המשמעות הרוחנית של הבהגוודגיטה – 09

המשמעות הרוחנית של הבהגוודגיטה

רודולף שטיינר

תרגום מאנגלית: יוחנן מרגלית

תיקונים: דליה דיימל, דניאל זהבי

9 הרצאות שניתנו בהלסינגפורס מאי יוני 1913, GA146

ההרצאה מופיעה בספר שיצא בהוצאת חירות – ראו כאן

הרצאה 9 5.6.1913

החלק האחרון של הבהגוודגיטה חדור בתחושות וגוונים של משמעות רוויה באידיאות של סטווה, ראג'אס ותאמאס. בפרקים אחרונים אלה כל אופן חשיבתנו ורגישתנו צריך להתכונן כך כדי להבין את הנאמר במובן של שלושה תנאים אלה. בהרצאה האחרונה חשבתי לתת מושג על מושגים חשובים אלה על ידי שימוש בחוויות בנות ימינו. לבטח כל מי שנכנס עמוקות לפואמה זו צריך לקלוט שמאז הזמן שבו צמחה, מושגים אלה השתנו במידת מה. אף על פי כן, לא יהיה זה נכון לתאר אותם בפשטות על ידי ציטוט מילולי מהפואמה כי אופן הרגישה שלנו שונה מזה הנכלל בפואמה ואיננו יכולים לעשות רגשות שונים מאוד אלה לשלנו. אם ננסה לעשות זאת זה יהיה רק תיאור של הבלתי ידוע בעזרת הבלתי ידוע.

כך בבהגוודגיטה תמצאו שביחס לאוכל המושגים שפיתחנו בזמן האחרון השתנו מעט. מה שנכון אודות מזון צמחי עבור אדם בן ימינו היה נכון עבור ההודי הקדום ביחס למזון שקרישנה קרא לו מזון קל ועדין. בעוד שמזון ראג'אס, שתיארנו נכונה עבור אדם בין ימינו כמזון מינרלי (מלח, למשל), תואר בזמן ההוא כחמוץ או חריף. בשביל גופנו בשר הוא בעיקרו מזון תאמאס, אבל ההודי התכוון בכך למשהו שבקושי יכול להיקרא מזון בזמן הנוכחי, מה שנותן לנו מושג כמה שונה היה אז האדם. הם כינו מזון תאמאס את מה שנרקב, עמד זמן רב מדי והסריח. בהתגשמות הנוכחית שלנו איננו יכולים לקרוא לזה מזון תאמאס משום שהאורגניזם של האדם השתנה, אפילו כשמדובר בגופו הפיזי.

כך, כדי להבין רגשות אלו של סטווה, ראג'אס ותאמאס, שהם כה בסיסיים בגיטה, ראוי לנו להתאים אותם לתנאים שלנו. עכשיו, אם נתאר מהי באמת סטווה, מוטב להתחיל במושג הבולט ביותר שלה. בזמננו אדם היכול לתת עצמו לידע כה חודר כמו הידע הנוכחי שלנו של ממלכת המינרלים הוא איש של סטווה. עבור ההודים הוא לא היה אחד בעל ידע כזה, אלא מי שהלך דרך העולם עם הבנה אינטליגנטית, עם לב וראש במקומות הנכונים. אדם המתייחס ללא דעה קדומה וללא משוא פנים לתופעות שהעולם מציע. אדם המקבל תמיד את העולם עם סימפטיה והוגה בו בתבונה, אשר מקבל את אור האידיאות, הרגשות והתחושות הזורמים מתוך כל היופי והנועם של העולם, אשר נמנע מכל שהוא מכוער, ומפתח עצמו נכונה. מי שעושה כל זאת בעולם הפיזי הוא איש של סטווה. בעולם הלא אורגני הרושם של סטווה הוא של פני שטח לא מבריקים מדי, מוארים בדרך כזו שפרטי הצבע שלהם יכולים להיראות בברק הנכון שלהם.

הרושם של ראג'אס הוא כזה שבו האדם מעוכב על ידי האמוציות שלו, האימפולסים והתגובות שלו, או על ידי הדבר עצמו, בגלל שהוא חודר לכל הסובב אותו, כך שאינו נותן עצמו אליו אלא פוגש אותו עם מה שהוא בעצמו. לדוגמא, הוא מתוודע לממלכת הצומח. הוא יכול להעריץ אותה, אבל הוא מביא את האמוציות שלו כדי להשפיע עליה ומכאן אינו יכול לחדור לעומקה.

תאמאס נמצא היכן שהאדם נותן עצמו כולו לחיי הגוף, כך שהוא קהה ואדיש ביחס לסביבתו, כפי שאנו ביחס לתודעה שונה משלנו. בעודנו שוכנים במישור הפיזי איננו יודעים דבר על התודעה של כלב או סוס, אפילו לא של אדם אחר. מבחינה זו אדם, בדרך כלל, הוא קהה ועמום. הוא מתכנס לתוך החיים הגופניים שלו. הוא חי ברשמים של תאמאס. אבל אדם צריך בהדרגה להיות אדיש לעולם הפיזי כדי שתהיה לו גישה לעולמות הרוח על ידי ראיה רוחית. בדרך זו אנו יכולים לקרוא באופן הטוב ביותר את האידיאות של סטווה, ראג'אס ותאמאס. בטבע החיצוני רושם של ראג'אס יהיה פני שטח מבריקים במתינות, נאמר של ירוק, גוון ירוק אחיד. פני שטח כהים ייצגו רושם של תאמאס. כאשר האדם מביט החוצה לתוך האפלה של חלל היקום, כאשר המפגן המרהיב של השמיים החופשיים מופיע לפניו, הרושם שהוא מקבל הוא לא אחר מאשר צבע כחול שהוא כמעט צבע של תאמאס.

