רודולף שטיינר

25 ההרצאות שניתנו בדורנאך, בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, לציבור הפעילים בני מגוון לאומים שעסקו בהקמת הגיתאנום הראשון, בעת שארצותיהם נלחמו זאת בזאת לא הרחק משם. ההרצאות יצאו לאור בשני כרכים: GA 174 ,GA173.

תרגום מאנגלית לעברית: בן-ציון פורת, בעזרת עציון בקר, מוטי גולדנר, מוריס איטח ודניאל זהבי. 2011.

GA 174

מבוא לכרך השני המתורגם לאנגלית באתר האינטרנט האמריקאי Rudolf Steiner Archive:

http://wn.rsarchive.org/Lectures/KarmUntru2/KarUn2_index.html

מכוח חקירתו את הדחפים הרוחניים של האבולוציה האנושית, מגלה שטיינר את סוד התפקיד הדומיננטי שמילאו אגודות סתרים באירועים ששיאם היה מלחמת העולם הראשונה, ומזהיר שיש להתגבר על הכוחות המעכבים של הלאומיות כדי שאירופה תמצא את הייעוד החדש שלה. הוא מדגיש את הצורך הדחוף במבנה חברתי חדש שיגיח מתוך ההבנה הנובעת ממדע הרוח כדי שהאנושות תתקדם אל העתיד בביטחון. כרך זה הוא המשכו של הכרך הראשון של הקארמה של שקריות.

אלה הן 12 הרצאות מתוך סדרת ההרצאות הנקראות הקארמה של שקריות מהפן ההיסטורי, חלק שני מתוך 2, שפורסמו במקור הגרמני בשם:

Zeitgeschichte Betrachtungen. Das Karma der Unwahrhaftigkeit. Zweiter Teil. Kosmische und menschliche Geschichte.

תורגמו על ידי יוהנה קוליס ונערכו על ידי ג ‘ואן מ. תומפסון, אנו מביאים אותן כאן באדיבותו של Rudolf Steiner Nachlassverwaltung, Dornach, Switzerland.

הקדמה לכרך השני מאת רודי ליסאו – Rudi Lissau, אוגוסט 1991.

http://wn.rsarchive.org/Lectures/KarmUntru2/KarUn2_intro.html

הכרך הראשון של ההרצאות האלה יצא לאור בתרגום לאנגלית בשנת 1988. באנתרופוסופיה היום (Anthroposophy Today) מס’ 8 כתבתי מאמר קצר שבו אמרתי שנחוצה להן הקדמה מדוקדקת והערות מורחבות כדי שלא יבלבלו את הקורא דובר האנגלית. התבקשתי לאחרונה לכתוב הקדמה כזאת לכרך השני. התברר לי שאינני מוכן כראוי למשימה הזאת. אינני היסטוריון מקצועי וגם אין לי גישה לספריה גדולה כלשהי. נסיבות חיי עושות זאת לבלתי אפשרי לספק את ההערות העובדתיות שברצוני לספק. הייתי גם בספק אם ההקדמה שאוכל לכתוב תועיל באמת. ההיסוסים שלי נעלמו כאשר קראתי בהרצאה האחת עשרה:

‘מי שיש לו את החוש לאמת הוא זה אשר חותר בהתמדה למצוא את האמת בדבר, זה אשר לעולם אינו מפסיק לחפש את האמת ולוקח אחריות לעצמו גם כאשר הוא אומר משהו לא אמיתי מתוך בורות.’^[1]

התעמקתי בהרצאות האלה במשך שלושים השנים האחרונות ודנתי בהן עם ידידים. קראתי ספרות ענפה למדי ולעתים קרובות שיניתי את דעתי לאורן של עובדות חדשות ובעזרת, אני מקווה, כוח שיפוט בשל יותר.

הקורא דובר האנגלית עלול להיות מוטרד על-ידי שלשה היבטים מיוחדים של ההרצאות האלה. הן מציגות תיאור של מלחמת 1914-1918 השונה באופן יסודי ממה שנלמד בבית הספר; הן נראות כנוטות לטובת הצד הגרמני; והן חוזרות ומציגות את רודולף שטיינר במצב רוח רגשי שאליו איננו רגילים. אלו הן הנקודות שאני מקווה להבהיר במידת מה. זה יחייב לימוד קצר של המרצה עצמו וגם של השאלה באיזו מידה איששו האירועים ההיסטוריים בהמשך את טענותיו העיקריות של שטיינר.

ישנן שתי טענות יסודיות: קיומן וכוונותיהן של חברות אוקולטיות מסוימות; ומה שמכונה הקארמה של שקריות – בשפה בת ימינו המניפולציה המודעת של תקשורת ההמונים על-ידי אליטות כוחניות העלולות להיות מושפעות על-ידי החברות האלו, או לא. כיום, הטענה השנייה יכולה בקושי להיות שנויה במחלוקת על-ידי איש או אשה חושבים כלשהם. כמה מאיתנו עדיין זוכרים את ד”ר גבלס (Goebbels). כולנו יכולים לשאול את עצמנו באיזה מידע הוזנו יום אחר יום בעת מלחמת המפרץ (הראשונה – המתר’) ומה היה מותר לנו לדעת אודות עיראק באותם הימים שבהם היתה שרויה במלחמה עם איראן. שטיינר היה יכול להבין את הבריטי שרצה להגן על האימפריה שאבותיו בנו במשך מאות שנים. אבל מדוע ההתחסדות ומדוע ההשמצות?

כך אנו מגיעים לראשונה מבין נקודותיו הראשיות של שטיינר: קיומן של אחוות סודיות. לקורא שאינו מוכן לקחת בחשבון את האפשרות אודות קיומן של התקבצויות כאלה ניתנת כאן העצה שלא ימשיך לקרוא הלאה – לא את ההקדמה הזאת ולא את ההרצאות עצמן. רודולף שטיינר דיבר אודות האגודות האלה בעיקר במהלך שלוש תקופות. בסתיו שנת 1915 הוא הרצה אודות התנועה האוקולטית במאה התשע-עשרה,^[2] דן במיוחד בהיסטוריה של הלנה פטרובנה בלווצקי (Helena Petrovna Blavatsky). אז באו ההרצאות הנידונות כאן, כאשר מספר הרצאות שלאחר מכן, בעיקר על נושאים חברתיים, מוצאות אחוות סודיות כאחראיות לייסוד הקומוניזם ברוסיה.

אבל במיוחד אלו הן ההרצאות הנוכחיות שגורמות לנו להעריך את עמדתו של שטיינר: הוא מעורב בקרב אוקולטי, קרב סודי. שטיינר ויריביו מסכימים על עובדות מסוימות. הם מסכימים שתקופתנו היא תקופת “נפש התודעה” במונחיו של שטיינר – התקופה של גברים ונשים מנוכרים, מופרדים מהאלוהות, מהטבע וחבריהם בני האדם, אבל נחנו בחשיבה בהירה, קרת רוח. המאפיינים האלה פרחו במיוחד בקרב העמים דוברי האנגלית שנעשו לחלוצי המדע, תעשייה, מסחר ובנקאות; של קפיטליזם ואימפריאליזם. אבל כאן הדרכים נפרדות. שטיינר מודאג מהשלב הבא – סביבה ירוקה של כדור הארץ, הקמת תרבות חברתית של מודעות חדשה של המסתורין של הישות האנושית והקשרים שלה ליקום. ההבנות העמוקות האלה הועברו לכל אחד המוכן להאזין בלי להתחשב במעמד, מין או צבע. הצד השני – לפי שטיינר – היו חרדים לשמור את הידע הזה לעצמם וכך ליצור אליטות כוחניות שיכולות לעשות מניפולציות על האזרחים העמיתים ולשלוט בעולם.

פסקה אחת בהרצאות האלה נראית לי חשובה במיוחד בהקשר הזה. האם איננה מראה ששטיינר ידע מראש על האמביציות של חברות סודיות? לכל הפחות היא מראה שהייתה לו הבנה מדהימה של הכיוון שההיסטוריה פונה אליו. בהרצאה השישית, משתמש באותם “מונחים המקובלים בתוך האחוות הסודיות האלה”, שטיינר מדבר על ממשלה רוסית “שנועדה להיות מודחת”, ועל התפקיד “של ביצוע ניסיונות כלכליים מוגדרים היטב, כלומר, הקמת צורה מסוימת של חברה כלכלית בעלת טבע סוציאליסטי…^[3]“. ההצהרות האלה נעשו חודשים לפני שהחלה מהפכת קרנסקי (Kerensky), שלא לדבר על זאת של לנין (Lenin).

הקורא המודרני מתרשם מראיית הנולד של שטיינר, אבל גם ממספר היבטים המעידים על בהירות התצפית שלו וגישתו המודרנית. אני יכול לציין כמה. ההרצאה האחרונה מכילה הסבר חליפי לסיבות המלחמה, הסבר שמרבית המלומדים המודרניים יסכימו עמו. אנחנו חיים, שטיינר מספר לנו, ב”מבנה חברתי שגוי לחלוטין^[4]“. בפסקה אחרת הוא מתייחס ל”סרטן” (‘carcinoma’) שכבר דיבר עליו בוינה שלושה חודשים לפני פרוץ המלחמה. הליקוי העיקרי במבנה החברתי שלנו, הוא אמר אז, נמצא ביצור בלתי מוגבל של סחורות. משמעות הדבר היא שחברות כלכליות אינדיבידואליות, ומאחוריהן, ממשלותיהן חייבות בהתמדה לחפש שווקים חדשים. העלייה המהירה בפוטנציאל התעשייתי הגרמני הובנה על-ידי בריטניה כאיום על אירופה, כאשר הגרמנים לא יכלו לראות מדוע להם, למפתחים התעשייתיים האחרונים, לא יכולה היתה להיות עמדה שווה בשוק העולמי כמו לבריטים שבמשך דורות נהנו מעמדה שלטת.

בשעה שכל אירופה האמינה במעלת הלאומנות, בעקבות המסורת הרומנטית של המאה התשע-עשרה, שטיינר הצביע על הנטייה ההרסנית לחלוטין שלה. האמירה החזקה ביותר היא לקראת סופה של הרצאה תשע-עשרה. לאומנות נמצאת במעמקי תת-ההכרה שלנו ויש לה טבע דמוני. היא הייתה – ועדיין – נמצאת תחת מניפולציה של אליטות כוחניות לתועלת האינטרסים הקבוצתיים שלהן.

לשטיינר זה נראה מגוחך לדבר על חירות של אומות, אחת מכוונות המלחמה המוצהרות של בעלות הברית. בן אדם יכול להיות חופשי. אומה היא “חופשית” אם היא עצמאית, אבל מה התועלת לאדם חופשי אם הדיקטטור שכולא ומענה אותו במקרה דובר את אותה השפה? בעת כתיבת ההקדמה הזאת (1991 – המתר’) המדינות הבלטיות, יוגוסלביה, רומניה הן דוגמאות אחדות של מתחים לאומיים לא פתורים. במידה רבה הארצות האלה הן תוצאה של המלחמה. בהרצאה השבע-עשרה שטיינר מבטא את שאיפתו לשמר את אוסטרו-הונגריה, הארץ שבה פדרליזם התקדם יותר מאשר בכל מקום אחר באירופה. אנו יכולים לקחת כהשוואה את מצבן של אירלנד או וילס בשנת 1914 או לזכור שלא מזמן תושבי פריולי (Friuli) מחו נגד ממשלתם והביורוקרטיה האיטלקית על-ידי הפגנה תחת דגלי המונרכיה הישנה. לפני 1918, בארץ רב-לשונית, היתה להם יותר חירות אזורית מאשר באיטליה הריכוזית של שנות השבעים במאה העשרים. שטיינר צידד בכך שהנטיות הפדרליסטיות באוסטריה-הונגריה יתרחבו ויעמיקו, ושעקרון זה ייושם לכל אירופה. האינטואיציה הזאת מעצבת את אחת הנקודות החשובות ביותר במאמציו להתחדשות חברתית. האשליה של “אומה חופשית”, האופי הדמוני של לאומנות, המבנה החברתי המוטעה שעשה את המלחמה לבלתי נמנעת – מי מבני זמנו של שטיינר הראה כל כך הרבה ראייה לעתיד ובהירות של חזון?

הרצאות 2,3,4 נותנות תיאור עקבי ומשכנע של השקפתו של שטיינר שהמזימות של האחוות הסודיות גרמו – או לפחות תרמו הרבה לסיבות – של המלחמה. עדיין זה נתון בספק אם תיאורו שכנע קוראים רבים שטרם היו מודעים להתבוננותו הבלתי רגילה לעומק. אבל שטיינר מעולם לא רצה שיאמינו לו. הוא רצה שיילקח ברצינות וייבחן באופן ביקורתי. הכותב של ההקדמה הזאת ינסה לעשות זאת.

אמרנו לעיל שישנן שלוש סיבות מדוע ההרצאות האלה עלולות לגרום לתחושות הסתייגות ביחס לכמה מההתבטאויות של שטיינר. ראשית, אנשים רבים חשים בהסתייגות מקבלת תיאוריות קונספירציה – אדומים מתחת לכל המיטות! שנית, שטיינר נראה לעתים כמצדד בצד אחד, רגשני, מגזים – נקודה שאליה נפנה בהמשך. אבל הנקודה החשובה ביותר בהתנגדות קוראים לקבלת תיאוריות קונספירציה היא העובדה שניתן לנמק באופן משכנע את הסיבות למלחמה בלי התייחסות לאחוות הסודיות. זה מתייחס לסיבות למלחמה כמו גם לכמה מהפרטים אשר שטיינר מציין. אנו יכולים להסתכל על דוגמאות מעטות בלבד.

ישנן שלוש פסקאות שבהן יש התייחסות למלך אדוארד השביעי (King Edward VII). המלך בוודאי שלא היה ידיד של גרמניה. אבל מדוע? שטיינר אינו אומר לנו את הסיבה. האם גישתו של המלך היתה תוצאת השתייכותו לאחווה סודית? האם זה ניתן להסבר על-ידי התייחסות לביוגרפיה שלו? דחייתו את אביו שניסה לחנכו באופן קפדני ומצומצם ואשר, לעתים קרובות מידי לטעמו של הנער, מנה את האיכויות המוסריות הגבוהות של הגרמנים? נישואיו לנסיכה דנית שארצה הותקפה ונוצחה על-ידי פרוסיה? הנאתו מהתענוגות הבלתי פוריטניים של פריס?

סצנה שרודולף שטיינר מתייחס אליה היא הראיון של סר אדוארד גריי עם ליכנובסקי (Sir Edward Grey & Lichnowsky), השגריר הגרמני. “האם בריטניה תישאר ניטראלית אם גרמניה מכבדת את הניטראליות הבלגית?” סר אדוארד משקר. מניפולציה על ידי הלשכות או תוצאה הגיונית של תהליך נורמאלי?

לאחר ההלם של מלחמת הבורים (Boer War) בריטניה יצרה לראשונה קבוצת תכנון צבאית וימית, הוועדה להגנה אימפריאלית. הגוף הזה עסק בתחילה בענייני צי ומושבות. אבל אנשי הצבא קיבלו את ההזדמנות שלהם כאשר בשנת 1905 צרפת ובריטניה פתרו את הקשיים שלהן. בשיחות עם המטה הכללי הצרפתי נדונו הצעות מעשיות כמו כיצד צרפת יכולה לקבל סיוע במקרה של פלישה גרמנית. “מנהיגים פוליטיים בלונדון הצהירו שוב ושוב שאלו היו רק תכניות לשעת צורך שלא חייבו את הארץ להילחם עבור צרפת”. אבל עצם קיומן…. יצר מחויבות מוסרית שממנה יהיה קשה להימלט”.^[5]

הספר שממנו נלקח הציטוט הזה יצא לאור בשנת 1980. הוא מתאר מספר סיבות לפרוץ מעשי האיבה. החשובה ביותר, בכל אופן, היתה יריבות מסחרית. כפי שכבר ראינו, שטיינר לא נמנע מלהסכים עם ההשקפה הזאת. הוא בעצמו ציטט מספרים כדי להראות איך במשך פחות משני דורות גרמניה הפכה את הקערה על-פיה מול בריטניה, אשר כתוצאה מכך חשה מאוימת מאד על שליטתה המסחרית בעולם.

כעת נפנה לשטיינר עצמו. בעשרים-וחמש ההרצאות האלה אנו מוצאים סתירות, ולעתים גם טעויות בעובדות. אין זה יכול להיאמר שהוא עוסק בכל האומות והאינדיבידואלים שהוא מזכיר בהבנה ובכבוד זהים. מקרה של יחס כזה הוא סיר אדוארד גריי. יתר על כן, הגנתו של שטיינר על החפות הגרמנית קשה לקבלה כיום כאשר רוב המסמכים הגרמניים של התקופה ידועים. אנחנו רק יכולים לצטט דוגמה אחת. בשנת 1900 שזוגייני (Szögyeny), שגריר אוסטרו-הונגריה בברלין, אדם נטול אינטרס להשמיץ את גרמניה, כתב בשדריו הרשמיים:

“המדינאים הגרמנים המובילים, ומעל הכל קייזר ווילהלם (Kaiser Wilhelm), הסתכלו לעבר העתיד הרחוק ושואפים לעשות את מעמדה הגובר והולך במהירות של גרמניה לשולטת, מעריכים שתיעשה היורשת הידידותית של אנגליה במובן הזה. בכל אופן, אנשים בברלין מודעים היטב לכך שגרמניה לא תהיה בעמדה היום או במשך זמן רב כדי לתפוס את הירושה, ולכן מהסיבה הזאת התמוטטות מהירה של העוצמה העולמית הבריטית אינה רצויה מאחר שזה מוכר היטב שהתכניות ארוכות הטווח של גרמניה בהווה הן רק טירות פורחות באוויר. אף על פי כן, גרמניה כבר מתכוננת במהירות ומרץ למשימה שיעדה לעצמה לעתיד. בהקשר הזה אוכל להרשות לעצמי להתייחס לדאגה המתמדת להתפתחות כוחות הצי הגרמני. אנגליה נחשבת כעת כאויב המסוכן ביותר אשר, לפחות כל עוד גרמניה אינה חמושה דיה בים, חייב להילקח בחשבון בכל הדרכים… אבל בגלל האנגלופוביה האוניברסלית זה אינו קל [לשכנע בכך את דעת הציבור].”^[6]

המסמך הזה מקדים בחמש שנים את ההתפייסות האנגלית-צרפתית.

להבנת החולשות בעמדתו של שטיינר עלינו להסתכל עליו יותר מקרוב. שוב ושוב הוא הבהיר שלא כל דבר שהוא אומר נובע מחקירות על-חושיות. הוא היה, כמובן, תוצר של דורו. הרבה מגיע מהחינוך שקיבל, מהספרים והעיתונים שקרא. זה לגמרי בלתי סביר – לקחת רק דוגמה אחת – שהוא היה מדבר בדרך שדיבר בה אודות סר אדוארד גריי אם היה יכול ללמוד את הקארמה של האישיות הטרגית הזאת. שאלה שיכולה לרגע להישאל היא זאת: בהרצאה הרביעית שטיינר מבטא את היותו משוכנע שקארמה מעניקה לו את הספרים הנכונים בזמן הנכון; במקומות אחרים הוא מספר לנו עד כמה לעתים קרובות ובאיזו אינטנסיביות הוא קרא את המקורות שהוא מצטט. אבל האם לא היה זה יכול להיות שבמספר מועט של מקרים לא היה לו הזמן לחקור באופן על-חושי את ישותו של הסופר המצוטט, וכך הוא בטח בו יותר ממה שהיה מוצדק? היכן ששטיינר לא היה יכול לבצע חקירות רוחיות, הוא היה יכול לדעת רק מה שדורו ידע. אם סר אדוארד גריי היה מסוגל להבטיח לליכנובסקי שבריטניה תישאר ניטראלית בתנאי שגרמניה תכבד את הניטראליות הבלגית, המטה הכללי הגרמני היה צריך להודיע לממשלתו שההבטחה הזאת לא סייעה כלל למצב. היתה להם רק תוכנית אחת והתכנית היחידה הזאת לא הייתה יכולה להיות מואטת, להשתנות או לפנות בחזרה לאחור. אבל העובדה הזאת הופיעה רק שנים לאחר תום המלחמה.

בכתב העת אנתרופוסופיה היום מס’ 2 הופיע מאמר בחיפוש אחר רודולף שטיינר (In Search of Rudolf Steiner). במאמר מציג הכותב הנוכחי דוגמאות של הקשר האינטימי שבין רודולף שטיינר למאזיניו. בוינה שטיינר תיאר כיצד הרגשות של הקהל השפיעו עליו והוא נזהר להימנע משני נושאים מסוימים כי מצא זאת קשה להתמודד עם גלי הרגשות שעלו בשומעיו בהזדמנויות האלה. אחד מהנושאים האלה היה מיניות אנושית. אבל שטיינר הציב לאומנות, מניע בתת-ההכרה שלנו, באותה הרמה כמו מיניות. אנחנו, החיים בסוף המאה העשרים, לעתים קרובות אין לנו מושג אודות הלאומנות הגסה, הפרימיטיבית וחסרת המחשבה של האירופאים – בריטים, צרפתים, גרמנים, איטלקים – בתחילת המאה העשרים. בעיסוק בנושאים בוערים נוכחיים שטיינר היה צריך לחשוף את עצמו לרגשות הלאומיים של קהלו. האם זה מפתיע שלעתים הוא הושפע על ידם?

זה גם לא צריך להפתיע אותנו שאדם הנמצא בחיפוש הבנות רוחיות אובייקטיביות הוא במובנים מסוימים כמו בני אדם אחרים. לעתים התגלו גם דעות קדומות. שטיינר היה במצב טעון באופן מיוחד. לימוד של התבטאויותיו “הנבואיות” מראה שהוא היה מודע באופן מפתיע להיסטוריה הפנימית והחיצונית של שאר המאה שלנו (המאה העשרים – המתר’). בשנים 1916-17 הוא ניצב בודד לחלוטין, מתנסה בטרגדיה והזוועה שישתלטו על אירופה בשני הדורות הבאים אם הצעת השלום תושתק. כמו קסנדרה (נסיכת טרויה – המתר’), הוא יכול היה להסתכל לעתיד, אבל כמו קסנדרה הוא לא היה יכול לשכנע. הוא לא היה אנושי אם במצב הזה היה יכול להישאר רגוע ושולט לגמרי בעצמו.

אבל כנגד זה עלינו להציב את קריאתו הנואשת בהרצאה שמונה-עשרה:

“אלו המאמינים שאני אומר את הדברים האלה מתוך סוג כלשהו של רגש לאומי, פשוט אינם מבינים אותי^[7]“.

שוב ושוב אנחנו מוצאים פסקאות והרצאות שלמות שבהן הוא דיבר באובייקטיביות הגדולה ביותר. הרצאה שבע מכילה פסקה נוגעת לעומק אודות הסבל והגבורה של הסרבים.

אנחנו יכולים כעת לגשת לשאלה המרכזית: מדוע רודולף שטיינר דאג בלהט רב כל כך כדי ששמה הטוב הבין-לאומי של גרמניה לא יוכתם? נפנה להרצאה עשרים:

“ומה שאנחנו מקווים לו כעת במרכז אירופה הוא התפתחות המרכיב של מדע הרוח^[8]“.

מה שהוא כינה מרכז אירופה (Mitteleuropa) זה דחף רוחי שהצית אנשים שחיו בסביבות שנת 1800. אחדים משמותיהם – גתה, נובאליס, קארוס, שלינג (Goethe, Novalis, Carus, Schelling) – מוכרים לתלמידי עבודתו של שטיינר. בדרכים רבות הוא הסתכל על המשימה שלו כהמשכיות והרחבה של הישגיהם. אבל בהרצאותיו בנובמבר ודצמבר 1918, האתגר של התקופה,^[9] הוא הרחיק את עצמו באופן ברור מהרייך של וילהלם. הוא שב ומצטט את קביעתו של ניטשה שייסוד הרייך הזה היה רצח (השמדה) של הרוח הגרמנית. באמצעות המאמץ שלהם לעשות את כל הדברים הגרמנים נתעבים, אויביו האוקולטיים של שטיינר קיוו לתת לעבודתו מכת מוות, ובמיוחד לכוונותיו החברתיות, הניגוד הגמור של אימפריאליזם, קפיטליזם ומניפולציה.

אנחנו יכולים לשאול: מדוע ארצות הברית רצתה בשנת 1917 להשפיל את גרמניה? אותה ארצות הברית שהחל משנות הארבעים המאוחרות של המאה עשרים לא מצאה את הקושי הקל ביותר בייסוד יחסים קרובים עם גרמניה פוליטית וכלכלית? האם ייתכן שפרט לאנתרופוסופיה מעט מאוד נותר ממרכז אירופה? ומדוע שמענו לאחרונה כאלה שאגות ניצחון אודות מותו של הסוציאליזם כאשר מה שהיינו עדים לו היה קץ השיטה הטוטליטרית הבנויה על התיאוריות של לנין ומעשיו של סטלין?

הרצאה עשרים וחמש היא פרידה מקהלו בדורנאך. שטיינר עומד לדבר בגרמניה ואינו יודע אם הרשויות השוויצריות ירשו לו לחזור. הוא מסכם את כל הסדרה על-ידי התייחסות לקרב האוקולטי הזה בדרך מאופקת באופן מפליא, הרחק מעבר לכל לאומנות:

“גורלה הטרגי היום של האנושות הוא שבמאבק כיום לקידמה, בני אדם מתאמצים לעשות זאת לא תחת דגל הרוחיות אלא תחת דגל המטריאליזם. זה בראש ובראשונה מה שהביא אותם לעימות עם אותן האחוות הרוצות לפתח את הדחפים של המסחר והתעשייה, בדרך מטריאליסטית בקנה מידה גדול. זהו כיום העימות העיקרי. כל שאר הדברים הם נושאים צדדיים, לעתים נושאים צדדיים נוראים ואיומים. זה מראה לנו כמה יכולה מאיה להיות איומה. אבל אפשר להיאבק למען דברים בדרכים אחרות. אם אחרים היו בשלטון במקום סוכניהן של אותן אחוות, אז היינו היום, עסוקים עם משא ומתן לשלום, וקריאת חג המולד לשלום לא הייתה מושתקת^[10]“.

הערת שוליים קצרה המתייחסת לנושא אשר שטיינר פיתח בהמשך. הוא הצביע על כך שכוחות רוחיים היו פעילים בימים הגורליים של אוגוסט 1914 ושערפל ירד על החצרות האירופאיות השונות (המצב הזה מתואר במונחים יותר כלליים בהרצאה השבע-עשרה). כיום ההצהרה הזאת יכולה להיות מתועדת. הפניקה בממשלה הגרמנית כאשר הם גילו שהמטה הכללי נישל אותם מכל מרחב לתמרונים דיפלומטיים בגלל ההיגיון הקשיח של תכנית שלייפן (Schlieffen) שכבר שלט ונמצא כמקביל לחוסר תמימות הדעות והבלבול בממשלה הבריטית. צ’רצ’יל היה מוכן לצאת למלחמה – אני ממשיך כאן את קנדי (Kennedy) שציטטתי לעיל; מורלי וברנס (Morley & Burns) היו נחושים בדעתם למנוע הסתבכות בריטית לצידה של צרפת והתפטרו כאשר הרוב הגדול של המהססים נטה יותר ויותר לצידו של צ’רצ’יל, במיוחד לאחר הפלישה לבלגיה.

שני אירועים צריכים אזכור מיוחד: החיסול של ז’אן ז’ורס (Jean Jaurès), אדם בעל סמכות גדולה ומי שחתר לשלום; ואפילו יותר דרמטי, רצח הארכידוכס פראנץ פרדיננד. הוא היה בביקור רשמי בסראייבו. בבוקר היה מתוכנן סיור בעיר. הארכידוכס ואשתו טיילו במכונית פתוחה. לפתע נורו יריות, הרכב האיץ הרחק מהסכנה. שלושה אנשים צעירים נעצרו. פמליית הארכידוכס המשיכה לבית העירייה לקבלת פנים רשמית ומשתה. הוחלט להמשיך בנסיעה אחרי הצהריים, אבל מסיבות בטחון השתנו מספר פרטים.

דרך העיר זורם נהר צר – המילג’קה (Miljacka). לאורכו מתמשכות טיילות, ומספר גשרים מקשרים את שתי גדותיו. בהתקרבו לאחד הגשרים הנהג שכח את השינוי בנתיב. שליש צבאי צעק לעברו, מצביע על הטעות. לכן הוא נסע לאחור – תמרון מסורבל מאד באותם הימים.

אבל הרוצח הרביעי, גברילו פרינסיפ (Gavrilo Princip), נעלם מעין המשטרה. הוא ישב בבית קפה פתוח כאשר להפתעתו תהלוכת הארכידוכס עברה בדיוק לפניו. היא נעצרה, פנתה לאחור; הוא ירה. פרינסיפ נעצר ונדון למוות, אבל מחמת גילו לא הוצא להורג. לאחר המלחמה הוא חזר לסרביה ונעשה למנהל בית ספר. כאלה היו האירועים הדרמטיים והנפתלים שבהם התגלתה הקארמה.

רודי ליסאו, אוגוסט 1991

עיקרי התוכן של 12 הרצאות

(הקארמה של השקריות – הכרך השני) שניתנו בדורנאך,

בין התאריכים 01 – 30 בינואר, 1917

http://wn.rsarchive.org/Lectures/KarmUntru2/KarUn2_index.html

הרצאה 14, 01 בינואר 1917 – הקארמה של השקריות. ההשפעה של רעלים ברכיבים הגבוהים של אדם. אנשים המפגרים אחר האבולוציה ממלאים את ישותם באשליה רעילה של כוחות מעצבים, המקור של ריקנות הנפש, היפוכונדרייה, אינסטינקטים תוקפניים. אם חיי רוח אפשריים, הרי שחייבת להיות האפשרות לטעות בדרך. שקריות היא הדמות המנוגדת של אימגינציה. רוע מתרחש באמצעות שימוש לרעה של כוחות גבוהים. אלו הנכשלים בקבלת הרוח מפתחים רעלים במקומה. אני מאשים מאת ריכארד גרלינג ו’אן כריסטוף מאת רומן רולן (Richard Grelling’s J’accuse & Romain Rolland’s John Christopher) כדוגמאות של כישלון במציאת הרוח.

הרצאה 15, 06 בינואר 1917 – לאומנות, אימפריאליזם, חיי רוח. העולם המכאני של התקדמות חומרית הוא אל-לאומי, כמו גוף שנועד לקבל מדע רוחי אל-לאומי כנפשו. לאומנות מתעוררת כי התפתחות נפשית מפגרת אחרי התפתחות חומרית. ריבוי רעיונות בתקופת האידיאליזם הגרמני. כוחן של סיסמאות הנפרדות ממציאות. הרעיון המופשט של “שלום נצחי”. אילו ארצות יכלו להתחיל בפירוק נשק? אימפריאליזם בריטי. הזרם הפוריטני והאימפריאליסטי באנגליה. חשיבותה של כנות מוחלטת.

הרצאה 16, 07 בינואר 1917 – טרגדיה ואשמה בקרב אומות. כיצד פועלת נפש הלאום באינדיבידואלים. אינדיבידואל שייך לאומה כתוצאה מקארמה. לאומיות כמשהו קארמתי היא מעל הגיון, לאומיות כמשהו השייך לדם היא מתחת להגיון. “צדק וחירות” הם מושגים שאינם יכולים להיות מיושמים לאומות. עלייתן ונפילתן של אומות. הגדרת פרידריך הבל (Hebbel) של מהות הטרגיות. ג’ון רוברט סילי (Seeley), ההיסטוריון של האימפריה הבריטית. כתיבה נבואית. טרייטשקה, קראמב, קורופטקין (Treitschke, Cramb, Kuropatkin). שקריות בכסות של אמת. החשיבות של עובדות מעשיות.

הרצאה 17, 08 בינואר 1917 – תוכחה לחברים לא לייצג בצורה מסולפת את ההרצאות האלה. העימות האוסטרי-סרבי ומלחמת העולם. אימפריאליזם רוסי ובריטי. תשומת ליבה של רוסיה הוסטה מהודו כלפי המזרח הקרוב. תגובת השרשרת: בריטניה במצרים, צרפת במרוקו, איטליה בטריפולי, מלחמת הבלקן. הלשכות הגדולות כמיישמות דחפים אוקולטיים. המגמה הדמוקרטית בעולם מקבילה על-ידי מגמה אריסטוקרטית בלשכות. אידיאליזם גרמני משנה את המסתורין של הלשכות לחומר אנושי טהור. חיי הרוח של הלשכות נבעו במרכז אירופה: פלוד (Fludd), תלמיד של פרצלזוס (Paracelsus); סנט-מרטין (Saint-Martin), תלמיד של יעקב בוהם (Jakob Böhme). סר אוליבר לודג’ (Sir Oliver Lodge): ראיה מטריאליסטית של חומר רוחי. פיכטה (Fichte): פולצר-הולדיץ: מחשבות בעת מלחמה (Reden an die deutsche Nation. Polzer-Hoditz).

הרצאה 18, 13 בינואר 1917 – היסטוריה מטריאליסטית; היסטוריה מתגלה כאשר עוקבים אחר הקארמה של מישהו. וילהלם פון הומבלדט והיינריך פון טרייטשקה (Wilhelm von Humboldt & Heinrich von Treitschke). ההיסטוריה מתגלה באמצעות סימפטומים. צורך לטפח חוש לאמת. אהבתו של טרייטשקה לאמת. עבודתו של הומבולדט על מושג המדינה; ממשיכיו אדוארד לאבולי וג’ון סטיוארט מיל (Edouard Laboulaye & John Stuart Mill). החירות של טרייטשקה. טרייטשקה כמייצג העם הגרמני. טרייטשקה איננו פרשן של עקרון הכוח, אלא מורה לעמו. התזכיר מההבנה (Entente) לנשיא וילסון (Wilson). המונח חסר המשמעות “צ’כו-סלובקים”. קראמאר ומסאריק (Kramar & Masaryk).

הרצאה 19, 14 בינואר 1917 – דחפי הנפש התת-הכרתיים. על ידע עצמי. מקלעת השמש כנקודת קשר לפעילות אגו. האגו כנושאם של כוחות רוע הנמצאים תחת בקרה של מערכת העצבים של הבטן. שחרור האגו: שיגעון. מערכת העצבים של חוט השדרה כנקודת קשר לגוף האסטרלי. שחרור הגוף האסטרלי: שיגעון, הפכפכות של רעיונות, מצבי מאניה, דיכאון, היפוכונדריה. המוח כנקודת קשר לגוף האתרי. לגוף האתרי המשוחרר יש בעיקר מאפיינים אהרימניים: קנאה, צרות עין, ותאוות בצע. פסיכיאטריה תצטרך ללמוד להבדיל בין החריגות הלא-נורמליות הנגרמות על-ידי השחרור של מרכיבים שונים. האדמה פועלת על האדם דרך היסודות המוצקים, האנגלוי דרך היסודות הנוזליים, הארכאנגלוי דרך היסוד האווירי, רוחות לאום דרך מערכת הגנגליונים. פעולת רוחות הלאום מרוחקת מהכרה ולכן דמונית. זה מנוצל על-ידי האחוות הסודיות להשגת המטרות האגואיסטיות של קבוצותיהן.

הרצאה 20, 15 ינואר 1917 – סיכום של הרצאות קודמות. הקרבות של התקופה הפוסט-אטלנטית החמישית כביטוי של העימות בין מטריאליזם וחיי רוח. השקפת העולם הרוחית של התקופה הפוסט-אטלנטית השישית. הדים של התקופות הפוסט-אטלנטיות השלישית והרביעית בעמי אירופה. איטליה-ספרד; צרפת. המרכיב הבריטי כמייצג של התקופה הפוסט-אטלנטית החמישית. התפתחות של המרכיב המסחרי, תעשייתי. זה נאבק לשלוט בעולם. הניגוד בין חשיבה מסחרית מערבית ונטיות רוחיות מזרחיות (רוסיות-סלאביות). דחפים מרכז אירופאים: לותר, הוס, וויקליף, צווינגלי, קפלר, קופרניקוס, גלילאו-לומונוסוב (Luther, Huss, Wyclif, Zwingli, Kepler, Copernicus, Galileo-Lomonosov) כגשרים בין מזרח למערב. מרכז אירופה נאבק למצוא את הרוח דרך הנפש. המערב מחפש להוכיח את הרוח באמצעות ניסיונות. באקון, שייקספיר, ג’ייקוב בוהם, יעקובוס באלדוס, המלך ג’יימס הראשון של אנגליה (Bacon, Shakespeare, Jakob Böhme, Jak obus Baldus, King James I). ‘מלכותי איננה מן העולם הזה’. תאוקרטיה, מונרכיה, מרכיבים תעשייתיים שיוחלפו על-ידי המרכיב הכלל אנושי שאינו מחפש צורה של שליטה. ‘תנו לקיסר את אשר לקיסר’. התקפות על אנתרופוסופיה. הקריאה לשלום של מעצמות המרכז.

הרצאה 21, 20 בינואר 1917 – הכוח ההרסני של השקריות ביחסים בין חיים למתים. כאשר החיים עובדים על מדע הרוח ניתנת למתים ההזדמנות לפעול בעולם הפיזי. אחוות סודיות גורמות לאלמוות אהרימני באמצעות כישוף טקסי המוביל ליחסים בלתי לגיטימיים עם המתים.

הרצאה 22, 21 בינואר 1917 – מגמת הגוף האנושי ביחס לכוכבים. המבנה התלת-איברי של האדם – ראש, אברי החזה ואברי הבטן – ביחס לחיים לאחר המוות. כיצד המתים מתערבים בעולמם של החיים. חומרנות כמחיצה ליחסים בריאים בין העולמות הרוחי והעל-חושי.

הרצאה 23, 22 בינואר 1917 – ההכרה בשינה והכרה לאחר מוות. פעולת אנגלוי, ארכאנגלוי וישויות רוחיות מפגרות על המתים. ארכאי מפגרים כמתנגדים לכריסטוס. דחפים אוקולטיים למטרות קבוצתיות אגואיסטיות. מושגים שיכולים להוות את היסודות לשלום. המשמעות הרוחית של מרכז אירופה.

הרצאה 24, 28 בינואר 1917 – מידה ומספר. השנה הקוסמית האפלטונית. מחקריו של גתה על נשימת האדמה. הקשרים בין דיבור לקצב הנשימה. שינה וערות וחשיבותן לקשר של האדם עם עולם הרוח. מבנה נפשות הלאום; נפשות לאום איטלקית ורוסית. חוסר במושגים ממשיים. עלון מאת הונגריקוס (Hungaricus).

הרצאה 25, 30 בינואר 1917 – היסטוריה של התנועה האנתרופוסופית. סנט-מרטין. חוכמה עתיקה והראיה העל חושית האתרית של העתיד. ההצפה של ספרות “אוקולטית” בהשוואה עם חוכמה הניתנת על-ידי מדע רוח. גשרים שייבנו בין העולמות הפיזי והרוחי. אידיאליזם גרמני כחיי הרוח של מרכז אירופה: נובאליס, שלגל, סטפנס, שוברט, טרוקסלר, ק.סי.פלאנק וג.’בולאי (Novalis, Schlegel, Steffens, Schubert, Troxler, K.C.Planck, J.Bolyai) והשאלה של קווים מקבילים. הגינות בעיצוב מושגים. המרכיב של כלל האנושות במרכז אירופה בניגוד למרכיבים החד-צדדיים בפריפריה. הצורך של מושגים להיות בהתאמה עם מציאות. מילות פרידה בזמן של קושי גדול ביותר.

——————————————————————————–

1. הקארמה של השקריות מאת רודולף שטיינר – כרך 1, Rudolf Steiner Press, לונדון 1988, עמוד 240. ראה החלק הראשון של מסמך זה:http://wn.rsarchive.org/Lectures/GA173/English/RSP1988/KarUn1_index.html?rfr=elib ↑
2. התנועה האוקולטית במאה התשע-עשרה מאת רודולף שטיינר, Rudolf Steiner Press, לונדון 1973.

   http://wn.rsarchive.org/Lectures/GA254/English/RSP1973/OccMov_index.html ↑

3. הקארמה של השקריות מאת רודולף שטיינר, כרך 1 עמודים 126-7. ↑
4. הקארמה של השקריות מאת רודולף שטיינר, כרך 2, Rudolf Steiner Press, לונדון 1992, עמוד 212. ↑
5. עליית האנטגוניזם האנגלו-גרמני מאת פול קנדי – Paul Kennedy, Allen & Unwin, לונדון 1980, עמוד 280. ↑
6. המסמך המקורי יכול להימצא בארכיון המדינה (Staatsarchiv), וינה. ↑
7. הקארמה של השקריות כרך 2, עמוד 78. ↑
8. הקארמה של השקריות כרך 2, עמוד 130. ↑
9. האתגר של התקופה מאת רודולף שטיינר, The Challenge of the Times, Anthroposophic Press, ניו-יורק, ללא תאריך. http://uncletaz.com/times ↑
10. הקארמה של השקריות מאת רודולף שטיינר, כרך 2, עמודים 222-3. ↑