המניכאיזם
רודולף שטיינר
ברלין, 11.11.1904 GA93
תרגם מאנגלית: עלי אלון
עריכה ותיקונים: דניאל זהבי
הרצאה זו מופיעה גם בתרגום מגרמנית של אלישע אבשלום בספר:
עיונים אזוטריים כרך 6: ראו כאן
נתבקשנו לדבר על הבונים החופשיים, אבל את הבונים החופשיים לא נבין בלא שנעסוק תחילה בזרמים הרוחניים שעומדים בקשר איתם כך שאפשר לומר שהבונים החופשיים מוצאם מהם. זרם רוחני חשוב יותר מהזרם הרוזנקרויצרי היה הזרם של המניכאיזם. לכן עלינו לדבר תחילה על תנועה החשובה בהרבה זו ורק אחר כך יהיה בידינו לשפוך אור גם על הבונים החופשיים.
מה שיש לי לומר בעניין זה קשור בדברים שונים המשפיעים על החיים הרוחניים בהווה ובעתיד. וכדי להראותכם שבכל פעם שעוסקים בתחומים אלה עלינו להתייחס למשהו מאוד מסוים ואפילו רק באופן סמוי, אצביע בפתח דברי על כך שבהזדמנויות חוזרות ציינתי את בעיית פאוסט כחשובה במיוחד לחיים הרוחניים. מאותה סיבה נקשרה התנועה הרוחנית החדשה בחוברת ‘לוציפר’ עם בעיית פאוסט. לא לחינם רמזו דברי בחיבורי שב’לוציפר’ על בעיית פאוסט.
כדי לקשור את הדברים הנוגעים לעניינו עלינו להתחיל עם כיוון רוחני שאותו אנו פוגשים כשאנו פונים אל המאה השלישית לספירה. זהו הכיוון הרוחני שמתנגדו הגדול היה אוגוסטינוס הקדוש, למרות שהאחרון היה חסידו של כיוון רוחני זה, בטרם עבר לכנסייה הקתולית. עלינו לדבר על המניכאיזם שנוסד בידי אדם שכינה עצמו ‘מאני’, אדם שחי בערך במאה השלישית לספירה. תנועה זו מוצאה מחבל-ארץ שהיה נתון אז לשלטון המלכים של קדמת-אסיה, כלומר, מוצאה מהאיזור של מערב אסיה הקטנה. מאני ההוא ייסד זרם רוחני שבתחילה הקיף כיתה קטנה, אך בהמשך הפך לזרם רוחני אדיר. האלביגנזים, הולדנסים והקטארים מימי הביניים הם ממשיכיו של הזרם הרוחני הזה, עליו יש למנות גם את מסדר הטמפלרים שהם נושא בפני עצמו, וגם, דרך סבך קשרים מוזר – את הבונים החופשיים. לכאן שייכים בעצם הבונים החופשיים למרות שקשרו עצמם עם זרמים אחרים, למשל עם הרוזנקרויצרים.
הסיפור החיצוני המסופר אודות מאני הוא פשוט בתכלית. נאמר בו שבאיזור קדמת אסיה חי סוחר שהיה מלומד עד מאוד. ברשותו היו ארבעה כתבים חשובים: האחד המיסטריה, השני הקפיטולה, השלישי הוא האוונגליון והרביעי הוא התזאורוס. עוד מסופר, שבמותו הוריש כתבים אלה לאלמנתו שהייתה פרסית, ואילו האלמנה הורישה אותם לעבדה, מקנת-כספה, ששילח אותו לחופשי – הוא היה מאני האמור, שמכתבים אלה שאב את חכמתו. אבל בנוסף לזה הוא התקדש עוד במיסטריות שעבדו את מיתראס. הוא שקרא לחיים את תנועת המניכאיזם. למאני קוראים גם ‘בן האלמנה’ ולחסידיו ‘בני האלמנה’. אך מאני עצמו ציין עצמו כ’פרקליט’, כרוח הקודש שהובטחה על ידי הכריסטוס לאנושות. הוא לא חשב עצמו לרוח הקודש, אלא תאר שרוח קודש זו מופיעה בהתגשמויות ארציות חוזרות וציין עצמו כאחת מהתגשמויות אלה.
אוגוסטינוס לחם במרץ רב בתורתו זו של מאני, כשעבר לכנסייה הקתולית. אוגוסטינוס הציב את השקפתו הקתולית כנגד התורה המניכאית, אותה ייצג בידי אדם שהוא קורא לו פאוסטוס. פאוסטוס הוא הלוחם נגד אוגוסטינוס והכריסטיאניות. כאן נמצא המקור לשם פאוסט של גתה, עם השקפתו על הרע. השם ‘פאוסט’ מקורו באותה תורה קדומה של אוגוסטינוס.
על התורה המניכאית ידוע בדרך כלל שהיא נבדלת מהכריסטיאניות המערבית בזה שהיא תופסת אחרת את הרע. בעוד שהכנסייה הקתולית גורסת שהרע מקורו בנפילה מהמקור האלוהי, בנפילתם של רוחות טובים מיסודם, מהאלוהים, הרי המניכאיזם מלמד שהרע הוא נצחי, ממש כטוב. שאין תקומה לגוף ושלרע עצמו אין סוף. ובכן, לא סוף לו ולא התחלה ומקורו שווה למקור הטוב.
כשאתם עושים היכרות עם המניכאיזם באופן כזה, הוא נראה כלא-כריסטיאני עד מאוד וחסר כל מובן. אנו נבדוק את הדברים מיסודם, לפי המסורות שמקורן כנראה במאני עצמו ונראה במה מדובר. נקודת מוצא חיצונית לבדיקה זו נותנת לנו האגדה של המניכאיזם, אגדה בדומה לזו שסיפרתי לכם לאחרונה באגדת בית המקדש. כל הזרמים הרוחניים ממין זה, הקשורים בהתקדשות, מתבטאים אקזוטרית באגדות. אלא שאגדת המניכאיזם היא אגדה קוסמית גדולה, אגדה מסוג על-חושי.
באגדה מסופר שרוחות החושך רצו להסתער על ממלכת האור. למעשה הם הגיעו עד לגבולות ממלכת האור ורצו לכבוש אותה. אך הדבר לא עלה בידם. ועתה היה על רוחות החושך – ובזה טמון מאפיין עמוק במיוחד, אליו אני מבקש שתשימו לבכם – היה עליהן להיענש מידי ממלכת האור. אבל בממלכת האור לא היה בנמצא רע כלשהו, היה בה אך טוב. ובכן, היה אפשר להעניש את הדמונים של החושך רק בדבר טוב. אם כן, מה קרה? רוחות ממלכת האור נטלו חלק מממלכתם הם וערבבו חלק זה בממלכת החומר של החושך. בגלל שחלק מממלכת האור התערבב כך עם ממלכת החושך, נוצר בממלכת החושך מעין תחמוצת, שאור, חומר מתסיס, שהניע אותה במחול-מערבולת כאוטי. כתוצאה מכך קיבלה ממלכת החושך יסוד חדש, כלומר, את המוות.
היא מכלה את עצמה בתמידות והיא נושאת בקרבה את זרע כיליונה. האגדה מספרת עוד שכתוצאה מהתרחשויות אלה נוצר מין האדם. האדם הקדמון הוא זה שנשלח מתוך ממלכת האור בשביל שיערב עצמו עם ממלכת החושך ובשביל שיתגבר על מה שמצוי בממלכת החושך, דרך המוות. בשביל להתגבר על החושך בתוך החושך.
המחשבה העמוקה שביסוד האגדה היא שממלכת האור אמורה להכניע את ממלכת החושך לא באמצעות ענישה כי אם ברכות. לא בהתקוממות לרע, אלא בהתערבבות עם הרע כדי לגאול את הרע עצמו. הרע מוכנע כתוצאה מכך שחלק מהאור חודר לתוכו.
ביסוד הדברים האלה מונחת תפיסת הרע בדומה למה שהסברתי חזור והסבר כתפיסה התיאוסופית של הרע. מהו הרע? הוא אינו אלא טוב שלא בזמנו. ואביא כאן דוגמה לדבר, דוגמה שחזרתי עליה כבר כמה פעמים: נניח שיש בפנינו פסנתרן מצוין ועוד גם בונה פסנתרים מצוין ושניהם מושלמים באומנותם. תחילה על בונה הפסנתרים לבנות את הכלי ואחר כך עליו לתת אותו ביד הפסנתרן. אם הפסנתרן מיטיב לנגן, הוא ישתמש בכלי כהלכה וכך יהיו שניהם טובים. אך אם היה בונה הפסנתרים מחליט ללכת לאולם הקונצרטים ולהקיש במקושים כהנה וכהנה, הוא לא היה נמצא במקום המתאים. כך היה הטוב הופך לרע. כך אנו רואים שהרע אינו אלא הטוב שלא במקומו. אם דבר שהוא טוב מאוד בזמן מסוים מנסה להשתמר ולקפוא על שמריו ובכך להפריע את מה שמתקדם במהלכו, הוא יהפוך ודאי לרע, כי הוא יתקומם לטוב. נניח שהכוחות המובילים בתקופת הירח, בתקופה הירחית, שהיו מושלמים בסוגם ואת פעילותם היה עליהם להשלים בתקופה ההיא, היו מתערבים בהמשך ההתפתחות. במקרה כזה הם היו מייצגים את הרע בהתפתחות הארצית. כך שהרע אינו אלא האלוהי, כי בתקופה שונה היה מה שהוא רע בהופיעו שלא בזמנו, ביטויו של האלוהי.
במובן עמוק זה עלינו לתפוס את ההשקפה המניכאית שהטוב והרע מיסודם הם ממין אחד שעל פי טבעם מקורם וסופם שווים. אם אתם תופסים השקפה זו כך, תבינו מה רצה בעצם המאני לעורר. אבל עלינו להבהיר עוד גם זאת, מדוע קרא עצמו מאני ‘בן האלמנה’ ולמה קראו עצמם חסידיו ‘בני האלמנה’.
כשאנו חוזרים לזמנים קדומים יותר, לזמנים הקודמים לתקופתנו הנוכחית (הפוסט-אטלנטית), נמצא שהאופן בו ידעו בני האדם, האופן בו הם רכשו ידע, היה שונה מזה שבו אנו רוכשים ידע בתקופתנו. אתם יכולים ללמוד מתוך תיאורי את התקופה האטלנטית ועכשיו, עם הופעתה של חוברת ‘לוציפר’[1] הבאה גם מתיאורי את התקופה הלמורית, שבתקופות האלה כל ידע – ובמידה מסוימת כך הדבר גם בימינו – מושפע ממה שעומד מעל לאנושות. הזכרתי כבר כמה פעמים שרק המאנו שיופיע בתקופה הבאה יהיה ככל האדם באמת. בעוד שהמנואים הקודמים היו מעין ישויות על-אנושיות, אלוהיות. רק עתה האנושות מבשילה לידי כך שיהיה לה מאנו-אח-אדם, מאנו שעבר יחד איתה את כל שלבי ההתפתחות מאז האמצע של התקופה הלמורית. מה מתרחש בעצם במשך ההתפתחות בתקופה החמישית? הדבר הבא מתרחש בה: ההתגלות ממרום, ההדרכה של הנפש ממרום נסוגה בהדרגה ומותירה את האנושות בדרכה היא. האנושות נעשית כך למדריכה של עצמה.
הנפש נקראה בכל האזוטריקות ‘האם’. המדריך נקרא ‘האב’. אב ואם, אוזיריס ואיזיס. אלה הם שני הכוחות המצויים בנפש: המדריך המייצג את האלוהי שזורם פנימה באופן בלתי אמצעי, אוזיריס, הוא האב. הנפש הקולטת, המקבלת את האלוהי-רוחי, היא האם. בתקופה החמישית האב נסוג. הנפש מתאלמנת. עליה להתאלמן. האנושות מוסבת אל עצמה. עליה לחפש בנפשה היא את אור האמת כדי לכוון את עצמה. כל הנפשי בוטא מאז ומעולם בתמונות-חושים נשיות. לכן נפשי זה – הקיים היום כזרע ושבעתיד יתפתח בשלמותו – נפשי זה המכוון עצמו, שאינו מוצא לפניו את המפרה הרוחני, מכונה על ידי מאני ‘אלמנה’. ולכן הוא קרא לעצמו ‘בן האלמנה’.
מאני הוא האדם שמכין את דרגת ההתפתחות הנפשית שמחפשת את האור הרוחי העצמי של הנפש. כל מה שנבע ממנו הסתמך על האור הרוחי העצמי של הנפש וכוון באותו זמן נגד כל מה שסירב לבוא מן הנפש, מהצפייה של הנפש. מילים יפות נובעות מן המאני והן היוו את המוטו של חסידיו בכל הזמנים. אנו שומעים: עליכם למחות כל מה שמסבה לכם סמכות חיצונית ואז עליכם להבשיל לידי התבוננות בנפשכם אתם! אוגוסטינוס מנגד מייצג – בשיחה שבה הוא מציב עצמו כמתנגד לאותו פאוסטוס מניכאי – את העיקרון: לא הייתי מקבל את תורתו של כריסטוס אלמלא יוסדה על סמכותה של הכנסייה. אבל פאוסטוס המניכאי אומר: אל תקבלו תורה כלשהי על יסוד הסמכות. אנו רוצים לקבל תורה רק מתוך חירות. זוהי התנגדותו של האור הרוחי הבונה על עצמו, שבוטא אחר כך גם באגדת פאוסט בצורה כל כך יפה.
ניגוד זה אנו מוצאים גם בסיפורים מאוחרים יותר בימי הביניים. מצד אחד – סיפור פאוסט, ומצד שני סיפור לותר. לותר הוא ממשיכו של עיקרון הסמכות, פאוסט, לעומתו, הוא המורד, הוא האדם הסומך על אורו הרוחי הפנימי. הנה סיפורו של לותר: הוא משליך את קסת הדיו בראש השטן. מה שמתייצב בפניו כרע, מוסט הצידה. ומן הצד השני – הנה בריתו של פאוסט עם הרע: מממלכת האור נשלח הניצוץ אל ממלכת החושך כדי לגאול את החושך הזה שהוא חודר בו, כדי להכניע את הרע באמצעות הרוך. אם תתפשו את הדברים כך, תראו שמניכאיזם זה תואם את התפישה שביטאנו על הרע.
איך עלינו לתאר לעצמנו את פעולתם ההדדית של הטוב והרע? עלינו לבארם לעצמנו מתוך המצלול ההדדי של חיים וצורה. מהו שעושה את החיים לצורה? החיים נעשים לצורה כשהם פוגשים התנגדות. כשאין בידם לבטא עצמם בבת אחת, בדמות אחת. שימו לב איך החיים שבצמח מסוים, למשל בשושן, מדלגים מצורה לצורה, חיי השושן עיצבו צורה, הציגוה לראווה. כשהצורה מוצגת, מכניעים החיים את הצורה, עוברים לזרע כדי להיוולד שוב כאותם חיים בצורה חדשה. וכך צועדים החיים מצורה לצורה. החיים עצמם הם חסרי צורה ובתוך עצמם אינם יכולים להתחיות כך שיקלטו את ביטויים. בכל מקום מתפשטים אותם החיים המופיעים בצורה המוגבלת. הופעתם בצורה המוגבלת אינה אלא הגבלה של החיים הכלליים הזורמים. צורה לא היתה קיימת אלמלא עוכבו החיים ונעצר כוחם הזורם לכל עבר. דווקא מתוך מה שמתעכב, שמעמדת התפתחות גבוהה יותר נראה ככבול, דווקא מתוך זה צומחת ביקום הגדול הצורה.
תמיד נכללת מהות החיים כצורה בידי מה שהתקיים כחיים קודם לכן. למשל: הכנסייה הקתולית. החיים שחיים בכנסייה הקתולית מאז אוגוסטינוס ועד למאה ה-15, הם חיים כריסטיאניים. החיים בתוכה הם כריסטיאניות. שוב ושוב מתגלה דופק חיים זה (מיסטיקנים). והצורה, מהיכן הצורה? היא אינה אלא החיים של הממלכה הרומית. מה שהיה חיים בממלכת רומא הישנה, קפא לצורה. מה שהיה תחילה רפובליקה ואחר-כך קיסרות, מה שחי בהופעתו החיצונית כמדינה רומית, מסר את חייו שקפאו לצורה, לכריסטיאניות המאוחרת יותר, מסר אפילו את בירתו, כשם שרומא הקדושה היתה בירתה של האימפריה. אפילו שליטי הפרובינציות הרומיות מצאו את המשכם בפרסבטורים ובבישופים. מה שהיה חיים לפנים, הופך אחר-כך לצורה עבור דרגת-חיים גבוהה יותר.
האין הדבר דומה גם בבני האדם? מהם חיי האדם? ההפריה של המאנאס היא היום חייו הפנימיים של האדם שנשתלו בו באמצע התקופה הלמורית. הצורה היא מה שעבר במעין זרע מהתקופה הירחית. בזמן ההוא, בתקופת הירח, היו חיי האדם התפתחות של קמא. היום התפתחות קאמית זו היא המעטפת, הצורה. תמיד החיים של תקופה קודמת הם הצורה של תקופה שבאה אחריה. במצלול המשותף של צורה וחיים משתקפת גם הבעיה האחרת: זו של הטוב והרע, בזה שהטוב של זמן קודם מתאחד עם הטוב של זמן חדש. ביסודו של דבר אין זה אלא המצלול של המתקדם יחד עם מה שמעקב אותו. בנוסף לכך זו גם ההזדמנות להתגלות החומרית, לקיום הגלוי. זהו קיומנו האנושי באדמה המינרלית הקשה: חיים פנימיים והחיים המעוקבים מהעבר שהתקשו לצורה מעכבת. זו היא גם תורת המניכאיזם על הרע.
כשאנו ממשיכים ושואלים את עצמנו מנקודת ראות זו, מה רוצה המאני ומה פשר התבטאותו שהוא הפרקליט, הרוח, בן-האלמנה? פשר הדברים אינו אלא זה, שרצונו להכין את הזמן שבו, בתקופה השישית, תדריך האנושות את עצמה מכוח אורה הפנימי ותכניע את הצורות החיצוניות, תשנה אותן לרוח.
זרם רוחי שפעולתו רחוקת-טווח מעל ומעבר לפעולתו של הזרם הרוזנקרויצרי רצה המאני ליצור. זרם שיימשך מעבר לזרם הרוזנקרויצרי. הזרם של המאני חותר אל התקופה השישית, שהכנתה נמשכת מיום יסוד הכריסטיאניות. רק בתקופה השישית תתגלה הכריסטיאניות בדמותה האמיתית. רק אז היא תתקיים באמת. החיים הפנימיים הכריסטיאניים בעצמם גוברים על כל צורה. הם התרבו דרך הכריסטיאניות החיצונית וחיים בכל הצורות של האמונות השונות. המחפש חיים כריסטיאניים, ימצאם תמיד. הם יוצרים ושוברים צורות בשיטות הדתיות השונות. העיקר החשוב אינו החיפוש אחר השווה בכל צורות הביטוי החיצוניות, אלא בתחושה של זרם החיים הפנימי המצוי בכל מקום מתחת לפני השטח. אך מה שיש עוד ליצור היא צורה עבור החיים של התקופה השישית. יש ליצור אותה תחילה כי עליה להתקיים, כדי שהחיים הכריסטיאניים יוצקו לתוכה. צורה זו צריכים להכין אנשים שייצרו אירגון כזה, צורה כזו, שבתוכה יוכלו החיים הכריסטיאניים של התקופה השישית לתפוש את מקומם. וצורה חברתית חיצונית זו חייבת לנבוע מכוונת המאני, מתוך הקבוצה הזעירה שמכין המאני. זו חייבת להיות צורת הארגון החיצונית, הקהילה, שבה יוכל הניצוץ הכריסטיאני לאחוז בפעם הראשונה.
מכאן תבינו, מניכאיזם זה שואף קודם לכל לעצב את החיים החיצוניים בטוהרה. כי עליו להביא בני-אדם לידי כך שבעתיד הם יהיו לכלי מתאים. לכן מושם דגש כה רב על טוהר המחשבה והלב ללא תנאי ועל ניקיון. הקטארים היו כת שהופיעה כמטאור במאה ה-12 לספירה. הם כינו עצמם בשם זה כי פירושו של ‘קאטאר’ הוא ‘נקי’. אלה היו אנשים שצריכים היו להיות נקיים באורח חייהם ובהתנהגותם המוסרית. היה עליהם לחפש את ההזדככות (קתארזיס) בחוץ ובפנים, על מנת שיבנו קהילה נקייה, שתהיה לכלי נקי. זוהי שאיפתו של המניכאיזם. טיפוח החיים הפנימיים מודגש פחות – החיים ימשיכו לזרום גם בדרכים אחרות – טיפוח צורות החיים החיצוניות מודגש יותר.
הבה ונפנה מבטינו אל מה שיהיה בתקופה השישית. בתקופה ההיא ייצרו הטוב והרע ניגוד שונה בהרבה מהניגוד שקיים ביניהם היום. מה שיופיע במחזור החמישי לגבי האנושות כולה, כלומר, שהפיזיוגנומיה החיצונית שכל אדם יוצר לעצמו, תהיה ביטוי ישיר למה שיצרה הקרמה מהאדם עד לאותו הזמן. דבר זה יופיע במעין צליל-מבוא בתקופה השישית, בתחום הרוחני. באנשים שבקרמה שלהם ירבה הרע על הטוב, הרע יתבלט ברוחני באופן מיוחד. מצד אחד יהיו אנשים עם טוב פנימי אדיר, גאונים בטוב ובאהבה. אך מצד שני יתקיים גם ההיפך. הרע יתקיים כנטיית-לב מחוסרת כסות באנשים רבים, לא עוד מוסתר, לא עוד מוסווה. הרעים יתפארו ברע כבדבר-ערך נשגב. באנשים גאונים מסוימים מנצנץ כבר משהו מתחושת ההנאה הזו ברע, משהו מהדמוניות הזו של התקופה השישית. ‘בסטי הבלונדינית’ של ניטשה, למשל, היא רמז מוקדם לדמוניות זו.
הרע הנקי הזה חייב להיות מושלך מתוך הזרם של ההתפתחות העולמית כמו סיג מעובה. הוא יידחה חוצה, אל הספירה השמינית. לפתחנו עומדת תקופה שבה יתרחש בירור עניינים מודע עם הרע באמצעות הטוב.
לתקופה השישית תהיה משימה לשוב ולצרף את הרע אל זרם ההתפתחות המתקדם ברוך וככל שניתן הדבר. בתקופה ההיא יוקם זרם רוחני אשר לא יתקומם לרע, למרות שהרע יופיע בעולם בדמותו הדמונית ביותר. ביורשיהם של ‘בני האלמנה’ תתגבש ההכרה שחייבים להשיב את הרע אל ההתפתחות, אולם יש לגבור עליו לא באמצעות מלחמה, אלא ברוך. תפקידו של הזרם המניכאי הוא להכין זאת. זרם רוחני זה לא יגווע. הוא יופיע בצורות שונות ומגוונות. הוא יופיע בצורות האלה שניתן לחשוב עליהן אך אין צורך להצהיר עליהן היום. אם זרם זה היה מתרכז אך ורק בטיפוח החיים הפנימיים, הוא היה מחטיא את ייעודו. עליו להתבטא בייסוד קהילות שמעל לכל מכירות בשלום, באהבה, באי התנגדות לרע (בדרך לחימה) כאמות המידה הקובעות וגם מנסות להפיץ ערכים אלה. כי על קהילות אלה ליצור כלי, צורה עבור החיים, החיים שיתרבו גם בלעדיה.
עתה תבינו למה אוגוסטינוס, הרוח החשוב ביותר בכנסייה הקתולית, אוגוסטינוס שעיצב את צורת הכנסייה בחיבורו ‘עיר האלוהים’, שיצר את הצורה עבור ההווה, למה היה עליו להיות מתנגדה הנמרץ ביותר של אותה צורה המכינה את העתיד. כאן שני קטבים מתייצבים האחד מול משנהו. פאוסטוס ואוגסטינוס. אוגוסטינוס, הבונה על הכנסייה, על הצורה ההווה. פאוסטוס, הרוצה להכין את משמעות הצורה העתידית מתוך האדם עצמו.
זהו הניגוד המתפתח במאות ה-3 וה-4 לספירה. הוא ממשיך ומתקיים ואת ביטויו הוא מוצא במאבקה של הכנסייה הקתולית בטמפלרים, ברוזנקרויצרים, באלביגנזים, בקטארים וכן הלאה. כל אלה נעלמים מהקיום החיצוני של המישור הפיזי, אבל חייהם הפנימיים נמשכים. מאוחר יותר מתגלה הניגוד, אם כי מוחלש קמעה ועם זאת עדיין נמרץ ביותר, בשני זרמים שמוצאם בתרבות המערב כישועיות (אוגוסטיניות) ובונים חופשיים (מניכאיזם). אלה המנהיגים את המערכה מן העבר האחד מודעים כולם לכך – אלה הם הקתולים והישועים שבדרגה הגבוהה. אבל ההם שמן העבר השני, המנהיגים את המערכה ברוח מאני, בהם רק מעטים מודעים לדברים, רק ההנהגה מודעת להם.
כך ניצבים במאות המאוחרות יותר ישועיות (אוגוסטיניות) ובונים חופשיים (מניכאיזם) זו כנגד זו. אלה הם ילדיהם של הזרמים הרוחניים הישנים. לכן אתם מוצאים הן אצל הישועים והן אצל הבונים החופשיים המשך לאותם טקסי התקדשות שהיו נהוגים בזרמים הישנים. להתקדשות של הכנסייה הקתולית יש ארבע דרגות: עוזר זמני, מתלמד, עוזר רוחי ומורה. דרגות ההתקדשות בבונים החופשיים האוקולטיים באמת הן די דומות. הדרגות מקבילות אלה לאלה אך כיווניהן שונים בתכלית.
—————————————————