אם אנו מרווים עצמנו ברגש שאידיאות אלו נותנות לנו אנו יכולים ליישם אותן לכל הסובב אותנו. אידיאות אלו הן באמת מקיפות כל. כי ההודי הקדום, למען דעת היטב את הטבע המשולש של סביבתו התכוון לא רק להבנה מסוימת של העולם החיצון, הוא התכוון להביא לחיים את ישותו הפנימית. הוא חש זאת איך שהוא בדרך הבאה. דמיינו לעצמכם איש כפר פרימיטיבי הרואה את פאר הטבע הסובב אותו – את שמי הבוקר המוקדמים, את השמש והכוכבים, כל דבר שהוא יכול לראות. הוא אינו חושב על כך כלל. הוא אינו בונה מושגים ורעיונות אודות העולם אלא רק חי בהרמוניה מלאה עם זה. אם הוא מתחיל לחוש עצמו כאישיות אינדיבידואלית, מבדיל את נפשו מסביבתו, הוא צריך לעשות זאת בכך שהוא לומד להבין את סביבתו באמצעות רעיונות אודותיה.

כדי להעמיד את הסביבה באופן אובייקטיבי בפני האדם צריך תמיד דרך מסוימת של תפיסת המציאות של ישותו. ההודי מהזמן של הבהגוודגיטה אמר: "עד שאדם אינו חודר וקולט את הסטווה, ראג'אס ותאמאס בסביבתו, הוא ממשיך אך ורק לחיות בתוכה. הוא עדיין אינו שם, עצמאי בישותו שלו, אלא כבול בתוך סביבתו. אולם, כאשר העולם סביבו נהיה כה אובייקטיבי שהוא יכול לחפש אותו בכל מקום עם מודעות זו שאלו הם תנאים של סטווה, ראג'אס או תאמאס, אז הוא נהיה יותר ויותר חופשי מהעולם, יותר עצמאי בתוכו". זוהי אם כן דרך אחת של מציאת תודעת העצמי. ביסודו של דבר זהו עסקו של קרישנה – לשחרר את נפשו של ארגונה מכל הדברים הסובבים אותו שהם אופייניים לזמן שבו הוא חי. וכך קרישנה מסביר: "הבט בכל החיים שם בשדה הדמים של הקרב היכן שאחים מתעמתים עם אחים, בכל מה שאתה מרגיש קשור אליו, חלק ממנו, מתבטל בתוכו. למד לדעת שכל מה שנמצא שם, מחוץ לך, נע במהלכו בתנאים של סטווה, ראג'אס ותאמאס. עליך לבנות עצמך בניגוד לו. דע שבעצמי הגבוה שלך אינך שייך לזה, והתאמץ לחוות את ישותך הנפרדת בתוכך, את הרוח בתוכך."

כאן יש לנו עוד מהיסודות היפים בהרכב הדרמטי של הבהגוודגיטה. תחילה אנו מתוודעים בהדרגה אל הרעיונות שלה כמושגים מופשטים, אבל אחר כך הם נהיים יותר ויותר חיים. המושגים של סטווה, ראג'אס, ותאמאס לובשים צורה חיה ויוצרים את הספרות השונות ביותר של החיים. ואז לבסוף ההפרדה של נפשו של ארג'ונה מכל מה שהגשימה והשלימה, לפני מבטנו הרוחי. קרישנה הסביר לו כיצד עלינו לשחרר עצמנו מכל מה שקשור לשלושה תנאים אלה, מזה שבני האדם בדרך כלל שזורים בו.

יש אנשי סטווה הקשורים כה חזק לקיום ונמשכים לכל אושר ושמחה שהם יכולים לשאוב מסביבתם. הם ממהרים דרך העולם, שותים באושרם מכל מה שיכול לתת להם זאת. אנשי ראג'אס הם חרוצים ושקדנים, אנשי פעולה ומעש. אבל הם פועלים משום שלמעשים יש כך וכך תוצאות שאליהן הם נמשכים. הם תלויים בשמחת העשייה, ברושם שהעשייה עושה עליהם. אנשי תאמאס נמשכים לעצלות, הם רוצים נוחיות. הם באמת אינם רוצים לפעול כלל. בכך הם נבדלים. הללו שנפשותיהם ורוחם דבקים בתנאים החיצוניים שייכים לאחת משלוש הקבוצות הללו.

"אבל עיניך יראו את פריצתו של עידן התודעה העצמית. אתה תלמד לשמור את נפשך נפרדת. אתה לא תהיה לא סטווה, לא ראג'אס ולא תאמאס". זהו קרישנה המחנך הדגול של האגו האנושי. הוא מראה את היפרדותו מסביבתו. הוא מסביר את פעילויות הנפש על פי מידת שיתופן בסטווה, ראג'אס או תאמאס. אם אדם מרומם את אמונתו אל הבוראים האלוהיים של העולם הוא איש של סטווה. בדיוק בזמן של הגיטה, היו אנשים שבמובן מסוים לא ידעו דבר על הישויות האלוהיות המדריכות את היקום. הם היו צמודים לחלוטין למה שנקרא רוחות הטבע, הללו שמאחורי הישויות המיידיות של הטבע. אנשים כאלה היו אנשי ראג'אס. אנשי התאמאס הם אלה שבהשקפתם על העולם משיגים רק את מה שאנו יכולים לכנות דמויי-רפאים, אשר בטבעם הרוחי הם קרובים ביותר לחומרי. כך, ביחס לתחושה הדתית גם כן, אפשר להבחין בין שלוש קבוצות אלו.

אם ברצוננו להשתמש במושגים אלה בזמננו עלינו לומר (אך ללא חנופה) שאלו הנוהים אחר אנתרופוסופיה הם אנשי סטווה. אלו הדבקים באמונה חיצונית הם אנשי ראג'אס, ואלו אשר, במובן חומרי או רוחי, מאמינים רק במה שיש לו גוף וצורה – המטריאליסטים והספיריטואליסטים – הם אנשי תאמאס. הספיריטואליסט אינו מבקש אחר ישויות רוחיות שיוכל להאמין בהן. הוא מוכן למדי להאמין בהן אבל אינו רוצה לרומם עצמו עד אליהן. הוא רוצה שהן ירדו מטה אליו. הן צריכות להקיש ולדפוק כי הוא יכול לשמוע דפיקות באוזניו הפיזיות. הן צריכות להופיע בענן או באור כי כך הן נראות לעיניו. כאלו הם אנשי תאמאס במובן מסוים של התודעה, וגם במידה מסוימת אנשי תאמאס בזמנו של קרישנה.

קיימים גם אנשי תאמאס בלתי מודעים. החושבים המטריאליסטים של זמננו אשר דוחים כל שהוא רוחי. כאשר מטריאליסטים נפגשים בכנסים היום הם משכנעים עצמם שהם דבקים במטריאליזם על בסיס הגיוני, אבל זוהי אשליה. מטריאליסטים הם אנשים הנשארים כך לא על בסיס לוגי אלא בגלל פחד מהרוחי. הם מתכחשים לרוח משום שהם מפחדים ממנה. הם למעשה נאלצים להתכחש לה בעזרת ההיגיון של נפש התודעה שלהם, אשר באמת חודרת לדלת של הרוח אבל אינה יכולה לעבור דרכה. מי שיכול לראות את המציאות יכול לראות בקונגרס מטריאליסטי כיצד כל אחד בעמקי נפשו מפחד מהרוח. מטריאליזם אינו לוגי, הוא פחדנות בפני הרוח. כל הטיעונים שלו אינם אלא סם הרגעה כדי להשכיח פחד זה. למעשה, אהרימן – מעניק הפחד – אוחז בכל מטריאליסט בצווארו. זוהי אמת גרוטסקית אבל פשוטה ויסודית שאפשר להכיר בה אם הולכים לכל פגישה מטריאליסטית. מדוע מתקיימות פגישות שכאלה? האשליה היא שאנשים דנים שם בהשקפות על היקום, אבל למעשה זהו מפגש שמטרתו להעלות באוב את אהרימן השד, לאותת לו שיבוא לתוך החדר.

קרישנה הורה אז לארג'ונה כיצד לסווג את האמונות השונות, והוא גם דיבר אליו על הדרכים השונות בהן אדם צריך להתקרב לאלים בתפילה מעשית. בכל המקרים המזג של נפש האדם יכול להיות מתואר במונחים של שלושה מצבים אלה. אנשי סטווה, ראג'אס ותאמאס נבדלים בדרך שהם מתייחסים לאלים שלהם. אנשי תאמאס הם כמו כמרים אבל הכמורה שלהם תלויה בסוג של הרגל. הם בעלי תפקיד אבל חסר להם קשר חי עם עולם הרוח. וכך הם אומרים שוב ושוב אום, אום, אום, הנובע מהקהות והשעמום, ממצב התאמאס של רוחם. הם מוזגים חוצה את טבעם הסובייקטיבי באום.

אנשי ראג'אס מביטים החוצה על העולם הסובב ומתחילים לחוש שיש בו משהו דומה להם, שהוא מתייחס אליהם ומכאן ראוי לסגידה. הם אנשי ה'TAT' הסוגדים ל- 'THAT', הקוסמוס, בהיותו קרוב לעצמם. אנשי סטווה קולטים שמה שחי בתוכנו הוא אחד עם כל הסובב אותנו ביקום שבחוץ. בתפילה שלהם יש להם חוש עבור ה'SAT', הקיים-בכל, האחדות של מבלי ובפנים, האחדות של האובייקטיבי והסובייקטיבי. קרישנה אמר שמי שבאמת יהיה חופשי בנפשו, שאינו שואף להיות רק סטווה, ראג'אס או תאמאס משום בחינה זו או אחרת, צריך להגיע לטרנספורמציה של מצבים אלה בתוכו כך שילבש אותם כמו גלימה, בעוד שהעצמי האמיתי שלו צריך לצמוח מעבר להם.

זהו האימפולס שקרישנה כבורא של התודעה העצמית צריך להעניק. כך הוא עומד לפני ארג'ונה ומורה לו "להביט בכל המצבים של העולם, עם כל שעבור האדם הוא הגבוה ביותר והעמוק ביותר, אבל שישחרר עצמו מהגבוה ביותר והעמוק ביותר של שלושה מצבים אלה ובעצמי שלו שיהיה כאחד האוחז בעצמו. למד ודע שאינך יכול לחיות מבלי להרגיש עצמך קשור לראג'אס, או לתאמאס, או לסטווה. צריך היה ללמוד זאת בזמן ההוא משום שהיתה זו תחילת השחר של השחרור העצמי, אבל כאן שוב, מה שדרש אז את המאמץ הגדול ביותר בא היום בקלות. זוהי הטרגדיה של החיים בימינו. יש היום אנשים רבים מדי העומדים בעולם ומתחפרים פנימה לתוך נפשם, אינם מוצאים קשר לעולם החיצון. אשר ברגשותיהם ובכל החוויות הפנימיות שלהם הם נפשות בודדות. הם אינם חשים עצמם קשורים למצבים של סטווה, ראג'אס או תאמאס, ולא מרגישים חופשיים מהם, אלא מושלכים חוצה לתוך העולם כמו גלגל המסתובב ללא סוף וללא מטרה. אנשים כאלה החיים רק בתוך עצמם ואינם יכולים להבין את העולם, שאינם מאושרים משום שבחיי הנפש שלהם הם מופרדים מכל הקיום החיצוני – מייצגים את הצד האפל של הפרי שקרישנה עמל לפתח בארג'ונה ובכל בני דורו וצאצאיהם. מה שהיווה את מאמציו הנעלים ביותר של ארג'ונה נהיה לסבל הגדול ביותר עבור בני אדם רבים היום.

כך משתנים העידנים החולפים. היום אנו צריכים לומר שאנו בסופו של העידן שהחל בזמן של הבהגוודגיטה. זה צריך להחדיר לרגשותינו משמעות עמוקה. זה עשוי גם לומר לנו שבדיוק כפי שבזמנים עתיקים אלה שביקשו תודעה-עצמית היו צריכים לשמוע את מה שאמר קרישנה לארג'ונה, אלו המחפשים גאולה לנפשם היום, שבו התודעה העצמית התפתחה לדרגה חולנית, צריכים להאזין גם כן. הם צריכים להקשיב למה שיכול להדריך אותם פעם נוספת להבנה של שלושת המצבים החיצוניים. מה יכול לעשות זאת?

הבה ונציג עוד כמה רעיונות מקדימים לפני שנשיב תשובה לשאלה זו. הבה ונשאל שוב, מהו זה שקרישנה רצה באמת עבור ארג'ונה? מהו שאמר בפשטות אלוהית ובתום? הוא גילה את מה שרצה שיהיה אפילו בזמננו הנוכחי. תיארנו כיצד סוג של תמונת-תודעה, דימוי חי, מאיר את נפשו של אדם. כיצד ריחף מעליה, אם להתבטא כך, מה שהיום הוא תודעה עצמית, אשר בני אדם בזמן ההוא חתרו לקראתה בכל כוחם והיום היא מושגת בקלות. נסו לחיות בתוך מצב הנפש של הזמן ההוא לפני שקרישנה הביא את העידן החדש. העולם שסבב את בני האדם לא זימן מושגים ורעיונות ברורים, אלא תמונות כמו אלו שבחלומותינו היום. כך האזור הנמוך ביותר של חיי הנפש היווה תודעה דמוית-תמונה, וזו הוארה מאזור גבוה יותר – של תודעת שינה – באמצעות אינספירציה. בדרך זו הם יכלו להתרומם למצבים גבוהים יותר. עליה זו כונתה "כניסה לתוך ברהמה". לבקש מנפש היום, החיה בארצות המערב, להיכנס לתוך ברהמה יהווה אנכרוניזם חסר משמעות. יהיה זה כמו לדרוש מאדם שנמצא בחצי הדרך במעלה ההר להגיע לפסגה באותה דרך כמו זה שעדיין נמצא למטה בעמק. באותה מידה יהיה זה נכון לבקש מנפש מערבית היום לבצע תרגילים מזרחיים "ולהיכנס לתוך ברהמה" כי זה מניח מראש שהאדם נמצא בשלב של תודעה תמונתית, שבעצם אירופאים מסוימים עדיין מחזיקים בתודעה כזו. מה שאנשי הגיטה מצאו בעליה לתוך ברהמה, לאדם האירופאי כבר יש במושגיו וברעיונותיו. זה באמת נכון, ששנקאראשאריה מביא היום את הרעיונות של סולובייב, הגל ופיכטה לתלמידיו ומעריציו כשלב ראשון של העלייה לתוך ברהמה. זה לא התוכן, אלו הם ייסורי הדרך, הם החשובים.

קרישנה מציין תכונה מרכזית של עליה זו לתוך הברהמה, הנותנת אפיון יפה של קרישנה עצמו. בזמן ההוא ההרכב של הנפש היה כולו פסיבי. העולם של התמונות היה בא אליך, היית נותן עצמך לזרם זה של תמונות. השוו זאת עם הטבע השונה לחלוטין של העולם היום יומי שלנו. התמסרות, נתינת עצמנו לדברים, אינה עוזרת לנו להבינם, גם אם רבים אינם שואפים להתקדם אל מה שבהכרח מתרחש בזמננו. על כל פנים, עבור תקופתנו אנו צריכים להפעיל עצמנו, להיות חיים ופעילים, כדי לרכוש רעיונות ומושגים של העולם הסובב אותנו. כאן מונחת כל הצרה בחינוך שלנו. אנו צריכים לחנך ילדים כך שנפשם תהיה ערה כאשר מושגיהם על העולם הסובב נוצרים ומקבלים צורה. היום הנפש צריכה להיות יותר פעילה משהיתה בתקופה שלפני היווצרותה של הבהגוודגיטה. אנו יכולים להציג זאת כך:

תקופת הבהגוודגיטה – עליה לברהמה עם נפשות פסיביות.

התקופה האינטלקטואלית (התקופה הנוכחית) – סלילת דרכנו מעלה באופן פעיל אל העולמות העליונים.

מה קרישנה היה צריך לומר אז כששאף להביא את העידן החדש שבו הדרך הפעילה להשגת הבנה של היקום תתחיל בהדרגה? הוא היה צריך לומר: "אני צריך לבוא. אני צריך לתת לכם את אדם-האגו, מתנה שתאלץ אותכם לפעול". אם הכל היה נשאר פסיבי כמו לפני כן – היות שזור בעולם, מסור לעולם – העידן החדש לעולם לא היה מתחיל. לכל דבר הקשור לכניסה של הנפש לתוך עולם הרוח לפני זמנה של הגיטה, קרא קרישנה מסירות. "הכל זה מסירות לברהמה". הוא משווה זאת לנקבי שבאדם. בעוד שלעצמי שבאדם, היסוד של עבודה פעילה שאמור ליצור את התודעה העצמית, הדוחף מעלה מבפנים כמחולל של התודעה העצמית הצריכה לבוא, קרא קרישנה הזכרי שבאדם. מה שאדם יכול להשיג בברהמה צריך להיות מופרה על ידי קרישנה. וכך מה שהורה לארג'ונה היה: "כל האנשים עד עכשיו היו אנשי-ברהמה. ברהמה הוא כל מה שנפוץ החוצה כרחם-האם של העולם כולו. אבל אני הוא האב, הבא לעולם כדי להפרות את הרחם האימהי".

כך נבראה התודעה של העצמי, הפועלת על בני האדם כולם. זה מצוין באופן הברור ביותר האפשרי. קרישנה וברהמה מתייחסים זה לזה כמו אב ואם בעולם. ביחד הם יוצרים את התודעה העצמית שהאדם צריך במהלך העתידי של האבולוציה שלו – התודעה העצמית שתאפשר לו להיות יותר ויותר מושלם כישות אינדיבידואלית. האמונה בקרישנה קשורה כולה לאדם היחיד, לאינדיבידואל. הליכה בלעדית בעקבות תורתו משמעה חתירה לשלמות בעצמו כאינדיבידואל. זה ניתן להשגה רק על ידי שחרור העצמי. שחרור מכל מה שדבק בתנאים החיצוניים. קבע את תשומת ליבך בחוט השדרה של תורת קרישנה, כיצד היא מכוונת את האדם להניח בצד את כל הדברים החיצוניים, להשתחרר מהחיים הלוקחים מהלכם בשינוי מתמיד של מצבים ותנאים מכל סוג. להבין עצמו בעצמי לבדו, שיש לשאתו תמיד הלאה לשלמות גבוהה יותר. ראה כיצד שלמות זו תלויה בכך שהאדם ישאיר מאחוריו את כל התצורות החיצוניות של הדברים, ישליך ממנו את כל החיים החיצוניים כמו קליפה, יהיה חופשי יותר ויותר יחיה בפנימו בעצמו. אדם יקרע עצמו מסביבתו, לא עוד ישאל מה קורה בתהליכים החיצוניים של שכלול אלא ישאל כיצד ישכלל את עצמו. זוהי תורתו של קרישנה.

קרישנה – כלומר, הרוח הפועל דרך קרישנה – מופיע שוב בילד ישוע משושלת נתן מבית דוד, המתואר בבשורה של לוקס. כך, ביסודו של דבר, מתגשם בילד זה האימפולס, כל הכוחות הנוטים לעשות את האדם בלתי תלוי ומשחררים אותו מהמציאות החיצונית. מה היתה המטרה של נפש זו שלא נכנסה לאבולוציה האנושית אבל פעלה בקרישנה ושוב בילד ישוע זה? במשך זמן ארוך מאוד עברה נפש זו את החוויה של הישארות מחוץ לאבולוציה האנושית משום שהיריב לוציפר הגיע. הוא אשר אמר: "עיניכם יפתחו מראות ותבדילו בין טוב לרע, ותהיו כאלים". במובן ההודי העתיק לוציפר אמר לאדם: "אתה תהיה כמו האלים, ותהיה לך העוצמה למצוא את מצבי הסטווה, ראג'אס ותאמאס בעולם".

לוציפר כיוון את תשומת ליבו של האדם לעולם החיצון. באמצעות החקירה שלו היה על האדם ללמוד לדעת את החיצוני, ומכאן נועד ללכת דרך מחזור ארוך של אבולוציה מטה עד לזמנו של כריסטוס. ואז בא זה אשר פעם התכנס בתוך עצמו מפני לוציפר. בא בקרישנה ומאוחר יותר בילד ישוע של לוקס. בשני שלבים הוא נתן את התורה שמצידה האחר היוותה את האנטיתזה לתורתו של לוציפר בגן העדן. "הוא רצה לפתוח את עינכם למצבים של סטווה, ראג'אס ותאמאס. סגרו עינכם למצבים אלה ותמצאו עצמכם כבני אדם, כבני אדם מודעים לעצמם". כך מופיעה האימגינציה בפנינו. מצד אחד האימגינציה של גן העדן, היכן שלוציפר פתח את עיני האדם לשלושת המצבים בעולם החיצון, ואז מתכנס בתוך עצמו לזמן מסוים מתנגדו של לוציפר. ואז עוברים בני האדם דרך האבולוציה שלהם ומגיעים לנקודה שבה ניתנת להם תורה אחרת בשני שלבים, של המודעות העצמית, המורה להם לעצום את עיניהם ביחס לשלושת המצבים החיצוניים. שתי התורות הן חד-צדדיות. אם ההשפעה של קרישנה-ישוע היתה נמשכת לבדה, חד צדדיות אחת היתה נוספת לאחרת. האדם היה עוזב את כל הסובב אותו, היה מאבד כל עניין באבולוציה החיצונית. כל אדם היה מחפש רק את שכלולו שלו. חתירה לשלמות היא נכונה. אבל אם היא נקנית במחיר של חוסר עניין באנושות כולה היא חד צדדית, כמו שההשפעה הלוציפרית היתה חד-צדדית. ומכאן אימפולס הכריסטוס החובק-כל הביא לסינתזה גבוהה יותר של שתי הנטיות החד-צדדיות.

אימפולס הכריסטוס חי במשך שלוש שנים באישיות של הילד ישוע של לוקס. הכריסטוס בא אל המין האנושי כדי למזג יחדיו את שתי הקיצוניות הללו. דרך כל אחת מהן המין האנושי היה נופל לידי חולשה וחטא. באמצעות לוציפר האנושות של סטווה, ראג'אס ותאמאס. באמצעות קרישנה האנשים היו מתחנכים לקיצוניות השניה, לעצום עיניים ולחפש רק את שלמותם שלהם. כריסטוס לקח על עצמו את החטא. הוא נתן לאדם פיוס בין שתי הנטיות החד-צדדיות. הוא לקח על עצמו את החטא של המודעות העצמית שעשויה לעצום את עיני האדם ביחס לעולם שבחוץ. הוא לקח על עצמו את החטא של קרישנה, ושל כל אלה שחטאו בחטא שלו, והוא לקח על עצמו את החטא של לוציפר ושל כל אלה שחטאו בחטא של קיבוע תשומת לבם לדברים החיצוניים. בכך שלקח על עצמו את שתי הקיצוניות הוא איפשר לאנושות למצוא בהדרגה הרמוניה בין העולם הפנימי והחיצוני, כי רק בהרמוניה נמצאת גאולת האדם.

אבולוציה שהחלה פעם, אינה יכולה להסתיים לפתע. הדחף למודעות עצמית שהחל עם קרישנה המשיך הלאה והלאה, הגביר והעצים את המודעות העצמית יותר ויותר, הביא לריחוק והתנכרות מהעולם החיצון. גם בזמננו נוטה מהלך זה להתמשך. בזמן שבו אימפולס קרישנה התקבל על ידי הילד ישוע של לוקס היה המין האנושי באמצע התפתחות זו, של התגברות התודעה העצמית והניכור מהעולם החיצון. וזה מה שהובא אל האנשים אשר קיבלו את הטבילה של יוחנן בירדן, כך שהבינו את המטביל כשאמר להם: "שנו את נטייתכם. אל תלכו יותר בשביל של קרישנה" – גם אם לא השתמש במילה זאת. את השביל שהמין האנושי נכנס אליו אז אנו יכולים לכנות שביל-ישוע אם נדבר במובן אוקולטי. למעשה, הרדיפה אחר שביל-ישוע זה לבדו נמשכה עוד ועוד במאות הבאות. מבחינות רבות הציביליזציה האנושית במאות שבאו אחרי ייסוד הנצרות היתה שייכת רק לישוע, לא לכריסטוס שחי בישוע במשך שלוש שנים מהטבילה על ידי יוחנן ועד למיסטריה של גולגותא.

כל קו של אבולוציה פורץ דרכו הלאה עד למתח מסוים. במהלך הזמן כמיהה זו לשלמות אינדיבידואלית מגיעה לדרגה כזו שאנשים מגיעים יותר ויותר לטרגדיה של זרות וניכור מהאלוהי שבטבע, מהעולם החיצון. היום אנו חווים זאת בדרכים רבות. אנשים רבים המהלכים בקרבנו נותרה בהם מעט הבנה לסביבה שלנו. ולכן, בדיוק בזמננו צריכה לפרוץ הבנה של אימפולס הכריסטוס. שביל-הכריסטוס צריך להתווסף לשביל-ישוע. השביל של החתירה החד-צדדית לשלמות נהיה חזק מדי. זה הגיע כה רחוק שבמובנים רבים בני האדם כה מרוחקים מסביבתם שתנועות מסוימות, ברגע שהן עולות, מכשילות עצמן מייד, והכמיהה לעמדה שכנגד מתעוררת. הרבה נפשות אנושיות חשות עכשיו כמה מעט הן יכולות לברוח מתודעה עצמית מוגדלת זו, וזה יוצר אימפולס לדעת את האלוהי שבעולם החיצון. נפשות כאלה יבקשו בזמננו הבנה של אימפולס הכריסטוס הנפתחת על ידי אנתרופוסופיה אמיתית. הכוח שלא רק חותר לשלמות חד-צדדית של הנפש האינדיבידואלית אלא משתייך לכל ההתקדמות של האנושות. להבין את הכריסטוס משמעו לא רק לחתור לקראת שלמות, אלא לקבל לתוכך משהו שבוטא על ידי פאולוס: "לא אני אלא הכריסטוס בתוכי". "אני" זו המילה של קרישנה. "לא אני אלא הכריסטוס בתוכי" היא מילה נוצרית.

כך אנו רואים כיצד לכל תנועה רוחית בהיסטוריה יש הצדקה בספרה מסוימת. איש אינו צריך לחשוב שאפשר היה לוותר על אימפולס קרישנה. וגם איש אינו צריך לחשוב שתנועה רוחית אנושית אחת צודקת לחלוטין בחד-צדדיות שלה. שתי הקיצוניות – האימפולס של לוציפר וקרישנה – צריכות למצוא את האחדות הגבוהה יותר שלהן בשליחות של כריסטוס.

מי אשר מבין במובן אנתרופוסופי אמיתי את האימפולס החיוני עבור אבולוציה נוספת של המין האנושי, צריך להבין כיצד צריכה אנתרופוסופיה להיות לכלי שישפוך אור על כל הדתות. הוא צריך ללמוד לראות כיצד הזרמים השונים באבולוציה זורמים כולם לתוך הזרם המרכזי של ההתפתחות. תהא זו דרך שונה להתחיל לעשות זאת אם מנסים למצוא שוב בזרם של קרישנה את מה שניתן למצוא בזרם של הנצרות. רק כאשר אנו מתייחסים לנושא בדרך זו, אנו מבינים שמשמעות הדבר היא לחפש אחדות בכל הדתות. יש כמובן דרך אחרת לעשות זאת. אפשר לשנן שוב ושוב: "כל הדתות מכילות אותה מהות בסיסית". למעשה, אותה מהות נכללת בשורש של צמח, בגבעול, בעלים, בפרחים, באבקה ובפרי. זו אמת, אבל אמת מופשטת. זה לא עמוק יותר מלומר: "מדוע לעשות הבחנות והבדלות? מלח, פלפל חריף, חומץ וחלב, לכולם יש מקום על השולחן. כולם אחד, כי כולם חומר". כאן אפשר לראות כמה חסרת תועלת יכולה להיות דרך כזו של חשיבה, אבל לא מבחינים בזה כה בקלות כשמדובר בהשוואה בין דתות. זה לא יועיל להשוות את הדתות הסינית, הברהמינית, דת קרישנה, הדת הבודהיסטית, הפרסית, המוסלמית והנוצרית בדרך מופשטת שכזו, ולומר: "הביטו, בכל מקום אנו מוצאים את אותם עקרונות. בכל מקרה יש מושיע".

הפשטות אפשר באמת למצוא באין ספור מקומות ובאין ספור דרכים, אבל זוהי שיטה חובבנית כי אינה מובילה לדבר. אפשר לייסד חברות כדי ללמוד על כל הדתות, ולעשות זאת באותו מובן כמו לומר פלפל חריף, מלח וכ"ו, הם אחד משום שהם כולם חומר. אין לזה חשיבות. מה שחשוב הוא להתייחס לדברים כמו שהם באמת. הדרך של הסתכלות בדברים שהגיעה כה רחוק באוקולטיזם החובבני כמו להמשיך ולהכריז שהאיכות של כל הדתות זהה ללא קשר אם מה שחי בכריסטוס מהווה ציר מרכזי לכל האבולוציה או רק משהו שאתה יכול למצוא באדם הראשון שתפגוש ברחוב. עבור מישהו שרוצה להדריך את חייו בעזרת האמת, תהיה זו רשעות לחבר יחדיו את האימפולס בהיסטוריית העולם הקשור למיסטריה של גולגותא ושבו נקשר שמו של כריסטוס – לחבר אימפולס זה עם כל אימפולס אחר בהיסטוריה, כי באמת זוהי הנקודה המרכזית של כל האבולוציה הארצית.

בהרצאות אלו ניסיתי בעזרת דוגמא מיוחדת להראות כיצד אוקולטיזם בן ימינו צריך לנסות לשפוך אור על התנועות הרוחיות השונות שהופיעו במהלך ההיסטוריה האנושית. גם אם לכל אחת מהן יש את מקומה הנכון והמתאים בהקשר הכללי, צריך להבחין ביניהן כמו שמבחינים בין גבעול של צמח לבין העלים הירוקים, ובין העלים הירוקים לכותרת הצבעונית, גם אם כולם יחדיו יוצרים אחדות. אם אדם מנסה לחדור עם נפשו בעזרת אוקולטיזם מודרני אמיתי לתוך מה שזרם לאנושות בזרמים השונים, הוא יכול להכיר בכך שהאמונות הדתיות השונות אינן מאבדות דבר מגדולתן. כמה נשגבת היתה הגדולה שהופיעה בפנינו בדמותו של קרישנה אפילו אם אנו מנסים בפשטות להשיג השקפה מוגדרת על מקומו באבולוציה. כל קווי המחשבה הללו שאנו יכולים לתת רק בקווים כלליים באמת אינם שלמים דיים, ואתם יכולים להיות בטוחים בכך שאין מי שמודע יותר לאי השלמות שלהם מאשר הדובר הנוכחי. אבל נעשה מאמץ להראות ברוח תיאור אמיתי של התנועה הרוחית לקראת אינדיבידואליות במין האנושי. אני מנסה בכוונה להסיט את מחשבותינו מבריאה רוחית רחוקה, הבהגוודגיטה, להראות כיצד מוחות מערביים יכולים לקבל ולחוש מה שהם חייבים לקרישנה. מה שהוא, דרך העבודה המתמשכת של האימפולס שלו, משמעותי עדיין עבור חתירתם מעלה.

התנועה הרוחית שאנו מייצגים כאן תובעת בהכרח שנכנס ממש, עם אהבה אמיתית, לתוך הטבע המיוחד של כל זרם בהיסטוריה הרוחית של האדם. זה קצת לא נוח כי זה מביא אותנו קרוב מדי למחשבה הצנועה כמה מעט אחרי הכל אנו חודרים באמת לתוך העומק שלהם. רעיון אחר בא בעקבות זאת, שעלינו להמשיך ולחתור עוד ועוד. שני הרעיונות הללו אינם נוחים. זהו גורלה העצוב של התנועה שאנו מכנים אנתרופוסופיה, שהיא מייצרת תוצאות בלתי נוחות עבור נפשות רבות. היא דורשת שנאחוז באופן פעיל בעובדות השונות של התפתחות העולם. ובו בזמן היא תובעת מכל אחד מאיתנו לומר ברצינות לעצמו: "אני באמת יכול להגיע למשהו גבוה יותר וכך אעשה. זה תמיד רק שלב מסוים ונקודת מבט שהשגתי. אני תמיד צריך לחתור הלאה והלאה ללא סוף".

כך, מלכתחילה, זה לא כה נוח להשתייך לתנועה רוחית זו שבעזרת מאמצינו תופסת את מקומה בתוך מה שאנו מכנים התנועה התיאוסופית.[1] זה לא היה קל, משום שעמדנו על כך שאנשים ילמדו ויחדרו יותר ויותר לעומק למיסטריות הקדושות. לא נוכל לתת לכם משהו כה קל כמו להציג נער או נערה ולומר: "אתם צריכים רק לחכות, המושיע של המין האנושי יופיע באופן פיזי ויתגשם בנער או בנערה אלו". לא נוכל לעשות זאת משום שעלינו לדבוק באמת. ועדיין, מישהו שקולט את מה שמתרחש אינו יכול, אלא להחשיב את האירועים האחרונים כתוצאה גרוטסקית סופית של השוואה חובבנית בין דתות שכה קל להציגה, ושחוזרת בהתמדה על המובן מאליו, על האמירה השחוקה מכל האמירות: "כל הדתות מכילות אותה מהות".

השבועות והחודשים האחרונים הראו – והדיבור שלי על נושא חשוב זה מראה זאת שוב – שניתן למצוא בזמן הנוכחי חוג של אנשים המוכן לחפש אמיתות רוחיות. אין לנו עניין אחר מאשר לקדם אמיתות אלו, גם אם רבים, או אפילו כולם, עשויים לעזוב אותנו. אם זה יתרחש, אין זה משנה באיזו דרך יוכרזו כאן אמיתות רוחיות. המחויבות המקודשת לאמת תדריך תנועה זו המקיימת מחזור הרצאות זה. כל מי שילך איתנו צריך לעשות זאת תחת התנאים שנהיו עכשיו הכרחיים. לבטח יותר נוח להמשיך אחרת, לא להיכנס לתוך צד אחר של העניין כפי שאנו עושים בהצביענו על המציאות שבכל הדברים. אבל גם זה מהווה חלק מהמחויבות שלנו לאמת. יותר פשוט לספר לאנשים על השוויון והאחדות של הדתות, או לומר להם שעליהם לחכות להתגשמות של מושיע שגורלו נקבע מראש, ושבו יכירו לא בכוחות עצמם אלא בזכות אוטוריטה של מישהו.

נפשות אנוש היום יצטרכו להחליט בעצמם עד כמה יוכלו לשאת הלאה תנועה רוחית ולשמור במסירות טהורה על האידיאל של כנות ואמת. בזמננו צריך לבוא הפילוג החד, ששיאו הגיע כאשר אלה שאין להם תשוקה אחרת מאשר להציג את מה שאמיתי ומקורי באבולוציה, תוארו כישועים. זו היתה דרך נוחה של הפרדה, אבל ההוכחה החיצונית היתה פעולה של שקר אובייקטיבי. מחזור הרצאות זה עשוי להראות לכם פעם נוספת שאנו פועלים ללא נטיה חד-צדדית, כי אנו מכלילים את ההווה, העבר ואת העבר הקדום, כדי לגלות את האימפולס היסודי, המיוחד של האבולוציה האנושית. וכך גם אני יכול לומר שזה ממלא אותי בסיפוק העמוק ביותר שאני יכול לתת לכם הרצאות אלו. זה מראה לי שיש תקווה כי יש כאן נפשות בעלות אימפולס ודחף, עם רדיפת אמת פשוטה וישרה לקראת זה הפועל גם בעל-חושי.

אני נאלץ להוסיף מילות סיום אלה להרצאות. כי זה חיוני לאור כל מה שקרה לנו במהלך הזמן ועד לנקודה שבה הורחקנו מהחברה התיאוסופית. בהתחשב בכל מה שסבלנו, וכל מה שנטען בפירסומים שיקריים, צריך לומר משהו, גם אם דיון בעניינים אלה תמיד מכאיב לי מאוד.

אלו השואפים לעבוד עימנו צריכים לדעת שאנו נושאים כדגל חתירה כנה, צנועה ובלתי מתפשרת לאמת. וחותרים תמיד למעלה לתוך עולמות גבוהים יותר.

————————————————————————–

  1. ד"ר שטיינר מתכוון כאן, ובקטעים הבאים, לקרע שנוצר בינו לחברה התיאוסופית וליצירתה של החברה האנתרופוסופית. תיאור מלא של המאורעות הללו אפשר למצוא בספרו של ג. וושמוס: חייו ופועלו של רודולף שטיינר עמוד 186-189. וכן בספרו של סרגיי פרוקופייב: רודולף שטיינר וייסוד המיסטריות החדשות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *