הכרת הנפש והרוח
רודולף שטיינר
GA56
תרגם מאנגלית: דניאל זהבי
תיקונים: דליה דיימל
לספר ראו כאן
הרצאה מספר 7
גבר, אישה וילד
8.1.1908 ברלין
מדע-הרוח לא יספק רק את הסקרנות המדעית, הוא ייתן לאדם אימפולס לחיים ולפעולה, לוודאות וסיפוק בחיים. מה שמדע-הרוח מציע יאפשר לנו לפעול ולנהל את המשימות שלנו ביעילות.
הילד ניצב לפנינו כחידה חיה. עדיין ניתן לתקן דעות קדומות בתחומי חיים רבים, אולם לדעות הקדומות לגבי חינוך ילדים יש לעיתים קרובות השפעות מזיקות והן אינן ניתנות עוד לתיקון.
האנושות כולה מופיעה בשילוש של גבר, אישה וילד. דברים רבים מהגבר ומהאישה עוברים בתורשה לילד. לפיכך, לשאלת התורשה יש כאן השפעה הכוללת גם את חידת הגורל במידה מסוימת. מה קיבל הילד מאבותיו? בעניין זה התבוננו בדרמות של איבסן.[1] בכל מקום באמנות עולה שאלת התורשה, כי מרגישים את המשמעות והחשיבות המעשית שלה. עם זאת, אנו לא מולכים שולל על ידי הדעות הקדומות העולות מהעובדות שניתן להשיג מהתבוננות בבעלי חיים נמוכים יותר. אחת הטעויות הגדולות ביותר בתחום זה היא שבאופן אוטומטי אנו מיישמים על האדם הנוכחי את מה שמראים תצפיות וניסויים עם בעלי חיים נמוכים יותר, או את מה שאנו יודעים על ההיסטוריה של אבותינו. מדע-הרוח מכיר במה שהמדע מבין בתורשה, אך הוא עולה לעובדות גבוהות יותר ההופכות ברורות למעשה, רק מההיבטים של עולם הרוח. קיימת עלייה של חוקיות. החוקיות שוררת בטבע כולו, בגוף וברוח. עם זאת, עלינו לעלות עם התובנות שלנו מעקרונות נמוכים לעקרונות החלים על האזורים הגבוהים. עלינו להשיג גדילה זו מבלי להיכשל.
לְמה הופכת התורשה באזורים גבוהים יותר? הפיתרון לשאלה זו משרה כבוד בריא לאדם המתהווה. יש הבדל עצום בין החיות הנמוכות לבין האדם. ההבדל הבסיסי בין האדם ליצורים אחרים הוא כדלקמן: כל מה שמעניין אותנו בבעל-החיים קשור למושג המין או הסוג. אנחנו לא מבחינים באותו כבוד של האינדיבידואליות עם החיות כמו עם האדם. תיאורו של אריה הוא הצגת מין האריות. המין מנצח. לעומת זאת, האינדיבידואליות שוררת עם האדם. לכן אפשרית ביוגרפיה של כל אדם, אפילו של הפשוט ביותר. בעובדה זו מסתתרים דברים רבים, ויותר מכל, שהאדם הוא מין, סוג בפני עצמו. באדם חי משהו המתאים למין שלם של בעלי-חיים.
העיקרון של התגשמות מחדש של הנפש או חיים חוזרים נובע מכך. איננו יכולים להבין את האינדיבידואל האנושי מהאבות הקדמונים. אמנם אולי אפשר לחזור לאחור לאבות הקדמונים בתכונות החיצוניות, אך לא למה ששייך לישות של אינדיבידואליות אנושית, וזה מעט באותה מידה שאנו יכולים לגזור את האינדיבידואליות של כל מין בעלי-חיים מהתכונות של אבותיו.
הסיבה למקורו של יצור חי חייבת לנבוע תמיד מהחי. למשל, לפני כמה מאות שנים עדיין האמינו לגבי ההולדה שבעלי חיים נוצרים מבוץ נהר. נפש האדם אינה מורכבת מכל מיני תכונות, כפי שיש תכונות מעטות בתולעת של חומרים אנאורגניים מסוימים, כפי שהתכוונו באותה תקופה. נפש תמיד חוזרת לאחור לנפש; הנפש החיה באדם היום מקורה בקיום נפשי בעבר. זוהי התגשמות מחדש, אבל היא לא הצטברות של תכונות של הצד האבהי או האימהי. לפיכך, עיקרון החיים החוזרים הוא תוצאה בלתי נמנעת. מנקודת מבט זו, אנו רוצים להסתכל על גבר, על אישה ועל ילד.
מה שמופיע בבסיס העמוק יותר כאינדיבידואליות של הילד הוא מה שכנפש משתלב בטבע הפיזי, לאחר שעד אז הוא חי בקיום אחר. גבר ואישה צריכים לתת לילד עטיפה בלבד. בכך בשום אופן לא מושפלים אהבת האם ואהבת האב. האינדיבידואליות של האדם קיימת זמן רב לפני ההזדווגות של ההורים. סוג של אהבה לא מודעת מובילה את הילד להורים מסוימים אלה וגורמת להם להתרבות. ואז כמתנה בתמורה, שני ההורים פוגשים את הילד באהבתם ההורית.
ישנם יצורים מסוימים שבהם מוות ואהבה קשורים יחדיו. יש בעלי-חיים שמתים לאחר ההזדווגות. ישויות כאלה מצביעות על הלְכִידוּת של הישויות החיות ביקום ועל עובדת האהבה. אהבה היא עבור האדם משהו שבאמצעותו הוא מקדיש את קיומו האינדיבידואלי להוויה כולה. זה לא הדבר המליצי הזה של השירה, אלא כוח החודר את הטבע כולו. אהבה היא הדימוי הנגדי של האגואיזם. באהבה האינדיבידואל חורג מעבר עצמו, כפי שזה. זוהי עלייה אמיתית של חיים עם ישויות מושלמות יותר.
הישות האינדיבידואלית היא הישות האנושית. אפשר להבין את המשמעות של אינדיבידואל ואהבה רק בהתבוננות מלאה בטבעו של האדם במובן של מדע-הרוח. לפי מדע-הרוח, הגוף הפיזי הוא רק לבוש של כל הקיום האנושי. לאדם יש את הגוף האתרי במשותף עם בעלי-חיים וצמחים. הגוף האסטרלי, שגם לבעלי-החיים יש אותו, מקיף את הנפשי, מהתשוקות הנמוכות ביותר ועד לרעיונות המוסריים הגבוהים ביותר.
אך רק האדם הוא הבעלים של כוח האני, ומכאן, הוא עשוי להיחשב כנזר הבריאה. האישיות שהרגישה את עומק המילה “אני”, אמרה: האני נמצא, היה ויהיה שם. ידע אמיתי של האני הוא צורת הידע הגבוהה ביותר. ידיעת האני עומדת מאחורי “התמונה המצועפת בסייס”. “אף בן תמותה לא הרים את צעיפיי.” הכרת האני האמיתית אפשרית רק לאותו כוח אנושי שהוא אלמותי. רק העל-חושי באדם מזהה את האלמותי. מכאן, שמה שבן תמותה בתוכנו אינו מרים את מסך האלה. רומנטיקן גרמני אמר באומץ: אם אף בן תמותה לא ירים את מסך איזיס, עלינו להיות פשוט בני אלמוות.
הגוף הפיזי מתפתח עד להופעתן של השיניים השניות של הילד. אמנם האדם ממשיך לגדול, אולם גזרת הגוף רק נעשית גבוהה יותר, הצורה שהוא קיבל עד השנה השביעית מתארכת. ובכך יש לנו בכך הכוונה חשובה לחינוך. עד למועד זה, יש לפתח את הצורה הפיזית של הילד. אם לא עושים זאת, משמיטים משהו למשך כל ימי חייו של האדם הנוגע בדבר. בתקופה השנייה עד גיל ההתבגרות, הגוף האתרי מתפתח. בתקופה שלפני כן הוא לא היה פעיל בשום דרך. הגוף האתרי מוקף במעין מעטפת אימהית רק עד הופעת השיניים השניות. רק מכאן ואילך, הוא משתחרר ויכול להתפתח. הבשלות המינית היא נקודה אחרונה בהתפתחות הגוף האתרי, ומעתה ואילך, התפתחות הגוף האסטרלי הופכת לחופשית. החינוך האמיתי של האני מתחיל אפילו יותר מאוחר.
תמונה נוספת נובעת מהתהליך התורשתי של הפיזי, תמונה אחרת מזו של הגוף האתרי ושוב אחרת מזו של הגוף האסטרלי.
מה שהאדם מביא כתורשה מאבותיו טמון בגוף הפיזי ובגוף האתרי. עד לבגרות המינית, תכונות תורשתיות אלו הופכות גלויות לחלוטין. אולם אז מתחילה התפתחות האינדיבידואליות המיוחדת של האדם, וזו מתבטאת באהבה. מינים מסוימים של בעלי-חיים מתים עם מעשה האהבה כי כאן נעצרת ישותם וקיומם האינדיבידואלי נגמר. ככל שהאינדיבידואליות של ישות גבוהה יותר, כך היא לוקחת יותר אל מעבר לבגרות המינית כמשהו בלתי מתכלה. במציאות יש מעברים. לפיכך, האדם מציל את חייו הפנימיים מעבר למין בלבד.
אולי, על ידי השוואה בין אדם לבין אבן תבינו את זה: בגביש, הכוחות החיצוניים שיצרו אותו מסתיימים. הם כבר לא מכניסים שום דבר לתוך החלק הפנימי של האבן. לגבי הצמח, העיקר אינו הגדלת הצורה, אלא רק סוג של חזרה על עיקרון הצורה כפי שהסביר זאת גתה. את מה שהאדם עצמו רכש בשלבים קודמים הוא מראה כעת כהשפעה של האני שלו. כפי שהצמח מחפש ומקבל את חומריו מהאדמה כדי לבנות את גופו, כך האדם הצעיר בוחר בהוריו כדי לבנות את גופו הפיזי.
כאן הרעיונות של מדע-הרוח מתערבים מיד ברצון, ברגשות, בחיים. עלינו לכבד את זכותו של הילד במובן העמוק ביותר. מול הדור הבא, האדם מרגיש שונה אם הוא רואה את הדברים באור זה.
מדעי הטבע אומרים בעניין זה: מהעיקרון הגברי עוברות מספר תכונות אל הזרע, גם מהחלק הנשי, מהביצית. תכונות שתי הקבוצות חייבות להשתלב בעובר. בכך נמנעת החזרה הנצחית של אותן תכונות. זוהי הסיבה לכך שהגָּמֶטָה[2] הזכרית והנקבית מתמזגים. זה המהותי בטבע.
בכל הנוגע לנפש מדעי הטבע שלנו הם האמונות הטפלות ביותר שיכולות להיות כאן. לשופנהאואר היה הבזק של גאונות כשאמר: מה ששואף לקיום מפגיש באהבה את האינדיבידואליות האנושיות משני המינים. בסופו של דבר, גם מדע-הרוח מלמד זאת. בני האדם מובאים יחדיו כדי ללדת את הדורות הבאים. אם מתבוננים על כל ילד באופן זה, אין לנו זכות לכפות עליו את המוזרות שלנו. המחנך הנכון יכול לקדם את התפתחות הילד רק עד כמה שהוא למד זאת לגבי עצמו. הילד הוא המורה הגדול ביותר של המחנך.
אם המחנך פותר ביסודיות חידה זו של הילד, הוא המחנך הטוב ביותר. מי שחודר להשקפות כאלה עם נפשו, הן משתנות ליראת כבוד לישות של הילד ומעוררות יראת כבוד למה שהוא הופך וצומח. יחס זה לתפקיד משתרע על כל הדור הגדל. אנחנו המבוגרים מהווים עבור הדור הגדל מעין אדמת אם שממנה הוא מתפתח. עלינו לתת לילד את מה שהוא צריך לחיים, אך אסור לנו לאלץ אותו להיות מעוצב בדמותנו, אלא אנחנו חייבים להשאיר אותו חופשי בהתפתחותו ולכבד אותו. זוהי שליחות הרבה יותר משמעותית של בני האדם לכבד את החופש המתהווה הזה מאשר לכבד את החופש הזה של מה שכבר קיים. מדע-הרוח מחנך באופן נכון לכָבוֹד זה. הוא מראה את העל-חושי ואת העובדה שישויות רוחיות יוצרות את בניית היקום במשך עידנים ומסייעות בכך לבני האדם. הידע של אתמול מאפשר לנו למצוא פתרונות הולמים גם להווה. עבודתנו בהווה חייבת לכבד את החירות לפיתוח העל-חושי. חירות העל-חושי בחושי יהיה המוטו שלנו.
לפיכך, אנו מסייעים לאנושות להתקדם לעתיד שהוא מבריא בעבורנו ומשמעותו מצב אלוהי. אם בהווה המבט נפתח בפני העל-חושי, העבר הופך לגבינו למשהו שניתן להסבירו, ונוכל ללמוד ממנו מה עוזר ומומלץ לעתיד.
“אם אתמול בהיר וברור לך,
ואתה עובד היום בחופשיות ובעוצמה
אתה יכול גם לקוות למחר,
זה לא פחות משמח.”[3]
——————————————————————–