הקארמה של השקריות – כרך א – 05

הקארמה של השקריות - כרך א

רודולף שטיינר

GA 173

תרגום מגרמנית לאנגלית ע" יוהנה קוליס

תרגום לעברית: בן ציון פורת

עיקרי ההרצאה החמישית: שאלת הנחיצות באירועי העולם. ברוקס אדאמס אודות ההתפתחות של אומות. האוטופיה של תומאס מור. קארל הגדול, דאנטה, ונציה, קונטרה-רפורמציה. התאחדות איטליה ויחסיה למרכז אירופה וצרפת. הברית המשולשת. סיפוח בוסניה ע"י אוסטריה, הרצח בסאריבו. 1988 ו – 1914.

הנוסח המקורי של ההרצאה באתר האינטרנט האמריקאי Rudolf Steiner Archive:

http://wn.rsarchive.org/Lectures/GA173/English/RSP1988/19161216p01.html

הרצאה חמישית

דורנאך, 16 בדצמבר, 1916

אם לא היינו חברה שמשימתה היא להתבונן בכול הדברים מנקודת המבט של ידע יותר עמוק, למעשה ידע רוחי עמוק, הייתי בוודאי מביא כעת לסיומם את הדיונים שהיו לנו אשר התבקשו מכול כך הרבה כיוונים שונים. אם זה היה עניין של דבר כלשהו השונה מידע עמוק, אזי השיחות הללו היו לבטח מושהות עד לזמן כזה שבו תוצאות האירועים החשובים[1] המתרחשים כעת היו ידועות.

אני מאמין, ללא ספק, שכל נפש הדואגת ברצינות ובכנות לרווחת המין האנושי ממתינה בנשימה עצורה לתוצאות הימים הספורים הבאים. העובדות יראו אם מקורות מסוימים ממה שכינינו פריפריה, ההיקף, מסוגלים לחזור מספיק להגיון נורמלי. והיה והם לא, כל האנושות – וגם בעתיד – צפויה להאמין שנלחמים למען שלום ע"י דחיית ומניעת האפשרות של השגת שלום מוקדם יחסית. אם העניינים ימשיכו לנוע בכיוון שנראה שקולות מסוימים בעיתונות מניחים – למרות שאף צופה רציני עדיין לא ישקול הנחה כזאת – אזי אף אחד לא יהיה חייב יותר אפילו להעמיד פנים שהוא מאמין שיש שמץ של כנות בכול אותם נאומים המצהירים על שלום או אפילו על זכויות האומות. בעתיד הקרוב תהיה ההזדמנות לעולם להחליט בהכרה מלאה אם לראות את הצהרות השלום כשגויות ולא אמיתיות ועדיין להמשיך למצוא אותן משמעותיות, או לפנות לאמת.

אנחנו, בכול אופן, עומדים על יסודות של ידע עמוק יותר, ולכן לא קיים צורך עבורנו לקטוע את תצפיותינו. אנחנו מחפשים את האמת, ואמת חייבת להימצא בכול מחיר. כי האמת לעולם אינה יכולה להזיק באופן חמור או לפעול בצורה מזיקה.

היום בכוונתי להניח בפני נפשותיכם עניינים מסוימים שיתנו לנו את ההזדמנות לעשות את שיפוטנו מוצדק במספר כיוונים. בשום פנים אינני רוצה להשפיע על נקודת המבט של מישהו ולא על שיפוטו; כי אנחנו מעוניינים להסתכל במבט שקט על העובדות של המישור הפיזי, כמו גם על העובדות והדחפים של עולם הרוח. לפני זמן מה אמרתי ששאלת הנחיצות באירועי עולם חייבת להיבדק בקפידה, אפילו נוכח האירועים הכואבים ביותר. אבל אנתרופוסופיה לעולם לא תעשה אותנו לפטליסטים, במובן שאנו מדברים על נחיצות כגורל שאנו חייבים להיכנע לו. זה מוצדק לשאול: האם האירועים הכואבים האלו חייבים להתרחש? אבל אפילו אם אנו מרגישים חייבים לענות תשובה חיובית, עדיין אין שאלה של כניעה לנחיצויות האלה בדרך פטליסטית. הייתי רוצה להתחיל בהדגמת כוונתי באמצעות השוואה.

הבה נניח ששני אנשים מתווכחים על כמה טוב יהיה היבול בשנה הבאה באזור מסוים. האחד אומר: היבול יהיה תלוי באילוצים הנקבעים כעת ע"י הטבע. הוא מונה את כל האילוצים – מזג האוויר, וכול התנאים האחרים שהנם פחות או יותר חופשיים מרצון האדם. האחר יכול להתנגד: הנך צודק, כל זה קיים; אך מה שעלינו לעשות זה להתבונן בשאלה המעשית של עד כמה אנו יכולים לתרום בעצמנו.

אזי זה הרבה פחות עניין של מזג אוויר ודברים אחרים שעליהם אין לי השפעה; דאגתי העיקרית, אז, היא שברצוני למלא את חלקי ביבול השנה הבאה, כך שבחלקת האדמה שלי אזרע את הזרעים המשובחים ביותר שאני יכול למצוא. יהיו אשר יהיו הגורמים האחרים, תפקידי הוא לזרוע את הזרעים הטובים ביותר שאפשר, ואעשה כל מאמץ לעשות זאת. האדם הראשון יכול להיות פטליסט; השני יכול לא להכחיש את הסיבות לפטליזם של הראשון, אך הוא יעשה כמיטב יכולתו לזרוע את הזרעים הטובים ביותר. באותה הדרך, לכול אדם השואף להיות פיקח, זה עניין, מעל לכל, של מציאת האופן שבו הוא יכול לזרוע את הזרע הטוב ביותר.

להתפתחותה הרוחנית של האנושות הביטוי 'לזרוע את הזרע המתאים' משמעותו היא בוודאי משהו הרבה יותר מורכב מאשר המקרה בהשוואה שזה עתה ציטטתי. אין משמעותו יישומם של עקרונות מופשטים מעטים. הכוונה היא נטילת דרישות האבולוציה האנושית והכרה נכונה של מה שנחוץ ברגע הנוכחי עבור האבולוציה הזאת של האנושות. אין זה חשוב איזה מזג אוויר יהיה בשנה הבאה ואילו מכשולים ונסיבות לא רצויות עלולים להשפיע, אם האדם השני לא זורע זרעים טובים היבול יהיה רע בוודאות! לכן חשוב להכיר בכך שבהווה גאולת התפתחותו של המין האנושי דורשת תנאים מסוימים אשר, ברגע זה, רובה הגדול של האנושות מתנגד להם. אלו הם תנאים החייבים להיות כלולים בהתפתחות האנושית כדי שהתפתחות בריאה ומשגשגת תתקיים בעתיד. וחייב להיות גם מובן שאדם מוצא את עצמו בהווה בשלב של התפתחות אשר, בתוך מגבלות מסוימות, תלויה בו ההתמודדות עם שגיאותיו.

בזמנים קודמים זה לא היה המצב. לפני התקופה הפוסט-אטלנטית החמישית, לפני שלפחות חלק גדול של האנושות על פני האדמה הגיע להכרה מלאה בחירותו, כוחות רוחיים אלוהיים התערבו בהתפתחות הארצית, וניתן להבחין באופן ברור שההתערבות הזאת של כוחות רוחיים אלוהיים הורגשה ע"י בני אדם. כיום, מה שחשוב זה להראות לאנושות כיצד אפשר להגיע לראיה חודרת מסוימת, ומעל לכל, כיצד לעצב שיפוט בריא העולה בקנה אחד עם התנאים הנדרשים להתפתחות האדם. העובדה שישנה התנגדות לשיפוט הזה היא אחת הסיבות העמוקות לאירועים הכואבים הנוכחיים.

שאלה אחרת שנצטרך לשקול במשך הימים הספורים הבאים היא מדוע בני אדם לא פנו לנטיות יותר רוחיות לפני מספר שנים. כי אם הם היו עושים זאת המצב המכאיב כיום לבטח לא היה מתעורר. הבה נדחה זאת עוד מעט ונחזור לזה ייתכן מחר או ביום שאחריו. מעל לכל, הבה ונאחז בידע שהאירועים המכאיבים הגיעו בעיקר כתוצאה של דחייה זאת של קשרי האדם עם עולם הרוח. אירועים נוכחיים יכולים להיות מתוארים כקארמה של מטריאליזם. אך הביטוי הזה 'קארמה של מטריאליזם' חייב לא להילקח כאמירה ריקה; הוא חייב להיות מובן בדרך הנכונה.

הבנות עמוקות הנחוצות כל כך עלו על פני השטח רק באקראי במשך שנות חיינו – עשרות השנים האחרונות של המאה התשע-עשרה ועשרות השנים הראשונות של המאה העשרים. בוודאי שהבנות אחדות – והרבה תלוי בהתבוננויות חודרות – נוצקו בקרב האנושות. יתר על כן, הניסיון נעשה לצקת אותן באופן כזה שיכלול בו מספר ניכר של אנשים. אך, כרגע, מסיבות שיוזכרו מאוחר יותר, אנשים מתנגדים מאד לכול סוג של תובנה גבוהה, מבוססת רוחית.

ברצוני לציין כעת ספר שהופיע לפני שנים. הנכם יכולים כמובן להגיד: ספרים רבים מוצאים לאור, אם כך מדוע זהו ספר כל כך משמעותי? לכל היותר, ספר יכול רק לתת לאנשים הדרכה תיאורטית כלשהי, וישועת העולם לבטח אינה תלויה בכך שיקראו אותו או לא. הרשו לי להגיד לכם שיש יותר בעניין מאשר יכול להיות מצופה אם רעיונות ותובנות מסוימים מופצים. הביטו בנפשכם פעם נוספת במה שאמרתי לכם במשך שתיים או שלוש ההרצאות האחרונות ותהיו מסוגלים להודות שזה כך.

הספר שאני מתכוון אליו הוצא לאור באמריקה והסופר הוא ברוקס אדמס.[2] כאשר הספר הופיע לפני כל אותן השנים זה נראה לי כאחד הגילויים החשובים ביותר של תובנה אנושית חדשה. אף-על-פי שאופן הצגתו לעולם התקלקל כי הוא כלל הקדמה מאת הנשיא לשעבר רוזוולט[3], אחד מגדולי מפריחי הסיסמאות בימינו, בכל זאת הרעיונות בספר הזה מאת ברוקס אדמס יכלו להביא הארה במובן הרחב ביותר של המלה. גורם אחר שיש להביאו בחשבון בקשר לחיי התרבות האירופאיים היה שתרגום גרמני של הספר הזה יצא לאור על-ידי מו"ל שאודותיו היה ידוע שהוא משרת זרמים רוחיים ידועים בבירור, זרמים עוינים ומזיקים בהחלט, לדוגמה לחברה האנתרופוסופית שלנו. אך לא זה מה שחשוב. מה שתמיד חשוב זה להיות קשוב לעובדה שזה משמעותי אם רעיונות מסוימים מוצגים לעולם תחת הדגל הראוי מסוג זה. יש הבדל גדול אם ספר מוצא לאור על-ידי, נאמר, קוטאש ורלאך (Cotta'sche Verlag), הוצאת ספרים מכובדת שפשוט מוציאה לאור ספרים או, כמו במקרה של הספר הנדון, על-ידי מוציא לאור המפרסם ספרים המשרתים את מטרותיה של חברה מסוימת. יש הבדל גדול מאד בין עיסוק פשוט בספרות לבין עיסוק בדחפים מוגדרים מסוימים

מה יש בספר הזה מאת ברוקס אדמס? הרשו לי ראשית לגלות רק את הרעיונות העיקריים המובלטים, שאני חייב להגיד, מובאים באופן כללי, מופשט ובחובבנות יתרה שחשיבותם יכולה להיות מובנת רק באמריקה. עדיין זה חשוב לדעת שציפור כזאת עפה מנקודה מסוימת זאת. ברוקס אדמס אומר למעשה: יש בעולם אומות שונות שהתפתחו לאט במשך זמן רב. בהתפתחותם של העמים האלה ניתן לגלות גם עליה וגם נפילה: הם נולדים, הם עוברים דרך ילדות, נעורים, בגרות וזקנה, ואז הם נעלמים.

זה, עבור ההתחלה, לא אמת עמוקה אלא רק מסגרת. בכל אופן, למה שברוקס אדמס ממשיך לפתח בקשר לאבולוציה של העמים האלה בדרך של חוקי התפתחות יש לבטח משמעות מסוימת. ניתן להבחין, הוא אומר, שבתקופת נערותם העמים האלה מפתחים בהכרח שתי נטיות השייכות זו לזו. כדי לחדור כראוי לרעיונות כגון אלה של ברוקס אדמס אנו חייבים, כמובן, להבדיל לחלוטין בין עם ככזה לבין בן האדם האינדיבידואלי; וגם עלינו לא לערבב את המושג מדינה עם המושג עם. כך, ברוקס אדמס מייחס מאפיינים מסוימים לתקופת התפתחות מסוימת של עם והוא גם מביא בחשבון שהתכונות האלה קשורות יחדיו. לדעתו לעמים אחדים, בתקופת נערותם, יש את היכולת לדמיין, את היכולת ליצור דימויים רוחניים, שבעיקר, נמשכים מבפנים. הם חייבים את מוצאם לדמיון היצירתי ולא לשיקולים כגון אלה של מה שאנו מכנים כיום מדע, הם נמשכים מהכוחות היצירתיים הפנימיים של הישות האנושית. תכונת הדמיון היצירתי היא, לפי ברוקס אדמס, קשורה בהכרח לאחרת: העמים האלה הם לוחמניים. שתי התכונות הייחודיות, הדמיון היצירתי והנטייה המלחמתית, קשורות באופן בלתי נפרד בעמים האלה. ברוקס אדמס מתייחס לכך כאל חוק טבע בחיי הרוח של העמים האלה. עמים שהנם גם בעלי דמיון פורה וגם לוחמניים הם, כאילו, סוג מיוחד.

בניגוד לעמים האלה השייכים לסוג המדמה והלוחמני ישנם, אומר ברוקס אדמס, עמים מסוג אחר. כאן, דמיון יצירתי אינו שולט יותר, כי זה התפתח כבר למשהו שאנו יכולים לכנות שיפוט מדעי מיושב. עמים שיש להם את תכונת השיפוט המדעי המיושב אינם לוחמניים מטבעם, הם תעשייתיים ומסחריים. שני המאפיינים האלה – אנחנו מדברים על עמים, לא על אינדיבידואלים – קשורים ביחד: המדעי והמסחרי (כי תעשייה היא פשוט בסיס למסחר). לכן, ישנם עמים שהנם מדעיים ומסחריים, ועמים שהם מדמיינים ושוחרי מלחמה.

כרגע אין ברצוני לבקר את הרעיונות האלה אלא רק לציין שלפני שנים דעה זו הציגה את עצמה, גם אם בדרך חובבנית, מעל אדמה אמריקאית: היזהרו מלהאמין שכל האנושות יכולה להימדד באותו קנה המידה! אל תדמיינו שאותם האידיאלים יכולים להיות קבועים לכל אומה! ציינו לעצמכם שאפשר להביא בחשבון רק מה שמבוסס על אבולוציה, זאת אומרת שאי אפשר לצפות שעם כמו הסלבים, שבאופיים הם בעלי דמיון פורה, יהיו בלתי-לוחמניים! אלו מכם שקוראים את ספרו של ברוקס אדמס בתשומת לב, בבקשה שימו לב במיוחד לדוגמה האחרונה הזאת. שיפוט חייב להתבסס, לא על רשמים חיצוניים אלא על ערכים פנימיים, קירבה פנימית.

הספר שטחי ולו רק מהסיבה שידע כזה, אם זה בכלל מבוטא, צריך לבוא לידי ביטוי רק על בסיס התבוננויות רוחיות. כל עוד יש חוסר בהתבוננויות רוחיות, דעות על האבולוציה של המין האנושי – שכמובן מושפעת על-ידי פעולת כוחות רוחיים הן חד-צדדיות. מעל לכל, אמת גדולה מושמטת: על המישור הפיזי אנו עומדים בתוך תחום של מאיה ביחס לאירועים כמו גם לרצונם של בני אדם. ברגע שמתייחסים למאיה, לא כמאיה אלא כאל מציאות, אנו חייבים ליפול לטעות. ברגע שאנחנו נכשלים במתן תשומת לב הולמת להתפתחויות בתוך מאיה ומה שדומה להתפתחות בתוך מאיה, אנחנו כבר מתייחסים למאיה כאל מציאות.

אם זה לא היה שטותי זה היה יכול להיות נאה מאד, לדוגמה, לחיות בעונה של אביב תמידי, מוקף לנצח בחיים פורחים, מלבלבים, מתפתחים. מדוע בוראי היקום לא הסדירו את הדברים כך שיהיו לנו חיים נובטים, מתפתחים לנצח? למה הצבעונים היפים, החבצלות והוורדים חייבים לנבול ולהירקב? התשובה פשוטה מאד: הם חייבים לנבול ולהירקב כדי שיוכלו לפרוח שוב! כל עוד שאנו עומדים על המישור הפיזי זה חייב להיות ברור לנו שהאחד אינו יכול להיות ללא השני – לאמיתו של דבר, שהאחד נמצא שם למען השני, ויש אמת עמוקה במימרתו של גתה שהטבע ברא מוות כדי שיהיו הרבה מאד חיים[4]. מאחר והעולם הפיזי הוא מאיה אין שיווי משקל כול עוד אנחנו בעולם הפיזי; איזון יכול להתרחש רק אם נרומם את עצמנו מהעולם הפיזי לעולם הרוחי. האיזון הזה שונה מהאיזון שהיינו מצפים לו כל עוד אנו תופסים את העולם הפיזי כמציאות. כך זה נחוץ לבוא לידיעת חוקי המאיה, וללמוד שבתוך מאיה לעולם לא יכול להימצא איזון, אם על-ידי אדם או באמצעות ישות אחרת, אם מאיה לא שזורה עם משהו שנמצא מחוץ למאיה אבל בתוך מציאות רוחית.

כך, מעל לכל, חשוב תמיד להכיר מאיה כמאיה, להגיע להבנת משמעות הדבר שצמיחה ושגשוג חייבים להיות מלווים בדעיכה. במקרה של טבע זה קל להודות, כי אנו רואים לנגד ענינו את העובדות שאנחנו חייבים להכיר. יהיה זה קל לגרום למישהו להבין שבקיץ וסתיו 1917 יבשילו הפירות שנזרעו בעונת הזריעה של השנה הקודמת. אם נזרעים זרעים גרועים, ודאי שיאספו פירות גרועים. כך שניטה לתת תשומת לב לאיכותם של זרעים ולא נרשה לעצמנו להיות מוטעים כל כך בקלות על-ידי מאיה, כפי שאנו בתחומי חיי אנוש אחרים שבהם דברים הרבה יותר מואפלים.

מי שמצביע בדרך דומה, בקשר לחיי אומות, על ההשפעה של זריעה גרועה על הפרי המבשיל, יתקל מיד בדעות קדומות. אלו יכולות, לדוגמה, להתבטא כדלהלן: אני יכול להציע למישהו שלא יהיה מופתע מיבולו הגרוע מאחר שזרעיו היו גרועים בשעת זריעתם; הוא יכול להשיב שאלו היו זרעיו ושאני פוגע ברגשותיו על-ידי אמירת דברים רעים אודותיהם. אבל אין לי כוונה לפגוע ברגשותיו, כי איכותם הירודה של זרעיו יכולה להיגרם כלל לא בגללו. זאת לא שאלה של פגיעה ברגשותיו של מישהו אלא יותר של קביעת עובדה בלתי משוחדת. הקשר בינו לבין זרעי תבואתו אינו עניין של שיפוט עבורי; זהו עניינו ואני מותיר לו את כולו. אבל כדי לדעת את העובדות הענייניות יש צורך לבחון את זרעי התבואה מקרוב מאד ולהתייצב מול מה שבאמת ביסוד האירועים. אם, במעשה זה, אנו יכולים לשמור על מידה נאותה של אובייקטיביות, זה יכול אפילו להיות מועיל לזורע. אכן, הרווח עבורו יכול להיות ניכר אם אנו מצליחים להבהיר לו את הקשר שבין הקציר לזריעה. מה שברצוני להבהיר לכם זה חשיבות הצגת המחשבות בכיוון הנכון, ושל חיפוש אחריהן בדרך הנכונה.

לאחר המבוא הזה, ברצוני לחזור כברת דרך בהיסטוריה. הסיבה לכך תתבהר לכם במהרה. כבר הפניתי את תשומת לבכם במהלך הרצאות כאן למלך אנגליה שמילא תפקיד חשוב לאנגליה בתחום של מאיה, ביחס להתפתחות דתית: הנרי השמיני[5]. כפי שהנכם יודעים, הוא הצטיין בהתפטרות מנשותיו, אשר מהן היה לו מספר ניכר. הייתה לו התעוזה להיפרד מהאפיפיור שלא רצה לפרק אחד מנישואיו. סירוב זה על-ידי האפיפיור נתן להנרי השמיני את האומץ להקים דת חדשה לכל אנגליה, ככל שזה היה תלוי בו. כבר דיברנו על כך בהזדמנות אחרת.

בעת שלטונו של הנרי השמיני חי תומס מור הגדול והמפורסם[6]. הוא היה אדם של רוחניות עילאית, לאמיתו של דבר של רוחניות שווה, לדוגמה, לאדם דגול אחר, לפיקו דלה מירנדולה[7], כמו גם לאישים בולטים אחרים של אותה התקופה. תומס מור היה רוח מוארת, ואף-על-פי כן, למרות ראייתו החודרת המוארת, הוא נהיה השופט העליון של הנרי השמיני ולא בז להנרי עצמו. אוכיח לכם מיד שהוא לא גינה את הנרי השמיני. הוא היה רוח שהאינסטינקט המואר שלו נתן לו את האפשרות לקבל מאיה כמאיה. עדיין, כפיקו דלה מירנדולה, הוא היה אדם אדוק. הוא לא היה אדוק לפי דרכו של הנרי השמיני, לא לפי דרכו של האפיפיור, הוא היה אדם רציני ומאמין אמיתי ומנקודת מבטו דחה את כל הדחפים והניסיונות לרפורמציה שהחלו להבליח בזמנו.

במובן מסוים היה תומס מור בן נאמן של הכנסייה הקתולית, ואף-על-פי שהנרי השמיני, שהוא היה כבר השופט העליון שלו, היה מכבד אותו בכל כבוד אפשרי אם הוא היה נענה לרצונותיו, מור המשיך לסרב לפנות לדת חדשה רק בגלל שהנרי פשוט רצה להינשא לאישה חדשה. לכן הוא לא רק נושל ממעמדו, הוא נידון למוות, ורישומי ההליך המשפטי שהגיעו לשיאם בגזר דין מוות הנם מעניינים באופן יוצא מן הכלל ואופייניים מאד לאותה התקופה. הנוסח של המשפט שדן את תומס מור למוות הנו בלתי רגיל במיוחד.

רובכם יודעים, מאחר וזה יצא לאור זה מכבר בספרים חילוניים, שבמסדר הבונים החופשיים העלייה דרך הדרגות השונות קשורה לנוסחאות שכוללות גם את אופן המוות המצפה לאלו שיכשלו בשמירת הסודות של דרגה מסוימת. זה מוצהר שבתנאים מסוימים המועמד יהיה חייב למות מוות איום ונורא; לדוגמה, במקרה של אחת מהדרגות, גופו ינותח ויפתח ואפרו יפוזר לארבע כנפות הארץ. דברים אלה, כמו שאמרתי זה עתה, הנם כעת נושאם של כתבים חילוניים רבים. ובכן גזר הדין שנגזר על תומס מור חופף בדיוק עם הנוסחה ביחס לדרגה מסוימת של הבונים החופשיים: הוא הוצא להורג בשיטה הבלתי אנושית ביותר. עדיין לא היה די רק בכך. גופו היה נועד להיות מחולק לחלקים רבים כמספר נקודות המצפן והחלקים היו נועדו להיות מפוזרים לכל אותם הכיוונים. חלק מגזר הדין באמת הוצא לפועל בדיוק באופן הזה.

קחו בחשבון שהאירוע הזה התרחש בתחילת התקופה הפוסט-אטלנטית החמישית. תומס מור נולד במחצית השנייה של המאה החמש-עשרה ומת במחצית הראשונה של המאה השש-עשרה. אנחנו יכולים לשאול לכן האם כל מה שהוא עשה היה סירובו להישבע למלך שבועת עליונות – זאת אומרת, סירוב להכיר בכך שהכנסייה האנגלית הייתה עצמאית מהאפיפיור ונשלטה במקומו על-ידי מלך אנגליה. האם זה באמת כל מה שהוא עשה?

הבה ונפנה כעת לדבר החשוב ביותר שהוא עשה, דהיינו משהו אשר, אפילו כיום, יכולה להיות לו המשמעות הגדולה ביותר למישהו המתבונן בו בהגינות. תומס מור כתב את הספר אוטופיה. אודות הצורה הטובה ביותר של מדינה והאי החדש אוטופיה[8]. החלק המרכזי של הספר הזה עוסק במוסדות על האי אוטופיה, שמשמעותו היא 'אין מקום', או 'לא מקום'. אם ניגש אל הספר מתוך הבנת הכוונה שיועדה לו ע"י תומס מור, נגלה שאוטופיה מהווה הרבה יותר עבורו מאשר אי דמיוני בעולם החיצוני הפיסי. עלינו לא להיות טיפשים ולהניח שמור כתב את הספר פשוט כסיפור דמיוני. תומאס מור לא יכול להימנות כאחד מהאוטופיים. הוא לא רצה להציג בפני אנשים אגדה דמיונית כלשהי; הוא רצה להגיד הרבה יותר מזה, ככל שזה היה אפשרי בימיו.

חלקו העיקרי של הספר עוסק באוטופיה, אך יש לו הקדמה מפורטת מאד. זה מסביר לנו מדוע מור כתב את הספר. ישנה פסקה חשובה שברצוני להביאה לתשומת לבכם, כך שתוכלו לראות שהוא לא תעב את הנרי השמיני. היא מתחילה כך:

"לאחרונה היה הבדל השקפות רציני מאד בין המומחה הגדול באומנות השלטון, הוד מלכותו הבלתי מנוצח, המלך הנרי השמיני של אנגליה, והוד רוממותו, הנסיך צ'ארלס מקסטיליה. הוד מלכותו שלח אותי לפלנדריה לדון וליישב את העניין."

בעודו בפלנדריה כשגריר של הנרי השמיני, שאותו הוא מכנה מואר ומלך גדול, הוא פוגש אדם שהוא מעריך כנבון במידה יוצאת מן הכלל – רוחנית, חשוב באופן מיוחד. כך הוא שואל אותו: מאחר והנך יודע כל כך הרבה ויכול להעריך דברים כהווייתם באופן מדויק כל כך, מדוע אינך פורס את הבנותיך העמוקות בפני נסיך כלשהו? כי מור לוקח בחשבון שרוב האנשים שבשירותם של נסיכים אינם בעלי מעוף במיוחד, וטובה גדולה תצמח ויתרונות יוכלו לנבוע לעולם אם אנשים מלאי השראה כאלה יציבו את עצמם בשירותם של הנסיכים. כעת השני עונה לו: זה יהיה חסר תועלת, כי אם הייתי מפרסם את השקפותיי במסגרת כהונה בתפקיד זה או אחר, הייתי הופך את האחרים ללא פיקחים; במקום זאת הם היו מדיחים אותי במהרה. כדי להדגיש שהאיש הזה, שעמו הוא בעצמו לא יכול היה להסכים, היה קיים באמת, תומס מור מוסיף: פגשתי את אותו האדם בחברה מגוונת ביותר והוא אמר לנו כיצד הוא ניסה פעם להציג את השקפותיו בחברה אחרת.

זאת רק הקדמה לאוטופיה; מור מתכוון למשהו מעבר לזה. יש לנו את המצב הנדיר שבו תומס מור רוצה לבטא ביקורת על אנגליה של אותם הזמנים, אנגליה של המעבר מהמאה החמש-עשרה למאה השש-עשרה; השופט העליון רוצה לבקר את אנגליה. למותר לציין שמישהו שחושב כמו תומס מור לא היה מתחיל בביקורת של משהו מופשט. בדברו על אנגליה הוא יודע שהעם האנגלי אינו זהה עם מה שמשתמע מארגון המדינה האנגלית. הוא יודע זאת היטב והוא יודע גם שהמדינה אינה משהו מופשט אלא שהיא מורכבת מאינדיבידואלים, ושהעם האנגלי לא כלול בביקורת כלשהי שיכולה להיות מבוטאת אודות פעולותיהם של האינדיבידואלים האלה שבהם תלויים כול ההיבטים החשובים יותר של אנגליה. כך מנצל תומס מור את נקודת המוצא הטובה ביותר לדיון מעשי, כי זה לבטח אינו מעשי, אלא רק חסר משמעות, להגיד: אנגליה היא כך, גרמניה היא כזאת, איטליה כמו האחרות – וכן הלאה, להגיד זאת זה להגיד לא כלום.

ובכן, במסגרת של חברה יותר גדולה, מור מביא את האדם הנבון, המואר הזה, לקשר עם מישהו שהנו עורך דין מצוין, מישהו שהעולם מעריך כ'עורך דין מצוין', והשניים האלה – האדם המואר והעורך דין המצוין בעיני העולם – נכנסים לדיון על תורת המשפט האנגלית. תורת המשפט האנגלית הייתה אז כמובן לא כפי שהיא כיום, אבל אין זה משנה: התקופה הפוסט-אטלנטית החמישית החלה זה עתה. האיש הנבון והמואר חשב שזה טיפשי באופן בלתי רגיל להמשיך להתנהג נגד גנבים בדרך שנחשבה ראויה באנגליה באותו הזמן. אדם זה, שראה את אוטופיה ומתאר אותה מאוחר יותר, חשב שכל הדרך שבה מתייחסים לשוד ונושאים אחרים אינה פקחית כלל. הוא חשב שהסיבה העמוקה להתנהגות כזאת צריכה להיחקר. כך הוא הגיע לדחיית כל ההשקפות של אותה העת ביחס לגישתם של אנשים לגנבים. העורך דין המצוין, כמובן, לא היה יכול להבינו כלל. הבה ונעסיק את עצמנו כעת מעט עם הטיעונים של אותו אדם הנבון – לא אלו של העורך דין המצוין. הוא אומר:

"אירע פעם אחת שסעדתי עם הקרדינל כאשר עורך דין אנגלי מסוים היה שם. אני שוכח כיצד הנושא עלה, אך הוא דיבר בהתלהבות רבה אודות האמצעים החמורים שננקטו אז נגד גנבים. “אנחנו תולים אותם בכל מקום,” אמר, "ראיתי כעשרים על גרדום אחד. וזה מה שאני מוצא כל כך מוזר. בהתחשב בכך שכמה מעטים מהם נמלטים מזה, מדוע אנחנו מוטרדים מכל כך הרבה גנבים?” “מה משונה בזה?” שאלתי – כי מעולם לא היססתי להתבטא בחופשיות בפני הקרדינל."

כעת הקשיבו לדברי האדם הנבון!

“השיטה הזאת של התנהגות עם גנבים היא גם בלתי-צודקת וגם אינה רצויה חברתית: כעונש היא חמורה מידי, וכגורם מרתיע היא כלל אינה יעילה. גנבות קטנות אינן רעות דיין כדי להיות ראויים לעונש מוות, ואין עונש על פני האדמה שיעצור אנשים מלגנוב, אם זאת היא דרכם היחידה להשגת מזון. ביחס לזה, אתם האנגלים, כמו רוב האומות האחרות, מזכירים לי מנהלי בית ספר לא מוכשרים, המעדיפים את הלקאת תלמידיהם בכדי לחנכם. במקום הטלת העונשים האיומים האלה, יהיה זה הרבה יותר לעניין לספק לכל אחד אמצעי מחיה כלשהם, כך שאף אחד לא יאלץ לחיות תחת הצורך המפחיד של להיות גנב ואחר כך להיות גוויה.” יש כבר אספקה מתאימה לכך,” השיב עורך הדין. ישנן עבודות בשפע הפתוחות בפניהם. ישנה תמיד עבודת האדמה. הם היו יכולים להרוויח בקלות כדי קיום הוגן אם הם היו רוצים, אך הם בוחרים בכוונה להיות פושעים.” "אינך יכול להיפטר מזה ככה", אמרתי'.

זהו שוב האדם הנבון.

“הבה נתעלם, לצורך הדיון, מהמקרה של חייל בעל מום, שאיבד זרוע בשירותם של מלך וארץ, במולדת או מעבר לים – ייתכן בקרב עם מורדי קורנוול, או אולי לא מזמן, בעת קרב בצרפת. כאשר הוא שב הביתה, הוא מוצא שפיזית הוא אינו מסוגל יותר לעסוק במשלח ידו הקודם, ומבוגר מכדי ללמוד חדש. אך כפי שאמרתי, הבה ונשכח אותו, מאחר והמלחמה היא רק תופעה לא קבועה. הבה ונדבוק בסוג של דבר שמתחולל כל יום.

טוב, ראשית ישנם בני אצולה רבים מאד החיים כבטלנים על עבודתם של אנשים אחרים, במילים אחרות, מאריסיהם, ומתמידים בהקזת דמם עד תום על-ידי העלאה מתמדת של דמי החכירה שלהם. כי זהו הידע היחיד שלהם בכלכלה מעשית – אחרת הם היו נהרסים מיד עקב פזרנותם. אך הם אינם מסופקים מהשארות בטלנים בעצמם ומקיפים את עצמם בהרבה מאד משרתים בטלנים כמותם, שמעולם לא חונכו לדרך כלשהי של פרנסה.

ברגע שאדונם מת, או שהם בעצמם חולים, הם מפוטרים מיד – כי האצילים האלה אוהדים הרבה יותר בטלנות מחולי, ויורשיהם לעתים קרובות אינם יכולים להרשות לעצמם להתמיד בקיום מוסדות גדולים כאלה.

כעת משרת מפוטר צפוי לרעב אלים, אם אינו משתמש באלימות. כי מהי החלופה? הוא יכול, בוודאי, לשוטט עד שבגדיו וגופו יהיו שניהם בלים, ולא יוותר ממנו דבר פרט לגוש סמרטוטים ופצעים. אבל במצבו הזה שום אדון לא ישפיל את עצמו ויעסיק אותו, ואף איכר לא יכול להסתכן בכך – כי מי יכול להיות פחות מתאים לשרת אדם עני בנאמנות, להגיר זעה עם מעדר ולעדור תמורת שכר אביונים ותזונה מצומצמת שבקושי מספיקה, מאדם שחונך כשהוא מוקף במותרות, ורגיל להתרברב סביב במדי צבא, מסתכל מלמעלה על כל אחד אחר בסביבתו?”

"אך זהו בדיוק סוג האנשים שעלינו לעודד,” השיב עורך הדין. “בעת מלחמה הוא מהווה את עמוד השדרה של הצבא, פשוט כי יש לו רוח עזה וכבוד-עצמי הרבה יותר מסוחר רגיל או פועל בחווה.”

"הנך יכול גם להגיד,” עניתי,'

כעת דיבר שוב האדם הנבון.

“באשר למטרות של מלחמה עליך לעודד גניבה. טוב, לעולם לא יהיה לך מחסור בגנבים, כל עוד יש לך אנשים כאלה סביבך. וכמובן, הנך צודק לחלוטין גנבים מהווים חיילים יעילים מאד, וחיילים נהיים גנבים נמרצים מאד. לשני המקצועות יש הרבה משותף. בכל אופן, הצרה אינה מוגבלת לאנגליה, למרות שהנכם סובלים ממנה מאד. זאת למעשה מגיפה כלל-עולמית.

צרפת, לדוגמה, סובלת מצורה אפילו יותר מרגיזה שלה. שם כל הארץ מוצפת אפילו בימי שלום – אם הנכם יכולים לקרוא לזה כך – על-ידי שכירי חרב שהובאו לשם מסיבה דומה מאד לזו שנתת לתמיכה במשרתים עצלים. הנך רואה, המומחים החליטו, לטובת בטחון הציבור, שהם חייבים שיהיה להם צבא קבע חזק, מורכב בעיקר מחיילים ותיקים – כי יש להם כל כך מעט אמון במגויסים חדשים שהם בכוונה פותחים במלחמות כדי לאמן את החיילים, ולתת להם לשסף גרונות רק כדי לשמור אותם בכושר, כפי שסלוסט[9] מתאר זאת יפה.

כך למדה צרפת מניסיון מר עד כמה זה מסוכן לשמור את חיות המחמד הפראיות, אבל יש שפע של דוגמאות-מאלפות בהיסטוריה של רומא, קרתגו, סוריה, וארצות רבות אחרות. שוב ושוב צבאות קבועים ניצלו הזדמנות כלשהי להפיל את הממשלה שהעסיקה אותם, הרסו את שטחה, והשמידו את עריה. ולמרות זאת זה לגמרי לא נחוץ. זה מספיק ברור מהעובדה שלמרות כל האימון הצבאי המוגבר הצרפתים אינם יכולים לעתים קרובות לטעון שגברו על מגויסי המלחמה שלכם – לא אדגיש זאת בתוקף יותר מזה, מחשש שאראה מחניף לחברה הנוכחית.”

כך אומר השופט העליון, תומס מור. עלינו לעשות מעט יותר מלהעתיק את דבריו אז אודות עניי צרפת. הנכם יכולים להשתמש במילים האלה כדי לנסח את המשפטים היפים ביותר להעניקם לשרים האנגליים כך שהם יצאו בחריפות נגד 'מיליטריזם פרוסי'. אבל הדברים האלה נאמרו בתחילת התקופה הפוסט-אטלנטית החמישית, וייתכן שהסמיכות של הפטפוט של היום עם מה שמונח בתחילת הכל עלול לפגוע ברגשות במקומות מסוימים.

הנכם רואים, תומס מור נותן לנו להקשיב למילותיה של אישיות המשתדלת להגיע לעומקם של דברים, ויתר על כן, בדרך שיכולה להיות לא נעימה לאחדים, גם אם הנגיעה בנושאים היא שטחית בלבד. הוא ממשיך:

“ אינני רואה כיצד זה אפשרי שבאינטרס הציבורי תהיה הערכות למלחמה, שאינך צריך אלא אם הנך רוצה, על-ידי קיום אין ספור מפירי שלום – כאשר שלום חשוב כל כך לאין שיעור.

אך זהו לא הדבר היחיד הכופה על אנשים לגנוב. ישנם גורמים אחרים הפועלים שחייבים, לדעתי, להיות מיוחדים לארצך.” '

כך מדבר האדם שחזר מאוטופיה.

' “ ומה הם?” שאל הקרדינל.'

משתתף חדש בשיחה.

' “ כבשה,”, אמרתי לו.” יצורים רגועים אלה, שהיו רגילים לצרוך כל כך מעט מזון, פיתחו כעת לכאורה תיאבון עצום, והפכו להיות אוכלי אדם. שדות, בתים, עיירות, כל דבר נבלע בלועותיהם. להגיד זאת יותר בפשטות, באותם אזורים של הממלכה שבהם מיוצר הצמר המשובח ביותר, וכך גם היקר ביותר, האצילים והאדונים, שלא להזכיר ראשי מנזרים קדושים אחדים, פיתחו חוסר סיפוק מההכנסה שקודמיהם הרוויחו מהאחוזות. הם אינם מסופקים יותר מניהול חיי בטלה נוחים, שאינם מועילים לחברה – גם הם חייבים לגרום נזק באופן פעיל, על-ידי סגירת כל האדמות שהם יכולים למרעה, והותרת מאומה לעיבוד חקלאי. הם אפילו הורסים בתים ומחריבים ערים שלמות – מחוץ, כמובן, לכנסיות, שהם משמרים לשימוש כדירי כבשים. כאילו שהם לא בזבזו עדיין די מקרקעותיהם על חורשותיהם ושמורות הציד שלהם, נפשות מהסוג הזה כבר התחילו בהריסת כל עקבות של מגורי אדם, והופכים כול פיסת קרקע חקלאית לאדמת בור. ואז מה קורה? כל אינדיבידואל רודף בצע טורף את אדמת מולדתו כגידול ממאיר, מספח שדה אחר שדה, ומגדר אלפי אקרים בגדר יחידה. התוצאה – מאות איכרים מגורשים על פי צו. הם מרומים או מאוימים לוותר על רכושם, או סובלים מהתעללות שיטתית עד שלבסוף הם חייבים למכור. בכול דרך שזה נעשה, היצורים המסכנים חייבים לצאת, גברים ונשים, בעלים ורעיות, אלמנות ויתומים, אמהות וילדים פעוטים, ביחד עם עובדיהם – שמספרם הרב אינו סימן לעושר, אלא פשוט לעובדה שלא ניתן להפעיל חוה בלי הרבה כוח אדם. הם חייבים לצאת החוצה מבתיהם שהם מכירים כל כך טוב, ואינם יכולים למצוא מקום אחר כלשהו לגור. כל מלאי רהיטיהם לא יביא מחיר גבוה, גם אם הם היו יכולים להרשות לעצמם להמתין להצעה מתאימה. אך הם אינם יכולים, כך שבוודאי שהם מקבלים מעט מאד עבורם. בזמן שהם משוטטים קצת, המעט הזה נגמר, ואז מה יש ביכולתם לעשות פרט מלגנוב – ולהיתלות כדת וכדין? כמובן, הם יכולים תמיד להיעשות יצאניות או קבצנים, אבל אפילו אז הם מועדים להיעצר כנוודים, ולהיכלא כבטלנים – כאשר אף אחד לא ייתן להם עבודה, אף על פי שירצו בה מאד. כי עבודה חקלאית היא מה שהם רגילים לה, והיכן שאין קרקע לעיבוד, אין עבודה חקלאית שיכולה להיעשות. ככלות הכל, יש צורך ברועה צאן או בקר אחד בלבד לרעות חיות בשטח שיכול להיות זקוק לכל כמות עבודה כדי לעשותו מתאים לגידול דגן. מאותה הסיבה, דגן יקר הרבה יותר במחוזות רבים.

מחיר הצמר גם הוא עלה באופן כל כך תלול עד שהטווים העניים יותר שלכם פשוט אינם מסוגלים לקנותו, דבר שמשמעותו היא שרבים יותר יושלכו מעבודה. זה חייב גם את חלקו לחובת מגיפת הרקב, שהשמידה מספר רב של כבשים מיד לאחר שהחלה המרת שטחי עיבוד לכרי מרעה. זה נראה כמעט כמו פסק דינם של בעלי האחוזות בגלל תאוות הבצע שלהם – פרט לכך שאלו הם שהיו צריכים ללקות בה במקום הכבשים. לא שהמחירים היו נופלים, כל כמה שהיו כבשים, כי שוק הכבשים נהיה, אם לא מונופול מלא – כי זה מרמז על מוכר יחיד בלבד – אז לפחות אוליגופוליה[10]. כוונתי שהוא כמעט כולו בשליטת אנשים עשירים מעטים, שאינם צריכים למכור אם אינם חושקים בכך, ולעולם אינם חושקים עד שהם מקבלים את המחיר שהם רוצים" '

אינני צריך לקרוא יותר, אלא פשוט להצביע על כך שבספר הזה תומס מור, השופט העליון, אדם בעל ההשקפות כאלו של פיקו דלה מירנדולה, מבטא ביקורת מרה באמצעות פיה של אישיות שיכולה בוודאי להיות בדויה שהייתה באוטופיה; אך הביקורת מכוונת הישר למשהו שבאמת אירע באותו הזמן. כי לאמיתו של דבר בשטחים נרחבים האנשים שעיבדו את האדמה במו ידיהם גורשו מנחלתם, שהפכה לכר מרעה לכבשים של בעלי הקרקעות שרצו להרוויח בדרך זאת ממכירת צמר.

תומס מור מצא שזה נחוץ למשוך תשומת לב לעובדה שישנם אנשים המגרשים את האוכלוסייה הכפרית מהקרקע שעיבדה כדי להעבירה לכבשים. אלו שמסוגלים לקשר תוצאה עם סיבה באופן אובייקטיבי יכולים להמשיך, על המישור הפיזי, לכיצד המבנה של המדינה האנגלית כיום כרוך בקשר עמוק עם מה שקרה בזמן ההוא בעבר והיה נתון לביקורת על-ידי תומס מור. ואם מישהו ממשיך את הנושא עם האמצעים של הרוח, שגם קיימת, אזי הוא מגלה שהאומה האנגלית אינה יכולה להיות מוחזקת כאחראית להרבה ממה שאנגליה הפוליטית חייבת להיות נחשבת אחראית. יתר על כן, אלו שהנם אחראים לאנגליה הפוליטית הנם יורשיהם – במקרה מסוים, אפילו הצאצאים האמיתיים – של אלו שהיו תחת ביקורתו של תומס מור. ישנה התפתחות רצופה שניתן לעקוב אחריה עד לאותה הנקודה. אם אנחנו מביאים דברים כאלה בחשבון נגלה ונדע שבנאומים כגון זה של רוזברי[11], שציטטתי לכם זה מכבר, ניתן לשמוע את הקולות של אלו שלפני זמן רב הרוויחו ממכירת צמר באופן המתואר. בכל מקום יש לחפש את הקשר האובייקטיבי. זוהי חובתנו העליונה להיות מובנים כהלכה בכל דרך אפשרית.

מהי משמעות האשמת מישהו ואמירה לו להיות יותר מנומס, ולא, האנגלים יחשבו כך או אחרת? זה אינו משנה כלל. מה שחשוב זה שישנם דברים מסוימים בחיינו כיום שניתן לעקוב אחריהם בחזרה לעבר למקורות מסוימים, ואת המקורות האלה יש לחפש במקומות המתאימים. אין סיבה למישהו, רק בגלל היותו אנגלי, להיחפז ולהגן על הדחפים של צאצאיהם של אלו שלפני זמן רב גרשו את האיכרים ממקומם ומביתם, נחלתם ואדמתם, כדי לקיים עדרי כבשים במקום לעבד אדמה ראויה לעיבוד. יש צורך להיעשות בקי בחוקי הסיבה והתוצאה, ולא לפטפט אודות אומה אחת או אחרת האשמות בדבר זה או אחר.

כעת לאחר שניסיתי להציג לכם קשר אופייני בין דבר מה בהווה ומשהו בעבר, הרשו לי לפנות לנקודה אחרת, כדי ליצור שוב קשר. אציג בפניכם מספר עובדות חיצוניות שישרתו את המטרה להעניק לכם יסוד שעל בסיסו ייבנה שיפוט.

סקירת אירופה בת-ימינו, למעט החלק המזרחי המיושב על-ידי הסלבים, מגלה שבחלקה הגדול היא הופיעה ממה שהיה ממלכתו של קארל הגדול במאות השמינית והתשיעית[12]. אינני מתייחס ברגע זה לקארל הגדול עצמו, לא לעובדה שיש ויכוח גדול אודותיו כיום. בוויכוח הזה על קארל הגדול יש עניין מועט כמו בוויכוח של שלושה בנים על אביהם. אם שלושה בנים רבים ביניהם, הסיבה היא לעתים קרובות ששלושתם צודקים בקראם לאדם מסוים אביהם. ודאי, שלושה עמים יוכלו לריב ביניהם לא בגלל העובדה שהם חולקים את אותו האב; נושא מריבתם הוא ככל הנראה ירושתם!

מתחום ממלכתו של קארל הגדול נבעו, בעיקר, שלושה חלקים: חלק מערבי אשר, לאחר שינויים בלתי צפויים אחדים, נהיה צרפת של היום; חלק מזרחי אשר, בעיקר, נהיה גרמניה ואוסטריה של היום, להוציא את האזורים הסלבים וההונגריים; וחלק אמצעי שנהיה בעיקר איטליה של היום. במובן הצר של הדברים, כל השלושה מוצדקים במידה שווה בהתחקותם בחזרה לעבר קארל הגדול. לעתים יש אפילו רגשות מוזרים הקובעים אם ברצונם להיות מתחקים לעבר קארל הגדול או לא. לדוגמה, כאשר אתם שוקלים כמה סקסונים נטבחו על-ידי קארל הגדול, אין זה מפתיע אם עמים אחדים אינם מייחסים חשיבות מיוחדת לקשר העבר אליו. כך, שלושה אזורים אלה נבעו מממלכתו של קארל הגדול. כדי להבין הרבה ממה שמתרחש היום אנו צריכים להביא בחשבון שבמשך ימי הביניים התקיימו, בין האזורים המרכזי והמערבי, קשרים מסוימים שהיו בעלי טבע אידיאלי, קשרים שאינם קיימים יותר כיום באזורים האלה, מחוץ לאמירות ריקות אחדות שאינן יכולות להילקח ברצינות. כי האימפריה הרומית הקדושה הייתה מבוססת במידה רבה על אידאלים. אם אינכם רוצים להאמין למקורות אחרים המדברים על האידיאלים האלה, קראו לכן את המונארכיה מאת דאנטה[13], או חקרו מה עוד חשב דאנטה אודות דברים אלה. קחו בחשבון, לדוגמה, שהיה זה דאנטה שגינה את רודולף מהאבסבורג[14] בשל דאגה מועטת מידי לאיטליה, 'הגן היפה ביותר באימפריה!' דאנטה היה, לפחות במשך החלק ההוא של חייו המשמעותי בעיקר, חסיד נלהב של אותה קהילה אידיאלית שהתקיימה ונקראה גרמניה-איטליה.

במאות השלוש-עשרה והארבע-עשרה אנו רואים שהרפובליקה הונציאנית החלה להתמרד נגד מה שירד מהצפון. ראשית לכל ונציה בלעה את הפטריארכיה של אקווילה[15], אך העניין המרכזי של הונציאנים היה להשיג דריסת רגל בים האדריאתי ולהתיישב לאורך החופים שם. ונציה הצליחה מאד ואנו יכולים לראות כיצד מה שבא מהצפון בהחלט נדחף לאחור, במיוחד על-ידי השפעתה של הרפובליקה הונציאנית. ואז מגיעה תקופה הידועה כרנסאנס, שפרחה באיטליה ובמקומות אחרים, במיוחד תחת השפעת פריחת הערים החופשיות. אך זאת נלוותה על-ידי הקונטרה-רפורמציה והפוליטיקה הנובעת מהאפיפיור וספרד, ואנו רואים שעד המאה השמונה-עשרה לא יכולה איטליה להתחיל לחשוב על התאוששות ממאות שנות כאב וסבל. מאחר והנכם יכולים לקרוא כל ספר היסטוריה, אין לי צורך לתאר איך הגיע לבסוף הרגע כאשר איטליה מצאה את אחדותה, באישור כל העולם. אלה מאתנו הבקיאים בדברים האלה יודעים שבאזורים הגרמניים הובעה התלהבות מאיחוד איטליה באותה המידה כמו במקומות אחרים.

אנחנו יכולים לשאול כיצד התרחש האיחוד המודרני של איטליה. עלינו להסתכל על המקרה של איטליה כעל דוגמה חשובה באופן מיוחד של היווצרות מדינות מאוחדות. אך עלינו לבוא גם לידי הבנת הקשרים בין האירועים בסרביה ואיטליה שסיפרתי לכם עליהם בשבוע שעבר. אלו הם קשרים חשובים לאין שיעור להבנת המצב היום. אבל ראשית יש לשקול לרגע כיצד המדינה האיטלקית הגיעה לידי קיום, מדינה שלבטח יכולה להיות מוכרת ברוחב-לב.

עלינו לחזור לאחור רק עד לקרב סולפרינו[16] שבו צרפת נלחמה ביחד עם איטליה, והיכן שנעשה הצעד הראשון לקראת יצירתה לאחר מכן של המדינה המודרנית של איטליה. אנחנו בשנות החמישים של המאה התשע-עשרה. איך זה קרה – כי הרבה מאד היה מונח על כפות המאזניים באותו הזמן – שהצעד הראשון בנתיב לקראת איטליה המודרנית יכול היה להיעשות בסולפרינו על-ידי איטליה וצרפת? קראו את ספרי ההיסטוריה שלכם ותמצאו שהם תומכים במלואם במה שאני אומר. זה קרה רק כי פרוסיה ואוסטריה – אוסטריה הייתה יכולה רק להפסיד – לא יכלו להגיע להסכם כלשהו!

מה שקרה לאחר מכן זה הודות לכך שלאיטליה היה קאמילו קאבור[17] מדינאי גדול באמת, שבנפשו פרח הרעיון שמנקודת ההתחלה הזאת, משהו יוכל לקום באיטליה שיוכל להוביל ללידה מחדש של גדולת רומא העתיקה. אך הדברים פנו לכיוון אחר. משהו דומה, למרות שיתכן שעם הבדלים קלים שונים מאד, אירע, משהו דומה למה שראינו בקשר למיכאל אוברנוביץ', נסיך סרביה, כאשר הוא הקריב את השקפותיו האידיאליסטיות המוקדמות לדרישות של צורך המדינה. באותה הדרך הנפש הגדולה של קאמילו קאבור קדה בפני צורך קארמתי[18] ועברה מהאידיאל למעשיות החיצונית.

אני יכול לתת לכם רק את קווי המתאר של הדברים האלה.[19] איטליה התקדמה משלב לשלב. בקיץ של 1871 ויקטור עמנואל[20] היה יכול להיכנס לרומא. איך זה נהיה אפשרי? זה התאפשר על-ידי ניצחונותיה של גרמניה על צרפת! מהמדינאי פרנצ'סקו קריספי[21] נבעו המילים: איטליה הלכה לרומא תודות לניצחונות הגרמניים, לאחר שצרפת עשתה את הצעד הראשון בסולפרינו. אך העובדה שרומא נהייתה בירת הממלכה האיטלקית היא תודות לניצחונותיה של גרמניה על צרפת.

כעת התפתחו יחסים ראויים לציון בין איטליה לצרפת. מעניין לציין שבמידה שאיטליה הייתה מסוגלת לגבש את אחדותה, היא הפכה באחת ליריבה ובת-ברית של צרפת. גורם אחר הוא שהמדינאים האיטלקיים הכירו בחשיבות העובדה שמבנה המדינה שלה הורכב בחלקים מבחוץ וגם שהייתה חייבת לגרמניה את הדחיפה החזקה האחרונה שלה לקראת אחדות. המדינאים האלה ראו ששילוב כוחות עם צרפת בדרך שהייתה אפשרית באותה העת לא יכול להניב לה תוצאות. הזרם הזה היה מתנגד לאחר, שצבר כוח משנת 1876 ואילך: המפלגה השמאלנית שוחרת תרבות צרפת. כך היטלטלה המדינה החדשה בין המשיכה לצרפת שהייתה, אני יכול להגיד, יותר במישור הרגשי, ומשיכה יותר מעשית למרכז אירופה. הדבר הראוי לציון היה שבכל דבר שקרה באותו הזמן תמיד התגלה לבסוף שהגורם הקובע היה הנטייה המעשית למרכז אירופה.

תפנית חדשה באירועים אירעה כאשר צרפת השתלטה על תוניסיה.[22] זה היה תמיד מובן מאליו שתוניסיה תיפול לידי איטליה. אך כעת צרפת התקדמה והתפשטה שם בעצמה. כך החלה הנטייה המעשית באיטליה לגבור, הנטייה אשר נשענה על מרכז אירופה. זה מעניין, לדוגמה, שהנציג האיטלקי בקונגרס ברלין שאל את ביסמארק, שהציע לגמרי בשקט שצרפת תרחיב את התפשטותה באפריקה, אם הוא באמת מתכוון לשסות את איטליה וצרפת זו בזו. כמובן שלמדינאים האיטלקיים באותה התקופה משמעות הדבר הייתה שאיטליה חייבת לפנות לכיוון גרמניה. ומפני שביסמארק אמר את המילים המפורסמות: 'הנתיב לגרמניה נמצא דרך וינה', איטליה הייתה חייבת לפנות גם לעבר אוסטריה. כך הסכסוך הקדום, שאוסטריה נטלה כמה שאוכל לכנות גורלה הטרגי, היה צריך להידחות לעתיד. כי כל דבר שהרפובליקה הונציאנית עשתה משמעותו הייתה, ביסודו של דבר, שהגורמים האלה שנטו לכיוון גרמניה נדחפו החוצה מאיטליה. כך הייתה אוסטריה צריכה לקחת את תפקיד הובלת הזרם שירד מהצפון.

כתוצאה מפעולותיה של צרפת בצפון אפריקה, הזרם שוחר תרבות צרפת באיטליה היה חייב לסגת, וכך הקשר עם מרכז אירופה הפך להיות מובן מאליו באותה העת. אני נותן לכם רק מתאר כללי של הדברים האלו כי אחרי הכל, אין זה תפקידי ללמדכם פוליטיקה. אך יש צורך לדעת דברים מסוימים שאודותיהם, לרוע המזל, הרבה פחות מידי ידוע בימים האלה. איטליה הצטרפה למרכז אירופה בשנת 1882 במה שנודע כברית המשולשת[23]. אנשים מסוימים תמיד יטעו בשיפוטם את הברית המשולשת הזאת כי הם אינם מסוגלים להרגיל את עצמם להשתמש במונחים הגיוניים. ישנם באמת אנשים המאשימים את הברית המשולשת באירועים הכואבים של המלחמה הנוכחית במקום את מה שידוע בשם ההבנה המשולשת[24], שכללה גם את ההסכמה הלבבית[25]. רואים הנכם, אנשים לא משתמשים תמיד במונחים הנכונים. בדרך כלל הנכם יכולים לשאול אודות משהו שמכוון להוביל למטרה מסוימת האם הוא באמת מגיע אליה ובמשך כמה זמן הוא נותר תקף. כעת, תמיד נאמר על-ידי אלו שהיו חברים בברית המשולשת שמטרתה הייתה לשמור על שלום. ואכן היא שרתה את מטרתה במשך עשרות שנים רבות; כלומר, במשך עשרות שנים היא שרתה את המטרה שלמענה השותפים בה אמרו שהייתה מיועדת.

אז הגיעה ההבנה המשולשת שגם עליה נאמר שמטרתה הייתה לשמור שלום. למרות זאת השלום נעלם בתוך פחות מעשר שנים! כל דבר אחר בעולם היה נשפט לפי הישגיו. אבל בדיוק בעניין הזה אנשים לא מוחלים על כבודם ליצירת שיפוט אובייקטיבי. רק חמש שנים מאוחר יותר העניין הסודי ההוא תוכנן בתחכום שנותן לנו את האפשרות ללמוד יותר מקרוב את האלכימיה של אותם כדורים ששימשו לרצח בסארייבו! הרצח ביוני 1914 לא היה יכול להיכשל! כי אם הכדורים ההם היו מחטיאים את מטרתם, אחרים היו פוגעים! כל אמצעי הזהירות ננקטו כדי לוודא שאם ניסיון אחד נכשל, הבא יצליח. זה נשקל היטב, למעשה תוכנן בקנה מידה גדול, יותר מכול רצח אחר בהיסטוריה.

כדי ללמוד את מה שידידינו ביקשו מאתנו להעלות כאן, יהיה עלינו לגלות את האלכימיה של הכדורים ההם. אחזור לזאת מאוחר יותר. כי לאחר חמש שנים בלבד כבר התערבב משהו עם יחסי הגומלין של ההבנה המשולשת, משהו שהביא לכך שהיה קשר בין כל אירוע שקרה באיטליה וכל אירוע שהתרחש בארצות הבלקן. הכוונה הייתה לא לתת אפשרות למשהו לקרות בבלקנים ללא אירוע תואם באיטליה. כעסיהם של האנשים נועדו להיות מושפעים בדרך כזאת שכל פעולה לא הייתה יכולה להתבצע באופן חד-צדדי, לא בארץ אחת ולא אחרת; רגשותיהם של אנשים ומחשבותיהם נעו תמיד במקביל. במשך עשרות שנים התקיים הקשר העמוק הזה בין הדחפים השונים באפנינים וחצי האי הבלקני. לעתים מקרה כזה בולט באופן סמלי יוצא מן הכלל. זהו 'יופי' בדרך שבה זה תואם בדייקנות את התיאוריה, בדיוק כפי שרופא יכול למצוא מקרה חמור כ'יופי' אם הוא נותן לו הזדמנות לבצע ניתוח מוצלח במיוחד – שאינו אומר בשום אופן שזה משהו יפה כשלעצמו.

בביקור באיטליה הוזמנו פעם אחת ברומא לאדם אציל, מקסים, נעים הליכות וידידותי אשר נפטר מאז[26]. הוא הדריכנו לחדר האורחים שלו שבו מצאנו במקום בולט מאד את הפורטרטים, חתומים באופן אישי, של דרגה מאסין ואלכסנדר אוברנוביץ'[27]. הג'נטלמן הידידותי היה לא רק פרופסור מפורסם: הוא היה המארגן של מה שמכונה הליגה הלטינית, שהייתה מעוניינת בהפרדת דרום טירול וטריאסטה מאוסטריה לטובת איטליה. כמובן שאינני רוצה להסיק מסקנות נכבדות כלשהן מחוויה לא משמעותית. אך זה משמעותי באופן סמלי שמישהו שמארגן את הליגה הלטינית – אינני שופט או מבקר, רק מדווח – וכמו-כן, בקשר לליגה הלטינית הזאת, גורם לסטודנטים של אוניברסיטת אינסברוק להתפרע, יהיו לו בחדר האורחים, נראים לעין כל מי שבא, פורטרטים חתומים של אלכסנדר אוברנוביץ' ודרגה מאסין. מאחר והקורים החשאיים שקישרו בין רומא ובלגראד היו ידועים לי באותו הזמן, החוויה הזאת הרשימה אותי כמבשרת בדרך מסוימת. קארמה, ככלות הכול, מובילה למה שחשוב עבורנו בעולם, ואם אנחנו מסוגלים לראיית והבנת דברים בדרך הנכונה, אזי אנו מבינים שקארמה הובילה אותנו לנקודה שבה יש משהו שיתגלה עם התקדמות הידע שלנו.

דברים התפתחו כעת בדרך כזאת שבשנת 1888, שנה שבה מלחמה יכולה היתה לפרוץ בדיוק כמו שפרצה ב – 1914, המשבר נמנע כי קריספי (Crispi) נותר נאמן לברית המשולשת. הוא נותר נאמן לברית המשולשת כי צרפת המשיכה בתהליך התפשטותה בצפון אפריקה. צרפת החלה באותו הזמן בטקטיקה פוליטית מכוונת לאיטליה, שהחלה לפנות הלאה ממנה. הצרפתים עצמם אמרו שהטקטיקה הזאת כוונה להביא ל'כיבושה מחדש של איטליה באמצעות רעב',[28] כלומר, נוסה סוג של מלחמת מסחר נגד איטליה, ומלחמת המסחר הזאת מלאה תפקיד חשוב באותה העת. התוצאה הייתה שהקשרים המעשיים של איטליה עם מרכז אירופה התחזקו עוד יותר. בדיוק כמו שאני נותן לכם את דעתו של צרפתי על הדבר, כך דעתו של גרמני שאמר שאיטליה המודרנית היא מושבה כלכלית של גרמניה.

הודגש לעתים קרובות, לא רק ע"י הגרמנים אלא גם ע"י אחרים, שאיטליה ניצלה בזכות קשריה הכלכליים הקרובים עם גרמניה מסכנת הכיבוש ע"י צרפת באמצעות רעב – עתיד לא מזהיר. כל זה תרם ליישוב בדרכי שלום של המשבר בסוף שנות השמונים (של המאה התשע עשרה – המתר'). זה מעניין מאד ללמוד את המשבר הזה בכול פרטיו. זה חושף משהו מאד מיוחד למי שנוטה להביא בחשבון קשרים הדדיים ולא להיות מוטעה. עשיתי כדלקמן: העליתי בדעתי את האירועים של שנת 1888 והשלכתי אותם על גבי התאריך 1914. האירועים הנם זהים לחלוטין. בדיוק כפי שבשנת 1914 ההסתה בעיתונות התחילה בפטרסבורג ואז נלקחה לגרמניה כך אירע גם בשנת 1888. כמו אז, כך גם בשנת 1914, עימות היה צריך להיות מובא בין גרמניה ואוסטריה. בקצרה, כל פרט הנו זהה. מעניין שכבר קראתי בקול רם לאנשים שונים נאום שנוצר בשנת 1888[29] שבו החלפתי את התאריך 1888 ב – 1914. כל אחד האמין שהנאום נכתב בשנת 1914.

כאשר דברים כאלה אפשריים אין אנו נוטים לדבר על צירוף מקרים. עלינו להבין שישנם כוחות מניעים ושהכוחות המניעים האלה פועלים בשיטתיות. בשנת 1888 העניין נמנע בדרך שכבר תיארתי. ואז המצב נהיה יותר מסובך. הסיבוך התעורר במיוחד כי הקשר של חצי האי האפניני למרכז אירופה לקח אופי מיוחד ביותר ככל שזה נוגע לאיטליה. זה מעניין ללמוד את הדברים האלה באופן פסיכולוגי. זה באמת הגיע לנקודה שבה לאיטליה, לאיטליה הפוליטית, היה צורך להתייחס כפי שגבירות היסטריות מסוימות מטופלות. התפתחו דברים שלחלוטין לא יאומנו, במיוחד כי גברה הדעה והופצה באירופה שאוסטריה חייבת להתפרק. אינני מבקר, רק מוסר דין וחשבון.

הנכם יכולים להתרשם כיצד דעה זאת הופצה באירופה ע"י קריאת הפרסומים של לויזיאה, שראדאם ואחרים[30], כולם עוסקים בהשערה שאוסטריה תחולק בעתיד הקרוב. כעת הדעות האלה של לויזיאה, שראדאם והאחרים, הושלכו על מה שהיה יוקד מתחת לפני השטח הרחק בדרום. בנסיבות האלה זה היה בוודאות לא קל להמשיך מה שמכונה בדרך כלל כפוליטיקה. לדוגמה, אוברדנק[31] היה מפורסם מאד באיטליה. הוא ניסה לרצוח את הקיסר פראנץ יוזף. בוינה, מהצד השני, תמונה בתערוכה היתה צריכה לקבל שם חדש לקראת ביקורו של דוכס אברוצ'י (Abruzzi). שמה היה הקרב הימי של ליסה (Lissa). הקרב נוצח ע"י אוסטריה, וכדי לא להעליב את דוכס אברוצ'י היה צורך לתת לתמונה שם חדש – קרב ימי. זאת היא דוגמה אחת מיני רבות. אינני מבקר, אלא תמהה אודות השאלה של תן וקח. האם מישהו באיטליה היה מוחל על כבודו להתחשב כל כך בזולת עד כדי להשמיט את שמו של קרב ימי שאיטליה ניצחה בו? בוינה הם התחשבו. בין אם זה נכון או מוטעה, זה מעלה את השאלה של תן וקח. ציינתי זאת כדי לאפיין קצת את מצבי הרוח השונים. כי מצבי הרוח האלה הם אשר משמעותיים כאשר זרמים כגון 'המזרח הגדול של צרפת'[32] באים לידי ביטוי וכאשר דחפים נסתרים מסוג זה מתחילים להשתלט.

דברים מסוימים שאנשים לא שמו את ליבם אליהם עד-כה יהיו חייבים להפוך בעתיד לדברים שהם מקדישים להם תשומת לב מרובה, כי זה לא המקרה שה'מאזוניארי' (הבונים החופשיים), כמו גם אחוות סודיות אחרות, אינן מבחינות במה ששם; במידה מסוימת הן מציבות לעצמן את המשימה לעשות שימוש בכוחות האלו שאכן נמצאים שם. הן יודעות היכן נמצאים הכוחות שבהם הן חייבות להשתמש. כך שאם נמצא זרם מסוים על חצי האי האפניני, ואם בחצי האי הבאלקני קיים זרם אחר, אזי שימוש נאות חייב להיעשות של שני הזרמים האלה, כך שבעיתוי הנכון – זאת אומרת, ברגע הנכון מנקודת המבט של אותם האנשים – יונע דבר זה או אחר.

הבה ותהיה זאת הכנה לדיון האלכימי שהזכרתי, שייקח אותנו הלאה לאורך הנתיב שלנו. בבקשה שימו את לבכם, שכדי להתאים למשאלות של ידידינו, אינני יכול אלא להזכיר מידה מסוימת של מה שמתחולל בעת הנוכחית. מה שיש לי להגיד צריך להיות קשור לדברים מסוימים שקיימים, אפילו אם לא כל אחד מסכים שהדברים הללו יצאו החוצה. הנני משוכנע שאחת הסיבות הראשיות לאירועים המייסרים המתחוללים כיום בעולם היא הגישה שעין עיוורת יכולה להיות מופנית לעניינים מסוימים כאשר אחרים נידונים על בסיס הנחה שגויה לחלוטין. אפילו בפני עניינים בקנה מידה גדול מהסוג הזה, כל אינדיבידואל צריך להתחיל מבסיס של ידע-עצמי. וחלק של ידע-עצמי מעורב אם אנו מזהים שלטעון לחוסר עניין בדברים האלה ולרצות רק לשמוע אודות עניינים נסתרים, זה במידה מועטת, לא שונה מכול מה שמצטבר לאירועים שאנו חווים היום. כי דברים רוחיים אינם רק אלו שיש להם זיקה עם עולמות יותר גבוהים. אלה, בראש ובראשונה, הנם נסתרים לכל אחד. אבל הרבה ממה שמתרחש במישור הפיזי גם הוא נסתר לאנשים רבים. אנו יכולים רק לקוות שהרבה ממה שמסתורי ונסתר במישור הזה יוכל להתגלות! כי אחת הסיבות לסבל כיום היא שכל כך הרבה נותר עלום לכל כך הרבה אנשים, שאף על-פי-כן מתמידים ביצירת דעות נחרצות.

————————————————————————————————————-

  1. אירועים חשובים: ב – 12 דצמבר 1916, באמצעות נאום ברייכסטאג ע"י בטמן-הולווג (Bethmann-Hollweg), מעצמות המרכז הציגו הצעה לשיחות שלום אשר נדחו ע"י בנות הברית. ראה הרצאה מס' 13:

    http://wn.rsarchive.org/Lectures/GA173/English/RSP1988/19161231p01.html

  2. ברוקס אדמס, 1848-1927. (Brooks Adams). היסטוריון אמריקאי. חוק של ציביליזציה ושקיעה, 1985, עם מאמר מאת תיאודור רוזוולט
  3. תיאודור רוזוולט, 1858-1919. (Theodore Roosevelt). נשיא ארצות הברית של אמריקה 1901-1909.
  4. מימרת גיתה: 'חיים הם תגליתה הנפלאה ביותר ומוות תחבולתה שבאמצעותה יכולים להיות לה הרבה חיים', מתוך המזמור טבע (Die Natur) בעבודותיו המדעיות של גיתה, כרך 2: Volume 2: Zur Naturwissenschaft im Allgemeinen, p.8. (ראה הערה מס' 1, הרצאה ראשונה http://wn.rsarchive.org/Lectures/GA173/English/RSP1988/KarUn1_notwin.html#Note0101 ).
  5. חנרי השמיני, 1491-1547. מלך אנגליה. ראה דברים של ההווה ושל העבר ברוח האדם מאת רודולף שטיינר, הרצאה מס' 8. תרגום לאנגלית זמין בחומר מודפס בלבד. http://wn.rsarchive.org/Lectures/GA167/English/TS19xx/19160502p01.html
  6. סר תומס מור, 1478-1535. (Sir Thomas More). קדוש והומניסט אנגלי. השופט העליון באנגליה 1529-1532.
  7. ג'ובאני פיקו דלה מירנדולה,1463-1494. פילוסוף ומלומד איטלקי. ראה דברים של ההווה ושל העבר ברוח האדם, הרצאה מס' 5. תרגום לאנגלית זמין בחומר מודפס בלבד (Giovanni Pico della Mirandola).

    http://wn.rsarchive.org/Lectures/GA167/English/TS19xx/19160411p01.html

  8. אוטופיה: תומאס מור Thomas More – De optimo statu rei publicae deque nova insula Utopia, תרגום פאול טרנר (Paul Turner), Penguin Classics, לונדון 1986.
  9. גאיוס סאלוסטיוס כריספוס (35 – 86 לפנה"ס), היסטוריון רומי הידוע בשם סלוסט.
  10. (מיעוט מוכרים, מונופול חלקי על מחירי השוק – המתר')
  11. הערה מס' 14 להרצאה מס' 4 בכרך הראשון של הקארמה של השקריות, ניתנה בדורנאך, 11 דצמבר 1916: לורד רצ'יבלד רוזברי – Lord Archibald Rosebery), 1847-1929). שר החוץ הבריטי 1886 ו – 1882. ראש ממשלה 1894. ההערה נאמרה בשנת 1893 ומצוטטת ב – Bernhardi Deutschland und der nächste Krieg (גרמניה והמלחמה הבאה), שטוטגארט, עמוד 82. ברנהארדי מצידו מצטט את Hanotaux Fachoda et le partage de l'Afrique, Paris 1909.
  12. קארל הגדול Charlemagne) 742-814). מלך הפראנקים, וקיסר רומא (הקדושה) המערבית 800-814.
  13. דאנטה אליגיירי, 1265-1321. (Dante Alighieri). משוררה הגדול של איטליה. המונארכיה. הקומדיה האלוהית, הגיהנום 7, V.91-96. De Monarchia. Divine Comedy, Purgatory 7, V.91-96.
  14. רודולף מהאבסבורג,1218-1291. (Rudolf of Habsburg) מלך גרמני משנת 1273.
  15. ונציה בלעה את הפטריארכיה אקווילה (Aquileia) בשנת 1451.
  16. קרב סולפרינו (Solferino) נערך ב-24 ביוני 1859 בלומברדיה (כיום בצפון איטליה), כחלק מתהליך איחוד איטליה. בקרב ניצח צבא ברית צרפתי-סרדי בראשות נפוליאון השלישי והמלך ויטוריו עמנואל השני את צבא הקיסרות האוסטרית בראשות פרנץ יוזף קיסר אוסטריה. מוראות הקרב שימשו השראה להקמת ארגון הצלב האדום וניסוח אמנת ז'נבה.
  17. קאמילו בנסו קאבורCamillo Benso Cavour) ,1810-1861). מדינאי מפיאדמונטסה (Piedmontese).
  18. יחסי קארמה חלק חמישי, GA239, פרק רביעי – הרצאה שנתן רודולף שטיינר בפראג, 5 אפריל, 1924 ראו כאן
  19. אני יכול לתת לכם רק את קווי המתאר: בין המקורות שבהם השתמש רודולף שטיינר להרצאה הזאת היה הספרון איטליה (Italien). זהו ספרון 9 של כרך 12, Süddeutsche Monatshefte, יוני 1915, שהוקדש להכנותיה של איטליה לכניסה למלחמה לצד הברית (Entente).
  20. . (Victor Emmanuel II ) ויקטור עמנואל השני, 1820-1878. מלך איטליה משנת 1861.
  21. (Francesco Crispi) פרנצ'סקו קריספי,1818-1901. ראש ממשלת איטליה 1887-1896.
    1. כאשר צרפת השתלטה על תוניסיה: צרפת סיפחה את תוניסיה בשנת1881. ראה:
  22. See Kjellén Dreibund und Dreiverband (Triple Alliance and Triple Entente), Munich 1921. p.60ff. Triple Entente: Alliance between France and Russia (March 1894), France and England (the Entente Cordiale, 1904), and England and Russia (August 1907).

  23. Triple Alliance, הברית המשולשת, ברית משנת 1872 בין אוסטריה-הונגריה רוסיה וגרמניה.
  24. Triple Entente, ההבנה המשולשת, הברית המשולשת, ברית שנכרתה בין צרפת רוסיה ובריטניה הגדולה בתחילתה של מלחמת העולם הראשונה.
  25. Entente Cordiale, הסכמה לבבית – הברית בין צרפת ואנגליה ב- 1904.
  26. האציל הידידותי: לפי מארי שטיינר, שהייתה נוכחת, זה היה פרופסור אנג'לו דה גוברנאטיס (Angelo de Gubernatis).
  27. אלכסנדר אוברנוביץ', מלך סרביה (נולד ב – 1876 ואשתו, המלכה דרגה (נולדה ב – 1861), נרצחו ע"י קציני צבא סרביים ב – 1903 (Alexander Obrenovich, Draga Masin).
  28. ‘reconquering of Italy by means of hunger’: ראה Kjellén, כמו גם בעמוד 61 (בספר – המתר').
  29. נאום שנכתב בשנת 1888: נאומו של ביסמארק ברייכסטאג ב – 6 בפברואר 1888.

    ראה Aus schicksaltragender Zeit, GA 64, Dornach 1959 , הרצאה מאת רודולף שטיינר בשם

    ‘Das Volk Schillers und Fichtes’.

  30. פרסומים של Loiseaux, Chéradame ואחרים: Hippolyte Loiseaux Le Pangermanism, ce qu'il fut ce qu'il est, Paris 1921. André Chéradame L'Europe et la question de l'Autriche au seuil du XXe siècle, Paris 1901.
  31. וילהלם אוברדנק (Wilhelm Oberdank): סטודנט, דוגל בסיפוח שטחים למולדת. ניסה לרצוח את הקיסר פראנץ יוזף ב – 17 באוגוסט 1882 בטריאסט. אוברדנק הוצא להורג. קארדוצ'י (Carducci) פרסם אותו בשיר-תהילה.
  32. Grand Orient de France: הארגון המרכזי של הבונים החופשיים בצרפת.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *