הקרמה של היעוד המקצועי – 06

הקרמה של היעוד המקצועי

מאת רודולף שטיינר

GA172

10 הרצאות שניתנו בדורנאך בנובמבר 1916

תרגמה מאנגלית: מרים פטרי

עריכה: דניאל זהבי

תיקונים: דליה דיימל

ההרצאה מופיעה בספר שיצא בהוצאת חירות – ראו כאן

הרצאה 6       18 בנובמבר, 1916

חקירה סימפטומטית של חיבורים עם הגורל: פרידריך תיאודור ווישר, מקס איית, הופרת אייזנהרט מאת אלפרד פון ברגר

ראיתם עד כמה מורכבות השאלות היותר עמוקות בנוגע לגורל בחיי האדם, דבר שאנו מזהים כאשר אנו מנסים לגשת לשאלות הללו בדרכים שמתאפשרות הודות למדע הרוח. אך דברים רבים יהיו חיוניים כדי שהאדם יציב את עצמו בצורה נכונה בטבען של התופעות שמובילות לתפיסת חיים מועילה באמת. כאשר אנו שוקלים את הבעיות המורכבות הללו, לעתים קרובות עלינו לצעוד בדרכים עקיפות כדי לראות בברור את הקשיים שמעכבים את ההבנה שלנו. כולנו חונכנו, במובן מסוים, לחשיבה של ימינו, ולמרות שרבים מאיתנו מניחים שאנו הגענו לחשיבה חופשיה מדעות קדומות, תמיד כדאי שנהיה אמיצים כאשר אנו בוחנים את עצמנו ואת ההכרה העצמית שלנו, במיוחד את המידה בה חשיבתנו חופשיה מדעות קדומות. לכן לפני שנמשיך, הרשו לי להפנות את תשומת לבכם לפרטים מסוימים.

לעיתים קרובות קשה לדון בדברים הללו מפני שהשפה עקשנית כאשר ברצוננו להבין מושגים בהתאם למציאות. קל מאד לטעות לגבי כוונתו של מושג שנרכש מסך הכול של מדע הנסתר. כך נוצרות אי הבנות רבות. לעתים קרובות יכולה להישמע הערה מסוימת כאשר אנו דנים במהלך חייהם של אישיויות בולטות. אתן לכם דוגמא. לא מזמן יצא לאור עלון קטן בשוויצריה. עלון זה עוסק באדם שהזכרנו בהקשר אחר, פרידריך תאודור ווישר (Friedrich Theodor Vischer), המחבר של Auch Einer ושל האסתטיקה המצוינת, ומתאר במסירות מלאת אהבה את החיים של האיש הזה, בעל לב אמיתי ויצירתי במיוחד. הרשו לי להזכיר אותו כאן פשוט בתור דוגמא למספר דברים שנרצה לשקול בנוגע לשאלת גורלו של האדם; יכולנו באותה המידה לבחור דוגמא אחרת.

ווישר היה שוובי אמיתי בטבעו. התיאור הביוגרפי הקצר[1] שפורסם לא מכבר מראה איך הוא גדל בעוני, איך זה אילץ אותו ללמוד תיאולוגיה בסמינר בטובינגן, וכך הלאה. הנקודה שעניינה אותי היא שכבר מההתחלה אפשר לשים לב לעובדה שאפילו ההשכלה הזאת שלו הייתה מאד צרה. נכון, הבחורים למדו להסתדר בלטינית ומאוחר יותר הכירו את הסופרים היוונים, אבל הם באמת לא ידעו עד לגיל מאוחר יותר לאיזה נהר גדול נשפך הנהר נקר, וגם לא ראו מפה. מוזכרים פגמים רבים מסוג זה במערכת החינוך.

כעת נתבונן בעניין באור נכון. ווישר נהייה, במובן מסוים, אדם גדול ומפורסם שהשיג משהו חשוב. עלינו להבין כיצד הוא הפך להיות אותו אינדיבידואל ספציפי שאנו מוצאים בהיסטוריה. העובדה שהוא מעולם לא ראה מפה לפני גיל מסוים קשורה לכך; אילו היה רואה מפה לפני אותו גיל, תכונה מסוימת באופיו לא הייתה נוכחת. עוד דברים רבים שנמתח עליהם ביקורת רבה היו אמורים להיות בדיוק כאלה. בקיצור, אם מתבוננים בדבר מנקודת מבט מקיפה יותר, נאמר שנפשו של ווישר ירדה מעולם הרוח ובחרה את סביבתה באופן מדויק. היא רצתה לקבל את החינוך שימנע ממנה לראות מפה לזמן מה. באופן דומה, נפשו רצתה להיות קרובה לנהר נקר, אך לא רצתה לדעת לתוך איזה נהר גדול הוא נשפך בסופו של דבר. אם אנו לומדים את ווישר, נראה שדווקא כל הגחמות והמוזרויות שהיו לו בשפע מהוות באמת חלק בלתי נפרד מגדולתו. כך שנראה שאין זה באמת לא בסדר שמישהו יכתוב את הביוגרפיה שלו וימתח ביקורת על בית הספר שלמעשה הפך אותו בדיוק לאדם שהוא היה.

צריך שיהיה ברור שאין ברצוני להדגיש שבתי ספר שאינם מראים מפות לתלמידים הם בתי ספר טובים. אך עבור ווישר זה היה בסדר גמור וזה היה צריך להיות כך. אנו חווינו זאת לעתים קרובות במאה ה-19 ועד היום. מדענים מפורסמים מסוימים הם הוכחה לכך. הם מיהרו למתוח ביקורת על מערכת החינוך הנוכחית, ודרשו שיוכנסו לבתי הספר יותר מדעי טבע. אך אם היינו שואלים את המדענים: "אתם בעצמכם חוויתם את התנאים האלה – האם באמת היו כל כך גרועים?", הם בדרך כלל אינם יודעים מה לומר. עלינו להבין בברור שלכל דבר יש לפחות שני צדדים, ובנסיבות מסוימות אף יותר. למעשה מה נמצא לפנינו כאשר מחבר ביוגרפיה – במקרה הזה מדובר במְחַבֵּרת – מתיישב ויוצר את מושגיו ורעיונותיו בצורה כזו שכתוצאה נכתב דבר כמו זה שכרגע סיפרתי לכם על ווישר? אין זה תורם דבר להבנה של האישיות שמדובר עליה. כאשר מישהו יוצר מושגים כאלה, הוא למעשה חותך – במובן רוחי – לתוך האדם שהוא עוסק בו. אם אין ברצוננו לחתוך לתוך אישיות עם המושגים שלנו, עלינו פשוט לתאר בצורה אוהבת את אופי בית הספר בכל צרותו ואת האופן בו הוא הוציא לפני השטח את האינדיבידואליות של האדם. אך אנשים חותכים – ומותחים ביקורת, שבוודאי מהווה חיתוך במובנים רבים. מהי הסיבה לכך?

זה בא מתוך אכזריות, תכונה מאפיינת נפוצה בחשיבה של היום ומושרשת בלא-מודע. מאחר שלאנשים חסר האומץ לפעול כלפי חוץ מתוך אכזריות, הם אכזריים במושגים וברעיונות שלהם. בכתבים רבים של זמננו אנו יכולים לראות את האכזריות הזו בתיאורים ובדרך שהם מציגים את הדברים. אנו רואים זאת בדברים רבים שנעשים ונאמרים, והיא נפוצה הרבה יותר במעמקי הנפש מאשר משערים. אמרתי לכם שבבתי ספר מסוימים למגיה שחורה קיים המנהג של רכישת האמצעים לביצוע מגיה שחורה על ידי כך שמחייבים את התלמיד לחתוך בבשרם של בעלי חיים בעודם חיים. בצורה זו מתפתחים תכונות מסוימות בנפש. לא כל אחד מסוגל לעשות זאת כעת, אך אנשים רבים פועלים מתוך אותה התאווה באמצעות מערכת המושגים שלהם; כמובן אין זה מוביל למגיה שחורה, אלא לתרבות הנוכחית שלנו. דברים רבים חדורים על ידי תכונה זו; זה צריך להיות לנו לגמרי ברור. אנו מגיעים לתפיסה ללא דעות קדומות לגבי העולם רק עם נשים לב לדברים מסוג זה; אי אפשר להשיגה בכל דרך אחרת.

כיום קיימות בכל מקום התחלות השואפות להשיג השקפה מסוימת לגבי מערכות היחסים של התקופה הפוסט-אטלנטית החמישית. איננו יכולים להגיע להבנה של תקופה זו כאשר אנו פשוט מותחים עליה ביקורת או נכנעים לאידיאליזם מופשט, מבלי לקחת בחשבון שמה שמופיע בצורת מכניזם, בתור תרבות מכניסתית, שייך באופן אבסולוטי והכרחי לתקופה זו. אין כל משמעות בגינוי בלבד של האלמנט המכני. כעת, קיימות התחלות של הבנה מסוימת בנוגע למה שמקיים את המשך החיים בתקופה שלנו הפוסט-אטלנטית החמישית, אך עדיין לא נמצאו עבורה מושגים רבים שיתאימו למציאות, ואין רצון לשים לב לאלה שכן מנסים להבין אותה. יהיה עלינו להתייחס לאותם אנשים שניסיונותיהם יהוו נקודת מוצא לפעילויות אנרגטיות, רוחיות מדעיות אמיתיות.

ישנו משורר משמעותי בתקופה הפוסט-אטלנטית החמישית, אשר דרך עבודותיו הפואטיות פועמים החיים של העידן. מדובר במקס איית,[2] שהיה צריך להיות מוכר יותר מפני שהוא באמת משורר של תקופתנו. הוא גם מאזור שווביה, בן של מורה שרצה שגם בנו יהיה מורה, אך הקרמה רצתה אחרת. יחסית מוקדם בחייו הוא בחר במקצוע טכני, הפך לטכנאי אמיתי, ואז נסע לחוץ לארץ, לאנגליה. שם הוא הקדיש את עצמו במיוחד לייצור מחרשות קיטור והפך להיות המשורר שלהן. האופן בו הוא שר בלב חם ואוהב על היצורים המכניים המדהימים האלה הינו פיוט אמיתי היום. יש אינטראקציה מעניינת של רגשות בליבו. מצד אחד, הוא אדם מסור כולו לטכנולוגיה; מצד שני, הוא פתוח לכל מה שניתן לקלוט ללא דעות קדומות בעזרת אינטלקט שחונך במושגים מטריאליסטים-מכניסתיים של התקופה הפוסט-אטלנטית החמישית.

מקס איית כתב רומן שעוסק בחיים המודרניים במצרים. החברה האנגלית שהעסיקה אותו שלחה אותו לשם לעתים קרובות כדי שהוא יציג ויבדוק את מחרשות הקיטור. רומן זה מכיל הסבר של האופן בו נבנו הפירמידות על פי שיטה ספציפית. אם תחשיבו יחסים מסוימים שאיית גילה וכלל במוסף של אחד הרומנים שלו, תגלו, לפחות עד ל-30 ספרות לאחר הנקודה העשרונית, את המספר המכונה π, שיש להכפיל בו את הקוטר של עיגול כדי להגיע להיקף: 3.14159… שמשתרע עד אין סוף. אפשר לשער בקלות שסמל πזה מייצג תוצאה של התקדמות מדעית מאוחרת יותר. אך מקס איית הגיע לרעיון שהכוהנים במקדשים המצריים העתיקים בוודאי ידעו אותו עד לסיפרה השלושים או ארבעים אחרי הנקודה עשרונית, מאחר שהם השתמשו בו כדי לקבוע את היחסים שעל פיהם הם בנו את הפירמידות. במילים אחרות, היות ואיית היה טכנאי, התגלה בפניו משהו שמוסתר עמוק בתוך המבנה העתיק של הפירמידות. כך הוא הצליח להצביע על כך שלתרבות שלנו יש למעשה שני מקורות: מקור שאנו מכירים מעדויות היסטוריות, ומקור מזמנים עתיקים בהם אנשים היו תלויים בסוג ידע שסמך יותר על ראייה רוחית אטביסטית עתיקה. ראייה זו נעלמה מאוחר יותר והיום עלינו למצוא אותה מחדש.

אך קיימים דברים נוספים אצל מקס איית. לא משנה עד כמה זה נראה חסר משמעות, יש לכך חשיבות רבה מאד. אחד הסיפורים, שנמצא באוסף הנקרא מאחורי המחרשה והמלקחיים, מביא מולנו חידת חיים, חידת גורל. יש בו תיאור נהדר של היכולות והכישורים של מהנדס לבנות גשרים. אך הוא קצת יותר מדי מבריק; אפשר לומר, קצת חסר זהירות. לאחר שהוא בנה גשר, ששוב מתואר בצורה נהדרת, הוא נמצא ברכבת שעוברת על הגשר. הוא יושב ברכבת, אך הוא התעלם ממשהו כשהוא בנה את הגשר. בזמן שהוא חוצה אותו, הגשר מתמוטט והוא נהרג. זו שאלה קרמית מרשימה – שאינה זוכה לתשובה, כמובן, אך היא עולה. אנו רואים כאן כיצד האדם המודרני ניגש לשאלה העמוקה של הגורל. יש כאן אדם מבריק במקצועו שמת בגיל יחסית צעיר באמצעות הקשר שלו לעבודה שהוא יצר. הייתי רוצה לומר שיצירה פיוטית זו מעלה שאלה חשובה מסוג השאלות שמדע הרוח שואף לענות עליהן. כמובן, דברים כאלה קורים בווַרְיַאצְיוֹת השונות של החיים. תיארנו מקרה שמראה איך הקרמה מתגשמת מהר ובאופן קיצוני. סוג זה של אירוע הופך את הקרמה לבלתי נמנעת, אך נניח באופן היפותטי שבמקרה אחר האדם לא נמצא ברכבת כשהיא חוצה את הגשר, אלא יושב בבית ליד האח. אז הוא בוודאי היה נכנס לכלא לכמה שנים על הטעות שלו, אך לא היה קורה בחייו הרבה יותר מזה. ואז מה?

אתם מבינים, הנקודה החשובה היא שמה שהביא מוות לאדם זה, המוות שהוא חווה בקשר לעבודתו, חייב להיכנס לקרמה שלו או כאן לחיים האלה או לחיים בין המוות ללידה חדשה. יש לעבור את החוויה הזאת, אבל אפשר להאיץ אותה כמו במקרה שאיית מתאר, או לפרוש אותה לאורך תקופת זמן. החיים עצמם בתקופה הפוסט-אטלנטית החמישית בעידן זה יגרמו לאנשים להבין כיצד החיים מגלים חידות באופן חדש, שונה מהתקופות הקודמות.

לכן, כאשר אנו מתבוננים באנשים שבאמת ניחנים במידת מה באינטלקט מבריק, אנו יכולים לראות שביצירות האומנותיות שלהם הם מחפשים מורכבויות חיים שונות מאשר בתקופות קודמות. לעתים קרובות קורה שהאינדיבידואלים המגלים מורכבויות חיים משמעותיות הם דווקא אלה העוסקים במקצועות מעשיים. מנקודת מבט זו, הספרים של מקס איית משכילים במיוחד: קודם כול, מפני שהוא באמת סופר גדול ומוכשר, ושנית, מפני שבתור אדם מודרני לחלוטין הוא יוצר לגמרי מתוך הצרכים של החיים המודרניים. מעניין במיוחד – הרשו לי הערת סוגריים זו –שבאמצעות חשיפה חיצונית זו, אלה שקוראים את איית לומדים דברים רבים שהיה חשוב שהתיאוסופים ידעו – למשל, דברים רבים קשורים לחייו של אולקוט[3], הנשיא הראשון של האגודה התיאוסופית. אנו מוצאים זאת חבוי בכתבים של איית, שהיה באמריקה בזמן שאולקוט עשה שם כל מני דברים מוזרים. בקיצור, אפילו הקרמה החברתית יכולה לכפות את עצמה עלינו כאשר איננו מתייחסים בבוז ומוכנים להכיר את הדברים שרוח מודרנית זו כתבה. אך באופן כללי, העובדה המיוחדת שלעתים קרובות לא האינדיבידואלים הניחנים בגאונות– מקס איית היה גאון –אלא אלה שעוצבו על ידי מנגנוני-החיים של התקופה הפוסט-אטלנטית החמישית הם אלה שרואים את מורכבויות החיים המודרניים בבהירות מיוחדת מפני שחשיבתם עוצבה בדרך מיוחדת.

אני מכיר אדם שהיה משפטן בשנותיו הצעירות[4] – בזמנים כאשר יכולת להיות בעל חשיבה משפטית מבלי להשיג בהכרח רווח כספי מעיסוק במשפטים. הוא היה אדם בעל חשיבה בהירה, הרואה הכול ללא דעות קדומות, שבזכות הכישורים שלו משך את תשומת הלב של הממונים עליו, לא בשל היותו מבריק, אלא מפני שהיה עובד טוב וחרוץ שהם יכלו להשתמש בו. מאחר שהוא זכה לשם טוב בתור שמאי, הוא התחיל לעבוד במשרד ממשלתי, וגם שם היה עובד מצטיין שראה הכול בעיניים פקוחות. פעם הוא קיבל משימה חשובה, משמעותית. היה עליו להכין דו"ח אודות בתי ספר ומצב החינוך, וקיבל הוראה להכין את הדו"ח בצורה כזאת שהוא יצביע על מעבר למין מערכת ליברלית. הוא היה מרוצה מהמשימה, ומאחר שהיה אדם בעל חשיבה בהירה שראה את האמת בנוגע למצב הקיים, התוצאה הייתה דו"ח מצוין, למעשה תכנית רפורמה מצוינת ששאפה לליברליזציה ומודרניזציה של חלק מהתנאים בבתי הספר. אך בזמן שהוא עבד על הדו"ח, השוק השתנה, כפי שאומרים, ונדרש דו"ח שמרני. המנהל שלו אמר לו: " דו"ח זה כל כך מצוין שבוודאי תוכל להכין כעת דו"ח שמרני שיהיה טוב באותה מידה; אתה יכול לעשות זאת?" האדם ענה: "לא, את זה אני לא יכול לעשות!" "באמת? מדוע לא?" "מפני שהדו"ח הזה משקף את אמונתי!" "מה? זוהי אמונתך?" המנהל כעס מאד וראה בברור שאין הוא יכול להשתמש עוד באדם הזה, אדם לא רק חרוץ, אלא גם בעל דעות משלו. ברור שאי אפשר להשתמש באדם כזה.

ועם זאת, האדם היה משפטן ועובד מעולה. מה אפשר לעשות? הוא הוכיח את עצמו בכל מקום, והיה ידוע שהוא משפטן מוכשר. אז נעשה מאמץ, והוא קיבל קידום. חייבים לוודא שאנשים שהוכיחו את עצמם באופן כזה יישארו מרוצים. אז נעשו סידורים מאחורי הקלעים, כמו שאומרים, ויום אחד פגש אותו כאילו במקרה מזכיר של תיאטרון– נדמה לי שזה היה בזמן משחק כדורת – ואמר לו: "האם ידוע לך שהמשרה של מנהל של תיאטרון חשוב פנויה?" המשפטן, שעבד במשרד ממשלתי, לא יכול היה לא להבין זאת נכון כשהוא קיבל את החדשות האלה. כך שברגע שהמשחק הסתיים, המזכיר אמר לו: "תצטרף אלי בבית קפה כדי שאוכל להסביר לך את העניין ביתר פרטים? היית רוצה להיות מנהל תיאטרון? אנו זקוקים למנהל, אבל כמובן אנו לא יכולים לדעת כאשר אנו בוחרים במישהו האם הוא ירצה את המשרה בתנאים הנוכחיים." ואז המשפטן, שהיה אינטליגנטי למדי ומנוסה מאד בעניינים משפטיים ודברים השייכים לניהול, ענה: "בוודאי, פשוט יש לקבל את זה. אדם צריך לרצות בזה, ואם לא, הוא פשוט ייעצר." סוף הסיפור היה שהוצעה לו המשרה של מנהל תיאטרון. אך היה קושי אחד. הייתה שחקנית מפורסמת מקושרת לתיאטרון, ומי שהיה אמור להתמנות למנהל היה צריך להיות מקובל עליה. "עוד משהו," אמר המזכיר, "האם אתה מסוגל להסתדר עם השחקנית הזאת?" "אה, אם זה כל מה שנדרש! הייתי בתיאטרון לא יותר משבע פעמים בחיי, אבל אם אקח את המשרה, בוודאי אוכל להסתדר איתה. תוכל לומר לי מה היא אוהבת לאכול?" המזכיר ידע שהמאכל האהוב עליה הוא עוגת פרג. איזה מזל! הוא אמר: "נלך מיד למאפיה ונזמין בשבילה עוגה גדולה." העוגה הגיעה לביתה למחרת בבוקר מוקדם. אחרי הצהרים המזכיר ביקר אצל השחקנית כדי לנסות לבדוק מה היא חושבת. הוא ידע שיש לה השפעה רבה, כך שהוא אמר לה: "היינו רוצים מאד שהאדון הזה יהיה מנהל. מה את חושבת עליו?" "אני לא מכירה אותו בכלל," היא ענתה, "אבל עד כה הוא היה רק טוב אלי." וכך המשפטן הפך למנהל התיאטרון.

אך עדיין היה עליהם לשכנע את מבקר התיאטרון המפורסם ביותר בעיר שהוא יהיה לטובתם. הוא תמיד כתב דברים נוראיים ביותר, עד שיום אחד גם הוא התרצה – עד כדי כך שאפילו אם לא כתב באופן חיובי על המנהל, לפחות לא התנגד. זה קרה כך. אני לא מספר לכם סיפור בדיוני, אלא משהו שבאמת קרה; אני רק מתאר זאת בפניכם. האדם שהיה לו המעמד הכי גבוה בקשר לתיאטרון, אפילו מעל המנהל, לא ידע מה לעשות בנוגע למבקר. המנהל החדש היה פשוט שם, והוא עשה רושם טוב, מפני שהיה מוכשר כמנהל תיאטרון בדיוק כשם שהיה מוכשר קודם כמשפטן. אך האדם במעמד הגבוה ביותר פשוט לא ידע מה לעשות. הוא לא יכול לפטר את המנהל, אבל המבקר המשיך לעשות רעש. אז מה הוא עשה לבסוף? הוא הזמין את שניהם, והגיש להם יין טוב. המנהל היה מסוגל לשתות עוד ועוד. גם המבקר, אבל לא כמו המנהל. כך קרה שמוקדם למחרת בבוקר – בסביבות השעה חמש, נדמה לי – המנהל צלצל בפעמון בביתו של המבקר ואמר שעליו לדבר עם אשתו מפני שהוא השאיר משהו כבד למדי למטה במדרגות ועליו להביא לה אותו. היא לבשה חלוק, והוא הביא לה את בעלה, חבילה של אומללות אמיתית. מאותו רגע ממש, הביקורת ירדה. מאוחר יותר, לאחר שבעיני הממונים עליו אדם זה הרחיק לכת יותר מדי בתור מנהל תיאטרון, הוא שוב קיבל קידום בתחום המשפטים.

האדם הזה תיאר באופן יוצא מן הכלל מה הוא הבחין במקצוע שלו, ואני רק רוצה להראות באמצעות דוגמא זו שהאנשים שמעורבים בחיים האמיתיים בתקופה שלנו מסוגלים להעיר דברים מאד משמעותיים לגביה.

ישנו אדם דומה, אך בעל גישה יותר אצילית מזו של המשפטן, שהוא עוד יותר מעניין, ושכתב דברים מגוונים במהלך חייו. זמן קצר לפני מותו – כל מי שאני מדבר עליו כבר אינו בחיים – הוא יצר נובלה מעניינת מאד, יצירת אומנות אמיתית של זמננו. רק חישבו איך כל אחד יכול לכתוב סיפור קצר כזה היום לפי הטעם של תקופה. אין לכלול בו שום דבר רוחני, ואם כן יש משהו רוחני בסיפור, יש להבהיר לקורא שהוא יכול להאמין לסיפור או לא; או עוד יותר טוב, הוא יכול לחשוב שהסיפור הוא פשוט משל. אציג בפניכם את החומר של הסיפור, חומר שהסופר הזה מצא בחיים של זמננו. האדם הזה חי באותה סביבה כמו האדם שתיארתי קודם. במשך מספר שנים מקצועו היה שייך לתחום המשפטים, והוא היה יחסית מצליח. הסופר יכול לתאר זאת. הוא יכול להראות כיצד הדמות הזאת עברה דרך שלבים בקריירה שלו כמשפטן, כיצד הוא רכש ניסיון זה או אחר, ועבר דרך סיבוכים מסוג זה או אחר. ואז הוא יכול לרקום לתוך חומר זה סיפור אהבה; כמובן גם זה שייך לדרך המודרנית. כלומר, הסופר יכול לספר איך גברת צעירה אקזוטית מגיעה למשפטן בליווי אימה, איך המשפטן המכובד מתאהב בה, ואיך, מאחר שנכנס כאן הנושא של ריגול ועליו לטפל בעניין בתור שופט, הוא שוב מגיע לקשר עם גברת צעירה זו. זה מביא אותו לתוך קונפליקט, וכך הלאה. ואז הסופר יכול להמשיך ולספר בצורה ריאליסטית למדי איך המשפטן בסופו של דבר מגיע להתאבדות.

אך הסופר שעליו אני מדבר לא עשה זאת. הוא רקם בתוך סיפורו את החומר המשמעותי שאני הולך לתאר לכם. הוא סיפר שורה של אירועים שמבחינה חיצונית כמעט זהים לאלה שסיפרתי לכם, אבל הוא גם נותן למשפטן לקרוא שופנהאואר ופילוסופים אחרים בצורה כזו שמחשבותיהם מתמזגות לגמרי עם ישותו האינדיבידואלית, ואולי אף עם מערכת העצבים שלו. הוא משפטן מוכשר. מה זה אומר שאדם בתפקיד של שופט הינו משפטן מוכשר? זה אומר שאדם כזה חייב להיות מסוגל לגלות כל מני דקויות אפשריות כדי להביא לנפילת הנאשם, ובאותה מידה עליו לחשוף את כל הפלפולים של ההגנה. בקיצור, המשפטן הזה מוכשר בצורה יוצאת מן הכלל, והוא מרשיע אדם מסוים בנסיבות דומות לאלה שתיארתי. אך הנאשם בסיפור התנהג באופן מפתיע ביותר בזמן המשפט – כלומר כאילו בצורה דמונית – ובמיוחד המבט בעיניו נשאר בלתי נשכח בראשם של האנשים הנוכחים במשפט. כמובן, האדם הוכנס לכלא. ואז כל העניין התחבר לאותה גברת צעירה שהשופט התאהב בה. הנאשם, שהיה חולה, נידון לעשרים שנה בכלא.

השופט מתואר בצורה מעולה. הוא לא חשב על הנאשם מאז המשפט, שאנשים חשבו שהוא ניהל בצורה מבריקה, עד שלילה אחד הוא התעורר בסביבות החצות. הוא שכב במיטתו חצי ישן. בסביבות השעה שתים נשמעה דפיקה בדלת של החדר ונכנס הנאשם. אתם יכולים לתאר את המצב, אבל הוא בכל זאת נרדם שוב למין חצי-שינה, וכאשר התעורר היה כבר יום. כעת הוא נאחז פחד איום. הוא הלך לבית המשפט; בדרך אל משרדו, הוא שמע שמישהו קורא את שם הנאשם. זה הפחיד אותו עד מאד. הוא החליט ללמוד שוב את המסמכים וציווה שהם יובאו אליו. אך הוא הניח אותם שוכבים במשרדו במשך שלושה שבועות. לבסוף, יום אחד התגלה לו בשיחה שהנאשם מת בכלא בשעה שתיים בלילה מסוים. כפי שהשופט יצליח לקבוע, זה היה בדיוק הזמן כאשר הנאשם ביקר אותו בחדר השינה שלו!

זוהי העלילה של הסיפור, שנקרא הופרת אייזנהרט (Hofra tEysenhardt), ושבו השופט מתאבד בסופו של דבר. הופרת אייזנהרט מאת ברגר[5] הינו סיפור מודרני לחלוטין, ומראה גם דרך תיאורים נוספים שהסופר הכיר היטב את המאמצים החדשים השונים לחדור את הסודות של הקיום האוקולטי. מנקודת מבט זו בלבד הסיפור כתוב באופן מבריק.

יש כאן משהו יוצא מן הכלל. ברגר אינו אותו הסופר שתיארתי קודם. הצגתי אותו רק בתור דוגמא לאדם בעל תפיסה חדה שתיאר היטב את הנקודה הרגישה של התקופה הפוסט-אטלנטית החמישית. אפשר לומר שהבאתי בברגר סוג של עמית רשמי. אלפרד פון ברגר כתב את הסיפור הבלתי רגיל הזה, הופרת אייזנהרט; הוא כתוב בצורה כזו שאנו רואים שהוא מבין את המאמצים השונים של ימינו להיכנס לעולם הרוח. ברגר כתב הרבה במהלך חייו, אך פרסם סיפור זה רק אחרי שהגיע למעמד שהוא כבר לא היה יכול להתקדם מעבר לו. ניתן לומר שזה קרה "במקרה" זמן קצר לפני מותו. הדבר הינו משמעותי ביותר, מאחר שהוא מראה לנו שהיום מי שרוצה להגיע למקום מכובד מאמין שהוא יעשה טעות אם הוא יהיה מעורב בדברים כאלה. אך זה גם מראה לנו כיצד השאיפה של האדם נוטה בכיוון של חדירת ההיבטים המסתוריים של הקיום. היבטים אלה יבואו לידי ביטוי יותר ויותר מפני שהם מציבים חידות חשובות מול האדם.

אם ברצוננו לשקול את שאלת הגורל ללא דעות קדומות, קודם עלינו לפתח תפיסה ברורה ולנסות לא לבלות את חיינו בשינה – סלחו לי על הביטוי הבוטה – אלא במקום זאת להסתכל סביבנו. הרשו לי לבטא באופן ציורי את הנקודה החשובה שעלינו לזכור. נומר שיש כאן זרם אחד של חיים, שם זרם שני, שם שלישי, מאחר שהחיים מורכבים מזרמים רבים שחוצים אחד את השני באופנים מרובים ביותר – למשל החיים של אינדיבידואל, החיים של קבוצות של אנשים, וגם החיים של כל האנושות. המושגים ששולטים כיום הינם פשטניים מדי בכדי להתיר את חוטי החיים השזורים זה בזה. לעתים קרובות, מה שעלינו לעשות הוא להפנות את מבטנו קודם לנקודה אחת, אחר כך לנקודה נוספת, ואז לחבר את שתי הנקודות באמצעות התפיסה שלנו. כאשר אנו מגיעים כך לעובדות הנכונות, אז המצב מואר.

עכשיו תאמרו: "כן, אבל איך אפשר לעשות את זה?" זאת בדיוק הנקודה. כאשר עוסקים במדע הרוח באופן הנכון, האימגינציה שלכם תגלה לכם את אותן הנקודות בחיים שעליכם לשקול ביחד, כדי שהחיים יתגלו בפניכם. לעומת זאת, אם רק תעקבו אחרי רצף האירועים בחיים, לא תבינו שום דבר מהמכלול של החיים. במובן מסוים זה מה שהיסטוריונים עושים; הם מושכים חוטים מאירוע אחד לשני, אך אינם מבינים בכלל את החיים, מפני שמה שנדרש הוא לראות את העולם באופן סימפטומטי. זה יהיה יותר ויותר הכרחי; כלומר לראות את העולם בצורה כזו שאנו מכוונים את התפיסה שלנו למקומות הנכונים ואז מותחים את הקווים שמחברים אותם לדברים אחרים. ראייה ברורה, סימפטומטית של הדברים חשובה במיוחד בחקר הקונקרטי של הקרמה – שמתחבר לדברים מבלבלים כה רבים מפני שטמונים בחובו פיתויים כה רבים.

כבר ציינתי[6] שארגונים אוקולטיים רבים בימינו מנסים לשמור על כך שחקר סימפטומטי זה יישאר רחוק עד כמה שאפשר מבני אדם. הפניתי את תשומת לבכם לארגונים שמקורם במוסדות עתיקים שעדיין ממשיכים לקרוא לעצמם "אוקולטיים", במיוחד במערב אירופה. בתוך ארגונים אלה מקדישים לימוד מיוחד לאופי האנושי כדי לאפשר הבנה נכונה של תכונות אלה ושימוש נכון בהן. משתמשים בכל מיני דרכים כדי לשמור ידע זה שמטופח בין כותליהם מפני שאר האנושות. כאשר ייחשף יום אחד הקשר בין המאמצים האוקולטיים של ארגונים מודרניים אלה לבין אירועים ציבוריים, כאשר ייחשפו החוטים שמובילים מהם אל האירועים המודרניים, וכאשר ייחשפו שיטותיהם, הדבר יהיה מעניין ביותר. לארגונים אוקולטיים אלה הייתה דרך להתמודד עם אנשים על ידי כך שאחזו בקרמה שלהם, כיוונו והדריכו אותם מבלי שהם יהיו מודעים לכך. לעתים תכופות נעשו ניסיונות פשוטים מסוג זה באגודה התיאוסופית, אך לרוב אלה נשארו ניסיונות דילטנטים מאחר שלא היו לתיאוסופים המיומנויות של ארגונים אוקולטיים אחרים. כמובן, קשה לדבר על הדברים האלה, במיוחד היום כאשר תיאורם האובייקטיבי לא רק שאינו מתאפשר בגלל דעות קדומות, אלא אף נאסר על ידי החוק. קשה לדבר על דברים אלה; במובן מסוים זה לגמרי בלתי אפשרי. אך יש לתת רמזים באופן זה או אחר, כי זה לא יכול להיות שאנשים פשוט יחיו ויהיו חלק מכל מה שזורם מהקרמה של העידן לאזורים הבלתי מודעים של נפשם ואז, למרות שהם חיים בערפל הזה, שהם יטפחו גם מדע רוח, שדורש חשיבה בהירה וחופשיה מדעות קדומות. חייבת להיות אמת בדברים מסוימים, אך אין זה אפשרי להגיע לאמת בצורה מופשטת באמצעות צביעות, כאשר עלינו להתעסק עם דברים ששייכים לעולם הנסתר האמיתי. מה שחיוני הוא זה שיהיה לנו רצון אמיתי, ממשי, לאמת. רצון זה לאמת פוגש מכשולים רבים, במיוחד היום כאשר אנשים הולכים ומאבדים את החוש לאמת. חישבו רק על כל הפעמים כשבחיים הציבוריים לאנשים לא איכפת מלגלות את האמת, אלא יותר חשוב להם לומר את מה שמתאים לאדם זה או אחר ואת מה שמביא להם יתרונות מסוימים.

אנו פוגשים היום בכל מקום תחומים מסוימים שאי אפשר לדבר עליהם, למרות שהכרחי לעשות זאת. אך אני מבקש מכם לשים לב באופן רציני ביותר לעובדה זו מפני שעלינו להבין בבהירות מוחלטת שמה שנאמר הוא האמת. אתם יכולים לשאול: "מה הקשר בין הדברים האלה לשאלת הקרמה שעליה אנו דנים עכשיו?" יש ביניהם קשר גדול, ואנו נתייחס לכמה מהם כדי שסוף סוף נגיע למטרה שאנו באמת שואפים אליה.

————————————————————————————-

  1. פרנצה פיילבוג (Franza Feilbogen), ווישר “Auch Einer” (צוריך, 1916)
  2. מקס וון אית (1836-1906) (Max von Eyth) היה מהנדס ומחבר הספר מאחורי המחרשה והמלקחיים

    Hinter Pflug und Schraubstock. הוא הביא את מחרשת הקיטור שפותחה על ידי ג'ון פאולר למצרים, אמריקה וגרמניה.

  3. הנרי סטיל אולקוט(Henry Steel Olcott) (1832-1907).
  4. דר' מקס בורקהרד (Max Burckhard) (1854-1912). התיאור מבוסס על זכרו של בורקהרד מאת הרמן באר (ברלין, 1913). ראה רודולף שטיינר "Gesammelte Aufsätze zur Dramaturgie")) "אוסף מאמרים על דרמטורגיה"

    [Collected Essays on Dramaturgy], Bibl.-No. 29, CE (Dornach, 1960), p. 60 ff. ("The Crisis of the Vienna Burgtheater").

  5. אלפרד פרייהר פון ברגר (Alfred Freiherr von Berger ) (1852-1912) היה מנהל תיאטרון, קודם בהמבורג ואחר כך בווינה. ב-14 בדצמבר 1915, רודולף שטיינר דיבר בפרטי פרטים על הנובלה הופרת איזנהרט בהרצאה החמישית של הסדרה "עיצוב גורל והחיים לאחר המוות" – יצא בעברית בהוצאת תלתן ראו כאן.

    "Schicksalsbildung und Leben nach dem Tode" [The Formation of Destiny and the Life after Death], Bibl.- No. 171, CE (Dornach, 1964).

  6. הרצאה מ- 30 באוקטובר 1916, שפורסמה ב"אמיפולסים של התפתחות פנימית של האנושות" Innere Entwicklungsimpulse der Menschheit [Inner Development Impulses of Mankind], Bibl.-No. 171, CE (Dornach, 1964).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *