הפסיכואנליזה לאור האנתרופוסופיה – 05

הפסיכואנליזה לאור האנתרופוסופיה – 05

הפסיכואנליזה לאור האנתרופוסופיה

רודולף שטיינר

GA 143

הרצאה מס' 5

תרגום מאנגלית (תוך כדי בדיקה מול המקור בגרמנית והשוואה עם התרגום ברומנית): מרים פטרי

תיקונים: דניאל זהבי, דליה דיימל

הספר יצא בהוצאת חירות: ראו כאן

קשרים בין תהליכים אורגניים וחיי הנפש של האדם

הכרה רוחית של האיברים ופעולתם בהתגשמות הבאה על האדמה.

זיכרונות, מחשבות כפייתיות, זעם, הזיות. התרפיה הרציונלית

דורנאך, 2 ביולי 1921

היום יהיה עלי להמשיך להתייחס להיבטים מסוימים שהוצגו אתמול. אזכיר לכם משהו שרובכם כבר שמעתם ממני. כאשר האדם עובר דרך המוות, הגוף הפיזי נשאר מאחור בתוך כוחות האדמה, הגוף האתרי מתמוסס בכוחות הקוסמיים, והאדם ממשיך את קיומו בספירות הנמצאות בין המוות ללידה החדשה. אמרתי שאנו יכולים להתחקות בתוך האדם עצמו אחר הכוחות המעצבים שמושלכים מהתגשמות אחת לשנייה.

אנו יודעים שהאדם במהותו מורכב משלושה חלקים עצמאיים. אני מתכוון תחילה לכוחות המעצבים של הגוף הפיזי, של המערכת הפיזית. יש לנו את מערכת העצבים והחושים, שמשתרעת בכל הגוף, אך ממוקמת בעיקר בראש; יש לנו את המערכת הריתמית, הכוללת את הריתמוס של הנשימה, את ריתמוס מחזור הדם, וריתמוסים אחרים; ויש לנו את המערכת המטבולית ומערכת הגפיים, שאנו רואים בהן יחידה אחת מאחר שהתנועה של האדם קשורה באופן אינטימי ואורגני למטבוליזם שלו.

אתם יודעים שלכל אדם יש ראש בעל צורה מסוימת, אינדיבידואלית. אם אנו בוחנים את הכוחות שמעצבים את ראשו של האדם – כמובן, אתם לא צריכים לחשוב על החומרים הפיזיים, אלא על הכוחות המעצבים, אלה שנותנים לראש את הפיזיונומיה שלו, את כל אופיו, את ביטויו הפרנולוגי,[1] אם אנו בוחנים את הכוחות האלה, אנו מגלים שהם נובעים מהמערכת המטבולית והגפיים השייכת להתגשמות הקודמת, ושכעת הפכו לצורה. אם כן, הראש מבטא את הטרנספורמציה של האורגניזם המטבולי של הגלגול הקודם. באשר למה שנמצא בהתגשמות הנוכחית כמערכת מטבולית ושל הגפיים, כוחות מעצבים אלה עוברים מטמורפוזה ובונים את הראש של ההתגשמות הבאה שלנו. לכן, אם אנו מפתחים את רעיון המטמורפוזה לאחור, אנו יכולים להתבונן בצורה האנושית במבט לאחור, מהראש של האדם של היום למערכת המטבולית של ההתגשמות הקודמת; ואנו יכולים להסתכל קדימה מהמערכת המטבולית הנוכחית לאופן בו יהיה מעוצב הראש בהתגשמות הבאה.

השקפה זו, שמשחקת תפקיד מסוים במדע הרוח שלנו ולמעשה במדע הרוח של כל הזמנים, האמיתות אודות התגשמויות ארציות חוזרות, לא נשארות בשום פנים ואופן תלויות באוויר ללא בסיס, וכל מי שמבין את אירגון האדם יכול לקרוא אותן ישירות מאירגון זה. אך המגמה העכשווית של מדעי הטבע כה רחוקה מכך עד שהיא אינה יכולה להתחיל באותה חקירה של האדם שהיא הכרחית במקרה זה. כמובן שכאשר לומדים את האדם באמצעות לימוד האנטומיה והפיזיולוגיה בלבד, אי אפשר שלא להגיע להשקפה המטופשת שניתן לחקור את הכבד ואת הריאות באופן דומה. שמים את הכבד ליד הריאות על שולחן הניתוח ורואים אותם כאיברים בעלי ערך זהה, ששניהם מורכבים מתאים, וכו'. בדרך זו לא ניתן לרכוש ידע על הדברים הללו, ולא ניתן ללמוד שתי מערכות איברים ששונות אחת מהשנייה כמו הריאות והכבד באמצעות השוואה חיצונית בין המבנה התאי שלהם, כפי שזה נעשה בהתאם לרעיונות של זמננו.

אם אנו רוצים באמת לגלות את הפרטים הרלבנטיים, יש להשתמש בשיטות שדרכן ניתן לרכוש ידע לגבי דברים אלה. אם מפתחים במידה מספקת את השיטות שתיארתי ב"כיצד קונים דעת העולמות העליונים", כוח הקוגניציה שלנו מתחזק מאוד. אני חוזר כאן על דברים מסוימים שכבר הצגתי בהרצאות הפתוחות שנתתי בסתיו שעבר בבניין הגיתהאנום: הקוגניציה הרגילה שלנו מתחזקת, הקוגניציה שדרכה אנו מתבוננים בסביבה שלנו בעזרת החושים שלנו, ושדרכה אנו בוחנים גם את חיינו הפנימיים, שבהם אנו פוגשים את החשיבה, הרגש והרצון שלנו. וכאשר אנו מרחיבים את הידע שלנו, כאשר אנו מרחיבים אותו עד לדרגה המתאפשרת דרך התרגילים שתוארו לעיתים קרובות, אז משתנה הראיה שלנו את העולם החיצוני. היא משתנה באופן כזה שכתוצאה ראשונה אנחנו מבינים כמה זה לא חכם לדבר על אטומים, כפי שזה נעשה על פי השקפות העולם העכשוויות. מה שנמצא מאחורי הקליטות החושיות, מאחורי התכונות שניתן לקלוט דרך החושים, מאחורי הצהוב והאדום, מאחורי הצליל דו דיאז, או סול, וכך הלאה, איננו רטט אלא מהות רוחית. העולם החיצוני נעשה יותר ויותר רוחי ככל שאנו מתקדמים בקוגניציה, כך שאנו באמת מפסיקים להתייחס ברצינות לכל הפרשנויות הנובעות מהרעיונות של הכימיה או תיאוריות אחרות. כל אטומיזם מסתלק לחלוטין מחשיבתנו כאשר אנו מרחיבים את הכרתנו את העולם. מאחורי תופעות החושים נמצא עולם רוחי.

כאשר דרך ראייה מורחבת כזו אנו מתבוננים עמוק יותר בחיינו הפנימיים, מופיע – לא אותה ראייה מיסטית מבולבלת ומעורפלת שמוצדקת בתור שלב מעבר, ושאותה יש להסביר כמו שעשיתי אתמול – אלא במקום זאת, כאשר מתפתחת ההכרה הפנימית, מופיע ידע רוחני של האיברים. אנו באמת לומדים להכיר את האירגון הפנימי שלנו. בעוד שההכרה החיצונית שלנו הופכת לרוחית יותר ויותר, התפיסה הפנימית שלנו הופכת קודם כול ליותר ויותר חומרית. כאשר הוא עובד לכיוון הפנימי הזה, לא המיסטיקן המעורפל, אלא החוקר הרוחי האמיתי ילמד להכיר כל איבר ואיבר. הוא לומד להכיר את האורגניזם האנושי בכל חלקיו המובדלים. איננו מגיעים לעולם הרוח בשום דרך אחרת חוץ מאשר בדרך העקיפה הזו בעזרת התבוננות בממשות החומרית הפנימית שלנו. אם לא נלמד להכיר את הריאות, את הכבד וכן הלאה, בשביל העוקף הזה דרך ישותנו הפנימית, לא נזכה לשום סוג של התלהבות רוחנית המשחררת אותנו מהבלבול של המיסטיקה הרגילה, ופועלת לקראת הכרה קונקרטית של האיברים הפנימיים של האדם.

אך כאן אנו רוכשים ידע מדויק יותר אודות מבנה הספירה הנפשית. קודם כול, אנו לומדים לוותר על הדעה הקדומה שעל פיה המבנה הנפשי שלנו קשור רק למנגנון החושים והעצבים. רק עולם המחשבות קשור למערכת העצבים, עולם הרגש בכלל לא. עולם הרגש קשור ישירות לאירגון הריתמי, ועולם הרצון תואם את האירגון המטבולי והגפיים. כשאני רוצה משהו, נוצרת פעולה מקבילה במערכת המטבולית והגפיים, ומערכת העצבים קיימת רק כדי שיווצרו מחשבות לגבי מה שמתרחש ברצון. לא קיימים עצבים של רצון, כפי שאמרתי כבר בהזדמנויות רבות. החלוקה של העצבים לעצבים סנסוריים ועצבים של רצון [או עצבים מוטוריים] היא אבסורדית. העצבים הם כולם מסוג אחד, והמטרה היחידה לקיומם של מה שנקרא עצבים של רצון היא התפיסה או הקליטה הפנימית של תהליכי הרצון. גם אלה עצבים סנסוריים, עצבים של חישה.

אם אנו לומדים את הנושא ביסודיות, בסופו של דבר אנו מגיעים להתבוננות באורגניזם האנושי בשלמותו. ניקח את אירגון הריאות, את אירגון הכבד וכן הלאה. כאשר אנו מתבוננים בהם מבפנים, באמצעות ראייה רוחית, כמובן, אנו יכולים להגיע למבט מסוים על פני שטחם של איברים שונים. מה הם בדיוק פני השטח האלה של האיברים? הם אינם אלא מראה, מכשיר המשקף את חיי הנפש. מה שאנו קולטים דרך החושים, וגם מה שאנו מעבדים דרך החשיבה משתקפים על פני השטח של כל האיברים הפנימיים שלנו; השתקפות זו מהווה את הזיכרונות שלנו, את הזיכרון שלנו במהלך החיים. אם כן, מה שמשתקף על פני השטח של הלב, הכבד, הטחול, וכו', לאחר שקלטנו אותו בחושים ועיכלנו אותו בחשיבה, מה שחוזר אלינו כהשתקפות הוא זה שמעניק לנו את הזיכרונות שלנו. ואפילו עם התאמנות לא רחבה מידי כבר תוכלו לשים לב לכך שמחשבות מסוימות זוהרות בזיכרון בהשתקפות מכל האורגניזם. בכך משתתפים איברים שונים ביותר. כאשר מדובר, למשל, בזיכרון של רעיונות מופשטים מאוד, אז פני השטח של הריאות משתתפים בכך בעוצמה רבה. אם מדובר במחשבות שיש בהן גוון של רגש, כלומר במחשבות שיש להם צביון רגשי, אז המעורבים באופן עוצמתי מאוד הם פני השטח של הכבד. כך אנו יכולים לתאר היטב, בפרטי פרטים, איך האיברים השונים של האדם משתתפים בהשתקפות הזאת שמופיעה כזכירה, כיכולת הזיכרון.

כאשר אנו מתבוננים בטבע הנפש כולו, איננו יכולים לומר שהאירגון המקביל לחיי הנפש נמצא רק במערכת העצבים, מפני שהאורגניזם האנושי כולו הוא אירגון מקביל וקשור לחיי הנפש.

מבחינה זו, הלך לאיבוד ידע רב, שפעם היה נוכח באופן אינסטינקטיבי. הוא עדיין קיים במילים מסוימות, אך אנשים כבר אינם חשים שבתוך מילים נשמרת חוכמה. למשל, כאשר למישהו הייתה נטייה לראות את זיכרונותיו עולים תמיד במצב דכאוני, היוונים הקדומים קראו לכך היפוכונדריה, שפרושה תהליך שבו נוצר סחוס בפלג הגוף התחתון, או מעין התגרמות באזור הבטן. באזור זה מתרחשת השתקפות דרך תהליך האוֹסִיפִיקַצְיָה באופן כזה שאצל אותו אדם הזיכרונות הם מקור להיפוכונדריה. האורגניזם כולו מעורב בתהליכים אלה. זה משהו שחייבים לזכור ולקחת בחשבון.

כאשר דיברתי על יכולת הזיכרון, התייחסתי לפני השטח של האיברים. במובן מסוים כל מה שאנו חווים נוגע בפני השטח של האיברים, משתקף משם, וזה מוביל לזיכרונות. אך בו בזמן גם נכנס משהו לאורגניזם. בחיים הרגילים זה עובר טרנספורמציה, משתנה, כך שלאיבר יש הפרשה. התפקיד הזה שייך בעיקר לאיברים שפועלים כבלוטות. יש להם הפרשה פנימית, שבמהלך החיים עוברת טרנספורמציה והופכת לכוחות. אך לא כל דבר עובר כך טרנספורמציה למטבוליזם אורגני, אלא האיברים לוקחים פנימה משהו שהופך להיות רדום בתוכם, משהו שבונה כוח פנימי. לדוגמא, כל המחשבות הקשורות לתפיסה שלנו את העולם החיצוני, המחשבות שדרכן אנו יוצרים דימויים על אובייקטים חיצוניים: הכוחות שמתפתחים במחשבות אלו מאוכסנים באופן מסוים בריאות, בתוך הריאות.

כפי שאתם יודעים, מה שנמצא בתוך הריאות נכנס לפעולה דרך המטבוליזם, דרך תנועת הגפיים. במהלך החיים בין הלידה למוות, הריאות מהוות במובן מסוים מאגר של כוחות המושפעים כל הזמן מהמערכת המטבולית ושל הגפיים. כאשר אנו מתים, כוחות אלה נשמרים. החומר הפיזי כמובן נושר, אך כוחות אלה אינם הולכים לאיבוד. הם מלווים אותנו דרך המוות ובמהלך כל החיים בין המוות ללידה חדשה. וכאשר אנו נכנסים להתגשמות חדשה, כוחות אלה שהיו בריאות יוצרים קודם כול את המראה החיצוני של הראש שלנו, שמים עליו את חותם הפיזיונומיה שלו. את מה שהפרנולוגים רוצים לחקור בצורתה החיצונית של הגולגולת ניתן למצוא כבר בנוי מראש בתוך הריאות בהתגשמות הקודמת.

אחרי הטרנספורמציה של הכוחות מהתגשמות אחת לשנייה ניתן לעקוב באופן קונקרטי. דברים אלה אינם אך ורק אמת מופשטת, אלא ניתן לבחון אותם באופן קונקרטי, כמו שנבחנים האובייקטים הפיזיים. ומדע הרוח מקבל ערך אמיתי רק כאשר אנו חודרים בדרך זו לעובדות קונקרטיות. אם אנו מדברים רק במשפטים כלליים על התגשמויות ארציות חוזרות ונשנות, אז אלה אינם אלא סתם מילים. יש להן משמעות רק אם אנו יכולים לחדור לעובדות הקונקרטיות הספציפיות.

כאשר אין לאדם שליטה נכונה במה שנאגר בריאות, אז הוא כאילו נסחט מתוך הריאות כמו ספוג, ובמה שהיה אמור לעצב את הראש בהתגשמות הבאה נוצרים תהליכים חריגים שמוגדרים בדרך כלל כמחשבות כפייתיות או כאשליות. פרק מעניין בפיזיולוגיה מתקדמת יותר, יהיה לבדוק איזה מושגים מוזרים עולים אצל מטופלים הסובלים משלבים מתקדמים של מחלות ריאה. הדבר קשור במה שהסברתי כרגע על הלחץ החריג שסוחט את הריאות ומוציא מהם מחשבות. אתם תבינו ללא ספק שהמחשבות שנסחטות בנסיבות אלו הן מחשבות כפייתיות מפני שהן כבר מכילות בתוכן את הכוחות המעצבים. המחשבות שצריכות להיות לנו בתודעה בתנאים נורמליים אמורות להיות רק תמונות. הן אינן אמורות להכיל בתוכן כוח מעצב, אינן אמורות לכפות עלינו עשייה. במהלך התקופה הארוכה בין המוות ללידה מחדש, המחשבות הללו כן כופות עלינו דברים; הן סיבתיות, פועלות באופן מעצב. במהלך החיים הארציים הן לא אמורות לשלוט בנו; הן אמורות להפעיל את כוחן רק במשך המעבר מגלגול אחד לשני. עלינו לקחת בחשבון נקודה זו.

אם כעת תבחנו את הכבד כפי שהסברתי לגבי הריאות, תגלו שבתוך הכבד מרוכז בצורת כוחות כל מה שבהתגשמות הבאה קובע את אופיו הפנימי של המוח. שוב, בדרך העקיפה של המטבוליזם בהתגשמות הנוכחית, הכוחות הפנימיים של הכבד עוברים הפעם לא לתוך צורת הראש, כמו במקרה של הריאות, אלא לאירגון הפנימי של המוח. האם מישהו יהיה בעל חשיבה חדה בהתגשמות הבאה תלוי בהתנהגות שלו בהתגשמות הנוכחית. כך, בדרך העקיפה של המטבוליזם מופיעים בתוך הכבד כוחות מסוימים. אך אם הם נסחטים מתוך הכבד בזמן ההתגשמות הנוכחית, הם מובילים להלוצינציות או לחזיונות רבי עוצמה.

עכשיו אתם רואים בצורה קונקרטית את מה שאמרתי אתמול באופן יותר מופשט: שכוחות עולים, אחרי שהם נלחצים ונפלטים מתוך האיברים, ואז חודרים אל המודעות. מתוך החיים הכלליים של הלוצינציות, שאמורים להתרחש בין התגשמות אחת לשנייה, הם מופיעים בתוך התגשמות אחת בלבד, ואז הם באים לידי ביטוי בצורה כזאת.

אם אנו בוחנים באותו האופן את כל מה שקשור למערכת ההפרשה של הכליות, אנו מגלים שכאן מרוכזים כל הכוחות שבהתגשמות הבאה משפיעים על אירגון הראש בעיקר בהיבט הרגשי. הכליות, האיברים של ההפרשה, יוצרים את מה שעובר הכנה לקראת ההתגשמות הבאה בכל הקשור לנטיות של טמפרמנט במובן הרחב ביותר של המילה, אך בדרך העקיפה של אירגון הראש.

אם כוחות אלה נסחטים ונדחקים החוצה בהתגשמות הנוכחית, אז מופיעים כל המצבים של עצבנות, כל המצבים הקשורים להתרגשות-יתר של האדם, בפרט מצבי התרגשות-יתר פנימית, מצבי היפוכונדריה, מצבי דיכאון, בקיצור כל המצבים הקשורים בעיקר להיבט זה של המטבוליזם.

למעשה, כל מה שקשור לזיכרון שנוכח בו מרכיב חזק של רגשות או אמוציות תלוי במה שמשתקף מהכליות. כאשר אנו מתבוננים בהשתקפויות מהריאות או הכבד, אנחנו מגלים שהן לעיתים קרובות יותר רעיונות זכורים, הזיכרונות עצמם. כשאנו עוברים למערכת הכליות, אנו רואים איזה סוג של הרגלים קבועים יש לנו בהתגשמות זו; וכפי שכבר אמרתי, בתוך מערכת הכליות נעשית ההכנה, בדרך העקיפה של אירגון הראש, של הנטיות השייכות לטמפרמנטים במובן הרחב יותר של המושג, הכנה לקראת ההתגשמות ההבאה שלנו.

כעת נתבונן בלב באותו האופן. מבחינת החקירה המדעית-רוחית הלב הוא איבר מעניין להפליא. אתם יודעים שהמדע הרגיל השטחי שלנו נוטה להתייחס לידע אודות הלב מאוד בקלות דעת. הוא רואה בלב משאבה שמפמפמת ומעבירה את הדם דרך הגוף. אין דבר יותר אבסורדי מאמונה זו, כי הלב אינו קשור כלל לפמפום הדם. הדם מונע על ידי כל הפעילות של הגוף האסטרלי, של האני, והלב הוא רק רפלקס של תנועות אלו. תנועת הדם היא תנועה עצמית, והלב רק מביא לביטוי את התנועה הנגרמת על ידי כוחות אלה. הלב הוא למעשה רק האיבר שמביא לידי ביטוי את תנועת הדם, וללב עצמו אין כל פעילות שתורמת לתנועה זו של הדם. המדענים של היום מתרגזים מאוד כשאתה מדבר על כך. לפני שנים רבות, אולי ב-1904 או 1905, בעת נסיעה לשטוקהולם, הצגתי השקפה זו באוזני מדען, איש רפואה, והוא זעם כששמע את הרעיון שאין לראות בלב משאבה, שהדם נכנס לתנועה דרך הויטליות שלו עצמו, שהלב פשוט חלק מהתנועה הכללית של הדם ומשתתף בפעימות שלו, וכך הלאה.

ובכן, על פני השטח של הלב משתקף משהו שהוא כבר לא רק עניין של זיכרון או של הרגל, אלא הוא נהיה חדור כבר ברוח כאשר הוא מגיע לקיר החיצוני של הלב – והמשהו הזה הוא החיים. מה שמשתקף או מושלך בחזרה מהלב הוא ייסורי המצפון. את זה יש להבין פשוטו כמשמעו, לגמרי כהיבט פיזי: ייסורי המצפון שמקרינים לתוך התודעה שלנו הם אותו חלק מהחוויות שלנו שמשתקף מהלב. ההכרה הרוחנית של הלב מלמדת אותנו זאת.

אך כאשר אנו מתבוננים לפנימו של הלב, אנו רואים שמצטברים שם כוחות שנובעים שוב מכל האורגניזם המטבולי והגפיים. והיות שכל מה שקשור לכוחות הלב הופך להיות רוחני, הופך לרוחני בתוכו גם זה אשר קשור לחיינו החיצוניים, למעשינו. ולא משנה עד כמה זה עלול להישמע מוזר או פרדוקסלי באוזני מישהו חכם במובן המודרני של המילה, העובדה היא זאת: הכוחות שעוברים הכנה בלב הם הנטיות הקרמתיות שלנו, המבנה של הקרמה שלנו. זאת טיפשות מזעזעת לדבר על הלב כסתם מנגנון פמפום, כי הלב הוא האיבר שבאמצעותו המערכת המטבולית והגפיים נושאים להתגשמות הבאה את מה שאנו תופסים כקרמה.

אתם מבינים, אם אנו לומדים להכיר את האירגון הזה של ארבע מערכות עיקריות, אנו לומדים להבדיל ולזהות את הקשר שלו לחיים השלמים המשתרעים מעבר ללידה ומוות, ואז אנו יכולים לראות את המהות הפנימית של המבנה של האדם כולו. איננו יכולים לדבר על הראש בהקשר זה של מטמורפוזות, מפני שהראש פשוט נשאר מאחור, מאחר שכוחותיו השלימו את פעולתם בהתגשמות הנוכחית, אך כוחות אלה הגיעו דרך טרנספורמציה מההתגשמות הקודמת. אך מה שיש לנו בארבע המערכות העיקריות, של הריאות, הכליות, הכבד, והלב, מבצע עיקוף דרך המערכת המטבולית והגפיים, עובר ומעצב את הראש של ההתגשמות הבאה עם כל מרכיביו. עלינו לחפש בתוך איברי הגוף את הכוחות אשר יעבירו להתגשמות הבאה את מה שאנו חווים עכשיו.

המטבוליזם האנושי איננו בשום פנים ואופן אותה תסיסה והתערבבות של כימיקלים במבחנה שעליה מדברת הפיזיולוגיה המודרנית. אתה רק צריך ללכת צעד אחד, וכבר נוצרת השפעה מטבולית. המטבוליזם שמתרחש אז איננו רק תהליך כימי שניתן לבחון אותו באמצעות הכלים של הפיזיולוגיה והכימיה, אלא בו זמנית נושא בחובו גוון של מוסריות. וגוון מוסרי זה מאוחסן ונשמר למעשה בלב, ועובר ככוח קרמתי להתגשמות הבאה. ללמוד את האדם בשלמותו משמעותו למצוא בו את הכוחות שממשיכים אל מעבר לחיים הארציים. הראש שלנו הוא ספירה. צורה זו של ספירה משתנה רק מפני ששאר האורגניזם תלוי בו. הראש שלנו מעוצב כולו מתוך הקוסמוס. כאשר אנו עוברים דרך המוות, עלינו להתאים את עצמנו, עם האירגון הרוחני והנפשי שנשאר איתנו, לקוסמוס כולו. ואז הקוסמוס כולו מקבל אותנו. עד בערך לאמצע התקופה בין שתי התגשמויות – באחד ממחזות המסתורין שלי קראתי לו "שעת החצות של הקיום" – עד לזמן הזה, אם יורשה לי להתבטא כך, אנו ממשיכים כל הזמן להתרחב בעולם סביבנו. אנו הולכים ומתאחדים בהדרגה עם העולם הסובב. ומה שיוצא מתוכנו אל העולם הסובב ייתן לנו את הצורה האסטרלית והאתרית להתגשמות הבאה.

כל זה, שבא בעיקר מתוך הקוסמוס, נקבע על ידי האם. דרך האב וההתעברות מגיע זה שנבנה בגוף הפיזי ובאני. האני הזה, כפי שהוא באותה שעה, עובר לאחר שעת החצות של הקיום לתוך עולם שונה לחלוטין. הוא עובר לעולם שממנו לאחר מכן הוא יכול להמשיך במסלול דרך הטבע האבהי. זה הוא תהליך חשוב ביותר. התקופה עד לשעת החצות והתקופה משעת החצות והלאה – שתי התקופות הן בין המוות ללידה החדשה – הן למעשה שונות מאוד זו מזו. בסידרת ההרצאות שנתתי בווינה ב-1914,[2] תיארתי את החוויות הללו בהיבט הפנימי שלהן. אם אנו מתבוננים בהם מבחוץ, עלינו לומר: האני יותר קוסמי במחצית הראשונה, עד לשעת החצות, ומכין בתוך הקוסמוס את זה אשר יכנס לאחר מכן בהתגשמות הבאה בעקיפין דרך האם. משעת החצות של הקיום והלאה עד ללידה הבאה, האני עובר לתוך מה שנקרא במיסתריות הקדומות שאוֹל או העולם התחתון, ובדרך עקיפה זו של העולם התחתון הוא עובר דרך התעברות. שם נפגשים שני הקטבים של האנושות, דרך האם והאב, מהעולם העליון והעולם התחתון.

מה שאני אומר כעת היה חלק מהותי מהמיסתריות המצריות שנבעו, לפחות עד כמה שידוע לי, מתוך ידע אינסטינקטיבי קדום. המיסתריות המצריות הובילו בייחוד לידע אודות מה שהם כינו האלים מלמעלה והעלים מלמטה, העולם העליון והתחתון של האלים. ואפשר לומר שבפעולה של ההתעברות נוצר איזון קוטבי בין העולם העליון לעולם התחתון של האלים. האני בין המוות ללידה מחדש עובר קודם דרך העולם העליון ולאחר מכן דרך העולם התחתון. בזמנים הקדומים לא הייתה קיימת ההבחנה המוזרה שרבים מייחסים כיום לעולם העליון והתחתון. בזמנים הקדומים, בני האדם עדיין לא ייחסו לעולם העליון והתחתון את גוון המשמעות שהם מייחסים להם היום. בימינו אנשים רואים את העולם העליון כעולם טוב, ואת העולם התחתון כעולם רע. במקור, ההבחנה הזו לא הייתה קשורה לעולמות אלה. הם היו פשוט שני הקטבים שהיו חייבים להשתתף בבריאה של העולם השלם. בחוויה הישירה של העולם העליון, האנושות ראתה בו יותר עולם של אור, ואת העולם התחתון יותר כעולם של כוח הכבידה. כוח הכבידה והאור היו שני הקטבים כאשר הם מתוארים על פי הידע האקזוטרי, וכך אתם מבינים שניתן לתאר דברים כאלה בצורה קונקרטית.

בנוגע לשאר האיברים אמרתי לכם שזרימת היתר של כוחות אורגניים יכולה להפוך לחיים של הזיות, בייחוד זו שנסחטת מתוך מערכת הכבד. אך כאשר הלב סוחט מתוך עצמו את התוכן שלו, אז למעשה נדחקים החוצה ומובאים לתודעה הכוחות שמעוררים בהתגשמות הבאה של האדם את הדחף לחיות את הקרמה שלו. אם אנו מתבוננים באופן בו פועלת הקרמה, ניתן לומר: את הדחף לחיות את הקרמה מצד האדם אפשר לתאר כמעין רעב ושובע.

כך עלינו לתפוס זאת. נצא מנקודת המבט של השקפת החיים הרגילה, וניקח דוגמא בולטת: אישה פוגשת גבר ומתחילה לאהוב אותו. יש לראות את זה כאילו שהייתם חותכים חלק קטן מהמדונה הסיסטינית, כמו למשל אצבע קטנה של התינוק ישוע, והייתם בוהים בו. כמובן, יש לכם חתיכה קטנה מהמדונה הסיסטינית, אבל אינכם רואים דבר ממנה. בדומה לכך, איננו רואים דבר כשאנו חושבים על כך שאישה פוגשת גבר ומתאהבת בו. כי עלינו להתבונן לאחור ולראות מה קרה בעבר. לפני שהאישה פגשה את הגבר הזה, היא הייתה במקומות אחרים בעולם; לפני כן היא הייתה במקום אחר, ולפני זה שוב במקום אחר. אפשר למצוא כל מיני סיבות מדוע האישה הלכה ממקום אחד לשני. כמובן, הדבר טמון בתת-מודע, אך יש בו היגיון ויש קשר בין כל הדברים, ואנו יכולים, על ידי התבוננות לאחור בילדות, להתחקות אחרי המסלול הזה. האישה שלקחנו כדוגמה – ואינני מתכוון לאישה מסוימת – צועדת מההתחלה בשבילים שמגיעים לאירוע שמדובר עליו. כאשר הוא נולד, האדם רעב לעשות את מה שהוא עושה, והוא אינו עוצר עד שהוא לא משביע את הרעב הזה. הדחף קדימה לאירוע הקרמתי הוא התוצאה של תחושה כללית של רעב רוחני; האדם נדחף קדימה לאירוע.

לאדם יש בתוכו כוחות אשר מובילים לאירועים שיתרחשו מאוחר יותר, למרות החופש שבכל זאת קיים אך פועל בתחום שונה. הכוחות שמופיעים כך כרעב, ואז מובילים לסיפוק הקרמתי של רעב זה, מרוכזים בלב. וכאשר הם נדחפים החוצה מוקדם מידי ונכנסים לתודעה במהלך ההתגשמות הנוכחית, הם נשארים בלב, אבל הם מגיעים למודעות, הם בונים תמונות שיוצרות גירוי, ואז התוצאה היא טירוף.

התקפת הזעם אינה אלא ההתפרצות בהתגשמות הזאת של כוח קרמתי שנועד להתגשמות הבאה. תחשבו על ההבדל הגדול באופן בו עלינו להתרגל להסתכל על האירועים בעולם כאשר אנו מבינים את הקשרים האלה! אנשים שואלים שאלות כגון: מדוע אלוהים ברא זעם? יש סיבות טובות לקיומו של הזעם, אבל כל דבר הפועל בעולם הזה יכול להופיע בזמן ובמקום הלא נכון. ההופעה של דבר לא במקום הנכון, שבמקרה הזה קורה בגלל כוחות לוציפריים – כל דבר המופיע בעולם טרם זמנו נגרם על ידי כוחות לוציפריים – ההופעה המואצת הזאת של כוחות קרמתיים המיועדים להתגשמות הבאה גורמת לזעם. אתם מבינים, אנו יכולים לבחון בתופעות החריגות בחיים הנוכחיים את מה שאמור לעבור להתגשמויות מאוחרות יותר.

אתם יכולים לדמיין איזה הבדל עצום קיים בין מה שנשאר בלב לאורך כל ההתגשמות הנוכחית לבין המצב שהוא יימצא בו לאחר שהוא יעבור את ההתפתחות הארוכה בין המוות ללידה מחדש, ואז יופיע בחיים החדשים בהתנהגות החיצונית של האדם. אך אם תתבוננו בלב שלכם, תוכלו לראות באופן די ברור – למרות שזה יהיה כמובן רק במצב רדום, ולא כתמונה גמורה – מה תעשו בחיים הבאים שלכם. כלומר, אנחנו יכולים לא רק להסתפק באמירה הכללית: את מה שיתרחש מבחינה קרמתית בהתגשמות הבאה מכינים בהתגשמות זו; אנחנו אפילו יכולים להוציא לאור את הקלטת, אפשר לומר, שבה נמצאת הקרמה של ההתגשמויות העתידיות. אלה הדברים שיש להתבונן בהם באופן קונקרטי אם ברצוננו לעסוק במדע הרוח האמיתי.

אתם יכולים להבין איזו חשיבות עצומה תהיה לדברים אלה כשאנשים ילמדו אותם ויהפכו אותם לחלק מההשכלה הכללית. מה יודעת הרפואה של היום על האפשרות של מחלה בכבד או בלב כשהיא אינה מכירה בעובדה החשובה ביותר מכולן: היעוד האמיתי של איברים אלה! את זה היא באמת אינה יודעת. היא אינה מצליחה למצוא אפילו את הקשר הנכון בין הזיות של התרגשות יתר לבין מערכת הכליות, ואינה יודעת שההזיות השקטות, אלה שפשוט מופיעות ונוכחות כפי שהסברתי, קשורות לכבד. הזיות שמופיעות כאילו שהן זוחלות סביב האדם, ושיוצרות מצב שבו האדם רוצה כאילו להוריד אותן מעצמו, באות ממערכת הכליות. אלה ההזיות של התרגשות יתר שקשורות למערכת הרגשית, למערכת הטמפרמנטים. מסימפטומים כאלה ניתן להגיע לדיאגנוזה יותר מדויקת מאשר דרך האמצעים שנמצאים בשימוש רחב כיום. ואמצעי האיבחון שמבוססים על ראיות חיצוניות בלבד מאוד לא אמינות לעומת מה שהיה ניתן לקבוע אילו היו נלקחים בחשבון ההיבטים שהזכרנו.

אך כל ההיבטים הללו קשורים לעולם החיצוני. אמרתי שהריאות, כאיבר פנימי או מערכת פנימית, מכילות את המחשבות הכפייתיות הדחוסות וכל מה שאנו מקבלים כאשר אנו קולטים דברים חיצוניים דרך החושים ומרכזים את כל זאת בריאות. לכבד יש יחס שונה לגמרי לעולם החיצוני. היות שאפשר לומר שהריאות משמרות את חומר החשיבה, יש להן צורה שונה מאוד. הן קשורות יותר לאלמנט האדמה. הכבד, שמחביא בייחוד את ההזיות שמופיעות בשקט, קשור לאלמנט המים; ומערכת הכליות, עד כמה שזה נשמע מוזר, שייכת לאלמנט האוויר. באופן טבעי היינו חושבים שהריאות שייכות לאלמנט האוויר, אבל הריאות, כאיברים, קשורות לאלמנט האדמה, אבל לא רק לאלמנט זה. מצד שני, מערכת הכליות – כאיבר – שייכת לאלמנט האוויר, ומערכת הלב לאלמנט החום; היא בנויה כולה מאלמנט החום. לכן, אלמנט החום, שהוא האלמנט הרוחני ביותר, קולט את הנטיה המוקדמת של הקרמה לתוך המבנים העדינים שיש לנו בתוך אורגניזם החום.

מאחר שהאדם כישות שלמה נמצא במערכת יחסים עם העולם החיצוני, תוכלו לומר: אם כן, לריאות יש מערכת יחסים ייחודית עם העולם החיצוני מבחינת אלמנט האדמה, ולכבד מבחינת אלמנט המים. אם תתבוננו בתכונות הארציות של הצמחים, אז תמצאו בהן את התרופות לכל מה שקשור במחלות שמקורן בריאות. (כמובן, יש להבין זאת במשמעות הרחבה ביותר.) אם תיקחו את מה שזורם בצמח, בזרימה של הנוזלים בצמח, תקבלו את התרופה לכל ההפרעות הקשורות באירגון הכבד. אם כן, לימוד של האינטראקציה בין האיברים לבין העולם החיצוני נותן למעשה את התשתית לתרפיה רציונלית.

התרפיה העכשווית שלנו היא תערובת של נתונים אֶמְפִּירִיים. ניתן להגיע לתרפיה באמת רציונלית רק דרך חקירת היחסים ההדדיים בין עולם האיברים בתוך האדם לבין העולם החיצוני. אך אז יש להתגבר על הכמיהה חסרת הרסן למיסטיקה סובייקטיבית. אם האדם רוצה להגיע רק עד ללהבה האלוהית הקטנה המוכרת של מייסטר אקהרט, וכו'; אם היעד הוא רק השצף של עונג פנימי והתבוננות בתמונות יפות, מבלי לחדור דרך כל זה עד למבנה המדויק של האיברים הפנימיים, אז לא ניתן להשיג כל ידע תרפויטי באמת משמעותי. כי ידע זה נרכש בדרך של מיסטיציזם אמיתי שמתקדם אל עבר המציאות הקונקרטית של פנים האורגניזם האנושי.

כשם שאנו חודרים לתוך הפנים של האדם, ובדרך העקיפה של ידע פנימי זה, אנו לומדים להכיר את המעבר דרך ההתגשמויות, באותו האופן, כאשר אנו מתבוננים בעולם החיצוני, דרך עולם החושים, אנו מגיעים לרוח. כך אנו עולים אל העולם של ההיררכיות הרוחיות, שלא הצלחנו למצוא אותן בדרך העקיפה של מיסטיציזם פנימי, אלא בדרך של התבוננות עמוקה יותר בעולם החיצוני. בדרך זו מגיעים לתוצאות שבהתחלה ניתן לתאר רק בצורת אנלוגיות. אך הן אינן סתם אנלוגיות, מפני שקיימים בהן קשרים עמוקים יותר.

אנחנו נושמים, נכון? ולא מזמן חישבתי עבורכם את מספר הנשימות במהלך עשרים וארבע שעות. אם אנו סופרים שמונה עשר נשימות לדקה, אנו מקבלים בשעה 60 x 18, ובעשרים וארבע שעות 25920 נשימות ביממה אחת.

Diagram 1

ניקח ריתמוס נוסף באדם, הריתמוס של יום ולילה. כאשר אתה מתעורר בבוקר, אתה מושך לתוך הגוף הפיזי והאתרי את הגוף האסטרלי והאני שלך. גם זאת נשימה. בבוקר אתה שואף פנימה את הגוף האסטרלי ואת האני, וכאשר אתה נרדם בלילה, אתה נושף את הגוף האסטרלי והאני, וכאשר אתה נרדם בלילה אתה נושף אותם החוצה שוב, כלומר אתה נושם נשימה אחת שלמה ב-24 שעות, ביממה אחת. ישנן 365 נשימות כאלה בשנה. ואם נניח שאורך החיים הממוצע של האדם הוא 72 שנה, התוצאה היא זהה בערך. אילו הייתי מתחיל במספר נמוך יותר מ-72, הייתי מגיע לאותה התוצאה. זה אומר שאם לוקחים את החיים הארציים השלמים של האדם, וסופרים כל יום, כל הירדמות ויקיצה כנשימה אחת, אז במהלך החיים יש לך מספר שאיפות ונשיפות של הגוף האסטרלי והאני זהה למספר הנשימות ב-24 שעות. במשך חייך אתה שואף ונושף את הגוף האסטרלי והאני שלך אותו מספר פעמים כמו שאתה נושם אוויר במשך היום. יש הקבלה אבסולוטית בין הריתמוסים הללו, והם מראים לנו איך האדם הוא חלק מן הקוסמוס. החיים של יום אחד מזריחת השמש ועד לשקיעתה, כמחזור אחד, מקביל לזריחה ולשקיעה הפנימית שנמשכת מהלידה עד למוות.

אתם מבינים איך האדם הוא חלק מהאורגניזם השלם של העולם. ולסיום הרצאה זו, הייתי רוצה להביא רעיון שאני מבקש מכם שתחשבו עליו לעומק, שתהפכו אותו לנושא למדיטציה. המדע של היום משער קיום של תהליך קוסמי מסוים. בתהליך קוסמי זה פעם הופיע כדור הארץ. בסוף, כאשר תתרחש עד הסוף האנטרופיה, כדור הארץ יתכלה בחום קוסמי וכו'. אם היום אנו נגבש לעצמנו מושג כמו התיאוריה של קופרניקוס, או אחת הגרסאות שלה, אז אנו לוקחים בחשבון רק את הכוחות שיצרו את כדור הארץ מתוך הערפילית הבראשיתית, וחיי האדם בהקשר זה הופכים להיות למעשה מעין גלגל חמישי בעֲגָלָה. כי הגיאולוג או האסטרונום אינם רואים בכלל את האדם. בכלל לא עולה בדעתו לחפש באדם את הסיבה להיווצרות העולם. האדם נמצא בכל מקום בהתהוות זו של העולם, אך הוא הגלגל החמישי בעגלה. התהליך הקוסמי מתרחש, אך אין לאדם כל קשר אליו.

desen Tabla 8

אך תתארו לעצמכם שכל התהליך הקוסמי הזה מגיע לסיומו, נפסק, מתפזר בחלל. הוא נגמר, אך הסיבות למה שקורה שם לאחר מכן נמצאות תמיד בתוך האדם עצמו, בתוך עורו; שם הדברים נמשכים. העולם של כאן ועכשיו הוכן בתוך האדם רחוק בעבר בעידנים הבראשיתיים.

זאת האמת. הספרים של החוכמה הקדומה מלמדים דברים כאלה בשפה שלהם, ואליהם מצביעים דבריו של ישוע כריסטוס: "השמיים והארץ יחלפו, אולם דברי יעמוד לנצח". כל מה שמרכיב את עולם החומר מתמוסס, אך זה אשר נובע מהרוח והנפש ובא לידי ביטוי במילים, שורד לאחר המוות של האדמה וממשיך לחיות בעתיד. הסיבות לעתיד אינן נמצאות מחוץ לעור שלנו, ואין צורך שהגיאולוגים יחקרו אותן. עלינו לחפש אותן בתוכנו, בכוחות הפנימיים של האורגניזם שלנו, שיעברו קודם להתגשמות הבאה שלנו על האדמה, ולאחר מכן ימשיכו למטמורפוזות אחרות. לכן, כאשר אתם מחפשים את עתיד העולם, עליכם להסתכל בתוך האדם. כל מה שחיצוני נכחד לחלוטין.

המאה ה-19 בנתה מחסום נגד ידע זה, ושמו של מחסום זה הוא חוק שימור האנרגיה. חוק שימור האנרגיה טוען את המשכיות הכוחות שנמצאים סביב האדם. אך כל אלה יחלפו ויעלמו. רק מה שעולה בתוך האנושות עצמה יכול ליצור את העתיד. חוק שימור האנרגיה הוא החוק השקרי ביותר שניתן לעלות על הדעת. אם מתרגמים אותו למציאות, משמעותו היא שהאדם פשוט הופך לגלגל החמישי באירועי העולם. לא האמירה של חוק שימור האנרגיה היא הנכונה, אלא האמירה האחרת: "השמיים והארץ יחלפו, אולם דברי יעמוד לנצח". יש ניגוד מוחלט בין שתי האמירות; ואין זה אלא חוסר מחשבה כאשר כיום חברים בפלגים דתיים כאלה או אחרים רוצים להיות מאמינים בכתבי הקודש, ובו זמנית לדבוק בתיאוריות של הפיזיקה המודרנית. זהו חוסר יושר שמופיע בצורה של יצירת תרבות ויש להרחיק אותו מתחום יצירת התרבות – כאשר למעשה מדובר במשהו שהוא מנוגד ליצירתיות – אם נרצה לצאת מתחום הכוחות של ההתדרדרות ולעבור לכוחות העולים.

———————————————————————————-

  1. תיאוריה החוקרת את הקשר בין מבנה הגולגולת לבין אישיותו של האדם ותכונות האופי שלו. [הערת המתרגמת]
  2. רודולף שטיינר, "טבעו הפנימי של האדם", וינה, פסחא 1914, שש הרצאות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *