המקור העל-חושי של האמנויות

המקור העל-חושי של האמנויות

רודולף שטיינר

דורנאך, 12 לספטמבר, 1920 GA271

תרגמה מאנגלית: מרים פטרי

תיקונים ועריכה: דניאל זהבי. דליה דיימל

ההרצאה מופיעה בספר: האדריכלות ומשימתן של האמנויות – יצא בהוצאת חירות –  ראו כאן

על מנת לעמוד בדרישות של האבולוציה, על האנושות להגיע להרחבת התודעה בכל תחומי החיים. בני האדם כיום מייחסים את מעשיהם ואת פעולותיהם רק לאירועים המתרחשים בין הלידה למוות. מעסיק אותנו רק מה שקורה בין הלידה למוות. אולם כדי שחיינו ישובו להיות בריאים, יהיה הכרחי שנתעניין באופן אקטיבי לא רק בתקופת חיים זו בלבד, שאותה אנו מבלים בכל מקרה בנסיבות ייחודיות למדי. חיינו כוללים לא רק את מי שאנחנו ואת מה שאנו עושים בין הלידה למוות, אלא גם את מי שאנחנו ואת מה שאנו עושים בין המוות ללידה החדשה. בעידן המטריאליסטי הנוכחי, לרוב איננו מודעים להשפעת החיים שהיו לנו בין המוות ללידה החדשה, מלפני החיים הנוכחיים שהגענו אליהם דרך התעברות ולידה. באופן דומה, איננו מודעים לאופן בו הדברים שקורים במשך חיינו הנוכחיים בגוף פיזי מצביעים לחיים שיהיו לנו לאחר המוות. היום נתייחס למספר דברים שמראים איך תחומים מסוימים בתרבות יזכו לקשר חדש לחלוטין עם החיים השלמים של האדם, באמצעות העובדה שהתודעה האנושית חייבת להתרחב, ואכן תתרחב, כדי לכלול גם את חיינו בעולמות העל-חושיים.

אני מאמין שעשויה להתעורר בנו שאלה מסוימת אם אנו מתבוננים בכל הטווח של חיי האמנות שלנו. היום, נתייחס לחיים העל-חושיים מנקודת מבט זו. זה יוביל אותנו למשהו שנוכל להשתמש בו היטב מאוחר יותר, כאשר נפנה את תשומת ליבנו לחיי החברה.

האמנויות היפות המוכרות כוללות פיסול, אדריכלות, ציור, שירה, ומוזיקה. על בסיס החיים והידע האנתרופוסופיים, אנו נמצאים בתהליך של הוספת אמנות האוריתמיה לאמנויות אלה. השאלה שדיברתי עליה, השאלה שעשויה להתעורר בנו לגבי חיי האמנות שלנו היא: "מהי הסיבה החיובית האמיתית שבגללה אנו מכניסים את האמנות לחיינו?" רק בעידן המטריאליסטי שלנו הגענו לכך שהאמנות עוסקת במציאות המידית של החיים בין הלידה למוות. אך כמובן בעידן מטריאליסטי זה שכחנו את המקור העל-חושי של האמנות, כך שמטרתנו כעת היא, פחות או יותר, להעתיק את מה שהחושים שלנו קולטים בחוץ, בטבע. אולם אלה שיש להם רגש עמוק יותר לטבע מצד אחד, ולאמנות מצד שני, בוודאי אינם יכולים להסכים עם גישה נטורליסטית זו, עם כך שהאמנות תעתיק את הטבע. כי עלינו לפקפק שוב ושוב בכך שצייר הנופים אפילו המוכשר ביותר, למשל, מסוגל באיזושהי דרך להעלות על הבד שלו את היופי של נוף טבעי. גם מול ציור נוף נטורליסטי טוב ביותר, כל מי שיש לו טעם טוב בוודאי ירגיש את מה שתיארתי בפרולוג לדרמת המיסתורין הראשונה שלי, שער ההתקדשות ששום העתק של הטבע לא יוכל להשתוות אי פעם לטבע עצמו. באופן בלתי נמנע, אנשים בעלי רגש עדין, ימצאו משהו דוחה בנטורליזם. הם יראו שיש הצדקה אך ורק לאותו היבט של האמנות שמתעלה איכשהו מעל הטבע, ומנסה, לפחות באופן בו מוצג הנושא, להביא משהו אחר ממה שהטבע עצמו יכול להציג בפנינו. אך כיצד אנחנו בני האדם בכלל מגיעים לכך שניצור אמנות? מדוע אנו מתעלים על הטבע בפיסול או בשירה?

אם אנו מפתחים חוש לקשר ההדדי בין כל הדברים, נראה שבפיסול, למשל, אמנים עובדים כדי ללכוד את צורת האדם באופן מיוחד מאוד. דרך האופן בו הם מעצבים את הצורה, הם מנסים לתת ביטוי למה שאנושי. נראה שהפסלים שלהם פשוט אינם מסוגלים לגלם את הצורה הטבעית של האדם כפי שהוא עומד בפניהם, חדור בנפש, בנשימה ובחום החיים, ובכל מה שאנו רואים בישות האדם בנוסף לצורה עצמה. אבל אני מאמין שהאמנים שיוצרים פסלים של דמויות אנושיות ישיגו בהדרגה הלך נפש נעלה ומיוחד מאוד. אין לי כל ספק שהפסלים היוונים ניחנו בהלך נפש זה. הוא פשוט אבד בעידן הנטורליסטי שלנו.

נראה לי שלַּפַּסָּל העובד על דמות אדם יש הרגשה שונה לגמרי כאשר הוא מעצב את הראש מאשר כשהוא עובד על שאר הגוף. בעבודת הפסל, שני הדברים הללו – העבודה על הראש והעבודה על שאר הגוף – אינם דומים כלל. במילים קיצוניות, אוכל לומר שבעבודה על הראש של האדם, לאמנים יש את ההרגשה שהחומר שואב אותם פנימה כאילו שהוא מנסה לספוג אותם, בעוד שבפיסול של שאר הגוף, יש להם את ההרגשה שהם נדחפים פנימה לתוך החומר מבחוץ, שהם לוחצים על החומר בכל מקום ללא צידוק. יש להם את ההרגשה שהם מעצבים את צורות הגוף מבחוץ, שהם עובדים מבחוץ פנימה, בעוד שבעבודה על הראש הם מרגישים שהם עובדים מבפנים החוצה.

נדמה לי שההרגשה הזו היא מיוחדת לפיסול. האמנים היוונים בוודאי עדיין חוו אותה, והיא נאבדה רק כעת בעידן הנטורליסטי שלנו, כשאנו השתעבדנו למודל. אם אנו מתכווננים לעל-חושי כשאנו רוצים לפסל את הצורה האנושית, עלינו לתהות מהיכן באה הרגשה כזו.

כל זה קשור לשאלות עמוקות הרבה יותר, אך לפני שנמשיך, הייתי רוצה לציין עוד משהו. חישבו על ההרגשה החזקה של פנימיות מסוימת שיש לנו כשאנו חווים פיסול ואדריכלות, למרות העובדה שנראה כאילו הם מעוצבים מבחוץ מחומרים חיצוניים. באדריכלות יש לנו חוויה פנימית של דינמיקה, באופן בו עמוד תומך בקורה או מוביל לתוך צורת הכותרת שלו. יש לנו חוויה פנימית של צורה חיצונית. ובמקרה של הפיסול, החוויה שלנו דומה.

אך אין זה קורה במוזיקה, ובמיוחד בשירה. בפרוזה, אנו עוד מצליחים לשמור על המילים בגרון, אבל בשירה נראה לי לגמרי ברור – אביע זאת שוב באופן די קיצוני – שהמילים, המסודרות במשקל ימבי או טרוכאי ובחרוזים, מרקיעות, כך שעלינו לרוץ אחריהן. הן מאכלסות את האטמוספירה סביבנו יותר מאשר את זו שבתוכנו. אנו חווים את השירה באופן חיצוני הרבה יותר מאשר את האדריכלות או את הפיסול, למשל. וכנראה אותו הדבר נכון גם לגבי המוזיקה אם אנו מנסים להרגיש אותה. הטונים המוזיקליים מחיים את כל הסביבה שלנו. אנו שוכחים ממרחב ומזמן, או לפחות ממרחב, ומורמים למעלה מתוך עצמנו בחוויה מוסרית. אין לנו דחף לרוץ אחרי הדמויות שאנו יוצרים, כמו במקרה של השירה, אלא יש לנו את ההרגשה שעלינו לשחות החוצה לתוך אלמנט לא מוגדר המשתרע לכל עבר, ושבתהליך זה אנו עצמנו מתמוססים.

אתם רואים שאנו מתחילים להבחין בגווני רגש מסוימים בקשר למהותה של האמנות. רגשות אלה ספציפיים מאוד באופיים. אני מאמין שאנשים בעלי רגישות מעודנת לאמנות יכולים להעריך את מה שתיארתי כאן. אך אין זה קורה בכלל כאשר אנו מתבוננים בגביש או באיזה מינרל אחר מהטבע, למשל, או בצמח או בבעל חיים, או אפילו באדם פיזי ממשי. הרגשות והתחושות שלנו לגבי התחום החיצוני של הטבע הפיזי, כפי שהוא נתפס באמצעות החושים שלנו, הם שונים לגמרי מהתחושות והרגשות העולים כאשר אנו חווים סוגים שונים של אמנות.

את הידע העל-חושי ניתן לתאר כטרנספורמציה של הידע המופשט הרגיל לידע שרואה, לידע המצביע לידע חווייתי. אין זה מתקבל על הדעת לדרוש את אותו סוג של הוכחה הגיונית, דקדקנית, צרת אופקים לגבי התופעות בעולמות הגבוהים כמו שרצוי לדרוש בתחומים הפחות מעודנים של המדעים, במתמטיקה וכו'. אם אתה חי את דרכך אל תוך הרגשות העולים כשאתה נכנס לספרה של האמנות, אתה מגיע בהדרגה למצבי נפש פנימיים מיוחדים. עולים מצבי נפש עדינים ספציפיים אם אתה באמת חווה בתוכך את פעולת הדינמיקה והמכניקה באדריכלות או בצורות המעוגלות של פיסול. חיי הרגש הפנימיים שלך הולכים במסלול מיוחד. ככל שאתה מתקדם בו, אתה פוגש בחוויה נפשית הדומה מאוד לזיכרון. אם אתה חווה היזכרות או זיכרון, אתה שם לב עד כמה התחושה הפנימית שלך של האדריכלות והפיסול דומה לתהליך הפנימי של היזכרות, למרות שההיזכרות מתרחשת ברובד גבוה יותר. במילים אחרות, באמצעות הרגש שלך לאדריכלות ולפיסול, אתה מתקרב בהדרגה לחוויה הנפשית המוכרת בחקירה רוחית כהיזכרות של המצב מלפני הלידה. למעשה, האופן בו אתה חי בקשר עם הקוסמוס כולו בין המוות ללידה חדשה – כשאתה מרגיש את עצמך נע כרוח-נפש או כנפש-רוח בכיוונים שחוצים את המסלולים של ישויות מסוימות ושומרים על איזון עם ישויות אחרות – חוויות כאלה זכורות לעת עתה בתת-מודע, וזה מה שמשחזרים האדריכלות והפיסול.

ואם אנו חווים את המצב המיוחד הזה בפיסול ובאדריכלות, ועושים זאת בנוכחות פנימית, אז אנו מגלים שהמטרה האמיתית שלנו בפיסול ובאדריכלות היא לעורר איכשהו, בעולם הפיזי של החושים, את החוויה שהייתה לנו בעולם הרוח לפני ההתעברות והלידה. אם איננו בונים בתים על פי עקרונות תועלתניים בלבד, אלא בונים אותם יפים מבחינה ארכיטקטונית, אנו מעצבים את המידות הדינמיות שלהם כפי שהן עולות מזיכרונותינו על החוויות שהיו לנו בתקופה בין המוות והלידה החדשה – חוויות של איזון ושל צורות שנעות באופן ריתמי.

כך אנו מגלים כיצד למעשה הגיעו בני האדם לפתח את האדריכלות והפיסול כצורות של אמנות. החוויות שלנו בין המוות ללידה החדשה ריחפו בנפש שלנו. רצינו איכשהו להוציא אותן ולהעמיד אותן לפנינו בצורה שניתן יהיה לראות אותן, וכך יצרנו את האדריכלות ואת הפיסול. את העובדה שהאנושות הולידה את האדריכלות ואת הפיסול במהלך האבולוציה של התרבות ניתן לייחס בעיקר לכך שהחיים בין המוות והלידה החדשה ממשיכים לפעול, ושבתוכנו אנו רוצים שזה יהיה כך. כשם שהעכביש טווה, כך בני האדם רוצים להביא לעולם את החוויה שלהם בין המוות ללידה החדשה ולתת לה צורה. החוויות מלפני הלידה מועברים אל תוך עולם החושים הפיזיים. מה שאנו רואים כשאנו מתבוננים בעבודות האמנות שהאנושות יצרה באדריכלות ובפיסול אינו אלא התגלמות של הזיכרונות הלא מודעים מחיינו בין המוות ללידה החדשה.

כעת יש לנו תשובה מציאותית לשאלה מדוע בני האדם יוצרים אמנות. אילו לא היינו ישויות על-חושיות שנכנסות לחיים האלה דרך התעברות ולידה, בוודאי לא היינו עוסקים לא בפיסול ולא באדריכלות.

ואנו יודעים איזה קשרים מיוחדים קיימים בין שני גלגולים – או שלושה גלגולים – רצופים על כדור הארץ. בכוחות המעצבים שלו, מה שכעת מהווה את הראש שלך הוא טרנספורמציה של הגוף – לא כולל הראש – שהיה לך בגלגול הקודם, בעוד שמה שכעת הינו הגוף שלך יעבור טרנספורמציה ויהפוך לראשך בגלגול הבא. אך לראש האנושי יש משמעות שונה לחלוטין: הראש עתיק. הוא הגוף הקודם שעבר טרנספורמציה. הכוחות שאדם חווה בין מותו האחרון ללידתו הנוכחית עיצבו את הצורה החיצונית של ראשו, אבל הגוף נושא את הכוחות שנרקמים כעת וילבשו צורה בגלגול הבא.

זו הסיבה שבגללה פסלים חווים רגשות שונים לגבי הראש מאשר לגבי שאר הגוף. במקרה של הראש, הם מרגישים כאילו שהוא מנסה למשוך אותם לתוכו פנימה מפני שהוא עוצב מתוך הגלגול הקודם על ידי כוחות שהוטמעו בצורתו הנוכחית. במקרה של הגוף, פסלים מרגישים יותר שהיו רוצים להיכנס לתוכו בזמן שהם מפסלים אותו, מפני שהגוף מכיל את הכוחות הרוחיים שמובילים מעבר למוות לתוך הגלגול הבא. פסלים מרגישים בצורה חדה במיוחד את ההבדל הרדיקאלי בין מה ששייך בצורת האדם לעבר ומה ששייך לעתיד. אמנות הפיסול מביעה את הכוחות המעצבים של הגוף הפיזי ואת האופן בו הם עוברים מגלגול אחד לשני. מצד שני, מה שנמצא יותר עמוק פנימה – בגוף האתרי, הנושא את האיזון ואת הכוחות הדינמיים שלנו – מוצא ביטוי יותר חזק באמנות האדריכלות.

כך שאתם מבינים, בלתי אפשרי לתפוס את חיי האדם בשלמותם ללא התבוננות בחיים העל-חושיים. כלומר מבלי לענות באופן רציני לשאלה איך הגענו לכך שפיתחנו אדריכלות ופיסול. חוסר הנכונות של אנשים להסתכל על העולם העל-חושי נובע מהעובדה שהם אינם מנסים להסתכל גם על הדברים של העולם הזה בצורה הנכונה.

באופן כללי, מהו היחס של האנשים כלפי האמנויות שמגלות עולם רוחי? למעשה הוא דומה מאוד לזה של כלב כלפי הדיבור האנושי. הכלב שומע דיבור אנושי ומן הסתם מניח שהוא שומע נביחה. אלא אם כן מדובר בחיית קרקס, כמו זו שעוררה הרבה מאוד התעניינות לפני כמה זמן בקרב אנשים שמתעסקים בטריקים חסרי תועלת כאלה, הוא לא מבין את המשמעות הקיימת בצלילים. זהו היחס של בני האדם כלפי האמנויות, שמדברות באמת על העולם העל-חושי שחווינו פעם. אנו לא רואים בהן את מה שהן באמת מגלות.

ניקח למשל את השירה. השירה מופיעה באופן ברור עבור אלה שיכולים באמת להרגיש אותה, למרות שיש לזכור – אני מביא כאן את מה שליכטנברג אמר במילים אחרות – שתשעים ותשעה אחוזים מהשירה הנכתבת היום אינה הכרחית לאושר של בני האדם בכדור הארץ שלנו ואינה באמת אמנות. האמנות האמיתית של שירה נובעת מתוך הישות האנושית השלמה. ומה עושה השירה? היא איננה מסתפקת בהיותה פרוזה, אלא מעצבת אותה דרך שימוש במשקל ואפיונים נוספים. השירה עושה משהו שאנשים פרוזאיים רגילים חושבים שהוא מיותר בחייהם – היא מוסיפה צורה למשהו שהיה מעביר את המשמעות גם ללא הצורה. אם תקשיבו להקראה אמנותית באמת של שירה, ותתחילו לחוש מה המשורר יצר מתוך התוכן של הפרוזה, תגלו שוב את האופי המיוחד של תחושה זו. איננו יכולים לחוות כשירה אך ורק את התוכן של השירה, את התוכן של הפרוזה. מה שאנו חווים כשירה הוא האופן בו המילים נסחפות במקצב ימבי, טרוכאי או אנפסט, והצלילים חוזרים במצלול, בחרוז צלילי, או בצורות שונות של חרוזים. אנו חווים דברים רבים באופן בו התוכן הפרוזאי קיבל צורה. את זה חייבים להוציא באמנות הדקלום. אך כיום, כאשר אנשים מדקלמים שירה באופן כזה שהם מדגישים את התוכן הפרוזאי בלבד, עמוק כפי שהוא יהיה, הם חושבים שהם אמנים!

עכשיו אם אתם יכולים באמת להתבונן בגוון המיוחד הזה של רגש שמהווה את הרגש שלכם לשירה, תוכלו לומר שהוא אכן מגיע מעבר לרגש הרגיל, מפני שלהבדיל מהרגש הרגיל, העיצוב הפואטי של הדברים איננו צמוד למה שקיים בעולם החושים. ציינתי זאת מקודם, כשציינתי שכאשר המילים מקבלות צורה פואטית, הן שוכנות יותר באטמוספירה סביבו, או שאנו רוצים לרוץ ולצאת מתוך עצמנו כדי לחוות באמת את מילות המשורר.

זה קורה מפני שבשירה אנו נותנים צורה למשהו שלא ניתן לחוות בין הלידה למוות. אנו נותנים צורה למשהו ששייך לנפש, משהו שאנו יכולים להסתדר בלעדיו אם אנו רוצים לחיות רק בין הלידה למוות. קל לחיות את כל חייך עם תוכן פרוזאי בלבד. אך מדוע אנו מרגישים את הצורך להוסיף מקצב, חריזה, מצלול ומשקל לתוכן פרוזאי יבש זה? מפני שיש בנו יותר ממה שאנו זקוקים לו כדי להסתדר בחיינו עד למוות, ואנו רוצים להעניק צורה לעודף זה בעוד אנו בחיים. כך אנו מקדימים את החיים שיבואו לאחר המוות. מפני שאנו כבר נושאים בתוכנו את מה שיבוא לאחר המוות, אנו מרגישים את הדחף לא רק לדבר, אלא לדבר בצורה פואטית. לכן, כשם שהפיסול והאדריכלות קשורים לחיים שלפני הלידה, לכוחות אותם אנו נושאים בתוכנו מהחיים הקדם-ארציים, כך השירה קשורה לחיים שלאחר המוות, עם הכוחות שכבר נוכחים בתוכנו עבור חיינו לאחר המוות.

האני, כפי שהוא חי את החיים האלה בין הלידה למוות ולאחר מכן הוא עובר דרך שער המוות וממשיך לחיות, הוא בעיקר זה שכבר נושא בתוכו את הכוחות שנותנים ביטוי לאמנות השירה. והגוף האסטרלי, שכבר חי כאן בעולם הצלילים, הוא זה שמעצב את עולם הצלילים למוזיקה ולהרמוניה, שאותן איננו מוצאים בחיים בעולם הפיזי החיצוני. הגוף האסטרלי כבר מכיל בתוכו את מה שהוא יחווה לאחר המוות. אתם יודעים שהגוף האסטרלי שאותו אנו נושאים בתוכנו ממשיך לחיות רק למשך תקופה מסוימת לאחר המוות, עד שאנו נפרדים ממנו. עם זאת, הגוף האסטרלי מכיל את האלמנט הממשי של המוזיקה. הוא מכיל אותו באופן בו הוא חווה מוזיקה באלמנט בו הוא חי, באוויר, בין הלידה למוות. אנו זקוקים לאוויר כדי שיהיה לנו אמצעי כדי לחוות מוזיקה.

לאחר המוות, כשאנו מגיעים לזמן בו אנו נפרדים מהגוף האסטרלי, אנו נפרדים גם מכל הדברים בעלי הטבע המוזיקלי שמזכירים לנו את חיינו הארציים. אך באותו רגע קוסמי, המוזיקה הופכת למוזיקה של הספרות. אנו נעשים עצמאיים ממה שקודם חווינו כמוזיקה באמצעות האוויר. אנו מתרוממים וחיים את דרכנו אל תוך המוזיקה של הספרות שם למעלה. ההשתקפות של מוזיקה נעלה זו עושה את דרכה אל תוך אלמנט האוויר. היא מתעבה למה שאנו חווים כמוזיקה ארצית. אנו מטביעים אותה בגוף האסטרלי, במה שאנו מעצבים וחווים מחדש כל עוד יש לנו גוף אסטרלי. לאחר המוות, כשאנו נפרדים מהגוף האסטרלי, החוויה המוזיקלית בנו – אם תסלחו לי על הביטוי הבנאלי – הופכת למוזיקה של הספרות. במוזיקה ובשירה אנו חווים מראש את מה שעולמנו וקיומנו יהיו לאחר המוות. אנו חווים את העולם העל-חושי בשני כיוונים. כך מופיעים בפנינו ארבע צורות אלה של אמנות.

ומה לגבי הציור? ישנו עולם רוח אחר המשתרע מאחורי עולם החושים שלנו. פיזיקאים או ביולוגים בעלי השקפה מטריאליסטית גרידא מדברים על אטומים ומולקולות הנמצאים מאחורי עולם החושים. אך אלה אינם אטומים ומולקולות, אלא ישויות רוחיות. זהו עולם רוח, עולם דרכו אנו עוברים בין ההירדמות ליקיצה. עולם זה, שאותו אנו מביאים איתנו מתוך השינה, הוא זה שלמעשה נותן לנו השראה כאשר אנו מציירים, ומה שמאפשר לנו לצייר על בד או על קירות את עולם הרוח שמקיף אותנו במרחב. מסיבה זו, עלינו לוודא בתשומת לב שאנו מציירים מתוך הצבע ולא מתוך הקו, מפני שהקו הוא שקר בציור. הקו תמיד שייך לזיכרון של החיים לפני הלידה. כדי לצייר במצב תודעה שהתרחב אל תוך עולם הרוח, עלינו לצייר את מה שבא מתוך הצבע. ואנו יודעים שהצבע נחווה בעולם האסטרלי. כאשר אנו נכנסים לעולם שאנו עוברים דרכו בזמן בין ההירדמות ליקיצה, אנו חווים אלמנט זה של צבע. וכאשר אנו רוצים ליצור הרמוניות של צבע ולמרוח צבע על הבד, מה שמוביל אותנו הוא החוויה של לדחוף אל תוך הגוף הפיזי שמתעורר את מה שעברנו בין ההירדמות ליקיצה, כשאנו מאפשרים למה שעברנו תוך כדי השינה לזרום אל תוך הגוף הפיזי שלנו שמתעורר. זה מה שאנו מנסים לצייר על הבד שלנו.

גם כאן, מה שמופיע בציור הוא התיאור של משהו על-חושי. כך בכל מקרה האמנויות מצביעות אל העל-חושי. עבור כל מי שיש לו חוש מתאים לכך, הציור הופך להיות התגלות של עולם הרוח הגובל בעולם הפיזי בחלל וחודר לתוכנו מהחלל. זה העולם בו אנו מוצאים את עצמנו בין ההירדמות ליקיצה. הפיסול והאדריכלות מעידים על עולם הרוח בו חיינו בין המוות ללידה החדשה, המוזיקה והשירה מעידות על האופן בו נעבור דרך החיים שלאחר המוות. כך הקיום שלנו בעולם הרוח עושה את דרכו אל תוך חיינו הפיזיים הארציים הרגילים.

אם אנו בעלי השקפה צרה לגבי האמנויות שאותן אנו יוצרים במשך חיינו, ורואים אותן כקשורות אך ורק לתקופה בין הלידה למוות, אנו למעשה שוללים כל משמעות מהיצירה האמנותית. כי משמעות היצירתיות האמנותית היא הנשיאה של עולמות הרוח העל-חושיים אל תוך העולם הפיזי של החושים. אנו מביאים את האדריכלות, הפיסול, הציור, המוזיקה והשירה לתוך עולם החוויה הפיזית פשוט מפני שאנו חשים את הלחץ של מה שאנו נושאים בתוכנו מהקיום הקדם-ארצי, מפני שכאשר אנו מתעוררים אנו חשים את הלחץ של מה שאנו נושאים בתוכנו כתוצאה מחיינו הרוחיים בזמן השינה, ומפני שאנו חשים את הלחץ של משהו שכבר נמצא בתוכנו שיעצב אותנו לאחר המוות. העובדה שאנשים בדרך כלל אינם מדברים על העולמות העל-חושיים נובעת פשוט מכך שהם אינם מבינים גם את עולם החושים. ומעל הכול, הם אינם מבינים משהו שפעם היה ידוע בתרבות הרוחנית של האנושות לפני שהוא אבד והפך לתופעה חיצונית – האמנות.

אם אנו לומדים להבין את האמנות, היא הופכת להיות הוכחה אמיתית לאלמותיות האנושית ולחיים לפני הלידה. לזה אנו זקוקים כדי להרחיב את תודעתנו מעבר לאופק של הלידה והמוות, כך שנוכל לקשור את מה שיש לנו במשך החיים הפיזיים הארציים לחיים שמעבר למימד הפיזי.

אם אנו עובדים באופן יצירתי מתוך ידע כמו זה של מדע הרוח האנתרופוסופי, אשר שואף להבין את העולם הרוחי ולקבל אותו אל תוך רעיונותינו ומחשבותינו, אל תוך רגשותינו, קליטותינו ורצוננו, הדבר יכין את הקרקע לאמנות שמהווה סינתזה מסוימת למה שבא טרם הלידה ומה שבא לאחר המוות.

נחשוב על אמנות האוריתמיה, שבה אנו מביאים את האורגניזם האנושי עצמו לידי תנועה. מה בדיוק אנו מביאים לידי תנועה? אנו מביאים לידי תנועה את האורגניזם האנושי. אנו מניעים את הגפיים. הגפיים, יותר מאשר כל חלק אחר של הגוף, הם אלה שעוברים לתוך החיים של הגלגול הבא. הם מצביעים אל העתיד, למה שבא לאחר המוות. אבל כיצד אנו מעצבים את תנועות הגפיים באוריתמיה? במישור החושי ובמישור העל-חושי, אנו בוחנים איך הגרון וכל איברי הדיבור באו מהחיים הקודמים ועוצבו על ידי היכולות האינטלקטואליות של הראש והיכולות הרגשיות של החזה. אנו מחברים ישירות את מה שמקדים ללידה עם מה שבא לאחר המוות. במובן מסוים, אנו לוקחים מהחיים הארציים רק את הסביבה הפיזית, הישות האנושית הממשית שהיא הכלי או המכשיר לאוריתמיה. אך אנו מאפשרים לישות אנושית זו לגלות את מה שאנו לומדים בתוכנו, מה שכבר הוכן בתוכנו כתוצאה מחיים קודמים. אנו מעבירים זאת לגפיים, שהם אותו חלק בנו שבו מעוצבים מראש החיים לאחר המוות. האוריתמיה מעצבת ומניעה את האורגניזם האנושי באופן כזה שמביא הוכחה חיצונית ישירה להשתתפותנו בעולם העל-חושי. כאשר אנשים מתרגלים אוריתמיה, אנו מחברים אותם ישירות אל העולם העל-חושי.

בכל מקום בו האמנות מתפתחת על היסודות של גישה אמנותית אמיתית, היא מעידה על הקשר שלנו עם העולמות העל-חושיים. ואם בעידן שלנו, אנו בני האדם נקראים לקחת את האלים אל תוך כוחות הנפש שלנו, כביכול, כך שאיננו עוד מחכים באמונה לכך שהאלים יתנו לנו דבר זה או אחר, אלא במקום זאת אנו מנסים לנקוט בפעולה כאילו שהאלים חיים ברצון האקטיבי שלנו, אז באמת הגיע הזמן, לו רק האנושות תהיה מוכנה לחוות אותו, שעלינו לעשות צעד מהאמנויות החיצוניות, האובייקטיביות, כביכול, לצורת אמנות שתלבש בעתיד ממדים וצורות שונות לגמרי, צורת אמנות המתארת ישירות את העולם העל-חושי. איך זה יכול להיות אחרת? מדע הרוח עצמו רוצה להציג את העל-חושי באופן ישיר, כך שהוא חייב להשתמש במשאבים שלו כדי ליצור אמנות מסוג זה.

מבחינת היישומים החינוכיים, אנשים שמתחנכים בהתאם לעקרונות אלה, יגלו בהדרגה שלגמרי טבעי להאמין בישויות על-חושיות, כי הם מניעים את ידיהם, זרועותיהם, ורגליהם באופן כזה שכוחות העולם העל-חושי פעילים בהם. הנפש של האדם, הנפש העל-חושית, היא זו שמתחילה לנוע באוריתמיה. הביטוי החי של העל-חושי הוא זה שיוצא לאור בתנועות של האוריתמיה.

כול מה שמדע הרוח מביא לנו נמצא בהרמוניה פנימית עם עצמו. מצד אחד הוא מביא לנו את הדברים הללו כדי שנרכוש הבנה עמוקה ועוצמתית יותר של החיים שלנו, כדי שנלמד להפנות את מבטנו להוכחה החיה של מציאות הקיום לפני הלידה ולאחר המוות. מצד שני, הוא מכניס את האלמנט העל-חושי שלנו לתוך הרצון שלנו.

זוהי האחדות הפנימית שעומדת ביסוד השאיפה המדעית-רוחית האנתרופוסופית. זו הדרך בה מדע הרוח ירחיב את התודעה האנושית. לא עוד יתאפשר לאנשים לפלס את דרכם בעולם כמו בעידן המטריאליזם, כשהם יכלו להתבונן רק במה שמתרחש בין הלידה למוות. למרות שהם אולי מאמינים במשהו נוסף, שמבטיח אושר עילאי וגאולה, הם אינם מסוגלים ליצור כל מושג לגבי ה"משהו נוסף" הזה. הם מסוגלים רק להקשיב לדרשות רגשניות אודותיו. אך למעשה הדבר ריק מתוכן. באמצעות מדע הרוח, בני אדם מיועדים לקבל שוב תוכן אמיתי מעולם הרוח. אנו מיועדים לזכות בשחרור מהחיים המלאים באבסטרקציות, מהחיים שמסרבים להתקדם מעבר לתפיסות והמחשבות הקיימות בין הלידה למוות, מהחיים בהם, במקרה הטוב, מקבלים רמזים מילוליים בלתי מוגדרים אודות עולם הרוח. מדע הרוח יחדיר בנו תודעה שתרחיב את האופקים שלנו ותאפשר לנו להיות מודעים לעולם העל-חושי תוך כדי חיינו ועבודתנו בעולם הפיזי.

נכון מאוד שבחיים שלנו בעולם היום אנו יודעים בגיל שלושים, למשל, שהיסודות למי שאנו עכשיו, הונחו בנו כאשר היינו בני עשר או חמש-עשרה. את זה אנו יכולים לזכור. אם אנו קוראים משהו בגיל שלושים, אנו זוכרים שהרגע הנוכחי קשור לאותו זמן לפני 22 או 23 שנה כשלמדנו לקרוא. אך מה שאיננו רואים הוא שבין הלידה למוות פועמות בתוכנו בלי הרף ההתנסויות שאותן עברנו בין המוות האחרון והלידה הנוכחית שלנו. נתבונן במה שנולד מתוך כוחות אלה באדריכלות ובפיסול. אם אנו מבינים זאת נכון, נוכל גם ליישם זאת בחיינו באופן הנכון ולהשיג שוב חוש לגבי האופן בו מפרוזה נוצרת שירה דרך משקל, חריזה ומצלול, למרות שבחיים הפרוזאיים הרגילים זה נחשב אולי למיותר. אז ניצור את הקשר הנכון בין גוון מיוחד זה של רגש והגרעין האלמותי של ישותנו אותו אנו נושאים איתנו דרך המוות. אפשר לומר שיהיה בלתי אפשרי שמישהו יהיה משורר אילולא היה קיים בכל בני האדם האלמנט היצירתי הממשי של המשורר – הכוח שכבר שוכן בתוכנו, אך אינו הופך לחי מבחינה חיצונית עד לאחר המוות.

הוא מושך את העל-חושי אל תוך תודעתנו הרגילה, שעליה להתרחב שוב אם אין בכוונת האנושות לשקוע עמוק יותר אל תוך המעמקים שהגענו אליהם כתוצאה מתודעה מצומצמת, הגורמת לנו לחיות אך ורק במה שקורה בין הלידה למוות, ומאפשרת לנו, במקרה הטוב, לשמוע הטפות על מה שקיים בעולם העל-חושי.

אתם מבינים, אנו פוגשים מדע רוח בכל מקום, בכל פעם שאנו מדברים על הצרכים התרבותיים החשובים ביותר של זמננו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *