הכנס בדורנאך

הכנס בדורנאך

דניאל זהבי

קיץ 2006

שנים רבות חיכיתי לרגע שבו ייחשף לפני הגיתהאנום. ידעתי שהמפגש עם מה שכיניתי 'המקדש' לא יהיה רגיל. למדתי אודות המבנה והפסל של 'נציג האנושות' במשך שנים רבות, אך לימוד, ככל שהוא חשוב, אין הוא חוויה ישירה. כתבתי לאורך הכנס התרשמויות וחוויות כפי שהן עלו בי. רק את חלקן הקטן אני מביא ברשימה זו. היו גם מאורעות וחוויות אחרות אך קצרה היריעה מלתאר את כולן.

הגיתהאנום

הגענו בהסעה מאורגנת בלילה: התרוממות הנפש והרוח הולכים וגוברים ככל שהאוטובוס מתקרב למבנה הגיתהאנום. כשמתגלה לפתע הגיתהאנום – הנשימה נעתקת. מבנה ענק מרשים מלא הוד נחשף בין קטעי הצמחייה הירוקה. החשיכה אופפת הכל.

למחרת יש בי התרגשות גדולה לקראת מה שעומד להתרחש היום. יותר ויותר עולה בי חוויה של עליה למקדש. התעוררות פנימית עזה מלווה כל צעד שלי. מקום המגורים שלי אצל מארחי השווייצרים הנפלאים נמצא במרחק של כ- 20 דקות הליכה מהגיתהאנום. אני מתקרב לגיתהאנום בתנועה ספירלית כך שלאט לאט נחשפו לפני כל הבתים והמבנים הקשורים אליו מסביבו בעלי האדריכלות המיוחדת שקשובה לטבע מסביב. היופי המדהים חובק אותי בשקט אלוהי. והנה הגיתהאנום נחשף לאט לאט. המבנה עוצר נשימה, אין לי מילים לתאר את עוצמתו, יופיו והמסתורין שבו. סבבתי אותו מבחוץ ומבפנים חוקר כל זווית וחדר תוך כדי תחושת התעלות הולכת וגוברת. עליתי במדרגות בעלות העיצוב היוצא דופן עד לחדר התצוגה של הפסל 'נציג האנושות'. הכל מגיע לשיא של ריגוש (כשאני בו זמנית מפעיל כוח עירנות ולא נותן לריגוש לסחוף אותי, וכך חש תחושת טרנספורמציה של כוחות פנימיים). התקרבתי לפסל העצום, כשאני כל כך קטן לידו, מתפעל מכל דבר, חווה כל תנועה דרך חושי ובמקביל רואה בעיני רוחי את האידיאה של הפסל על כל דמויותיו והידע המקיף שאודותיו קראתי כה רבות. ידע, עירנות פנימית יוצאת דופן וחוויה חושית עזה חוברים יחדיו לידי כמעט חוויה של יציאה מהגוף מצד אחד, אך אחיזה איתנה בו. תחושת איזון עולה ותשומת הלב מתמקדת בנציב האנושות עצמו – אל-עליון. הזדהות ושלווה עמוקה.

הופעת האוריתמיה האחרונה של כנס האוריתמיה

את החלק הראשון של האוריתמיה שבו דיברו גרמנית התחלתי באנטי אך החלטתי לקחת אותו כשיעור והתמקדתי בצלילי הגרמנית ובצורה המיוחדת שהאוריתמיה הביאה אותה.

החלק השני (ביצוע של יצירה נפלאה של מוצרט) היה כבר אחר לגמרי: עשרות אוריתמיסטים, צורתו הרוחנית של האולם הגדול עם החלונות הצבעונים והתקרה המצוירת, תאורה מהממת, מפתיעה ומלאת קסם שמשנה בכל רגע את צבעי הלבוש של האוריתמיסטים, יצרו חוויה של אוריתמיה שעוד לא חוויתי מחיי. התנועה ההרמונית – כפי שאכן יצירתו של מוצרט היא – מעוררים בי ללא הרף תחושה חדה של יופי קסום, הייתי אומר כמעט לוציפרי.

אחרי ההפסקה (שרבים מהישראלים חשבו שזה סוף המופע) חזרנו לחלק השני. מוזיקה, שברגיל יוצרת בי אנטיפתיה עזה ודיסהרמוניה (Alfrd Schnittke), בזכות האוריתמיה, דרך התנועה והכוריאוגרפיה המושלמת, מאפשרת לי להכיר במוזיקה את עצמי – את האדם המודרני שטוף התאווה, קונפליקטים, משברים והתעלות. שוב ושוב עוברים בי זרמים של התמלאות אתרית ופיצוץ, כאוס וסדר נלחמים בחירוף נפש. ושכמעט אפסה תקווה מופיעה האדם החדש דרך הסדר והשקט. לקראת סוף ההופעה האוריתמיסטים מסתדרים, עם צלילי המוזיקה האחרונים, בקו אלכסוני ישר של תודעה.

מעולם לא חוויתי מוזיקה בצורה כל כך עמוקה ויכולתי להכיל מסע שכזה דרך נפתולי הנפש האנושית עד, הייתי אומר, תחושה עמוקה וברורה של נפש התודעה.

שקט לאחר ההופעה. מחיאות הכפיים עוצרות את ההתבוננות ומאפשרות לי לתת ביטוי להערכה שחשתי כלפי כל המעורבים במה שיצר בי תובנות כה עמוקות ונתן לי כוח לעמוד מול משברים בתקווה וערנות.

קבוצת העבודה עם פול מקאי ואריה בן-דוד

הדיון נסב על שני היבטים של עבודה פנימית בדרך לבניית הבסיס לאימגינציה. 1) התבוננות על מפגשים עם אנשים בעבר הרחוק ששינו את חיי. 2) התבוננות על מעשי היום במבט מלמעלה, מעין שיחזור של היום כצופה. בדיון שיתפו אנשים את הקבוצה בכל מיני מפגשים שכאלה. אני שאלתי לגבי האפשרות, לגבי התרגיל הראשון, להשתמש במפגש עם הטבע ששינה את חיי. נתבקשתי לתת דוגמא ונתתי. התשובה שניתנה במפגש הבא על ידי פול מקאי, היתה שאכן אירועים מסוג זה מהווים גם הם מפגש שניתן דרכו לעבוד על בניית הבסיס לאימגינציה.

לאחר סיור מודרך באולם המרכזי בגיתהאנום והסברים על החלונות הצבעוניים והציורים בתקרה, התחלתי להתרגל מעט למבנה ולהכיר כי המקדש הוא כזה בתנאי שיש שם התקדשות – כלומר בני אדם בתהליך של עבודה פנימית ולימוד רוחי. כלומר, המקדש שחיפשתי כל חיי נמצא במפגש עם האדם האחר מתוך עירנות פנימית של לב. ידעתי זאת גם לפני כן, אך חווית מבנה הגיתהאנום העצימה חוויה זו עשרות מונים – ובזה יחודו.

המפגש האחרון בקבוצת העבודה היה ביום שבת. קמתי מרוגש וחגיגי והתלבשתי חגיגי. לאחר אוריתמיה שעשינו כולם (מה שאפשר לנוכחות אתרית אחרת לשרור ביננו) והרצאה מרתקת ומשעשעת של ישראל קורן, התקיים חוג הדיון עם פול מקאי ואריה בן-דוד.

אנשים מספרים על אירועים של החלטה קשה ששינתה חיים, כמו מעבר סף שהכל נהיה צר וקשה ואז דבר מה מתרחש שמשנה הכל. אני רוצה גם לספר דבר שכזה שלא התרחש בעבר הרחוק אלה משהו שחי כעת בנפשי, אך אני מתאפק. מתחיל לחוש רעד (מופיע לי תמיד בחיי לפני אירועים חשובים ומשני חיים) הדיון ממשיך. שחררתי את הצורך לדבר. טרנספורמציה של כוחות מתחילה להיות מורגשת. קשב עצום ומעין נוכחות-על פוקדת אותי. פול מקאי מסכם את 4 השלבים של תרגילי הלב (השלישי זה ששת תרגילי ההכנה). אני חי בקשב מלא בתוכו כצופה של לב. לסיום שרים שיר מופלא ואני עוצם עיניים. זה הרגע שחיזיון אופף אותי: מתגלה לי, במעין התבוננות מבחוץ על עצמי דרך העיניים של אחד האנשים הקרובים ביותר אלי, המראה הלא מלבב של עצמי וידיעה עולה בי לגבי השינוי שעלי לעבור. סדרי עדיפויות חדשים מבצבצים בנוכחות מלאה, ואז… בוום.. יצאתי לרגע מעצמי. החוג נגמר ואני מנסה לקום אך הגוף לא נשמע לי, מתנדנד – 'דיסקרנציה רצינית' החברים עוזרים לי, התאוששות קלה. בדרך לשפיזהאוס (בית האוכל) אני חי מעל לראשי כצופה ובאטיות עצומה אוכל משוחח וחי את הרגע במלואו. יוצא לטייל ביער ומוצא ספסל קסום עם גג (כל הזמן יורד גשם) נכנס למדיטציה והתבוננות שקטה בטבע.

התלבטתי ארוכות עם לספר את המשך החוויה בגלל כל מיני היבטים אך נראה לי שלולא התרחשה חוויה זו במקום הזה לא היתה היא מקבלת מימד שכזה.

כשחזרתי מהיער לגיתהאנום החלק העליון של גופי (לב ומעלה) היה עדיין בדיסקרנציה מסוימת אך בצורה מפתיעה וללא כל סיבה נראית לעין וללא כל התערבות, החלק התחתון של גופי התעורר ועלו בי תחושות אתריות וזרמים מאיימים. בעירנות נדהמת השקפתי כעד על התהליך: אהרימן ניסה לפעול בחייתיות מכיוון כוחות הרצון ולוציפר עירפל עדיין מעט את החשיבה. המצב המיוחד שנמצאתי בו איפשר לי מהמרכז לנטרל את שניהם ובעצם מאותו רגע התאזנתי והגעתי למצב של שלווה עמוקה ויציבה של נוכחות. מצב זה פתח לפני את ההחלטה לשינוי כדי להגיע למצב של התפתחות פנימית כדי שמצב האמצע המופלא, מצב של קשב של לב, יישאר איתי לנצח. מצב שבו חשתי את עצמי בצורה הקרובה ביותר לחוויית אל-עליון.

ניצב בין שני קטבים
באחד תודעה וחשיבה מתערפלים
בשני כוח ועוצמה חייתיים.
במלוא עוצמת שמש הלב
חוסר איזון הולך וחרב.
נוכחות חדשה של היות
אנושיות של מרכז נאות.
כוח של החלטה הנובע מחזון
עוצמתו תעבור כל ניסיון.
אהבה אנושית באמצע זורחת
קורנת לכל, כחשיבת לב נוכחת.
תמונה ברורה של התחלה חדשה אנושית,
אל-עליון בנגיעה רוחית חרישית.

 

היום האחרון

אני נפרד מהגיתהאנום, מהאנשים שהם לב ליבו של המבנה המקודש, מתוך ידיעה ברורה שהוא יהיה בתוכי לעד – לא כמבנה בטון ערום, אלא כחוויה אנושית חמה, כנקודת מפגש ביני לבין הזולת.

ליבי מלא תודה לכל המעורבים בישראל ובשוויץ שאיפשרו לקבוצה כה נפלאה של אנשים לחבור יחדיו למסע חיצוני ופנימי מופלא כל כך.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *