הקדמה לספר – שערים לידע

הקדמה לספר

שערים לידע

מאת מארי שטיינר [MARIE STEINER]

המגזין 'לוציפר', בעריכת רודולף שטיינר בשירות מדע הרוח, הורחב בשנת 1904 באמצעות המיזוג עם המגזין האוסטרי 'גנוסיס'. ומאז נשא את השם הכפול: לוציפר-גנוסיס. פורסמו בו מאמריו של רודולף שטיינר אשר הופיעו לאחר מכן כספר, כיצד קונים דעת העולמות העליונים?, אשר ביחד עם הספרים, גוף נפש רוח ומדע הנסתר בקוויו העיקריים, שייכים לעבודות הבסיסיות של המדע האנתרופוסופי מכוון הרוח.

המשך למאמרים אלה הופיעו תחת הכותרת: שערים לידע.[1] הם נועדו לצאת לאור ככרך השני הממשיך את כיצד קונים דעת העולמות העליונים? אך שפע העבודה והזמן הרב שדרשו מרודולף שטיינר ההרצאות שניתנו בזמנו, מנעו ממנו בהדרגה להקדיש את תשומת הלב הנדרשת למגזין, למרות שחלה עלייה מתמדת במספר קוראיו. כתוצאה מכך היה צריך להפסיק את פרסומו, וכך הופרעה המשך הופעתם של המאמרים על שערים לידע.

לעיתים קרובות התבקשנו להפוך אותם לזמינים שוב באמצעות מהדורה חדשה. הספר הנוכחי עונה על משאלה זו. מכיוון שהטקסט מתנתק לפתע, הספר לא יכול לטעון לערך השלמות. לפיכך היה זה מוצדק להטיל ספק בכדאיות המהדורה החדשה. הדעות שהוצגו כאן, אך לא הובאו לסיום, התפרסמו פעמים רבות ביצירות כתובות אחרות של רודולף שטיינר בצורה שונה ותחת כותרות שונות. אך עבור מחפש הרוח נותרה העובדה כי כיבוש המציאות הרוחנית אפשרי רק על ידי חזרה שוב ושוב לתכנים הרוחניים שבעבר עבדו אך מעולם לא הוטמעו מספיק, ועל ידי התנסות מחדש פעם אחר פעם בדרך שהצביעה פעם אל כיוון ממלכת הרוח. חיי נפשו של האדם המודט חייבים להישמר גמישים כדי שנקודת המבט שלו בדרך אחת תהפוך אותו ליותר פתוח לנקודות מבט מהיבטים אחרים.

המאמרים שפורסמו כאן הם בעלי ערך היסטורי. הם מצביעים על נקודת המוצא של ההוראות האזוטריות של רודולף שטיינר; הם מראים לנו כיצד הוא הפך לחלוץ בתחום זה, כשבאמצעות התוויותיו, היה יכול האדם בפעם הראשונה להגיע לחופש. עם מבט מקיף-כל ותחושת אחריות גבוהה היה עליו לבנות בסיס וליצור גישה רוחנית שבאמצעותה האדם – על ידי כך שימצא בתוכו את התמיכה המוסרית המוצקה – עדיין יכול בחופש זה להימנע מליפול טרף לפיתוי ולסטייה. כדי להשיג מעשה כזה בנקודת מפנה מכריעה בהיסטוריה, באמצע הכוחות המנוגדים, תוך הסתמכות על העצמי בלבד, היה צורך בכוח האתי העצום שחדר לכל מפעל חייו של רודולף שטיינר, למטרות הרווחה של האנושות והצלת העולם המערבי מהקריסה המאיימת. הוא הניח את היסודות ליצירתו באופן שתואם את דרישות התקופה. כדי להשיג זאת נדרשה סינתזה של כל הידע.

אם מישהו קורא את המאמרים הללו, שנכתבו מתחילת עבודת החיים המדהימה של רודולף שטיינר ונמשכה עד 30 במרץ 1925, ושבשנים הראשונות של המאה הנוכחית קיבלו דחף גורלי באמצעות הקשר שלהם עם קבוצות תיאוסופיות שהוזנו ממקורות מזרחיים – אזי נשאלת השאלה: כיצד ניתן להבין שרודולף שטיינר, שהצביע על הדרך לחופש גם בחיים האזוטריים, לסמכות עצמית מלאה, ואשר הניח לתלמיד לשעבד ל'אני' הגבוה שלו עצמו את הציות שאם לא כן הוא היה צריך לשעבד אותו למורה – כיצד ניתן להבין שרודולף שטיינר עדיין ממליץ במאמרים אלה לגבי ההכרח של הסתמכות התלמיד על המורה, תהליך שיהפוך את התלמיד לתלוי במורה?

למען האמת, רודולף שטיינר מתאר את יחסי המורה-תלמיד רק כיחסי אמון. כבר מההתחלה הוא נמנע ודחה את היסוד הסמכותי. בימי קדם, הכוהנים המקודשים קיבלו אחריות מלאה על התקדשות החניך לתעלומות הקיום הרוחני והפעילו עליו את רצונם. כך התלמיד היה באותה שעה מוגן ומונחה, והיה מסוגל להימלט מהסכנות שאחרת היו מכריעות אותו. ה'אני' שלו עדיין ריחף מעל למעטפותיו הגופניות; תודעת העצמי שלו טרם התעוררה. משימתם של אימוני המיסטריה המתקדמים היתה לעורר תודעה זו יותר ויותר.

על ידי הפניית תשומת הלב למורה הקוסמי, החניכה הכריסטיאנית הפחיתה את התלות במורה האישי, מבלי לבטלה לחלוטין. באימון הרוזנקרויצרי תלות זו מאבדת בהדרגה את אופייה האישי ומשתנה ליחסי אמון. המורה מסייע לתלמיד, מראה לו את הדרך שאותה הוא מחפש אך אינו יכול למצוא בכוחות עצמו. המורה מעניק לו תמיכה מוסרית, מצביע על הסכנות שבגאוותנות ואחיזת העיניים של דימויים מתעתעים שעליו ללמוד להבדיל מהמציאות הרוחנית האמיתית. כך שהמורה הוא עוזר שמוכן לסגת כאשר יש חוסר אמון.

בנקודת המפנה של ההיסטוריה בה אנו עומדים, המורה הפועל בהווה היה צריך להצביע על העבר, ההווה והעתיד של השאיפה הרוחנית האנושית, ובהתחילו עם השכלתו של האדם, היה צריך להקים את פועלו כך שהוא יהווה עשייה למין האנושי: אלמנט חיים חדש לדורות הנוכחיים. לפיכך, רודולף שטיינר יצר מדע של התקדשות, שמכאן ואילך כל בן אנוש השואף ברצינות ובמוסריות, יוכל למצוא בו את הבסיס הנושא אותו; יוכל לתפוס את האלמנטים המחדדים את כוח הבחנתו בזמן שעולמות חדשים נפתחים בפניו. לאחר שהודרך מספיק הוא לא צריך לגשש בחוסר וודאות עד שהוא ימצא את המנהיג בארצות הרוח.

זה לא היה המקרה לפני שרודולף שטיינר החל בעבודתו הרוחנית. מעשהו הוא מדע ההתקדשות. דרכו מתגלה מה שהסתתר במסתרי המקדשים הקדומים: כלומר, הידע של האבולוציה הקוסמית, ידיעת הירידה הקרובה של כריסטוס, ומה שנאטם בכנסיה: המעשה הגואל של שחרור האנושות דרך כריסטוס והחדירה ההדרגתית של ה'אני' של האינדיבידואל בכוחו. במקום הדרכה אישית, הדרישה כעת היא שהאדם ימצא את הדרך ל'אני' של המין האנושי, אל כריסטוס, דרך הכוחות של רוחות הזמן. התודעה של האדם האינדיבידואלי מתבגרת לצורך קבלת כוח ה'אני' הגבוה; התודעה העצמית מוגברת לרוח העצמיות.

זוהי עבודת העתיד. אך רק על ידי עמידה על קרקע העבר והכנת העתיד, האדם יכול לעבוד בצורה פורייה עבור ההווה. בכל דרך אחרת הוא חותר בריק. כאן גם מושלים חוקי המטמורפוזה. העתיד נוצר באמצעות שינוי ההווה המושרש בעבר. אלמנטים חדשים מופיעים, בדיוק כמו שהאביב החדש עוקב אחר החורף. כוחה של השמש זוהר דרך האדמה; כל המרקיב עובר שינוי ומוצת לחיים חדשים באמצעות חסד היורד מלמעלה.

גם בתחום האזוטרי מתרחשת המשכיות היסטורית, בהתאם לחוק ההתפתחות העולה ולגאות ולשפל של החיים המתכווצים ומתרחבים עד לרגע הפתאומי לכאורה בו קרני החסד פורצות, כמו נס הפריחה הקורנת בעולם הצמחים הירוקים. אולם ללא שינוי זה מצורה לצורה המתבצעת על ידי כוחות חכמים, וההתגברות הבלתי פוסקת בכל תחומי החיים, לא היו יורדים אלינו הערכים החדשים, מתנות הרוח ולשונות האש של המילה. ללא ידיעה על התרחשויות כאלה, מקבלי המתנות הללו לא היו מסוגלים להבין מהו זה הרוצה להתרחש ביניהם. הכוח החדש הגדול לא יכול היה להפוך לאפקטיבי, לא ניתן היה להציל את העתיד.

הנפשות השואפות לידע רוחני שהתקרבו לרודולף שטיינר היו החומר האנושי שהובל אליו ברצון הגורל בגיל בו רודולף שטיינר פעל. מתוך צרכיהם ודרישותיהם היה עליו ליצור את מדע ההתקדשות מבוסס ההכרה. הייתה זו משימתו לקרוע את בני האדם מהנרפות של התקופה ביחס לרוח, כך שיוכלו להפוך לגשר לדרישות העתיד.

הדבר הקשה ביותר היה לעורר את התחושה לחופש הפנימי, להסתמכות על העצמי, שמודע לעצמו לחלוטין. תוך התייחסות מדוקדקת למטרה זו, רודולף שטיינר לא רצה שום תפקיד אחר בקרב בני האדם מאשר זה של המדריך, וכאשר ביקשו זאת, יועץ, מעורר למטרות רוחניות של האנושות. הוא היה מסוגל להציג עובדות רוחניות מכיוון שחשיבתו והתבוננותו היו חדורים עם החיים ונפרשו, צעד אחר צעד, עם כוחו של אורגניזם של הטבע. עבודתו הרוחנית עומדת לפנינו – האחדות המשוחזרת של מדע, אמנות ודת.

אודות מארי שטיינר

מארי פון סִיבֶרְס (Marie von Sivers) נולדה ב-14 במרץ 1867 במשפחה אריסטוקרטית בוולוצלאק, פולין, אז חלק מרוסיה. היא הייתה משכילה ודיברה שוטף ברוסית, גרמנית, אנגלית, צרפתית ואיטלקית. למדה תיאטרון ודקלום אצל מספר מורים באירופה. מארי שטיינר-פון סיברס הייתה אשתו השנייה של רודולף שטיינר ואחת מעמיתיו הקרובים. היא תרמה תרומה רבה להתפתחות האנתרופוסופיה, בפרט בעבודתה על חידוש אומנויות הבמה (אוריתמיה, דיבור ודרמה), והעריכה והפרסום של העיזבון הספרותי של רודולף שטיינר. החל משנת 1912 פיתח רודולף שטיינר את אמנות האוריתמיה. תחת הדרכתה של מארי שטיינר פון סיברס היא התפתחה בשלושה כיוונים, כאמנות במה, כחלק בלתי נפרד מהפדגוגיה של חינוך ולדורף, וכשיטה טיפולית. תחת הדרכתה הוקמו שני בתי ספר לאוריתמיה, בברלין ובדורנאך שבשוויץ. מארי פון סיברס הוכשרה בדקלום ובהקראה וביצעה מחקר לגבי דיבור אמנותי טהור. היא העניקה רסיטלים לשירה כמבוא להרצאותיו של שטיינר וסייעה לו בפיתוח ארבע דרמות המיסתורין (1910-1913). בעזרתה ערך רודולף שטיינר מספר קורסי דיבור ודרמה במטרה להעלות צורות אלה לרמה של אמנות אמיתית. מרי שטיינר נפטרה ב-27 בדצמבר 1948.

——————————————————————————————-

  1. שערים לידע – יצא לאור בעברית בהוצאת חירות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *