הכרת הנפש והרוח
רודולף שטיינר
GA56
תרגם מאנגלית: דניאל זהבי
תיקונים: דליה דיימל
לספר ראו כאן
הרצאה מספר 8
נפש בעל-החיים לאור מדע-הרוח
23.1.1908 ברלין
גם אם האימרה “דע את עצמך”, שנכתבה מעל פתח בית המקדש היווני המפורסם, נשארת אמת נצחית, גם אם היא חייבת להישאר הקו המנחה של כל חשיבה, מחקר ורגש, בכל זאת, אם האדם מסתכל ללא משוא פנים בעולם ובעצמו, הוא מרגיש במהרה כי ידיעה עצמית אינה רק התבוננות באני שלו, אלא שעליו לקבל את הידע העצמי האמיתי על ידי השקפת העולם הגדול וישויותיו.
אנו מקבלים את הידע העצמי הנכון מסביבתנו אם נבין אותה נכון. לכן גם תמיד הרגישו עד כמה משמעותי חייב להיות הידע לגבי אותם יצורים שנמצאים מאחורינו על במת העולם: הכרת הטבע האמיתי והחיים הפנימיים של בעלי-החיים. אם ניתן לעינינו לשוטט על פני שפע צורות בעלי-החיים, כל אחת מהן תציג תכונה ספציפית שפותחה בייחודיות. אם נסתכל על עצמנו נמצא, גם במבט שטחי, כי כל מה שנמצא בתוכנו באופן מסוים בהרמוניה, ניתן למצוא בבעל-החיים הבודד. אם נסתכל בחוץ על ממלכת בעלי-החיים, היא לכאורה עלולה לבלבל אותנו, כך שעלינו להפריד אותה רק כדי לעשות בה סדר. ניתן לעשות זאת באופן הטוב מכול אם נסתכל על חיי בעלי-החיים בשלמותם. אולם, כמו דברים רבים אחרים בידע אנושי, גם ההשקפות האנושיות לגבי בעלי-החיים היו תלויות ברגשות האנושיים בתקופה מסוימת ותחת תנאים מסוימים.
אנחנו מגלים כבר בסביבתנו הקרובה שבני האדם שונים מהיצורים האלה הקשורים אליהם. אנו מבינים כיצד האדם רוצה לראות משהו בבעלי-החיים שהוא מבחינה נפשית-רוחית קרוב ככל האפשר לבני האדם. מהצד השני, אנו חווים שאחרים לא מתעייפים ומדגישים את המרחק אפילו לגבי בעלי-החיים הגבוהים ביותר ביחס לבני האדם. אנו גם מבינים באיזה אופן הבדל כזה מתבטא בהתנהגות המוסרית. אנו רואים את מי שמאמץ כחברו היקר ביותר בעל-חיים זה או אחר ומתנהג אליו כמעט כבן אדם, נותן לו אהבה, אמון וידידות. מהצד השני, אנו רואים בבני אדם מסוימים רתיעה די מיוחדת מבעל-חיים זה או אחר. אנו מבינים כיצד מישהו שמרגיש בעיקר כחוקר – כמו מתוך דחף אתי – מצביע על הדמיון בין בעלי-החיים הגבוהים והתנהגותם לבין האדם. כך שאנו רואים קופי אדם עושים דברים המזכירים את התכונות הנפשיות והרוחיות של האדם. עם זאת, ישנם אנשים המתייחסים לבעלי-החיים המפותחים כקריקטורות של האדם, משום שהם רואים רצונות ויצרים המתעוררים בצורה גולמית, לא משופרת, שבאדם נחלשים פחות או יותר, כך שהאדם מתגבר עליהם על ידי סוג של בושה.
אנו מבינים שהחשיבה והרגש המטריאליסטיים, במיוחד בתקופה שזה עתה הסתיימה, לא התעייפו להדגיש שוב ושוב שכל מה שנפש האדם יכולה לבטא, למשל: דיבור, צחוק, רגשות ותחושות מוסריות כבר קיימים כיסודות בבעלי-החיים. כן, ישנם אנשים שגם מאמינים שניתן להבחין ברגשות דתיים בצורה מסוימת. לפיכך, הם טוענים, כל איכות אנושית מושלמת התפתחה בהדרגה מתכונות של בעלי-החיים.
בתקופות אחרות, היכן שחשבו באופן פחות חומרי, המרחק בין האדם לבין בעלי-החיים היה מאוד גדול. אנו מוצאים, למשל, השקפה מוזרה לגבי החיות עם דקארט, מייסד הפילוסופיה היותר חדשה, שנמשכה מ-1596 עד 1650 והיא לא כל כך רחוקה מאיתנו. הוא שולל מבעלי-החיים את כל מה שהופך את האדם לאדם: שכל, תודעה, כל מה שמסכמים תחת המושג נפש סבירה. הוא מתייחס לבעל-החיים כסוג של אוטומט. גירויים חיצוניים מניעים אותו, וכל מה שמופיע בבעל-החיים הוא תוצאה של גירוי. זה מוצג כמעט בצורה כזו שהוא רואה בבעל-החיים כמעט לא משהו אחר מאשר סוג של מכונה גבוהה יותר, מורכבת מאוד.
ואכן, אם מסתכלים במבט חסר פניות על ממלכת בעלי-החיים סביבנו, אפשר בקלות להרגיש את הקשיים בשפיטת בעל-החיים והתבוננות, אפשר לומר, אל תוך ישות שהיא אמנם, קשורה אלינו אך גם מרוחקת במובן מסוים. מהר מאוד אנו מבינים שאם שום דעה קדומה לא מטשטשת את ראייתנו, לא ניתן לשמור על השקפה כמו זו של דקארט. אנו מבינים שאכן, גם למבט השטחי, אותם ביטויים שאנו מכנים אצל האדם: סבירים, נבונים ונפשיים, קיימים באופן מסוים גם בבעל-החיים. אנשים רבים אומרים: זה אופייני לבעל-החיים שהאינטליגנציה שלו, הנפש שלו יציבה בצורה מסוימת, ואילו נפש האדם ניתנת לשינוי במידה שאנו יכולים לחנך אותה. על אף שבודדים טוענים זאת, אי אפשר להודות בזה מבלי להכביר במילים, גם אם מסתכלים על עניין זה באופן שטחי בלבד. בהסתכלות על בעלי-החיים מסביבנו אנו מבינים עד כמה בעלי חיים מסוימים הקשורים בקשר הדוק לאדם מפתחים את האינטליגנציה שלהם. מדי פעם אנו רואים איזה זיכרון מדויק נראה שיש לכלבים. איננו צריכים להיכנס לדקויות של עניינים אלו המאפיינים את נפש בעל-החיים, אלא רק להשמיע את מה שרובכם יודעים, בין במישרין ובין בעקיפין. מי לא יודע למשך כמה זמן כלבים זוכרים היכן החביאו משהו במקום כלשהו או משהו דומה. מי לא יודע שחתולים, אם הם סגורים בחדר זה או אחר, פתחו בעצמם את ידית הדלת כדי לצאת החוצה. כן, אין זה פסול כלל אם טוענים שהסוסים שהובלו פעם אל המפרזל יודעים את הדרך, כך שאם חסרה להם פרסה הם הולכים על דעת עצמם אל המפרזל. מי שמתבונן בדברים כאלה בקושי יכול שלא להודות שלגבי גילויים מסוימים של אינטליגנציה ופעילויות נפשיות מסוימות, קיימים רק הבדלי איכות בין בעלי-חיים לאדם, שיש רק עלייה הדרגתית של היכולות של נפש האדם. יש להודות שאנשים רבים הופכים פזיזים בדברים כאלה על פי האימרה של גתה שיש לשנותה רק מעט במקרה הזה: היכן שחסרים מושגים רציניים לגבי ממלכת בעלי-החיים, המילה ‘אינסטינקט’ מופיעה בזמן הנכון.
אינסטינקט הוא שם קבוצתי שכזה, מְתַאֲבֵן אמיתי, ששמים בו כל מה שלא מבינים. יש להודות, מעט מאוד אנשים רוצים לקבל תמונה נפשית ברורה של האינסטינקטים ה”מיסטיים” הללו. עם זאת, הדבר מחייב אותנו להעמיק בעניינים אלו. אם נתבונן היטב בבעלי-החיים, נמצא גם בממלכת בעלי-החיים תכונות נפשיות מסוימות של האדם, כמו צרות-עין, קנאה, אהבה, תוקפנות וכן הלאה, לפעמים ברמה נמוכה יותר, לפעמים ברמה יותר גבוהה מאשר אצל האדם. אם מתחשבים בזה, זה מחייב אותנו להסתכל על העניין באופן קצת יותר מדויק. עם זאת, תצפיות רבות מאוד על חיי בעלי-החיים נעשו בדרכים רבות. מה שעדיין לא היה ידוע בתקופתו של דקארט נגיש היום בקלות מכיוון שממלכת בעלי-החיים נחקרה באופן מדעי מכל הכיוונים על מנת להכיר את הטבע האנושי. הדבר הבא אולי נראה אבסורדי, אך למי שמכיר את בעלי-החיים זה בכלל לא פלא. על ידי אימון קפדני מישהו גרם לכלבים להצביע על קלף המשחק הנכון. שלא לדבר על אותו אדם שטוען שגרם לכלבים שלו לשחק בדומינו; אם הדומינו לא תאם, הם יללו. כל אלה הם עניינים שהם רק הגברה של מה שכל אחד מכם יודע.
עלינו להצביע כעת על העובדה שתכונות מסוימות יכולות להיות טבועות כל כך עמוק בבעל-החיים, עד שהן מוטבעות לא רק בבעל החיים היחיד, אלא גם בצאצאיו. דברים מסוימים שלימדו כלב כלשהו, נמצאו שוב אצל הצאצאים אך הוריהם לא אימנו אותם במקרה זה. התוצאה היא כזו שגם אם הפרידו את הצאצאים מהאֵם מיד לאחר ההמלטה, הופיעו אצל הצאצאים התכונות שנרכשו אצל ההורים. האיכות החיצונית הוטבעה כל כך עמוק שהיא הפכה להיות תורשתית ופשוט הועברה מהאבות הקדמונים לצאצאים.
עם זאת, יש כאן גורמים מסוימים שיש להתמודד עימם לגבי כל הדברים העלולים להיות בלתי ניתנים להכחשה, שחייבים להפתיע את האדם שרוצה לא לשפוט מראש, אלא לשפוט ביסודיות. ניקח דוגמה נוספת. השתמשו בשני כלבים ביחד כדי לצוד חולדות. מישהו רצה למנוע זאת. לפיכך, הוא סגר אותם בשני חדרים שונים. שני החדרים הופרדו בדלת סגורה. התברר שבהתחלה הכלב הקטן יותר הראה נוכחות על ידי נביחות. לאחר מכן הצליח הגדול יותר לפתוח את ידית הדלת. עכשיו הם היו ביחד ויכלו לצוד שוב יחדיו. ואז האיש עשה משהו אחר. הוא הפריד ביניהם שוב לשני חדרים; אך כעת ידית הדלת הייתה קשורה בחוט. שוב הם הצליחו לתקשר האחד עם השני. כעת הקטן היה אפילו יותר חוצפן; הוא גילה שאפשר לנשוך את החוט. כך, הם שוב נפגשו וצדו.
זוהי דוגמה היכולה לפתות אותנו לדבר על פעילות אינטליגנטית נרחבת מאוד של שני הכלבים. עם זאת, יש לזה גבולות. האיש סגר שוב את שני הכלבים בחדרים שונים. אולם הפעם הוא הפך את ידית הדלת לבלתי נראית, על ידי כך שמתח מעליה בד, ועכשיו הם כבר לא היו מסוגלים לפגוש זה את זה. אנו רואים את הגבולות נמשכים בחדות. במקרה האחרון היה צורך שאחד הכלבים יסיק שיש למצוא שם ידית לדלת. הכלב לא יכול היה לראות את הידית; לפני כן הוא יכול היה לראות הכול. מכיוון שהוא לא יכול היה לראות את הידית, הוא לא מצא אותה. אנחנו רואים את הגבול החד. כאן נוכל לקחת נקודת התחלה ולחקור היכן נמצא גבול כזה. אנו יכולים להעריץ בעלי-חיים נמוכים יותר בנוגע לאיכויות הנפשיות שלהם. מי שיש לו חוש לחוקיות הטבע מעריץ את תל-הנמלים ואת פעילות הנמלים, את הכוורת ואת הפעילות הבלתי שגרתית של הדבורים או, אם נעלה לבעלי-חיים גבוהים יותר, את מאורות הבונה. לגבי בעלי-החיים הנמוכים מי לא מעריץ את מה שנראה דומה לזיכרון ולאינטליגנציה, למשל כשנראה נמלים שמצאו מקום שבו הן יכולות לאסוף משהו בשביל תל-הנמלים שלהן, חוזרות שוב ושוב ונושאות את מה שמצאו וגם מצרפות אליהן נמלים אחרות על מנת לעזור להן לקחת את מה שעדיין נותר.
אנו רואים כאן את הפעילות האינטליגנטית של בעלי-חיים המוצאים את הדרך חזרה למקום שבו הם הרימו פעם משהו. אנו מכירים בפעילות אינטליגנטית אם נמלה לוקחת את האחרות לעזרתה. ישנם הטוענים שהנמלה מתבססת רק על סוג של תפיסה עדינה של מה שנמצא במקום המדובר. לאחר שהנמלה קלטה פעם אחת את הדברים שנמצאים במקום המדובר, היא יכולה להתרחק, ובשל תחושתה העדינה היא נדחפת אליו שוב, כי היא פשוט קולטת זאת. חוקרים מסוימים ניסו להפריך התנגדויות כאלה. הם הניחו את הנמלים בכיוון הרוח הנגדית וכך הפכו את ההרחה והתפיסה לבלתי אפשריות, כדי שאם זה היה תלוי רק בתפיסה-חושית הנמלה לא תוכל למצוא את הדברים במקום המדובר. אף על פי כן, הנמלה מצאה שוב את הדברים, כך שנראה היה שהחוקרים רשאים להניח שבאמת קיים סוג של זיכרון בזה שהנמלה חוזרת שוב ושוב אל המקום שאותו שמרה בזיכרון.
עם זאת, יש גם דברים שחייבים להפתיע אותנו מבחינה מסוימת. אנו מבינים שלבעלי-חיים יש באמת כישרון עדין וייחודי לבצע דבר זה או אחר. מי מסתבך עם דקויות כאלה כפי שהן מופיעות, למשל, אם חרק מתגלם ורואים איך חוטים בודדים מסובבים בכיוון ובקו אחד. אפשר לראות משהו כמו סוג של גיאומטריה בפעילות הזו שהאדם משיג רק לאחר התמחות מאוד מאוד ארוכה. הדברים בנויים לרוב בצורה עדינה עד כדי כך שהאדם עם הגיאומטריה שלו אפילו היום רק מתחיל להתקרב כדי להיות מסוגל להעתיק את הדברים האלה. למשל, אנו רואים את תא הדבורה המציג צורה של משושה רגיל. כן, גם אם חרקים כאלה צריכים לשנות את המעונות שלהם באופן כללי או את פעילותם בגלל שתנאים אלה או אחרים השתנו, נבין שהם לא ממשיכים לבנות על פי תבנית מקובלת, אלא שהם מתאימים את עצמם, לעיתים קרובות באופן נפלא, לתנאים המשתנים. נבין משהו כמו אינטליגנציה אם חרק כזה כמו זחל, מתגלם לפקעת ואז מתייחסים אליו בצורה מסוימת.
לפיכך, חוקר ניסה למצוא את הסיבה הבסיסית לעניין זה והבחין בדברים הבאים: הוא הניח לזחל המדובר לטוות שלושה קורים בפקעת שלו, ואז הוא הוציא אותו והכניס אותו למארג אחר, שנלקח מחרק שגם טווה קורים בודדים. עם זאת, הוא הוציא את הקורים הללו. כאן החל הזחל שוב מההתחלה ושוב טווה שלושה קורים. אם הזחל, לאחר שטווה עד שלושה קורים, הוכנס לפקעת שממנה הוציאו שישה קורים והיו שם רק הקורים השביעי, השמיני והתשיעי וגם הראשון, השני והשלישי, אז הזחל החל לטוות את החמישי, השישי והשביעי; ואז הוא שוב הפסיק. עם זאת, זה מוזר שהזחל לאחר שטווה שישה קורים, הוכנס למארג שבו היו קיימים שלושת הראשונים, החל לטוות שוב את השני ואז השלישי, הרביעי, החמישי וכן הלאה. – הוא מתנהג כילד שלמד שיר וקרא את שלושת הבתים הראשונים, ועליו לומר את השביעי עכשיו. זה חל גם על זחל זה. הוא ראה שיש שם שלושה קורים; אך לא ניתן היה לקבוע זאת. לפיכך, אנו רואים סוג של מכניקה ששוררת בפעילות של בעלי-החיים.
אנו יכולים לראות זאת עדיין בדוגמה משמעותית נוספת. לצרעה חופרת יש ייחוד מוזר: היא עוזבת את המחילה שלה, מחפשת לעצמה חרק כלשהו; אך היא אינה מביאה אותו ישירות למחילה, אלא מניחה אותו בכניסה למחילה. אחר כך היא נכנסת ובוחנת את המחילה אם הכול תקין; אז היא לוקחת את החרק ומכניסה אותו לתוך המחילה. אפשר להתייחס לזה כתהליך סביר מאוד. אולם, העניין יכול להימשך גם בדרך הבאה: תארו לעצמכם שאתם מבצעים משהו שובב כלפי אותה צרעה, ואתם לוקחים את הטרף ומניחים אותו רחוק מהמחילה. הצרעה חוזרת; היא מסתכלת ומוצאת שוב את הטרף. כעת היא הולכת לפתח המחילה, נכנסת אליה שוב, בוחנת שוב את המחילה ומביאה את החרק. אם תעשו את זה ארבעים פעם, החרק יעשה את אותו הליך ארבעים פעם. אתם מבינים שהחרק לא יכול להסיק שהמחילה תקינה ושאין צורך להסתכל לתוכה. נוכל להגדיל את הדוגמה הזו עדיין פי אלף.
אכן, למדעי הטבע שלנו היה זמן בעבר כשהם האמינו שזה מספק, אם הם ענו לכל מי שחקר אותם בעניינים האלה, לדבר על מאבק הקיום, הסתגלות וכדומה. עד כמה שזה נשמע מוזר להוגה חסר פניות, הם אמרו: בעל-חיים רכש את האינסטינקטים האלה מסיבות מסוימות, הוא לא היה עם האינסטינקטים האלה קודם לכן. עם זאת, פעם אחת אולי בעל-חיים שכזה ביצע פעולה שמתאימה לאורח חייו. בעל-החיים השיג תנאי מחייה שהיו טובים עבורו מכיוון שביצע פעולות מתאימות. בעלי-חיים אחרים שהתנהגו בצורה פחות מתאימה נכחדו בהדרגה. עם אלה שביצעו פעולות חיוביות, הועברו דחפי פעולה כאלה שהפכו להרגלים, תשוקות ואינסטינקטים. תודו שאם במבט נטול פניות נתאים עיקרון זה של מהלך האבולוציה, של המאבק על הקיום, לממלכת בעלי-החיים היכן שבעלי החיים ניכסו לעצמם את האינסטינקטים המתאימים, בכל זאת, משהו הופך לברור. זה סביר למדי עבור אנשים מסוימים לומר: האבות הקדמונים ניכסו משהו פעם אחת; ואז זה הועבר לצאצאים. אלה שעשו משהו מתאים, שרדו את מאבק הקיום, האחרים נכחדו. לפיכך, נותרו רק אלה שהיו מצוידים באינסטינקטים מתאימים.
אולם, אם נחיל זאת על כל הטבע, משהו לא יכול לעמוד בהשקפה כזו, כי יש לשאול איזו צורת תועלת היא הבסיס לאינסטינקטים של חרקים מסוימים, אשר רואים להבה, צוללים לתוכה ונכחדים. אם אנו אוספים אותם מתוך שריפה, אנו רואים אותם צוללים לתוכה שוב ושוב. מצד שני, איזו הסתגלות חיובית מהווה את הבסיס למאבק הקיום שחיות בית מסוימות, למשל, סוסים ובקר מתנהגות באותו אופן? אפשר גם לערוך את התצפית הזו ולומר שזהו העניין, אולם אז גם עם עיקרון האינסטינקט הזה, לא מגיעים רחוק מאוד אם לוקחים בחשבון שבעלי-החיים רכשו תכונות ומעבירים אותן לצאצאיהם. אם רוצים ליישם את העיקרון הזה, למשל, על הדבורים, עלינו להבהיר את הדברים הבאים: אתם יודעים שמבדילים בין המלכה, הזכרים והפועלות. לכולם יש תכונות מסוימות המאפשרות להם לעמוד במשימתם בכוורת ובחיי הדבורים. במהלך הדורות פועלות אלו מופיעות שוב ושוב עם תכונות מסוימות שאין לזכרים ולמלכה. השאלה היא כעת: האם תכונות אלו יכולות לעבור בתורשה? זה בלתי אפשרי, כי הפועלות הן רק אלו שאינן פוריות. אלה, שאין להם את התכונות של הפועלות, מספקים את הרבייה. המלכה נושאת שוב ושוב פועלות עם התכונות שאין לה בעצמה. לפיכך, אנו מבינים שעצם התיאוריה המטריאליסטית של האבולוציה וזו של מאבק הקיום סותרות במובנים רבים. נוכל להגדיל את הדוגמאות הללו פי אלף, אך כולן מדברות באותו אופן.
את התכונות שאנו מכירים כתכונות של נפש האדם תמצאו באופן כלשהו בממלכת בעלי-החיים – אם חלשות יותר או חזקות יותר, זוהי שאלה אחרת – אך אנחנו מוצאים אותן. אנו מוצאים גם גילויים מסוימים של אינטליגנציה, של פעילות מסוימת של היגיון. השאלה הגדולה היא האם זה בלתי נמנע להגיע להסבר החומרני שכל מה שיש לאדם כתוכן נפשו אינו אלא טרנספורמציה, התפתחות גבוהה יותר של מה שאנו מוצאים בממלכת בעלי-החיים? האם תכונות אלו הקשורות לנפש בעל-החיים ולנפש האדם הן עדות לעובדה שהאדם הוא רק חיה גבוהה יותר? רק מדע-הרוח יכול לענות ולפתור שאלה זו.
מדע הרוח מתבונן ללא משוא פנים בכל התכונות הקשורות לאדם ולממלכת בעלי-החיים, אולם מכיוון שהוא אינו עוצר בעולם החושי החיצוני ומגיע אל בסיס קיום רוחי, הוא יכול להראות את הפער העצום הנפתח בין האדם לבין בעל-החיים. את מה שמבדיל את האדם מבעל-החיים כבר הדגשתי במובן מסוים בהרצאות קודמות, במיוחד באחרונה. מדע-הרוח היה עוצם את עיניו, אם הוא היה מונע מבעל-החיים את הנפש. במובן של מדע-הרוח לבעל-החיים יש נפש כפי שיש לאדם. עם זאת, יש לו נפש מסוג אחר. כבר בהרצאה האחרונה, כאשר התבוננו על ההשקפה של גלגולים חוזרים לגבי גבר, אישה וילד, יכולנו להצביע על ההבדל הגדול בין האדם היחיד לבין בעל-החיים הבודד. אני חוזר בקצרה: כל זני בעלי-החיים מעוררים בנו עניין כמו האינדיבידואליות האנושית הבודדת. האדם הוא סוג או מין אינדיבידואלי כשלעצמו. לאבא, לבן, לנכד ולנין של אריה יש כל כך הרבה במשותף זה עם זה, עד שאנו מתעניינים באריה כסוג באותה מידה שבה אנו מתעניינים באדם היחיד. מכאן, שבמובן האמיתי של המילה רק לאדם הבודד יש ביוגרפיה, וביוגרפיה זו היא לגבי האדם הבודד כפי שתיאור הזן מיועד לבעל-החיים.
כבר בפעם הקודמת, ציינתי שאנשים מסוימים – “בעלי כלבים” או “בעלי חתולים” – חייבים להתווכח על משהו. הם אומרים שהם יכולים לכתוב ביוגרפיה של החתול או של הכלב שלהם כפי שאפשר לכתוב את זו של האדם. עם זאת, כבר ציינתי שמורה בית ספר דרש מתלמידיו לכתוב את הביוגרפיה של העט שלהם. יחסית אפשר לעשות הכול, אבל זה לא תלוי בכך. יש להסתכל על הנושא ללא משוא פנים. אם אתם באמת נכנסים לעניין, תגלו שפרטים מסוימים, מאפיינים ספציפיים מסוימים תמיד נמצאים שם. לעט יש גם תכונות ספציפיות שבאמצעותן ניתן להבחין בינו לבין עטים אחרים. עם זאת, זה לא תלוי בכך. זה תלוי בערך הפנימי של הישות עליה מדובר, זה תלוי בעובדה שאכן, הישות הבודדת אם יש לה טבע בריא, מעניינת אותנו באותו אופן כפי שכל סוג של בעל-חיים מעניין אותנו.
זוהי רק עצה הגיונית בהתחלה למה שמדע-הרוח מצביע לגבי התכונה של נפש בעל-החיים. במדע-הרוח, אנו מתייחסים לאדם כאל נפש אינדיבידואלית, בעוד שלבעלי-החיים יש נפשות קבוצתיות. נפש קבוצתית זהה לנפש האינדיבידואלית של האדם היחיד, למעט העובדה שמדע-הרוח מחפש את נפש האדם באדם ואת נפש בעל-החיים בלי החיה עצמה, עד כמה שזה נראה אבסורדי. רק בגלל שאנחנו נכנסים בדיוק לתופעות, אנחנו מובלים אפילו יותר להתבוננות ברמות גבוהות יותר מאשר הרמה הפיזית. הפניתי את תשומת ליבכם לעובדה שכמו שסביב אדם עיוור קיימים אור, צבע וברק, כך סביב האדם שיש לו רק תפיסה פיזית, מתקיים עולם רוח שבו נמצאות ישויות רוחיות. כאשר האיברים הרוחיים של התפיסה או הידע נפתחים, הוא רואה עולם חדש של עובדות וישויות, כפי שמי שנולד עיוור וניתן היה לנתחו מסוגל לראות, כך שאור, צבע וברק נראים לו כעולם חדש שלא היה ביכולתו לתפוס לפני כן.
נפש האדם האינדיבידואלית ירדה מעולם עליון אל הגוף הפיזי. היא לא פיזית, אך היא ירדה לעולם הפיזי. היא מעוררת השראה והופכת את הגוף לרוחי. אי אפשר למצוא את נפש בעל-החיים שהיא נפש קבוצתית, נפש של הזן, כנפש אינדיבידואלית בעולם הפיזי. אולם כאשר עיניו הרוחיות של האדם נפקחות, הוא יפגוש את נפש בעל-החיים. ואז פוגשים אותה כיצור עצמאי כפי שמוצאים את נפש האדם באדם. אנו מכנים את אותו עולם המופיע מיד כאשר איברי ההכרה הראשונים נפתחים – עולם אסטרלי, וזאת מסיבות שעליהן נדבר בהרצאות הבאות.
כפי שאנו מוצאים אינדיבידואליים אנושיים המוכלים בתוך עצמם בעולם הפיזי, כך אנו מוצאים ישויות מוכלות בתוך עצמן מסוג נפשי בתוך העולם האסטרלי, רק שקבוצות שלמות של בעלי-חיים – קבוצות הומוגניות של בעלי-חיים – שייכות לנפשות הקבוצתיות הללו. אם עליי להבהיר זאת על ידי השוואה, דמיינו שאני עומד לפניכם, לפניי קיר, כך שלא תוכלו לראות אותי, קיר עם חורים כל כך גדולים שאוכל לדחוף דרכם את עשר אצבעותיי. ואז אתם תראו עשר אצבעות, אתם לא תראו אותי. עם זאת, מניסיונכם, אתה יודעים שבאיזשהו מקום חייב להיות אדם שהאצבעות הללו שייכות לו. אם תפרצו את הקיר, תגלו את האדם. יחס דומה קיים בין חוקר-הרוח לעולם העליון.
הוא רואה בעולם הפיזי בעלי-חיים שונים, אך הומוגניים, כמו למשל אריות, נמרים, קופים וכו’. בעלי-חיים בודדים אלו אינם שייכים לגוף פיזי משותף, אלא לישות נפש משותפת. החומה המסתירה את ישות הנפש הזו היא פשוט חומת הגבול בין העולם הפיזי לבין העולם האסטרלי. בכל מקום שבו נמצאים האריות הבודדים, בין אם באפריקה ובין אם בגני חיות באירופה, זה לא תלוי בזה. כשם שהקווים המקשרים של עשר אצבעותיי מובילים אל האדם, כך גם הקווים המקשרים של החיות היחידניות מובילים אל הנפש הקבוצתית. בכל מקום בו התקיים מדע-הרוח, הבחינו בין אדם לבין בעל-חיים בצורה כזו שהתברר לגבי העובדה שמה שהוטבע בגוף אצל האדם, הוא עבור בעל-החיים עדיין בעולם הרוח ואשר בא לידי ביטוי באופן הדומה למתיחת זרוע כלפי מטה אל העולם הפיזי. האדם משתלט על זה באינדיבידואליות שלו ובהתפתחות הגבוהה שלו, כך שאין צורך להיות מופתע אם בעלי-החיים הבודדים מציגים ביטויי אינטליגנציה. כפי שרואים ביטויים תבוניים גם בידיי אם תראו אותן תופסות דבר זה או אחר, כך גם תוכלו לראות את הדבורים הבודדות, באופן כללי בעלי-חיים בודדים, עושים דבר זה או אחר. עם זאת, האחראי האמיתי לכך לא ירד כלל לעולם הפיזי. הוא משתמש בבעל-החיים כמו איבר, כמו איבר שהוא מותח אל העולם הפיזי.
אם ניקח זאת כבסיס, דברים רבים יהפכו לגבינו מובנים בעולם הזה. אתם יכולים לזהות בדיוק דבר כזה שוב: העיניים הרוחיות, איברי הידע הגבוה של רוב בני האדם אינם פתוחים. הם לא יכולים לשכנע את עצמם בעובדה שבעולם הרוח קיימות נפשות עצמאיות של בעלי-חיים ששולחות איברים הרבה יותר עדינים למטה אל בעלי-החיים הבודדים.
עם זאת, אתם עדיין יכולים לומר לעצמכם משהו אחר. תוכלו להניח שהרעיונות המטורפים למדי של הרואים הרוחיים נכונים, ואם ניקח אותם בצורה היפותטית, העולם כאן הופך לנו מעט מוסבר ומובן. כעת, הבה נבחן את אחת הדוגמאות הנוגעות לדרישה זו. ניקח את הצרעה החופרת שכאיבר ביצועי מקבל את הטרף, מניח אותו לפני הקן, נכנס פנימה ולוקח אותו שוב. אינטליגנציה מהווה את הבסיס לכך, גם אם לא אותה אינטליגנציה כמו זו של האצבע המורה. אם כעת במקרה מסוים בעל-החיים יכול גם לסטות מהפעולה, האם הסדר יכול להישמר כפי שזה על ידי “הסמכות המרכזית”, על ידי הנפש הקבוצתית? לא! רק בגלל שהאינטליגנציה נמצאת אצל הסמכות המרכזית, אצל הנפש הקבוצתית ואינה נשארת לבעל-החיים הבודד במקרה המסוים, רק בכך יתכן שהחכמה שולטת בכל ממלכת בעלי-החיים. הנפש הקבוצתית היא החוכמה השולטת שם למעלה. מכאן, אנו גם רואים היכן נפש קבוצתית זו נכנסת לשאלה היכן שקורה וחייבים להתרחש שינויים לגבי התנאים החיצוניים. אולם אם זה תלוי בעובדה שהרוחיות של בעל-החיים תואמת את כוונות אותו הסוג, אזי בעל-החיים יהיה כמו במסה הכללית. אם תשאירו לכל חייל לעשות את מה שהוא רוצה לעשות או לתת, איך יכול להיווצר שם משהו אחיד, פעילות אחידה? האם לא הכרחי שרק בגלל האחדות חייב היחיד לפעול באופן שגוי? חישבו אודות מחשבות אלה, ואז תגלו שהסתירה לכאורה מיישבת את עצמה גם במקום שבו הזבוב ממהר לתוך הלהבה ומוצא בה את מותו. במקרה היחיד, זה הוביל למוות, עם זאת, בקנה מידה גדול זה מועיל לאותו המין של בעל-החיים.
לפיכך, אנו רואים יכולות ואיכויות, חוכמה ואינטליגנציה, פרושות על בעלי-החיים. אנו רואים גם את הישות האנושית מבוססת על חוכמה. גם לבעלי-החיים יש חוכמה. בקשו זיכרון, לאדם יש אותו. תשאלו לגבי בעל-החיים, שם עליכם להפוך את העניין ולומר, לזיכרון “יש” את בעל-החיים, לדמיון “יש” את בעל-החיים. בעל-החיים מוחזק על ידי דמיון, מוחזק על ידי זיכרון. בעל-החיים הוא איבר של ישות עליונה שיש לה זיכרון ודמיון. הנפש הקבוצתית החכמה שאינה בתוך בעל-החיים היחיד, אלא עומדת מאחוריו, היא הדוחפת את בעל-החיים.
מה לגבי אילוף בעלי-חיים וכדומה? לאור ההנחות שהזכרנו קודם אתם יכולים להסביר זאת היטב לעצמכם. אנו מתרגלים יד כיד יחידה. בזמן שאנו מתרגלים זאת, עלינו לבצע פעילויות מסוימות של האיבר המרכזי שלנו. אולם יש לתרגל את היד, וכאשר היא מתרגלת, התרגול נהפך להרגל. לפיכך, אנו יכולים לדעת אם אנו תומכים ומחנכים את בעל-החיים הבודד, שהוא יתקדם כמו האיבר הבודד בצורה מסוימת. עם זאת, תגובת בעל-החיים מגיעה לרשות המרכזית. נדמה שהוא נכנס כל כך עמוק לתוך הנפש הקבוצתית, עד שהתכונות, שהפכו להרגלים, מופיעות שוב אצל הצאצא ללא עיכוב נוסף. זה לא חל על האדם בצורה כזו. אצל האדם דברים בודדים כאלה לא מועברים סתם כך כי לגבי האדם האינדיבידואל, הוא מאפיל על הסוג, או יותר נכון, מתעלה מעליו.
אנו יכולים לסקור היטב את אבולוציית האדם ובעלי-החיים מתוך דרישות כאלה. כיום תיאוריית המוצא קרובה למדי לפשיטת רגל. חוקרים רציניים מכחישים את מה שעדיין טענו לפני זמן קצר, שכיום האדם היחיד קרוב ליונקים המתקדמים ביותר. אומרים שלא ייתכן שהאדם הוא צאצא של הקופים. אפשר גם לטעון את ההיפך, כי יש לנו במשותף יכולות מסוימות עם הרבה קופים נמוכים יותר, כך שחוקרים מסוימים עומדים בנקודת המבט שהאב הקדמון שממנו מוצא האדם, כבר לא חי. מדעי הטבע עדיין לא יכולים להביא את עצמם לקבל את נקודת המבט שהקוף עצמו ירד, אבל שהאדם עלה.
מדע-הרוח לא רק מדמיין את הירידה הזו, אלא הוא יודע לחקור אותה בהתייחסות לסוג הנפש הקבוצתית של בעלי-החיים או לקבוצות-נפשות ולנפשות האינדיבידואליות של האדם. אולם אם נלך לאחור מהיונקים הגבוהים ומהאדם, נגיע לאב קדמון משותף. אך הוא לא היה בעל-חיים במובן של היום. האב הקדמון הזה היה הרבה יותר קרוב לאדם מאשר היה דומה לבעל-חיים של היום. אותם אבות אמיתיים שעלינו לחפש, הם בדרך מסוימת נפשות קבוצתיות של האדם ושל בעלי-החיים.
האם מי שסוקר את חיי האדם ללא משוא פנים, יכול להכחיש זאת? כשנחזור עוד ועוד בהתפתחות האנושית, או כשנתבונן על השבטים הפראיים של ימינו שנעצרו בשלב נמוך של התפתחות: האם איננו רואים אצלם משהו אופייני עוד יותר מאשר אצל בני האדם המתורבתים והמפותחים? ככל שנלך לאחור בזמן, האדם הוא פחות ישות אינדיבידואלית. אין ספק, האינדיבידואליות התפתחה רק באדם, ואנו ממתינים לזמנים עתידיים שבהם לאדם תהיינה הרבה יותר תכונות אינדיבידואליות. האדם נמצא בדרך מישות של סוג לישות אינדיבידואלית יותר ויותר. היום הוא ניצב באמצע. אם נחזור למקור המין האנושי, נמצא קבוצות שלמות של בני אדם אשר כאנשים יחידניים אין להן תודעה ייחודית של העצמי שלהן, ולגביהן התחושה השבטית, התחושה המשפחתית הייתה גדולה בהרבה מהתחושה של האינדיבידואל היחיד. האינדיבידואל היחיד הוקרב לטובת האינטרסים של השבט או הקבוצה. בקיצור, אם נחזור לאחור עלינו להעניק לאדם נפש קבוצתית, כך שבימי קדם נכיר את נפש האדם כנפש קבוצתית, כמו נפש בעל-החיים של ימינו.
אך נפש האדם מצאה את האפשרות האחרת. באיזה אופן היא מצאה את האפשרות האחרת הזו שאין לנפש בעל-החיים? נפש בעל-החיים שמרה, אפשר לומר, על תכונותיה הבודדות והקשיחה אותן מוקדם יותר מנפש האדם. בגלל שהתכונות הוקשחו, בעלי-החיים לא היו מסוגלים עוד להתפתח; הם עצרו בשלב הקדום. אם נחזור לקוף, עלינו לומר שנפש-קבוצתית שמזגה את איכויותיה לצורה המוצקה מוקדם מדי היא הבסיס לזן הקוף היחיד. לפיכך, היא לא יכלה עוד לפתח את התכונות שנוצקו לצורות פיזיות. הישות האנושית הייתה עדיין ישות עדינה וגמישה יותר ביחס לגוף הפיזי שעדיין היה יכול לעבור שינויים. הנפש הקבוצתית של האדם שמרה על משהו מיכולת השינוי שלה. היא לא ירדה בכמיהתה ליצירת גוף פיזי כמו שירדו מוקדם יותר הנפשות הקבוצתיות של בעלי-החיים בימינו. נפש האדם חיכתה עד למועד שבו חיים מורכבים יותר על פני האדמה היו אפשריים עבורה. לפיכך, הנפשות הקבוצתיות של בעלי-החיים לא היו יכולות להשתמש בגופם של בעלי-החיים כדי להיכנס אליהן כפי שהנפש האנושית נכנסה לגוף הפיזי של האדם. הגוף האנושי שמר על היכולת להפוך למושלם יותר, הוא יכול להיות מקום מגורים, מקדש לאינדיבידואליות הגבוהה, שבו יכולה לשכּוֹן גם אינטליגנציה על-חושית.
לפיכך, איננו מוצאים יכולות כמו זיכרון על-חושי, דמיון על-חושי ואינטליגנציה אצל בעלי-החיים, אלא מעל בעלי-החיים. אולם אנו מוצאים את הרוחי שהוכנס לאדם; הוא חדר לאדם. לפיכך, איננו צריכים להיות מופתעים שאנו מוצאים נקודת זמן העוקבת אחר התפתחות העולם כאשר בעלי-חיים הסתובבו על פני האדמה במשך זמן רב, בעוד שאנו יכולים להתחקות לאחור אחר הישות האנושית רק עד תקופת הפּלֶיסטוֹקֵן.
בתחום הגיאולוגיה, לא ניתן לאתר את האדם רחוק יותר מכך. נפש האדם המתינה עם התגשמותה, לאחר שבעלי-החיים הפכו לפיזיים. גוף האדם התגבש מהרוחי. גופי בעלי-החיים התקשו מהר יותר מאשר גופי האדם. בימי קדם, כאשר כבר התקשו נפשות הקבוצה של בעלי-החיים, הנפשות הללו עדיין לא היו מושלמות. לפיכך, הן היו יכולות ליצור שלבים לא מושלמים בלבד. מאוחר יותר, הנפש הקבוצתית האנושית הותאמה לאינדיבידואליות, ואז אינדיבידואלים אלו נולדו על אדמתנו. כך, אנו גם מבינים מדוע ממלכת בעלי-החיים נראית לנו כמו אדם מפורק. בימי קדם, הנפש הקבוצתית שנועדה להתפתח, יצרה נפשות קבוצתיות מסוימות; היא בנתה צורות של בעלי-חיים. ואז היא לא הייתה מסוגלת להתקדם. אחרים פיתחו את תכונותיה. אל לנו להיות מופתעים שהישות שהמתינה הכי הרבה וירדה אחרונה, מראה את המורכבות הגדולה ביותר, אבל גם את ההרמוניה הגדולה ביותר במפגש עם מה שפרוס בממלכת בעלי-החיים. לכן, יכול היה גתה לומר באופן כל כך יפה: אם האדם מתבונן בחוץ בטבע ותופס את מה שמפורק בחוץ בטבע, ואז מסכם ומעבד זאת למה שיש בו מידה וסדר, זה כאילו הטבע נמצא בפסגת היותו ומעריץ את עצמו.
כך הפכה ממלכת בעלי-החיים לאינדיבידואלית באדם שבו התכונות של ממלכת בעלי-החיים משולבות באחדות. אנו רואים את הרוח האלוהית ברצף של צורות בעלי-החיים. כל יצירה של בעל-חיים היא ייצוג חד-צדדי של הרוח האלוהית. האדם הוא ביטוי הרמוני וכללי של הרוח האלוהית. לכן, פאראצלסוס[1] יכול היה לומר מתוך התודעה הזו, את מה שעדיין קשה להבין: אם נסתכל החוצה על ממלכת בעלי-החיים, כל בעל-חיים הוא עבורנו כמו אות, והאדם הוא המילה המורכבת מהאותיות הבודדות. זוהי השוואה נפלאה של יחס בעלי-החיים לאדם. גתה למד באופן עמוק מאוד את צורת בעל-החיים הבודד. הוא אמר לעצמו, אם נתבונן בבעל החיים ונלמד את צורתו, נוכל להבין כיצד פעילה היצירה האלוהית במגוון הגדול ביותר; אז נוכל לראות את המחשבה המקורית המופצת בצורות השונות ביותר בין בעלי-החיים השונים ביותר.
לא צריך להיות אבסורדי כמו אוקן[2] שאמר: כל איבר אנושי הוא כזן שלם של בעל-חיים, והוא באמת הצביע על איברים אנושיים בודדים. הוא אמר על הדיונון שזה הפך באדם ללשון. הוא הביא רעיון עמום – כי הוא לא היה מדען רוח – בצורה האבסורדית הזו. מול זה גתה מצא שבאופן כזה כפי שהמחשבה על האדם מופצת בין הזנים השונים, הטיפוס המקורי מהווה את הבסיס לכל בעל-חיים, רק האיבר היחיד שמעורב בצורה הרמונית אצל האדם מופיע באופן חד-צדדי בבעל-החיים. גתה אמר: הבה ניקח אריה ונשווה אותו לבעל-חיים מקורנן, עם קרניים. אותה מחשבה מקורית מהווה שם את הבסיס. עם זאת, לאריה יש כוח מסוים היוצר שיניים. אותה עוצמה היוצרת שיניים אצל האריה יוצרת את הקרניים אצל בעל-החיים המקורנן. לפיכך, בעל-חיים בעל קרניים לא יכול להיות בעל מגוון שלם של שיניים בלסת העליונה. לפיכך, גתה מחפש בבעל-החיים את החוסר בצד השני.
ברחם הטבע, בעל-החיים עצמו נעשה מושלם. כל הגפיים נוצרות על פי עקרונות נצחיים, והצורה המתאימה שומרת בסתר על האב-טיפוס. האב-טיפוס שכבר נוצר בישות הכי לא מושלמת, שהנפש מייצגת בבעל-החיים הכי לא מושלם, זוכה לדמות המושלמת ביותר אצל נושא הנפש האינדיבידואלית, באדם. לכן, הצורה הוענקה לא רק לאדם כמו לבעלי-החיים, אלא האדם מחייה את האב-טיפוס הזה בתוך עצמו על ידי מחשבות יצירתיות. אצל האדם המחשבה משתקפת לא רק לפי צורתה ודמותה, אלא גם לפי הביטויים שלה.
בעוד אנו רואים את המחשבה הזו מיוצגת, גתה, שחקר את האבולוציה ההדרגתית הזו עד לשיאה, אמר: שִמחוּ, יצוריי הטבע הגבוהים ביותר, שאתם יכולים לתפוס את הרעיון הגדול בתוככם שסדר היצורים התפתח עד אליכם.
———————————————————————-