היכן וכיצד אנו מוצאים את הרוח? – 17

היכן וכיצד אנו מוצאים את הרוח?

רודולף שטיינר

סדרה של שמונה-עשרה הרצאות שניתנו בין 15 באוקטובר 1908 ל-6 במאי 1909 בברלין. GA57

תרגם מאנגלית: עלי אלון

הקלדה ועריכה: דניאל זהבי

תיקונים: דליה דיימל

ההרצאה מופיעה בספר שיצא בהוצאת חירות – ראו כאן

1.5.1909  הרצאה מספר 17

ראיה רוחית אירופאית קדומה

במהלך הרצאות חורף אלו דובר שוב ושוב על כך שקיימות הכרות העולמות העל-חושיים. דובר על כך כיצד יכול האדם להגיע להכרות כאלו, ולפעמים דיברנו על התוצאות של ההכרות הללו של העולמות העליונים. מעתה צריך להינתן בשתי הרצאות משהו בבחינת אילוסטרציה למה שמכנים הכרות העולמות העליונים. ועל ידי דוגמאות ניתן יהיה להראות כיצד באיזור מסוים התפתחה הכרה גלוית-עיניים, אותה הכרה של ראיה רוחית, אשר בני-זמננו בעיקרו של דבר התגברו עליה או צריכים להתגבר עליה. ידובר היום על אודות הכרה של ראיה רוחית שבמידה מסוימת ניתנה כמו על ידי כוחות-הטבע, על ידי כושרות-הטבע. בפעם הבאה יהיה עלינו לדבר על כך כיצד על ידי אימון קפדני, על ידי שיטות מוגדרות לחלוטין, ניתן להשיג הכרה בתחום ראיה רוחית, וגם לכך יינתנו דוגמאות מסוימות. על אודות אותה ההכרה של ראיה רוחית, אשר כביכול אבות אבותינו הובילו אל ההשקפות שהתגברו עליה, על כך אנו רוצים לדבר היום. על אודות היכולת של ההכרה של ראיה רוחית, המובילה באופן עצמאי חופשי אל העולמות העליונים, ידובר בפעם הבאה.

הוזכר כבר שיש לו למדע הרוח מה לומר על ההתפתחות של ההכרה האנושית. מה שאנו מכנים כיום התודעה שלנו, התודעה שבה אנו יוצרים שוב בפנימנו את העולם החיצון במחשבות, דימויים ואידיאות, זהו רק שלב של התפתחות. לזו האחרונה קדמה בהתפתחות האנושית תודעה אחרת. כשמדובר כיום על התפתחות במובן הרגיל, אז בדרך כלל מתכוונים להתפתחות של צורות חיצוניות, של צורות-קיום חומריות. מדע הרוח מדבר על התפתחות הנפש והרוח, וגם על התפתחות התודעה. יש ביכולתנו להפנות את המבט לאחור לצורה קודמת של תודעה שעליה התגבר השלב הנוכחי של התפתחותנו, ויש ביכולתנו להפנות את המבט לפרספקטיבה של תודעת העתיד שרק תיפתח בהדרגה. אם מכנים אנו את התודעה הנוכחית פשוט 'תודעה', אז נוכל לכנות את התודעה הקודמת תת-תודעה, ומה שיתפתח כעת בעזרת שיטות מדעיות-רוחיות, נוכל לכנות על-תודעה. באופן כזה מבחינים אנו בשלושה שלבים הבאים בזה אחר זה: תת-תודעה, תודעה ועל-תודעה.

ביחס מסוים כל תודעה של ימינו הינה שלב התפתחות של התודעה בכלל, כמו שצורות החיות היותר גבוהות הן צורות התפתחות של צורת-החיות הכללית. תודעה בת-זמננו התפתחה מתוך שלבי תודעה נחותים. אפשר לאפיין את תודעתנו הנוכחית, שאותה יכולים לכנות גם תודעה של אובייקטים, בכך שאומרים: היא חשה את האובייקטים החיצוניים על ידי החושים כמו שמיעה, ראיה, מישוש, וכדומה. היא עושה לעצמה מושגים, דימויים ואידיאות ממה שתחילה היתה תחושה. כך, אם כן, משתקף בתודעתנו עולם חיצון מאובייקטים הפועלים על חושינו.

התת-תודעה לא היתה עדיין כך. לרשותה עמד טבע יותר בלתי-אמצעי. במובן מסוים אנו רשאים לכנות זאת תודעה של ראיה רוחית נחותה, שכן הישות בעלת אותה התודעה לא ניגשה אל האובייקטים עם איברי החושים וכאילו הרגישה אותם על מנת ליצור לעצמה מושג, אלא שהמושגים היו כאן באופן בלתי-אמצעי. תמונות היו עולות ויורדות. נניח, התודעה התייצבה מול דבר חיצוני מסוים שהיה מסוכן עבורה. כיום אנו רואים את האובייקט והדימוי שעוררה הראיה גורם לכך שבתוכנו מופיעה התודעה של הסכנה. כך לא היה מקודם אצל התודעה גלוית העיניים. בזמנים יותר קדומים הדבר החיצוני לא היה מוחש במתארים ברורים, בכלל לא. משהו כמו תמונת-חלום היתה עולה ומודיעה לישות אם משהו סימפטי או לא סימפטי צועד לקראתה. את זה נוכל להמחיש לעצמנו על ידי החלומות של זמננו המכים גלים בתמונת החלום. כמו שהיא כיום החלימה במצב נורמלי, אז יש לאפיינה כדרך שאין לה יחס אמיתי אל העולם החיצון. לעומת זאת, כשנתאר לעצמנו את תודעת החלום כשלכל תמונה העולה בתוכנו כתמונת-חלום תואם דבר מוגדר לחלוטין, כך שתמונה מסוימת עולה בעת סכנה, תמונה אחרת אצל דבר יעיל – כלומר, שלתמונות אלו היה קיים יחס מסוים אלינו – אז היינו יכולים לומר, לא יהיה זה חשוב לגבינו אם אנו חולמים או נמצאים ערים, אז היינו יכולים לערוך את חיינו הפרקטיים גם עם אותן תמונות החלום.

מחיי-חלום אמיתיים כאלה, שהטבע המהותי והפנימי של הדברים נותן שיעלו בתמונות, מתודעה כזאת יצאה תודעה בת-זמננו. והיא קיבלה על עצמה את הצורות הרבגוניות ביותר עד שהתפתחה אל הצורה הנוכחית. כשפונים בחזרה אל ההיסטוריה, כפי שמגיש לנו אותה מדע-הרוח, נמצא לבסוף אצל העמים הקדומים בעבר הרחוק מאוד, מצב של התפתחות בו הצד החיצוני אינו מוחש, אבל על ידי תודעה של גלוי-עיניים עתיק היה מוחש העולם הסובב אותנו באורח פנימי. אבל אל אותה התודעה של ראיה רוחית נתלוותה תכונה של הנפש אשר לעומת תכונת היסוד הנוכחית של נפשנו צריך לציינה כשלב בלתי מושלם. הנפש האנושית לא היתה נפש מודעת לעצמה, היא לא יכלה לומר אל עצמה 'אני', היא לא היתה מסוגלת להבדיל את עצמה מהסביבה. רק הודות לכך שהאובייקטים החיצוניים התייצבו לפני הנפש בקווים הקבועים שלהם למדה הנפש להבדיל את עצמה מהם. היווצרות של אותה התודעה, היתה אפשרית רק הודות לכך, שהתודעה העתיקה הלכה ונעלמה ובאה תודעת היום, תודעת האובייקטים.

כך צריך היה האדם לרכוש לו את התודעה העצמית יחד עם ויתור על מצב גלוי-העיניים המקורי העתיק. כל התפתחות היא בד בבד התפתחות יותר גבוהה, כשבכך יש צורך לוותר על יתרונות מסוימים של שלבים קודמים. כאן נשאר כביכול מכל שלב משהו לתוך הזמנים היותר מאוחרים, וביחס מסוים אנו יכולים לראות כיצד ירושות כאלה של זמנים קודמים עדיין נכנסים בהבלטה אל תוך הזמן הנוכחי. כיום זהו משהו אנורמלי. כבר הפנינו את תשומת הלב לכך שיש לנו גם בדמות החיצונית אטוויזם שכזה, כך למשל השרירים בקירבת האוזן שמקודם הניעו את האוזן. אצל החיות יש להם בהנעת האוזן תכלית מסוימת. אצל האדם אין לזה שום תכלית ורק אנשים מועטים מסוגלים להניע באופן שרירותי את אוזניהם. מה הם שרירים אלה? הם שריד של שלב התפתחות קודם. אצל האדם נמצאה פעם צורת ראש כזו שהאוזניים היו מתנועעות.

כמו שצורות איברים כאלה שרדו בהתפתחות, כך גם נשארים מצבים מסוים של תודעה. לכן רואים אנו כיצד שאריות כאלו, תודעות תורשתיות כאלה של ראיה רוחית עתיקה, נכנסות אל תודעתנו הנוכחית. אבל הן עכורות והשתנו בשלב ההתפתחות הנוכחי ומשום כך אנורמליות. אם נצביע על מה שנשאר מהראיה הרוחית, אז נוכל לאפיין בקלות את הראיה הרוחית האירופית העתיקה, שניתן למצוא אותה בהתפתחות של כל עמי אירופה ואת מה שניתן להבדיל מהראיה הרוחית של המזרח. על ההבדלים הללו נשתדל להצביע היום.

מה הן הירושות של המצב הקודם של הראיה הרוחית של האנושות? אנו יכולים להבחין כאן בשתי קטגוריות. האחת עומדת במידה מסוימת כליל בשביל עצמה ושייכת אל נכסי-הירושה האלוהיים. אלה הם החלום והחוויות החלומיות. השאריות האחרות שייכות לקטגוריה אחרת לגמרי. החלום בא לידי שינוי לא על ידי הבריות, אלא על ידי ההתפתחות המתקדמת עצמה. השאריות החושניות האחרות הן: חיזיון, נבואת-הלב ו'הראיה האחרת'.

תחילה נעיין בחלום. הוא נשאר מתודעת התמונות הקדומה. אבל באותה תודעת התמונות הקדומה קשור היה החלום עדיין עם המציאות. מה מהותו של החלום כיום? הוא מראה עדיין תכונות אופייניות מסוימות של תודעת התמונות הקדומה, אבל איבד את הערך הריאלי, את ערך המציאות של תודעת-התמונות העתיקה. נחשוב על דוגמא אחת: מישהו חולם שהוא רואה לפניו אילנית, הוא רודף אחריה ותופס אותה. כאן הוא מתעורר בהחזיקו בידו את קצה השמיכה. החלום מסמל את האירוע החיצוני. אם האדם היה עומד מול אותו החלום עם תודעת האובייקטים, אז היה רואה שהוא מחזיק ביד את השמיכה. אבל זוהי הסימבוליקה של החלום. הוא יכול להפוך לדרמטורג גדול. למשל סטודנט שחולם שבעת עזיבת אולם ההרצאות הוא נדחף על ידי סטודנט אחר, פשע שכפרה עליו יכולה להסתיים על ידי דו-קרב. הוא קורא את הזולת לקרב של אקדחים, הסקונדנטים[1] נקבעו, נמצאים במקום המוסכם, המרחק ביניהם נמדד, טוענים את האקדחים, נשמעת הירייה הראשונה. אבל באותו הרגע מתעורר הסטודנט כשהוא דוחף ומפיל כיסא ליד מיטתו. כאן שוב לפנינו אותו דבר. החלום הופך אירוע חיצוני לתמונה. אם אותו האדם היה מסתכל עם תודעת האובייקטים על מה שהתרחש, אם היה הוא ער, אז היה רואה שהכסא הופל.

בחלומות אלה אנו רואים שקיים קשר שרירותי מסוים בין מה שהחולם חווה וזה המתרחש באורח חיצוני. החלום שמר לעצמו מתודעת התמונות הקדומה את העניין עם התמונה של עובדות חיצוניות, אבל הוא לא שמר לעצמו את הקשר הישיר אל העולם החיצון. אם היה לו עדיין אותו קשר בלתי אמצעי אז לא יהיה זה נחוץ לאדם שיגע בלשונו במלח על מנת להכירו, אלא היתה מופיע אז לפניו תמונת חלום מוגדרת לחלוטין, תמונה אחרת עם חומץ, סוכר, ישויות מסוכנות וכדומה. לכל טבע הישות היתה תואמת תמונה מוגדרת לחלוטין.

אותה התודעה נשארה כשארית, כנכס תורשתי בתודעת החלום הנוכחית. הואיל והאדם כביכול עלה עם ישותו כולה בתודעה העצמית שלו, הואיל והוא התנתק מהסביבה, אז כתוצאה מכך אין להן לתמונות החלום אצל בני זמננו שום קשר עם העולם החיצון. הודות לכך שהאדם באופן נורמלי לגמרי עלה מתודעת החלום אל התודעה העצמית, בכך הלך לאיבוד הקשר של החלום אל העולם החיצון.

מצב אחר הוא בשרידים האחרים: בחזיון, נבואת-לב והראיה האחרת. אם נזכר בהתפתחות הכוללת של האדם, כפי שהיא תוארה כאן תדיר, אז מומחשת היא לנו כך: האדם כמו שעומד הוא כאן לפנינו, מורכב מארבעה איברים: מגוף פיזי, גוף אתרי, גוף אסטרלי ומה'אני'. האני הוא האיבר האחרון במסגרת ההתפתחות ועל ידי עלייתו אל האני נהייה האדם לישות בעלת מודעות עצמית. מתי עמדה לרשותו של האדם אותה תודעת-התמונות? זו עמדה לרשותו בעת שהאני שלו נמצא עדיין במצב רדום בגוף האסטרלי, כשהגוף האסטרלי בעצמו היה אז מי שנשא את התודעה. היה זה הגוף האסטרלי שנתן לתמונות הללו לעלות ולרדת. המצב הוא כזה כאילו האדם מופיע פתאום מתוך הגוף האסטרלי ובכך השיג את תודעת האובייקטים הנוכחית שלו. מזה גם מובן לנו שהאדם צריך היה להיות קשור עוד יותר עמוק עם האיברים האחרים של טבעו. כמו שבזמנים עברו הוא היה מוטבע בגוף האסטרלי, כך היה הוא מוטבע בגוף האתרי ועוד יותר עמוק בגוף הפיזי. אם כן, יש לנו שלושה שלבים של תת-התודעה מתחת לתודעת האובייקטים הנוכחית.

תארו פעם לעצמכם אדם השוחה מתחת לפני הים, בתוך הים. ניתנת לו האפשרות לראות את מה שנמצא בתוך הים. הוא רואה את מה שמתרחש על קרקעית הים: את מה שקורה שם, מה ששוחה שם ומה שמרחף שם. כאן סביבו נמצא משהו אחר ממה שנמצא ברגע בו הוא עולה וצף על פני המים, כשמפנה הוא את מבטו כלפי מעלה ורואה מעליו את השמיים המכוכבים. כך נוכל לתאר לעצמנו את התודעה כשהיא מועלית משלבים תחתונים לשלב התודעה הנוכחי. למה שהיה מעביר לו הגוף האסטרלי, הגוף האתרי והגוף הפיזי ומה שהספיק לעלות אל תודעת האובייקטים הנוכחית. אבל האדם יכול לצלול במקרים אנורמאליים מסוימים שוב כביכול אל אותו ים של תת-תודעה. הוא יכול כך לגשת לשם וזאת לאחר שהתרומם כבר מים התת-מודע, כעת הוא שוב לוקח עימו את זה לאותה תת-הכרה למטה.

חישבו על אדם אשר ראה למעלה את הכל, אחר כך שוב צולל ואת כל המוחש למטה יכול להשוות עם מה שמכיר הוא מלמעלה. כזה הוא המצב עם אדם בן-זמננו: הוא לוקח עימו את מה שרכש לעצמו למעלה. לא כזה הוא המצב כפי שזה קורה אצל הצוללן, אשר לוקח עימו את הכל בהיזכרות ומסוגל להשוות. מי שצולל כאן, לאחר שהפך לאדם בן-זמננו, אצלו נצבע כאן הכל, מה שהינו למטה, נצבע עם ההתנסויות שמלמעלה. מביאים כמו מין מעטפת את הנחווה למעלה אל תוך אותו תת-מודע ובכך לא מקבלים שום דימוי נקי, שום תמונה טהורה, אלא תמונה שהיא עכורה בגין הניסיונות של תודעת האובייקטים.

כשהאדם צולל כאן אל גופו האסטרלי, אז הוא מעביר את עצמו באורח מלאכותי אל הספירה שכבשה את תודעתו, כשבעצמו חי הוא עדיין בגוף האסטרלי. על ידי כך נוצר במובן הנוכחי החיזיון. אם האדם יירד אל התודעה של הגוף האסטרלי, מבלי לדעת משהו על העולם הנוכחי, אז באמת יחווה תמונות המציגות את התוכן הפנימי של האובייקטים. אבל היות שבירידתו הוא לוקח עימו את מה שהתנסה בו למעלה, מופיעים לפניו כל הדברים, שאחרת היו מופיעים בצורתם האמיתית, כמתעתעים ומטעים את מה שיכולים לחוות רק כאן בעולם האובייקטים. זהו הדבר האמיתי והכוזב של החיזיון.

כשמישהו יורד אל עולם החיזיון, אז הוא יכול להיות תמיד בטוח, שכאן נמצאים יסודות המונחים בסביבה הנפשית, אבל גם בטוח שמה שצועד לפני עיניו בחיזיון, תהיינה תמונות-תעתוע, שלא מתגלה לפניו הצורה האמיתית של הדברים, אלא העתקים של מה שרואים בעולם שמעל. לכן מופיעים החזיונות של האדם תחילה כך שהם רומזים על מה שחווים בני האדם בהווה. את זה ניתן לבדוק עד לפרטי הפרטים, אפילו מעשור עד עשור.

תארו לעצמכם, אדם הצולל אל אותו העולם בזמן בו טרם היו קיימים טלגרף וטלפון. כאן גם בעולם התחתון לא היה הוא רואה שום טלגרף וטלפון. לעומת זאת ראייה בזמננו של טלגרפים וטלפונים תהיה בחיזיון תמיד יותר שכיחה. משום כך קורה גם שאדם קתולי אדוק, שתדיר ראה את המדונה בדמות כפי שהיא מתייצבת לתודעת האובייקטים, כשהוא יורד הוא לוקח עימו את אותה התמונה וזו מופיעה לפניו בחיזיון. בדרך כלל אלה שאינם קתולים אדוקים לא יחוו גם בחזיונות את המדונה. מה שרואים בחזיון זה לא תואם את המציאות, אלא מה שמתלבש בתור מציאות הובא על ידי האדם כלפי מטה. הוא מוריד אל אותו העולם את מה שחווה כאן. אם כן, אנו רואים שבחזיון, במידה מסוימת, האדם צובע את מה שהוא חווה.

אם הוא צולל בחזרה אל הגוף האתרי, אז הוא חווה את מה שמציינים: נבואת-לב. אבל כאן הדבר הוא עוד יותר מסוכן, מפני שאותו מצב תודעה מונח עוד יותר רחוק מאחור. כאן האדם משולב בכל אותם חוטי-הקיום שנבלעו, שמהם הוא עלה לתודעת האני שלו, אבל אין ביכולתו לסקור את עומק החוטים על צורתם האמיתית. תשקלו בדעתכם באיזו מידה קטנה בני האדם סוקרים את הקשרים הנמצאים סביבם. הם יוצרים לעצמם מחשבות אודות קטע קטן של העולם על סיבה ותוצאה, אבל שוכחים שהעולם כולו קשור עם סביבתו כמו במין רשת שבה ההקשרים נטווים אנה ואנה. כיום מורם האדם מכל זה, הוא סוקר במידה מסוימת אי, אבל אותו האי קשור עם הקוסמוס כולו. ועם גופו האתרי קשור האדם באורח פנימי עם הקוסמוס. כשירד הוא אל גופו האתרי מבלי לקחת עימו משהו מתודעת היום הבהירה, אז הוא יראה כיצד בנבט נקשר משהו, מה שרק, נאמר, יתרחש במשך עשר שנים. תוכלו גם לחשוב על כך שהאדם מביא עימו למטה את האינטלקט שלו. הוא נושא עימו ומוריד למטה את האינטלקט הקטן שלו, את הנפש-השכלית הזעירה שלו. בכך מסולף כבר מה שהופיע בתור נבואת-הלב. כשזו האחרונה מתעוררת באופן טבעי, אז לרוב – כמו גם בחיזיון – אין לה שום ערך אובייקטיבי גדול.

אבל אז, כשהאדם צולל אל עומק הגוף הפיזי, אז יכולה נבואת הלב לעבור לחדירת המרחב. בה בשעה שנבואת הלב קשורה עדיין עם הזמן, ניתן בדויטרוסקופיה, ב-'ראיה האחרת', לראות את מה שלא ניתן לחוש בעיניים הפיזיות. התמונות מוצגות לפני האדם כמו מין פאטה מורגנה. לכך שייכות תופעות אנורמליות, כמו שלמשל מדווח עליהן סוודנבורג. המסקנה ממה שנאמר כאן היא שבתחום הנפשי צריכות להיות ההטעיות עוד יותר גדולות ואל לנו לקבל אף דבר שלא נבדק.

מה שמופיע כיום בתור מצבים חולניים, זוהי השארית התורשתית של ראיה רוחית ישנה ומה שבזמנים הקדומים היה בהחלט בריא, היה משהו שבאמצעותו האדם היה באמת בא במגע עם סביבתו. אם אנו מפנים את המבט לאחור, כלומר להתפתחותם של העמים האירופאיים, אז נמצא בכל מקום פחות או יותר את תודעת התמונות הישנה, תודעה המסתכלת על העולם, כיצד הוא באורח פנימי, בהתאם לישותו הרוחית-נפשית. אבל תודעת האני עדיין לגמרי לא מפותחת. אם כן, מה נשאר מזה שוותיקי אותן התקופות ראו וסיפרו כשטרם עמדה לרשותם תודעת האני המלאה? אנו יכולים לראות שהיה קיים מַעַבר מתודעת התמונות הישנה אל תודעת האובייקטים, ושמזה נשאר נכס תורשתי טוב ויפה: אלה הם המיתוסים והאגדות, התוכן כולו של המיתולוגיה. מה שהמיתולוגיות מכילות בתוכן, את זה מעמידים כיום בתור יצירה ספרותית עממית. כאן מביטים על עננים כעל עדרי כבשים או ברק ורעם מפורשים באיזשהו אופן. אולי לא קיימת אף 'ספרות' יותר שרירותית מאשר אותו הסבר של מיתוסים ואגדות עתיקים. כל מה שנשאר כיום במיתוסים ואגדות, מוצאו הוא בראיה רוחית קדומה. מה שנחווה בתת-מודע, זה סוּפר, ואותם הסיפורים הם האגדות והמיתוסים וגם המעשיות.

כל האגדות והמיתוסים נחוו, לא הומצאו, אבל גם לא נחוו בתודעת האובייקטים של ימינו, אלא בתודעה מעורפלת קדומה. ואנו יכולים כאילו להציץ אל פעולתה של אותה התודעה המעורפלת אם ניזכר במשהו גדול שנמצא בכתבים הרליגיוזיים. תנסו להיזכר פעם באותו המקום החשוב בברית הישנה, היכן שנאמר: "ויצר יהוה אלוהים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה." [בראשית ב, 7] עיצוב מסוים של תהליך הנשימה מובא כאן בקשר עם התפתחות האדם. אותו המקום רוצה להראות לנו שהאדם חייב את תודעת-האני הנוכחית, ואת מה שהשיג הוא במרוצת הזמנים ומה שנמצא עדיין אצלו כיום, את הסוג המיוחד לחוש בדמו ועם דמו, שאת כל זה חייב הוא לעיצוב מיוחד של תהליך הנשימה. רק הודות לכך שהאדם בתור ישות המהלכת בקומה זקופה למד לנשום, התרומם הוא מעל לתודעת-התמונות.

אצל החיות לא נמצא עדיין כיום תודעת תמונות ישירה או בלתי ישירה, מפני שאין להן ריאה המוחזקת בזקיפות. בצדק הפנו את תשומת הלב לכך שהכלב הלא הרבה יותר אינטליגנטי מהתוכי, ובכל זאת לומד רק התוכי לדבר והכלב לא. זה קשור לדבר שאצל התוכי מוצאים אנו במידה מסוימת גרון המונח בזקיפות. היות ואצל האדם אנו מוצאים עריכה מיוחדת של האיברים, אז הודות לכך הוא עלה לתודעת האובייקטים שלו.

אם אנו רוצים להבין נכון את מילת המקרא שהוצגה, אז יהיה עלינו לומר: על ידי חוקיות העולם עוצבו האיברים האנושיים כך שתהליך הנשימה הנוכחי הצליח להתפתח. אלה שהבינו את אותו התהליך באורח רוחי, שידוע שבכל חי אלמנט רוחי, אלה אמרו לעצמם: האלמנט הרוחי של האויר צריך בצורה כזאת לחדור לתוכנו שתודעת האני החופשית תוכל להתפתח. כשאותו התהליך מתרחש באופן בלתי סדיר, כשרוחות האויר לא מוצאות את הדרך הנכונה לעבד את דמו באופן הנכון, כפי שזה שייך לתודעתנו הנוכחית, אז נוצרת גם אי-סדירות של תודעתנו: היא נחלשת וחוזרת לשלב קודם. לכן חש האדם האירופאי הקדום בכל אי-סדירות של תהליך הנשימה לא משהו אחר מאשר החלשה והאטה של התודעה.

מהו הביטוי הפיזי לנשימה בלתי-סדירה? זהו הסיוט, קוצר-נשימה. מוצאה של המילה מ-AY,AU וקשורה גם עם אורפאוס. אנו רואים שכאן יש לנו לא משהו אחר מאשר אלמנט רוחי הפועל כך בתהליך הנשימה, שהאני לא יכול להגיע להתפתחות מלאה. כשתהליך הנשימה הוא בלתי-סדיר, אז יש לו לצבא של רוחות נחותות גישה אל האדם. וכעת הנכם יכולים לכנות את זה מצב חולני או לפי רצונכם, זה לא חשוב כאן. חשוב הוא מה שמפתח על ידי כך בתוך האדם. מנקודת המבט הנוכחית שלנו צריך לציין את אותו המצב כחולני. שכן אם אותו המצב הוא החלשה וחזרה למצב הקודם, אז בכל זאת הוא כיום מַעַבַר מהנורמלי אל האנורמלי.

תהליך הנשימה הנוכחי שלנו מוצאו מתהליך שהיה קיים כשריד של קוצר-נשימה, שהוא הדבר התורשתי האחרון מתהליך בו האדם לא היה זקוק לחמצן כה רב. כשהאדם היה עדיין יותר קרוב למצב הצמחי, היתה אצלו צורת תודעה אחרת, הוא היה שקוע בתודעה המעורפלת הישנה. אחר כך יצא הוא מזה ובשעת המעבר, כשהאדם היה כאן ושם לסירוגין בתודעתו, חווה האדם האירופאי הקדום כל מה שצועד לקראתו בתור ישויות האלפות והפיות.

כך אנו מפנים את מבטנו באופן טבעי בחזרה אל מצבים ישנים נושנים. בסיוט, בקוצר-נשימה מופיע לפנינו מצב חיצוני נוכחי ממשהו שהיה רוחי, מה שמציג הוא זה לא משהו אחר מאשר את השארית של תודעת ראיה רוחית ישנה, של תודעת התמונות היוצרת מיתוסים ואגדות.

אבל בשעה שהנשימה השתנתה, משתנה גם דבר אחר. התהוותה גם הראיה החיצונית של האובייקטים. 'ראיית התמונות' של הדברים לא היתה קשורה לראיית הגבולות החיצוניים, לפני השטח של הדברים. האדם לא ראה את השטח החיצוני של האובייקטים. היה קיים גם מעבר בו נודע לאדם שהתמונות הישנות שקעו ועלתה התמונה של האובייקטים החיצוניים. ושוב היה קיים מצב-ביניים, בו האדם היה כבר מפותח כדי לראות, אבל במצבים אנורמאליים בהם הראיה החיצונית נסוגה, עברה למצבים של ראיה רוחית. בפי העם ישנה מילה ישנה בשביל אותו המצב, בו נסוגה התודעה הנורמלית, בו מסתכלים על אובייקט מסוים ובכל זאת לא רואים. את זה מכנים 'למתוח', 'להשתומם', ואותה המילה קרובה בשורש שלה עם המילה רוח, כך שיש לפניכם כביכול הרוח, את מה שבתור תמונה פנימית מופיעה, שטרם היה דבר חיצוני, אלא ניתן היה לראות על ידי כוחות אסטרליים. כיום דבר כזה הינו משהו אנורמלי. בשעת המעבר היה האדם תלוי בכך כשזה הופיע, לומר לעצמו: אבל בכל זאת אני רוצה לראות, אינני רוצה שתנעץ בי עיניים, אני רוצה לראות. – כאן בא אליו מה שעמד לפניו בתור דבר חיצוני, בתור משהו, שיש להתגבר עליו. כל האגדות המדברות על כך שמישהו נועץ עיניים במישהו כדי להפוך אותו לעיוור, ויש להתגבר על כך בזה שלא נועצים עיניים יותר במישהו, כאן המוצא שלהן. באגדה על פוליפם, בסנוור מהענק עד לאגדה הנפלאה, כשכאן דיטריך מברן מתגבר על הענק גרים, בכל מקום יש לנו אותו הגורם של התודעה.

אבל כל המוזרות של התופעות יכלה גם להכיל בתוכה עבור הנפש משהו מפתה. על ידי הופעתם כמשתייכים אל עולם בלתי מוכר, היה בתוכם משהו מפתה, משום כך היו אותן הישויות בעלות תכונות כאלו שהשפעתן על הבריות היתה בצורת שידול, פיתוי. זה או זו "לור" או "לורה" היא מילת היסוד עבור שד-המפתה. כשהאדם ראה אותו לא יכול היה לראותו בצורה אחרת, מאשר מי שהתהווה מהחלק הפנימי של הדברים. כאן ראוי עוד משהו לתשומת לב: למילה "מכורה" קשורה באורח שורשי המילה "לַאִי" משום כך "סלעי" – "לורֶלַאִי". זהו השד המפתה הנסוג אל הַלַאִי, כלומר אל מולדתו שהיתה שם. את המילה "לַאִי" יכולים למצוא בסביבות הרבגוניות. באופן כזה יש לנו כביכול את החוויה התת-מודעת של ראיית לור או לורה, המופיעה כשמתפתחת הראיה המוגדרת כלפי חוץ. קשורות לכך האלפות והפיות, שהאדם מקבל בפנימו את תודעת האני שלו.

אבל עוד אגדה אחרת השתמרה אצלנו כנכס תורשתי, אשר חיה עדיין כיום בסביבות סלַביות מסוימת. כשבני אדם יוצאים לשדה, ובמקום ללכת בצהרים הביתה, נשארים בחוץ, אז מופיעה לפניהם אשת-הצהרים בשמות של אישה לבנה. היא מציגה לאדם שאלות עד לצלצול פעמון-הצהריים. אם האדם מסוגל לתת תשובה לאותן השאלות, אז אומרת לבסוף אשת-הצהרים: "טוב הוא, גאלת אותי". מה רואים באגדה כזאת? אנו רואים שוב כיצד מבוטאת כאן חוויה ישנה במסגרת הראיה הרוחית. כמו שהאדם שואף עם האויר את הרוח של האני, אז בכך מהסביבה הרוחית, מהמקרוקוסמוס, בנה הוא את פנימו כולו, את המיקרוקוסמוס שלו כולו. כל מה שהינו פנימי, כל זה נכנס מבחוץ. האינטליגנציה הפנימית היא תולדה של האינטליגנציה החיצונית.

קיים מעבר מהזמן בו ראה האדם את הישויות הרוחיות שניהלו את בניית העולם, שניהלו את הפרחים והגבישים ביצירתם עד להתהוות האינטליגנציה החיצונית. האינטליגנציה החיצונית צעדה במידה מסוימת אל תוך האדם, כשזה הגיע להיות מודע לה. תניחו כעת שהתודעה פשוט נכבית על ידי שמש-הצהרים. אלה שהכירו את האלמנט הרוחי כינו את שמש-הצהרים: דמון-הצהריים. תניחו שכאן נכבית התודעה הבהירה על ידי דקירת שמש חלקית חבויה, ועולה לפני האדם מה שהוא כמו גורם חיצוני, כסיבה חיצונית של כוחות-האינטליגנציה שלו. כיצד זה צריך להופיע? רק על ידי כך שהאדם צריך לאמץ את האינטליגנציה שלו, מתייצב לפניו כביכול מה שנארג לתוכו מהעולם, באורח אובייקטיבי. הוא צריך לגבור עליו, כשמסוגל הוא לאמץ את האינטליגנציה שלו לאורך הזמן עד שיוכל להשיב, עד לשמיעת פעמון-הצהריים. אם הצליח בכך, אז מילא את התפקיד והתודעה מתאחדת שוב עם האני שלו. וכעת תעבירו את זה פעם על הצורה היפה ביותר שהשיגה אותה החוויה הרוחית, בה צועד לקראתנו ביוון העתיקה – ובאופן פלסטי במצרים העתיקה – היכן שמופיע מציג השאלות הגדול: הספינקס. הספינקס הוא לא משהו אחר מאשר אשת-הצהריים שעלתה לרמה הגבוהה ביותר. כמו כן מציג הוא לאדם שאלות אודות חידת-האדם, היכן שצריך הוא לאמץ את האינטליגנציה הגבוהה ביותר שלו. שכן כל השאלות של הספינקס דורשות את התשובה: "האדם". כך, אם כן, צועד לקראת האדם בספינקס מה שהוא הינו בפנימו, ומי שהיה מסוגל לפתור את חידת-הספינקס, אדם כזה היה יכול לגאול אותו. אז היה הספינקס מפיל את עצמו אל התהום, כלומר הוא התאחד עם טבע-האדם הפנימי.

דוגמאות בודדות הראו לנו כיצד בעולם האגדות הנפלא מתבטא לא משהו אחר מאשר נושא התפתחות התודעה. מתוך תודעת התמונות הישנה רכשה לעצמה האנושות את תודעתה הנוכחית של אור היום, שהביאה לאדם את התודעה העצמית. ובה בשעה שמקודם לא היה מסוגל להציץ לתוכו, לא מצא שם את העצמי שלו, אז מצא הוא, כשהסתכל כלפי חוץ, בכל מקום ישויות רוחיות: במעיין, באוויר ובעץ – ישויות רוחיות היו מחיות את הכל. כשהיה מסתכל החוצה עם תודעתו המעורפלת והיה רואה את האוויר, אז הוא ידע שהוא ההתגשמות של אותו האל שעיצב את פנימו. וכשהאוויר חדר לתוכו, אז ידע: זה מניע את האני שלו. – כשהרוח השתוללה, אשר בדרך היה שואף אותה לתוכו, בחוץ בלילות חורף קרים סוערים מעל האדמה, אז הוא ידע שבהשתוללות הסערה נוסע ווטַאן.

באופן כזה היינו יכולים לעבור על כל המיתוסים והאגדות. אמנם נמצא שינויי צורה ביצירות ספרותיות, אבל כולם מובילים בחזרה אל התודעה הישנה של ראיה רוחית. אבל אותה התודעה של ראיה רוחית, כפי שהתפתחה בתוך תוכה של אירופה, נבדלת במהותה המלאה מהתודעה הנוכחית. לכל עם יש לו במסגרת התפתחותו שליחות מיוחדת ותפקיד מיוחד. בה בשעה שאיש המזרח בכל מקום בזמן, בו חווה הוא דווקא את אותו המעבר מראיה רוחית ישנה לעיצוב של האני, נמצא אצלו אותו האני עצמו רק בדרגה מאוד מועטה, כך שאותו האני היה מתמסר בקלות לישויות העליונות, אז בתוך החיים האירופיים היתה תודעת האישיות מפותחת בשלב מוקדם. זה מאפיין במיוחד את אותם המעברים: במידה חזקה מאוד נופל האני לתוך אותם שלבי המעבר לתודעת האובייקטים. האדם היה מסוגל להציץ אל פנימם של הדברים, אבל במידה החזקה ביותר הוא נתן תוקף לאני שלו, הרגיש עצמו מהתחלה כלוחם חזק כנגד הישויות שרצו לשזור אותו לחוטים של העולם הרוחי המונח מסביב. לכן עוזריו הם בעיקר ישויות שפעלו למען השגת התודעה העצמית, פעלו למען שיחרור האני.

אנו רואים כיצד בניצחון, אותו רוצות להשיג הרוחות המעניקות את התודעה העצמית האישית מֵעל לרוחות האסטרליות, ניתן משהו, המשחק תפקיד גדול בתוך הספרות המיתולוגית הגרמנית, האירופית. רוח-הסיוט, השולל את החופש, הקיים בנחש-המׅדְגר, בדמויות הענקים וגם בדמויות הסירנות, קיים בכל מקום בתודעה האירופית. בכל מקום רואים אתם איך כביכול האלים הם ליד האדם חברים למען עיצוב התודעה העצמית האישית. אנו רואים כיצד ווטַאן, האל החי בנשימה, הופך לחברו של האדם במאבק כנגד כל אותן הרוחות הנחותות. אנו רואים כיצד האל החזק עומד לצדו של האדם, כשהעניין הוא בהתגברות על התודעה ברמה הנמוכה. דונַאר או טוֹר עם הפטיש שלו הינו מי אשר מביס את הענקים ואת נחש-המדגר. הוא הינו מי אשר במובן העיקרי מבטא כיצד האדם עם תודעת האני שלו יוצא מהעולם הרוחי ומגיע אל עולם של ההבחנה החושית.

באירופה ניתנה הקרקע המכינה עבור הכריסטיאניות על ידי כך שאותה הבסה של כוחות אסטרליים, שרצו לשלול מהאדם את החירות, היוותה מוטיב עיקרי. עקב כך צריכה היתה הנפש האירופאית להשיג משהו שלא הרגישו העמים המזרחיים. באירופה שרר הדחף לעלות עם האני החופשי מהתת-תודעה. משום כך הרגישה הנפש האירופאית באופן הנמרץ ביותר: עם האני שלי יצאתי מהעולם הרוחי והגעתי אל העולם הפיזי-חושי. היכן שהיתה נפשי בזמן הישן נושן, את אותה הארץ איבדתי והשגתי את העולם הפיזי, אבל זה הפך אותי לעיוור כלפי העולם האסטרלי הישן. השלכתי את תודעתי המעורפלת הישנה. – זה צריך לבוא כאן במידה החזקה ביותר לידי ביטוי, היכן שצריך היה לבוא לידי ביטוי הניצחון על העולם האסטרלי. כביכול את המנהיג של העולם האסטרלי הבהיר, שממנו נולדה נפשו של האדם, הרגישה התודעה האירופית הישנה בבַלְדוּר. הוא האל בהיר-השמש, הוא המנהיג של הנפשות, במידה והן משתייכות למולדתן, לעולם האסטרלי הבהיר. כעת הנפשות מסוגרות בגוף הפיזי. כאן הוא המנהיג בעולם המוחשי שמול העולם הרוחי, הוא הוד העיוור ההורג את בלדור.

כך חשו בני אדם האירופאים הקדומים את שקיעתה של הנפש מחוננת-הראיה-הרוחית כמו המוות הארעי של הנפש. אבל את אותה השקיעה חשו הם גם בתור מעבר. הם הרגישו שצריך לבוא דבר חדש. לכן שקיעת האלים, שקיעתו של אותו סדר העולם שהעמיד לפני העיניים את העצמים החיצוניים רק בתור תמונות. היות ובזמנים הקדומים התודעה האישית היתה מוטבעת במיוחד אצל עמי אירופה, יכול היה גם האל האישי, שהופיע בתוך כריסטוס ישוע, להיות מובן ולהיאחז במובן העמוק ביותר והאינטנסיבי ביותר אצל עמי אירופה. כבר זמן רב קודם לכן הונח שם הנבט לקבלת האל האישי בכריסטוס.

ראינו כיצד באירופה התפתחה התודעה הנוכחית מתוך התודעה הקדומה. בפעם הבאה יהיה תפקידנו להראות איך המקודשים הגדולים כבר במיסטריות העתיקות זמן רב לפני הופעתה של הכריסטיאניות, רמזו על קיום עולמות עליונים. איך המיסטריות המשיכו להתפתח עד לזמננו, את זה נשמע בהרצאה הבאה.

את מה שהמקודש ראה מקודם, את זה ילמד האדם לראות דרך מדע הרוח בשלב יותר גבוה, כאשר יציץ עם תודעה חופשית מלאה אל העולם הרוחי.

האדם בתור ישות שחיה בתת-התודעה שלו ירד מהעולם הרוחי כדי להביא לעצמו בעולם המוחשי את התודעה העצמית שלו. הוא יעלה שוב אל העולם העל-חושי עם התודעה העצמית שלו. הראיה הקדומה הרוחית לא היתה ראיה רוחית שלו, אלא מה שישויות אחרות זילפו לתוכו. הראיה הרוחית שהאדם ירכוש לעצמו בעתיד, זו תהיה ראיה רוחית מודעת לעצמה, ראיה רוחית חדורה באני של האדם. הדבר קולע למטרה מהצד הטוב ביותר על ידי אמירתו של כריסטוס ישוע. בשעה שכריסטוס ישוע הצביע על הקשר בין אמת וחירות, הוא הפנה את מבטו לעתיד רחוק. ועל אותו העתיד רומזת אמירתו: אתם תכירו את האמת, והאמת תהפוך אותכם לבני חורין!

—————————————–

  1. מלטינית: secundans מקדם, עוזר- שושבין לכל אחד מן הנלחמים בדו-קרב: הסקונדנט בוחן את נשקו של היריב, מקפיד על שמירת תנאי הלחימה וכדומה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *