הנישואים המיסטיים, החתונה האלכימית, והחיפוש אחר האהוב/ה הנצחי/ת. הדינמיקה של זכר ונקבה בחניכה והצל שלה בזמננו – 01

הנישואים המיסטיים, החתונה האלכימית, והחיפוש אחר האהוב/ה הנצחי/ת. הדינמיקה של זכר ונקבה בחניכה והצל שלה בזמננו.

אדריאנה קוליאס Adriana Koulias

אדריאנה קוליאס נולדה בברזיל ועברה לאוסטרליה בהיותה בת 9. היא בילתה זמן רב בנסיעות ופיתחה את אהבתה להיסטוריה. למדה סיעוד וגם היתה סופרת במשרה חלקית. למדה את תורתו של רודולף שטיינר בצורה עמוקה מאוד. לאחר לידת ילדיה היא החלה לכתוב ולפרסם את ספריה, שהפכו לרבי-מכר בינלאומיים, בהוצאה שהיא ייסדה. עד כה יצאו 4 ספרים פרי עטה המכילים סודות רבים מתוך האנתרופוסופיה השזורים בתוך הסיפורים. בשנת 2003 החלה להרצות בנושאים רוחניים אנתרופוסופיים, היסטוריה ופילוסופיה ברחבי העולם.

http://static.wixstatic.com/media/93123f_1e0844aae0d4b1fed156bb1d4deec9b1.jpg_srz_p_115_149_75_22_0.50_1.20_0.00_jpg_srz

הרצאה ראשונה שניתנה בסידני, אוסטרליה, 14 באוקטובר 2014.

תרגום מאנגלית לעברית על-ידי דניאל זהבי ובן ציון פורת

בהסכמת ובברכת המחברת, 2014-5.

 

קישור לנוסח המקורי של ההרצאה באנגלית:

http://media.wix.com/ugd/93123f_8d222f69b0254f2390fabc488b8496f8.pdf

הרצאה ראשונה:

הנישואים המיסטיים

העולם מתאחד עם הנפש – מזרח.

רומי אמר:

"מאהב שאל את אהובתו, האם את אוהבת את עצמך יותר מאשר את אוהבת אותי?

האהובה ענתה, מתתי לעצמי ואני חיה למענך.

אני נעלמתי מעצמי ומתכונותיי,

אני נוכחת רק בשבילך.

אני שכחתי את כל לימודיי,

אך מידיעה אותך הפכתי למלומדת.

איבדתי את כל כוחי, אך מהכוח שלך אני יכולה.

אני אוהבת את עצמי… אני אוהבת אותך.

אני אוהבת אותך… אני אוהבת את עצמי."

בסופה של ההרצאה הזו נתבונן בזה שוב ונראה אם אנו יכולים להבין זאת טוב יותר.

כשאני חושבת על האהובה הנצחית עולה בדעתי התמונה של נובאליס לאור ירח מלא בבית הקברות, שוכב על קברה של סופי פון קונסט. אני רואה תמונה של החיפוש של היינריך פון אופטרדינגן אחר הפרח הכחול. אני רואה, או יותר נכון שומעת את הסונטה לליל ירח של בטהובן. אני רואה אותו יושב ליד הפסנתר שלו עם אוזנו הכרויה לעץ, מאזין לתנודות של המוזיקה שהוא כבר לא יוכל לשמוע… המוזיקה שהוא כתב לאהובה הייתה התמונה המוחצנת של נפשו. אני רואה את המונה ליזה, משיבה חיוך לליאונרדו דה-וינצי. אני רואה בתודעתי תמונה של החבצלת היפה, אני רואה את גרטכן, אני רואה את ז'אן ד'ארק כחיל החלוץ של מיכאל הקדוש, עוטה שריון של גבר. אני רואה את כל התיאורים האמנותיים של איזיס במקדשים ואני רואה את כל ציורי הרנסנס של מרים והעיקרי ביניהם עבורי הוא המדונה הסיסטינית של רפאל. בסיפורי אגדות אני רואה את היפיפייה הנרדמת ואת שלגיה ממתינות להתעוררות מהנסיכים שלהן. אני רואה את הנושאים בסרטים הוליוודיים, למשל התחלה, קונסטנטין, המטריקס… אני רואה את אורפיאוס, וירגיליוס ודנטה יורדים אל השאול כדי להציל את הנשים. אני רואה את סולובייב משוחח עם אהובתו אשר באה בלילה לשבת למרגלות מיטתו ואני רואה את רומי מדבר על אהובתו כאל הוא! אני רואה את פלוריס ובלנשפלור, את המערב מציל את המזרח. אני רואה זאת בספרי הבשורה החמישית באשה הצעירה המסתורית, לאה, המבקרת את האח ברטרנד מרטי הפרפקט הקתרי לספר לו את סיפורה של הבשורה החמישית. אני רואה את האהובה ביהודיה ב-החותם, ובאווה במפתח השישי, ולבסוף במייבל קולינס בספרי העומד לצאת לאור מועדון רוחות הרפאים והאלף-בית של השטן. היא גם תופיע בספר שאחריו החתונה האלכימית – כמובן!

החוויה המיסטית, החיפוש אחר האהובה 'הנצחית', נתנה לנו כמה מהאמנויות הנוגעות ביותר ללב, המוזיקה הנשגבה ביותר, השירה המרוממת ביותר ועדיין בימינו החוויה הזו והקשר שלה למיסטריות אינו מובן במלואו.

הלילה ברצוני להקדיש את ההרצאה הזו למסדר האבירים הטמפלרים שהיו המייצגים של המעבר ממיסטיקה לאלכימיה, שסגדו לכריסטוס והעריצו את איזיס ומהסיבה הזו נתפסו בשלושה-עשר באוקטובר 1309, כלומר, כמעט בתאריך של היום, לפני 707 שנים.

כמו תמיד נתחיל עם שאלה.

מהו טבעה של המיסטיקה?

זה תמיד מאלף לראות מה מילון ובסטר מגדיר כמיסטיקה:

  • הניסיון של איחוד מיסטי או רוחני או שיתוף ישיר עם מציאות מוחלטת אשר נודע ממיסטיקנים.
  • האמונה שידע ישיר של אלוהים, אמת רוחנית, או מציאות מוחלטת ניתנים להשגה דרך חוויה סובייקטיבית (כאינטואיציה או תובנה).
  • ספקולציות מעורפלות או אמונה ללא בסיס איתן.
  • תיאוריה המניחה שיש אפשרות ישירה ואינטואיטיבית לרכישת ידע בל-יתואר וכוח.

אנו רואים מרכיב משותף: ההתנסות הסובייקטיבית. או ליתר דיוק חוויה המתבססת על 'הרגשות', יותר מאשר 'מחשבות' שמבוססות על תוקף, במילים אחרות, מחשבות המבוססות על העולם החומרי של החושים, הנראות כ'אובייקטיביות'.

רודולף שטיינר מספר לנו שהמיסטיקנים היו בני אדם אשר ביקשו לצבור ידע הנוגע ליסודות העולם דרך התנסות נפשית פנימית, כלומר, על ידי שחרור עצמם מעולם החושים ומהתרשמויותיו.

המיסטיקנים האלה ראו את עולם הדימויים וההתרשמות החושית כפיתוי והדחה (ראה אִיקוֹנוֹקְלָאזם), שלא הראו את האמת אודות המקור של כל הדברים, אלא נתנו מצג שקרי ותמונה דמונית, שיש ל'הרוג' אותה או להתגבר עליה, אם רוצים שתמצא התמונה האמיתית החיה מאחורי כל הדברים החומריים.

המיסטיקן האמין שאין טעם להשתמש בשער של האינטלקט כדי לחדור דרך שער הרשמים החושיים כי זה היה קשה מידי לביצוע, אך הוא האמין שכדי למצוא את היסודות האלוהיים של העולם על האדם רק לחדור את המעטה הפנימי הדק יחסית של הנפש – כלומר, להיכנס דרך השער הפנימי של התודעה או תחושת החיים.

לאור זאת, ניתן לומר שהמיסטיקה מניחה שני עקרונות:

  • היסוד האמיתי של העולם הוא הרוח;
  • על האדם לחפש את הרוח על ידי חדירה לתוך הנפש.

הבה ונסתכל על ההיסטוריה של המיסטיקה.

בימי קדם, למשל בתקופה ההודית, ישויות אנוש חיו במצב חלומי של אחדות עם הרוח. תמונות העולם החיצוני הובנו כאשליה או מאיה, אשר הייתה שייכת למהות רוחנית כאילו שהתגבשה ונהייתה מוצקה מתוכה – באותה הדרך שהקרח הוא מאותה המהות כמו המים. כאשר ההודים הסתכלו החוצה לעולם הם ראו את הרוח שלהם מתערבבת עמו והם ידעו שהם נמצאים באחדות עם מה שהם ראו באופן חיצוני. כאשר הם התבוננו פנימה לתוך נפשותיהם הם תפסו שהרוח או 'הכול' העומדת מאחורי עולם המאיה, הייתה בתוכם.

"ההודי הקדום הבין מצד אחד 'אתה הוא זה' (טאט טוואם אסי -המתר'), ומצד שני 'אני זה הכול' וידע שהעולם שהוא ראה בחוץ היה דומה לזה שבפנים."[1]

לפי רודולף שטיינר זה היה כך כי הגוף האתרי של ההודי לא היה כל כך כבול לגוף הפיזי האנושי והמקודשים שפיתחו את הגופים האתריים שלהם נתנו אפשרות ל-אטמה לחיות בתוכם – אטמה חדר לתוכם עד לגוף האתרי.[2] משמעות הדבר היא כי לשינה ולעירות ואפילו למוות ולחיים הייתה משמעות אחרת – עירות וחיים היו צורה של שיתוף רוחני בעוד ששינה ומוות היו צורה של שיתוף עם העולם החומרי.

בזמן שהאנושות הגיעה לתקופה הפרסית, הופיעו מצבי יקיצה והירדמות ומצבי חיים ומוות יותר מאוזנים, ככל שהגוף האתרי חדר יותר לתוך הגוף הפיזי האנושי. אפשר לומר שזה נגרם מתוך צורך: הישות האנושית הייתה חייבת לחיות בעולם, כלומר, לעבוד, לאכול, למצוא מחסה, לגדל יבולים וליצור כלים. על הישות האנושית היה לעצב את העולם וזה בתורו יצר תנועה פנימית של הגוף האתרי ובאמצעותה חיים פנימיים חצויים יותר כי העולם החיצון של מאיה התחיל כעת להטביע רשמים על הישות האנושית. על-ידי מתן האפשרות לאותם רשמים לחדור פנימה ולהישאר זמן ממושך יותר לפני היעלמותם, אפשר לומר שהעטיפות השונות של נפש האדם – הגוף האסטרלי – נוצרו, והאדם התגשם יותר ונהיה יותר מודע לעולם. רודולף שטיינר אומר לנו שהפרסים הרשו כך לרוח-החיים או בודהי, לחדור למטה לתוך הגוף האסטרלי.[3]

ניתן להשוות זאת לפסל המטביע את חותמו יותר ויותר עמוק בחימר מוכן, היוצר באופן פרדוכסלי כלי קיבול. באותה הדרך העולם החיצון מעצב את הגוף האסטרלי, ליצירת כלי של תודעה לנפש ודרך תודעה זו מגיעה הבנה של היות הנפש מופרדת מהעולם.

אנו יכולים לחרוג לרגע ולראות את מה שאמר לנו רודולף שטיינר אודות הגוף האסטרלי.

לפי דברי רודולף שטיינר המוח וחוט השדרה – מערכת העצבים – הם הביטויים הפיזיים החיצוניים של דבר רוחי פנימי משלים – הגוף האסטרלי. העצבים והחושים תוארו במיסטריות כנחש. לוציפר (הנחש) פיתה את הישות האנושית הנקבית/זכרית בלמוריה על ידי כניסה לתוך הגוף האסטרלי ודבר זה פקח את עיני האדם. במילים אחרות, העולם הפיזי נהיה מוחש. ה'זיהום' הלוציפרי של הגוף האסטרלי עשה אותו לכבד ויצר פיצול לשניים בגוף האתרי האנושי ובגוף הפיזי – ברא ישויות נפרדות – נקבה וזכר.

כעת, אם נחזור למה שאמרנו, הרשמים של העולם חודרים עמוק יותר לתוך הפרסים ויוצרים בנפש 'רגשות' ו'תחושות' שבאים והולכים. לאחר זמן, והיווצרות רשמים עמוקים יותר, חלק מהגוף האסטרלי פיתח כושר חישה, שזה חלק עדין יותר שיכול 'לרשום' את ההתנסות הפנימית או תוצאה, של סיבה חיצונית. כוויות מאש וכאב מורגשים בפנימיות.

וכך החלה תודעה ברורה יותר של החוץ והפנים, ובאמצעותה גם התנסות יותר מודעת של העצמי כישות נפרדת.

מהסיבה הזו, לוציפר חי בנפש התחושה, אשר יש לה תחושה או תודעה – חיי רגש פנימיים.

דרך נפש התחושה ולוציפר, רשמים אלו נעשו יותר ויותר פנימיים עד שהם מצאו את הגוף האתרי – שלפי רודולף שטיינר מחובר לנפש התחושה. בגוף האתרי התחושות השאירו רשמים יותר עמוקים, שאפשר לקרוא להם ההתחלה של 'זיכרון'.

מה הייתה יכולת הזיכרון עבור הקדמונים?

כל התנסות חושית של העולם החיצוני מפיקה משהו מקביל ותואם בתוך הנפש: תגובה של צבע משלים או דימוי שאחרי. ריבוי התחושות ביחס לעולם שבני האדם קיבלו דרך החושים, חדר לבני האדם, שבאמצעותם היו יכולים לראות בצורה פנימית את הסיבות לכל הדברים החיצוניים – האידיאלים – ואלה נותרו מוטבעים בנפש לזמן רב. לכן היה לקדמונים זיכרון ארוך. אנו רואים כאן קשר לשבתאי-סטורן – האבא הזקן של זמן. הקדמונים יכלו לראות כל דבר שחדר לתוכם כמרחבי, כאילו הוא היה עדיין הווה, כהצגה של תמונות המלאות במשמעות רוחנית, וזאת בגלל הגמישות של הגוף הפיזי והיכולת של הגוף האתרי לעבוד לתוכו. למעשה לפי סגולת האגו של נפש הלאום, זה פעל בכל מי שהיה שותף באותו 'דם' כצורה של זיכרון קולקטיבי. כאן מודגם הקשר בין זיכרון ודם.

האדם לא חווה עוד סיבה ותוצאה האחת ליד השנייה, אלא שכעת מחוץ לאדם, שם חיו הדברים של העולם שנראו כתוצאות או כהשפעות, בעוד שבפנים חיו הסיבות הרוחניות.

המצרים חוו חיים פנימיים נפלאים יותר כי הם פיתחו תודעה זו למעטה של הנפש, ובעשותם כך הם נתנו לרוח העצמיות אפשרות לחדור לתוכה.[4]

D:\Pictures\2015-03-17\001.BMP

בסופו של דבר כאשר הגופים הפיזיים האנושיים התקשו והגופים האתריים נכנסו יותר עמוק לתוכם, הדימויים ה'בתוליים' או המקבילים הרוחניים של כל מה שנראה, החלו למות כי הם לא יכלו להטביע את רישומיהם כה עמוק בתוך הגוף האתרי המחובר לגוף פיזי מוקשח. במובן מסוים זאת הייתה פעולת-נגד של העולם הרוחי כנגד תשוקתו של לוציפר להנציח את הרגע, כלומר, להקפיא את המהות הרוחנית ולתת לה להתממש בתוך הנפש האנושית.

"מהיבט פיזיולוגי, זהו המאמץ המתמיד של לוציפר לשלוח את כוחות החיים החוצה משאר האורגניזם שלנו לתוך ראשנו. ובהיבט פסיכולוגי לוציפר משתדל בהתמדה לתת לתוכן של האינטליגנציה שלנו הכולל רק מחשבות ודימויים, אופי חומרי."[5]

הנצחי נכנס עמוק יותר ודעך, והמוח הפיזי נהפך למראה פיזית המסוגלת לשקף לא את הסיבות הרוחניות של כל הדברים ששקעו לחוסר ההכרה, כי אלו 'בותרו' ממקביליהם הפיזיים ואפשר לומר נדחפו לתוך בור הכלא. אך ורק הדימויים של העולם הפיזי משוללי הרוח 'נזכרו' או 'נאספו' כייצוג , שיקוף על ידי המוח לנפש.

"המאמץ הזה של העולם הלוציפרי עתיד היה להיות מוכתר בהצלחה היה והוא לא הוכנע על ידי כוחות-מיכאל. הללו לא יתנו למה שצבוע באור הפנימי של התודעה להתקשח לידי קיום אמיתי, אלא ישמרו אותו בא והולך כתמונה חולפת."[6]

תודעת תמונות-ראי משוקפות יצרה צורך לבטא לאחרים את מה שנשמר בזיכרון וזאת הייתה ההתחלה של שפה, אשר נתנה אפשרות, באמצעות הביטוי של ההתנסות הפנימית כלפי חוץ, לחשיבה להופיע: היכולת להביא דימויים/מושגים להקשר דרך הכושר של השפה. ניתן לעקוב אחרי החשיבה, כפי שהיא מתייחסת לגוף האתרי, עד לזרע הטמון בספירת השמש של אבולוציית העולם.

היכולת להביא הקשר ומשמעות לידי ביטוי, לשייך לקטגוריות ולהביא ביחד מספר מושגים כדי ליצור רעיונות, הייתה תוצאת הפיתוח של פן אחר של הנפש – הנפש השכלית. בנפש השכלית, אומר לנו רודולף שטיינר, חיות ההשפעות של אהרימן, האל שעוזר לנו למצוא חופש על ידי 'המיקוד' של עינינו הפנימיות לדברים הנראים פיזית, כשהוא נותן לנו את 'הרגע החולף' – זמן.

כך יש לנו שתי דרכים שהנפש יכולה לגשת בהן לגוף האתרי:

  • באמצעות נפש התחושה ביצירת דימוי – חלל – נצח.
  • באמצעות הנפש השכלית ביצירת מחשבה – זמן – הרגע החולף.

כעת חיי התחושה של הרגשות והחיים האינטלקטואלים של המחשבות חיו באדם זה לצד זה, כל אחד עובד עם האחר כדי ליצור תודעה של העצמי הפנימי דרך הקליטה פנימה של העולם החיצוני. תחושה זו של נפרדות, עולם פנימי זה המשיל יותר ויותר מטבעו המהותי או מהישות הרוחית, נהיה שקר.

אהרימן הוא האבא של השקר.

אנו יכולים להבין שהכוונה בהתפתחות ההדרגתית של ה'נפש' היא שכאשר מתבוננים לאחור דרך ההיסטוריה על הרעיון של מה שמהווה 'נפש', המושג של מה מהווה 'נפש' שונה בזמנים שונים בתלות במעטפת הנמצאת בהתפתחות באותה העת. ניתן לומר שהנפש בימי קדם באמת הייתה מורכבת מהשיתוף הפסיבי/אקטיבי של המעטפות בגוף האסטרלי (תפיסות/רשמים וחשיבה) והיחסים שלהן עם הגוף האתרי.

כעת אנו מגיעים למקורה של דואליות זו: ה'זיהום' הלוציפרי ולאחר מכן הכניסה הטפילית של אהרימן לתוך הנפש יצרו זכר ונקבה וזה מה שנתן אפשרות לחיים הפנימיים והחיצוניים לבוא לידי קיום.

  • ראייה כלפי חוץ יצרה ידע של היסודות הפיזיים של עולם של מראית-עין.
  • דמיון פנימה יצר חיי רגש פנימיים המופרדים מהעולם הפיזי אבל יכלו להיכנס אליהם התמונות של העולם הפיזי (מראית-עין) והעולם הרוחי (הישות של העולם). מראית-עין והקיום התערבבו בנפש.
  • חשיבה בפנים 'הרגה' או הקריבה, את היסודות הרוחניים של העולם ויצרה חיים פנימיים שהם רק דימוי משתקף של מראית-העין של העולם, חצי אמת, ולכן שקר פנימי – אך שקר זה נתן לנו חירות פנימית נוספת – כי תמונות אלו לא כופות קיום משולל 'קיום'.[7]

הבה ונסתכל יותר מקרוב על הדואליות של זכר ונקבה.

רודולף שטיינר אומר לנו שהגוף האסטרלי הוא לא נקבי ולא זכרי, אבל זהו הגוף האתרי אשר הינו מנוגד לגוף הפיזי.[8]

  • לזכר הפיזי יש גוף אתרי נקבי.
  • לנקבה הפיזית יש גוף אתרי זכרי.

דבר זה נגרם על ידי הפיצול של הישות האנושית המוכללת נקבית/זכרית, הרמאפרודיטה, לשתי ישויות נפרדות, כך שפנימי וחיצוני יכלו להתקיים – מיניות התבטאה בהכרה.

מה משמעות היות לאדם גוף אתרי נקבי או זכרי?

כשאנו נכנסים לתחומו של הגוף האתרי אנו לא עוד מדברים על צורה פיזית, אלא על 'איכות של תודעה'. זה כך כי האגו, או ניצוץ התודעה, שנכנס לבני האדם בלמוריה, יכול לחיות רק בגופו האתרי של האדם, בגוף החום, לפי רודולף שטיינר.

משמעות הדבר היא שבעוד שלגוף הפיזי יש צורה פיזית תפקודית שהיא או נשית או גברית (יצירתי מיני), לגוף האתרי באמצעות האגו, אפשר לומר, יש את האיכות ההפוכה של תודעה מהגוף הפיזי (יצירתי רוחני). מיסתורין זה הוא התוצאה של חוק רוחני של היפוכים, כלומר, מה שקיים בעולם הרוחני בממלכת המרחב והזמן הרוחניים, כאשר הוא מועבר לממלכה הפיזית של זמן ומרחב, נהיה להיפוכו. יתר על כן, הגוף האתרי הוא כך, בשל הקשר, לפני הלידה, או להשפעת השמש או להשפעת הירח, אשר, עם כניסתו לגוף הפיזי, נהיית המנוגדת – אפשר לומר שתודעה קשורה לפעולת גומלין זו של שמש וירח:

  • הגוף הפיזי של הגבר (מינית) קשור לכוחות הרוחניים של השמש שנותנים לו תפקוד וצורה פיזית-גברית, בעוד שהגוף האתרי שלו קשור לכוחות הרוחניים של הירח שנותנים לגוף האתרי איכות נשית של תודעה (יצירתיות רוחנית).
  • לעומתו הגוף הפיזי הנשי קשור פיזית לכוחות הרוחניים של הירח (מינית) שנותנים לו תפקוד וצורה נשית בעוד הגוף האתרי קשור לכוחות הרוחניים של השמש שנותנים לגוף האתרי איכות גברית של תודעה (יצירתיות רוחנית).

מה הן האיכויות של תודעה נשית או גברית?

  • האיכות של תודעה נשית מחוברת לעקרון הפאסיבי, כלומר, היא מלקטת ומפרה, היא יוצרת, מאחדת, משקה וקוצרת. היא זו שבונה כדי לשמר. היא מאוחדת עם הרוח. המייצג שלה זה הבל והיא קשורה לחיי הרגש של הנפש – במיוחד לנפש התחושה.
  • האיכות של תודעה גברית נחשבת לעיקרון האקטיבי, המפזר, העמל וזורע, היוצא למלחמות, הורס כדי לבנות. הוא מאוחד עם העולם. המייצג שלו הוא קין והוא יותר קשור לחיי החשיבה בחיי הנפש – במיוחד לנפש השכלית.

בהסתכלות שאינה תלויה בגוף הפיזי אנו יכולים כעת להבין את התמונה בתנ"ך המתארת את קין ההורג את אחיו הבל. זוהי תמונה של המעבר ההדרגתי מתחושה לאינטלקטואליות, היכן שהאלמנט הפאסיבי, התודעה של ההוויה הרוחית, נהרגת על ידי האלמנט האקטיבי או התודעה של העולם. שני הנציגים האנושיים של מעבר זה מהפאסיבי לאקטיבי היו בני אדם אמיתיים: הבל וקין.

אפשר גם לומר שהפאסיבית, התודעה הנשית, הבל, הייתה ה'צורך' שיצר תודעה ערה פנימית. נפש התחושה, הנפש המרגישה, הרשתה לכל התרשמויות העולם להיכנס, כך שהן יכלו להיות תחושות של התענוג הפנימי, הפחד, האהבה, השנאה, החום והקור. לקצור, ניתן לומר, מה שאנו יכולים לכנות האידיאלים או ישויות של אותן תחושות וכניסה עמם לגוף האתרי כדי ליצור שם רשמים בזיכרון.

  • נפש התחושה תואמת את הגוף האתרי בחיי הרגשות = צורך = ראיה על-חושית קדומה = ראיית כל מה שאי-פעם נכנס לגוף האתרי – כמרחב רוחני. זרם הכוהנים.

לעומת זאת, קין, הנפש האינטלקטואלית, הורס בצורה אקטיבית את האידיאלים, את הווית הרוח, בכל מה שנראה, ושומר רק את הדימויים המשתקפים של העולם הפיזי וכך מבתר וזוכר ליצור עצמאות מסוימת של אידיאלים, שמביאה חופש מהכורח הרוחני.

  • הנפש השכלית תואמת את הגוף האתרי בחיי החשיבה = חופש = אובדן הראיה הקדומה = ראייה רק של הזיכרון של תמונות-הראי המשתקפות – זמן ארצי. זרם מלכותי-לוחמני.

הקדמונים ייצגו מאבק זה בין הכרח וחירות, זמן ומרחב, גבר ואישה, בקונפליקט בין ארוס ואנטרוס,[9] המאבק בין המלאך ויעקב, הטיטן אפימתאוס שהתבונן כלפי העבר ואחיו פרומתאוס שהתבונן אל העתיד. המאבק גם מיוצג על-ידי קדוקאוס (מטהו של הרמס)[10] של מרקורי היכן שאנו רואים שני נחשים; על-ידי שני הכרובים של ארון הקודש; על-ידי הספינקס הכפול במרכבה של אוזיריס, ובשני העמודים יכין ובועז במקדש שלמה. המציאות המדעית של אותם משלימים מיוצגת בתופעות של קוטביות, חיובי ושלילי, חומצי ובסיסי, אשלגן ונתרן ובחוק האוניברסאלי של סימפטיה ואנטיפטיה.

גיתה חקר דואליות זו בתורת הצבעים שלו: הצבע העיקרי והצבע המשלים שלו, התמונה והדימוי שלה.

הדואליות היא התוצאה של כניסת הישות האנושית לעולם הפיזי, ופיתוח נפש חופשית. נפש המשוחררת מהטבע הכופה של הרוח. אבל נפש שעקב היעשותה לכפולה איבדה את היכולת לראות את הטבע הכפול של העולם! זהו פרדוקס מעניין. מוניזם נובע מ'ראיית צד אחד בלבד' של הדואליות: פן אחד של העולם.

נתיב החניכה בימי קדם עסק בהתגברות על חד-צדדיות זו על-ידי גילוי הטבע הכפול של העולם באמצעות הצבת הרוח לצד ההשפעות שלה בממלכת החומר, או ליתר דיוק, זאת הייתה הדרך של האיחוד של מעל ומתחת, רוח העולם והנפש, בנישואים מושלמים – רציפות התודעה בשתי הממלכות (חזון אתרי). ההתנסות הפנימית בנישואים כאלה כוונתה הייתה להוביל מהדואליות לשילוש של גוף ונפש עם רוח.

בימי קדם התקיימו מרכזים שונים, הפזורים ברחבי העולם הידוע, שהתמחו בחניכה שהייתה או יותר מחוברת עם חדירה פאסיבית, חניכת כוהנים בצורה של הבל, או עם אקטיביות המושכת החוצה, בדרך הלוחם כמו חניכת קין. אנו חייבים לדמיין את החניכים הנעים למרכזים האלה כדי לעבור חניכויות מגוונות מאד בתלות במקום, בתרבות, באקלים ובדת.

החתונה המיסטית, הכניסה לתוך הנפש נמצאה בייחוד במזרח. בעוד שבמערב נמצאה החניכה החיצונית או החתונה האלכימית.

הלילה נדבר אודות החתונה המיסטית.

ניתן לומר שזה התחיל בתקופה המצרית, כאשר כפי שראינו קודם, פותחה נפש התחושה. אנו מוצאים במצרים שני סוגים של חניכה מיסטית, האחת עבור הגברים, שאנו יודעים עליה די הרבה דרך רודולף שטיינר, ואחת עבור נשים, שהייתה מוסתרת מזה זמן רב.

לשתי דרכי החניכה יש משמעות רבה לתקופתנו, כי תקופתנו היא סיכום בראשי פרקים של תקופת מצרים ברמה גבוהה יותר ואנו נחקור זאת הלאה בשבוע הבא.

החניכות המצרית היו חניכת אוזיריס (אלים עליונים) או חניכה גברית וחניכת איזיס (אלים נמוכים) או חניכה נשית.

החניכה של אוזיריס:

מציאת איזיס בעולם התחתון – האהובה הנצחית.

בחניכה של אוזיריס, הגברים החניכים נכנסו לטרנס בעזרת הכוהנים. פרח הכהונה חווה סוג של היפנוזה שהייתה ידועה למצרים, שתוצאתה הייתה מצב 'מוות', כלומר, תודעת החניך כובתה ביחס לעולם הדימויים החיצוני וזה נקרא מוות מיסטי. החניך נכנס לעולם הרוחי דרך השער של הרגשות, נפש התחושה שלו, כדי להתחבר עם הגוף האתרי הנקבי שלו.

המסע שהחניכים עברו מתואר במספר טקסטים מצריים של קבורה. הכניסה לתוך הנהר של הנפשות, נפש התחושה, בסירתה של איזיס בכדי למצוא את איזיס על החופים המרוחקים, בשערים של דואת – העולם שמתחת – היה ה'חיפוש'. משימת החניך הייתה לשחרר את הגוף האתרי והגוף האסטרלי מהגוף הפיזי – למעשה לאלמן את נפשו, כלומר, הריגת התודעה של הגוף הפיזי החושי כדי להגיע לאיזיס ולהתחתן עמה עם הרוח של אוזיריס.

איזיס הייתה האהובה הנצחית לחניך הגבר, הגוף האתרי שלו, והחניך שעבר את המסע הזה וחזר, נקרא הוא בעצמו האהוב. החניך היה אז מספר את זיכרון הרשמים שהרוח תפסה באמצעות האיבר: הגוף האסטרלי – מה שהוטבע לתוך החומר האתרי שלו. איחוד זה של הגוף האסטרלי הרוחני והגוף האתרי נקרא המימוש של הנישואים (איחוד) נפשו/איזיס עם המקרוקוסמוס/אוזיריס – למעלה ולמטה. הכלה הפכה לאמו כי היא ילדה את הילד של החזון האתרי – שהיה האהוב של האל. כלומר זה יוכל לאהוב אל (לראות אותו ולהתאחד עמו דרך חושים חדשים) וכך להיות נאהב על ידי אל.

במיתוס של אדיפוס, נאמר לנו שהוא הרג את אביו כדי להתחתן עם 'אמו'. זה מצביע על חניכה שכזו: הבן של האלמנה הוא זה שהשיג חזון אתרי על ידי גרימה ל'נפש' הנשית להיות אלמנה ולאיחוד 'שלה' עם 'אב' גבוה יותר – החתן, או רוח. האמרה ההרמטית הישנה: 'כמו בעליונים כך בתחתונים' מצביעה על האיחוד הזה כמו שעושה המשולש הכפול של חותם שלמה.

חניכת איזיס – מציאת בן הזוג המת אוזיריס,

האהוב הנצחי, כדי לחבר אותו ביחד או להשיבו לחיים.

בחניכת איזיס האשה החניכה הושלכה לתוך בור של נחשים – נחשים שמייצגים את מערכת העצבים כפי שכבר ראינו ותודעה חושית, מתנתו של לוציפר. האשה החניכה, כמו עמיתה הגבר, היה עליה למות לחושים באמצעות הכשת נחש. זה נתן אפשרות לכלה, האשה חניכת איזיס, למצוא את חתנה, אוזיריס, את הגוף האתרי הזכרי שלה, ולעורר גוף אתרי גברי זה על ידי 'היזכרות' בו כדי להשיג את השלמת הנישואים של הנפש עם אוזיריס, הרוח – נישואים של עליונים ותחתונים.

במיתוס של איזיס אנו רואים דימוי של זה: נאמר לנו שאוזיריס, הרוח אשר מאחורי כל החומר, נהרג על ידי טייפון (Typhon, אהרימן). המוות של הראיה האתרית הקדומה של אוזיריס נגרם על ידי טייפון כי הוא בכל התמונות הפיזיות או תמונות-ראי של העולם. טייפון אחראי להצבת כל התמונות החושיות של העולם שניתנה להן היכולת על-ידי לוציפר – כל המקבילים הרוחניים לתוך ארון-מתים (צינוק של חשיכה או מוות). כאן אנו רואים איך הרוח בכל מה שאנו רואים מתה או נהיית לא מודעת בישות האנושית. איזיס או הנפש האנושית, מביאה תמונות אלה בחזרה לחיים אך טייפון מבתר את הרוח מהן ומפזר את ארבע-עשרה החתיכות. איזיס חייבת למצוא את בן זוגה, הגוף האתרי הגברי, ולאסוף מחדש או לצרף את תמונות העולם שוב ביחד – 13 חתיכות – אשר אינן כוללות את זו המתייחסת לאיבר המין הזכרי[11] עם המקבילים הרוחניים שלהן בכדי להתאחד עם אוזיריס שוב ולהשיג ראיה אתרית של הרוח – הורוס. מתוך האיחוד או הנישואים המיסטיים של הנפש עם אוזיריס, הרוח, הורוס – או הראיה האתרית, הילד, נולד. איזיס היא הנפש שילדה את הילד של הראיה האתרית על ידי האיחוד עם החתן, הרוח, אוזיריס.

גם החניכה הזו וגם החניכה הזו, לידת בן האלמנה ולידת בנה של איזיס, הורוס, היו נישואים מיסטיים, כלומר, על ידי מיתה לעולם ואיחוד עם התודעה האתרית הגברית/נשית החניך ילָד את הראיה האתרית של הרוח.

בתקופה היוונית-רומית כאשר השכל הלך והשתכלל, שוב עטו עליהן דרכי החניכה הללו גוון אחר.

למשל, ביוון אנו רואים בסיפור של תסאוס, תיאור של מסע חניכת הגבר לתוך המבוך, או לתוך הנפש כדי למצוא את הגוף האתרי שבו הוא יוכל למצוא את המינוטאור – כל תמונות-הראי של העולם הפיזי. המינוטאור הזה מגלם את המוות של הבתולות המוקרבות – המקבילים האתריים הרוחניים של כל התפיסות החושיות. אך תסאוס חייב לשאת עמו את החוט של אריאדנה – ההבנה האינטלקטואלית או הנפש החושבת, שדרוש לה זיכרון – או 'היזכרות'. כעת לוקח תסאוס עמו יכולת זו של זיכרון (אתר אור) כך שהוא יכול להבין איך לצאת שוב מהמבוך כדי להינשא לאריאדנה ולהביא בכך ללידת הילד הרוחי. אך הרוח, דיוניסוס, לוקח את אריאדנה ומתחתן עמה בעצמו. מדוע?

זה בגלל שהישות האנושית לא יכולה לחדור לגוף האתרי עם התודעה הרגילה, התודעה הנרכשת דרך השכל ומשקפת רק תמונות זיכרון – אלה מזהמות את הגוף האתרי.

באותו האופן יש לנו את הסיפור של אורפיאוס. המסע של אורפיאוס לעולם התחתון כדי להציל את אהובתו אורידיקה, שנפלה לקן של צפעים[12] ומתה. נאמר לאורפיאוס שהוא יכול להשיבה לחיים כל עוד בעוזבו את העולם התחתון הוא הולך לפניה ואינו פונה לאחור כדי להסתכל. אם הוא יסתכל אחורה אזי אהובתו, או הגוף האתרי שלו, תהפוך לנציב של מלח. ובכן, כשהוא מגיע לעולם העליון הוא פונה בקוצר רוח, בחשבו שאורידיקה עמו, אך היא נמצאת עדיין בתוך העולם התחתון והופכת לנציב מלח ואובדת לו לנצח.

מהי המשמעות של הסתכלות אחורה?

נאמר לאורפיאוס לא לערבב תודעה גבוהה עם תודעה נמוכה, לא לקחת לעולם הרוחי את התמונות של החושים שחיות ביכולת הזיכרון – ההסתכלות אחורה – כי זה יגרום לגוף האתרי להתמצק, להיות טרשתי.[13] זה יהפוך את הגוף האתרי לנציב מלח.

בתקופה הרומית במיסטריות של מיתרס, מיתרס נכנס לתוך מערה כדי להרוג את השור של התשוקות הנמוכות שלו – כלומר, תמונות העולם שנוצרו על ידי התנסויות נפש התחושה שהפכו לסימפטיה ואנטיפתיה בנפשו. באופן דומה, באיניאדה של וירגיליוס, אניאיס נכנס לעולם התחתון בחפשו את דידו ודנטה בקומדיה האלוהית, הולך לשם בחפשו את ביאטריצ'ה – האהובות הנצחיות שלהם, שלא עוד ניתן היה להצילן בדרך הישנה.

בתמונת קליאופטרה ויוליוס קיסר אנו רואים מיסתורין דומה המוצג כיום על במות העולם. המלכה ההלניסטית של מצרים (משושלת תלמי) מקורבת על-ידי יוליוס קיסר (פונטיפקס מקסימוס) שהגיע למצרים בחיפוש אחר הסודות של חניכת איזיס. אולם חניכה זו אינה נגישה לקליאופטרה כי היא יוונייה. מתרחש איחוד כושל עם רומא (גם עם יוליוס קיסר וגם עם מרקוס אנטוניוס) וקליאופטרה הורגת את עצמה עם נחש אפעה או קוברה, תלוי בסיפור, המשקף כלפי חוץ ניסיון חניכה כושל, כלומר, מוות לעולם של החושים (נחש) אך סיום לא בתחייה של הראיה הרוחית, אלא במוות פיזי – תחייה בעולם הרוח עצמו. דבר זה מראה לנו איך הגבר והאישה לא עוד יכלו להתכנס בדרך הישנה, ומציין שהנישואים המיסטיים של הנפש עם הרוח הגיעו לשפל הנמוך ביותר.

בנקודת המפנה של הזמנים, נציגים של שני הזרמים – זכר ונקבה חייבים להתכנס בישוע מזרם שלמה (זכר) וישוע מזרם נתן (נקבה) בישוע מנצרת, בכדי ללדת את הרוח של כריסטוס לתוך הנפש שלו ודרכו לתוך האבולוציה העולמית.

בזמנים ההם ניצבו עוד שני בני אדם כנציגים של חניכות עתיקות אלה. מרים המגדלית ולזרוס/יוחנן.

בפיסטיס סופיה (Pistis Sophia) אנו לומדים ש:

"… מרים המגדלית ויוחנן, הבתולה תתעלה על כל תלמידי וכל הגברים שיקבלו את המיסתורין באופן שאין להביע אותו במילים, הם יהיו מצד ימין שלי ומצד שמאל ואני הם והם אני…"

מרים המגדלית – מריה מגדלנה

רודולף שטיינר אומר לנו שמרים המגדלית ניצבת בהיסטוריה כנציגה של נפש התחושה וחניכת איזיס.[14] הייתה לה ה'פלרומה של כל הפלרומות' (pleroma of all pleromas). אנו שומעים כי פטרוס מיואש מכך שמרים המגדלית יותר 'אהובה' על ידי כריסטוס, אך כאשר כריסטוס ענה בצורה דו-משמעית, "מדוע זה צריך להיות לא כך?" זה היה מסיבה טובה.

רק אלו שניחנו בפלרומה או 'אור' יכלו לראות את הטבע האמיתי של כריסטוס – במילים אחרות, לאהוב אותו. התלמידים האחרים לא יכלו לראות את טבעו האמיתי כי הגופים האתרים שלהם לא היו ערים כמו שלה. היא 'שהלב שלה היה מופנה יותר למלכות השמיים'[15] הייתה לה ראיה אתרית. היא יכלה לאחד את הגוף האסטרלי/אתרי שלה עם חתנה שלא היה אוזיריס אלא כריסטוס, בנישואים המיסטיים – חידוש חניכת איזיס שנאסרה על הגברים.

מהסיבה הזו הייתה יכולה מרים המגדלית (נציגת נפש התחושה) כ'משרתת' של ה'אגו' (כריסטוס) לשרת את כריסטוס על ידי 'משיחתו' לקראת הקבורה, כלומר, מה שמאפשר את שחרור הגוף האתרי מהפיזי כהכנה למותו.

זוהי גם הסיבה שבגן היא הייתה הראשונה לראות את הגוף האתרי של 'כריסטוס/ישוע' (הגנן) וזאת בתודעה מלאה (צורה חדשה של תודעה אתרית) מחוץ לקבר (גוף). היא הסתובבה שלוש פעמים: זה מצביע על יכולת הזיכרון – העלאת תמונות הנלקחות פנימה על ידי (1) האיברים הפיזיים דרך הגוף האסטרלי (2) על מנת שיוטבעו לתוך הגוף האתרי (3) ואיחודן עם עמיתיהם הרוחניים – היזכרות.

"אל תיגעי בי" בהקשר זה פשוט מתכוון על תאחדי את הגוף האתרי שלך (חשיבה שנעשתה איבר של מגע) עם שלי בנישואים מיסטיים אוהבים, כי הרוח של כריסטוס עדיין לא בתוכו. המיסתורין של האיחוד האתרי עם הרוח של כריסטוס עדיין לא הושלם.

"עלינו לקחת צעד זה, שינוי האקטיביות החשיבתית העצמית לאיבר של מגע של הנפש, כך שנוכל להרגיש את עצמנו חושבים באותה דרך שבה אנו הולכים, אוחזים או נוגעים. כך שנדע שאנו חיים בישות אמיתית, לא רק בחשיבה רגילה שרק יוצרת דימויים, אלא במציאות, באיבר הנפש של מגע שאנו בעצמנו נהיינו."

באופן דומה, אנו שומעים הרבה בכתבי הקודש אודות בגדי החתונה, חדר הכלולות והבנים של חדר הכלולות (הבשורה על-פי לוקס פרק ה' פסוק 34: הֵשִׁיב לָהֶם יֵשׁוּעַ: "וְכִי יְכוֹלִים אַתֶּם לְהָנִיעַ אֶת בְּנֵי הַחֻפָּה לָצוּם בְּעוֹד הֶחָתָן עִמָּהֶם?"). בגדי החתונה הם הגופים האתריים והאסטרליים (נפש) שנותנים אפשרות לרוח לחדור לתוכם להפוך אותם 'ללבנים' או למלאים באור – הכוונה היא שהם מחוללים ראיה אתרית וראיה זו מביאה לידי חתונה עם החתן כריסטוס. זו הסיבה מדוע ישוע כריסטוס אומר שבזמן שהחתן איתם בצורה פיזית אל להם 'להתאבל' – בנה של האלמנה מתאבל כי נפשו (אמו, האהובה) מתנתקת מהפיזי (אב) שמת, להתאחד עם הרוח. יותר מאוחר כאשר הוא לא איתם הם יצומו – הם ימנעו ממה שמזין את החושים.

"ויאמר אליהם ישוע איך יוכלו בני החופה להתאבל בעוד החתן עמהם הנה ימים באים ולקח מאתם החתן ואז יצומו" (הבשורה על-פי מתי, פרק ט' 15).

חדר הכלולות הוא הלב, או מקום מושבו של הגוף האתרי (נפש), שבו אותם נישואים מיסטיים מושלמים, והבנים של חדר הכלולות הם אלו שרכשו ראיה אתרית – הם נולדים מחדש – חניכים.

"ויהי כבוא המלך לראות את המסובים וירא בהם איש ולא היה לבוש בגדי חתונה. ויאמר אליו רעי איכה באת הנה ואין לך בגדי חתונה ויאלם. ויאמר המלך למשרתים אסרו ידיו ורגליו ונשאתם והשלכתם אותו אל החושך החיצון שם תהיה היללה וחרוק השיניים." (הבשורה על-פי מתי, פרק כ"ב 11-13).

במילים אחרות, אלו שמנסים להיכנס לעולם הרוח מבלי שהכינו מלכתחילה את נפשם או את בגדי החתונה, נזרקים על ידי המלך – הרוח – לתוך חשיכה ונכבלים כי הם לא יכולים לעורר את הראיה האתרית שלהם.

בחתונה בכפר כנא אנו רואים דימוי של חניכת הגבר – הבן של האלמנה – או עדיף הבן, אגו, המתאחד עם אמו הנקבית אמא/גוף אתרי והגוף האסטרלי, כדי להביא לשלמות או לנישואים של הרוח בנפש. המים ההופכים ליין מדגימים את העובדה שהגוף האסטרלי והגוף האתרי (האם) יכולים לעלות לרוח (כריסטוס) רק באופן לא מודע, פאסיבי, דרך אלכוהול (כך שאין זיכרון של חיים קודמים) אך יום אחד זה יהפוך למצב המנוגד: כלומר, הנפש תמצא את הרוח בתודעה ערה וכך זה ייצור נישואים מיסטיים חדשים של כריסטוס עם הגוף האתרי, שיגרום לאתריזציה או ספיריטואליזציה של הדם ל'מים של החיים'. היין ייהפך שוב למים.

התלמיד לזרוס/יוחנן

לזרוס/יוחנן היה הנציג של חניכת בן האלמנה. הוא אִלמן את נפשו אלא שהפעם לגמרי לבדו, כלומר, הוא היה חייב להביא לנסיגת הגופים האסטרלי והאתרי מהגוף הפיזי של עצמו, בהרשותו לגופו הפיזי 'למות'. כך 'נפשו' נכנסה לעולם הרוחני כדי לעבור חניכה (התקדשות) או להתאחד עם רוחו על ידי ישוע כריסטוס עצמו ש'אהב' אותו. לאחר מכן נהיה התלמיד האהוב על כריסטוס, זה שהתנסה בנישואים המיסטיים עם כריסטוס.

נישואים אלה שתמיד נערכו בסוד הוצגו כעת בציבור לפני ההדיוטות, ומחווה זו שנראתה על ידי הסנהדרין כבגידה במסתורין הובילה לצליבה.

לאחר שלזרוס/יוחנן חזר לעולם הפיזי הוא התנסה בשינוי של תודעתו, הוא חווה גם את העולם הפיזי וגם את הרוחי, זה לצד זה בעת ובעונה אחת – העולמות של התוצאות והסיבות, עליונים ותחתונים נחוו בעת ובעונה אחת אלו לעומת אלו.

חניכה זו העניקה את היכולת לגוף האתרי המוטבל לנצרות של לזרוס/יוחנן להתאחד עם הספיאן או הגוף האסטרלי המטוהר של כריסטוס, אמא שלו, מתחת לצלב. פעם נוספת לזרוס/יוחנן, נעשה בן האלמנה או הבן של סופיה – יוחנן האלוהי שראה את הפלרומה או את המלאות של כריסטוס, בפעם הזאת בעולם הפיזי ובמלוא התודעה.

אנו רואים כאן קשר של יוחנן עם קין וחירם אביף (מלכים-א ז, יג-יד).

לאחר המיסתורין של גולגולתא

אחרי המיסתורין מגולגולתא, הנישואים המיסטיים נמשכו אלא שכעת ביקשו את איחוד הנפש עם כריסטוס בדרך חדשה. כי הוא היה הישות הרוחנית אשר ירדה לאדמה כדי לעבור מוות פיזי על מנת שעל ידי ההתגברות עליו הוא ייוולד שוב לתוך הגוף והנפש של האדמה – תחיית המתים. פירוש הדבר הוא שמשימת החניך המיסטיקן הייתה כעת לאחד עם זה את המיסתורין של גולגולתא עצמו, שהיה הצורה הנעלה ביותר של נישואים מיסטיים שכריסטוס עצמו עבר. נישואים של עליונים ותחתונים במובן העמוק ביותר שלהם. זה ידוע כחניכה כריסטיאנית.

מהי ההתנסות של המיסטיקן אחרי המיסתורין של גולגולתא?

אנו חייבים לדמיין את המיסטיקן ניצב כנגד העולם הפיזי החיצוני, עם ממלכות האור והצבע שלו וכל יתר התרשמויות החושים ומרגיש שהיא/הוא לא יכולים לחדור מבעד למעטה של התופעות האלה כדי להגיע למקורן הרוחני עם התבונה השכלית. השכל בכוחות עצמו בלבד, יכול להראות למיסטיקן רק את מה שהשתייך לטבע הפיזי, ומסיבה זו היא/הוא לא מצאו שם דבר מה מכריסטוס. המיסטיקן הרגיש שכריסטוס היה קשור באופן הדוק לזכר/נקבה בנפש – כשריד ישן של החניכה הישנה.

אנו חייבים לזכור שמאז שנת 869 לספירה ואילך, לאחר ועידת קונסטנטינופוליס הרביעית (הקתולית), דיבור על הרוח בישות האדם הוחרם כדבר תועבה ומסיבה זו הרבה מיסטיקנים הפכו לכופרים – הקתרים (Cathars) והאבירים הטמפלרים הם דוגמא טובה. הם נרדפו על ידי האפיפיור ועל ידי המלך (נציגים של חניכת הזכר והנקבה) בגלל הבנתם את הנישואים המודעים של הרוח עם הנפש.[16]

לאחר גולגולתא כאשר המיסטיקן נכנס לתוך גופו האתרי דרך נפש התחושה שלו, הוא מצא שם את כל תמונות-הראי או רשמים של העולם ואת רגשותיו (סימפטיה ואנטיפטיה) ביחס אליהם. הוא גם מצא את מה שהשכל יצר – המחשבות שנגזרו מתמונות העולם הפיזי והמקבילים האתריים הלא פדויים. אלו תקפו כעת את המיסטיקן כמו המון שדים. למשל אנטוניוס הקדוש,[17] פותה ועונה על ידי השדים האלה ומשימתו הייתה להתנגד לפיתויים שלהם ולנסות לשכוח את התמונות של העולם (להיות מתבודד) ולמחוק את הרשמים, ניתן לומר להרוג אותם, ולרוקן את תודעתו מדימויים מושגיים אם היה ברצונו להתאחד בצורה מיסטית עם כריסטוס.

החניך הכריסטיאני או המיסטיקן נכנס לתוך העצמי כדי למצוא את הניצוץ, את האור של הגוף האתרי, האור או האלמנט הנצחי בתוך עצמו שהוא מכנה אותו או מרים או כריסטוס.

נזירות, למשל, רואות את עצמן ככלות של כריסטוס והן מתנסות בצורה חומרנית של הנישואים האלה.

בסופו של דבר אותן חוויות קדמוניות, או התנסויות מיסטיות המסתמכות בעיקר על נפש התחושה התערבבו ביחד עם צורה של חושניות 'לוציפרית', כלומר, התערבבו עם דימויים של עולם החושים ורגשות פנימיים של סימפטיה, למשל: הילדגרד פון בינגן ותרזה הקדושה מאווילה, ואן קתרין אמריך. מה שאותן נשים גדולות חוו היה במובן מסוים אינדיבידואלי ומספר לנו יותר אודותיהן, כאישיויות, מאשר זה מספר אודות הרוח האובייקטיבית.

"המיסטיקן מרגיש שכאשר הוא פתוח לעולם החיצוני, חייו הם כמו אור חזק הזוהר יותר ומוחק את ההתנסויות העדינות של הנפש. אך כשכל ההתרשמויות מהעולם החיצוני נמחקות, הניצוץ הפנימי, כפי שאקהרט מכנה אותו, זורח ומאיר. הוא חווה אז בנפש משהו שקודם לכן נראה שאיננו שם, כי זה היה בלתי נתפס נוכח הסנוור של העולם החיצוני."[18]

אור בר-קיימא זה בתוך המיסטיקן היה לא כמו האור החיצוני של הירח או השמש, שנפל על העולם המתכלה. זה היה אותו החלק אשר בו או בה שאינו נתון למוות, כלומר, לא כפוף לחוקי הטבע כמו הגוף הפיזי. כאן נכנס המיסטיקן לתוך ממלכה שבה לא היו עוד חיצוני ופנימי, זאת הייתה ממלכה נצחית, שנקראה ממלכת 'הכל בכל'.

הריבוי של תפיסות הנפש (הביתור של טייפון) הובא כעת לאחדות, או לשלמות, על ידי האגו בגוף האתרי, שלמיסטיקן היה העיקרון של הרמוניה.

"אצל כל המיסטיקנים, בהתאמה, אנו מוצאים תפיסה שאפשר לכנות אותה מוניזם רוחני. כשהמיסטיקן מרומם את עצמו לידע שלישות הפנימית של הנפש יש איכויות שונות באופן קיצוני מאלו שנמצאות בעולם החיצוני, הוא חווה בישות הפנימית שלו את ההרמוניה של גרעין הנפש עם הבסיס האלוהי הרוחני של העולם, אשר לכן הוא מייצגם כאחדות."[19]

ההתנסות של המיסטיקן היא אמיתית, אך כזאת הנראית כדרך זכוכית כהה, כזאת הצבועה במוזרויות ובנטיות השונות של הנפש – הפגמים של הגוף האתרי והאיברים השונים, כמו גם כל נטייה דתית או פוליטית תרבותית. ובגלל שההתנסויות הן פנימיות המיסטיקן לא יכול להבחין בצבעוניות זו. ניתן להמשיל את הגוף האתרי לקשת שנראית רק כשצופים בה ממרחק ושמתחילה להיעלם ככל שמתקרבים אליה יותר. ההתנסות של המיסטיקן, בגלל הקשר והתלות שלה באיברי הגוף ומקביליהם האתריים, וצורה מסוימת של אי-תודעה, תמיד יש בה אלמנט של הפיזי או החושי.

לפי רודולף שטיינר, זוהי דרך אשר איננה מתאימה יותר לתקופת נפש התודעה, כי הדיוק של החוויה המיסטית (שלא מושגת דרך המרכיב של החשיבה אלא יותר מתחת לו) לא ניתן לשפיטה על ידי מרכיב החשיבה, לא ניתן לעקוב אחריה למקור אובייקטיבי. הכוונה שהוא יכול להיות מובן רק על ידי אלה שהייתה להם התנסות דומה, כשהם משאירים את האחרים שלא נכנסו לעולם הרוחני או במצב של אמונה או אי-אמונה ו'אמונה' זו מבלעדי תודעה נתפסת תמיד על ידי אהרימן ולוציפר. זוהי הסכנה. במובן מסוים אפשר לאבד קצת מהנפש עם כל דימוי לא מודע או מחשבה שנלקחים לתוך הנפש, כלומר, שלא לוקחים בחשבון את הרוח.

"רק בגלל שההתנסות של המיסטיקן היא כה אינטימית ופנימית, ויש לה אופי אינדיבידואלי הנגזר מהחיים המוקדמים של המיסטיקן, קשה באופן יוצא דופן לכל מה שהוא אומר אודות חייו המיסטיים, כבול באופן הדוק עם נפשו שלו כפי שזה חייב להיות, להיות מובן בצורה נכונה ולהיטמע על ידי נפש אחרת. ההיבט האינטימי ביותר של המיסטיקה חייב תמיד להישאר אינטימי וקשה מאוד להבנה, עם זאת אפשר ברצינות לנסות להבין ולחדור למה שנאמר."[20]

בסופו של דבר, מיסטיציזם או ראיה רוחית חזונית מובילה לתשוקה לאחדות של כל הדברים, שהיא אמיתית רק לנפש האינדיבידואלית כי האגו בנפש ספציפית זו, צובע אותו כאחדות. במובן מסוים זאת אשליה כי בעולם הרוחני לא ניתן לדבר על ה'אחדות' כשלעצמה.[21]

לעומת זאת ישנם אלו, אשר מאז שהחלה תקופת הנפש השכלית, מחפשים יותר ויותר לא רק להבין את העולם הפיזי אלא לחדור דרך הצעיף שלו כדי למצוא את היסוד של כל הדברים. אך זוהי רק צורה חיצונית של הנישואים המיסטיים – סוג של מיסטיציזם מטריאליסטי, כי במובן מסוים כשמשתמשים בשכל בדרך זו עדיין לוקחים רק את האיחוד המיסטי הלא אמיתי שנוצר על ידי האגו מהריבוי של התמונות והמחשבות אודות העולם הפיזי, החוצה לתוך העולם כדי למצוא שם רק ריבוי של אחדויות, זוהי אשליה כי בעולם הרוחי לא ניתן לדבר על 'ריבוי'.[22]

במובן מסוים שתי הדרכים בין אם זאת הדרך המיסטית באמצעות נפש התחושה או באמצעות הנפש השכלית בדרכן שלהן הן ללא תודעה, הראשונה מנסה לשלול את העולם, את כל מה שנחווה דרך החושים, כדי למצוא את ה'אידיאל' המיסטי, בעוד שהשנייה מסתמכת על העולם הפיזי של החושים ושוללת את המציאות הבסיסית של הרוח בדרך של מטריאליזם מיסטי – מטריאליזם של רעיונות שהוא מיסטי ב'הלך נפשו'.

דוגמא למטריאליזם מיסטי היא הפיסיקה של חלקיקים והחיפוש אחר היסודות של מסה וחומר על ידי לימוד חלקיקים תת-אטומיים. לכן, חתירה למצוא אחדות בריבוי – החלקיק של בוזון היגס – או 'החלקיק האלוהי'.

כעת אנו מגיעים לדואליות של מזרח ומערב.

אפשר לומר שהמזרח קשור יותר לכל מה שהוא נשי, מיסטי וכל מה שקשור לזרם הפאסיבי, היותר כוהני. די רק בחשיבה על הדימוי של בודהה היושב עם עיניו עצומות מתחת לעץ הבודהי או ההתפעלות של הסופי בדברו על אהובתו או על קרישנה ובת זוגו לקשמנה.

אם עלינו לחפש אחרי הצל של מיסטיציזם פאסיבי, נשי זה, והיכן הוא עוות וסולף אנו נמצא אותו בסילוף של החיפוש הפנימי אחר הנשי או איזיס, הגוף האתרי והנישואים המיסטיים וניתן למצוא זאת ביחסים בין מערב ומזרח.

במזרח, אנו מוצאים דיכוי מיני של האישה, שליטה, הגמוניה ורדיפה, הסתרת הגוף הפיזי הנשי, מילת נשים, רצח של ילדות בלתי רצויות, היעדר ההשכלה של נשים. אפשר לומר שהפרודיה הגדולה ביותר בעולם היום של איזיס/מרים/סופיה היא עליית 'המדינה האסלאמית' (דעאש-(ISIS, שאפשר להמשילה ל'זונה מבבל' באפוקליפסה, התמונה ההפוכה של סופיה או חוכמה – או האנטי חוכמה של האנטי כריסטוס.

במקרה זה החוכמה של האישה לא 'מתחתנת' עם הרוח על ידי האנטי רוח – האנטי כריסטוס.

אפשר גם לשרטט קווים מקבילים בין עריפת ראשיהם של בני אדם לצל של החניכה המיסטית, שעובדת מתחת לרמת התודעה, או החשיבה והחושים, כשאנו זוכרים שלפי רודולף שטיינר עריפת ראשים קשורה תמיד עם מגיה שחורה והוא נותן את יוחנן המטביל כדוגמא. ניתן לומר שבעריפת ראשים ניתן לראות את האנטי-רוח, הדחף המתנגד לגביע הקדוש (Anti-Grail).

"כי אנו מוצאים על כל יד כמו הסימבול של ההקרבה, קערה שבה צריך להיות מונח ראש מדמם. המחשבה הייתה שמשהו יכול להתעורר באדם דרך מראה הראש המדמם הזה. מה שעבד שם היה לא דבר אחר מאשר מגיה שחורה. זה היה ההיפך הגמור של המיסטריות של הגביע הקדוש."[23]

יתר על כן, טקסים כמו עריפת ראשים ניתן לקשרם עם הרוחות של 'חסרי הראש' או הרוחות האסטרליות, כלומר נטולי אגו-ים ומחוברים למגיה שחורה.

"הישויות האחרות, הדמונים הנוצרים מפעילויות לא מוסריות, גם להן יש גוף אסטרלי, גוף אתרי וגוף פיזי, בשלב המימי, כמובן, אך אין להן את הבסיס לפיתוח של אגו. כביכול. הן נולדות ללא ראשים. במקום לקחת את הבסיס להתקדמות בדרך האבולוציה הרגילה לשלב הקיום יופיטר, הן דוחות את הבסיס הזה."[24]

במערב אנו רואים את העיוות של הנשי בהצגתו כאובייקט מיני, דרך פורנוגרפיה ופרסום, ואנו רואים את הסילוף של התשוקה להציל את איזיס או המזרח, כתשוקה ל'הרוג' אותה ולהרוס אותה. המערב חושש מהבנת הקשר של הנקבי עם הרוח.

במערב אנו גם מוצאים זרם פאסיבי נקבי של הבל בקתוליות והישועים. אנו רואים בקתוליות איך הסטיות באות לידי ביטוי בפדופיליה כשהקורבנות הנם בדרך כלל בנים צעירים, פרודיה מוחצנת של איחוד הרוח עם הגוף האתרי הנלקח לרמה של הגוף הפיזי – הכומר עם הילד הפיזי הגברי שגופו האתרי הוא 'נשי'. אצל הישועים אנו רואים ניצחון של צורה של חניכת מגיה שחורה שמשעבדת את הרצון – או עורפת רוחנית את האינדיבידואל.

במקרה זה אפשר לומר שהנקבי 'מזרח' מחפשת להינצל מהחוסר ההכרה של העולם התחתון והעבדות של פלוטו. אך המערב 'הורג' את איזיס כי היא נהפכה לפרודיה או פרוצה.

אלו הן הכפילויות שקיימות ושמהוות סכנה בגלל שהישות האנושית נכנסה לעולם החומר ושקעה עמוק מידי לתוכו, אך עם על הישות האנושית להתרומם החוצה מתוך עולם הדואליות לתודעה של שילוש חדש המתאים לזמננו, יש עוד נתיב, הדרך האלכימית שנדון בה בעוד ארבע-עשר ימים.

אותיר אתכם עם מילותיו של רומי:

"מאהב שאל את אהובתו, האם את אוהבת את עצמך יותר מאשר את אוהבת אותי?

האהובה ענתה, מתתי לעצמי ואני חיה למענך.

אני נעלמתי מעצמי ומתכונותיי,

אני נוכחת רק בשבילך.

אני שכחתי את כל לימודיי,

אך מידיעה אותך הפכתי למלומדת.

איבדתי את כל כוחי, אך מהכוח שלך אני יכולה.

אני אוהבת את עצמי… אני אוהבת אותך.

אני אוהבת אותך… אני אוהבת את עצמי."

———————————————————————————————–

  1. הרצאת רודולף שטיינר בווינה בעשרים ותשיעי באוגוסט 1909.
  2. הרצאת רודולף שטיינר בשטוטגרט בעשרים ותשיעי בדצמבר 1910.
  3. שם.
  4. שם.
  5. הרצאת רודולף שטיינר בדורנאך בעשרים ושלישי בנובמבר 1919 בסדרה שליחותו של המלאך העליון מיכאל – הסדרה יצאה לאור בעברית בהוצאת חירות.
  6. מכתב שכתב רודולף שטיינר לחברים בערוב ימיו – חירות האדם בעידן מיכאל – מס' 22 באוסף המכתבים מיסטריית מיכאל; יצא לאור בעברית בהוצאת חירות.
  7. "בעובדה הזו – כלומר שבאדם, בפעולותיו הרגעיות של תפיסה שכלית (ביצירת דימויים שכליים) הוא חי לא קיום אמיתי, אלא רק השתקפות של קיום אמיתי. בקיום-תמונתי, טמונה האפשרות להתפתחותה של חירות. לכל קיום אמיתי בתודעה יש כוח משכנע. רק תמונות לא יכולות לאלץ…" מכתב שכתב רודולף שטיינר לחברים בערוב ימיו – חירות האדם בעידן מיכאל – מס' 22 באוסף המכתבים מיסטריית מיכאל; יצא לאור בעברית בהוצאת חירות.
  8. הרצאת רודולף שטיינר 'איש ואשה לאור מדע הרוח' אשר ניתנה במינכן בשמונה-עשר במרס 1908.
  9. Anteros – אחד משני אחיו של ארוס בנה של אפרודיטה במיתולוגיה היוונית, דומה לו חיצונית ומקל על בדידותו של ארוס.
  10. מטהו של הרמס הוא סמלו המסורתי של האל הרמס מהמיתולוגיה היוונית: מטה מכונף שעליו כרוכים שני נחשים זה לעומת זה כדוגמת המספר 8. בלטינית שמו Caduceus (סמלו של האל מרקוריוס, מקבילו הרומי של הרמס).
  11. זה מצביע על העובדה שביחס לגוף האתרי אי אפשר לדבר על זכריות פיזית.
  12. חניכת איזיס שנכשלה.
  13. רודולף שטיינר מזכיר זאת ביחס לאלמוות האהרימני, בהרצאה שנתן בדורנאך בעשרים בינואר 1917, בסדרה הקרמה של השקריות, כרך ב' הרצאה 21 (GA174). קישור להרצאה בארכיב האמריקאי:http://wn.rsarchive.org/Lectures/GA174/English/RSP1992/19170120p01.html
  14. למרים המגדלית יש גם קשר עם מלכת שבא שבוחרת להתאחד (להביא את טבעת האגו) לא עם החוכמה הפאסיבית של שלמה, אלא עם חשיבה אקטיבית (אש של התלהבות) של חירם שהיה יכול להשתמש בסימן של 'טאו' – הכוח לעבוד עם הישויות של העולם האתרי לתוך העולם הפיזי – כדי לבנות את מקדש שלמה.
  15. פיסטיס סופיה.
  16. הטמפלרים היו מיסטיקנים – אשר בהיותם תחת השראת המיסתורין של איזיס ואוזיריס בזמן שהותם במצרים ובארץ הקודש – היו מסוגלים לאחד את עבודת הנזיר והלוחם, שקוע בהרהורים/פאסיבי ואקטיבי, רגשות וחשיבה, כהן ומלך. הם היו יכולים להיכנס לתוך הנפש או איזיס המוצאת את הרוח של כריסטוס/אוזיריס וגם הרשו לנפש להתאחד עם הטבע/איזיס כדי למצוא את הרוח של כריסטוס/אוזיריס. הם היו יכולים לחוות את המוות המיסטי ואת המיסטריה של גולגולתא ובדרך זו לקבל את הדמויות (הפיתויים) של העולם ואת התואמים הרוחניים שלהן.

    זאת היא הסיבה שבזמן העינויים הם לא יכלו להגן על עצמם. הדימויים של הפיתויים של עולם התמונות החושני, כל הדימויים הפיזיים שלא נפדו, כל הפסולת, עלו לפניהם כמו ענן בזמן שגופם האתרי וגופם האסטרלי הוכרחו לצאת מגופם הפיזי, בסילוף של הנישואים המיסטיים – נאנסה נפשם להתאחד עם סורת במקום עם כריסטוס.

    כזאת הייתה העבודה המעוותת של זרם הבל על ידי האפיפיור וזרם קין על ידי מלך צרפת, להחדרת עיקרון סורת לתוך העולם.

    לעומת זאת הקתרים האמינו שהם יכולים להעביר את הרוח או 'לעודד' את אלו שרצו אותם מתוך חופש. בבצעם, במובן מסוים, נישואים מיסטיים של הרוח עם הנפש של 'המנוחם' דרך הצלבת הידיים. מהסיבה הזו הם לא יכלו 'להכחיש' את הרוח, גם כשעונו, וכך הם הוכרחו ללכת למותם באש על המוקדים – כי הם ידעו שההכחשה של הרוח, הרוח שאיחדה אותם כקהילה אחד עם השני, הייתה החטא היחידי שלא ייסלח על ידי האל.

  17. אנטוניוס הגדול (251 לערך – 356), הוא קדוש נוצרי הידוע גם כאנטוניוס אב המנזר, אנטוניוס הקדוש ממצרים, אנטוניוס הקדוש מן המדבר, או אנטוניוס אב כל הנזירים. אנטוניוס הגדול היה נזיר מצרי שהשתייך לקבוצת נזירים שנקראה האבות המדבריים במאה השלישית ורביעית.
  18. הרצאה שניתנה על ידי רודולף שטיינר בברלין בשני בפברואר 1910.

    http://wn.rsarchive.org/Lectures/GA059/English/RSP1983/19100210p01.html

  19. שם.
  20. שם.
  21. שם.
  22. שם.
  23. הרצאת רודולף שטיינר בלאנדין בעשרים ותשיעי ביולי 1906.
  24. הרצאת רודולף שטיינר בדורנאך בשלישי בינואר 1915; יצאה לאור בעברית בהוצאת חירות בספר: האמנות לאור חוכמת המיסתורין. (יופיטר של העתיד וישויותיו).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *