הקדמה לספר: הפילוסופיה של החירות

הקדמה לספר

הפילוסופיה של החירות / רודולף שטיינר

מאת

צבי מדר

לספר ראו כאן

ד"ר רודולף שטיינר (1861-1925) אינו מוכר היטב לקורא העברי. עד עתה תורגמו ספרים מעטים בלבד מתוך עבודתו המקיפה והמעמיקה, רוּבּם עוסקים באנתרופוסופיה (בעברית – חכמת האדם), פרי רוחו.

הפילוסופיה של החירות יצא לאור בשנת 1894, כלומר, קודם לחשיפת האנתרופוסופיה לציבור הרחב, בתחילת המאה העשרים. מצד אחד, אופיו פילוסופי ולכן אין צורך להכיר את המונחים המיוחדים למדע הרוח האנתרופוסופי כדי לקרוא בו. מצד שני, הקוראים המכירים מונחים אלה במידת מה, עשויים למצוא בו עזרה לפיתוח פעילות נפשית פנימית, המאפשרת לשוב וללמוד את כתבי מדע-הרוח המאוחרים יותר ביתר בהירוּת ומתוך עצמאות מחשבתית.

הספר עוסק בשאלת חירות האדם. אמנם הדיון נערך במישור פילוסופי, אך נקודת המוצא שלו היא תודעתנו היום-יומית. לכן הספר שווה לכל נפש חושבת.

האם מצא ד"ר שטיינר תשובה לשאלת החירות? האם מובטח לנו שעם גמר הקריאה נוכל לומר שמצאנו בספר תשובה מוחלטת לשאלה? התשובה איננה פשוטה, שכּן הספר כולו נדרש לה. אף על פי כן, אפשר לומר שהאדם הפועל במודעות מלאה מתוך אהבה למושא פעולתו, חוֹוה שאין דבר, מבחוץ או מבפנים, הכופה אותו לפעול. כלומר, הוא חופשי.

לכאורה – עניין פשוט. אם כך, מדוע נחוץ הדיון הפילוסופי הממושך? לקראת סופו של הפרק הראשון כותב שטיינר: "…הדרך ללב עוברת דרך הראש. האהבה איננה יוצאת מכלל זה. כשהיא אינה ביטוי לדחף מיני גרידא, אזי היא מותנית בדימוי שאנו יוצרים לנו מהאהוב. וככל שהדימוי הזה אידיאליסטי יותר – כך רבה ברכת אהבתנו. גם כאן המחשבה היא אם הרגש. אומרים: האהבה מעוורת את עיני האוהב מראות את חולשות האהוב. אפשר לבטא זאת גם להפך ולומר: האהבה פוקחת את עיני האוהב ליתרונותיו של האהוב. מאה חולפים על פני יתרונות אלה בלי להבחין בהם. אדם אחד רואה אותם ובדיוק משום כך ניעורה בנפשו האהבה. והוא לא עשה אלא זאת: יצר לעצמו דימוי על אודות משהו שרבים אחרים לא הצליחו לראות. להם אין אהבה, כי חסר להם הדימוי."

במה כרוכה אפוא יצירת הדימוי בתודעתנו? תשובה אנו מוצאים בשבעה הפרקים המהווים את חלקו הראשון של הספר. אנו בוחנים עם המחבר את תהליך ההכרה ומגלים כיצד ניתן לתפושׂ בחשיבה הנחווית באופן אינטואיטיווי את "התהליך העולמי" באחד מקצותיו – הקצה ההכרתי. בשבעה הפרקים המהווים את חלקו השני של הספר אנו שבים עם ההכרה שרכשנו בחלק הראשון אל ה"קצה" הנגדי והמשלים להכרה, הלא הוא תחום הפעולה (המימוש). כמקוטב לדימוי, שבאמצעותו אנו מכוננים את היחס האינדיווידואלי ההכרתי עם מושא אהבתנו, אנו מוצאים כאן את מה ששטיינר מכנה הדמיון המוסרי. באמצעותו אנו מדמים בנפשנו את הפעולה הייחודית שננקוט במצב נתון.

במבנה הספר מתגלה דופק-חיים הפועם בין הקצוות המנוגדים, הכרה ופעולה. בפעימה זו אנו מזהים את המרכז הדינמי של הווייתנו האינדיווידואלית, כשם שבפעימת לבנו ובנשימת אפנו אנו מזהים את המרכז הדינמי של חיי גופנו. ברם, דופק-החיים פועם לא רק במבנה הכללי, אלא גם ב"איברים" השונים של האורגניזם הספרותי-פילוסופי: בחלק הראשון, כשאנו מתחקים אחר תהליכי ההכרה, נעה הפעימה בין הקצוות המנוגדים שהם רושם ומושג ואנו מגלים אותה בתודעתנו כתהליך החשיבה. "נקודת המוצא" לתהליך ההכרתי היא ההתרשמות באמצעות ההתבוננות והמשכה ביצירת המושגים. שאיפתנו להכרה באה על סיפוקה כאשר הצלחנו, באמצעות החשיבה, לגלות איך הפרט הנבדל (הרושם) קשור (באופן מושגי) לשאר הדברים. אפשר לתאר זאת גם כך: כשאנו מתרשמים, אנו שואפים לתוך תודעתנו, מתוך כלל העולם, תוכן-רשמים מסוים. אפשר לתאר את המאמץ להבינו באמצעות החשיבה כפעולת נשיפה. מבחינה זו שמה שיוחד ו"נדחס" כביכול בהתרשמות, מופקע מייחודו ו"מתפשט" אל כלל הווית-העולם, הנתפשת באופן אינטואיטיווי.

בנקודת המפנה בין התרשמות להשגה אנו מוצאים את עצמנו כחושבים ומגלים בקרבנו מַעְיָן של תהליך יצירתי. בחלק השני אנו מוצאים את "נקודת המוצא" לתהליך המוביל לפעולה בָצד האינטואיטיווי החובק-כול, באינטואיציה המוסרית. ההבדל במינוח בין אינטואיציה הכרתית לאינטואיציה מוסרית קיים רק ב"כיווּן": בכל מקרה האינטואיציה מציתה בנו תפישה-רעיונית "סימולטנית" של כלל העולם. אך לאינטואיציה הכרתית מגיעים מתוך שאיפה להכרה ואילו האינטואיציה המוסרית נחווית כדחף לפעולה. היא מכונה "מוסרית", כי פעולה מתוך דחף אינטואיטיווי תתאים מעצם טבעה ל"סדר העולם". האדם "שואף" כביכול אל קרבו את האינטואיציה המוסרית. ה"נשיפה" מתבטאת כאן בהוצאה לפועל של הרעיון שיוחד (באמצעות "הדמיון המוסרי"), וזאת בתחום מסוים של רשמים. לשם כך דרושה מיומנות נרכשת ששטיינר מכנה טכניקה מוסרית. כיוון שאני הוא המייחד את האינטואיציה ופועל באופן המיוחד רק לי, בא כאן שוב לידי ביטוי המקורי שבי. אם ניתן לכנות פעולה מקורית בשם יצירה, הרי אני פועל כיוצר.

איך מתאר שטיינר את הפעימה שהינה מקוטבת אבל גם כוללת באופן הרמוני את הקטבים?

בתחום ההכרה היא מתוארת כך: "לחדירה זו גורם כוח הזורם דרך פעילות החשיבה עצמה, והוא כוח האהבה בצורתו הרוחנית" (תוספת לפרק 8). האהבה אפוא, היא המוליכה אותנו מן הנבדל אל המאחד, בזרמה דרך פעילות חשיבתנו. וכך, באופן אינטואיטיווי, אנו מכירים את אחדות העולם ואחדותנו עמו.

בתחום המימוש אנו קוראים: "כל עוד אני פועל, מניע אותי הערך המוסרי מהבחינה שהוא יכול לחיות בתוכי באופן אינטואיטיווי; הוא קשור באהבתי לאובייקט, שאותה אני רוצה לממש באמצעות פעולתי" (פרק 9). לפנינו אפוא המימוש של הכללי, הנתפש אינטואיטיווית, במקרה הספציפי, מתוך אהבה לאובייקט.

האהבה, היא היא מהות הפעימה שאופיינה כאן. ומה שמייחד את האינדיווידואל כאוהב, מצוי ב"תכולה הנפשית" שלו: כאשר מדובר בחיי ההכרה, הרי אלה הדימויים שהאדם מעצב בתוך נפשו, כשהוא מחבר באופן המיוחד לו רשמים עם אינטואיציות. הם מהווים את סך כל הניסיון שצבר. ניסיון זה מותנה ב"עמדתו המתמטית" בעולם ובמבנה שלו. בתחום המימוש, האדם מתאר לעצמו בדמיונו המוסרי כיצד יגשים באופן המיוחד לו אינטואיציה מסוימת וכך יטביע את חותמו על העולם. את מה שקובע אם דימוי שעיצב לעצמו האדם יניע אותו לפעולה, שטיינר מכנה, בעקבות הרטמן, "נטיית-האופי", המקבילה בתחום המימוש לניסיון בתחום ההכרה.

בלי ההתנסות בחשיבה האינטואיטיווית, אין בכוחנו להתגבר על הכרת עצמנו כיֵשוּיות נבדלות ומוגבלות בלבד. כך לא ניתן להתגבר על ההרגשה שאנו חיים בין קטבים, בלא גישור, ובתחום הפעולה נמצא עצמנו מונעים תמיד, מבחוץ או מבפנים, באופן כפייתי. ניתן להיווכח בכך כשעוסקים בהשקפות-עולם שההתנסות הנזכרת לעיל אינה כלולה בהן. שטיינר מצטט השקפות-עולם כאלה, המיוצגות באמצעות הוגים חריפים ובהירים במיוחד, כדי להתמודד עם קשיים שנקלעים אליהם כאשר מרגישים באופן חד צדדי חלק מן התהליך שתיארנו גם כדופק-פעימת החיים. השקפות דומות עשויות לצמוח בכל אחד ואחת מאיתנו כשאנו מנסים להבין את עצמנו ואת עולמנו. אין כאן התפלמסות אקדמית-היסטורית שאבד עליה הכלח, אלא מאמץ "להפשיר" תצורות-מחשבתיות חד-צדדיוֹת ולסחפן מחדש בזרם-התהליך שהוזכר.

כאשר אדם חֹווה בהכרה את אחדותו עם העולם ופועל במקרה המיוחד מתוך הכרה זו מכוח אהבתו, הוא חוֹוה את עצמו כחופשי. בלי האהבה הוא חוֹוה הן את החוקיוּת הרעיונית והן את תנאי החיים ככופים וכובלים. כך מצביע שטיינר על התחום שבּוֹ ניתן למצוא חירות באדם. עם זאת ידוע לנו מניסיוננו שלא בכל רגע ורגע של חיינו אנו מוצאים את התחום הזה ומבטאים אותו. לכן אנו מכירים את עצמנו כיֵשוּת שהיא לא-חופשית וחופשית כאחת. אנו יכולים לראות במימוש חירותנו אידאל. ברם האידאל איננו מדומה ולא ניתן לנו מבחוץ: הוא מבטא את עצם הווייתנו, החותרת למימוש עצמי.

צבי מדר

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *