המשמעות הרוחנית של הבהגוודגיטה – 06

המשמעות הרוחנית של הבהגוודגיטה – 06

המשמעות הרוחנית של הבהגוודגיטה

רודולף שטיינר

תרגום מאנגלית: אורנה בן דור

תיקונים: דליה דיימל, דניאל זהבי

9 הרצאות שניתנו בהלסינגפורס מאי יוני 1913,     GA146

ההרצאה מופיעה בספר שיצא בהוצאת חירות – ראו כאן

הרצאה 6 2.6.1913

 

קשה מאד לתרבות המערבית שלנו לדבר באופן אינטליגנטי ובצורה בהירה על יצירה כמו הבהגוודגיטה. כך הוא הדבר, משום שבזמנים אלו ישנה נטייה דומיננטית לפרש יצירה רוחנית כל שהיא מסוג זה כסוג של דוקטרינה, לימוד מופשט, או כפילוסופיה המקשה על אנשים להגיע לשיקול דעת מהימן בעניינים שכאלה. אנשים אוהבים לגשת ליצירה רוחנית שכזו מנקודת מבט אידיאלית או תפיסתית. בזאת נוגעים אנו בדבר מה שמקשה מאוד בתקופתנו להשיג שיפוט מהימן על אימפולסים היסטוריים גדולים באבולוציה של האנושות. לעיתים קרובות מאוד מצביעים לעבר העובדה שניתן למצוא אמירה זו או אחרת המופיעה בבשורות כלימוד שניתן על ידי כריסטוסישוע, גם בכמה יצירות קדומות יותר שאינן פחות עמוקות. או אז אומרים, “אתה רואה, אחרי ככלות הכול, זהו אותו לימוד.” ללא ספק, אמירה זו אינה שגויה, מכיוון שבדוגמאות אינספור אפשר להראות שהלימוד הניתן בבשורות מתגלה גם בעבודות רוחניות קדומות יותר.

ועדיין, למרות שהצהרות שכאלו אינן שגויות, מנקודת המבט של הידע המהותי האמיתי של האבולוציה האנושית זוהי שטות. המחשבה האנושית תצטרך להסתגל לכך ולראות בהצהרה כזו דבר מה שהוא לגמרי נכון ועדיין דבר שטות. כל עוד יתייחסו לאמירה זו כאל סתירה לא ניתן יהיה לשפוט עניינים מסוימים ללא משוא פנים.

נניח שמישהו אומר שהוא רואה בבהגוודגיטה את אחת היצירות הענקיות של הרוח האנושית, יצירה שאין עולה עליה בזמנים המאוחרים יותר. נניח יותר מכך, שבאמירה הזאת הוא מוסיף, “אף על פי כן, מה שנכנס לעולם עם הגילוי הפנימי לאימפולס של הכריסטוס, הינו דבר מה לגמרי שונה, דבר מה שהבהגוודגיטה, לו גם יופייה וגדולתה מועצמים היו פי מאה, לא יכלה הייתה להגיע אליו”. שתי הצהרות אלו אינן סותרות אחת את השנייה. אכן, בהתאם להרגל של החשיבה המודרנית המופשטת, עלולה להיות לנו סתירה כאן. עדיין, בשום מובן אין זו סתירה אמיתית.

אכן אפשר ללכת רחוק יותר ולשאול, “מהו הזמן שאפשר להחשיבו כזמן שבו ניתן האימפולס לאני האנושי, שבו נאמרה המילה רבת העוצמה ביותר שהתרחשה באבולוציה האנושית?” מילה משמעותית זו בוטאה ברגע שקרישנה דיבר אל ארג’ונה, כאשר הוא יצק לאוזניו של ארג’ונה את המילים העוצמתיות, החדות והבוערות כדי להאיץ בו את המודעות העצמית. לא ניתן למצוא בחיי העולם בכללותם, דבר שהצית את העצמי באדם בעוצמה גדולה יותר מאשר הכוח החי של מילותיו של קרישנה אל ארג’ונה. כמובן, אין להתייחס למילים אלו באותו האופן שמתייחסים לעיתים קרובות כל כך למילים בארצות המערב שבו המילים הנאצלות ביותר זוכות לפרשנות מופשטת ופילוסופית גרידא. כל פרשנות שכזו תחמיץ את המהות של הבהגוודגיטה. כך עושים היום המשכילים במערב שימוש לרעה באופן מחפיר בבהגוודגיטה ומתעללים בה. הם אף הרחיקו לכת עד כדי כך שהתווכחו האם היא מייצגת יותר את פילוסופית השנקייה או אסכולת חשיבה אחרת כלשהי. למעשה מלומד מכובד, במהדורה שלו על פואמה זו, הדפיס שורות מסוימות באותיות קטנות מכיוון שלדעתו אמורות היו הן להימחק לגמרי, יען כי הזדחלו פנימה בטעות. סובר הוא, שרק מה שתואם את השנקייה או לכל היותר את הפילוסופיה היוגית הינו חלק מהגיטה.

בכל זאת ניתן להגיד שאין למצוא עקבות של פואמה כבירה זו בפילוסופיה כפי שאנו מבינים אותה בימינו. לכל היותר ניתן לומר שבהודו העתיקה תכונות יסודיות מסוימות של הנפש התפתחו לכדי נטיות פילוסופיות מסוימות. אין בין זה ובין הבהגוודגיטה ולא כלום, לפחות לא במשמעות של היות פרשנות או ייצוג שלה. אין הדבר מוצדק כלל וכלל כלפי החיים הרוחניים והאינטלקטואלים במזרח, להציב זו ליד זו את מה שהמערב מכיר כפילוסופיה, משום שבמזרח לא הייתה פילוסופיה במשמעות שהינה קיימת במערב. במובן הזה הרוח של התקופה שלנו, רק בתחילתה, אינה מובנת עדיין בצורה מושלמת.

בהרצאה הקודמת דיברנו על דברים אותם אמורים בני האדם עדיין ללמוד. מעל הכול עלינו להבין במלוא מובן המילה כיצד הנפש האנושית, תחת תנאים מסוימים, יכולה למעשה לפגוש את הישות שאותה ניסינו לתאר דרך אספקטים מסוימים המכונה קרישנה. אנו חייבים להבין כיצד ארג’ונה פוגש את הרוח הזו המכינה את תקופת המודעות העצמית. ידע זה הינו חשוב לאין ערוך מכול ויכוח לגבי העובדה האם הבהגוודגיטה מכילה את הפילוסופיה של השנקיה או זו של הוודות. זו הנקודה החשובה, על מנת להבין זאת כתיאור אמיתי של ההיסטוריה – של ההיסטוריה ושל הגוון והמזג של תקופה מסוימת שבה אנו חיים, היסטוריה שבה ניצבות למולנו ישויות אינדיבידואליות. כאשר דיברנו על המחשבות והרגשות של ארג’ונה כמאפיינות את זמנו, ניסינו לתאר את טבעם, ניסינו לשפוך אור על התקופה החדשה של תודעה עצמית, והראנו כיצד ישות רוחנית יצירתית המכינה את הזמנים החדשים מתגלה לפני ארג’ונה. עתה, כאשר תרים אנו אחרי תמונה חיה של ישויות רוחניות ביחסיהם ההדדיים, צריכה להיות ברשותנו נקודת מבט רב-צדדית על מנת להכיר את ישות קרישנה באופן מדויק יותר. על כן, מה שיבוא עתה עשוי לעזור לנו להשלים את התמונה שלנו עליו.

על מנת לחדור באמת לתוך העולם שבו אנו יכולים לתפוס ישות כבירה כקרישנה חייבים ללכת רחוק מספיק, ולהיות מסוגלים להיות בעלי תפיסות אמיתיות והתנסויות אמיתיות בעולם הרוח. דבר זה יכול להישמע מובן מאליו. עדיין, אם ניקח בחשבון את הציפיות הרגילות של האנשים מעולמות הרוח אין הדבר מובן מאליו כלל וכלל. הצבעתי לעיתים קרובות שהבנות שגויות לרוב נובעות מהעובדה שאנשים שרוצים לרומם את חייהם לתוך העולמות העל-חושיים, מלאים בדעות קדומות רבות. משתוקקים הם להיות מובלים לאורכו של השביל המוביל לעל-חושי דרך דבר מה שכבר מוכר להם בעולם החושי. בעולמות גבוהים אלו אדם מבחין למשל בצורות, שאינן עשויות מחומר גס, אלא בצורות שמתגלות כצורות של אור. אדם ייווכח שהוא שומע צלילים כמו הצלילים של העולם הפיזי. הוא לא מבחין בעובדה שמכיוון שציפה לדברים שכאלה, בכך שניכנס לעולמות הגבוהים עם רעיונות מוקדמים אלו, שואף הוא לעולם רוחני הדומה לעולם החושים רק בצורה מעודנת יותר. כאן בעולמנו אדם רגיל לצבע ולבהירות, כך שהוא מדמיין שהוא ישיג את המציאות הגבוהה יותר רק אם ישויות שם יופיעו בפניו באופן דומה. אין צורך לדבר על כך, מכיוון שהישויות-העל חושיות הינן הרבה מעל כל התכונות של החושים, ובצורתם האמתית לא מתגלות כבעלות איכויות חושיות כלל וכלל, משום שאיכויות אלו מניחות מראש קיומם של עיניים ואוזניים, אברים חושיים. בעולמות גבוהים יותר אנו לא תופסים בעזרת איברים חושיים אלא בעזרת איברים נפשיים.

רוצה אני לתאר את מה שיכול להתרחש בהקשר הזה על ידי השוואה ילדותית. נניח שאני מתאר בפניכם דבר מה, באופן מילולי. אחר כך אני חש שאני מוּנע להציג אותו בעזרת כמה משיכות קולמוס על הלוח, ועל ידי כך אני ממחיש לכם מה שתיארתי במילים. אף אחד מאתכם לא יחלום להתייחס לדיאגרמה כאל מציאות. כך גם לגבי הדבר אשר אנחנו מביעים את מה שאנו מתנסים בו באופן על חושי על ידי כך שאנו נותנים לו צורה וצבע ומטביעים בו חותמת של מילים המושאלות מעולם החושים. אלא שכאשר אנו עושים זאת אין אנו משתמשים באינטלקט הרגיל שלנו, אלא ביכולת גבוהה יותר של רגשות שבאופן הזה מתרגמות את העל-חושי למונחים חושיים. באופן הזה הנפש שלנו חיה בתוך עולמות בלתי נראים, למשל בעולמה של ישות קרישנה. חשה היא בצורך לתאר לעצמה את הישות זו. אך מה שהיא מתארת, אינה הישות עצמה אלא סוג של תרשים, דיאגרמה על-חושית. תרשימים אלו, אילוסטרציות על-חושיות אלו, ניתן לומר, הינן דימויים. חוסר ההבנה שעולה לעיתים קרובות מגיע לכך שאנו הופכים את הדברים שהעולמות הגבוהים של הנפש רושמים לפנינו למשהו חושני. על ידי פרשנות חושנית זו אנו מאבדים את המהות האמיתית שלהם. המהות לא מוכלת בתמונות אלו, אלא שדרכן היא חייבת להיות מורגשת, בתחילה באופן מעומעם, עד אשר אנו מתחילים לאט לאט לראותה.

בין יתר הדברים הזכרתי את הקומפוזיציה הדרמטית הנהדרת של הבהגוודגיטה. ניסיתי לתת מושג אודות הצורה של ארבעת הדיונים הראשונים. אימפולס דרמטי זה גובר מדיון אחד למשנהו ככל שאנו חודרים יותר ויותר לתוך העולם של המראה האוקולטי. מושג שלם אודות הצורה האומנותית של פואמה זאת מוצע כשמתבוננים אם קיימת או לא קיימת נקודה מרכזית, שיא להגברת העוצמה והרגשות. ישנם שמונה עשר דיונים, לכן אנו עשויים לחפש את השיא בתשיעי. למעשה בדיון התשיעי, שהינו בדיוק באמצע, קוראים אנו מילים מהממות אלו, “ועתה, לאחר שסיפרתי לך הכול, אצהיר בפניך אודות הסוד העמוק ביותר עבור הנפש האנושית”. אכן, אמירה מוזרה דומה שהינה אבסטרקטית, ועדיין בעלת משמעות עמוקה. לאחר מכן מגיעה המיסטריה העמוקה הזאת. “הבן אותי היטב. אני שרוי בכל היצורים, ובכל זאת אף אחד מהם אינו שרוי בי”.

באיזו דחיפות שואלים אנשים היום, “מהו השיפוט של חוכמה מיסטית אמיתית אודות כך וכך?” רוצים הם אמיתות מוחלטות, אבל למעשה אין כאלה. ישנן רק אמיתות שהינן טובות בהקשרים מסוימים, שהינן נכונות בנסיבות מסוימות ובתנאים מוגדרים. אז הם אכן נכונות. הצהרה זו, “אני שרוי בכל היצורים אבל הם אינם שרויים בתוכי”, אין לקחתה באופן אבסטרקטי, כהצהרה הנכונה באופן אבסולוטי. ועדיין נאמרה היא מתוך חוכמתו העמוקה של קרישנה בזמן שעמד הוא מול ארג’ונה, והייתה נכונה ומיידית, כשהיא מתייחסת אל זה שהינו היוצר של הישות הפנימית ביותר של האדם, של התודעה העצמית שלו.

כך, דרך התקרבות מופלאה אנו מגיעים לנקודה העיקרית בגיטה, לדיון התשיעי שבו נשפכו מילים אלו לתוכו של ארג’ונה. אז, בדיון האחד עשר, נכנס אלמנט אחר. לְמה עלינו לצפות כאן, בהבחיננו בצורה האומנותית של הפואמה והאמיתות הרוחניות העמוקות שהיא מכילה? אם נבחן את הדיונים התשיעי והעשירי, הנמצאים במרכז הפואמה, נבחין בדבר מה ראוי לציון – ישנו קושי מסוים בדמוי הרעיונות שמושגים בחלק זה של השיר, ובהחייאתם בתוך נפשותינו.

כאשר אתם מתחילים בדיונים הראשונים נפשכם נישאת על פני מגמת ההגברה הנמשכת של הרגשות והרעיונות. ראשית, הנושא הינו אלמוות. לאחר מכן אתם מתרוממים ומקבלים השראה מן המושגים המתעוררים דרך יוגה. במשך כל הזמן אפשר לומר, רגשותיכם נישאים על ידי דבר מה שבו יכולות הן להרגיש בבית. אם נלך רחוק יותר, הפואמה מעוררת אותנו בדרך נפלאה למושג של זה אשר עורר השראה לתקופה של מודעות עצמית. ההתלהבות שלנו מוצתת ככל שאנו מתקרבים לישות זו. כל הזמן הזה אנו חיים ברגשות מוגדרים ומוכרים. ואז מגיע שיא גבוה עוד יותר. נאמר לנו כיצד הנפש שלנו יכולה להיהפך לחופשיה מתמיד מהחיים הגופניים החיצוניים. אנו מובלים לרעיון, שהינו כה מוכר לאדם בהודו, כיצד הנפש יכולה לפרוש לתוך עצמה, מבחינה בחוסר פעולה שבפעולות של ההתנסויות הגופניות. הנפש יכולה להיהפך לגמרי שלמה, חופשיה מהדברים החיצוניים כאשר היא משיגה באופן הדרגתי את היוגה והופכת להיות אחת עם ברהמה. בדיונים שבאים לאחר מכן אנו רואים כיצד הוודאות הרגשית שלנו – הרגשות שיכולים עדיין להיזון מחיי היום-יום – נעלמת בהדרגה. ואז כאשר אנו מתקרבים לדיון התשיעי נדמה שנפשנו עולה לגבהים המסחררים של החוויות הבלתי ידועות. אם בדיונים התשיעי והעשירי הללו ננסה להסתפק ברעיונות הנובעים מחיי היום-יום שלנו, נכשל. כאשר אנו מגיעים לחלק הזה של השיר אנו חשים כאילו עמדנו על פסגת ההישג האנושי, הנולד ישירות מתוך מעמקי הרוח של החיים. אם נבין זאת, נצטרך להביא לזה דבר מה שהנפש שלנו בהתפתחותה אמורה להשיג על ידי מאמציה היא.

נפלא עד כמה מעודנת וללא טעות הינה הבהגוודגיטה במובן הזה. יכולים אנו להגיע רחוק עד לדיונים החמישי, שישי ושביעי על ידי פיתוח המושגים שניתנים לנו ממש בהתחלה, בדיון הראשון. בשני, מתעוררת נפשנו להכיר את הנוכחות של הנצחי בכל זרימה משתנה. לאחר מכן, כשהיא עוקבת אחרי כל מה שעובר לתוך מעמקיה של היוגה, מהשיר השלישי והלאה. לאחר מכן – הלך רוח חדש לגמרי מתחיל להופיע. בעוד הדיונים הראשונים הינם עדיין בעלי איכות אינטלקטואלית, מזכירים לנו לעיתים את אופן החשיבה של הפילוסופיה המערבית, דבר מה נכנס עתה שדורש יוגה, הלך רוח מתמסר, בכדי להבינו.

ככל שנמשיך לטהר את הלך רוח זה של התמסרות יותר ויותר, הנפש שלנו תתרומם בהערצה. היוגה של הדיונים הראשונים לא עוד נושאת אותנו. היא מפסיקה, והלך רוח נפשי שונה לגמרי נושא אותנו למרומי הדיונים התשיעי והעשירי משום שהמילים המדוברות כאן הינן לא יותר מאשר צליל יבש וחלול המהדהד באוזננו, אם מתקרבים אנו אליהם באופן אינטלקטואלי. אך אם אנו מתקרבים אליהן במסירות הם מקרינות חום לעברנו. זה המבין את הפואמה הנעלה הזו יכול להתחיל בהבנה אינטלקטואלית ובכך לפתוח את הדיונים הראשונים, אבל ככל שהשיר מתקדם לעבר הדיון התשיעי חייב להתעורר בו הלך רוח עמוק של מסירות. ואז המילים של קרישנה הדגול, תהיינה עבורו כמוסיקה נפלאה מצלצלת ומהדהדת בנפשו. זה שיגיע לשיר התשיעי עשוי להרגיש הלך רוח מתמסר זה, כדבר מה הדומה לחליצת נעליים לפני ההליכה על קרקע קדושה. שם הוא מרגיש שהוא חייב להתהלך ביראת כבוד. לאחר מכן מגיע הדיון האחד עשר. מה הדבר הבא שיכול לבוא, עתה כאשר הגענו לשיא של הלך הרוח המתמסר?

כאשר אדם מתרומם לפסגה שאליה הוביל קרישנה את ארג’ונה– גבהים שלא ניתן להגיע אליהם, אלא בעזרת מבט רוחני או התמסרות מלאת יראת כבוד – זה שנגלה לפניו אינו אלא הקדושה, חוסר הצורה, והעל-חושיות. העל חושי יכול אז להישפך לתוך אימגינציה. ואז כוח הנפש המרומם והמחוזק שאינו שייך לעולם של האינטלקט אלא לזה של הבחנה אימגינטיבית, יכול לגבש לכדי תמונות את זה שבמהותו הינו חסר דמות וצורה. דבר זה קורה בתחילתה של המחצית השנייה של השיר הנעלה – רוצה לומר, בסביבות הדיון האחד עשר. כאן לאחר הכנה נאותה, ישות הקרישנה שאליה הובל ארג’ונה צעד אחר צעד, עולה באוב באימגינציות של נפשו. כאן הוא המקום שבו ההוד של תיאור זה של פואמה מזרחית זו מופיע במלואו, כאשר קרישנה לבסוף מופיע בתמונה, באימגינציה.

יכולים אנו לומר באמת שחוויות כאלו, שרק כוח פנימי של נפש האדם יכול לעבור, לא תוארו בשום מקום אחר בדרך נהדרת שכזו, כל כך מלאת משמעות. עבור אלו שמסוגלים להכיר בזה, האימגינציה של קרישנה כפי שארג’ונה מתאר אותה עתה תהיה תמיד בעלת משמעות עמוקה. קרישנה מובילנו לעבר הדיון העשירי כישות מעוררת השראה. עתה נגלה לעינינו החסד הזוהר של המראה שנגלה בפני ארג’ונה. ארג’ונה הופך להיות המספר, והוא מתאר את האימגינציה שלו במילים כל כך נהדרות שחוששים אנו לשחזרן.

“ארג’ונה אמר: “אני רואה את האלים כולם בגופך, הו, אל, ואת הישויות נאספות למיניהן. את האל השליט ברהמה יושב על מושב הלוטוס, את החכמים כולם, ואת הנחשים האלוהיים. אני רואה אותך בכל מקום בדמות אין-גבול לה, אין מספר לזרועות, לקבות, לפיות ולעיניים אשר בה. אינני רואה בך לא סוף, לא אמצע ולא התחלה, הו אדון הכול, אשר היקום דמותך. אף כי קשה לחזות בך, אני רואה אותך ברור, בעל קסדה, חמוש באלה ובדיסקוס, בוהק לכל עבר. אין שיעור לזוהרך הנפוץ כאש וכשמש. אתה אינך כלה, תכלית הידע העליון. אתה הנך מקום המנוחה העליון של הכול. אתה הנך המגן הנצחי של הדהרמה. אני חושב – אתה הוא הפורושה הנצחי. אין ראשית, אמצע וסוף, אונך אין שיעור. אין מספר לזרועותיך, השמש והירח עיניך. כך אני רואה אותך, פיך כאש הקורבן אשר המנחות מוצעות לה. בזוהרך אתה מבעיר את היקום כולו. המרחב בין השמים והארץ מלא אך אותך, מכל העברים כולם. בראותם את נפלאות דמותך הזו, האיומה, חיל יאחז בשלושת העולמות, הו אדיר הנפש! המוני האלים, הם אכן נאספים אליך, מקצתם אומרים שבחך, חרדה תאחז בהם, בכפות צמודות. המוני החכמים הגדולים ואלו אשר השיגו שלמות אומרים תהילתך במזמורים וודיים בקראם הלל! הידד! הרודרים, האדיטים, הואסו, הסאדהיות, האלים, שני האשוינים, המרוטים והאבות, הגאנדהרווים, היקשים, האסורים, הסידהים – כל אלו מתבוננים בך בהשתוממות. הו, גיבור החיל! למארה דמותך האדירה, מרובת העיניים והפיות, מרובת הזרועות והרגלים, מרובות הקבות אשר שיניים רבות ונוראות לה, למראה הזה יאחזו חיל ורעד בעולם כולו, ובי. הו וישנו! בראותי אותך נוגע בשמים, בוהק בצבעים רבים, פיך פעור ועיניך עצומות ויוקדות, ליבי זע בקרבי. לא עוז לי ולא מרגוע. בראותי את פיותיך מרובי השיניים הנוראות, כאש החורבן הם אשר תשית את קץ העולם – תאבד דרכי ולא אמצא מחסה. הו שליט האלים! הוא משכן היקום! חסד אני מבקש! בנֵי דהריטראשטרה כולם, עם המוני המלכים שליטי הארץ, ובהישמה, דרונה, קרנה, בחירי המצביעים והלוחמים במחננו, הם ממהרים להיאסף אל פיותיך אשר שיניים מזרות אימה להם. יש מהם בין שינך וראשיהם ממועכים. כמו הנהרות השוצפים הזורמים אל הים, כן באים גיבורי העולם אל בערת פיותיך. כמו החרקים הנחפזים להיאסף אל האש הבוערת, אל כיליונם, כן נחפזים האנשים האלו לבוא אל פיותיך, אל כיליונם, הו וישנו! אתה מלקק את שפתיך ובולע את העולמות בפיותיך הבוערים כולם, מכל העברים! יקוד קרינתך שורף את היקום כולו, המלא בזהרך! כבודך, מי אתה? אמור נא לי זאת, הו אשר דמות איומה לו. משתחווה אני לפניך, הטוב באלים, ומבקש את חסדך. מהי תכליתך? אני מבקש להבין את כבודך, הו הקדמון.”[1]

זוהי האימגינציה שארג’ונה רואה כאשר נפשו מתעלה למרומים אלו שבהם אימגינציה של קרישנה אפשרית. אז אנו שומעים שקרישנה מתגלה לארג’ונה פעם נוספת כהשראה רבת עוצמה. במציאות היה זה כמו לא רק באוזניו הרוחניות של ארג’ונה, אלא הדהוד הנשמע על פני כל התקופות העומדות לבוא. בנקודה זו מתחילים אנו להבחין במעורפל מה באמת המשמעות כאשר אימפולס חדש ניתן עבור תקופה חדשה בהיסטוריה של העולם, ומתי המחבר של אימפולס זה מתגלה למבטו העל-חושי של ארג’ונה. אנו חשים זאת עם ארג’ונה. אנו מזכירים לעצמנו שהוא נמצא בלב המהומה של הקרב שבו אחים לדם עומדים אחד כנגד השני. אנו יודעים שקרישנה הוא זה שבו תלויה חדילתה של תקופת הראייה הרוחנית, יד ביד עם כל מה שהיה קדוש בה, ובו תלויה תחילתה של תקופה חדשה. כאשר אנו מהרהרים באימפולס של תקופה חדשה זו שהתחילה ברצח אחים, כאשר אנו מבינים כהלכה את האימפולס שכפה את דרכו על כל המושגים הרווחים והמנהגים של התקופה החולפת, או אז יש בידינו מושג נכון אודות הדברים שקרישנה חושף בפני ארג’ונה.

“האל המבורך אמר: אני הוא הזמן, מחריב העולמות האדיר. הופעתי כאן להביא כיליון על הנאספים כולם. הלוחמים האלו, הנכונים לקרב זה מול זה, גם בלעדיך לא ישרדו ימים רבים. לכן קום וזקוף קומתך! השג תהילה בניצחון על אויביך ושלוט בגיל בממלכה המשגשגת! כל אלו כבר נוספו – זה מעשה ידי לבד. היה אך כלי בידי, הו ארג’ונה. דרונה, בהישמה, ג’ידרטה, קרנה וגיבורים אחרים נהרגו כבר בידי. הילחם! הרוג בהם, אל תירא! אתה האיש אשר ינצח בקרב את מתחריו.”[2]

מילים אלו בוטאו לא על מנת להשמיע באוזני האנושות את הקול שאמור לדבר על הרג, אלא על מנת שישמע הקול המבשר להם על דבר מרכזי החייב להתפתח בתקופה הבאה, והנמצא בישותו של האדם, ולתוך מרכז זה רוכזו האימפולסים הגבוהים ביותר שאדם יוכל להכיר אותם בעתיד, ואין דבר באבולוציה של האדם שהאני האנושי לא קשור אליו. כאן מוצאים אנו בבהגוודגיטה דבר מה שמרומם אותנו וממקם אותנו באופקים של כל האבולוציה האנושית.

אם נניח להלכי הרוח המשתנים של פואמה ענקית זו להשפיע עלינו נשיג הרבה יותר מאשר משיגים אלו המנסים לקרוא אותה בעזרת דוקטרינות פדנטיות של פילוסופית היוגה או הסנקייה. אם רק נוכן לחוש במעומעם את הגבהים המהממים שאפשר להגיע אליהם דרך היוגה, נתחיל לאחוז במשמעותה וברוחה של אימגינציה ענקית כזו שניצבת כאן בפני ארג’ונה. אפילו כתמונה, נעלה ומלאת עוצמה היא כל כך, כך שיכולים אנו ליצור מושגים נעלים על הרוח היוצרת, שמושתלת בעולם דרך קרישנה. האימפולסים הגבוהים ביותר שיכולים לדבר לאדם היחיד, מדברים אל ארג’ונה דרך קרישנה. המקום הגבוה ביותר אליו אדם יכול להגביה עצמו על ידי שיעלה את הכוחות החיים בישותו עד המקסימום שלהם – זה הוא קרישנה. המקום הגבוה ביותר שאליו יכול הוא להמריא על ידי כך שיכשיר עצמו ויעבוד על עצמו בחוכמה – זהו קרישנה.

כאשר אנו חושבים על האבולוציה של האנושות על פני האדמה, ועוקבים אחריה כפי שאנו יכולים לעשות בעזרת האמצעים הניתנים, לדוגמא, במדע הרוח, כאשר בעזרת חוש זה אנו רואים את האדמה כמקום שאליו אדם הובא לראשונה לתודעת אני, דרך שלבים רבים ושונים, העוקבים אחד אחרי השני, והמתפתחים מתקופה לתקופה, כאשר כך אנו עוקבים אחרי מהלך האבולוציה דרך תקופות הזמן, או אז יכולים אנו להגיד לעצמנו שהנה כאן על פני האדמה נפשות אלו הושתלו. המקום הגבוה ביותר אליו יכולות הן להגיע הינו להפוך להיות נפשות חופשיות. חופשיים – לכך יהפכו בני האדם אם יפַתחו הם את כל הכוחות החיוביים שבם במלואם, כנפשות אינדיבידואליות. על מנת להפוך זאת לאפשרי פעל קרישנה, באופן לא ישיר וכמעט בלתי ניתן להבחנה בתחילה, ואחר כך באופן יותר מוגדר, ולבסוף באופן ישיר בתקופה זו שאנו מתארים אותה כאן. בכל האבולוציה הארצית לא ניתן למצוא שום ישות שיכלה לתת לנפש האנושית האינדיבידואלית, כה הרבה כפי שניתן לה על ידי קרישנה. אני אומר במפורש הנפש האינדיבידואלית משום – ואני אומר זאת בכוונה תחילה – שעל פני האדמה לא מתקיימות רק נפשות אנושיות אינדיבידואליות אלא גם האנושות. חישבו על כך בהקשר לכל מה שניסיתי לומר לכם על קרישנה, משום שעל פני האדמה ישנו מה שלא קשור ולא שייך לישות האינדיבידואלית בלבד. אני מדמה אדם שחש את האימפולסים הפנימיים לשפר את עצמו ככל שניתן לנפש האנושית. כך יכול להיות. במצב זה, כל אדם בנפרד ובעצמו יוכל להמשיך להתפתח ללא סוף. אבל ישנה האנושות. עבור פלנטת האדמה הזו ישנם עניינים שמחברים אותה לכל הקוסמוס. אנו יכולים להניח שכל נפש תפתח בעצמה את האימפולסים הגבוהים ביותר, לא מיד, אפילו לא עד זמננו אנו, אבל באחד הימים בעתיד בעזרת דחף קרישנה מגיע האימפולס לכל נפש אינדיבידואלית, כך שמהתקופה של התודעה העצמית והלאה, זרם של אבולוציה משותפת של האנושות יהיה חייב להתפצל. נפשות אינדיבידואליות התקדמו והתפתחו לנקודה גבוהה זו, אבל בנפרד, מפוזרות, מנותקות אחת מן השנייה. דרכיהן עלולות היו להיפרד יותר ויותר כאשר האימפולס של קרישנה עבד על כל אחד מהם. הקיום האנושי עשוי היה להתרומם במובן הזה שנפשות תהפוכנה עצמן לאינדיבידואליות, ותפרדנה עצמן מהזרם הרגיל, כשהן מפתחות את חייהם-העצמיים עד הקצה. בדרך זו הזמנים הקדומים יכלו היו להיראות לתוך העתיד כקרניים רבות מאוד הנובעות מכוח יחיד. כל אחת מקרניים אלו יכלה להצהיר על תהילתו של קרישנה הרחק לתוך האזורים הקוסמיים. זוהי הדרך שבה הלכה האנושות במאות השישית והשמינית לפני היווסדות הנצרות.

אז, מן הצד השני, דבר מה אחר הגיח. האימפולס של קרישנה מגיע לתוך הנפש האנושית כאשר ממעמקי ישותו הפנימית, הוא עובד, יוצר ומושך את כוחותיו יותר ויותר עד שיוכל להתרומם לאזורים שבהם יוכל לפגוש את קרישנה. אך משהו הגיע לעבר האנושות מהחוץ, דבר מה שהאדם לא יכול היה אף פעם להשיג בעזרת הכוחות החיים בתוכו. משהו רכן לעבר כל אינדיבידואל. כך הנפשות שהיו מבודדות ונפרדות פגשו את אותה ישות שירדה למטה מן היקום הקוסמי לתוך התקופה של התודעה העצמית מן החוץ. הוא הגיע בדרך כזו שהייתה שייכת לכל האנושות כולה. לכל האדמה. אימפולס חיצוני זה הגיע מן הצד הנגדי. היה זה הכריסטוס.

למרות שהדבר נראה אבסטרקטי במידת מה לגבי ההווה, אנו רואים כיצד אינדיבידואליזציה הולכת וגוברת הוכנה והובאה לאנושות, וכיצד הנפשות שברשותם היה האימפולס להפוך עצמם אינדיבידואלים יותר ויותר, נפגשו באימפולס של הכריסטוס, המוביל אותם פעם נוספת ביחד לתוך אנושות משותפת. הדבר שעליו ניסיתי להצביע הינו תיאור מקדים של שני אימפולסים שבאו מהכריסטוס ומקרישנה. תיארתי כיצד שני האימפולסים חברו יחדיו בתקופה של נקודת האמצע של האבולוציה, למרות שהם הגיעו מכיוונים אחרים לחלוטין. אנחנו יכולים לטעות לחלוטין אם נבלבל בין שתי התגלויות אלו. את שפיתחתי היום באופן כללי למדי ניגע בו באופן קונקרטי יותר בהרצאות הבאות. אבל רוצה אני לסיים היום עם כמה מילים שיכולות לסכם בפשטות את העובדה ששני האימפולסים הינם, באמת, החשובים ביותר באבולוציה האנושית.

אם נתבונן לאחור לעבר כל מה שהתרחש בין המאה העשירית לפני כריסטוס והמאה העשירית לאחר מכן, נוכל לומר שהאימפולס של קרישנה זרם לתוך היקום עבור כל נפש אנושית אינדיבידואלית, ואילו אימפולס כריסטוס הגיע לאדמה עבור כל האנושות.

שימו לב, כל אלו שיכולים לחשוב באופן ספציפי, “האנושות כולה” לא מציינת דבר מה שהינו רק סך כל הנפשות האינדיבידואליות.

———————————————————-

  1. הבהגוודגיטה תרגם מסנסקריט מבוא וביאור: איתמר תאודור הוצאת כרמל תשס”ב 2002 עמוד 125
  2. שם, עמוד 126

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *