם נמשיך לדבר כאן, אעסוק בנושא זה באופן יותר מעמיק – אם הם יכלו להבין את כריסטוס כפי שזה הוסבר היום בקווים כלליים ביותר, אז הרגש והמושגים שמתפתחים אודות כריסטוס יכלו לעבור לכל בני האדם. כריסטוס לא מת רק למען אלה ששייכים לאיזה פלג בכריסטיאניות, אלא מת וקם לתחיה למען כל האנושות. אל לנו לחבר בין ההשתייכות לפלג דתי ספציפי לבין הישות של כריסטוס, אלא יש להביא את כל הפלגים הדתיים לחיבור עם הכריסטיאניות. לו כל בני האדם היו מבינים את כריסטוס כפי שתואר, הכריסטיאניות הייתה מתפשטת לכל כדור הארץ מפני שהתגלותו של כריסטוס וההתגלות של ישוע הם שני דברים שונים.

אם אנו הולכים כמיסיונרים לתרבויות אחרות, או אפילו לאנשים בארצות שלנו, ורוצים לכפות עליהם את הסגידה לישוע בתוך פלג דתי, לא יבינו אותנו מפני שהידע של האנשים האלה משתרע הרבה מעבר למה שמיסיונר זה או אחר מביא אליהם. הייתי רוצה לדעת, למשל, מה היה אומר טורקי אם כומר פרוטסטנטי מודרני היה מנסה להעביר לו את תפיסתו לגבי כריסטוס. התפיסה של כמרים פרוטסטנטים מודרניים אומרת שהיה פעם סוקרטס, ואחר כך מישהו שהיה גדול במידת מה מסוקרטס, כריסטוס, בן האנוש, אמנם בן אנוש מיוחד, אך עדיין בן האנוש – או כל הדברים המבולבלים שנאמרים היום בפרוטסטנטיות המודרנית אודות כריסטוס. הטורקי היה עונה לו: "מה! אתה אומר לי דבר כזה ואתה רוצה שיקראו לך כריסטיאני? רק תקרא את פרק 19 בקוראן;[11] יש בו הרבה יותר על כריסטוס ממה שאתה מספר לי!" במילים אחרות, הטורקים יודעים הרבה יותר על ישוע כריסטוס ממה שכמרים פרוטסטנטים מודרניים נוטים להציג מפני שהקוראן מכיל יותר עליו, וכריסטוס מוצג הרבה יותר כאלוהות בדת הטורקית מאשר בזו של הפרוטסטנט המודרני. פשוט לא מבינים זאת מפני שהיום אנשים אינם מתאמצים עד כדי לקרוא את הכתבים הדתיים המקוריים; במקום זאת הם מדברים הרבה שטויות שטחיות אודות כל הדתות האפשריות.

גם התגלותו של ישוע תיגע באנשים באופן הנכון, אך הם עצמם חייבים להגיע לאמיתותה באמצעות כוחם שלהם. הם יוכלו לעשות זאת לאחר שיעברו מספיק גלגולים. כל אחד היום מוכן לקבל את התגלות כריסטוס; יש לעשות הבחנה זו. אך הרבה כוחות פועלים כדי לדכא את התגלות כריסטוס האמיתית ואת מדע הרוח האמיתי. בהקשר זה, אתם רק צריכים להיזכר בכמה מן הדברים שהזכרתי קודם בנוגע למאמצים הרבים שטוענים על עצמם שהם אוקולטיים.

וכעת הייתי רוצה לסיים את ההרצאה של היום, אך לא לפני שאוסיף עוד משהו בקצרה, משהו שאין לקחת כחלק מההרצאה עצמה, מסיבות מסוימות שיתבהרו מיד. מה שאמרתי עד כה נאמר ללא כל הסתייגויות; אבל את מה שאוסיף עכשיו יהיה עלי לנסח, לפחות לעת עתה, עם השגות מסוימות. לכן אני אציג את ההערות הנוספות האלה בנפרד. אם אני מזכיר אותן היום, זה מפני שאני חושב שהן חשובות במידת מה במסגרת המחשבות שאנו עוסקים בהן כאן.

הצבעתי קודם על כך שהמטריאליזם הגיע לשיאו במחצית המאה ה-19. בתקופה ההיא, אנשים שידעו שהאנושות תהיה תמיד זקוקה לחיים רוחניים שקלו ללמד את האנושות שבסביבה שלנו באמת קיימות ישויות והשפעות רוחיות. אך הסברתי גם שהאוקולטיסטים המובילים בימים אלה התחלקו לשתי קבוצות. קבוצה אחת טענה שהאנושות עדיין אינה מוכנה לקבל דברים רוחניים, בעוד שהשנייה אמרה במחצית המאה שהאנושות בהחלט מוכנה להיחשף בצורה אלמנטרית למושגים החשובים ביותר של חיי הרוח.

קבוצה שנייה זו, שדוגלת בהפצת הידע, כוללת מספר קטן מאד של אנשים. אך התנועה האנתרופוסופית תומכת באמונה שהפצת הידע, כפי שאנו עושים זאת בפעילויות שלנו, הינה חשובה למען העברת ידע רוחי לאנושות. שאלה זו עלתה לראשונה בעשור הרביעי של המאה ה-19, אך אלה שהצביעו בעד השקפה זו היו פחות במספר מאשר אלה שהתנגדו לה. לאחר שזה קרה, הם הסכימו לתכנן מסלול חדש ולאמץ את הזרם של הספיריטיזם. אנשים אלה ניסו להראות שמֶדְיוּמים – אנשים שניתן לראות אותם כבעלי ראייה רוחית – מסוגלים לקבל מסרים מממלכת הרוח ושבדרך זו ניתן להיכנס למגע עם עולמות הרוח.

תיארתי את הדברים הללו קודם, והסברתי גם שכל הניסיון הזה נכשל. הוא נכשל מפני שבניגוד למה שהסברתי בהרצאה שנשאתי לפני זמן קצר בברן, האנשים המעורבים בניסויים אלה לא היו מסוגלים להצביע במדויק על השלבים השונים של הקשר שלנו עם המתים. אך האנשים שמדובר בהם לא רצו להתמודד עם התופעה הזו, ולכן כל הניסיון לא הצליח. כל המדיומים הראו באופן הכי פרימיטיבי שהם בתקשורת ישירה עם המתים, ואנשים תמיד רצו לקבל מסרים ישירים מאיזה אדם מת דרך המדיומים האלה. שימו לב שאינני מתכוון לומר שמה שעובר דרך מדיום בניסוי אינו יכול להוביל בצורה כלשהי לקשר עם אדם מת. אך זה עניין אחר לקבוע האם מדובר בתִּוּוּךְ בלתי מודע, אמיתי ונכון, והאם התיווך בכלל אפשרי. הניסויים היו צפויים להוביל לתוצאות שונות לחלוטין. המדיומים היו אמורים לגרום לאנשים להבין שכוחות רוחיים, ולא רק חושיים, זורמים ללא הרף לתוך בני האדם. יתרה מזאת, הניסויים היו אמורים ללמד אנשים שאת הדברים הרוחיים עדיף לחפש בסביבה המיידית, ולא בהכרזות של אדם מת זה או אחר.

היות וכל הניסיון הזה הוכיח את עצמו כטעות, האוקולטיסטים הרציניים נסוגו מהניסוי הספיריטיסטי הזה, והיום האנושות חייבת לשלם על זה בכך שכל מיני אוקולטיסטים השתלטו על המדיומים. אוקולטיסטים אלה אינם מעוניינים בעבודה אוקולטית טהורה, אלא הולכים בדרך שמשרתת איזו מטרה אנושית מסוימת. כבר הזכרתי זאת לעתים קרובות: האדם שרוצה להיות אוקולטיסט אמיתי אינו יכול לשרת מטרה אנושית ספציפית בלבד; עליו לשרת מטרות אנושיות כלליות, ומעל הכול, אסור לו להשתמש אי פעם באמצעים שאינם נכונים ואינם נאותים כדי להשיג מטרה כלשהי. אך מה לא נקרא אוקולטיזם בימינו! תוכלו לקבל מושג על כל זה עם תקראו את הדיווח של האסיפה התאוסופית האחרונה, שכולל את הנאומים של מדם בסנט ואדון לידביטר[12]. בנאומים אלה מתואר המצב הנוכחי כמאבק הגדול בין אדוני האור, וכמובן מדם בסנט ואדון לידביטר נמצאים לצדם, לבין אדוני האופל. בנאומים אלה מובעת הדעה שכל אדם ניטרלי שאינו נוטה לשום צד, או יותר מדויק אינו מצדד באדוני האור של מדם בסנט ואדון לידביטר, הינו בוגד. אך פגישות אלה עסקו גם בדברים נוספים. למשל, אדון לידביטר סיפר שעל פי אחת התובנות האוקולטיות העמוקות שלו יש לשער שביסמרק נסע לצרפת לפני שנת 1870 וייסד מרכזים מגנטיים בצפון, דרום, מזרח ומערב צרפת. במהלך המלחמה משנות 1870/71, מרכזים מגנטים אלה שביסמרק ייסד פעלו, לפי מר לידביטר, מפני שאחרת הגרמנים היו מפסידים במלחמה נגד צרפת. זה סוג הדברים שאנשים מקשיבים להם בפגישות תיאוסופיות! כן, הם מקשיבים, ואפשר רק להתפלא מזה, או לעשות משהו דרסטי יותר כאשר שומעים שמדברים על דברים כאלה. כך כפי שאמרתי, יש סוגים רבים של אוקולטיזם בעידן שלנו.

עכשיו שהאוקולטיסטים הרציניים נטשו את הספיריטיזם, חשוב לזכור שעל הזרם הזה השתלטו אנשים שיש להם מטרות ספציפיות משלהם. וקל לזכור זאת. זכרו: הספיריטיזם נולד מניסיון כן לגלות האם האנושות מוכנה היום לקבל אמיתות רוחיות. זכרו גם שהניסיון נכשל, ושכל מיני תנועות, אחוות אוקולטיות וגם אינדיבידואלים – במיוחד מאמריקה – ניסו לתמרן את המדיומים בעלי הראייה הרוחית, אחד אחד למען מטרותיהם שלהם.

לאחר כל זאת, אני רוצה כעת לדבר על דיווח שקיבלתי אתמול מחברנו היקר, מר היווד סמית, בנוגע לספר שעוסק בהתנסויות של סר אוליבר לודג'.[13] אני חוזר, אני מספר לכם זאת בהרבה הסתייגויות מאחר שיש ברשותי דיווח בלבד; אך הוא מגלה דברים רבים. אני שומר על הזכות להעיר דברים נוספים כאשר יהיה ברשותי הספר עצמו. אך מאחר שאני מייחס חשיבות לדבר, הייתי רוצה לעסוק בו היום. במידה ויסתבר שהדיווח איננו מדויק, כמובן אבהיר את הדברים שאני אציין היום. לכן אני מדבר עם הסתייגויות.

זו עובדה משמעותית במיוחד שהנטורליסט הגדול סר אוליבר לודג', שהוא אחת האישיויות הידועות ביותר בקרב המדענים באנגליה, כתב ספר שמכיל דברים שצריכים להיחשב בין האמירות המשמעותיות ביותר של זמננו. אנו כמובן יודעים שסר אוליבר הודה בחלק מהספרים האחרים שלו שהוא מכיר בקיומו של עולם הרוח. אך הרשו לי להציג את העובדות:

לסר אוליבר לודג' היה בן בשם ריימונד שנולד ב-1889 ושהתנדב לשרות צבאי כאשר פרצה המלחמה, בעוד שסר אוליבר ואשתו שהו באוסטרליה. במרץ 1915, ריימונד הגיע קרוב לאיפרן– ותוכלו לדמיין כמה הוריו היו מודאגים מכך. זמן קצר לאחר מכן, סר אוליבר קיבל מסר ממדיום אמריקאי, גברת פייפר אחת, שהתאריך שלו היה 15 באוגוסט. המסר הזה מאמריקה היה בעל תוכן מיוחד, על פי הדיווח שנמצא לפניי, והוא אומר כך: "מיירס[14] יתעניין בכל מה שהגורל קבע עבורך ויגן עליך." אך מסר זה היה לבוש בצורה הקלסית של שיר מאת הורטיוס. אני חוזר, סר אוליבר קיבל מאישה אמריקאית באוגוסט הודעה שמיירס, בעבר יושב הראש של האגודה לחקר רוחי בלונדון[15] שמת 14 שנה לפני תאריך המכתב, יגן על סר אוליבר לודג' ויתמוך בו בזמן אירוע קשה שבו הוא, סר אוליבר, יהיה מעורב, ויפעל להגנתו. אנא זכרו שהמסר אומר רק שמיירס יעזור לסר אוליבר בזמן של אירוע קשה.

כאשר ריימונד, בנו של סר אוליבר, נהרג בפעולה בספטמבר 1915, בהתחלה סר אוליבר חיבר את המסר שדיבר על כך שמיירס יעזור לו במותו של בנו. אך לאחר מכן, משפחתו של סר אוליבר נחשפה לכל מיני הכרזות מצד מדיומים; למעשה מדיומים רבים הופיעו בו זמנית ומסרו מספר די גדול של מסרים. בהדרגה התבהר שכל המסרים הללו כללו את התוכן הבסיסי הבא: "מיירס מאוחד עם בנך" – בנם של סר אוליבר וליידי לודג', מאחר שנערכו סיאנסים גם איתה. "מיירס עוזר לבנך, שדאגתו העיקרית היא שתקבל מסר ממנו, ובמיוחד שבדרך זו סר אוליבר יגיע למערכת יחסים עם עולם הרוח." אם קוראים את האמירות השונות של המדיומים כפי שדיווח זה מציג אותם, דבר אחד בולט בכולם. כל האמירות מראות דוגמאות מעניינות של התעלות של ראיה רוחית; הכול קורא בזמן מדויק; נשאלות שאלות וכו', ואז המדיומים עונים עליהן. כל התהליך הוא מעניין ביותר. נמצא אפילו תמונה של רימונד לודג' שהמשפחה לא ידעה עליה, כך שהבן המת מצביע עליה ומתאר אותה, ואז מוצאים אותה בדיוק במקום שהוא הצביע עליו. בקיצור, בספר זה נראה שנאספו בקפדנות ודיוק רב רק כל החוויות שניתן לעבור בסיאנס ספיריטיסטי ושיכולות להוביל לאירועים המתוארים. ידוע שלסר אוליבר תמיד הייתה נטייה לפעילויות מסוג זה, למורת רוחם של בניו. אך לאחר האירועים הללו גם הם הפכו למאמינים. סר אוליבר עצמו תיאר באופן מפורט ביותר כיצד נבנה גשר זה אל בנו המת באמצעות המדיומים השונים.

מה שחשוב זה שאישיות מכובדת כזו משתכנעת לעבור לתוך עולם הרוח באמצעות השימוש במדיומים. עלי לומר את הדברים הבאים: ממה שידוע לי לגבי הסיאנסים השונים, הם אינם מגלים דברים חדשים רבים. אך יש דבר אחר שהוא חשוב מאד. יש לנו כאן אישיות מדעית מודרנית מהשורה הראשונה, שיכולה להפעיל השפעה עצומה על חשיבתם של בני האדם, ושמרגישה שהיא חייבת לכתוב בצורה הזאת. זאת עובדה חשובה מאד מפני שכתיבה כזו משפיעה על אנשים רבים וגורמת להם לפנות ל"מפעל המדיומים", השואף לקשר מסוג זה עם עולם הרוח.

כמובן, אנו פוגשים כאן את אותה הטעות שכבר תיארתי קודם של רצון לקבל גישה אל עולם הרוח באמצעות הספיריטיזם. אך כעת הרשו לי לבקש מכם להתבונן בדבר באופן מעמיק יותר. במסר הראשון שסר אוליבר לודג' קיבל מאמריקה מאישה שהיא מדיום בשם פייפר, יש ניבוי אודות אירוע אחד בלבד שמפניו מיירס יגן על סר אוליבר. כמובן, אירוע זה יכול היה להתרחש בדרכים שונות. נניח שהבן לא היה נהרג במלחמה. במקרה הזה, האמירה שבאה לאחר מכן הייתה מתאימה לתוכן של המסר: "הרי נאמר לך שמיירס מגן על בנך בעולם הרוח ושומר עליו מפני המוות בשדה הקרב." – אתם בוודאי לא תפקפקו בעובדה שאנשים באמריקה יכלו לדעת שריימונד לודג' הוצב באזור סכנה במלחמה, ולכן יכלו לומר אמירות דומות לאלה של האוֹרַקְלים: "מיירס יגן על בנך." ואילו הבן היה חוזר מהמלחמה מבלי להיפגע, הם יכלו לומר בדיעבד: "מיירס אכן הגן עליו והוציא אותו חי מאזור המלחמה." אך אם הבן נהרג בפעולה, אפשר היה לקשר בקלות את הנבואה לתפקיד של מיירס כמתווך המפגיש את האב עם הבן מעולם הרוח. כך אנו יכולים לראות שהאמירה המקורית נוסחה בצורה חכמה. כך העניין התחיל באמריקה. מאחר שאחוות מסוג זה קיימות כמובן בכל רחבי העולם, הן חיברו את המדיום הבא לליידי לודג'. אין צורך לדעת כיצד נוצר מפגש אנונימי כזה, כפי שהוא נקרא בדיווח. התהליך דומה למה שנהוג לעשות במפגשים אלה. אך כעת, כבר התקבלו החדשות העצובות על מותו של הבן, והנפש של ליידי לודג' מכילה את כל התגובות שמלוות מסר מסוג זה. לא קשה להוכיח שמה ששוכן בנפש אחת עבר אל תוך נפש אחרת ומתקשר באמצעות המדיום. יתרה מזו, הבן חי אחרי מותו בנפש אימו, בדרך שאותה כולנו מכירים. לכן, ההישג של המדיום לא היה יותר מלהביע את מה שכבר היה נוכח בנפשות של ליידי לודג' ומשפחתה. את זה ניתן לאמת היטב מתוך הפרוטוקול של הסיאנסים, שבכל אחד מהמקרים משתנה כדי להתאים לאופי של המשתתפים העיקריים במפגשים אלה. השם מיירס מוזכר אפילו על ידי המדיומים שלא הכירו אותו. אך אין הדבר מפליא, מאחר שסר אוליבר לודג' היה חבר טוב של מיירס ועבד איתו וכו'. בקיצור, הכול היה טוב לו רק סר אוליבר, מלבד עניינו האישי בגורלו של בנו, היה מסתפק בניסוי אשר מטרתו היחידה הייתה להראות שיש השפעות רוחיות בסביבה שלנו. זאת הייתה כוונתם המקורית של האוקולטיסטים, אבל הם נטשו את השביל הזה.

אינני רוצה לשפוט את הדבר, מאחר שאני בטוח שהספר עצמו יסביר עניין זה גם כן. אך נראה שכאן אנו עומדים מול דבר ברור מאד. יש אנשים הרוצים להשתמש בסר אוליבר כדי להשיג מטרות מיוחדות מוגדרות. על ידי שימוש בקונסטלציה הקיימת, יתכן שאחווה אוקולטית עלובה מאד תזכיר את המקרה שלנו כאופייני כאשר היא תנסה להטות את המדע לטובת הספיריטיזם. הספיריטיזם תמיד אוהב שיראו אותו כ"מדעי", וניתן להשתמש בו בקלות כדי להשיג מטרות מיוחדות.

כדי להזכיר דוגמא אחת בלבד, היה ניסיון במקום אחר באמריקה "לרפא" את האנושות מהרעיון של גלגולים חוזרים. מה בדיוק היה שם? בתקופה לאחר האירועים שתיארתי, כלומר אחרי שהאוקולטיסטים הרציניים כבר עזבו את הספיריטיזם, אדם מסוים בשם לנגסדורף,[16] אם אינני טועה, ארגן כל מיני סיאנסים במספר ערים שונות. כאשר המדיומים יצרו קשר עם המתים, בכל מקום המתים העידו על כך שהם אינם מחכים לגלגול חדש. וכך התקיפו במיוחד באמריקה את הדוקטרינה של חיים חוזרים ונשנים. אפשר להשיג הרבה אם מאפשרים לאנשים שדברי המתים יגיעו אליהם באופן זה.

רציתי לדון בדברים אלה איתכם בכמה מילים מפני שדיברתי עליהם לאחרונה, ומפני שהדוגמא שתיארתי נראית טובה במיוחד. כי איך העולם ישמע על כך? העולם ישמע שמדען בעל שם הודה בכך שהוא מאמין בספיריטיזם. אז אנשים יקראו את הספר, וסביר מאד להניח שיחשבו – כפי שרואים זאת בדוגמא שלנו – שהטענות בעד הספיריטיזם מעולם לא היו כה משוכנעות כמו בספר זה. כפי שאמרתי, אני מדבר כאן אחר ההרצאה שלנו עם הסתייגויות מפני שאני שומר על הזכות לחזור לנושא לאחר שקראתי את הספר בעצמי. אנו כנראה עומדים כאן מול ניסיון של מה שנקרא האחווה מקבוצת השמאל להשיג דברים מיוחדים באמצעים אלה. אולי אין זה ברור ממבט ראשון, אך ידוע שקיימות אחוות רבות שרוצות להשיג את מטרותיהן בדרך זו, ואכן משיגים כך הרבה יותר ממה שאנשים נוטים לחשוב. אנו נדבר עוד על הדברים האלה מתישהו בעתיד.

———————————————————————————

  1. מישוע לכריסטוסיצא בעברית בהוצאת תלתן – ראו כאן

    Von Jesus zu Christus (Karlsruhe, 1911), Bibl.-No.131, CE (Dornach, 1974).From Jesus to Christ, (London, Rudolf Steiner Press, 1973).

  2. הבשורה על פי מתי 25:40
  3. ראה את ההרצאות התנועה האוקולטית במאה ה-19 יצא בהוצאת חירות – ראו כאן

    Die okkulte Bewegung im 19. Jahrhundert und ihre Beziehung zur Weltkultur, Bibl.-No.257, CE (Dornach, 1969).The Occult Movements in the Nineteenth Century, (London, Rudolf Steiner Press, 1973).

  4. אלפרד פרסי סינט, בודהיזם אזוטרי (1883).

    Alfred Percy Sinnett, Esoteric Buddhism (1883).

  5. רודולף שטיינר, ארבע דרמות המיסתורין.יצאו בעברית בהוצאת סופיה

    Rudolf Steiner, Vier Mysteriendramen [Four Mystery Plays], Bibl.- No. 14, CE (Dornach, 1962). Four Mystery Plays, (Steiner Book Centre, Toronto, 1973).

  6. ראה הקדמה ל-כתבים המדעיים של גתה, II, רודולף שטיינר

    Goethe's Scientific Writings, II, Rudolf Steiner, ed. (1887) in Kürchner's Deutsche National-Litteratur. Photomechanic reprint, 5 vols., Bibl.-No. 1 a-e, CE (1975).Goethe the Scientist, (New York, Anthroposophic Press, 1950).

  7. הרמן באר (1863-1934), סופר וינאי שכתב את הספר אקספרסיוניזם ואת המחזה הקולHermann Bahr:Expressionismus, 3rd edition (Munich, 1919) ;Die Stimme [The Voice] (Berlin, 1916).
  8. יוג'ין לברי, השקפת עולמו של רודולף שטיינר ומתנגדיוEugene Levry, Rudolf Steiners Weltanschauung und ihreGegner [Rudolf Steiner's World View and its Opponents] (Berlin, 1913).
  9. וולהלם אוסוולד ((Wilhelm Oswald (1853-1932) היה כימאי.
  10. ארנסט הקל ((Ernst Haeckel(1834-1919) היה זואולוג ידוע.
  11. הסורה ה-19 בקוראן נקראת "מרי".
  12. צ'רלס וובסטר לדביטר (Charles Webster Leadbeater ) (1847-1934) היה אישיות בולטת באגודה התיאוסופית.
  13. אוליבר לודג': ריימונד, או חיים ומוות (1916)
  14. פרדריק מיירס (Frederic W. H. Meyers), (1843-1901), ספיריטיסט וחבר של סר אוליבר לודג', מייסד שותף של האגודה למחקר רוחי Society for Psychical Research בלונדון .
  15. אוליבר לודג' (Oliver Lodge ) (1851-1940) היה פיזיקאי אנגלי וחבר באגודה המלכותית.
  16. גאורג פון לנדסדורף היה רופא שחי ועבד בפרייבורג.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *