הפסיכואנליזה לאור האנתרופוסופיה – 03

הפסיכואנליזה לאור האנתרופוסופיה – 03

הפסיכואנליזה לאור האנתרופוסופיה

רודולף שטיינר

תרגום מאנגלית (תוך כדי בדיקה מול המקור בגרמנית והשוואה עם התרגום ברומנית): מרים פטרי

תיקונים: דניאל זהבי, דליה דיימל

GA143

הספר יצא בהוצאת חירותראו כאן

הרצאה מס' 3

השתקפויות בראי המודע, העל-מודע והתת-מודע

מינכן, 25 בפברואר 1912

המשימה שלי היום ומחרתיים תהיה לדון בכמה מהעובדות החשובות ביותר שקשורות למודעות ולקשרים קרמתיים.

הייתי רוצה לקשור את הנקודות העיקריות עם ההסברים שניתנו אתמול בהרצאה הציבורית שלי.[1] בהרצאות הפתוחות לקהל הרחב, יש להתייחס לדברים מסוימים באופן שונה מאשר בפגישות של הקבוצה, מפני שהמשתתפים בקבוצה, שעבדו ביחד ולמדו את הנושאים הללו כבר תקופה מסוימת, מוכנים להבין דברים מסוג זה באופן שונה לגמרי מאשר הציבור הרחב. אתמול ראינו שאנו יכולים לדבר על היבטים חבויים של חיי הנפש של האדם, ועלינו להציב את הצדדים החבויים האלה של חיי הנפש האנושיים מנגד התכנים של המודעות הרגילה היומיומית.

אם תתבוננו אפילו במבט שטחי על מה שחי בנפשנו מהרגע שבו אנו מתעוררים בבוקר ועד שאנו נרדמים בלילה – על מה שחי בנפש בצורת רעיונות, מצבי רוח, אימפולסים של רצון, וכמובן מוסיפים לכל אלה גם את הרשמים שמגיעים לנפש מבחוץ – אז יש לכם את כל מה שניתן לכנות התכנים של המודעות הרגילה.

כל מה שקיים כך בחיי המודעות, במודעות הרגילה שלנו, תלוי במכשירים של הגוף הפיזי. ההוכחה הקרובה והבטוחה לכך היא שהאדם חייב להיות ער כדי לחיות בתכנים הללו של המודעות הרגילה. אך זה אומר לנו שעל האדם לצלול לתוך גופו הפיזי עם אותו חלק של ישותו שנמצא מחוץ לגוף הפיזי בשעת השינה, ושהגוף הפיזי עם מכשיריו חייב להיות זמין לו. על האדם להיות מסוגל להשתמש בהם כדי שהפעילויות של המודעות הרגילה יוכלו להימשך.

כמובן, כעת עולה מיד השאלה: באיזה אופן משתמש האדם, כישות נפשית-רוחנית, במכשירים הפיזיים שלו – באיברי החישה ובמערכת העצבים – כדי לחיות במודעות הרגילה היומיומית שלו? האמונה הרווחת בעולם המטריאליסטי היא, שבמכשירים הפיזיים או הגופניים של האדם קיים זה אשר יוצר את תכני המודעות שלו. כבר הדגשתי לעיתים קרובות שאין זה נכון; שאין זה הגיוני לדמיין שהמבנה הפנימי של הגוף שלנו, איברי החישה או המוח, יוצרים את התכנים של המודעות, כשם שאין זה הגיוני שנדמיין שהנר הוא זה שיוצר את הלהבה. הזיקה בין מה שאנו מכנים מודעות לבין המבנה הגופני שונה לחלוטין. אנחנו יכולים להשוות אותה לזיקה בין האדם לבין הראי שבו הוא רואה את עצמו. כאשר אנו ישנים, ניתן להשוות את מצב המודעות שלנו למצב בו אנו הולכים ישר קדימה במרחב מסוים. בזמן שאנו הולכים קדימה, איננו רואים את עצמנו, איננו רואים איך נראה האף או המצח שלנו, וכו'. רק ברגע שבו מישהו יעמוד לפנינו עם מראה, ויחזיק אותה מולנו, רק אז נוכל לראות את עצמנו. אז אנו פוגשים את מה שהיה תמיד חלק מאיתנו כבר מקודם; אז הוא מתחיל להיות נוכח בשבילנו. אותו הדבר נכון לגבי התכנים של המודעות הרגילה שלנו. הם קיימים בתוכנו כל הזמן, אך אין להם כל קשר לגוף הפיזי שלנו. כשם שאין לנו קשר עם המראה שהזכרנו קודם, כך גם לתכנים שבמודעות שלנו אין כל קשר לגוף הפיזי שלנו.

התיאוריה המטריאליסטית בתחום הזה איננה אלא שטות גמורה! אי אפשר לראות בה אפילו השערה מתקבלת על הדעת. כי הטענה של המטריאליסט אינה שונה מהמצב בו מישהו רואה את עצמו במראה ולכן מגיע למסקנה שהמראה יצרה אותו. אם תרצו להיכנע לאשליה שהמראה יצרה אתכם, מפני שאתם יכולים לראות את עצמכם רק כאשר מחזיקים מראה מולכם, אז תוכלו להאמין גם שחלקים שונים במוח, או איברי החישה שלכם יוצרים את תוכן חיי הנפש שלכם. שני הדברים "חכמים" ו"אמיתיים" באותה המידה. לטענה שמראה יוצרת את האדם יש בדיוק את אותו התוקף והערך כמו לאמירה השנייה, שהמוח יוצר מחשבות. לתכנים שחיים במודעות שלנו יש קיום משלהם. אך המבנה הרגיל שלנו חייב להיות מסוגל לקלוט את התכנים האלה שקיימים במודעות. למטרה זו אנו חייבים לפגוש משהו שישקף את עובדות המודעות – אנו זקוקים לגוף הפיזי שלנו. אם כן, בגוף הפיזי יש לנו משהו שניתן לכנות אותו המנגנון המשקף של התכנים של המודעות הרגילה שלנו. תכנים אלה קיימים בישות הנפשית-רוחנית שלנו. איננו יכולים לקלוט אותם באופן פיזי בדיוק כשם שאיננו יכולים לראות את עצמנו ללא מראה. אנו נעשים מודעים למה שחי בתוכנו כחלק מאיתנו באמצעות המראה של הטבע הגופני שלנו. זה המצב האמיתי, אך במקרה של הגוף לא מדובר במשקף פסיבי, אלא במשהו שמכיל תהליכים משל עצמו. כך שניתן לדמיין שבמקום שכבת הכסף המכסה את גב המראה ובכך יוצרת השתקפות, מאחורי הגוף הפיזי מתרחשים כל מיני תהליכים. הדימוי הזה יכול לתאר היטב את הזיקה האמיתית בין הישות הנפשית-רוחנית שלנו לבין הגוף שלנו. עלינו לזכור את העובדה שהגוף הפיזי משמש כמראה מספיק טובה כדי לשקף את כל מה שאנו חווים במודעות הנורמלית, היומיומית שלנו. מאחורי, או אם תרצו, מתחת לכל התכנים הרגילים של המודעות, נמצאים הדברים שעולים לפני השטח של חיי הנפש הרגילים שלנו, ושעלינו לתאר אותם כתכנים הקיימים במעמקים החבויים או הנסתרים של הנפש.

המשורר או האמן חווה משהו ממה שחי במעמקים החבויים של הנפש. אם הוא משורר אמיתי, אמן אמיתי, הוא יודע שהוא אינו מגיע למה שמתבטא ביצירה שלו בדרך הרגילה, באמצעות חשיבה הגיונית או קליטה חיצונית. הוא יודע שהדברים עולים מתוך מעמקים בלתי מוכרים, ושהם נוכחים שם, הם באמת קיימים שם, מבלי שהכוחות של המודעות הרגילה יצרו או עיצבו אותם. אך מתוך המעמקים החבויים האלה של חיי הנפש עולים גם דברים אחרים שמשחקים תפקיד במודעות הרגילה שלנו, למרות שבחיים הרגילים איננו מודעים למקורם.

אתמול כבר ראינו שאנו יכולים לרדת עמוק יותר, עד לאזור החצי-מודע, לאזור של החלומות, ואנו יודעים שהחלומות מעלים מתוך המעמקים הנסתרים של חיי הנפש משהו שבדרך הרגילה, הנורמלית, באמצעות מאמץ מודע של הזיכרון, לא היינו מסוגלים להעלות. אם משהו שטמון בזיכרון כבר זמן רב עולה בפני נפש האדם בצורת תמונת-חלום – כפי שזה קורה לעיתים קרובות – ברוב המקרים, האדם הזה מעולם לא היה יכול להעלות את הדברים האלה מתוך המעמקים החבויים של חיי הנפש שלו על ידי ניסיון לזכור אותם – מפני שהמודעות הרגילה אינה יורדת עד כדי כך עמוק פנימה. אך זה אשר אינו נגיש למודעות רגילה, כן נגיש לתת-מודע. ובמצב החצי-מודע של חלימה, עולים לפני השטח דברים רבים שנשארו או אוכסנו שם.

עולים רק הדברים שלא התאפשר להם להפוך לאקטיביים, ולהפעיל את ההשפעות שלהם באופן הרגיל של החוויות האנושיות ששוקעות לתוך המעמקים הנסתרים של הנפש. אנו נעשים בריאים או חולים, עצבניים או שמחים, בלי קשר ישיר למה שקורה במהלך הרגיל של חיינו, אלא מפני שמה ששקע מחוויית החיים שלנו יוצר מצב גופני. אנו כבר איננו זוכרים אותו, אך הדבר הזה ששקע אל מעמקי הנפש פועל שם, והופך אותנו למה שאנו נהיים במהלך החיים. היינו יכולים להבין חיי אדם רבים, אילו ידענו איזה אלמנטים נסתרים ירדו במהלכם למעמקים התת-מודעים האלה. היינו יכולים להבין אדם בשנות ה-30, ה-40 או ה-50 שלו, והיינו יודעים מדוע יש לו נטייה זו או אחרת, או מדוע הוא חש חוסר סיפוק כה עוצמתי בתחומים מסוימים, מבלי שיוכל לומר מה היא הסיבה לחוסר הסיפוק הזה. היינו מבינים דברים רבים אילו היינו יכולים להתחקות אחר חייו עד לילדותו. אז היינו רואים איך השפיעו עליו הוריו וסביבתו בשנותיו הראשונות; מה התעורר בו בצורת עצב או שמחה, כאב או הנאה – דברים שאולי נשכחו לחלוטין, אך משפיעים על מצבו הכללי של האדם. כי מה שיורד למעמקים הנסתרים של חיי-הנפש ממשיך לפעול שם. עובדה מוזרה היא שהכוחות האלה שפועלים שם פועלים קודם כול עלינו, ואפשר לומר שהם אינם עוזבים את הספירה של האישיות שלנו. לכן, כאשר המודעות המבוססת על ראייה רוחית יורדת למעמקים אלה (זה קורה דרך אימגינציה, דרך מה שאנו מכנים הכרה אימגינטיבית), כאשר היא יורדת למעמקים בהם פועלים כוחות אלה בתת-מודע, כפי שתיארנו, אז האדם תמיד מוצא את עצמו. הוא מוצא את מה שקיים וגועש בתוכו. וזה דבר טוב; כי בידיעה-עצמית אמיתית, האדם חייב ללמוד להכיר את עצמו; עליו להתבונן וללמוד להכיר את כל האימפולסים הפועלים בתוכו.

אם האדם אינו שם לב לעובדות אלו, אם ברגע שהוא רוכש ראייה רוחית דרך תרגילים בהכרה אימגינטיבית וחודר לתת-מודע – אם הוא אינו מכיר בעובדה שבכל מה שפועל בתוכו הוא ימצא רק את עצמו – אז הוא יהיה חשוף לטעויות רבות. כי הוא אינו יכול להיות מודע למה שמתרחש בתוכו בשום דרך שדומה לפעילות הרגילה של התודעה. בשלב התפתחות מסוים, עולה האפשרות שהאדם יקלוט תמונות או חזיונות, יראה צורות לגמרי חדשות ולא דומות לאלה שהוא למד להכיר דרך החוויות הרגילות שלו בחיים. זה בהחלט יכול לקרות, אך אם נדמיין שדברים מסוג זה שייכים לעולמות העליונים, זאת תהיה טעות גדולה. תופעות כאלו אינן מופיעות באותו האופן כמו שלרוב עולות למודעות הרגילה העובדות הקשורות לחיים הפנימיים שלנו. אם יש לנו כאב ראש, זאת עובדה שנכנסת למודעות הרגילה שלנו. אנו יודעים שהכאב הוא בראש שלנו. אם יש לנו כאב בטן, את הכאב אנו חשים בתוך עצמנו. כאשר אנו יורדים למעמקים שאנו מכנים מעמקי-נפש חבויים, אנו יכולים להישאר רק בתוך עצמנו, ולמרות זאת, אנו יכולים לפגוש דברים שנראים כאילו שהם נמצאים מחוץ לעצמנו.

ניקח למשל מקרה שימחיש זאת באופן ברור. נניח שמישהו משתוקק להיות התגשמותה החוזרת של מרים המגדלית, כבר אמרתי לכם שבמהלך חיי ספרתי 24 נשים שהיו הגלגול הנוכחי של מרים המגדלית. אך נניח שאדם זה אינו מודה בפני עצמו שיש לו משאלה כזו. אנו לא חייבים להודות במשאלות שלנו בפני עצמנו – זה לא הכרחי. ובכן, אולי מישהי קוראת בברית החדשה את סיפורה של מרים המגדלית, והסיפור מוצא חן בעיניה במידה יוצאת מן הכלל. בתת-מודע שלה יכולה לעלות מייד המשאלה להיות מרים המגדלית. במודעות שנמצאת על פני השטח שום דבר אינו נוכח מלבד האהדה או ההערכה לדמות זו. בתת-מודע שלה – והאדם אינו ער לשום דבר שנמצא בתת מודע – בוערת המשאלה להיות בעצמה מרים המגדלית, אבל היא אינה יודעת דבר על כך, וזה לא מעסיק אותה. היא פועלת על פי התכנים של המודעות הרגילה שלה, ויכולה להתהלך בעולם כאילו שלא היה לה כל השתוקקות מוטעית כזו בתת-מודע שלה. אך נניח שכתוצאה משימוש בשיטה אוקולטית זו או אחרת, אישה זו מצליחה לרדת לתוך התת-מודע שלה. היא אולי לא תהיה ערה לעובדה שבתוכה חיה המשאלה להיות מרים המגדלית באותו האופן בו היא מודעת לכאב ראש שהיא סובלת ממנו. אילו הייתה שמה לב למשאלה הזאת, היא הייתה יכולה לחשוב עליה בהיגיון. היא הייתה מתייחסת אליה כמו שמתייחסים לכאב: היא הייתה מנסה להיפטר ממנה. אך במקרה של ירידה לא נכונה לתוך התת-מודע, משאלה זו לובשת את הצורה של משהו שנמצא מחוץ לאישיות כמציאות. החיזיון אומר: "את מרים המגדלית!" התמונה עומדת בפניה, מושלכת החוצה בצורת עובדה אובייקטיבית. ואדם הנמצא בשלב האבולוציה הנוכחית איננו מסוגל לשלוט במצב זה בעזרת האני שלו. כאשר האדם עובר הכשרה נכונה, סדירה ובריאה, לא קיים חוסר שליטה כזה; כי אז האני מלווה את כל ההתנסויות בכל ספירה. אך כאשר משהו נכנס למודעות ללא הנוכחות המלווה של האני, הוא יכול להציג את עצמו כעובדה אובייקטיבית. האישה מאמינה שהיא זוכרת את האירועים הקשורים במרים המגדלית, וחשה הזדהות עם מרים המגדלית.

זאת בהחלט אפשרות. אני מדגיש זאת היום כדי שתבינו שרק הכשרה נכונה וזהירות בעת הכניסה לתחום הנסתר יכולות להציל אותנו מטעות. כאשר האדם יודע: "עליך קודם לראות בפניך עולם שלם, עליך להיות ער לאובייקטים סביבך, אך לא לדברים ששייכים לך, או נמצאים בתוכך, למרות שהם נראים כאילו שהם תמונה של העולם", אם האדם יודע שרצוי שקודם יראה במה שמופיע בפניו אך ורק השלכה של חייו הפנימיים, אז יש לו מגן טוב נגד הטעויות לאורך הדרך. הכי טוב יהיה שבתור כלל נתייחס לכל הדברים כאל תופעות הנובעות מתוך ישותנו הפנימית שלנו. רובן עולות מתוך המשאלות שלנו, היהירות שלנו, השאפתנות שלנו – בקיצור, מתוך תכונות הקשורות באנוכיות האנושית. רוב הדברים האלה מושלכים החוצה, וכעת נוכל לשאול: איך נוכל להימנע מטעויות אלו? איך נוכל להיות מוגנים מפניהן?

בעזרת התכנים הרגילים של המודעות, לא נוכל להימנע מטעויות אלו. הטעויות מופיעות בגלל העובדה שאיננו יכולים לברוח מעצמנו, אנו נשארים מסובכים בתוך עצמנו, למרות שבמציאות אנו עומדים מול תמונת-עולם. כבר יכולתם להבין מכך שאנו לומדים להבחין בין חיזיון מסוג אחד לבין תמונה מסוג אחר אם אנו מצליחים לצאת מתוך עצמנו, באופן זה או אחר. שני החזיונות נמצאים מחוץ לעצמנו. יכול להיות שאחד מהם אינו אלא השלכה של משאלה, והשני הוא עובדה אמיתית, אך אין ביניהם הבדל כמו שיש הבדל בין דברים בחיים הרגילים – כמו למשל, ההבדל בין כאב ראש שאדם אחר אומר שיש לו לכאב הראש שאנחנו עצמנו סובלים ממנו. חיינו הפנימיים מושלכים החוצה אל תוך המרחב, בדיוק כמו חייו הפנימיים של אדם אחר. איך ניתן ללמוד להבדיל ביניהם?

עלינו ללמוד להבחין בין רשמים אמיתיים לרשמים כוזבים, למרות שכולם מעורבבים ביחד, ולמרות שכולם נראים כאילו זכותם היא שנתייחס אליהם כאל רשמים אמיתיים. זה כאילו שבעולם הפיזי היו עומדים מולנו עצים אמיתיים לצד עצים שהם פרי הדמיון שלנו, ולא היינו יודעים להבדיל ביניהם. כמו העצים האמיתיים והעצים הדמיוניים, כך עומדים מחוצה לנו התכנים האמיתיים לצד התכנים שעולים מתוך הפנים שלנו. איך אנו לומדים להבחין בין ספירה אחת לשנייה? איננו יכולים להתחיל ללמוד זאת דרך המודעות הרגילה שלנו, אם אנו נשארים לגמרי בין גבולות חיי החשיבה שלנו, אלא רק דרך אימון אוקולטי הדרגתי של הנפש. ככל שאנו ממשיכים להתקדם באימון זה, אנו רוכשים יכולת הבחנה אמיתית. זה אומר שאנו לומדים לעשות בספירה האוקולטית את מה שהיינו צריכים לעשות בעולם הפיזי במקרה של העצים האמיתיים לצד העצים הדמיוניים. אם אנו מתקרבים לעצים הדמיוניים, איננו מתנגשים בהם, אלא אנו עוברים דרכם בקלות, אך אנו כן מתנגשים בעצים אמיתיים! קורה משהו דומה – אך כמובן כעובדה רוחנית – בספירה האוקולטית.

אם אנו ממשיכים להתקדם בדרך הנכונה, אנו יכולים ללמוד להבדיל בקלות יחסית בין מה שאמיתי למה שדמיוני בספירה זו. אך איננו יכולים לעשות זאת דרך מחשבות, אלא רק דרך החלטה של רצון. החלטת-רצון זו יכולה להופיע כך: אם אנו סוקרים את חיינו, אנו מוצאים בהם שתי קבוצות שונות של אירועים. לעיתים קרובות אנו מוצאים שיש קשר ברור בין הצלחה או כישלון שחווינו בדבר זה או אחר לבין היכולות שלנו. במילים אחרות, אנו יכולים להבין שבתחום מסוים לא הצלחנו מפני שאיננו מוכשרים בו. מצד שני, אנו יכולים להבין את ההצלחה שלנו בתחום אחר, מפני שאנו יודעים שיש לנו יכולות מסוימות המצדיקות את ההצלחה.

אולי אנו לא בהכרח חייבים להבין תמיד את הקשר בין המעשים ליכולות שלנו בצורה כל כך ישירה. ישנה גם דרך פחות ספציפית להבין אותו. למשל, כאשר מישהו חווה אירוע מצער בשלב מאוחר יותר בחייו, והוא חושב על חייו בדיעבד, הוא אומר לעצמו: "הייתי אדם שלא השקעתי הרבה אנרגיה כדי להיות יותר פעיל…" או הוא חייב להודות בפני עצמו: "תמיד הייתה לי נטייה לקחת את הדברים בקלות". בשני המקרים, הוא יכול לומר גם: "הקשר בין חוסר ההצלחה שלי לפעולות שלי בעבר לא ברור במבט ראשון, אבל אני כן רואה שבמקרה של אדם עצלן, שלא מתייחס לדברים ברצינות, הדברים לא יכולים להצליח באותה המידה כמו עבור אדם חרוץ ויסודי". בקיצור, ישנם תחומים שבהם ההצלחות או הכישלונות שלנו נראים מובנים וטבעיים, אך ישנם תחומים אחרים שבהם האירועים מתרחשים כך שאיננו יכולים לגלות קשר כלשהו, ושבהם עלינו לומר: "למרות שיכולות מסוימות היו אמורות להבטיח שדבר זה או אחר יצליח, בכל זאת זה לא קרה". אם כן, יש גם סוגים של הצלחות או כישלונות שבהם איננו יכולים לראות מייד את הקשר ביניהם לבין היכולות שלנו.

זה הוא היבט אחד. ההיבט השני הוא שבמקרה של דברים מסוימים שאנו פוגשים בעולם החיצוני, כמו מכות גורל, אנו יכולים לפעמים לומר: "כן, זה מוצדק, כי אנחנו עצמנו יצרנו את כל התנאים המוקדמים לכך." אבל במקרה של אירועים אחרים, אנו מגלים שאיננו יכולים להסביר אותם בכלל. אם כן, יש לנו שני סוגים של חוויות או התנסויות: כאלו שנובעות מתוכנו עצמנו, ושבהן אנו יכולים לראות את הקשר שלהן איתנו ועם היכולות שלנו, וכאלו שתיארנו כרגע, שלא נראה לנו שאנו אחראים עליהן. כשמדובר בהתנסויות שבאות אלינו מבחוץ, אנו מוצאים אירועים שאיננו יכולים לומר עליהם שאנחנו עצמנו גרמנו להם להתרחש, וגם כאלה שאנו יודעים שהסיבות להם טמונות בנו.

כעת נתבונן קצת בחיים שלנו. אפשר לעשות ניסוי, שכל אדם יוכל להפיק ממנו תועלת רבה. אנו יכולים לאסוף ביחד את כל הדברים שאיננו יכולים לראות את סיבתם, שבהם ההצלחה גרמה לנו לומר: "זה היה כמו המקרה של האפרוח העיוור שמצא גרגיר חיטה", את כל הדברים שבהם הצלחנו, אבל איננו יכולים לייחס הצלחה זו למשהו שאנחנו עצמנו עשינו. אנו יכולים להיזכר גם בכישלונות מסוג זה, ולהוסיף אותם לקבוצה זו, ביחד עם האירועים החיצוניים שפגשו אותנו כאילו במקרה, שבהם איננו רואים כל השפעה מצדנו. וכעת נעשה את הניסוי הנפשי הבא: נדמיין שאנו בונים בתוך עצמנו אדם מלאכותי. אנו בונים אותו כך שהוא זה שגרם, עם היכולות שלו, לכל ההצלחות שאיננו יודעים להסביר את סיבתן. אם אנו מגלים שהצלחנו במשהו שדורש חוכמה, ואנחנו דווקא טיפשיים באותו תחום, אנו בונים אדם דמיוני שחכם במיוחד בתחום זה, ולכן לגמרי טבעי שהוא הצליח בו. או במקרה של אירוע חיצוני, נניח שנופלת לבנה על ראשנו. איננו מצליחים להבין את הסיבה לכך, אבל אנחנו ממציאים אדם דמיוני שגרם ללבנה זו ליפול על ראשו. הוא רץ למעלה לגג, ושחרר לבנה כך שהיא תיפול קצת מאוחר יותר. ואז הוא ירד מהר בריצה, והלבנה נפלה עליו. אנו עושים זאת עם אירועים מסוימים, למרות שאנו יודעים בוודאות שלא אנחנו גרמנו להם במהלך הרגיל של האירועים. להיפך, אירועים אלה יכולים לקרות לגמרי נגד רצוננו. נניח שמישהו נתן לנו מכה בשלב מסוים בחיינו. כדי שזה יהיה פחות קשה, נמקם את האירוע הזה בילדותנו. נניח שמישהו שהיה אמור להשגיח עלינו היכה אותנו, ונדמיין שעשינו כל שביכולתנו כדי "לזכות" במכות אלה. בקיצור, אנו בונים כעת אדם דמיוני שמרוכזים בו כל אותם דברים שההבנה שלנו אינה מסוגלת לחדור אליהם ולהסביר אותם. כפי שאתם רואים, אם ברצוננו להתקדם במדע הנסתר, עלינו לבצע דברים רבים שמנוגדים לעובדות הרגילות. אם נעשה רק את מה שנראה לנו הגיוני במשמעות הרגילה של המילה, אז לא נצליח להגיע רחוק באוקולטיזם, מפני שהדברים הקשורים בעולמות העליונים יכולים להראות מטופשים בעיני אדם רגיל. זה בסדר אם השיטה נראית מטופשת בעיני אדם בעל חשיבה רציונלית שטחית.

אם כן, אנו בונים את האדם הדמיוני הזה. בהתחלה, אולי זה יראה מגוחך, ואולי לא נצליח להבין את המטרה, אך כל מי שמנסה לעשות ניסוי זה יגיע לגילוי מדהים לגבי עצמו. הוא יגלה שהוא כבר אינו רוצה להיפטר מהאדם הזה שהוא עצמו יצר, שהאדם הזה מתחיל לעניין אותו. אם תנסו זאת, תראו בעצמכם: כבר לא תשתחררו מהאדם המלאכותי הזה; הוא חי בתוככם. וזה קורה באופן מוזר: הוא לא רק חי בתוככם, אלא הוא עובר התמרה בתוככם, וזו התמרה עצומה. הוא משתנה כך שבסוף הוא נהיה שונה לחלוטין ממה שהוא היה בהתחלה. הוא הופך למשהו שאנו לא יכולים שלא לומר עליו שהוא באמת קיים בתוכנו.

זוהי חוויה שבאמת כולנו יכולים לחוות אותה. אנו מתוודעים לכך שמה שתואר כעת – לא האדם הדמיוני שבנינו בהתחלה, אלא מה שהוא נהייה לאחר הטרנספורמציה – הוא חלק ממה שקיים בתוכנו. הוא בדיוק אותו חלק בתוכנו שהביא בחיינו לאותם דברים שלכאורה אין להם סיבה. אנו מוצאים בתוכנו את הסיבה האמיתית לדברים שלא ניתן להסביר אותם אחרת. במילים אחרות, מה שתיארתי מהווה דרך המאפשרת לנו לא רק להתבונן לתוך חיי-הנפש שלנו ולגלות משהו, אלא גם לצעוד בשביל המוביל החוצה מתוך חיי-הנפש אל העולם הסובב אותנו. כי הדברים שבהם אנו נכשלים אינם נשארים בתוכנו, אלא הופכים לחלק מהסביבה. אנו הוצאנו מהסביבה משהו שאינו תואם את התכנים הרגילים במודעות שלנו, אך מופיע כאילו שהוא נמצא בתוכנו. ואז אנו מתחילים להרגיש שבכל זאת יש לנו קשר מסוים לדברים שנראים חסרי סיבה בחיים האמיתיים. כך מתחיל האדם להרגיש את הקשר שלו עם גורלו, עם מה שנקרא קרמה. באמצעות ניסוי-נפשי זה, נפתח שביל אמיתי המאפשר לאדם לחוות, בדרך מסוימת, את הקרמה שלו בתוך עצמו.

אולי תגידו: "כן, אבל אני לא לגמרי מבין את מה שאתה אומר." אבל כשאתם אומרים זאת, זה לא מפני שאתם לא מבינים את מה שאתם מאמינים שאתם לא מבינים, אלא זה מפני שאתם חושבים שאתם לא יכולים להבין. זה משהו שאפילו ילד יכול להבין אותו, רק שאתם פשוט לא חשבתם עליו. אי אפשר להבין דברים מסוג זה אם לא עושים את הניסוי שתיארתי. רק מי שעשה אותו יכול להבין. לכן, בדברים האלה יש לראות רק תיאור של ניסוי שכל אחד יכול לעשות ולחוות. דרך ניסוי זה, כל אחד מאיתנו חווה שבתוכו חי משהו שקשור לקרמה שלו. אילו אדם היה יודע זאת מראש, הוא לא היה זקוק להוראות שיראו לו כיצד לרכוש ידע זה.

זה לגמרי בסדר שאדם לא יכול להבין זאת אם עדיין לא עשה את הניסוי. אך לא מדובר ב"הבנת" הדברים במובן הרגיל של המילה, אלא בקבלה של מידע לגבי משהו שהנפש שלנו יכולה לחוות. אם הנפש שלנו צועדת בשבילים כאלה, היא מתרגלת לחיות לא רק בתוך עצמה, בתוך משאלותיה ותשוקותיה, אלא תתרגל להתבונן באירועים חיצוניים ולחבר אותם לעצמה. הנפש שלנו תתרגל לכך. הדברים שאנחנו בעצמנו לא רצינו אותם הם בדיוק אלה שאנחנו בעצמנו הכנסנו למה שבנינו. וכאשר אנו מסוגלים לפגוש את כל הגורל שלנו כך שאנו מקבלים אותו בשלווה, אם לגבי דבר שאנו בדרך כלל מתלוננים עליו ומתקוממים נגדו, אנו חושבים: "אנו מקבלים אותו בשמחה, כי אנחנו בעצמנו החלטנו עליו" – אם אנו מסוגלים לעשות זאת, אז אנו מפתחים הלך נפש מיוחד, שמאפשר לנו להבחין בביטחון מוחלט בין האמיתי והדמיוני כאשר אנו יורדים אל תוך המעמקים הנסתרים של חיי-הנפש. כי אז מתגלה בבהירות ובוודאות נפלאה מה אמיתי ומה שקרי.

אם אנו רואים חזיון כלשהו בעינינו הרוחיות, ואנו מצליחים להפיג אותו כאילו במבט אחד, פשוט לגרש אותו בעזרת הכוחות הפנימיים שלמדנו להכיר אותם – אז החיזיון הזה אינו אלא פרי הדמיון. אבל אם איננו יכולים להעלים אותו בדרך זו, אלא מצליחים להפיג לכל היותר את אותו חלק בו שמזכיר לנו את עולם החושים החיצוני – שהוא החלק הדמיוני בחיזיון, והאלמנט הרוחי נשאר כעובדה יציבה – אז מה שרואים הוא אמיתי. אך לא ניתן לעשות את ההבחנה הזאת לפני שעשינו את מה שתיארנו. לכן, לא ניתן להבחין בביטחון מלא בין האמיתי לכוזב במישור העל-חושי, אלא אם כן עברנו את האימון שתיארנו. העיקר בניסוי-נפשי זה, הוא שתמיד נשמור על המודעות הרגילה שלנו לגבי המשאלות והרצונות שלנו, ושדרך הניסוי הזה נִתְרַגֵּל לראות משהו שאנחנו עצמנו רצינו להביא אל תוך חיינו בכל מה שבמודעות הרגילה שלנו איננו רוצים בכלל, בכל מה שמנוגד לרצון שלנו במודעות הרגילה שלנו. יכול להיות שמבחינה מסוימת הגענו לשלב ספציפי של התפתחות פנימית, אך אם דרך ניסוי-נפשי כזה לא למדנו להעמיד את כל המשאלות, התשוקות, הסימפתיות והאנטיפתיות שחיות בנפשנו כנגד מה שלא רצינו, אז נעשה טעות אחרי טעות.

הטעות הגדולה ביותר באגודה התאוסופית נעשתה קודם כול על ידי ה.פ. בלבצקי; כי למרות שהיא הפנתה את מבטה לספירה בה ניתן למצוא את הכריסטוס, במשאלות ובשאיפות שלה, בקיצור בתכנים של המודעות הרגילה שלה, הייתה אנטיפתיה, ואף סלידה עזה, נגד כל דבר כריסטיאני או יהודי, ומצד שני העדפה לכל שאר התרבויות הרוחניות על האדמה, מלבד התרבות הכריסטיאנית או היהודית. ומפני שמעולם לא עברה את האימון שתיארנו היום – היא פיתחה רעיון שקרי לחלוטין אודות הכריסטוס, וזה טבעי לגמרי. הרעיון הזה עבר לתלמידיה הקרובים ביותר, והוא עדיין חי עד היום, אם כי בצורה עוד יותר גסה ומגוחכת. הדברים הללו מגיעים לספירות הגבוהות ביותר. אדם יכול לראות דברים רבים במימד האוקולטי, אך היכולת להבחין ביניהם שונה לחלוטין מאשר היכולת רק לראות או לקלוט אותם. את זה חייבים להדגיש בתוקף.

כעת עולה השאלה הבאה: כאשר אנו שוקעים לתוך מעמקי הנפש הנסתרים שלנו – וכל רואה רוחי חייב לעשות זאת – אנו מגיעים קודם לעצמנו. ועלינו ללמוד לדעת את עצמנו, כך שאנו עוברים באמת דרך שלב שבו יש בפנינו עולם, ולוציפר ואהרימן כל הזמן מבטיחים לתת לנו את הממלכות של עולם זה. זה אומר שהעולם הפנימי שלנו מופיע בפנינו, אך השטן מספר לנו שזה העולם האובייקטיבי. זה הפיתוי שאפילו הכריסטוס היה חייב לפגוש. האשליות של העולם הפנימי עמדו מולו, אך בזכות הכוח הטבוע בו, הוא ראה מההתחלה שאין זה עולם אמיתי, אלא משהו שנמצא בתוך העולם הפנימי. בעולם פנימי זה עלינו להבחין בין שני חלקים כדי להשתחרר מאחד מהם – מהתוכן הפנימי האישי שלנו – ולהשאיר בו את החלק השני. דרכו, דרך עולם פנימי זה, אנו עוברים דרך המעמקים הנסתרים של חיי-הנפש שלנו ויוצאים לתוך העולם העל-חושי האובייקטיבי. וכשם שהגרעין הנפשי-רוחי שלנו חייב להשתמש במראה של הגוף הפיזי כדי לקלוט את הדברים שנמצאים בחוץ, או את התכנים של המודעות הרגילה, כך האדם חייב להשתמש בגופו האתרי כמראה, כדי לקלוט את העובדות העל-חושיות שהוא פוגש כעת. איברי החישה הגבוהים יותר, אם נוכל להשתמש בתיאור זה, פתוחים בגוף האסטרלי, אך מה שחי בהם צריך להשתקף דרך הגוף האתרי, בדיוק כשם שהתוכן הנפשי-רוחי שאנו ערים לו בחיים הרגילים משתקפים דרך הגוף הפיזי. כעת עלינו ללמוד להשתמש בגוף האתרי שלנו. מאחר והגוף האתרי שלנו לרוב אינו מוכר לנו, למרות שהוא החלק שבאמת מחייה אותנו, זה טבעי לחלוטין שנצטרך ללמוד להכיר אותו לפני שנלמד לזהות את אשר נכנס לתוכנו מהעולם העל-חושי החיצוני ויכול להשתקף דרך הגוף האתרי.

כעת אתם מבינים מה אנו חווים כאשר אנו מגיעים למעמקים הנסתרים של חיי-הנפש שלנו. אנו חווים בעיקר את עצמנו, את ההשלכה של המשאלות שלנו, וזה דומה מאוד למה שאנו מכנים בדרך כלל החיים בקמלוקה. החוויה שלנו שונה מחיי-הקמלוקה רק בכך שכאשר בחיים הרגילים אנו מתקדמים עד להיותנו כלואים בתוך עצמנו (כי ניתן לקרוא לזה כך), עדיין יש לנו את הגוף הפיזי שאנו יכולים לחזור אליו. אבל בקמלוקה הגוף הפיזי כבר אינו קיים. אפילו חלק מהגוף האתרי אינו קיים יותר – אותו חלק שבמהלך החיים הארציים מחזיר לנו השתקפות מיידית. אך בקמלוקה אנו מוקפים באתר-החיים האוניברסלי, שכעת מהווה מכשיר משקף, שמשקף את כל מה שנמצא בתוכנו. אם כן, במהלך תקופת הקמלוקה, חיינו הפנימיים בנויים סביבנו כעולם אובייקטיבי, עם כל הרצונות, התשוקות, עם כל מה שאנו מרגישים ומהדהד בתוכנו. כל מה שאנו חווים ומרגישים בתוכנו, נמצא כעת סביבנו כעולם האובייקטיבי המקיף אותנו.

חשוב שנבין שחיי הקמלוקה מתאפיינים קודם כול בכך שאנו כלואים בתוך עצמנו, ואיננו יכולים לברוח מכלא זה בייחוד מפני שאיננו יכולים לחזור לשום צורה של חיים פיזיים, שאליהם הייתה קשורה כל הווייתנו הפנימית. כאשר אנו חווים את חיי הקמלוקה כך שאנו מבינים בהדרגה – ואנו כן מגיעים בהדרגה להבנה זו – שאנו יכולים להשתחרר מכל זה כאשר אנו חווים את עצמנו אחרת מאשר דרך התשוקות והחשקים שלנו וכו', רק אז נופלות החומות של כלא-הקמלוקה שלנו.

למה הכוונה? נניח שמישהו מת כשהוא מטפח תשוקה או משאלה מסוימת. תשוקה זו תהיה חלק ממה שיהיה מושלך החוצה; היא תהיה חלק ממה שנבנה סביבו כמעין תמונה. כל עוד תשוקה זו חיה בתוכו, הוא לא יהיה מסוגל לפתוח את שערי הקמלוקה עם שום מפתח. רק כאשר הוא יבין שהדרך היחידה לספק את התשוקה היא להשתחרר ממנה, על ידי וויתור עליה, על ידי כך שהוא יפסיק לרצות אותה, רק כאשר האדם יאמץ כלפיה את הגישה ההפוכה ממה שהייתה גישתו קודם, רק אז, כל מה שכולא אותו בקמלוקה, כולל התשוקה הזאת, ייקרעו מנפשו. בשלב הזה בין המוות ללידה החדשה, אנו מגיעים לספירה שנקראת דווכאן. ניתן להגיע לדווכאן גם דרך ראייה רוחית לאחר שהאדם למד להכיר את זה אשר שייך רק לו עצמו. דרך ראייה רוחית, האדם מגיע לדווכאן לאחר שהשיג דרגת התפתחות מסוימת. במהלך הקמלוקה אנו מגיעים לדווכאן עם חלוף הזמן, רק מפני שהזמן כל כך מייסר אותנו באמצעות התשוקות שלנו עצמנו, שבסופו של דבר אנו מתגברים עליהן. באופן זה, כל מה שהופיעה בפנינו כאילו הוא היה כל העולם ופארו, מתרסק לרסיסים.

העולם של מציאויות על-חושיות מוכר לרוב בשם דווכאן. איך העולם הזה של עובדות על-חושיות מופיע בפנינו? כאן על כדור הארץ אנו יכולים לדבר על הדווכאן רק מפני שבראייה רוחית, כאשר האדם התגבר באמת על העצמי שלו, אנו נכנסים מייד לתוך העולם של עובדות על-חושיות, הקיימות באופן אובייקטיבי, ועובדות אלו מקבילות למה שנמצא בדווכאן.

המאפיין החשוב ביותר של עולם הדווכאן הוא שלא ניתן להבדיל בו יותר בין העובדות המוסריות לבין העובדות הפיזיות, החוקים הפיזיים, אלא החוקים המוסריים והחוקים הפיזיים זהים. מה זה אומר? בעולם הפיזי הרגיל השמש זורחת גם על הצדיק וגם על החוטא, נכון? מי שביצע פשע אולי יישב בכלא, אך השמש הפיזית לא תהיה יותר חשוכה בגלל עובדה זו. כלומר, בעולם הפיזי של המציאות החושית קיימת חוקיות מוסרית וגם חוקיות פיזית; אך הן מובילות לשני כיוונים שונים לגמרי. בדווכאן המצב הוא שונה לחלוטין. שם הבדל זה בכלל אינו קיים. בדווכאן כל מה שנובע ממשהו מוסרי, חכם מבחינת החשיבה, או יפה מבחינה אסתטית, וכן הלאה, מוביל להתפתחות, ליצירה, בעוד שכל דבר שנובע מתוך משהו לא מוסרי, לא אמיתי מבחינה אינטלקטואלית או מכוער מבחינה אסתטית, מוביל לקמילה ולהרס. חוקי הטבע בדווכאן הם כאלה שהשמש אינה מאירה באותה המידה על הצדיק ועל החוטא. אם נדבר בלשון ציורית, היא באמת נהיית יותר חשוכה במקרה של אדם חוטא. הצדיק, כשהוא עובר דרך הדווכאן, באמת חווה בו את אור השמש הרוחית, כלומר, את ההשפעה המיטיבה והפורה של כוחות חיים שעוזרים לו להמשיך להתקדם בחיים. הכוחות הרוחיים נסוגים מפני אדם שקרן או בעל מחשבות מכוערות העובר דרך הדווכאן. בדווכאן מתאפשר סידור שאינו אפשרי כאן על האדמה. כאשר שני אנשים, אחד צדיק ואחד חוטא, הולכים כאן זה לצד זה, השמש אינה יכולה להאיר על אחד מהם ולא על השני. אך בעולם הרוח, ההשפעה של הכוחות הרוחיים על האדם תלויה באופן אבסולוטי באיכותו של אותו אדם. כלומר, בדווכאן חוקי הטבע וחוקי המוסר אינם הולכים בכיוונים מופרדים, אלא באותה הדרך. זה הדבר העיקרי שעלינו לזכור – בדווכאן חוקיות הטבע וחוקיות המוסר או האינטלקט חופפות.

כתוצאה מכך, קורה הדבר הבא: כאשר אדם נכנס לדווכאן וחי שם, קיים בו כל מה שעדיין נשאר בתוכו מהתגשמותו האחרונה על האדמה – טוב ורוע, יושר וחטא, יופי אסתטי וכיעור, אמת ושקר. כל זה פועל באופן כזה, שהוא מתחיל מייד לשלוט על חוקי הטבע. אולי ניתן להשוות זאת לתופעה הבאה בעולם החושים: נניח שמישהו בעולם הפיזי גנב או שיקר, וכאשר יצא לחפש את אור השמש, הוא לא מצא אותו באף מקום, וכך, עקב החוסר באור השמש, התפתחה בו מחלה. או נניח, למשל, שמישהו שהיה שקרן כאן על האדמה התחיל לסבול מקשיי נשימה – כל המקרים הללו דומים בדיוק למה שקורה בעולם הדווכאן. אדם שנושא עליו את העול של חטא זה או אחר, יגלה שקורה משהו בישותו הנפשית-רוחית, כך שחוקי הטבע מבטאים ללא דיחוי ובאופן אבסולוטי את החוק הרוחי. כתוצאה, כאשר אדם זה ממשיך להתפתח בעולם הדווכאן כפי שמתואר לעיל, ככל שהוא ממשיך להתקדם עוד ועוד, וחוקיות זו חודרת וממלאה אותו יותר ויותר, המאפיינים שמתפתחים בו הופכים אותו לביטוי של התכונות שאותן הוא הביא עימו מחייו הקודמים. נניח שמישהו חי בדווכאן 200 שנים, לאחר שבחייו הקודמים היה שקרן. הוא יעבור את התקופה בדווכאן, אך ישויות האמת יתרחקו ממנו. באדם כזה מת משהו שבנפש אחרת, שדיברה אמת, משגשג ומחייה.

או נניח שמישהו עובר דרך הדווכאן עם יהירות גדולה, שהוא לא וויתר עליה. היהירות הזו בדווכאן היא צחנה נוראית, וישויות רוחיות מסוימות נמנעות מלהתקרב לאינדיבידואליות כזו, שמפיחה את הריחות הדוחים הללו של אמביציה או יהירות. וזה אינו תיאור מטפורי. בדווכאן, היהירות והאמביציה הן אכן אדים דוחים ביותר, וגורמות לנסיגה של השפעתן המיטיבה של ישויות מסוימות המתרחקות מאווירה כזו. הדבר דומה לצמח הגדל במרתף, כאשר הוא יכול לשגשג רק באור השמש. האדם היהיר אינו יכול לשגשג. הוא מתפתח תחת ההשפעה של תכונה זה. ואז, כשהוא מתגשם שוב בגוף פיזי, אין בו את הכוח להטמיע בו את ההשפעות המיטיבות. במקום לפתח איברים מסוימים באופן בריא, הוא בונה מערכת איברים לא בריאה. לא רק המצב הפיזי שלנו, אלא גם המצב המוסרי והאינטלקטואלי שלנו, מראים לנו איך אנו מתהווים בחיים כבני אדם. כאשר אנו נמצאים במישור הפיזי, מחוץ למישור הרוחי, חוקי הטבע וחוקי הרוח הולכים במסלולים שונים. אך בין המוות ללידה החדשה הם אחד – חוקי הטבע וחוקי הרוח אחד הם. ובנפשנו נזרעים הכוחות הטבעיים שנהיים הרסניים אם הם התוצאה של מעשים לא מוסריים במהלך החיים הקודמים; אך הם כוחות מפרים ומחזקי-חיים אם הם התוצאה של מעשים מוסריים. הדבר נכון לא רק מבחינת המבנה הפנימי שלנו, אלא גם לגבי מה שפוגש אותנו מבחוץ בתור הקרמה שלנו.

אם כן, העובדה העיקרית בדווכאן היא שאין שם הבדל בין חוקיות הטבע לחוקיות הרוח. הדבר נכון גם לגבי הרואה הרוחי שבאמת חודר לתוך העולמות העל-חושיים. העולמות העל-חושיים שונים מאוד מהעולמות ששולטים במישור הפיזי. הרואה הרוחי פשוט אינו יכול לעשות את אותה ההבחנה שקיימת מבחינת החשיבה המטריאליסטית, שעל פיה מישהו אומר: "זה פשוט חוק טבע אובייקטיבי". האמת היא שמאחורי חוק טבע אובייקטיבי זה תמיד עומד חוק רוחי; והרואה הרוחי אינו יכול, למשל, לחצות שדה יבש, או אזור מוצף, או לצפות בהתפרצות הר געש, מבלי לקלוט שכוחות רוחיים, ישויות רוחיות, נמצאות מאחורי כל תופעות הטבע. מבחינתו, התפרצות הר געש היא בו זמנית מעשה מוסרי, למרות שאולי האלמנט המוסרי נמצא במימד אחר לחלוטין, ממה שאנו יכולים לדמיין. האנשים שתמיד מתבלבלים בין העולם הפיזי לבין העולמות העליונים יאמרו: "כאשר בני אדם חפים מפשע נהרגים בגלל התפרצות הר געש, איך אפשר לחשוב על זה כמעשה מוסרי?" תפיסה כזו מעידה על חוסר חמור בידע ובחוכמה בדיוק כמו התפיסה ההפוכה, שרואה בהתפרצות עונש שאלוהים שלח על האנשים שחיים ליד הר הגעש. שתי התפיסות הן רק התוצאה של נקודת מבט צרת-אופקים לגבי העולם הפיזי. אך זאת לא השאלה שצריכה להעסיק אותנו, אלא מדובר בדברים הרבה יותר אוניברסליים. יכול להיות שהאנשים שגרים על מדרוני הר הגעש, ושרכושם נהרס בגלל ההתפרצות, אינם אשמים בדבר בחיים האלה. דבר זה יגיע לאיזון מאוחר יותר. זה לא הופך אותנו לבעלי לב קשוח וזה לא אומר שלא נהיה מוכנים לעזור להם, ואם נחשוב אחרת, זה שוב יעיד על פרשנות צרת-אופקים של העובדות. אך במקרה של התפרצויות געשיות, למשל, העובדה היא שבמהלך האבולוציה של האדמה, עקב מעשיהם של בני האדם, מתרחשים דברים מסוימים שמעכבים את האבולוציה של האנושות כולה. האלים המיטיבים חייבים לפעול באופן מסוים כדי להביא לאיזון – והם משיגים איזון זה לפעמים באמצעות תופעות טבע כאלו.

לעיתים קרובות מאוד, ניתן לראות את הקשר בין הדברים הללו רק עם חודרים למעמקים אוקולטיים: שחייבים ליצור תיקון על דברים שבני האדם עצמם עשו כנגד המהלך הרוחני של ההתפתחות האמיתית של האנושות. בכל אירוע, בין אם הוא אך ורק תופעות טבע או לא, יש בעומק משהו מוסרי, וישויות רוחיות בעולמות העליונים הן אלה שנושאות את החוק המוסרי הזה העומד מאחורי העובדות הפיזיות. אם אנו מדמיינים פשוט עולם שבו לא ניתן לדבר על כל הפרדה בין חוקי הטבע לבין החוקים הרוחיים – במילים אחרות, עולם שבו הצדק שולט כחוק טבע – אז עולם זה הוא הדווכאן. ובדווכאן איננו צריכים לחשוב שמעשים לא ראויים חייבים להיענש בגלל החלטה שרירותית כלשהי, אלא בעולם ההוא, האלמנט הלא מוסרי הורס את עצמו מתוך אותה החוקיות הבלתי נמנעת כמו שאש מכלה חומר דליק, בעוד שהאלמנט המוסרי מתפתח ומתקדם בזכות עצמו.

אם כן, אנו רואים שהמאפיין הפנימי ביותר של הקיום, לב ליבו של הקיום, שונה לחלוטין בעולמות השונים. לא נצליח ליצור לעצמנו תמונה נכונה לגבי העולמות השונים אם לא ניקח בחשבון את המאפיינים הייחודיים הכול כך שונים במימדים השונים. את העולם הפיזי, את הקמלוקה ואת הדווכאן, ניתן לאפיין נכון כדלקמן: בעולם הפיזי, חוקיות הטבע וחוקיות הרוח שולטות זו לצד זו, כשתי סדרות של עובדות. בעולם הקמלוקה, האדם כלוא בתוך עצמו, כאילו כלוא בכלא של ישותו. העולם של הדווכאן הוא ההיפך הגמור של העולם הפיזי, וחוקי הטבע וחוקי הרוח אחד הם. אלה שלושת המאפיינים, ואם תהרהרו בהם היטב, ותשתדלו להרגיש את ההבדל העצום בין העולם שלנו לעולם בו חוק האינטלקט, חוק המוסר, ואפילו חוק היופי, הם בו זמנית גם חוקי הטבע, אז תקבלו מושג נוקב לגבי התנאים בעולם הדווכאן.

כאשר כאן בעולם הפיזי שלנו אנו פוגשים אדם בעל פנים מכוערות או יפות, אין לנו שום זכות להתייחס לאדם המכוער כאילו שהוא דוחה מבחינה נפשית-רוחית, כשם שאין לנו סיבה להתייחס לאדם יפה כאילו שהוא מייד ראוי הערכה גבוהה מבחינה נפשית-רוחנית. בדווכאן המצב שונה לחלוטין. שם אנו לעולם לא פוגשים כיעור שהאדם אינו אחראי עליו; מצד שני, במקרה של אדם שבגלל התגשמותו הקודמת היה חייב לשאת פנים המכוערות, אבל במהלך החיים האלה משתדל להיות אמיתי וישר, לא יכול להיות שהוא יפגוש אותנו עם פנים מכוערות בדווכאן, כי הוא כבר התמיר את הכיעור ליופי. אך נכון באותה המידה שאדם שקרן, יהיר או מלא אמביציות בחיים אלה יתהלך בדווכאן עם מראה דוחה ומכוער. אך יש לזכור עובדה נוספת: בחיים הפיזיים הרגילים, אנחנו לא מוצאים שפנים מכוערות גורמות להרס ללא הרף, וגם לא שפנים יפות תורמות משהו לעצמן. אך בדווכאן, זה כך. הכיעור הוא האלמנט של הרס מתמשך, ואיננו יכולים לפגוש משהו יפה מבלי שנבין שהוא גורם לצמיחה והתקדמות מתמשכת.

לכן, עלינו להרגיש שונה לחלוטין כלפי עולם הדווכאן, או העולם המנטלי, מאשר כלפי העולם הפיזי. יהיה הכרחי שתוכלו להבחין בין הרגשות אלו, לראות את מה שמהותי בהן, כדי שתרכשו לא רק את התיאור החיצוני של הדברים הללו, אלא כדי שתוכלו להפנים עם רגש את מה שמתואר במדע הרוח. אם תשתדלו לעלות לחוויה של עולם בו המוסר, היופי והאמת האינטלקטואלית מופיעים באותה הנחיצות כמו חוק טבע, אז תגיעו לחוויה של עולם הדווכאן. זו הסיבה שבגללה עלינו לאסוף כל כך הרבה עובדות ולעבוד כל כך קשה, כדי שבסופו של דבר נהפוך לחוויה חיה את הדברים שרכשנו דרך הלימוד הזה.

אף אחד אינו יכול להגיע בקלות או ללא מאמץ לידע אמיתי של הדברים שיש להביא ולהבהיר לעולם בהדרגה דרך מדע הרוח. יש כיום תנועות רבות שטוענות: "מדוע חייבים ללמוד כל כך הרבה דברים במדע הרוח? האם אנחנו צריכים לחזור לשולחן הלימודים? מה שחשוב הוא הרגש." נכון, הרגש הוא חשוב, אבל הוא צריך להיות הסוג הנכון של רגש, שקודם יש לפתח אותו! זה נכון לגבי כל דבר. הרי גם לצייר היה הרבה יותר נעים אילו לא היה צריך ללמוד את היסודות ואת הטכניקות של האמנות שלו, ואילו לא היה נאלץ להעלות את היצירה הסופית שלו על הבד לאט ושלב אחרי שלב! היה לו הרבה יותר נעים אילו היה יכול רק לנשום על הבד וככה ליצור את תמונתו המושלמת! הדבר המשונה בעולם היום הוא שככל שאנו מתקרבים לספירה הנפשית-רוחנית, יותר קשה לאנשים להבין ששום דבר לא מושג על ידי סתם נשיפה! במוזיקה, אנשים יכירו בכך שאדם שלא למד דבר על קומפוזיציה אינו יכול להיות מלחין; שם זה די ברור להם. אותו הדבר נכון גם בתחום הציור – למרות ששם יותר קשה לאנשים להכיר בכך, ובמקרה של הפואטיקה, הם יכירו עוד פחות בכך שיש צורך בלימוד והכשרה. אחרת לא היו כל כך הרבה משוררים בזמננו. אף עידן לא היה פחות פואטי מאשר העידן שלנו, למרות שיש כל כך הרבה משוררים! המשוררים אינם צריכים ללמוד שירה, אלא מספיק להם שידעו לכתוב (למרות שכמובן אין לזה כל קשר עם אמנות השירה) לפחות ללא שגיאות כתיב; מספיק אם הם מסוגלים להביע את מחשבותיהם! ונדרש עוד פחות כדי להיות פילוסוף. כי היום, זה ברור מאליו לכולם שכל אחד יכול להביע את דעתו לגבי כל מיני דברים ששייכים להשקפות עולם או השקפות החיים, מאחר ולכל אחד יש נקודת מבט משלו. שוב ושוב אנו מגלים שאנשים אינם מייחסים כל ערך לכך שאדם יגיע, דרך כל האמצעים של עבודה פנימית, ליכולת לדעת ולחקור משהו בעולם. היום זה נחשב כמובן מאליו שהעמדה של מישהו שטרח ועמל זמן רב לפני שהוא העז לחשוף אפילו מעט מסודות היקום שווה לעמדתו של מישהו שפשוט החליט שיש לו עמדה! היום כל אחד יכול להיחשב כאדם בעל השקפת עולם. ולתאוסוף מעל כולם! לדעתם של אנשים מסוימים, עוד פחות נדרש כדי להיות תאוסוף. לא נדרש אפילו להכיר בשלושת העקרונות של האגודה התאוסופית. מספיק אם מכירים בעיקרון הראשון – וזה לגמרי מקובל מבחינתם! היות וכל מה שנדרש הוא להצהיר, בפחות או יותר כנות, שאתה אדם אוהב – לא משנה אם האדם באמת מלא באהבה או לא – קל מאוד להיות תאוסוף, ואז כמובן יש לאדם את הרגש הנכון! וכך אנו בירידה בלתי פוסקת. אנו מתחילים בהערכה כלפי מוזיקה, ומצפים לסטנדרט מסוים מאלה שרוצים להביע דעה על מוזיקה. אנו ממשיכים לרדת, ודורשים פחות ופחות, עד שלבסוף מגיעים לתאוסופיה, ושם יש הכי פחות דרישות! כי אנו סבורים שמה שנחשב ללא מספיק טוב במקרה של הציור, למשל, הוא מספיק טוב במקרה של התאוסופיה – אין צורך בשום מאמץ. הרי אנו מניחים את היסודות לאחווה אוניברסלית, ואז אנחנו תאוסופים! אין צורך ללמוד שום דבר אחר!

אך הדבר העיקרי שהכול תלוי בו הוא שנתאמץ בכל כוחנו לאסוף את מה שאנחנו לומדים ומעבדים, ולהעביר אותו אל תוך הרגשות שלנו, כי הגוונים של רגשות אלה נותנים את הידע הנשגב והאמיתי ביותר. השתדלו לרכז את מאמציכם בהשגת הרושם והרגש שמתקבלים כאשר פוגשים עולם שבו חוק הטבע וחוק המוסר אחד הם. אם תעבדו ברצינות – ותתחזקו גם מכך שעבדתם קשה כדי להבין תיאוריה זו או אחרת – הדבר ישאיר רושם על עולם הדווכאן. אם הרגש איננו רק פרי דמיונכם, אלא עיבדתם אותו, פיתחתם במשך שנים של עבודה מתמידה, אז ברגש הזה, בצבעים אלה של רגש, יש כוח מסוים, שיביא אתכם רחוק יותר ממה שיכולתם להגיע בעצמכם; כי דרך לימוד רציני, נלהב, הם יהפכו לאמת. ואז לא תהיו רחוק מהנקודה בה הצבעים האלה של רגש יפרצו החוצה, והמציאות של הדווכאן תשתרע לפניכם. כי כאשר מפתחים באמת את צבעי הרגש, הם הופכים לכוח הכרה.

לכן, אם תהיה עבודה אמיתית בקבוצות הלימוד שלנו על בסיס של אמת, יושר, והתאמנות סבלנית, נטולת כל חיפוש אחרי סנסציות, מפגשי העבודה האלה יהפכו להיות מה שהם צריכים להיות: בתי ספר המובילים אנשים לספירות של ראייה רוחית. ורק מי שאינו מסוגל לחכות לזה, או אינו מוכן לעבוד לקראת זה, יכול לפתח עמדה מוטעית לגבי דברים אלה.

——————————————————————————–

  1. 24 בפברואר 1912. הרצאה ציבורית: "המעמקים החבויים של חיי הנפש".

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *