היכן וכיצד אנו מוצאים את הרוח? – 15

היכן וכיצד אנו מוצאים את הרוח?

רודולף שטיינר

סדרה של שמונה-עשרה הרצאות שניתנו בין 15 באוקטובר 1908 ל-6 במאי 1909 בברלין. GA57

תרגם מאנגלית: עלי אלון

הקלדה ועריכה: דניאל זהבי

תיקונים: דליה דיימל

ההרצאה מופיעה בספר שיצא בהוצאת חירות – ראו כאן

20.3.1909 הרצאה מספר 15

ניטשה לאור מדע הרוח

לחוויות שאותן שוב לא שוכחים, שייכת בשבילי פגישה יחידה עם פרידריך ניטשה. הוא היה כבר אז מטורף. המבט היה מאוד מאוד משמעותי. נתאר לעצמנו אדם, גבר שבמשך כל שעות לפני הצהרים היה מתעסק עם הבעיה הקרובה אליו, כשמשאלתו היא, לאחר האוכל לנוח קצת ולתת למחשבות להדהד בתוכו. כך שכב הוא כאן. הרושם היה שלפנינו אדם בריא לגמרי, ובכך היה הוא במצב של שיגעון מלא. הוא לא הכיר אף אדם. מצחו קיבל צורה כמצח המונח בין צורתו של אמן והוגה דעות, ובכל זאת היה זה מצח של משוגע. מה שנדמה שניצב לפנינו היה חידה. עם סוג כזה של בני אדם השיגעון צריך היה להיראות באופן אחר לגמרי. רק על ידי מדע הרוח ניתן להסביר את הדבר הבלתי רגיל הזה.

הגוף האתרי נושא בתוכו את הזיכרון, קשור הוא במשך החיים עם הגוף הפיזי, אבל הוא קשור באופן שונה אצל בני אדם שונים. אצל אחדים הקשר הוא לא די חזק, לעומת זאת אצל אחרים הקשר מאוד סמיך. גוף האתרי של ניטשה היה מלכתחילה מאוד נייד. אצל אנשים המחוננים בגוף אתרי מתנועע יכולות להיות שתי תכונות: התכונה האחת היא כוח-חשיבה גאוני, בעל תנועתיות קלה ופנטזיה עם הכושר לחבר מושגים המונחים הרחק בנפרד והיכולת להסתכל ביחד עם הפרספקטיבות הנמצאות הרחק בנפרד. אנשים כאלה אינם כה מעוכבים בקלות כמו אחרים דרך הכובד של הגוף הפיזי בתנאים שניתנו פעם על ידי החיים.

עוד בטרם עשה פרידריך ניטשה את הדוקטורט שלו, הוא נתמנה בבאזל לפרופסור המרצה על פילולוגיה ישנה. מידע עליו נגבה אצל מורהו פרופסור ריטשל. זה השיב: ניטשה יכול לעשות כל מה שהוא רוצה. קרה שאדם עשה את הדוקטורט שלו כשעמדה כבר לרשותו פרופסורה. ניטשה היה בעל תנועתיות קלה בתחום הרוח. אדם כזה לא חי בתוך אידיאות שהן משכנעות. כביכול הוא חי כמו מופרד על ידי קיר מחיי יום-יום.

אבל כאן קשור עוד דבר אחר עם כושר רוחי כזה, דבר שעליו היינו יכולים לומר: אדם בעל כישרון כזה נידון לטרגיות מסוימת בחיים. אדם כזה מתקשה למצוא את הדרך לדברים בלתי אמצעיים של הקיום. הוא חי בקלות במה שלא ניתן לראות בעיניים, לאחוז בידיים, מה שלא ניתן להשקיף עליו מהיום-יום, אלא במה שהאנושות רכשה לעצמה בתור נכסים רוחיים. באופן מסוים הוא חי כמופרד על ידי קירות מהעוגמות-נפש והשמחות של החיים. מבטו נע למרחקים, יותר לזה מה שהאנושות השיגה לעצמה ויצרה לה מאשר למה שהינו יומיומי. לכן קרה שניטשה נמצא במצב מיוחד כלפי התרבות של המאה ה-19.

מי שסוקר את התרבות של המחצית השניה של המאה ה-19, רואה כיצד נעשתה כאן תזוזה עצומה בכיבוש העולם הפיזי. ניקח את השנה 1858/9. זו היתה השנה שהביאה לאנושות את היצירה של דרווין על אודות התהוות המינים, כשעל ידי כך רותק מבטם של בני האדם ביחס לאידיאת ההתפתחות לגמרי אל האלמנט הפיזי. בהמשך היתה זו השנה שהביאה את היצירה "האנליזה הספקטראלית" מאת קירכחוץ ובונסן המראה שבעיקרו של דבר הגיעו הבריות לכיבוש החומרים של כוכבי השֶבת שלנו וחלל-השמיים הרחוק ביותר. רק מאותו הזמן היתה האפשרות לומר: החומרים הנמצאים על האדמה נמצאים גם על הפלנטות האחרות. אחר כך הופיע הספר על אסתטיקה מאת דר, ט. וישר, שרצתה לבסס את המדע של היפה מלמטה כלפי מעלה, בה בשעה שמקודם היו מסבירים את היפה הבא מלמעלה למטה מתוך האידיאה. כדי להשלים את התמונה: באותה השנה הופיעה היצירה, שרצתה לדחוף פנימה את החיים הסוציאליים אל העולם החושי גרידא, יצירתו של קרל מארקס "ביקורת הכלכלה הפוליטית". בקיצור, זה היה הזמן בו גדל ניטשה, הזמן בו מבטו של האדם היה מופנה כליל החוצה אל העולם הפיזי.

אם כן, תארו לעצמכם איזה צורות קיבל כל זה במהלך המחצית השניה של המאה ה-19: חישבו על האקל ועל חוקרים אחרים, ששמו לב רק למה שהיה מוצג לנגד עיניהם החומריות. חישבו על כל מה שעשו מדעי הטבע והטכניקה במאה ה-19. כנגד אותם הזרמים מופיעה לפנינו מין בריחת האנושות אל הספיריטואליות, כשבאותו הזמן חוגים נרחבים נתפסו לפילוסופיה של שופנהאואר. רק האינטרס כלפי הפילוסופיה של שופנהאור מראה שנפשות של בני אדם ברחו למשהו אשר צריך היה להעניק סיפוק רוחי. בהמשך אנו רואים כיצד אחד האישים הגדולים של המאה ה-19, ריכרד וגנר, מנסה באופן אחר לתת לאלמנט הספיריטואלי לזרום שוב אל תוך התרבות.

ניטשה העמיד את עצמו אל תוך אותו הזרם התרבותי. איך הוא עשה זאת? אלה שנזכרו לעיל נכנסו אל אותו הזרם באופן יצירתי, ואותו היצירתי הוא משהו שמביא אושר. העבודה הופכת את האדם לצעיר ורענן. זה נגלה אצל האקל. מי שבצורה כזאת עובר ליד המיקרוסקופ ומכשירים אחרים וחוקר, הוא יהיה צעיר ורענן, וימצא באותה העבודה אושר ויכולת לחדש את הנעורים, הוא יהיה צעיר ורענן, וברוחב לב יוכל לבצע את כל זה, והוא ישכח את הצורך לפנות אל עולם ספיריטואלי. בתוכו חי משהו שיכול להחיות את האדם, שמחת היצירה המכילה בתוכה משהו מהאלוהי-רוחי.

גורלו של ניטשה היווה את אותו הזרם התרבותי. היה בגורלו לשאוב מאותו זרם תרבותי עונג וצער, הואיל והוא לא נמצא בקשר ישיר עם חיי היומיום. בתוכו היה קודם הרגש: איך ניתן יהיה לחיות עם מה שמציעה התרבות העכשווית? לבו של ניטשה היה נוכח אצל כל אלה, או להיות מלא שמחה או להרגיש צער. נפשו חוותה כל מה שהתרחש במאה ה-19.

אנו רואים כיצד לפני כן מתערבים בחייו של ניטשה שני אישים: שופנהאואר, שאותו לא הכיר אישית, אבל כתביו העמיקו לפעול עליו, וריכרד וגנר, שאיתו היה קשור בידידות הלבבית ביותר. שני האנשים האלה הובילו את ניטשה להתעמק בחידת היוונות-העתיקה של תחילת תרבותנו. מבטיו היו מעמיקים לתוך עולם-היוונים מהזמן הקדום ביותר עד לתקופה בה ההיסטוריה היתה כבר מאירה את אורותיה. היווני מהזמן העתיק ביותר נראה לו עומד יותר קרוב לאלוהות מאשר בזמן יותר מאוחר, כשמנסה הוא כאן להמחיש ביצירות האמנות שלו את תמונות האלים: הוא עושה אותם דומים לבני אדם, מעלה את צורת האדם לתמונת-אידיאל. כך לא היה היווני בימי קדם. היווני הקדום הרגיש כיצד הכל זורם בתוכו בצורה חיה, כלומר מה שהיה בגוף, מה שנשב בסערה ומה שהתגלגל עם הרעם, מה שמרעיד עם הברק, מה שחכמה הרמונית ערכה בעולם בחוץ בדרך נבונה. במוזיקה המקורית שלו הביא אז היווני לידי ביטוי את אותה ההרמוניה ועיצב אותה בריקודי-המקדש שלו. את האדם הדיוניסיי כינה ניטשה יווני קדום. היווני של תקופה יותר מאוחרת, האדם האפוליני היה יוצר לפי הדוגמא של היווני הקדום. בהתבוננות הוא עמד כאן כשהביא את זה לידי ביטוי ביצירות האמנות שלו. באותה ההתפתחות הביט ניטשה כמו לתוך חידה, שכן לא עמד לרשותו שום ידע על כך, על מה שבתור תרבות מקורית מונחת ביסודן של תרבות יוון ואותן תרבויות מזמנים יותר מוקדמים, שמהן שאבה את כוחה.

הביטוי של אותה התרבות המקורית היה גם מה שבא לידי ביטוי במיסטריות האורפיות והאלאוזינות, בדמויות של מיתוסים ואמנות במסגרת החכמה. את זה לא ידע ניטשה. הוא חשב שאצל היווני הקדום היה הכל אינסטינקט, יצר קדום. לא היה לו כל מושג שהוא על אודות נכסי החכמה, אשר תחילה טופחו על ידי המקודשים במיסטריות, כשאחר כך הם זרמו החוצה אל העולם, מועתקים ביצירות אמנות והצגות של מיסטריות. ניטשה לא היה מסוגל להציץ לתוך אותן המיסטריות, אבל היה מנחש אותן. מסיבה זו הרגיש את עצמו בלתי-שקט, שכן לא היה יכול למצוא תשובה לשאלותיו. באותה החכמה הראשונית של האדם, שאליה נקשר מדע הרוח, היה צריך הוא לחפש את התשובה על אנשי-דיוניסוס שלו ואנשי-אפולו שלו. מהמיסטריות האלאוזינות והאורפיות הוא היה צריך למצוא את הפיתרון לכל מה שהיה עבורו חידה. הוא היה מסוגל אז לראות כיצד האמנות מטפחת את ההסתכלות, וכיצד מדע ורליגיוזיות מחפשים ופונים למה שיכול לעבור דרך הלב האנושי בתור אדיקות.

במיסטריות העתיקות רליגיוזיות, אמנות ומדע לא היו מופרדים זה מזה. הם נבעו משורש אחד. אם כן, המיסטריות הקדומות הן מאותו השורש. אצל העמים המובילים של ימי-קדם הם טופחו ביעילות באתרים נסתרים ועובדו לפעולות של פולחן. הירידה של החכמה הקדומה הוצגה לתלמידים שהתקבלו במיסטריות העתיקות. זה נשאר נסתר עבור ניטשה, משום כך לא היה יכול למצוא את הקשר שאותו חיפש. כאן באופן טרגי יכולה להופיע לפניו במובנו הוא ההתפתחות שבירידה של חיי הרוח היוונים. הוא רואה, כיצד עוד איסכילוס, שעמד קרוב ביותר למיסטריות חדור בחכמה פנימית, בונה את הדרמה שלו. אבל הוא רואה גם כיצד אצל סופוקלס ובעצם אצל אוריפידס מטופח כבר עיצוב שעבורו מה שמוצג הוא עדיין חיצוני. והוא רואה כיצד אצל חסידי סוקרטס מוצאים מושגים הרחוקים ממקורות-העולם, שהם כמו עומדים בהתבוננות מחוץ לתוכן-העולם בקוסמוס. התקבל אצלו הרושם שאצל סוקרטס לא פועם יותר העולם עצמו, תוכן-העולם, אלא עדיין רק המושגים על כך, היה מתקבל אצלו הרושם שאצל סוקרטס מה שהם חיים פועמים במהות של היווני, מוביל להפשטות יבשות מפוכחות. משפט שהקים סוקרטס היה גורם לניטשה לכאב בנפשו, כלומר שאת המידה הטובה ניתן ללמוד. הוא ראה את זה כך שהיווני הקדום הרגיש את מה שיהיה עליו לעשות, הוא לא שאל אם הפעולה היא נכונה או לא נכונה. רק תקופה שהתרחקה מהאלוהות יכלה לשאול: האם יכולים ללמוד את מה שהוא טוב? לפיכך היווה סוקרטס עבור ניטשה את אדם הירידה של היוונות.

בעיני ניטשה הופיע שופנהאואר שוב כאדם אשר עמד לרשותו מושג אודות הדרך המובילה למקורות הקיום. הוא גישר את הדימויים האנושיים על עולם שהפך למופשט אל המקורות היותר עמוקים של ההוויה הפועמים ברצון. כאן בא ניטשה על סיפוקו מהשאיפה לאמת. ודמותו של ריכרד וגנר מופיעה לפניו כאדם שקם לתחיה מהיוונות הקדומה. זה היה משהו מהאושר עבור ניטשה לגדול ליד אדם יוצא דופן כזה, שהיה מהלך לידו בבשר ודם. תחליף למה שלאנשים אחרים היווה העולם החיצון, הייתה אצלו הידידות עם ריכרד וגנר.

כצלם-דמות של עולם החשיבה שלו באותו הזמן נמצא אצלנו החיבור "לידת הטרגדיה מרוח המוזיקה", שהופיע ב-1872, בו נכללת כבר אישיותו כולה של ניטשה. כאן נמצא כבר האלמנט האפוליני והדיוניסי. נוסף על כך 'שופנהאואר בתור מחנך'. כמו שהיינו מדברים על האב שלו, כך כותב כאן ניטשה מבחינה רגשית על שופנהאואר. בהמשך בא "ריכרד וגנר בְבָּיְירוֹיְט", כשבעיני כולם זהו החיבור הטוב ביותר על ריכרד וגנר.

שום תקופה לא קשורה קשר כה הדוק עם הקרתנות כמו תקופת המטריאליזם. באף ספר לא באה אותה הצמידות כה חזק לידי ביטוי כמו בספרו של דויד פרידריך שטראוס: "חייו של ישוע". את אותה הקרתנות מוקיע ניטשה באופן נהדר בחיבורו על דויד פרידריך שטראוס. ניטשה, המתגעגע לתקומתו של האדם הדיוניסי, יכול היה להתקומם כנגד צרות-העין של דויד פרידריך שטראוס. "דויד פרידריך שטראוס, המתודה והסופר" הוא ספר משחרר.

בהמשך עשה הוא משהו בתור אקדמאי. הוא חווה את תקופת האקדמיה כנטולת אש והתלהבות. כשמישהו אמר שיכולות להופיע אידיאות חדשות, ניתן לעשות את זה או משהו אחר, אז באו אחרים שאמרו: אבל ההיסטוריה מראה לנו ששום דבר דילגני לא יכול להתפתח, הכל מתקדם בשקט מוחלט – פחדו ממה שאותו מכנים קפיצה במסגרת ההיסטוריה. ניטשה כתב ספר בו אמר: התאושש אתה, הווה בן-אדם, עשה היסטוריה, חפש לא רק את ההיסטוריה, תגלה אומץ להיות עצמאי ולפעול באורח עצמאי!

שוב ספר משחרר אודות קיצוניות מקיפה בדרישה להשתחרר מההיסטוריה. זה הביא לידי ביטוי שמצב-רוח היסטורי הוא מכשלה לכל דבר מקורי בדחפים של הבריות.

כך היה בערך ניטשה עד לשנת 1876. התנועתיות הקלה של הגוף האתרי שלו גרמה לכך שהתפתחותו היתה כזאת שהוא עמד הרחק ממה שהתרחש בעולם. וב-1876, כשוגנר היה נמצא בשיא יצירתו והגשים בעולם החיצון את מה שחי בנפשו, אז המצב אצל ניטשה היה כזה שהוא גילה: מה שהתייצב לפניו זה לא הולם את התמונה שחיה בפנימו. – רק מהסביבה הוא לא היה יכול להתאים לתמונה שחיה בתוכו, מפני שנמצא אצלו מין קיר כנגד דרישותיהן של המציאויות החיצוניות. באלמנט החיצוני הוא לא היה מסוגל להכיר שוב את מה שיצר לו בפנימו בתור דימויים. כאן התחיל ניטשה לתעות. בְמָה הוא תעה? בנוגע לוגנר? בעצם לא. בנוגע לריכרד וגנר אף פעם הוא לא התבלבל, שכן את ריכרד וגנר האובייקטיבי לא הכיר הוא כלל וכלל. הוא התחיל לתעות בתמונתו העצמית, שיצר אותה לעצמו אודות וגנר. ניטשה מיד תעה בכל הנוגע לפרספקטיבה כולה שהובילה אותו אל וגנר. הוא תעה בנוגע לכל מה שקשור לאידיאליזם. עם וגנר האידיאליסט הלכו לו לאיבוד כל האידיאלים שאותם יכולה בכלל האנושות להתוות. באופן כזה נוצר אצלו הרגש שהאידיאליזם וכל הירהור אחר האלמנט הרוחי הוא שקר, אי-אמת, אשליה. בני אדם הישלו את עצמם ביחס למה שהוא ריאלי ומציאותי כשיצרו לעצמם תמונות על הדבר המציאותי. ניטשה התחיל לסבול אצל עצמו הוא.

וכעת הוא שוקע אל תוך זרמים מנוגדים לחיי-הרוח, אל תוך מדעי הטבע הפוזיטיביים ולענפים הבנויים על המדעים הללו. הוא הכיר אישיות מעניינת, את פאול כֵיאֶה, שכתב ספר על תחושות מוסריות והתהוות המצפון. זהו חיבור אופייני עבור השליש האחרון של המאה ה-19, בו על פי הדגם של מדעי הטבע מחפשים ועובדים, כשכאן היווצרות תחושות מוסריות והמצפון מוּצָאים כליל מהיצרים והאינסטינקטים של האדם. פאול ריאה עושה זאת בתכיפות מלאה. ניטשה מוקסם מאותה השקפת העולם שעליה הוא אומר לעצמו: כאן התגברו על כל אשליה, להבין את האדם ניתן רק ממה שנראה בעליל. כעת מורגשים כל האידיאלים כמו מסיכות עבור מה שהינם יצרים ואינסטינקטים. ב"אנושי, יותר-מידי-אנושי", ספר המופיע כעת בצורה אפוריסטית, מנסה הוא להציג כיצד בעיקרו של דבר כל האידיאלים אינם משהו המוביל מעל לאדם, אלא דבר המושרש ביותר-מהאנושי, ברגש ובחיי יום-יום. מקודם מעולם לא היה יכול ניטשה למצוא את הדרך ישירות אל חיי היומיום. הוא הכיר את האנושי-הכללי לא מתוך הפרקטיקה. מתוך התיאוריה הוא רצה עם כל השמחה והצער לחוות כעת את זה. גם פרקטיקת החיים הפכה אצלו לתיאוריה. באופן נפלא בא הדבר לידי ביטוי ביצירתו בספר "עמוד השחר". הכל מופיע כאן לפניו לא רק מופרך, אלא מה שהפך לקר, כמו מונח על קרח.

בסיפוק מיוחד התעמק ניטשה בפילוסופית-המציאות של אוגן דירינג. הוא הקסים אותו, אבל הוא לא ענה אמן אחריו. הוא כותב על זה הרבה, בחלקו הערות שבזלזול באקזמפלר-היד שלו. אבל הוא מנסה את מה שהוגש כאן כמדע חיובי לחוות באורח נפשי רגשי. סופרי-המוסר הצרפתיים, שנקודת-מוצאם היא לשפוט את מוסר החיים לא על פי נורמות, אלא לפי אירועים, זו היתה עבורו ספרות מעוררת. זה הופך אצלו לעצב או גם לאושר. זהו הדבר המהותי שהוא חווה את כל זה. הדברים משפיעים עליו באופן אחר מאשר אצל אלה שיצרו את היצירות הללו. הוא צריך לשאול תמיד את עצמו: איך ניתן להתקיים עם אותם הדברים?

אמנם אנו רואים כיצד מתוך הנחות כאלו צצו מהן אידיאות משמעותיות, אידיאות שעליהן צריכים אנו לומר שניטשה התדפק על שער מדע הרוח, כמו שפעם התדפק לפני האדם הדיוניסי שלו, כשברחש לבו היה קרוב למיסטריות. השערים האלה לא נפתחו לו. באחת מאותן האידיאות יכולים דווקא להוכיח כיצד היא נוצרה. בספרו של דירינג "קורס לפילוסופיה כהשקפת עולם מדעית קפדנית ועיצוב החיים" אתם מוצאים מקום ראוי לתשומת-לב. כאן מנסה דירינג להציג את השאלה, אם אפשרי הוא שאותו הצירוף, השילוב של אטומים ומולקולות, שהיו כאן פעם, חוזר אי-פעם באותו האופן. במשך שלושת השבועות, בהן ערכתי את הספרייה של ניטשה, ראיתי בעצמי שסימן הוא את אותו המקום והוסיף לכך את הערתו. החל מאותו הרגע, תחילה בתת-ההכרה, העלה בתוכו את האידיאה של מה שמכונה חזרה נצחית. אותה האידיאה שאחר כך עיצב אותה יותר ויותר, נכנסה בתמונתה לנפשו של ניטשה כך שהפכה היא אצלו לאני מאמין. כך הסתגל הוא אליה, בלובשה אצלו מצב של טרגיות. היא לא מבטאת שום דבר אחר מאשר מה שכל זה, שהיה פעם כאן, צריך לחזור תמיד שוב ושוב באותו הצירוף על כל פרטיו, אם גם לאחר תקופות ארוכות. כמו שאנו יושבים כאן ביחד, כך נחזור למקום פעמים אינספור. זה היה רגש שהיה שייך לטרגיות של נפשו, הרגש: עם כל אותה עגמת נפש, שאותה אתה חווה כעת, תחזור אליה תמיד. – אנו רואים כיצד ניטשה על ידי האידיאה של דירינג על אודות החזרה, כשדירינג עצמו דוחה אותה – הפך להוגה דעות מטריאליסטי. עבורו היתה קיימת רק אותה חזרה של השווה כתוצאה מאידיאה מטריאליסטית.

שוב אנו רואים כיצד האידיאות של ניטשה מתגבשות מזרם התרבות של המאה ה-19. הדרוויניזם מראה איך מתבצעת ההתפתחות מהבלתי מושלם אל המושלם, כיצד עלתה ההתפתחות מישות חיה פשוטה אל האדם המפותח. בשביל ניטשה אין זו ספקולציה: עבורו הופך הדבר למקור האושר. עבורו זהו סיפוק לראות את העולם בהתפתחותו. בכל זאת הוא לא יכול להיעצר בכך. הוא אומר לעצמו: האדם נהיה, האם לא צריך הוא להמשיך להתהוות? האם ההתפתחות צריכה להיגמר עם האדם? כאן יהיה עלינו להסתכל על האדם כמַעַבר לאדם עליון. באופן כזה הפך אצלו האדם לגשר בין תולעת ואדם עליון.

כמו שניטשה – עם האידיאה שלו של החזרה הנצחית עם כל רגישתו וחשיבתו – עמד על סף השער של האמת המדעית-רוחית אודות האינקרנציה, כך הוא עמד גם עם האידיאה של האדם העליון ליד שער מדע הרוח המראה לנו שבתוך כל אדם חי משהו שיכולים לראות בו גרעין של ישות אלוהית של האדם שהוא באמת מין אדם עליון – אם אנו רשאים להשתמש באותו הביטוי – האדם שצעד דרך התגשמויות רבות והפך להיות תמיד ליותר ויותר מושלם, כשהוא יעלה עוד לדרגות יותר גבוהות של הקיום.

על אודות כל אותם הסודות הקונקרטיים של מדע הרוח, אודות כל מה שעליו אנו יודעים כשמפנים את מבטנו אל מאחורי האלמנט החושי, המוחשי, לא היה על כך לניטשה כל מושג שהוא. כל מה שחי בנפשו לא היה נתפס על ידי מהות-האני שלו אלא מהצד הרגשי. במקום תיאור העובדות הרוחיות, היכולות למלא אותנו בכל עת מחדש באושר כשמתוארות הן במקום תיאור של אותו עולם-העובדות המראה לנו כיצד בתוך ההתפתחות הפלנטרית עולה האדם משלב אל שלב, כל זה היה אצל ניטשה ברגש, ובאופן לירי התחיה זה באימרתו "כה אמר זרתוסטרה". זהו תיאור לוהט של דבר שבניחוש, שלא היה יכול לראותו. כמו מין שאלה נראה היה לנו ההימנון שלו ביחס לאדם העליון.

איך יכלה אותה נפש צמאה לבוא על סיפוקה? רק אז, אם היה מוכר לה התוכן של מדע הרוח. בכמיהתו לכך צריך היה אצל ניטשה להישפך דם מבחינה נפשית. רק מדע הרוח היה יכול להביא לו את מה שאליו שאף, מבלי היכולת לתפוס את העיקר. בספר האחרון, שרצה לכנותו "רצון לשליטה", נראה במיוחד באופן מדויק כיצד נפשו לא יכלה להגיע לשום הגשמה עם התוכן הרוחי המיוחל. תנסו להשוות את כל מה שנאמר במדע-הרוח אודות האדם העליון והשתייכותו אל העולמות הרוחיים ותשימו לעומתו את הרצון המופשט לשליטה, שבעצם אין לו שום תוכן. שליטה היא משהו מופשט לגמרי, אם לא נאמר מה שצריך להימצא אצל השליטה.

דווקא אותה היצירה שהושארה "רצון לשליטה" מראה בעליל את הצד חסר התועלת וההרסני אצל ניטשה, כשהוא מנחש בצורה כה נהדרת שאיפה הרודפת זו אחר זו. שוב ניתן לראות את הטרגיות באותה השאיפה העולה בשיגעון אל ארץ בלתי ידועה. ודווקא בדוגמא אצל ניטשה יכולים לראות ממש לאן התרבות של המאה ה-19 צריכה היתה להוביל את האישים שהעמיקו ברגשותיהם. רבים שברחשי לבם עלו מעל לאלמנט החומרי, למוחשי, ולא יכלו למצוא את זה, מפני שנעצרו במסגרת אותה התרבות, עלה להם הדבר בדם. לכן מראה גם הטרגיות של ניטשה את החלק הגדול של הטרגיות של המאה ה-19. במיוחד נגלות לנו אותה הטרגיות כשרואים אנו כיצד ניטשה עם ההעזה שלו, הנמצאת אצל ישות אנוש שלא קשורה קשר הדוק עם הגוף האתרי שלה עם המעצורים של הגוף הפיזי, כיצד ב"אנטיכריסט" שלו מבקר הוא את הכריסטיאניות. עבור מה שמתחיה בתור כריסטיאניות, מהווה זה מה שהוא אומר, ביקורת מסויגת, אבל ניתנת להבנה במידה הרבה ביותר. הרבה ממה שמכיל אותו ה"אנטיכריסט" ראוי לקריאה באופן בלתי רגיל. בכל זאת מראה לנו כל יחסו של ניטשה אל הכריסטיאניות כיצד צריכה להתנהג אישיות שבעיניה מופיעה כל פילוסופיה כניהיליזם, כשהיא רוצה לחפש את הרוח מהמציאות וגם בצורה המודרנית של הכריסטיאניות לא יכולה למצוא את אותה הרוחיות.

הדבר יתברר תמיד ביתר שאת שהאנושות תכיר את האימפולסים הגדולים והעומק כולו של הכריסטיאניות רק דרך מדע הרוח, כשכאן יכולים לומר: את הכריסטיאניות הכירו עד כה רק בחלקה הקטן ביותר. אותה התודעה לא היתה נמצאת אצל ניטשה, את הכריסטיאניות הוא הכיר בצורה לא נכונה. מדוע לא היה יכול להכירה? מפני שאת מהלך ההתפתחות במובנו של מדע הרוח, לא היה יכול להעלות על הדעת. אראה לכם זאת בהבאת דוגמא.

בערך שש מאות שנים לפני כריסטוס הופיע בודהה, שביחס לאישיותו לא קיים ביטוי גדול מספיק להערצתו, אם באמת רוצים להכירו. הוא גדל בתור בן המלך, מוקף על ידי כל השמחות של החיים. מרחיקים ממנו כל צער. דאגו לכך שלא יעזוב את גני ארמונו. אבל בכל זאת הוא יצא פעם מהתחום המקודש של הארמונות והמקדש. הוא פוגש אדם זקן, אדם חולה ואדם שמת. הוא רואה: זיקנה היא סבל, מחלה היא סבל, מוות הוא סבל. הוא בא להכרה שבכל לידה חוזרת צריך לחזור הסבל. לבודהה מתגלות האמיתות הגדולות של החיים הרוחיים. משום כך הוא מלמד שצריך לוותר על הכמיהה להתגשמות חוזרת, כדי לעלות ולהתמזג עם השלווה של העולם הרוחי.

הבה נעביר את המבט אל הכריסטוס. מהחומרים של האדמה ניתן לנו דבר שבו אנו יכולים להתגשם שוב. תפקידנו הוא לזכך בהדרגה את אותו החומר, להפנימו, להחדיר לתוכו את הרוח ובכך לחבר אותו עם קיום-הרוח. האם יכולה להיות אז האדמה רק עמק הבכא, אותה יהיה עלינו לעזוב? לא, האדמה היא מקודשת על ידי כך שכריסטוס התהלך עליה, שהגוף שאותו נשא נבנה מחומרי האדמה והקריב את עצמו בשביל האדמה, בהזרימו לתוכה את כוחותיו. –כך דיברו הכריסטיאנים הראשונים, האדם בכל סידרת חיים קולט לתוכו משהו מעיקרון-כריסטוס. בכך בהדרגה הוא מזכך את עצמו. היוולדות חוזרת היא לא סבל, שכן הודות לכך רוכשים אנו לעצמנו את הכושר להכיר את המחלה, את הזיקנה ואת הרע בתור מבחן, כאמצעי לחינוך נפשנו בכיוון לטוב ולחוזקה. הנפש המתרוממת אל אותה ההכרה היא בריאה והיא אשר מקדמת את סביבתה.

כיום פועם ועובר באנושות הפחד מהתעוקה התורשתית. אם בני אדם יתנו שוב לאימפולס-כריסטוס לפעול בתוכם אז יוכלו להתגבר על המחלות. על גולגותא הפך סימבול המוות לסימבול הגאולה. להיות מופרד ממה שאותו אוהבים זהו סבל. כשאת האדם מלהיט עיקרון-כריסטוס, בכל זאת יכולים להיות תמיד מאוחדים עם אלה שאותם אנו אוהבים. לומדים בהדרגה לחוות את אותה ההתאחדות כמציאות.

באופן כזה הופכים ומשתנים על ידי עיקרון-כריסטוס כל הסבל שתיאר בודהה. התגברות על הסבל ניתן להשיג לא רק על ידי פניית עורף לחיים, אלא על ידי השתנות הנפש. בנשיאת הצלב, במבט על הגוויה של הצלוב, נפקחת לנו החידה של החיים הנצחיים שצעדו דרך המוות.

ניטשה רואה בכריסטיאניות דווקא את הצד המנוגד למה שמונח בעומקים הנסתרים שלה ומה שצריך להוציא מדע הרוח. הוא סובל מאי-יכולת להכיר את הבעיה. צערו של ניטשה מתבטא בכמיהה העמוקה ביותר, המכאיבה ביותר למקורות החיים. מסיבת הקשר החזק, הבלתי מספיק של רוחו עם גופו הפיזי אין ביכולתו להגיע לפתרון הנכון של חידת-העולם המציקה לו. יכול היה כך להתרחש שאת התשובה הנכונה לשאלתו ביחס לחיים, שמדע הרוח היה מסוגל לתת אותה, הוא לא מצא, שפשוט עבר ליַדה באין מרגיש. וכשהמכשיר של הגוף הפיזי לא היה יכול עוד לשרת אותו, הוא משליך כביכול אותו מעצמו, הוא מחליט להיפטר מהגוף הפיזי שנשאר בלתי-שמיש עבור ההוגה, מרחף כאילו מעליו. הוא מופיע אצל המסתכל עליו כמו אדם בריא, כמו מי שרוצה רק לנוח מעבודה מחשבתית אינטנסיבית. כך הוא שכב כאן, כמו תמונה של הטרגיות שחווה אותה בשלמותה עקב המדע המטריאליסטי של ימינו, שאין ביכולתו להכיר את האלמנט הרוחי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *