הפואטיקה והמשמעות של האגדות

הפואטיקה והמשמעות של האגדות

רודולף שטיינר

תרגמה מאנגלית: מרים פטרי

עריכה לשונית: עירית לאופר

ברלין, 6 בפברואר, 1913   GA62

ההרצאה מופיעה בספר שיצא בהוצאת חירות – ראו כאן

מספר סיבות עלולות להפוך את הדיבור על האגדות באור מדע הרוח לבעייתי.

הראשונה, הנושא אכן קשה, כי המקור להלך הנפש האמיתי של האגדות נמצא במעמקי הנפש האנושית. כדי למצוא מקור זה, השיטות של מדע הרוח שתיארתי לעתים קרובות חייבות לפלס להן דרך בשבילים מאוד ארוכים ומפותלים. איננו חושדים אפילו עד כמה עמוקים המעיינות שהולידו לאורך מאות שנים של היסטוריה אנושית את כל הקסם הטמון בפואטיקה של האגדות האותנטיות.

השנייה, הקסם הפואטי הוא זה שגורם לנו להרגיש רגשות כל כך חזקים כלפי האגדות; חקירתן או הניסיון להסביר אותן בעזרת הרעיונות שלנו בוודאי יהרסו את הספונטניות הרעננה שבהן, כמו גם את האפקט המלא של הסיפורים. אנו שומעים לעיתים קרובות, ובצדק, שהסברים והערות לגבי שירה מקלקלים את הרושם האמנותי הבלתי אמצעי והחיוני שהיא אמורה לתת לנו; אנחנו רוצים שהיא תשפיע עלינו פשוט מתוך עצמה. הדבר נכון עוד יותר כאשר מדובר באיכות העדינה והקסומה של הסיפורים שעולים מהמעיין הכמעט בלתי נדלה של נפש העם, או מהלב האנושי. הם זורמים בצורה כל כך מקורית, שאם נתערב באמצעות השפיטה החזקה שלנו, יהיה זה כאילו אנו קורעים פרח לגזרים.

עם זאת, מדע הרוח מסוגל לשפוך אור על אזורי הנפש שמהם עולה הלך הנפש הפואטי של האגדה, ובכך מאפשר לנו להשקיט את הספק. ללא ספק, בחיפוש אחר המקורות והמעיינות שמהם זורמים האגדות, עמוק בטבעה של הנפש האנושית, ההסברים של מדע הרוח יגעו בעומקים אלה בעדינות כזו שהם לא יפַּגעו. ההיפך הוא הנכון: הפלא של כל השוכן בנפש האנושית הינו כה חדש, כה מקורי, כה אינדיבידואלי, עד שעלינו להיעזר במעין אגדה בבואנו לדבר עליו; דבר מלבד אגדה אינו יכול לתאר מעיינות חבויים אלו.

גיתה, שהתעלה מעל לעבודתו כאמן כדי לצלול למעיינות החיים ולמקורותיהם, לא נכנס לדיונים תיאורטיים וגם לא פגם במים החיים של האגדה בבואו לחוקרם כדי לחשוף אחת מהתובנות הכי עמוקות אודות הנפש האנושית. לא, ברגע שהוא הגיע לתובנות הללו, נראה לו אך טבעי להשתמש באגדה עצמה כדי לתאר מה חי ובא לידי ביטוי ברבדיה הכי עמוקים של הנפש. באגדה הנחשה הירוקה והחבצלת היפה[1], גיתה ניסה להביע בדרכו שלו את החוויות המיוחדות ששילר הציג בסגנון יותר מופשט ופילוסופי בחינוך האסטטי של האדם[2].

עצם טבעו של קסם האגדות גורם לנו להאמין שהניסיון להסביר ולהבין אותו לעולם לא יהרוס את הלך הנפש היצירתי; אם נצלול למעיינות אלה כשאנו מצוידים באמצעים של החקירה הרוחית, נגלה משהו נפלא. אם הייתי מדבר על אגדות כפי שאני רוצה, הייתי צריך לשאת הרבה הרצאות. היום אוכל להביא רק מספר רמזים לגבי תוצאות החקירה.

אדם שמנסה להיכנס לחקירה רוחית של מקורות האגדות יגלה שאלה שוכנים במקומות הרבה יותר עמוקים בנפש מאלה שמהם נולדות יצירות אמנות אחרות, אפילו למשל הדרמה הטרגית שמעוררת את יראת הכבוד הרבה ביותר. בטרגדיה המשורר מראה לנו כיצד נפש האדם חווה את כוחות הגורל האדירים שבעת ובעונה אחת מרוממים ומוחצים את קורבנם. הגורל הוא הגורם לחוויות הקשות ולזעזועים בטרגדיה. אנחנו מגלים שהחוטים הנטווים בסבך ולאחר מכן נפרמים בדרמה הטרגית שייכים, פחות או יותר, למה שממנו האדם צריך לסבול בעולם החיצון. אולי קשה להבחין בכך, כי זה דורש מאיתנו למצוא דרך אל ייחודיותה של נפש האדם, אבל זה אפשרי לכל מי שרגיש להשפעה של החיים עצמם על הנפש. אנו מרגישים שהטרגדיה מציגה בפנינו את האופן בו אינדיבידואל תפוס בסבך שיצר מצב-חיים גורלי זה או אחר.

אך המקור של הלך הנפש של האגדות כמו גם של הפואטיקה באגדות שוכן עמוק עוד יותר מזה של מורכבויות הטרגדיה. אנחנו מרגישים שהטרגדיה עוסקת – כמו יצירות אמנות אחרות – באדם שבתקופה מסוימת בחייו, בגיל מסוים, נחשף לאסון כלשהו. אנו תופסים כמובנת מאליה את העובדה שכאשר הדרמה הטרגית נוגעת בנו, זה מפני שאדם מובל למתרחש דרך חוויותיו המיוחדות; אנו רואים שעלינו להבין אדם אינדיבידואלי אחד, בעל גורל המיוחד לו. כאן, כמו ביצירות אמנות אחרות, אנו פוגשים ספרת חיים מסוימת, מוגדרת.

אנו מרגישים שזה שונה לחלוטין כאשר אנו באים ביודעין לפואטיקה ולהלך הנפש של האגדות. השפעת האגדה על הנפש שלנו הינה ספונטנית, ראשונית, ולכן נשארת לא מודעת. אך כשאנו מנסים להרגיש אותה, אנו יכולים לגלות שמה שהאגדה מביעה אינו עוסק באדם אחד השרוי במצב חיים מסוים, או בחלק מוגבל מחייו, אלא במשהו המשולב כל כך בחוויית האדם עד שהוא נוגע לאמת הכוללת של כל האנושות. אין זה קשור באדם אחד מיוחד שברגע מסוים בחייו מוצא את עצמו בדילמה יחידה במינה; מה שהאגדה מתארת נמצא באופן כל כך מלא בטבעה של נפשו של כל אחד, עד שהוא מהווה חוויה ממשית לילדים בשנות חייהם המוקדמות, למבוגרים באמצע החיים ואפילו לגברים ונשים בגילאים המאוחרים.

לכל אורך חיינו האירועים באגדות מציירים תמונות של החוויות העמוקות ביותר בנפשנו, למרות שסגנונן קליל, שובב וציורי. ההנאה האמנותית מהאגדה, ביחסה לחוויות פנימיות של הנפש, ניתנת להשוואה –השוואה די אמיצה – עם היחס שבין טעם מענג של מזון על הלשון לבין התהליכים החבויים והמורכבים בשאר הגוף, בו המזון ממלא את תפקידו – להזין את האורגניזם. מה שנמצא בתהליך זה, אחרי שהתענגנו על טעמו של המזון, כלל אינו ברור להתבוננות או להבנה שלנו. בהתחלה נראה ששני הדברים בכלל לא קשורים; שהרי אף אחד לא יכול לומר, בעקבות ההנאה מהמזון, איך בדיוק זה ישמש את תהליכי החיים שבגוף. כך גם לגבי העונג שלנו מאמנות האגדה. הוא מאד מאד רחוק ממה שקורה בו זמנית במעמקי הנפש, באופן לגמרי לא מודע. לשם זורמת מהות האגדה ומספקת את הרעב הבלתי פוסק של הנפש. כפי שהגוף שלנו זקוק לחומרים מזינים המופצים באורגניזם, כך גם הנפש זקוקה לחומר של אגדות שיזרום דרך הורידים הרוחיים שלה.

השימוש בשיטות החקירה המתוארות בספרים שלי כדרך להתקרב לעולמות העליונים יסייע לכם לגלות, ברמה מסוימת של ידע רוחי, את התהליכים הרוחיים הפועלים באופן בלתי מודע במעמקי הנפש. במהלך חיינו הרגילים אנחנו מודעים לאימפולסים אלה של הרוח בנפשנו רק כשהם עולים בצורת חלומות עדינים, שהתודעה הערה שלנו מצליחה לתופסם לעתים נדירות. מדי פעם אולי קורה שאנחנו מתעוררים ומבינים: אתה יוצא מעולם רוחי בו קיימת חשיבה וקיימות כוונות, ובו התחולל משהו עמוק ביסודות הבלתי נגישים של קיומך – משהו שאיכשהו היה דומה לאירועים היומיומיים; משהו שנראה כחלק אינטימי מישותך, אבל הוא לגמרי מוסתר מחיי הערות היומיומיים שלך.

לעתים קרובות זה מה שקורה לחוקר הרוחי, אפילו אחרי שהתקדם לחוויה של עולם של ישויות רוחיות ומעשים רוחיים. במקרה זה לא משנה עד כמה הוא מוסיף להתקדם, הוא מגיע שוב ושוב לאותו קצה של עולם שממנו באים לקראתו, מתוך הלא מודע העמוק שלו, אימפולסים רוחיים, הקשורים אליו עצמו. אלה מופיעים בפני המבט הרוחי שלו כפטה מורגנה, אך בפניו אין הם נפתחים באופן מלא.

חוויה מאד מיוחדת זו מחכה למי שמתבונן בקשרים הרוחיים הבלתי נתפסים ששייכים לנפש האדם. באופן יחסי קל לעקוב אחרי אירועים אינטימיים מסוימים בנפש, כמו למשל הקונפליקטים הרגשיים שקיימים גם שם, בנפש, ושמתגלים באמנות, בדרמה הטרגית. אך קשים הרבה יותר הם הקונפליקטים האנושיים שבחיי היום-יום שלנו, שפשוט איננו יכולים לדמיין שהם נמצאים שם, ועדיין כל אחד מאיתנו חווה אותם בכל עת בחייו.

קונפליקט מסוג זה שגילתה החקירה הרוחית מתרחש מבלי שהתודעה הרגילה שלנו תהיה מודעת לו: אנחנו מתעוררים מדי יום, כאשר הנפש עוזבת את העולם בו היא שהתה בזמן השינה ויורדת אל הגוף האנושי. כפי שאמרתי, לרוב איננו יודעים דבר על כך, ועם זאת מדי בוקר הנפש שלנו עסוקה במאבק שהחוקר הרוחי יכול לתופסו רק במידה מועטה: מאבקה של נפש אנושית אחת, בודדה, במפגשה עם כוחות הטבע האדירים. רעמים וברקים וכל דבר אחר באלמנטים שעלינו להתעמת איתם בחוץ, בעולם, פורקים עלינו את כוחותיהם העצומים כשאנו עומדים שם פחות או יותר חסרי אונים. אך כל הכוח האדיר הזה, גם כשפוגשים אותו פנים אל פנים, הינו קטן כשמשווים אותו למאבק הלא מודע ברגע ההתעוררות, כשהנפש שלנו – שעד לאותו רגע חיה רק לעצמה – חייבת להתאחד עם הלחצים והחומרים של גוף לחלוטין פיזי. הנפש זקוקה לאורגניזם הזה כדי להשתמש בחושים הפיזיים שמנוהלים על ידי חוקי הטבע, וגם כדי להשתמש באיברי הגוף שבהם שולטים כוחות הטבע. בנפש יש איזו כמיהה לצלול למצב טבעי טהור זה – כמיהה שבאמצעות ההתעוררות מגיעה לסיפוקה כל פעם מחדש, ועם זאת ברגע זה ממש קיימת עדיין רתיעה, תחושה של חוסר אונים מוחלט מול ההתנגדות הנצחית שקיימת בין הנפש לגוף הפיזי שקשור לטבע, לתוכו מתעורר האדם. אולי יישמע מוזר שמאבק יומיומי זה מתרחש במעמקי הנפש שלנו – אבל הוא מתרחש בחוסר מודעות מוחלט. הנפש לא יודעת דבר ממה שעליה לעבור מדי בוקר, ובכל זאת הקונפליקט מעיק עליה ומשפיע על עצם טבעה ואופייה האינדיבידואלי.

יש משהו נוסף המתרחש במעמקים אלה בעת שנרדמים, שהחקירה הרוחית יכולה לגלותו. הנפש האנושית נסוגה מהעולם החושי ומאיברי הגוף, ופחות או יותר משאירה את הגוף הפיזי מאחור, בעולם הפיזי-חושי. בעת הזו באה אל הנפש מה שאפשר לתאר כמודעות לפנימיותה. היא מתחילה לחוות, באופן לא מודע, את המאבקים הפנימיים שגורמים לה, במצב ערות, גבולותיו של הגוף הפיזי, בו היא חייבת לפעול כתוצאה מהיותה סבוכה בחומר. הנפש מודעת למשיכתה אל העולם החושי הכבד, שמדכא את מוסריותה. בעת ההרדמות ובמהלך השינה, הנפש נמצאת עם עצמה בלבד וחדורה אווירה כה מוסרית, שכמעט לא ניתן להשוותה למוסריות שאנו מכירים בחיים הרגילים. בנוסף לרשמים, זו חווית הנפש הנמצאת מחוץ לגוף הפיזי והווה קיום רוחי טהור בין הרגע בו נרדמים ועד שלרגע היקיצה.

אל לנו לדמיין שכל ההתרחשויות האלה בנפש אינן קיימות כשאנו ערים. החקירה הרוחית יכולה להביא כדוגמה אפקט אחד מאד מעניין: אנחנו לא חולמים רק כשאנו מאמינים שאנחנו חולמים, למעשה אנחנו חולמים לאורך כל היום. האמת היא שהנפש שלנו מלאה בחלומות כל הזמן, למרות שאיננו שמים לב לכך, כי התודעה הערה שלנו יותר חזקה מהתודעה החלומית. כשם שאור חלש מתפוגג לחלוטין בנוכחות אור חזק יותר, התודעה הערה שלנו מכבה את מה שכל הזמן מתרחש במקביל לה, חוויית החלום במעמקי הנפש שלנו. אנחנו חולמים כל הזמן, אבל אנחנו מודעים לכך לעתים רחוקות בלבד. משפע חוויות החלום הלא מודעות – שמספרן גדול בהרבה מזה שאנו תופסים בעת ערות – חוויות מעטות בלבד עולות כטיפות מים בודדות מאגם עצום; ואלה החלומות שאנחנו מודעים להם. אך החלימה שנשארת בלא מודע נקלטת באופן רוחי על ידי הנפש. במעמקיה נחווים דברים רבים. כשם שבגוף מתרחשים תהליכים כימיים שאיננו מודעים להם, ישנן חוויות רוחיות שמתרחשות בתוכנו באזורים הלא מודעים של הנפש.

אנו יכולים להאיר ביתר עוצמה מעמקים חבויים אלה של חיי הנפש אם לעובדות שהזכרנו נצרף משהו נוסף. הדגשתי לעתים קרובות, ובמיוחד בהרצאה האחרונה שלי "שליחותו של רפאל" (30 בינואר, 1913), שבמהלך האבולוציה על כדור הארץ, הנפש האנושית עברה שינוי טוטלי. כשאנחנו מתבוננים בעבר הרחוק של האנושות, אנו מוצאים שלנפש האדם בתקופה העתיקה היו חוויות לגמרי שונות מאלה של היום. בהרצאות קודמות דיברנו על הראייה הרוחית הפרימיטיבית של האנושות בתקופות העתיקות, ועוד נדבר על כך בהמשך. אנו מסתכלים על העולם במצב שבו הנפש נמצאת בערות מוחלטת, מצב שהוא נורמאלי היום; דרך החושים אנו קולטים רשמים מגירויים חיצוניים, מעבדים אותם בעזרת האינטליגנציה, ההיגיון, הרגשות וכוחות הרצון, אך יש לזכור שזו רק צורת התודעה שנכונה להיום. תודעה מודרנית זו התפתחה מהצורות של ימי קדם שאפשר לקרוא להן – במובן הכי טוב של המילה – ראייה רוחית; אנשים היו מסוגלים, בתנאים מסוימים בין ערות לשינה, לחוות משהו מעולמות הרוח. בעידן ההוא, למרות שהאדם לא נעשה באמת מודע לעצמו, הוא הרגיש שהחוויות המתרחשות במעמקי הנפש שאותן תיארנו קודם, אינן בלתי מוכרות או מוזרות.

בזמנים עתיקים האדם היה מסוגל לקלוט באופן מלא יותר את אחדותו עם עולם הרוח שמחוצה לו. הוא ראה כיצד כל דבר שמתרחש בנפשו, האירועים שבמעמקי נפשו, קשורים למציאויות רוחיות מסוימות החיות ביקום. הוא ראה מציאויות אלה זורמות בנפשו, והרגיש קרוב לישויות נפשיות-רוחיות ולמציאויות היקום. מצב זה אפיין את הראייה הרוחית הקדמונית של האנושות. בזמנים עתיקים לא רק אמנים אלא גם אנשים לגמרי פרימיטיביים הרגישו את מה שאני עומד לתאר, את מה שהיום אנחנו יכולים להגיע אליו רק במצבי רוח מאד מיוחדים.

באמת ייתכן שבמעמקי הנפש, חיה בעדינות רבה חוויה של המציאויות הרוחיות שהזכרנו קודם, חוויה שאינה מגיעה למודעות. בחיי הערות, במשך היום, לא קולטים דבר מחוויה זו. אך כשם שבגוף הפיזי מתקיים לעתים קרובות רעב, שגורם לנו להזדקק למשהו שישביע אותו, כך אנחנו זקוקים גם למשהו שיספק את הצורך העדין הזה בנפש.

זה הרגע בו אדם מרגיש את הדחף לגשת לאגדה שהוא מכיר, או אולי ליצור משהו דומה בעצמו, אם יש לו טבע של אמן, למרות שהוא חש שכל המילים האפשריות לא יהיה בכוחן לשקף חוויות כאלה בבירור, אלא רק במעין גמגום. כך מופיעים הדימויים של האגדות. הדימויים של האגדות הממלאים במודע את הנפש הם אכן המזון שמשביע את הרעב שעליו דיברנו. בזמנים קדומים באבולוציה האנושית, נפש האדם הייתה קרובה יותר לקלוט את חוויותיה הרוחיות-פנימיות בדרך על-חושית רוחית. לכן, לעתים קרובות, האנשים הפשוטים בכפרים הרגישו את הרעב הזה בצורה בולטת יותר מזו שאנחנו מרגישים אותו היום. זה הביא אותם לחפש אחר תמונות מזינות שעולות מחיי הנפש היצירתיים שלהם. אנחנו מוצאים אותם היום באגדות שמגיעות אלינו כמסורות עממיות מאזורים שונים בעולם. בזמנים קדומים אלה, הנפש האנושית הרגישה את הקשר שלה לקיום הרוחי, והרגישה פחות או יותר במודע את המאבקים הפנימיים שהיה עליה לחוות, גם אם לא הבינה אותם. הנפש יצרה מתוכם תמונות ודימויים שהיו דומים רק במעט למה שהתרחש במעמקיה. אך עדיין אפשר להרגיש שיש קשר בין ההתרחשויות באגדה והחוויות העמוקות, הבלתי נתפסות, של הנפש.

ברור – ורבים היום יסכימו עם כך – שלעתים קרובות הלב של הילד מצליח ליצור לעצמו חבר או ידיד שנוכח רק עבור הילד, ועומד לצידו בכל מה שהוא עושה. סביר להניח שכולנו מכירים ילדים שיש להם חברים רוחיים בלתי נראים כאלה. הם נמצאים עם הילד בכל מקום בו הוא נמצא, ומתחלקים איתו בכל שמחה ובכל עצב. ואז מישהו מתקרב, אדם "אינטליגנטי", ששומע על הידיד הבלתי נראה הזה, ומנסה לשכנע את הילד שהוא לא קיים, ואפילו משוכנע שהוא עושה דבר בריא – אבל יש לזה השפעה רעה על חיי הרגש של הילד. הילד יתאבל על חבר הנפש שלו, ואם הוא רגיש למצבי רוח נפשיים, האבל יהיה כבד מנשוא ויכול להתפתח להיחלשות מרוב געגועים, ולחולניות.

אנחנו יכולים לקחת ללב, מבלי להרוס את הניחוח של סיפור זה, את האגדה של האחים גרים על הילדה והצפרדע הקטן. ילדה קטנה נותנת לצפרדע לאכול איתה מקערתה, ובה חלב ולחם; הצפרדע שותה רק את החלב. הילדה מדברת איתו כמו אל בן אדם, ויום אחד אומרת לו: "תאכל גם את פירורי הלחם, קטנצ'יק." אימה שומעת זאת, יוצאת לחצר והורגת את הצפרדע. ברגע זה הילדה מאבדת את הלחיים הוורודות שלה, נחלשת, ומתה.

באגדה זאת אנחנו יכולים להרגיש הד של מצבי רוח מסוימים שבאמת נוכחים במעמקי הנפש. הם אינם שם רק בתקופות מסוימות בחיינו, אלא בין אם אנחנו מבוגרים או בין אם אנחנו ילדים אנחנו מזהים מצבי רוח כאלה מפני שאנחנו בני אדם.

כל אחד מאיתנו יכול להרגיש שבתוכו מהדהד המשהו הזה שאנחנו חווים אך איננו מבינים, שאותו אנחנו אפילו לא מביאים אל סף המודעות; המשהו הזה קשור להשפעת האגדה על נפשנו, כמו השפעתו של טעם המזון על הלשון. ואז האגדה הופכת עבור הנפש לדבר דומה מאד לאוכל מזין שממנו כל הגוף מפיק תועלת. מפתה לחפש בחוויות אלה ששוכנות במעמקי הנפש אחר מה שמהדהד בכל אחת מהאגדות השונות. בוודאי שתהיה זו משימת ענק ארוכת טווח בהתחשב באוספים הגדולים של אגדות מכל העולם. אך מה שניתן למצוא במספר לא גדול של אגדות, באלו שהן באמת אותנטיות, יכול להעיד על הכלל.

ניקח את אחת מהאגדות שהאחים גרים אספו, "רוּמְפֶּלְשְׁטִילִצִכֶן" או "עוץ לי גוץ לי". כאשר טוחן טוען שבתו יודעת לטוות קש ולהפוך אותו לזהב, המלך מצווה עליו להביאה לארמון כדי לבחון את אומנותה. בבואה לארמון ננעלת בת הטוחן המסכנה בחדר ובו ערמת קש, מולה היא יושבת בלא שיהיה לה מושג כלשהו מה עליה לעשות. כאשר היא מתחילה לבכות, מופיע איש קטן ואומר לה: "מה תתני לי אם אהפוך בשבילך את הקש לזהב?". היא נותנת לו את השרשרת שלה, והאיש הקטן טווה את הקש עד שזה נהפך לזהב. למחרת בבוקר המלך מופתע ושמח, אבל רוצה עוד; עליה לשוב ולהפוך את הקש לזהב. שוב היא ננעלת, והפעם בחדר אחר, עם ערמה גדולה יותר של קש, וכשהאיש הקטן שוב מופיע ושואל: "מה תתני לי אם אהפוך בשבילך את הקש לזהב?", היא נותנת לו את הטבעת שלה. עד הבוקר כל הקש הופך לזהב נוצץ. אך המלך עדיין אינו מסופק. האיש הקטן בא גם הפעם, אלא שעכשיו כבר אין לבת הטוחן מה לתת לו. "אז תבטיחי לי שאם תהיי למלכה תתני לי את הילד הראשון שייוולד לך", הוא אומר לה, והיא מבטיחה שאכן כך תעשה. וכשאחרי שנה התינוק נולד והאיש הקטן בא ומזכיר למלכה את הבטחתה, היא מתחננת שיחכה. "אתן לך שלושה ימים," הוא עונה. "אם עד אז תדעי מה שמי, התינוק יישאר שלך". בת הטוחן שולחת שליחים לכל רחבי הארץ. עליה למצוא את כל השמות, כולל שמו המיוחד של האיש הקטן. בסופו של דבר, אחרי מספר ניחושים לא נכונים, היא מצליחה לקרוא לאיש הקטן בשמו הנכון: עוץ לי גוץ לי.

אף יצירת אמנות אחרת לא נותנת לנו את ההרגשה של שמחה פנימית אדירה כמו האגדה עם התמונות הלא מורכבות שלה, אך אנחנו יכולים גם להכיר את החוויה הנפשית העמוקה שממנה נובע סיפור כזה. תהיה זו השוואה פשוטה אך מדויקת אם נאמר שאפשר לדעת הרבה על הכימיה של המזון שלנו, ועדיין להתענג מאוכל טעים. כך גם אנחנו יכולים לדעת ולהבין משהו על החוויות הנפשיות הפנימיות העמוקות הללו שאנחנו מרגישים אך לא "יודעים" – ושבאות לידי ביטוי בתמונות ודימויים באגדות.

נפש בודדה זו, בת הטוחן, היא אכן יצור בודד, גם בשינה וגם בחיי הערות, למרות שהיא מוצאת מחסה בגוף שלנו. הנפש מרגישה (אך באופן לא מודע) את הניגוד הגדול בו היא חיה; היא חווה (אבל היא לא מבינה) את המשימה הבלתי נגמרת שלה, את העוגן שלה בעולמות הרוח האלוהיים.

הנפש אכן תמיד תהיה מודעת ליכולות המוגבלות שלה בהשוואה לכוחות הטבע החיצוני. הטבע הינו הקוסם רב העוצמה, שיכול להפוך דבר למשהו אחר בשנייה – משהו שהנפש הייתה רוצה להיות ולעשות.

בתודעה היומיומית, אפשר להיכנע מתוך רצון לפער הזה שבין האדם לחוכמה הכול יכולה של רוח הטבע. אך במעמקי הנפש, הדברים אינם כה פשוטים. הנפש בוודאי הייתה ממיטה על עצמה אסון אלמלא הייתה משערת שבישותה המודעת נוכחת ישות עמוקה אף יותר, משהו שהיא יכולה לבטוח בו, משהו שהיא יכולה לתארו כך:

את, נפש, נמצאת עדיין בשלב כל כך לא מושלם, אך יש משהו בתוכך, ישות אחרת, שהרבה יותר חכמה ממך, שיכולה לעזור לך למלא את המשימות הקשות ביותר, ולתת לך כנפיים כדי שתעלי ותסתכלי מפרספקטיבה רחבה אל עתיד אינסופי. יום אחד, תוכלי לעשות את מה שעדיין בלתי אפשרי, כי יש בך משהו שגדול בהרבה מאותו חלק בך עכשיו ש"יודע"; אם תוכלי לקשור ברית איתו הוא יסייע לך בנאמנות. אך לשם כך עלייך להיות מסוגלת, באמת ובתמים, לקבל מושג של ישות זו שחיה בתוכך ושהרבה יותר חכמה, נבונה, מוכשרת ממך.

כאשר אתה מנסה לדמיין שיחה זו של הנפש עם עצמה, שיחה בלתי מודעת עם החלק היותר חזק שלה, אתה יכול לנסות לתפוס את הניואנס הזה באגדה "עוץ לי גוץ לי": מה היה על בת הטוחן לחוות בהיותה בלתי מסוגלת להפוך קש לזהב, ובשלב זה למצוא באיש הקטן עוזר נאמן. אי אפשר לפזר את הניחוח של התמונות הללו, גם כשאנחנו יודעים את מקורן, עמוק בחיי הנפש שלנו. ניקח אגדה אחרת. תסלחו לי אם היא קשורה לדברים שנראים בעלי צבע אישי; אין הכוונה להיות אישי. זה יהיה יותר קל אם אוסיף הערה אישית קטנה.

בספר שלי מדע הנסתר[3], יש תיאור של אבולוציית העולם. אינני מתכוון לדבר על כך עכשיו – אולי בהזדמנות אחרת. במשך האבולוציה של העולם, כדור הארץ שלנו, כפלנטה ביקום, עבר דרך שלבים מסוימים שניתן להשוותם לשלבי חייו של האדם האינדיבידואלי. כשם שהאדם עובר גלגול אחר גלגול, גם כדור הארץ עבר שלבים פלנטרים שונים, או התגשמויות שונות. מסיבות מסוימות, במדע הרוח אנו אומרים שלפני השלב הנוכחי, כדור הארץ עבר בשלב "ירח", ולפני כן בשלב "שמש". בתקופת התפתחות בעבר הקדמוני השמש העתיקה הייתה עדיין מאוחדת עם כדור הארץ; היא התפצלה ממנו מאוחר יותר. גם הירח התפצל ממה שבהתחלה הייתה השמש. השמש שלנו היום אינה השמש המקורית, אלא רק חלק ממנה; אנחנו יכולים לדבר על שלב-שמש קדמון של כדור הארץ, וגם על השמש שלנו, של היום. חקירה רוחית יכולה להתבונן לאחור לתקופה באבולוציה של כדור הארץ שבה השמש השנייה, זו הנוכחית שלנו, התפתחה כגוף עצמאי ביקום. כשמחפשים בתקופה ההיא אחר קיום של ישויות שניתן לקלוט באופן ממשי דרך החושים, מדע הרוח מוצא רק את המינים הנמוכים עד לרמת הדגים.

במדע הנסתר תוכלו לקרוא על כך ביתר פירוט, ואף להבין את זאת, אך את הפרטים עצמם ניתן לגלות רק באמצעות השיטות המדעיות של החקירה הרוחית. בתקופה בה הם נתגלו ואני כתבתי עליהם (יותר מדויק, הם לא התגלו כאשר כתבתי עליהם, אלא, אפשר לומר, הם נתגלו עבורי ואני כתבתי עליהם במדע הנסתר), לא הכרתי בכלל את האגדה הבאה – וזו ההערה האישית שרציתי להוסיף. מצאתי אותה הרבה יותר מאוחר באלמנטים של פסיכולוגיית העמים שחיבר וונדט, ואז בדקתי את מקורה.

לפני שאסכם את האגדה בקצרה, תרשו לי לומר רק את זאת: כל דבר שהחוקר הרוחי מוצא בעולם הרוח – ומה שתואר כרגע היה חייב להימצא בעולם הרוח, אלמלא כן כבר לא היה קיים – קשור באופן הדוק מאד לנפש האדם. בשורשיה העמוקים ביותר של נפשנו, אנו מאוחדים עם עולם זה. הוא תמיד קיים; ברגע שנרדמים אנו נכנסים לתוכו באופן לא מודע. בעת האיחוד שלנו עם עולם זה, נפשנו אינה מחזיקה חוויות שינה בלבד, אלא גם את כל החוויות הקשורות לאבולוציה של העולם כפי שתיארנו אותן. זה פרדוקס, אבל אפשר לומר שהנפש יודעת באופן בלתי מודע שהיא חוותה את זרם האבולוציה מהשמש המקורית עד לבִּתָה, השמש שאנו רואים זורחת בשמיים, ועד לירח, שגם הוא צאצא של השמש המקורית. יתרה מזו, הנפש יכולה לזהות את העובדה שהיא חיה בתקופה ההיא דרך קיום נפשי-רוחי, כי אז היא עדיין לא הייתה מחוברת לחומר ארצי. בתקופה ההיא היא יכלה להביט למטה על האירועים הארציים, למשל כאשר בעל החיים הגבוה ביותר מבחינת האורגניזם שלו היה האב-טיפוס של הדג, וכאשר השמש והירח של היום התפתחו באמצעות היפרדותם מכדור הארץ. בלא מודע הנפש קשורה לאירועים אלה.

כעת נתבונן באגדה קצרה זו שניתן למצוא בקרב עמים פרימיטיביים רבים: היה היה איש שעשוי משרף. הוא עבד רק בלילות. לו היה עובד ביום, השמש הייתה ממיסה אותו. אך יום אחד הוא יצא החוצה כי הוא רצה לתפוס דגים. והנה! האיש העשוי משרף נמס. הבנים שלו החליטו לנקום. הם ירו את חיציהם. הם ירו אותם טוב כל כך, עד שהחיצים יצרו דמויות העומדות זו על גבי זו. הם יצרו סולם שהגיע ישר לשמיים. שני הבנים טיפסו למעלה בסולם, אחד ביום, השני בלילה. בן אחד הפך לשמש, והשני לירח.

אינני רגיל להסביר סיפורים כאלה באמצעות רעיונות מופשטים, אינטלקטואליים. אך יכולתו של כל אחד להבין דרך חקירה רוחית כיצד נפש האדם קשורה עמוק לכל המתרחש בעולם, כיצד ניתן להבינה באמצעים רוחיים בלבד, ואיך היא כמהה ליהנות מדימוי-התמונה של חוויותיה הלא מודעות – שונה לחלוטין מהסברים אינטלקטואליים של האגדות. אם אתם מרגישים זאת, תרגישו גם, ברטט דמוי הד של אגדת עם זו, מה בדיוק חוו נפשות האדם בתקופת השמש הקדמונית ובראשית השמש והירח בעת התפתחות הדגים באבולוציה הארצית. עבורי היה זה אירוע חשוב ביותר – וזאת ההערה האישית – לגלות אגדה מסוימת זו, זמן רב אחרי שדברים אלה תוארו במדע הנסתר. למרות שלעולם לא ארצה להסביר זאת באופן מופשט, כאשר אני מתבונן באבולוציה של העולם מציף אותי רגש מסוים, שהוא האח התאום של הרגש שקיים בי כאשר אני צולל לדימויי-התמונה של אגדות העם.

אנחנו יכולים להתבונן בסיפור נוסף, הפעם מאיי מלנזיה Melanezia. לפני שנשמע אותו, עלינו לזכור שלפי החקירה הרוחית, נפש האדם קשורה מאד לאירועים של היום ולעובדות היקום. יהיה זה אולי ציורי מדי, אך עדיין נכון לחלוטין מנקודת מבט מדעית-רוחית, לתאר את חיי הנפש בעוזבה את הגוף בעת שינה כקשורים במלואם לכל היקום, ומאוחדים איתו. אפשרות אחת לזכור או להבין את הקשר הזה של האני שלנו עם הקוסמוס, למשל, או לפחות עם משהו משמעותי בקוסמוס, היא התבוננות בצמחים. הצמחים יכולים לגדול רק כשהם מקבלים אור וחום מהשמש. הם מושרשים באדמה ומורכבים, כפי שאומר לנו מדע הרוח, מגוף פיזי שחדר אליו גוף אתרי. אך אין זה מספיק כדי לגרום לצמחים לגדול ולפרוח; הם זקוקים גם לכוחות השמש היורדים אליהם.

כאשר אנו מתבוננים בגוף האדם בזמן שינה, אנו רואים במידת מה את דמיונו לצמח. גופנו הישן הינו כמו צמח, במובן זה שיש בו כוח גדילה זהה. אלא שהאדם השתחרר מהסדר הקוסמי בעוד שהצמח תפוס בו. הצמח חייב לחכות לאור השמש שיבוא אליו, לחכות לזריחה ולשקיעה של השמש. הצמח תלוי בסדר הקוסמי החיצוני, בעוד שאנחנו איננו תלויים בו. מדוע? אי תלותנו בסדר הקוסמי החיצוני מתאפשרת הודות לעובדה שהתגלתה דרך חקירה רוחית, שהאני של האדם, שבעת שינה נמצא מחוץ לגוף הדומה לצמח, מביא לגוף את מה שהשמש מביאה לצמח. השמש שופכת את אורה על הצמח; האני האנושי גם הוא מקרין אור, כאשר הוא נח מבחינה רוחית מעל הגוף הישן. והאני האנושי קרוב לחיי השמש; הוא עצמו מהווה מעין שמש עבור הגוף האנושי הדומה לצמח, מטפח את צמיחתו במשך השינה, מתקן את כוחותיו השונים שהתכלו במשך היום. כאשר אנו קולטים זאת, אנו מבינים עד כמה האני דומה לשמש. כאשר השמש עוברת על פני השמיים – כמובן אני מדבר על תנועתה המדומה – השפעתן של קרני השמש משתנה לפי מערכות הכוכבים בגלגל המזלות שמהן הן מגיעות לכדור הארץ. מדע הרוח מראה בבהירות רבה יותר ויותר שהאני האנושי עובר דרך השלבים השונים של הוויתו; הגוף הפיזי מושפע בהתאם לכל אספקט של גלגל המזלות. אנחנו קולטים את השפעת השמש על כדור הארץ, בעזרת מדע הרוח, בהתאם למערכת הכוכבים שהיא עוברת– טלה, שור, או מערכת כוכבים אחרת. במקום להתייחס לשמש במושגים כלליים, עדיף לתאר את השפעת השמש דרך אחת משתים-עשרה מערכות הכוכבים של גלגל המזלות. כאשר אנו מתבוננים בתנועה של השמש דרך מערכות הכוכבים, אנו נעשים מודעים לקשר שלה עם האני המשתנה לעד.

דברים אלה מתוארים בצורה יותר מלאה במדע הנסתר; ניתן להשיגם כידע רוחי-נפשי. אנו יכולים לקלוט אותם כמשהו שמתרחש באופן לא מודע במעמקי הנפש, ועם זאת קיים כקשר פנימי עם הכוחות הרוחיים של הקוסמוס החיים בכוכבי הלכת ובמערכות הכוכבים של גלגל המזלות.

כעת נשווה סודות יקום אלה, כפי שמדע הרוח מגלה אותם, עם האגדה המלנזית הבאה, שאתאר אותה מאד בקצרה.

בדרך יש אבן. האבן היא אימו של Quatl. ל- Quatlיש אחד עשר אחים. אחרי שנבראו Quatl ואחיו, Quatl התחיל לברוא את העולם. אך בעולם הזה ש-Quatl ברא לא היה הבדל בין יום ולילה. Quatl שמע על אי שבו קיים הבדל בין היום והלילה. הוא נסע לאי זה, ובדרכו חזרה לארצו הוא הביא ישויות רבות. באמצעות כוחן של ישויות אלה, האנשים בארץ של Quatl התחילו לחוות לחילופין מצבי שינה וערות. זריחת השמש ושקיעתה הופיעו עבורם כהתרחשויות נפש.

מדהים מה רוטט כהד מאגדה זו. אם קוראים את כל הסיפור, מגלים שכל משפט רוטט עם טונים של סודות עולם, כשם שנפשנו רוטטת במעמקיה כשהיא שומעת כיצד מתאר מדע הרוח סודות אלה. וזו האמת: המקור של הלך הנפש ושל הפואטיקה של האגדות שוכן במעמקי הנפש האנושית! האגדות בפשטות הינן תמונות המשתמשות באירועים חיצוניים כדי לאפיין את החוויות הנפשיות שתיארנו; התמונות הן מזון לרעב העולה מחוויות אלה. וגם זו האמת: אנו די רחוקים מחוויות אלה, אך בכל זאת מרגישים שהן מהדהדות בדימויי-תמונה של האגדות.

לאחר שכל זה נאמר, אל לנו להיות מופתעים מן הגילוי שהאגדות היפות והאופייניות ביותר הגיעו אלינו מזמנים קדומים אלה, כאשר לאנושות הייתה תודעה מסוימת של ראייה רוחית. מסיבה זו, האנשים אז הצליחו להתקרב למעיינות של הלך נפשן של האגדות; אין זה מוזר שאגדות בעלות אופי מיוחד במינו סופרו דווקא באזורים בכדור הארץ כמו למשל בהודו או במזרח הרחוק, שבהם חיות נפשות קרובות יותר למקורות רוחיים מאלה החיות בעולם המערבי.

יתר על כן, בגרמנית אנו מוצאים את האגדות של יעקב ווילהלם גרים, שאספו סיפורים שמזכירים את הסאגות האירופאיות העתיקות, לאחר שהקשיבו לבני משפחתם או לאנשים פחות או יותר פשוטים, לא מתוחכמים, בספרם סיפורים אלה; אפילו האגדות מכילות אלמנטים של הסיפורים הגדולים על גיבורים ואלים. אל לנו להיות מופתעים מכך שהוכח כי האגדות המשמעותיות ביותר עתיקות מהסאגות. שהרי סיפורי הגבורה מתארים מישהו החייב להתמודד עם קושי מסוים בתקופה מסוימת בחייו, בעוד שהאגדות מצביעות על מה שרלוונטי לכל אדם ובכל תקופה בחייו, למן נשימתו הראשונה ועד לאחרונה. אז אנו מבינים כיצד האגדה יכולה לקלוט את החוויה העמוקה של הנפש ברגע היקיצה משינה, חוויה של חוסר אונים מוחלט מול כוחות הטבע; וגם תחושתו של האדם שהוא אכן מסוגל להתמודד איתם רק הודות לידיעה המנחמת שבנפשו נוכח משהו גדול ממנו, שאף עשוי לאפשר לו לנצח את כוחות הטבע.

כאשר קיימת בך הרגשה מסוג זה, אתה יכול להבין מדוע באגדות יש להתמודד עם כל כך הרבה ענקים. הם תמיד מופיעים כדימוי היוצא מהלך הנפש ברגע היקיצה משינה – כאשר הנפש רוצה להיכנס לגוף ורואה את כוחות הטבע "הענקיים" החיים בו. המאבק שעל הנפש לחוות מקביל לתיאורים השונים של אנשים שחייבים להילחם בענקים, למרות שאולי אי אפשר להבין זאת באמצעות האינטלקט. הנפש מבינה שכאשר היא עומדת בפני מאבק עם ענקים, יש לה יתרון אחד בלבד – חוכמתה. זו תפיסת הנפש: את יכולה להיכנס לתוך גופך, אך איך את יכולה להתמודד מול כוחות יקום אדירים אלה? יש רק דבר אחד שאין לענקים ולך יש – חוכמה! היגיון! באופן בלתי מודע ידע זה חי בנפש גם כשהיא מבינה כמה קטן כוחה; אנו מגלים שהנפש, כאשר היא נמצאת במצב זה, יכולה להביע את עצמה באמצעות התמונות הבאות:

איש הלך בדרך. הוא הגיע לפונדק, נכנס וביקש קערת מרק חלב. סביבו עפו וזמזמו עשרות זבובים; חלקם נפלו לתוך המרק, ובחלקם הוא חבט. כאשר הוא ספר מאה זבובים מתים על השולחן, הוא התרברב: "מאה במכה אחת!". הפונדקאי תלה מדליון סביב צווארו ובו המילים: הוא הרג מאה במכה אחת.

האיש המשיך בדרכו והגיע לארמון. המלך הסתכל דרך החלון, ראה את האיש וחשב לעצמו: "זה אדם שאני יכול להיעזר בו!". הוא מיהר לצאת ונתן לאיש משימה. "יש קבוצת דובים שנכנסת שוב ושוב לממלכה שלי. תראה! אם הרגת מאה במכה אחת, אתה יכול לשים קץ לדובים האלה." האיש אמר: "אעשה זאת!". אך בטרם יגיעו הדובים הוא ביקש את שכרו ומזון רב, כי חשב שכדאי ליהנות מהחיים למקרה שיהיו קצרים. הגיע הזמן בו הדובים היו אמורים להופיע; האיש קיבץ סביבו את כל הדברים המתוקים שדובים אוהבים לאכול, כך שיהיו בהישג יד.

הדובים באו, אכלו כל מה שמצאו, והשביעו את תאוותם כל כך עד שנפלה עליהם תרדמה. ובזמן שהם שכבו כך חסרי אונים, האיש בא וחיסל אותם. כשהמלך הגיע, האיש סיפר לו: "פשוט הורדתי להם את הראש כשהם קפצו מעל המקל שלי!". המלך היה מאד מרוצה מהאיש האמיץ, ונתן לו משימה קשה עוד יותר. "תראה! הענקים יחזרו בקרוב אל הממלכה שלי. אתה חייב לעזור לי!". האיש הבטיח, ובבוא הזמן, אסף הרבה דברים טובים למאכל, ולקח אותם איתו, ועמם עפרוני צעיר וחתיכת גבינה. כצפוי, הוא פגש את הענקים והתחיל להתרברב בכוחו. אחד מהם אמר: "אנחנו נראה לך שאנחנו הרבה יותר חזקים ממך!". הענק לקח אבן, סחט אותה עד שזו נהפכה לאבקה. "תעשה כמוני, איש קטן, אם אתה חזק כמונו.". הענק השני ירה חץ בשמיים, ולאחר זמן רב מאד, החץ ירד שוב. "תעשה כמוני, איש קטן, אם אתה חזק כמונו.". האיש שהרג מאה במכה אמר: "אני יכול יותר מזה.". הוא הרים אבן, שם עליה את חתיכת הגבינה שלו, ואמר: "תראו אותי סוחט מים מהאבן!". והנה, כשהוא לחץ, זלפו מים מהגבינה. הענקים נדהמו. אז לקח האיש את העפרוני, נתן לו לעוף למעלה ואמר: "החץ שלכם חזר, אבל שלי יעלה כל כך גבוה עד שלעולם לא יחזור!". וכמובן, העפרוני לא חזר עוד. הענקים כל כך נדהמו עד שהחליטו שיהיה עליהם לנצחו בעורמה, כי באמצעות הכוח כנראה לא יצליחו. אך גם בכך לא הצליחו, כי האיש גבר עליהם. הם הלכו לישון ביחד, וכשירדה החשכה האיש שם על ראשו שלפוחית של חזיר שנופחה ומולאה בדם. הענקים אמרו איש לרעהו: "איננו יכולים לגבור עליו כשהוא ער, נצטרך אם כן לחכות עד שיישן.". ברגע שהאיש נרדם, הענקים תקפו אותו כשהם מכים בו מכות נמרצות על ראשו ופוצצו את שלפוחית החזיר. ראשו נמלא בדם, והענקים היו בטוחים שחיסלו אותו. הם הלכו לישון, נרדמו כל כך חזק עד שהאיש חיסל את כולם בקלות רבה.

כמו בחלומות, אגדה זו מתפוגגת בשלב מסוים באופן קצת מעורפל, לא מספק; עדיין ניתן למצוא בה את הקונפליקט של נפש האדם מול כוחות הטבע, קודם עם "הדובים" ולאחר מכן עם "הענקים". ויש משהו נוסף באגדה. האיש ש"הרג מאה במכה" בולט כל כך, עד שאנו מרגישים שמשהו רוטט במעמקי הנפש הלא מודעים לנוכח הביטחון המוחלט שהיה לו בחוכמה שלו, אפילו מול הכוחות האדירים כל כך, ה"ענקים" בעיניו. לא יהיה זה נכון לנסות להסביר בפרטים מופשטים את דימויי-התמונה שנוצרו בכזו אמנות, וזו גם אינה הכוונה כאן. למעשה, שום דבר לא יכול להפריע לאופי האגדה אם אתה מרגיש כיצד היא מהדהדת את התהליכים הפנימיים של הנפש. ותהליכים פנימיים אלה – ואין זה משנה כמה אנו יודעים עליהם, וכמה מדע הרוח עצמו יכול לגלות אודותם – אתה שוב ושוב מסתבך בהם; ואז, כשאתה חווה אותם באגדה, אתה רואה אותם בצורתם הבסיסית ביותר, הראשונית ביותר. הידע על אירועים נפשיים אלה, כשהוא קיים, לא פוגם ביכולת להתמיר אותם לקסם של האגדות.

אין ספק שעבור החוקר הרוחי מאתגר מאד לגלות באגדות למה בדיוק זקוקה נפש האדם כשהיא עומדת מול חוויותיה הפנימיות ביותר. לעולם לא ניתן להפריע להלך הנפש של האגדות, כי חקירה המסוגלת להגיע למעיינות האגדות בחיים הלא מודעים, תמצא שם דבר שכאשר הוא מתואר באופן מופשט, הוא הופך לכוח עבור התודעה הרגילה. האגדה עצמה הינה התיאור המושלם ביותר של חוויות הנפש העמוקות. כעת אנו יכולים להבין מדוע באגדה "הנחשה הירוקה והחבצלת היפה" גיתה שם בדימוי-תמונה צחים ומגוונים את חוויות החיים העשירות ששילר הביע במושגים פילוסופיים מופשטים. למרות שבדרך כלל גיתה העדיף את החשיבה, הוא רצה להשתמש כאן בתמונות כדי להביע את תפיסתו העמוקה ביותר הודות שורשיהם הלא מודעים של חיי הנפש האנושיים.

מכיוון שהאגדות שייכות לרגש ולחיים הרגשיים הכי פנימיים שלנו, ולכל הקשור בהם, מכל צורות הספרות הן הכי מתאימות לליבם ולשכלם של ילדים. הן מסוגלות לשלב חוכמה רוחית עשירה ביותר עם דרך הבעה פשוטה ביותר. אנחנו מרגישים שבעולם הנפלא של האמנות, אין אמנות גדולה מזו המסמנת את השביל המוביל ממעמקי הנפש הלא ידועים, והבלתי ניתנים לידיעה, אל התמונות המקסימות, ולעתים קרובות השובבות, של האגדות.

כאשר הדבר הקשה ביותר להבנה מסוגל לבוא לידי ביטוי באופן הברור ביותר לתפיסה, התוצאה תהיה אמנות גדולה, מהותית, השייכת מיסודה לישות האנושית. הטבע האנושי בילד מחובר לחיים של כל העולם בצורה כה ראשונית, עד שהילדים זקוקים לאגדות כמזון-נפש. הביטוי של הכוח הרוחי יכול לנוע בחופשיות רבה יותר כאשר הוא בא אל הילד. אין לסבך אותו ברעיונות מופשטים, תיאורטיים, כדי שנפשו של הילד לא תתייבש ולא תשתבש, במקום שתישאר מחוברת לשורשים העמוקים של חיי האדם.

לכן אין ברכה גדולה יותר עבור ילד מאשר להזין אותו בכל מה שמאחד את שורשי החיים האנושיים עם אלה של החיים הקוסמיים. ילד עדיין צריך לעבוד באופן יצירתי, לעצב את עצמו, להביא לידי צמיחת גופו, לגלות את נטיותיו הפנימיות; הוא זקוק למזון-הנפש המופלא שהוא מוצא בתמונות של האגדות, כי בהן שורשי הילד מאוחדים עם חיי העולם. גם אנחנו המבוגרים, שמעדיפים הגיון ואינטלקט, לעולם לא נוכל להיקרע משורשי קיום אלה; אנחנו הכי מחוברים אליהם דווקא כאשר עלינו להיות לגמרי מעורבים בחיי התקופה. לכן בחלקים שונים של חיינו, אם ניחנו בראש בריא בעל לב פתוח, נחזור בשמחה לאגדות. בוודאי שאין גיל או שלב בחיי האדם שיש בכוחו להפריד אותנו ממה שזורם אלינו מהאגדה, כי אם כך היה היינו מוותרים על החלק העמוק והחשוב ביותר של טבענו; היינו מוותרים על מה שהאינטלקט לא מסוגל להבין: רגש בתוכנו, רגש המגיב למה שמצויר באגדה פשוטה ובהלך הנפש הפשוט, הטבעי, הראשוני של האגדה.

האחים גרים, ואספנים אחרים כמוהם, הקדישו שנים ארוכות מחייהם כדי להביא לעולם אגדות מתורבתות, במידת מה, שנאספו מהמסורת העממית. למרות שהם לא קיבלו עזרה ממדע הרוח, הם חיו מכל הלב עם אגדות אלה, משוכנעים שהם נותנים לאנשים את מה ששייך באופן מהותי לטבע האנושי. כאשר אתם יודעים זאת, תבינו שלמרות שעידן ההיגיון במשך כמאה שנה עשה כמיטב יכולתו להרחיק את כולנו, כולל הילדים, מאגדות, כעת משתנים פני הדברים. אוספים של אגדות כמו אלה של האחים גרים מצאו את דרכם לכל אדם שחי מול דברים כאלה; הם הפכו לרכוש ליבו ואוצרו של כל ילד, ולמעשה לרכוש של כולנו. מגמה זו תתחזק עוד יותר כאשר מדע הרוח יחדל להיחשב כתיאוריה סתמית נוספת, ויהפוך להלך נפש שיוביל את הנפש לשורשיה הרוחיים. בשלב זה מדע הרוח המתקדם ומתרחב יוכל לאמת את כל מה שאספני האגדות האותנטיות, אוהבי האגדות ומספרי האגדות רצו לעשות.

כדי לסכם את מה שמדע הרוח רוצה לומר היום בבוא לתאר את האגדה, אנו יכולים לצטט את מילות השבח המקסימות והפואטיות שידיד טוב של האגדות (לודויג לייסטנר 1896-1848) אהב להשתמש בהן בהרצאותיו, שחלקן אף שמעתי. הוא היה אדם שהבין כיצד לאסוף את האגדות ואיך להעריך אותן.

"האגדה היא כמו מלאך טוב, הניתן לנו ברגע לידתנו כדי לפסוע איתנו מביתנו אל דרכנו הארצית הנפרשת לאורך חיינו, להיות לנו לחבר נאמן במהלך כל המסע, ולהעניק לנו ידידות מלאכית, כך שחיינו עצמם יוכלו להפוך לאגדה שהלב והנפש באמת מחיים אותה!"

——————————————

  1. בעברית האגדה מופיעה בספר: מהות רוחו של גיתה לפי האגדה על הנחשה הירוקה והחבצלת היפה – בספר מופיעה גם הרצאה של רודולף שטיינר על האגדה. – הוצאת חירות – ראו כאן 
  2. על החינוך האסתטי של האדם בסדרת מכתבים – פרידריך שילר – הוצאת ספרית פועלים1986 (בסדרת 'טעמים- מבחר כתבי-מופת באסתטיקה)
  3. מדע הנסתר בקוויו העיקריים – רודולף שטיינר – הוצאת תלתן – ראו כאן 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *