הקדמה לספר: מהות רוחו של גיתה מאת רודולף שטיינר

הקדמה להרצאה של רודולף שטיינר ולאגדה של גיתה   

 מאת: פאול. מ. אלן

1978

מהות רוחו של גיתה

בהתגלותה דרך האגדה על הנחשה הירוקה והחבצלת

תארו לעצמכם חבורת אנשים שעקב תהפוכות החיים וקשיים מחמת מלחמה גלו מארץ מולדתם ואיבדו ידידים, קרובים, בית, רכוש, וכתוצאה מכך הפכו לנודדים מיואשים, שאינם מסוגלים להתיישב קבע בשום מקום, שאינם יכולים לחזור למקום שממנו באו. כשהם נעים ונדים ממקום למקום, כאשר הקיום הפיזי עצמו יום יום הופך לארעי יותר, גם חייהם הפנימיים משקפים בהכרח מצב זה.

הם לא מקשה אחת: צעירים וזקנים, חזקים וחלשים הרי הם ביטוי ברור לאנושות על כל נדבכיה.

כתוצאה טבעית מחוסר הביטחון שמולו הם ניצבים פנים אל פנים, מתחים חוצצים ביניהם בהדרגה הבאים לידי ביטוי בדרכים שונות. ולבסוף, כדי לקיים שמץ משהו מיחסים משותפים שלווים ביניהם עולה ההצעה שמידי ערב בערב יספר חבר בחבורה זו – איש כהונה קשישי, שבמהלך חייו קיבץ לו מבחר ענק של סיפורים – אחד מסיפורים אלו לחבורה. וכך תתמלאנה השעות שבין הנדידות חסרות המטרה לעת יום שבהן סערות נפש מלאות ייאוש ואיבוד תקווה כמעט – במשהו שירים אולי את מצב הרוח אל גישה פורה יותר אל החיים מהמצב שבו היו שרויים בהרהורים מופנמים, במריבות בלתי פוסקות ובאנוכיות מוגברת.

ההצעה מתקבלת על ידי החבורה וכתוצאה מכך מאזינים הם מידי ערב לסוג זה או אחר של סיפורת: סיפור הרפתקאות, סיפור על שדים ורוחות וכן הלאה עד שלבסוף אמר הכהן הישיש שהסיפור שמציע הוא לספר בערב הבא יהיה הסיפור האחרון למשך הזמן הקרוב לפחות, ויהיה בצורת אגדה, שכפי שהוא מבטיח, תיצור אפקט בלתי רגיל אצל מאזיניו בכך שהיא תזכיר להם "אודות מאומה ואודות הכל". אפקט מאוד בלתי רגיל, אכן!

זהו הרקע שעליו הציב גיתה את הדימויים האימגינטיביים הנפלאים המהווים את האגדה, שהיא התכולה העיקרית של ספר זה.

לפי ההיסטוריה החלו הדימויים האימגינטיביים, האמנותיים המהווים את אגדת הנחשה הירוקה להופיע לראשונה לפני התודעה היוצרת של גיתה במהלך מסע מביתו אשר בווימר אל קרלסבד בחברת ידידו, פרידריך שילר, בשלהי יוני 1795. ולבסוף, ב-23 לחודש ספטמבר שנת 1795, ימים אחדים לפני מיכאלמאס סיפר גיתה לשילר שכתב-היד של האגדה הושלם. לאחר מכן נכלל בספר עב כרס מאת גיתה בשם – שיחות של נודדים גרמנים.

עם הופעתה גרמה האגדה להתעניינות רבה, וקוראים רבים וביניהם ידידו ופטרונו של גיתה, קארל אוגוסט הדוכס מזכס-ווימר (שהכריז שרואה הוא בה אלמנטים שנראים לו כמהווים "המשך להתגלות של יוחנן הקדוש"), ניסו את כוחם בכתיבת 'פרושים' שונים ולעיתים מחוכמים למדי על האגדה. רבים מאלה קרא גיתה בעניין, אולם דומה שהביע דעתו אך מעט או לא הביע כלל על איזשהו מהם הואיל וכפי הנראה הרגיש שהדימויים, המרכיבים את האגדה מדברים בלשונם-הם, והקורא באגדה או שאיננו מבין את משמעותם או שמוצא הוא בהם מלוא משמעות, ויתרה מזאת – יש להשאיר את הקורא בחירות מלאה לקבל או לדחות מעליו את הסיפור ואת כל אשר הוא מייצג.

אחד הראשונים שנתנו את מלוא הערכתם לאגדה מאת גיתה בעולם דוברי האנגלית, היה תומאס קרליל, שתרגומו המצוין, המשחזר ברמה עליונה את הסגנון ואת הרוח של הסיפור המקורי של גיתה, ראה אור בדפוס בשנת 1832 שנת מותו של גיתה.

היה זה בווינה בשנת 1882, בהיות רודולף שטיינר בן עשרים ואחת שנה בקוראו לראשונה את האגדה מאת גיתה. כשבע שנים אחר כך, כשגר בווימר, בעוסקו בעריכת כתבי גיתה במדע הטבע, בעצם הוצאתם לאור, החלו העומק הפנימי והמבנה הרוחי של האגדה להתבהר לו קמעה-קמעה. ולבסוף הגיעה ראיה מעמיקה זו לשיא מסוים כאשר באוגוסט שנת 1899, לכבוד יובל ה-150 שנה להולדתו של גיתה, כתב מאמר בכותרת: מהות רוחו של גיתה, כפי שמתגלה הוא באגדה על הנחשה הירוקה – אשר נמצא בספר זה.

בשנים שלאחר מכן דיבר שטיינר באורח חוזר ונשנה על החשיבות של האגדה מאת גיתה ולא רק בקשר לשאיפה הרוחית של זמננו במשמעות כללית כי אם גם בראשונה מדרמת המיסתורין שלו 'שער ההתקדשות'[1] פרט על נושאים יסודיים רבים מהאגדה.

שטיינר אף ציין שהאורח שבו 'מתגלים' הדימויים באגדה מאת גיתה מראה שיש להם את הכוח "להעביר בטרנספורמציה את הנפש האנושית" שנפקחת לקראתם. פעם אף אפיין את האגדה מאת גיתה "כזרע אבטיפוס" שפותח את האפשרות למערך חדש של חיים חברתיים בתוך האנושות כחטיבה שלמה אחת ותאר אותה כתשתית שעליה ביסס את תורתו המהווה את מדע הרוח המודרני, את האנתרופוסופיה. בהיזכרו בפגישתו הראשונה עם האגדה מאת גיתה אמר פעם, שבה מצא דרך אמנותית להתפתחות רוחית והכריז באורח שאינו משתמע לשתי פנים, שמאותו רגע ואילך "…לעולם לא נטשתי נתיב זה" (הרצאה שניתנה ב-12.1.1919).

חשוב ביותר היה הרמז שנתן שטיינר בהרצאה הנזכרת, בדבריו, שלא רק זאת שהאגדה מאת גיתה מצביעה על האפשרות לייסוד מערך חברתי חדש באנושות כחטיבה אחת, אלא אף מציעה היא "דרך חדשה אל כריסטוס", במשמעות מודרנית כנה ובמונחי צרכינו וכושרותינו הנוכחיים.

על אף שמצוי כאן פיתוי להציע פירושים והסברים על המשמעות שבעושר הנושאים שניתן למצוא באגדה מאת גיתה הרי שחשוב יותר ללא ספק להניח לסיפור עצמו לדבר בעד עצמו במישרין אל כל קורא וקורא. על ידי כך עשוי יהיה הקורא להגיע להכרה מה רב מהסיפור הזה מעלה בדימויים את חווית חייו שלו הואיל ואצל רוב בני האדם כיום חיה, ולו במידת מה, הרגשה של "לא נמצא מקום" עקב המאורעות וטבע חיינו העכשוויים. מעין 'אי-השתייכות', 'בדידות לא מוסברת', 'אי התייחסות' – הללו מוליכים מצידם לשלב של חוסר תקווה, של אכזבה עקב אי מילויין של הבטחות, לכאורה בחיים וזה נותן  אותותיו באנשים רבים בימינו מבלי להתחשב ברקע שלהם, בחינוך ובאורח חייהם הכללי. על אף שמוקפים הם על ידי אמצעי הנוחיות הראויים לציון שהטכנולוגיה המודרנית מציבה לשירותנו ועל ידי דרגת החופש שדברים אלה מאפשרים לנו.

רבים יסכימו בימינו עם נקודת ראותו של גיתה שניסח לפני זמן רב את המשפט הבא: "כל מה שמשחרר את הרוח האנושית מבלי שייתן לנו שליטה עצמית – רק נזק בו" – ובמודעות זו עולה ההכרה שלמרות הטכנולוגיה, שנועדה לשחרר את בני האדם בדרגה הולכת וגוברת, שורר, אף על פי כן, רגש שהולך ומתפשט, רגש כמיהה לחזור "הביתה", לחוות את ההשגחה הייחודית של הכוכב של גורל האדם, הפרט.

אין ספק שהכמיהה לגלות, איש איש לעצמו, את העולם – עולמו המהותי שלו, מולדתו האמיתית ולחזור אליו, לחוותו בתודעה נרחבת, במה שהמשורר אפיין כ"צעד חופשי יותר, נשימה מלאה יותר" – כמיהה זו שוררת אצל רבים בעולמנו כיום, והאגדה מאת גיתה מגישה, בלבוש דימויים אמנותיים, את הצעדים הראשונים בנתיב שבסופו של דבר יאפשר לאדם להגיע לידיעת עצמו כישות גוף, נפש ורוח, על כל המשתמע מכך. האגדה מאת גיתה עשויה להוות "הכל" או "מאומה" לקורא – והדבר נשאר לגמרי בתחום חירותו האישית לאפשר לה "לדבר" אליו ולומר את המשמעות הצפונה בה.

[1] יצא בעברית בהוצאת סופיה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *