הקדמה לספר: מסרים אל מעבר לסף

הקדמה לספר: מסרים אל מעבר לסף

מאת אלישע אבשלום

קטעי קריאה מאת: רודולף שטיינר

לספר ראו כאן

ספר זה מיועד לשמש להקראה לאלה שעברו את הסף, במיוחד בימים הראשונים לאחר התרחשות המוות. במובן זה הוא נועד לספק כמעין "עזרה ראשונה", אינפורמציה מיידית לה זקוק הנפטר על מבנה האדם בחיים הפיסיים, התרחשות המוות והימים הראשונים לאחריו, המסע בספירות השונות ובניית נבט הגוף הפיסי כתחילתה של החזרה להתגשמות מחדש.

הספר נועד לספק צורך ראשוני להסבר על מרכיבי האדם ועל המצבים בהם נמצאת הנפש אחרי המוות, ולתאר בקווים עיקריים את השלבים הצפויים לה עד להתגשמות מחדש. כמובן שבהקראה למתים לטווח ארוך ניתן להרחיב על נושאים רבים נוספים בהרצאות של שטיינר. זאת אפשר לעשות מהרצאות לפי בחירת הקורא, כשהמצב מתייצב ואפשר לעשות זאת לא כצורך-שעה דחוף, אלא ביישוב הדעת וקשר לטווח ארוך.

בספר מובאים קטעים מהרצאות של רודולף שטיינר העשויים לתת מענה למצב החדש בו נמצאים אלה שעברו את הסף, בייחוד כמובן אלה שהיו רחוקים בחייהם מאינפורמציה זו. בכמה מקומות הושמטו מהטקסט קטעים שבהם סטה שטיינר להערות צדדיות, כדי לשמור על רציפות ההקראה והקשר עם הנפש הנמצאת מן העבר השני.

רודולף שטיינר מדבר ברבות מהרצאותיו על ההקראה לאלה שעברו את הסף. הוא חוזר ואומר שוב ושוב שהאנתרופוסופיה עשויה להוות גשר אל המתים. בהדגישו את חשיבות יצירת הקשר בתקופתנו בין החיים לבין אלה שעברו את הסף, הוא אינו חוסך במילים כדי לתאר את גודל העזרה שביכולתנו להגיש להם, עד כמה חשוב להם הדבר ובאיזו מידה ההקראה למתים היא חסרת תחליף, משום שלאחר שעברה הנפש את סף המוות היא חיה במה שנקבע – או במה שקבעה היא עצמה – במעשיה בחיים הארציים, והיא חסרת יכולת לשנות דבר:

"הרבה יותר השפעה מכפי שהנפטר עצמו יכול להפעיל על עצמו, ומכפי שמתים אחרים יכולים להפעיל עליו, יש לחיים שנשארו כאן. זהו דבר בעל משמעות עצומה. מי שנשאר עדיין במישור הפיסי וקשר קשר מסוים עם הנפטר, מי שהיו לו יחסים אל הנפשות שבין מוות ללידה מחדש, רק הוא מסוגל, מתוך רצון אנושי במשך חיים אלו, לגרום לשינויים כלשהם אצל המתים לאחר המוות." (3.12.1912).

שטיינר מדגיש במיוחד את חשיבות ההקראה דווקא לנפשות שהיו רחוקות ממדע הרוח, ואף כאלו שבחייהן על האדמה התנגדו לאנתרופוסופיה וחשו טינה כלפיה:

"יכול לקרות שאדם אשר, מאחר שידיד שלו נעשה אנתרופוסוף, דיבר סרה באנתרופוסופיה, עבר את סף המוות. ואותה כמיהה, שנוצרה אולי דווקא משום שהשמיץ את האנתרופוסופיה, מגיעה לביטוי והופכת כעת לרצון אינטימי לאנתרופוסופיה. רצון זה חייב להישאר בלתי מסופק, משום שאין כמעט סיכוי שהוא ימצא הזדמנות לאחר המוות לסיפוק רצון זה. אך עקב השתלשלות הנסיבות יכול במקרה זה חברו שנותר על האדמה, לעזור לו ולשנות במידה מסוימת את נסיבותיו. כאן מופיע המקרה שניתן לראותו במקרים רבים גם בין שורותינו. נוכל למשל להקריא לנפטר. זאת נעשה בכך שניצור את הדימוי החי שהנפטר ניצב מולנו: אנו מתארים לעצמנו את מתווה פניו ועוברים יחד אתו על דברים הנמצאים לדוגמה בספר אנתרופוסופי. יש צורך לעשות זאת רק במחשבות; זה פועל בדרך בלתי אמצעית על האדם שעבר את סף המוות. וכל עוד הוא נמצא במצב הקמאלוקה, השפה אינה מהווה מכשול. היא מהווה מכשול רק כשהוא נמצא בדווכאן. לכן לא עולה השאלה "האם הנפטר מבין את השפה?" במשך תקופת הקמאלוקה קיימת עדיין בהחלט תחושה לשפה. בדרך אקטיבית זו יכול אדם לעזור לאלה שעברו את סף המוות. מה שזורם באופן זה מן המישור הפיסי יכול לעורר שינוי בקשרים של החיים שבין מוות ללידה מחדש, והוא יכול להינתן לנפטר רק מן העולם הפיסי, אך אינו יכול להינתן לו ישירות מעולם הרוח." (שם).

ההקראה נעשית תוך סיכום או התמרה של החומר הנקרא לתוכן מחשבתי-רגשי. באופן כללי אין המתים מסוגלים לעקוב אחר הטקסט המילולי, והם מזהים את התוכן רק כמכלול רגשי, או "תרגום" החומר המילולי לשפה של תכולת-נפש. על אף זאת, בימים הראשונים לאחר המוות עדיין נותרת הבנת השפה לנפש שעברה את הסף, וההקראה המילולית של אמיתות רוחיות, כאשר קיימת הכוונה להעביר את התוכן לנפטר, מובנת לה עדיין:

"בתקופות הראשונות לאחר המוות נשאר מובן עדיין לנפש מה שמהדהד בשפה שבה דיברה כאן על האדמה. רק לאחר זמן מה משתחררים המתים מתלותם בשפה; אז נוכל להקריא להם בכל שפה שנחפוץ – הם מבינים את התוכן החשיבתי. בתקופה הראשונה שלאחר המוות קשור האדם גם עם השפה אותה דיבר לאחרונה, אם הוא דיבר במובהק בשפה מסוימת. יש להתחשב בכך שבתקופה הראשונה לאחר המוות יש להקריא למתים למעשה במחשבות – שכן מדובר בהקראה מחשבתית – בשפה השגורה אצלם" (20.2.1913).

על כך מוסיף שטיינר: השפה של מדע הרוח היא בד בבד השפה של המתים.

שטיינר מדבר על נוכחות של המתים – ובהרצאות מסוימות גם על פעילות ענפה שלהם – בעולם שהשאירו מאחוריהם על האדמה. למעשה "המתים איתנו חיים", כשמה של הרצאה ידועה של שטיינר. על אופיה של נוכחות זו אומר שטיינר:

"…נוכחוּת זו של המתים מתפתחת לאט ובהדרגה, על פי קנה המידה של אותם יחסים שנרקמו כאן בחיים. כמובן שלאחר המוות אנו נמצאים יחד עם כל הנפשות – זה נכון, אך איננו יודעים על כך. אנו קושרים קשרים באופן מדורג, ולמעשה אנו יוצרים קשרים לאותן נפשות שאיתן היינו קשורים בחיים שבין הלידה למוות. קשרים חדשים, קשרים ראשוניים, לא ניתן לקשור בחיים שבין המוות ללידה מחדש. אם אהבנו או תיעבנו מישהו כאן, כלומר, היינו איתו בקשר חיובי או שלילי כלשהו, הרי שהדבר מופיע שוב ממעמקים רוחיים בשחזור החיים שלאחר המוות […] כשאנו חיים בתוכָן של נפשות אלו." (9.12.1917).

על השאלה האם ניתן לנו לדעת האם הנפטר מקשיב לנו, אומר שטיינר בהרצאה מ-1 באפריל 1913:

"אם שואל מישהו האם ניתן תמיד לדעת אם המת גם מקשיב לנו, יש לומר שמצד אחד יכולים אנשים המקריאים למתים עם התמסרות אמיתית, לחוש לאחר זמן מתוך האופן בו חיות בנפשם שלהם המחשבות שהם מקריאים למתים, שהמת באמת מרחף סביבם. אך זוהי תחושה שעשויה להיות רק ברשותן של נפשות בעלות התבוננות עדינה. הדבר המטריד ביותר שעשוי לקרות הוא שעניין זה, היכול להוות שירות גדול שמתוך אהבה, עשוי גם לא להישמע; דבר זה הופך זאת לנפטר לבלתי נחוץ. אך אולי יש לו אז עדיין בהקשרים רחוקים יותר משמעות אחרת. אין צורך לדאוג כל כך בנוגע לאי-הצלחה מעין זו, משום שקורה שאדם מקריא כאן דבר-מה למספר אנשים – והם אינם מקשיבים לו." (1.4.1913)

לעומת זאת רומז שטיינר בהרצאות רבות שהמתים קוראים את מחשבותינו גם כשאיננו מכוונים מחשבות מיוחדות כלפיהם. המתים רעבים למזון רוחי שיכול להגיע אליהם רק מנפשות הנמצאות על האדמה בהתגשמות, ושטיינר מתאר כיצד המתים "נוברים" במחשבותינו, בעיקר בלילה, בחיפוש אחר מחשבות שיוכלו לשמש להם כמזון רוחי. בהקשר זה אומר שטיינר:

"…המת קורא מחשבות. הוא רואה את מחשבותינו, ויכול אפילו להבחין מיד בין מחשבות המגיעות אליו כביטוי לעולם הרוח, שמשמעותן אימגינציות לגבי כל המצוי בעולם הרוח, ובין אותן מחשבות שחושב האדם בנפש הנמצאת בגוף. הוא יכול להבחין ביניהן. הוא מבחין בכך באמצעות חוויה פנימית. ההבדל הוא אפילו גדול מאד. כאשר המת חווה מחשבות על דבר-מה הקיים רק בעולם הרוח, הוא חייב לחוות מחשבות אלה באופן פעיל. הוא חייב, הייתי אומר, לבנות-בחיקוי בעצמו כל פיסת מחשבה כזו שהוא חווה." (16.2.1916).

בניסוח אחר של הנאמר למעלה, אומר שטיינר שביצירת קשר עם נפש שהכרנו כאן ואשר עברה את הסף, אנו מעניקים לה למעשה גישה לחלק שלנו ברשימות האקשיות. כך איפוא ההקראה עשויה להוות העצמה של קשר שקיים ואינפורמציה שמועברת בלאו הכי אל המת. על כל פנים, מהתדירות שבה מדבר שטיינר על ההקראה ככזו והחשיבות שהוא מייחס לה, נראה שהיא בעלת ערך שאין לו תחליף.

***

הספר מחולק לשלושה חלקים: החלק הראשון הוא הצגה הכרחית של מרכיבי האדם הארצי והעולמות שמעל לפיסי, החלק השני, שהוא גם הארוך ביותר, מתאר את התרחשות המוות, את תקופת הקמאלוקה והתקופה שעד שעת חצות הקוסמית, והחלק השלישי מציג את המפנה של שעת חצות הקוסמית ובניית הגוף הפיסי להתגשמות הבאה.

הספר עשוי לשמש כמובן לעזר רב גם כהתכוננות למעבר הסף, כחומר קריאה לאנשים העומדים לפני מעבר הסף. אם אדם הצועד לקראת מותו פתוח לקריאת חומר על החיים שלאחר המוות, גם אם היה רחוק בחייו מהשקפה ספיריטואלית כלשהי – ודבר זה קורה לעתים די קרובות – זו עצמה כבר עזרה עצמית רבת-ערך, ובמקרה זה בוודאי שההקראה לאחר המוות תיפול על קרקע פוריה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *