האפוקליפסה – העתיד של האבולוציה האנושית

האפוקליפסה - העתיד של האבולוציה האנושית

רודולף שטיינר

25.6.1908  GA104 

תרגמה מאנגלית: אורנה בן-דור

הרצאה זו מופיעה בתרגום מגרמנית של עלי אלון ועריכת תרגום של אלישע אבשלום, כהרצאה שמינית בסדרה בת 12 הרצאות בשם: עתיד התפתחות האנושות. תרבויות שבעת החותמות ושבעת השופרות. וזאת בספר בשם: האפוקליפסה

וגם בספר שיצא בהוצאת כחותם: רוע – מקורו ותפקידו בעולם

חזרנו ואמרנו שתקופת התרבות השביעית שלנו תסתיים במלחמת כול בכול. עלינו לדמיין מלחמה זאת באופן שונה מזה שהתרגלנו לחשוב על מלחמות. אנחנו חייבים לשאת בליבנו את המקור שלה ואת הסיבה האמיתית שלה שהן התגברות האנוכיות האנושית, הריכוז העצמי והאגואיזם. הגענו עתה לנקודה בהתבוננות שלנו שבה אנחנו יכולים לראות עד כמה האגו האנושי הינו חרב פיפיות חדה. אלה שלא מצליחים לתפוס את הטבע בעל שני הקצוות, כמעט ולא יוכלו להבין את המשמעות השלמה של אבולוציה אנושית ועולמית ואת המובן האמיתי שלה. מנקודת מבט אחת, האגו עוזר לאנשים להפוך קשים בפנימיותם, למשוך לשירותו כל מה שעשוי להיות בעל ערך עבורם בצורה של דברים חיצוניים, או במובן של יכולות פנימיות. האני עצמו הוא מה שגורם לנו לכוון את כל התשוקות שלנו על מנת לספק אותו. המאבק שלו לרכוש לעצמו חלק ממה שלמעשה שייך לכל האדמה, להזיז את כל ה"אניים" האחרים מהתחום שלו, להיאבק בהם ולהלחם בהם, זה צד אחד שלו. אבל בל נשכח שהאני הוא זה שהופך אותנו לעצמאים, מעניק לנו חירות פנימית, שבמובן האמיתי של המילה מעלה וגואלת אותנו. הערך שלנו והיושרה שלנו מבוססים על האגו הזה. זה הפוטנציאל שלנו עבור האלוהי (רוחני).

השקפה כזו על האני מציגה קשיים עבור אנשים רבים. אנחנו יודעים כמובן שהאני האנושי התפתח מתוך טבע הנפש הקבוצתית, מתוך מעין אני אוניברסאלי חובק כל, ממנו הוא נפרד.

תהיה זו טעות להטביע את האני שלנו פעם נוספת במעין תודעה אוניברסאלית משותפת. רק אנשים המבינים  באמת את טבע האני יבחינו שמרגע שהוא הושג במהלך האבולוציה הקוסמית, לא ניתן יותר להשליכו. הבנה נכונה של המשימה של העולם היא ידיעה שאנו חייבים להיאבק לחזק את עצמנו כך שהאני פנימי ואלוהי יותר מתמיד.

לאנתרופוסופים אמתיים אין עניין בהשמדת האני ובהטבעתו בתוך אני אוניברסאלי, בערבובו בתוך מעין דייסה בראשיתית. אנתרופוסוף אמתי יכול לראות יצירה של קהילה של  "אניים" עצמאיים חופשיים ובלתי תלויים כמטרתו האמיתית. זוהי משימת האדמה, כשהיא מובעת דרך אהבה: אני אחד לומד להכיר את האני השני בחירות. אהבה שנובעת  מכפייה, קשר הדדי שהינו תוצר של הכרח, אינם אהבה מושלמת.

רק כאשר כל אגו הינו כה בלתי תלוי, וחופשי לבחור לא לאהוב, רק אז האהבה שלו הינה מתנה לגמרי חופשית. זוהי באמת מטרת התכנית האלוהית – להפוך את האני לחופשי עד כדי כך שהוא יוכל להציע את מתנת אהבתו החופשית והאינדיבידואלית אפילו לאלוהים. אם אנשים יישארו, ולו רק במידה מועטה,במצב שבו הם נאלצים או כפויים לאהוב, הם יהיו עדיין קשורים לסינר של תלות.

האני לכן מייצג את ההבטחה של המטרה הגבוהה ביותר לישות האנושית. אך אם הוא לא ימצא אהבה, אם יתקשה בפנימיותו, הוא יהיה זה המפתה שמשליך אותנו לתוך התהום. הוא יהפוך אז למה שמפריד אנשים זה מזה, מוביל אותם למלחמת כל בכל באופן אולטימטיבי, לא רק מלחמה של אומה נגד אומה (משום שהקונספט של אומה כבר לא יהיה משהו בעל אותה משמעות שיש לו כיום) אלא מלחמה של כל אינדיבידואל יחיד נגד האחרים בכל מישורי החיים. מלחמה של מעמד נגד מעמד, קאסטה נגד קאסטה, מלחמה בין דורות ובין גזעים. בכל התחומים של החיים, יהפוך האני להיות מרכז המריבה והמאבק, לכן ניתן לומר עליו שהוא יכול להוביל אותנו הן לאיכויות הגבוהות ביותר והן לנמוכות ביותר האפשריות.

כך שהוא חרב חדה בעלת שני להבים. האחד שהביא לאנושות את מלוא הפוטנציאל לתודעת אני, ישוע כריסטוס, מתואר, בדיוק כפי שראינו באופן סימבולי באפוקליפסה, עם חרב חדה בעלת שני להבים בפיו.

כהישג גדול, התייחסנו לעליה של הישות האנושית, במיוחד דרך הכריסטיאניות, ולפוטנציאל שלה ל'אניות' חופשית. כריסטוס ישוע הביא את האני במלוא גודלו והיקפו, מה שניתן להביע רק דרך תמונה זו של החרב החדה בעלת שני הלהבים, המוכרת לכם מהחותמות האוקולטיים.

העובדה שחרב זו יצאה מפיו של בן האדם גם היא ניתנת  להבנה. רק כאשר אנחנו למדים לבטא את ה"אני" במלוא המודעות, יכול הכוח שהוענק לנו לעלות לגבהים הנשגבים או לצלול לתהומות העמוקים. החרב החדה בעלת שני הלהבים היא אחת מהסמלים החשובים ביותר אותם אנו  פוגשים באפוקליפסה.

לכן אם אנחנו מבינים בבהירות מה שנאמר בסיום השיעור האחרון, על כך שהתרבות הבאה תהיה זו שתוארה בקול הקורא של הכנסייה של קהילת פילדלפיה, נאלץ להודות שהנפשות האנושית שמיועדות לעבור לעידן הבא יצאו משלב פילדלפיה, מתקופת התרבות השישית. אחרי מלחמת כל בכל, כפי שתיארתי לעיתים קרובות, בצורת הפנים של האנשים יבוא לידי ביטוי כל מה שהוכן בנפש האנושית בתקופתנו. התקופה המכונה השביעית לא תהיה בעלת חשיבות גדולה. אנחנו עתה חיים בתקופת התרבות החמישית, שאחריה תבוא התקופה השישית. ממנה ימשיכו הלאה מספר אנשים שברשותם תובנה מלאה של עולם הרוח, כשהם חדורים באהבת אחים ואחיות שתעלה דרך הידע הרוחני. הפרי הבשל ביותר של תקופתנו יופיע בתקופת התרבות השישית. התקופה העוקבת, השביעית, תביא עימה איכויות פושרות, לא חמות ולא קרות, הם יבואו לידי ביטוי כמו פרי בשל מידי, כמו דבר מה שהאריך ימים מעבר למלחמת כל בכול, אבל לא הניב מעצמו שום עקרון פורה או התפתחות.

דבר דומה קרה כאשר צמחה תקופת התרבות שלנו. חשבו על זמן לפני המבול באטלנטיס: אנשים חיו אז על האדמה שעתה מכוסה באוקיינוס האטלנטי, ובשליש האחרון של התקופה, נוצרה במקום שהוא אירלנד של ימינו, קהילה שהגיעה לרמה הגבוה ביותר של התרבות האטלנטית והיגרה למזרח, המקום שממנו התפתחו כל התרבויות המאוחרות יותר.

שימו לב לעובדה זו, חשבו על אותו פלח אדמה שעתה מכוסה על ידי האוקיינוס ממערב לאירלנד, דמיינו את ההגירה של אנשים משם לעבר המזרח. כאשר שבטים מתפזרים, מתפשטים משם, ומאכלסים את אירופה. כך נוצרה אוכלוסייתה של אירופה.  האטלנטיים המפותחים ביותר היגרו למרכז אסיה, ומשום יצרו את כל התרבויות שלבסוף הובילו לאלו שלנו, כך יכולים אנו לראות שמקורה של התרבות הנוכחית שלנו נעוץ בקבוצה קטנה של אטלנטיים.

באטלנטיס היו שבעה שלבים עוקבים, כפי שבתקופתנו אנו מכירים שבע תקופות:  הודו העתיקה, פרס הקדומה, התקופה המצרית-אשורית-בבלית-קלדית-יהודית, התקופה היוונית לטינית, התקופה שלנו ועוד שתי תקופות מאוחרות יותר.

ההגירה הזו החלה בתקופה האטלנטית החמישית, כך שהתרבות שלנו מיוסדת על אוכלוסיה שנבחרה במיוחד מהגזע האטלנטי החמישי, כאשר המילה גזע היא מושג נכון בהקשר של אטלנטיס.

התקופות השישית והשביעית שעוקבות לתקופה זו, היו ניתן לומר- 'גזעים פושרים' .

גם הם שרדו את המבול אבל לא היו בהם חיים ויטאליים ופוטנציאל. הם היו לתקופת התרבות החמישית כפי שקליפת העץ החיצונית הקשה הינה ללשד הגבעול הפנימי.

שני גזעים אלו שבאו אחרי גזע השורש לא היו בעלי פוטנציאל פנימי להתפתחות נוספת. ניתן לומר שהם היו 'בשלים מידי' .

גם בימינו ניתן לראות את השאריות האחרונות והנחשלות של הגזע העתיק, הבשל מידי הזה במיוחד בקרב העם הסיני. אפשר לראות שלתרבות שלהם לא היה שום קשר עם מה שבא לידי ביטוי בגזע החמישי, גזע השורש. כאשר הגוף האתרי נכנס לגוף הפיזי כך שהישות האנושית החלה לפתח את היכולת להגיד ' אני'- העם הסיני החסיר את השלב הזה. זה איפשר להם לפתח לרמה גבוהה את התרבות ואת הציוויליזציה שאנחנו מכירים, אבל לא איפשר להם להתפתח מעבר לכך.

הגזע האטלנטי החמישי הוציא מתוכו את אלו הנושאים את תרבות העתיד, שיצרו ציוויליזציות חדשות בעלות יכולת לגדול ואף להפוך למושלמות יותר.  מהזמנים ההודים העתיקים עד לתרבות שלנו כל דבר גדל והתפתח. אבל הגזעים של התקופות השישית והשביעית הרשו לעצמם להיהפך לנוקשים ולכן גם לסטאטיים, והתרבות הסינית מייצגת שארית אחרונה של זה. ברשותם של הסינים הקדומים הייתה מסורת אטלנטית נהדרת, אבל הם לא יכלו להתפתח מעבר לאופק שלה. אנחנו יכולים לסמן את ההשפעות האלו על ידי התבוננות זהירה: תבחנו ספרות סינית, למרות שהייתה מושא להשפעות שונות, היא נושאת למרות זאת, את האופי של תרבות אטלנטית שבאה לידי ביטוי בנטייה להיות שלמה ומוכלת באופן פנימי בתוך עצמה.

יכולת זו להמצאות ולגילויים ועדיין חוסר יכולת להוליך אותם אל מעבר, מכיוון שלא היה בכוחם להתפתח לרמה חדשה, היא חלק בלתי נפרד מהטבע האטלנטי המאוחר.

בדיוק מה שקרה לגזע האטלנטי החמישי שצייד קבוצות מסוימות של אנשים בחיוניות והיכולות להתפתחות רחוקה יותר, והגזעים השישי והשביעי שהתנוונו, כך יקרה בזמנים שלנו. אנחנו עתה שואפים קדימה לעבר תקופת התרבות השישית, לרמה שאנו חייבים לאפיין אותה כזו שתתפתח מהחתונה הרוחנית בין מזרח ומערב.

תקופת התרבות השישית תספק את היסודות לתרבויות חדשות שיעלו אחרי מלחמת כל בכל, כפי שהתרבויות שלנו עלו לאחר התקופה האטלנטית. תקופת התרבות השביעית, בניגוד לכך, תהיה תקופה של ירידה, תהיה פושרת.

תקופה שביעית זו תמשיך לעבר העידן החדש, כפי שהתקופות השישית והשביעית של הזמנים האטלנטיים המשיכו לתוך תקופתנו אנו בצורה של גזעים שהפכו להיות נוקשים וסטאטיים. לאחר מלחמת כל בכל, יהיו שני זרמים באנושות: בצד אחד זרם התרבות של פילדלפיה ישרוד, כשהוא ממשיך בעקרון ההתפתחות, חופש פנימי, אחווה ואהבת אחים – קבוצה קטנה שתמשך משבטים ומאומות שונות. ובצד השני, המסה הגדולה של כל אלה שיהיו פושרים, היורשים של אלו שהופכים להיות פושרים בזמננו אנו, הזרם של לאודקיה Laodicea .לאחר מלחמת כל בכל יובל הזרם של הרוע בהדרגה לעבר הטוב על ידי הגזע הטוב, הזרם הטוב של התרבות. זוהי תהיה אחת מהמשימות העיקריות שתצטרכנה להתבצע לאחר המלחמה הגדולה. להציל מה שניתן להציל מאלה שיונעו רק למלחמה אחד נגד השני ושיבואו לידי ביטוי ברוע הקיצוני. בקרב הספירות האוקולטיות תמיד התחשבו בעובדות כאלו מראש.

העובדה שהאנושות תתחלק לאלה שעומדים בימין ולאלה שעומדים בשמאל לא תחשב לחמורה יותר מידי, למשהו לא צודק ולא רצוי עבור התוכנית של הבריאה. צריך לחשוב על זה יותר כעל החוכמה הגבוהה ביותר. חשבו שדרך הרוע שנפרד מהטוב, יתחזק הטוב ללא שיעור, ולאחר מלחמת כל בכל הטוב יצטרך לעשות כל מאמץ אפשרי להציל ולגאול את הרוע, במהלך תקופה שעדיין יהיה ניתן לעשות זאת. משימה זו לא תהיה מהסוג שאותו אנו מגדירים היום כמשימה חינוכית. יהיו מעורבים בכך גם כוחות אוקולטיים, משום שבתקופה הגדולה הבאה אנשים יבינו איך להניע ולשלוט בכוחות כאלה.

משימתם של הטובים תהיה לעבוד על קרובי משפחה שלהם המצויים בזרם של הרוע ולהניע אותם. כל זה יוכן מבעוד מועד בזרמי העולם האוקולטיים, העמוקים ביותר והקשים ביותר להבנה. זרם-העולם שמכין את הדברים האלה אומר דבר זה לתלמידיו: אנשים מדברים על טוב ורע, אבל הם אינם יודעים שהרוע חייב להתגבר ולהגיע לשיא, כך שאלו שחייבים להתגבר על רוע זה, יוכלו לתרגל את כוחם בהתגברות עליו בדרך כזו שתניב תוצאות טובות ביותר.

הטובים שבכל האנושות צריכים להיבחר ולעבור הכנה להישרדות מעבר לתקופה של מלחמת כל בכל, כאשר האנשים שיעמדו נגדם יישאו בארשת פניהם את סימני הרוע. הם חייבים להיות כל כך מוכנים, כך שכוחות טובים ככל האפשר יזרמו לאנושות.

עבור גופים מסוימים שיהיו בעלי דרגה מסוימת של רכות וגמישות יהיה אפשרי עדיין לעבור טרנספורמציה לאחר מלחמת כל בכל בעזרת נפשותיהם של אלו שיהיו פתוחים לשינוי, שיוכלו עדיין להיות מודרכים לעבר הטוב בסוף תקופה זו. הרבה יושג לכן. הטוב לא יכול להיות כל כך עצום אם אין ביכולתו לגדול באופן הזה דרך התגברות על הרוע. אהבה לא יכולה הייתה להיות כל כך אינטנסיבית לולא יכלה להיות גדולה מספיק להתגבר אפילו על גועל פניהם של האנשים הרעים. כל זה כבר הוכן, ותלמידי הזרם הזה כבר למדו לזהות את ההכרח בקיומו של הרוע בבריאה. באופן הזה טוב גדול עומד בפתחו של העולם.

אלו שהנפשות שלהם עוברות הכנה בסוג כזה של לימוד, שיאפשר להם בעתיד להשלים את המשימה החינוכית הגדולה הזאת, הינם התלמידים של הזרם הרוחני שנקרא –  בית הספר של המניכאיזם.

לימודי המניכאיזם מובנים בדרך כלל שלא כהלכה. כל דבר שקראתם או שמעתם עליהם הינו דיבור ריק. אתם עלולים לקרוא, למשל, שהמניכאיזם האמין ששני העקרונות של הטוב ושל הרע פעלו מראשית העולם. זה לא מה שהם מלמדים. המניכאיזם צריך להיות מובן יותר כלימוד שעתה תיארתי לפניכם, כהתפתחות שלו בעתיד, והתלמידים שעוברים הכנה ומודרכים בדרך כזו שהם יוכלו להשלים משימה כזו באינקרנציות הבאות שלהם. מאני הינו האינדיבידואליות הנשגבה שמתגשמת שוב ושוב, והינה הרוח המדריכה של אלו שמשימתם הינה לעשות לרוע טרנספורמציה. כאשר אנחנו מדברים על המנהיגים הגדולים של האנושות אנחנו חייבים גם לחשוב על אינדיבידואליות זו שלקחה על עצמה את המשימה הזו. למרות שבתקופתנו עקרון המאני הזה דעך והתפוגג לרקע בגלל חוסר הבנה של הרוח, זהו עיקרון נהדר ונעלה שירכוש יותר ויותר תלמידים ככל שאנחנו נפתח הבנה לגבי חיי הרוח.

כך שאתם רואים איך שהאנושות בת זמננו תעבור דרך מלחמת כל בכל לעבר תקופה חדשה בדיוק באותו אופן שגזעים האטלנטיים שרדו לתוך תקופתנו וייסדו את התרבות שלנו. לאחר המלחמה הגדולה תתפתח האנושות בשבעה שלבים עוקבים. ראינו כבר איך מה שנאמר על פתיחת שבעת החותמות באפוקליפסה של יוחנן נותן לנו אינדיקציה לגבי האופי של שבע התרבויות העוקבות שיבואו בעקבות המלחמה הגדולה.

כאשר תרבויות אלו יסתיימו, שבזמננו רק מקודשים יכולים להבחין בהן על ידי התבוננות בעולם האסטרלי והסימבוליות שלו, תתחיל תקופה חדשה עבור האבולוציה של האדמה, שבה צורות חדשות יראו את עצמן. ותקופה חדשה זו, שתהיה עוקבת לתקופה שעתה תארנו, מסומלת באפוקליפסה של יוחנן על ידי הצליל של 7 החצוצרות. בדיוק כפי שהתקופה לאחר מלחמה כל בכל מאופיינת על ידי שבעת החותמות, משום שהנביא יכול להבחין בה רק מהפרספקטיבה האסטרלית, כך ישמע הקול של שבע החצוצרות המאפיין את הרמה העוקבת של התרבות, משום שישויות אנושיות יכולות להבחין בהם רק מהפרספקטיבה של עולם הרוח האקטואלי, שבו נשמעת המוסיקה של הספירות. בעולם האסטרלי אנחנו קולטים את העולם בעזרת תמונות וסמלים, בדווכאן אנחנו מבחינים בו בעזרת אינספירציה של המוסיקה של הספירות. והדווכאן הזה יהווה את מה שיתגלה לאחר מלחמת כל בכול.

אם נרצה לייצג את זה באופן סכמטי, נראה את שבע תקופות התרבות במרווח בין  a  ל- b: 1- זו תקופת התרבות ההודית העתיקה, 2 פרס העתיקה, 3 היא התקופה האשורית-בבלית קלדאנית-מצרית-יהודית, לאחר מכן התקופה היוונית-לטינית כתקופה הרביעית, התקופה שלנו, שהיא הדרגה החמישית של התקופה הפוסט-אטלנטית.

IV       תהיה העידן האטלנטי. a מציין את המבול הגדול שמסיים את העידן הזה וb- מציין את מלחמת כל בכל. לאחר מכן התקופה העוקבת היא תקופת  7 החותמות  (VI), ולאחר מכן תקופה נוספת שמכילה גם היא 7 שלבים ומיוצגת על ידי 7 החצוצרות.  (VII)  ואז אנחנו מגיעים לגבול של התפתחות האדמה הפיזית שלנו.

תקופת התרבות האטלנטית (IV) שקדמה לתקופה שלנו (V) שגם היא באה לאחר תקופות שקדמו לה, ואנו מהווים את השלב החמישי באבולוציית האדמה.

http://www.daniel-zehavi.co.il/lectures/ga1048.files/image001.jpg

בקושי נוכל לכנות את התקופה הראשונה שלב בציוויליזציה – כל דבר היה עדיין אתרי מעודן ורוחני- כך שאם הוא היה מתפתח  באופן קווי, הוא לא היה נראה כלל וכלל לאברי חושים כשלנו. בשלב הראשון של האבולוציה, השמש עדיין לא הייתה נפרדת מהאדמה. התנאים היו לגמרי אחרים – לא נזהה אותם בשום אופן כמשהו הדומה לדברים על פני האדמה כפי שאנחנו מכירים אותם. לאחר מכן הגיעה תקופה שהשמש הפרידה את עצמה מהאדמה ולאחר מכן תקופה שבה נפרד הירח מהאדמה, זה השלב השלישי, שאנחנו מכנים אותו למוריה העתיקה. בנקודה זו הופיעה הישות האנושית בצורתה המאוד ראשונית על פני האדמה, בצורות כאלו גרוטסקיות, כפי שתיארתי בפניכם, שלו הייתי מתאר אותם בפניכם הייתם חוטפים הלם. לאחר התקופה הלמורית הגיע התקופה האטלנטית, ולבסוף תקופתנו אנו.

כך שאתם רואים על פני האדמה 7 תקופות אבולוציוניות, שבעה שלבים של אבולוציה. שתי התקופות הראשונות היו שונות לגמרי מהתקופה שלנו, התקופה השלישית התרחשה בחלקה באזור שמשתרע בין אפריקה של זמננו, אסיה ואוסטרליה, בלמוריה העתיקה. בגזע הלמורי האחרון הייתה גם כן קבוצה קטנה של ישויות אנושיות שהיו המפותחות ביותר. הם יכלו לשרוד ולהגר, ומהם התפתחו שבעת הגזעים האטלנטיים.

בשלב האטלנטי החמישי נוצר הבסיס עבור ציוויליזציות העתיד שלאחר מלחמת כל בכול. והתרבויות האחרונות ביותר יצמיחו את זו שמיוצגת על ידי 7 החצוצרות.

ולאחר כל זה? לאחר כל זה האדמה שלנו תגיע למטרתה של האבולוציה הפיזית. כל האובייקטים והישויות שעליה יצטרכו לעבור טרנספורמציה, ובמידה רבה יותר, אפילו בתקופה השישית, כאשר, כפי שאמרנו תראינה האיכויות הטובות והרעות שלהם באופן ברור בפנים של האנשים. הצורה האנושית והצורה של כל יתר הישויות בתקופה השביעית תהווה הבעה ישירה של טוב ורע. כל חומר יישא את החותמת של הרוח, שום דבר לא יהיה נסתר בשום צורה. אפילו אנשים בתקופה השישית יתקשו להסתיר משהו מאלו שידעו כיצד להסתכל. אדם רע יביע את הרוע שלו, אדם טוב יביע את הטוב שבתוכו. אבל בתקופה השביעית לא יהיה ניתן אפילו להשתמש בשפה על מנת להחביא מה ששוכן עמוק בתוך הנפש. מחשבות לא תגורנה במרתף באופן שאפשר יהיה להסתיר אותן, משום שמה שהנפש תחשוב יחשוף את עצמו בהדהוד חיצוני. התנאים אותם מכירים היום רק המקודשים, שבהם המחשבות מהדהדות בדווכאן, יהיו המצב הטבעי. אבל דווכאן זה ירד לתוך העולם הפיזי בתקופה השישית. ניתן למצוא את התקופה השישית כבר עכשיו בעולם האסטרלי ואת השביעית בעולם השמימי. התקופה השישית הינה העולם האסטרלי שירד, אפשר להגיד הבבואה, ההתגלות שלו. התקופה השביעית תהיה עולם השמים שירד, הביטוי שלו. ואז תגיע האדמה למטרת האבולוציה הפיזית שלה.

האדמה כולה על יצוריה תשתנה אז לגוף אסטרלי שמימי. סובסטנציה פיזית כפי שהיא היום תעלם. אלו שיצליחו לעבור טרנספורמציה רוחנית בנקודה זו יעברו לעבר הרוח, לתוך הסובסטנציה האסטרלית. תתארו לעצמכם את כל הישויות על פני האדמה שעד לזמן זה יכלו להביע את הטוב, האצילי, האינטלקטואלי והיפה דרך הצורה החיצונית החומרית שלהם, אלה שיישאו רשמים של ישוע כריסטוס בארשת פניהם, אלה שבמילותיהם יתנו ביטוי לכריסטוס ישוע, שמחשבותיו ישמעו ויתגלו-כל זה יהיה בעל הכוח להמס את מה שיש בתוכם כחומר פיזי, באותו אופן שמים חמים ממיסים מלח. כל דבר פיזי יחלוף לתוך הגלובוס האסטרלי השמימי. אבל לאלמנטים שלא התקדמו להיות ייצוג חומרי של מה שאצילי, יפה, אינטלקטואלי וטוב, לא יהיה הכוח להמס את החומר. עבורם החומר יישאר – הם ישמרו על צורה חומרית ויתקשו לתוך החומר. בנקודה זו באבולוציה של האדמה תתרחש עלייה לתוך עולמות הרוח של צורות שיחיו בעולם האסטרלי ושגירשו מעצמם ספירה חומרית אחרת, זו שמכילה יצורים שלא מתאימים לעלייה, משום שלא היו מסוגלים להמס בתוכם את הטבע החומרי שלהם.

באופן כזה תתקדם האדמה לעבר העתיד, הסובסטנציה שלה תהפוך להיות מעודנת יותר. הנפשות יזקקו בהדרגה את החומר מתוכם, עד אשר הם יפתחו את הכוח להמס אותו. אז יגיע הזמן שבו האלמנט שאינו מסיס יגורש כגלובוס קוסמי נפרד. במהלך שבעת העידנים כל מה שהקשיח את עצמו לתוך החומר יסולק החוצה, והכוח שגרם לזה יהווה את הכוח המנוגד לזה שעידן את הכוחות הטובים, כשהוא גורם להם לעלות.

ומה יוביל להתמוססות החומר? כוח האהבה שנרכש דרך עקרון הכריסטוס. ישויות יכולות להיהפך לבעלי יכולת להמיס חומר על ידי כך שהם יביאו אהבה לנפשות שלהם. ככל שהנפש מחוממת באהבה כך יגדל כוחה לעבוד על החומר, להתמיר אותו, להפוך את האדמה כולה לאסטרלית ולהעביר אותה טרנספורמציה לעולם אסטרלי. אבל בדיוק כפי שאהבה ממיסה חומר, כפי שמים חמים ממיסים מלח, כך ההפך מאהבה יוביל למטה, שוב דרך שבעת השלבים, את כל מה שלא פיתח את היכולת שלו למלא את משימת האדמה.

ההפך מאהבה אלוהית הינו חרון האף האלוהי (החימה האלוהית) – זהו הביטוי הטכני לזה. באותו האופן שאהבה הוטבעה באנושות במהלך התקופה התרבותית הרביעית, אהבה שתהפוך לחמה יותר דרך השלבים האחרונים של זמננו, השישי והשביעי, כך גם העקרון ההופכי שמקשה את החומר מסביב עצמו, גם הוא יגדל. האפקט שלו – התפוצצות החומר – מתואר באפוקליפסה של יוחנן על ידי השפיכה של שבע הצלוחיות של הזעם האלוהי. דמו זאת באופן ציורי: יסוד האדמה יהפוך לעדין יותר, היסוד של האדם גם הוא יהפוך לרוחני יותר ויותר, ובתוך החלקים המעודנים רק האלמנטים הגסים יותר יהיו ניתנים לראיה בדיוק כמו נשל של נחש, או קונכייה של חילזון.

חלקים קשים יותר אלו יקשרו יותר ויותר ליסוד של עידון-עצמי. אם נתבונן בתקופה האחרונה, זו של החצוצרות הרועמות, מנקודת מבט רוחית, נראה שהאנשים בנויים מגופים רוחניים עדינים. ואלו שהקשו וכיווצו את העיקרון החומרי בתוכם ישמרו בתוך עצמם את המבנה המוצק ביותר של החומר, וזה ייפול כקליפה על מנת ליצור גלובוס חומרי שיישאר לאחר התקופה המיוצגת על ידי תרועת החצוצרות.

הדבר הזה מתואר באופן נבואי באפוקליפסה של יוחנן, וחשוב לפתח רגש בנפשותינו כלפי הידע הזה המגיע, על מנת להצית את הרצון שלנו. איזה רצון יתפתח בנו לאחר שהתקופות השישית והשביעית תסתיימנה? מהו הרצון שנהפוך את גופנו הפיזי להיות? הגוף האנושי היום, כפי שאנו יכולים לראות, אינו הביטוי והייצוג של מה שהנפש חווה בתוכה, אבל הוא יהפך לכזה יותר ויותר. הצורה האנושית החיצונית תהפוך לביטוי של הטוב, בה במידה שנקבל את הלימוד הגבוה והמרומם ביותר שנמצא על פני האדמה – הבשורה של ישוע כריסטוס. הלימוד הגבוה ביותר שיכול להינתן לנו הינו זה של ישוע כריסטוס. אנו חייבים לקחת אותו לתוך עצמנו, להפוך אותו לשלנו, ולא רק בעזרת כוחות ההבנה שלנו. אנו חייבים לקחת אותו לתוך עצם ישותנו, כפי שאנו מקבלים תזונה לתוך גופנו הפיזי. כאשר האנושות תתפתח דרך תקופה תרבותית זו, היא תכניס את הבשורה המשמחת הזו פנימה יותר ויותר, יהיה עליה להתייחס לנכונות שלה לקבל את הרעיון הזה, ללימוד זה של אהבה כמטרה-האולטימטיבית של משימת האדמה. כוח האהבה בהיקפו הרחב מוכל בבשורות, ב'ספר'. והרואה הרוחי אינו יכול אלא לומר: "ברוח רואה אני את העתיד כאשר מה שבבשורות לא יוחצן יותר בספר, אלא ייכנס לתוך הפה של הישות האנושית, יופנם לתוכה".

האבולוציה של האדמה שלנו תלויה בשני דברים. לאדמה קדם מה שאנו מכנים קוסמוס החוכמה, שבתורו הוקדם על ידי מה שמכונה קוסמוס העוצמה או הכוח – נכון שלקונספט מסוג זה אין הרבה תהודה אבל אנו חייבים להשתמש בו משום שזה האופן בו הוא מוכר. חוכמה ועוצמה התקבלו כתורשה מהשלבים הקודמים של האבולוציה, שלבי ירח ושמש קדמונים. זה בא לידי ביטוי כפי שאנו רואים בתוך האבולוציה של האדמה שלנו בכך שאנו מכנים את החצי הראשון של אבולוציית האדמה על פי מארס, המייצג של כוחות השמש. בשלב זה, כל מה שאנו צריכים להיות מודעים אליו הוא שמארס הוא מה ששתל את הברזל על פני אבולוציית האדמה. מארס עבורנו הינו מביא העוצמה. חציה השני של אבולוציית האדמה, עומד תחת ההשפעה של מרקורי, המייצג של אבולוציית ירח קדמון שהגשים את החוכמה לתוך האדמה, ירושה של שלב הירח. על כן אבולוציית האדמה בנויה משני חלקים, מארס ומרקורי, שנתנו את הירושה של שני כוחות עצומים: התורשה מקוסמוס העוצמה מובעת במארס, התורשה מקוסמוס החוכמה מובעת במרקורי. המשימה של האדמה עצמה היא להוסיף להם אהבה. אהבה צריכה להיהפך לייצוג מהולל דרך אבולוציית האדמה. זוהי המחשבה העמוקה ביותר שמובעת על ידי הכותב של האפוקליפסה, והקשורה לכל השאר באבולוציה הארצית. (ראה תמונה של החותם האוקולטי הרביעי).

הבה ונחזור פעם נוספת לתקופה העתיקה ביותר של זמן אטלנטיס, לזמן שאותו אנו מתארים כאשר אנו אומרים שהאוויר היה עדיין רווי במים. הישות האנושית הייתה עדיין יצור-מימי. רק לאחר אמצע התקופה האטלנטית היא התקדמה מספיק על מנת לעזוב את המים ולצעוד על קרקע מוצקה. עד למחצית האבולוציה הארצית אנו חייבים להתייחס למים כמדיום, לאחר מכן הגיעה לתוכו האדמה המוצקה. לדבר על אטלנטיס כבנויה מקרקע יבשה, זה רק מחצית מהאמת – היא הייתה מכוסה באלמנט ביניים, בין אוקיאנוס לאדמה, משהו דומה לאוויר רווי במים. אוויר-מים זה היה האלמנט שבו חיו הישויות האנושיות. רק לאחר מכן הן פתחו את היכולת לחיות באוויר טהור ולעמוד על אדמה מוצקה terra firma.

באופן יחסי זה לא קרה מזמן, אם אנו סוקרים את אבולוציית האדמה כולה ניתן לומר באופן סמלי, שקיימים שני עקרונות וכוחות בפעולה: מים, עד לנקודת האמצע של האבולוציה מן הצד האחד, ואדמה מן הצד השני. עד לאמצע התקופה הרביעית שלטו כוחות מארס, כוחות-המים אם ניתן כך לומר. ולאחר מכן כוחות מרקורי היו דומיננטיים, כאשר תמכה האדמה המוצקה את החיים האנושיים. זה מתאים באופן מושלם לרעיון שאנו נתמכים בשני עמודים עבור המשימה הארצית שלנו, שאותם ראינו באופן סמלי מיוצגים באולם הקונגרסים במינכן. הם מייצגים שני חלקים של משימת האדמה, שני סוגי מורשת אותם קבלה הישות האנושית משלבים קודמים. ומעל להם באופן סמלי מיוצג מה שאמור להירכש דרך האדמה עצמה. אהבה, חושפת עצמה בתהילה, נתמכת על ידי שני סוגי מורשת אלו מהעבר.

הסופר של האפוקליפסה מתאר אכן באופן מדיוק את מה שאדם העולה לעבר עולמות הרוח יכול להבחין בו. וכך, כאשר אנו מתבוננים במה שמונח מעבר לסופה של אבולוציית האדמה, כאשר יעלם היסוד הארצי לתוך הרוח, אנו מוצאים אותו מתואר באופן סמלי בחותם האוקולטי הרביעי. אנו רואים את שני הכוחות שעל האדמה לקבל כמורשת מקוסמוס החוכמה ומקוסמוס העוצמה, ואנו רואים את כל זה מופיע כהגשמה של משימת האדמה, ככוח של אהבה שאותו מפתחת הישות האנושית. כל התמונה מופיעה בפנינו בהאנשה סימבולית ובהתגלמות של הישות האנושית העתידית, נחדרת בכוח האהבה. בשורת האהבה, הספר שלפניו, הינו הספר שלא רק משפיע עליה מבחוץ, אלא שעליה להחדירה לגופה. כך אנו מביטים בתמונה הנשגבה שמופיעה עתה: "ואני ראיתי מלאך עצום אחר" – כלומר, ישות שמופיעה ככזו משום שהיא כבר השיגה את השלב הגבוה מזה של האנושות הנוכחית – "יורד מתוך הספירות הרוחניות" – כך היא נתפסה על ידי הנביאים – "לבושה בענן, וארשת פניו הייתה כשמש עצמה ורגליו היו כעמודי אש" – עמודים אלו היו שני הכוחות שאודותם דיברנו, אותם קיבלה האדמה בתורשה – "ובידו ספר קטן פתוח. ורגלו הימנית עמדה על היום ורגלו השמאלית על האדמה. ואומר לו: הב לי את הספר הקטן ויאמר אלי: כך אותו ואכול אותו והוא יהפוך את קיבתך למרה, אבל בפיך הוא יהיה מתוק כדבש. ואקח את הספר הקטן מידי המלאך ואוכל אותו. והיה בפי מתוק כדבש".

כאן יש לפנינו תיאור מדויק של הרגש העולה בנביא כאשר הוא מכוון מבטו לנקודה שממנה תעבור האדמה מהמצב הפיזי-חומרי לתוך הרוחי-אסטרלי, כאשר משימתה תושלם. וכאשר הנביא רואה זאת, הוא לומד לדעת מה קשור באמת למסר זה של אהבה, שהאימפולס שלו נכנס לאדמה בתקופת התרבות הרביעית, הוא לומד לדעת בחייו בהווה, כפי שכותב האפוקליפסה למד, מהו חסד, ומה חסד טומן בחובו עבור האנושות. הוא לומד על כך במצב הפיזי הנוכחי שלו, משום שהישות שחפצה לחיות בצוותא עם הישות האנושית הייתה חייבת להתגשם באופן פיזי. ובהרבה מובנים רק משום שהגוף האנושי הנוכחי מציע לרוח את האפשרות להתרומם לגבהים עצומים – הוא גם מציע לה את האפשרות לסבל. בזמן שנפש הנביא, של זה שתפס את האפוקליפסה, מסוגלת להתרומם לתוך עולמות הרוח על מנת לקבל את בשורת האהבה וברוח מסוגל הוא להרגיש את החסד מתוק כדבש, עדיין גופו הנוכחי מאלץ אותו להכיר בכך שעלייה רוחנית שלו יוצרת גם בגופו את האנטיתזה של חסד זה. הוא מביע זאת באומרו שלמרות שהספר הקטן הינו מתוק כדבש בתחילה, הוא מסב לו כאבים חמורים בבטן ברגע שהוא בולע אותו. אבל זוהי רק השתקפות קטנה של 'צליבת הגוף'. ככל שהרוח עולה גבוה יותר, כך קשה עבורה לשכון בתוך הגוף, והביטוי הסמלי של כאב זה הינו 'צליבה זו של הגוף'.

זהו אם כן תרשים קצר של מה שעומד להתרחש במהלך האבולוציה של האדמה, מה שעומד בפנינו כשאנו מתפתחים. תארנו את זה עד לנקודה שבה תעבור הישות האנושית טרנספורמציה לישות אסטרלית, כאשר החלקים הטובים ביותר של האדמה יפסיקו להיות פיזיים ויעברו לתוך מצב רוחני, כאשר רק חלק מבודד אחד ייפרד וייפול לתוך התהומות דרך כוחו של חרון-האף האלוהי. ואנו נראה שאפילו אז לא יגיע השלב האחרון. ישועה תתאפשר עדיין עבור החלק שנחתך מאבולוציית האדמה. למרות שמה שילבש צורה בתהום הינו תמונה של הסמלים המפחידים ביותר. החיה בעלת 7 הראשים, 10 הקרניים ושתי הקרניים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *