היכן וכיצד אנו מוצאים את הרוח? – 10

היכן וכיצד אנו מוצאים את הרוח?

רודולף שטיינר

סדרה של שמונה-עשרה הרצאות שניתנו בין 15 באוקטובר 1908 ל-6 במאי 1909 בברלין. GA57

תרגם מאנגלית: עלי אלון

הקלדה ועריכה: דניאל זהבי

תיקונים: דליה דיימל

ההרצאה מופיעה בספר שיצא בהוצאת חירות – ראו כאן

11.2.1909  הרצאה מספר 10

האימון הפרקטי של החשיבה

מדע הרוח האנתרופוסופי, אותו צריך לתאר כאן, כמובן תמיד רק באורח חלקי, יופיע בעיני אנשים רבים, שאינם מכירים או שלא רוצים להכירו, כתחום של בעלי חלומות, פנטזיונרים ואחרים כאלה, אשר בעצם, כפי שאומרים כה בקלות, לא עומדים בתוך החיים האמיתיים הפרקטיים. אמנם, מי שבאופן שטחי רוצה להיוודע מחוברת זו או אחרת או משהו מהרצאה בודדת, על תוכנו ומטרתו של מדע הרוח, אדם כזה יוכל לבוא בקלות לשיפוט, בייחוד בהיותו מצויד ברצון זעום לחדור אל תוך התחומים הרוחיים האמיתיים, דבר שהינו כיום כה שכיח, או אם נמצאות אצלו כל אותן דעות קדומות וסוגסטיות, המתקבלות במידה כה רבה מתרבות זמננו כנגד שטח-מחקר כזה. ואם מתווסף עוד הרצון הרע, דבר שלא נדיר הוא כיום, ואין זה משנה אם הוא מודע או בלתי-מודע, אז בקלות גמורה השיפוט הוא: אהה, אותו מדע הרוח מתעסק בדברים שלהם לא צריך לדאוג אדם כשרוצה הוא לעמוד בשתי רגליו על קרקע החיים.

אבל מדע הרוח עצמו מרגיש קירבה לבבית לשטחים הכי פרקטיים של החיים, ובכל מקום שעוסקים בו, כאן מייחס הוא את הערך הגדול ביותר לכך שהחשיבה שהיא המדריך הבטוח ביותר לאורך החיים הפרקטיים הממשיים, תתנסה באימון פרקטי מלא. שכן ראשית אל לו למדע הרוח להיות משהו שהינו זר ומרוחק מהעולם המרחף אי שם בעננים והיה רוצה למשוך את הבריות מחיי היום-יום הרגילים. הוא צריך להיות גורם אשר בכל רגע של חיינו יכול לשרת בכל מה שאנו חושבים, עושים ומרגישים. ושנית מדע הרוח הוא במובן מסוים בהחלט הכנה של נפשנו לעלייה לאותם השלבים של ההכרה שדרכם האדם עצמו חודר אל תוך העולמות העליונים. תדיר הודגש שערכו של מדע הרוח הוא לא רק עבור אדם שאצלו נמצאות כבר עיניים פקוחות על מנת לחדור אל העולם הרוחי, אלא שהשכל האנושי הבריא, התבונה הבלתי-מעורפלת וכוח השיפוט מסוגלים להבין את מה שיש לו לחוקר הרוחי למסור מהעולמות העליונים, ושאותה הבנה היא בעלת ערך עבור האדם, עוד זמן רב קודם שיכול הוא לחדור אל התחום הרוחי. רשאים לומר, שמדע הרוח הוא עבור כל אדם הכנה לפיתוח הדרגתי של איברי-הכרה העילאיים הרדומים בנפש, שדרכם מוחשים לנו העולמות הרוחיים.

במקצת דיברנו כבר, ונרחיב עוד קצת את הדיבור על אודות השיטות השונות והביצועים שאותם צריך האדם לתכנן, כדי שיוכל לעלות ולחדור אל העולמות העליונים. אבל כאן ישנה תמיד ההנחה המוחלטת: מי שרוצה לחדור אל העולמות הרוחיים, מי שרוצה להשתמש בשיטות הניתנות במדויק על ידי מדע הרוח, על מנת לפתוח את החושים הרוחיים, זה לעולם לא צריך להעיז בבחירת אותו המהלך אל התחומים העליונים של החיים מבלי לעמוד על קרקע של חשיבה בריאה, מפותחת באורח פרקטי. אותה החשיבה הבריאה היא המדריך, חוט-השָני האמיתי, המוביל אל תוך העולמות הרוחיים. והכי טוב מגיע לשם באמצעות השיטות של מדע הרוח, מי שלא מואס בחינוך עצמי קפדני בחשיבה הקשורה למציאות ולחוקיה. אמנם, אם מדברים על חשיבה פרקטית ממשית, מגיעים בקלות לסתירה לְמָה שמכנה את עצמו בעולמנו פרקטיקה וגם פרקטיקת-החשיבה. כדי לאפיין את זה צריך רק להיזכר במשהו שעליו נרמז כבר תדיר. יש ובעולמנו מייחסים אנשים לעצמם פרקטיקה. אבל מהי הפרקטיקה שעליה מדברים כיום אלה המכונים אנשים פרקטיים? באיזשהו מקום מובא מישהו ללימוד אצל מסטר מסוים. כאן הוא לומד את כל אותם הביצועים והאמצעים שתכננו מאז עשרות בשנים, אולי מלפני מאות בשנים ושהוכתבו בקפדנות. את כל זה הוא מסגל לעצמו, וככל שממעט הוא בכך לחשוב, ככל שממעט הוא ליצור לעצמו שיפוט חופשי עצמאי, וככל שמרבה הוא לצעוד בנתיבים שנסתמו, באותה המידה מוצאים את זה פרקטי אלה הפעילים באותו השטח. הדבר אשר במובן המועט ביותר חורג ממה שעסקו בו מאז זמן רב, תדיר מכנים אותו כלא-פרקטי. החזקה של פרקטיקה כזאת לרוב לא קשורה לתבונה, אלא בייחוד לשליטה. מי שמחזיק בחייו במשרה מסוימת ויש לו לבצע דברים המופיעים לפניו דווקא בצורה הנכונה, אדם כזה מפציר בכל מי שפועל באותו השטח שצריך הוא לעשות בדיוק לפי התכתיב שלו, ואם נמצאת אצלו לכך השליטה, מסלק הוא את כל אלה הרוצים להתנהג בדרך אחרת.

מהנחות כאלו מתחברת במקרים רבים פרקטיקת החיים. כאן יוצאת אז הסמכות, כמו בערך במקרה בו צריך היה להכניס קידמה גדולה: עמדו לבנות את מסילת-ברזל הראשונה מפירט עד נירנברג. מחֶבֶר פרקטי דגול, מחֶבֶר-רפואי של בוואריה, צריכה היתה לבוא חוות-דעת על כך אם בכלל צריך לבנות את אותה מסילת-הברזל. את אותו השיפוט על הבעיה ניתן לקרוא עדיין כיום. השיפוט נשמע כך ששום מסילת-ברזל לא צריכה להיבנות שהרי נסיעת הרכבת תהרוס את העצבים של הבריות. ואם כבר רוצים לסלול מסילה כזאת, אז יהיה צורך לגדר את המסילה מימין ומשמאל בקירות קרשים גבוהים, כדי שהאנשים העוברים לידה לא ייפגעו מזעזוע מוח. זהו שיפוט של אנשי-המעשה. האם אלה ייחשבו עדיין כיום לפרקטיים? זוהי אם כן, השאלה. כנראה שלא.

דוגמא אחרת, היכולה להראות לנו בצורה ממשית, אם דרכי הקידמה יוצאות מאלה המכנים את עצמם אנשי-המעשה, או מאנשים אחרים: אתם בוודאי מוצאים את הדבר מאוד פרקטי שאין כיום צורך לגשת עם כל מכתב לדואר וששם מתוך ספר-נסיעות צריך לקבוע לפי המרחק דמי-דואר. רק בשנות הארבעים של המאה ה-19 המציאו באנגליה את דמי-הדואר האחידים למכתבים. אבל לא אנשי-המעשה של מהות הדואר המציאו את זה. כשהדבר עמד לבוא להחלטת הפרלמנט, אמר אדם מסוים: "ראשית אינני מאמין שיתקבל כאן יתרון כזה כמו שמחשב כאן היל, ושנית יהיה אז צורך להגדיל עוד את בניין הדואר". הוא לא היה מסוגל להעלות על הדעת שבניין מתאים את עצמו לפי התנועה ולא להיפך, התנועה מתאימה את עצמה על פי בניין הדואר. וכשצריכה היתה להיבנות המסילה הראשונה מברלין אל פוטסדם, כאן אמר איש-המעשה האחד, כלומר מי שמאז שנים שלח שתי עגלות דואר לפוטסדם: "אילו הבריות היו רוצות לזרוק את כספן דרך החלון, אז היתה נוצרת האפשרות לבנות את המסילה."

כשבאים בחשבון הדברים הגדולים של החיים, אותה הפרקטיקה של אלה המכונים אנשי-המעשה היא כלל לא פרקטית, כשמדברים על פיתוח פרקטי של החשיבה יכולים להגיע אליה בניגוד לאותם הפרקטיקאים. למשקיף הבלתי-משוחד מתייצב בכל שטחי החיים דבר, היכול להראות מהו המצב עם הפרקטיקה האמיתית בחיים. מה שיכול למנוע למשל את החשיבה הפרקטית, זה הופיע פעם לפני בדוגמא מאוד מוחשית. חבר מתקופת לימודי בא פעם אלי נרגש כשראשו כולו אדום. הוא אמר שיהיה עליו לגשת מיד אל הפרופסור ולמסור לו שהגיע להמצאה גדולה. הוא חזר אלי ואמר שיוכל לדבר עם המומחה רק כעבור שעה ואז גולל הוא לפני את המצאתו. היה זה מתקן שעל ידי הספקת כמות מאוד קטנה של כוח-קיטור היתה האפשרות להפעיל ולהתניע מכונה, וזו ביצעה עבודה עצומה בלי הרף. החבר היה מלא השתוממות על חכמתו שהיה מסוגל לבנות מכונה שעלתה על הכל וקשורה היתה בחיסכון כזה. אמרתי לו שיביא את הכל למחשבה פשוטה אחת. אמרתי: תאר לעצמך שהינך עומד בקרון של רכבת ואתה מנסה, בִפְנִים, באותו הקרון ממש, לדחוף בחוזקה את הקירות, כדי להזיז כך את הקרון. אם תצליח להניע את קרון הרכבת כשאתה עומד בתוכו ודוחף, אזי המכונה שלך היא טובה, שכן היא מבוססת על אותו העיקרון!

התברר לי אז שאת המכשול העיקרי בחשיבה פרקטית כוללת יכולים לציין במונח טכני: האדם דוחף-קרון מבפנים! זהו בערך מה שמתאים לאנשים רבים ביחס לחשיבתם: הם הינם "דוחפי-קרון מבפנים". מה פירוש הדבר? לא משהו אחר מאשר שבני אדם מסוגלים לסקור שטח מסוים צר-גבולות, וליישם את מה שלמדו באותו השטח. אבל גם נמצאים תחת אילוץ להיעצר בתוך-תוכו של השטח ההוא וכלל וכלל לא יכולים לראות שהכל משתנה באופן מהותי ברגע בו יוצאים מ"הקרון".

זהו מיד אחד העקרונות שאליו צריך לפני הכל לשים לב באימון פרקטי של החשיבה: שכל אדם הפעיל באיזשהו תחום צריך לנסות ללא תלות מוחלטת בפעילותו העצמית למשוך את החוטים אל האלמנט הגובל לתחומו, אחרת אין אפשרות להגיע לחשיבה פרקטית אמיתית. שכן זוהי תכונה מיוחדת הקשורה לעצלות פנימית מסוימת, שהחשיבה האנושית מסתגרת ברצון במעטה ושוכחת את מה שנמצא בחוץ, גם כשהוא נראה בבירור.

לא מכבר בהקשרים אחרים איזכרתי איך רוצים להוכיח את התיאוריה של קאנט-לאפלס: פעם היה כאן ערפל העולם, זה האחרון הגיע מסיבה איזושהי לידי רוטציה, לסיבוב. עקב כך נפרדו פלנטות בודדות של מערכת השמש ונשארו בתנועה הקיימת עדיין כיום בתוך אותה המערכת. מבהירים את זה בדיוק נמרץ בניסוי בבית-הספר, מה שקרוי ניסוי הפלנטות: נותנים לכדורית שמן שנמצאת בתוך כלי עם מים לצוף. מתוך דף קרטון גוזרים מין קו-משווה. אותו שמים מתחת לכדורית השמן. נועצים מחט ומתחילים לסובב. בתחום קו-המשווה נפרדות כדוריות שמן קטנות, כמו פלנטות, והן מסתובבות סביב הכדורית הגדולה. אבל בפעולה ההיא במובן המחשבתי עשו דבר מאוד לא פרקטי: שכחו את עצמם, מה שבמקומות מסוימים הוא דבר ממש טוב, שכחו שאנו בעצמנו סובבנו את הדבר. כמובן שאין אנו רשאים לעשות זאת, כלומר ששוכחים את הדבר החשוב ביותר בפעולה כזאת. אם ברצוננו לבאר ניסוי מסוים, אז צריך להביא בחשבון את כל הגורמים הדרושים כאן: זהו הדבר המהותי.

הדבר הראשון שצריך להיות אצל אדם הרוצה להתנסות באימון הפרקטי של החשיבה הוא שנמצאים אצלנו האמונה והאמון במציאות, בריאליות של המחשבות. מה פירוש הדבר? מתוך כוס שבה אין שום מים, לא ניתן לשאוב שום מים. ומתוך עולם בו לא נמצאות שום מחשבות לא ניתן להוציא ממנו שום מחשבות. זהו הדבר האבסורדי ביותר כשחושבים שסך מחשבותינו ודימויינו קיים רק בתוך עצמנו. כשמישהו מפרק שעון ומהרהר אחרי החוקים שהרכיבו אותו, אז הוא צריך לקבל את העובדה שהשען הרכיב את חלקי השעון תחילה על פי אותם החוקים. אל לו לאף אדם להאמין שהוא מעוצב מתוך עולם שלא בנוי לפי מחשבות שיכולים למצוא בתוכו איזושהי מחשבה. כל מה שאנו מוצאים ויודעים אודות הטבע והתרחשויותיו, זה לא משהו אחר מאשר מה שצריך היה להכניס לתוך אותו הטבע ואל התרחשויותיו. לא נמצא אף מחשבה בנפשנו שלא היתה קיימת תחילה בחוץ בעולם. אריסטו התבטא יותר נכון מאשר איש התקופה המודרנית: מה שהאדם מוצא לבסוף בחשיבתו זה קיים בעולם בחוץ כדבר ראשוני.

ואם נמצא אצלנו האמון ביחס למחשבות הנכללות בתוך תוכו של העולם, אז נבין בקלות רבה, שתחילה יהיה עלינו לחנך את עצמנו לחשיבה מלאת עניין לעולם, לאותו אידיאל יפה וגדול של החשיבה, כפי שציין אותו גיתה: "החשיבה המותאמת, אותה חשיבה, אשר ככל האפשר פחות נפרדת מהדברים, אשר ככל האפשר נשארת דבקה באובייקטים". היינרוט, הפסיכולוג, היה יכול בהקשר לגיתה להשתמש באימרה היפה, שחשיבתו היא מוחשית, כזו שאצלו המחשבות מבטאות לא משהו אחר ממה שנכלל בתוך הדברים, ושבאלה האחרונים מחפשים לא משהו אחר מאשר את המחשבה היצירתית האמיתית. וכשנמצא אצלנו האמון, אותה האמונה בממשויות המחשבות, אז נבין בקלות, כיצד יכולים אנו לחנך את עצמנו בהתאמה עם הסביבה, בהתאמה עם המציאות, לחנך את עצמנו באמת לחשיבה פרקטית בריאה, שאינה מתרחקת מהאובייקטים.

כאן ישנם שלושה דברים אותם יש להביא בחשבון אם האדם באמת רוצה לקחת על עצמו את החינוך במובנה של חשיבה פרקטית: ראשית האדם מוכרח וצריך לפתח אינטרס ועניין כלפי המציאות החיצונית המקיפה אותו, עניין לעובדות ולאובייקטים. לגלות עניין כלפי העולם שמסביבו, זוהי מילת-קסם עבור חינוך החשיבה. חשק ואהבה למה שאנו עושים, זהו הדבר השני. וסיפוק ממה שאחריו אנו מהרהרים, זהו הדבר השלישי. מי שמבין את שלושת הדברים הללו: לגלות עניין ביחס לעולם שמסביבנו, חשק ואהבה לעשייה וסיפוק בהרהור אחרי עשייתנו, אדם כזה ימצא מיד שאלו הן הדרישות העיקריות שיש להעמידן בדרך לפיתוח פרקטי של החשיבה. ההתעניינות שלנו בסביבתנו תלויה ביחס רבגוני בדברים שעליהם נרחיב את הדיבור רק בהרצאות הבאות כשידובר על אודות האיברים הבלתי נראים לעין של טבע האדם ועל אודות הטמפרמנטים.

השונא הגדול ביותר של החשיבה הוא בעיקרו של דבר החשיבה עצמה, כלומר כשחושבים שרק אנו בעצמנו יכולים לחשוב והאובייקטים אינם מכילים בתוכם מחשבות, אז בעצם עומדים אנו בצורה עוינת מול פרקטיקת החשיבה. הבה נחשוב פעם, אדם מסוים יצר לעצמו דימויים בהיקף הצר אודות אדם, ייצר לעצמו מושגים אחדים שבלוניים וסכמטיים אודות האדם. כאן מתייצב לפניו אדם שתכונותיו מתאימות בקירוב לשבלונים שלו. אז הוא גמר עם שיפוטו ואינו חושב שאותו אדם יכול לומר לו עוד משהו מיוחד. הבה ניכנס לכל מה שסובב אותנו בליווי הרגש שכל עובדה מסוגלת לומר לנו משהו מיוחד, שאין אנו כלל וכלל רשאים לתת לשיפוט משהו אחר על הדברים מאשר הדברים עצמם, אז נרגיש מיד איזה פירות נושא חוש מוחשי כזה. האמונה שהדברים מסוגלים לומר לנו הרבה יותר מאשר אנו מסוגלים לומר על אודות הדברים הללו, הוא שוב אידיאל-קסם כזה עבור פרקטיקת החשיבה. האובייקטים עצמם והעובדות עצמן צריכות להיות המחנכות של חשיבתנו.

נתאר פעם לעצמנו אדם המשתמש בשני אמצעי-חינוך חשובים עבור אימון חשיבתו הפרקטית. הוא מעמיד את עצמו מול איזושהי עובדה שמישהו עשה היום פה או שם מהלך מסוים. זהו מה שנודע לו בתחילה. כאן האדם הנזכר רוצה לחנך את עצמו מבחינה חשיבתית. טוב הוא כאן, כשאומר הוא לעצמו: התוודעתי לזה ולזה, כעת אני רוצה ליצור לעצמי על כך מחשבות, כלומר מאיזה סיבות מאתמול, שלשום והלאה, התהווה אותו מאורע של היום. אני חוזר ומנסה ליצור לעצמי השקפה ממה שבא אחר כך, שיכול היה להתרחש. אם חיפשתי ומצאתי אירוע כזה ולפי הפנטזיה החשיבתית שלי בחרתי את הסיבה לכך, אז אני יכול לחקור אם הסיבה האמיתית עולה בקנה אחד עם מה שחשבתי. בהתאמה כזאת או באי-התאמה נמצא אצלי משהו מאוד חשוב. אם מחשבותיי מתיישבות עם מה שיכול אני להתנסות בתור סיבה, אז טוב הוא המצב. ברוב המקרים זה לא יקרה. אז מתחילים לחקור במה טעינו ומנסים להשוות את המחשבות הלא נכונות עם המהלך הנכון של האירועים. אם חוזרים על כך שוב ושוב אז נרגיש שכעבור זמן קצר או יותר ארוך לא נעשה יותר שגיאות, אלא שיכולים לחשוב מחשבה כזאת מהעובדה התואמת את המהלך האובייקטיבי של האירועים. או שעושים את הדבר הבא: לוקחים שוב מאורע ומנסים לבנות במחשבות מה יכול לבוא בעקבותיו של אותו המאורע מחר או כעבור מספר שעות. כעת מחכים בשקט, אם קורה מה שחשבנו עליו תחילה נמצא שמה שחשבנו הוא לא נכון. אבל אם ממשיכים בתרגול אז נראה כיצד נכנסת החשיבה אל העובדות ולא יוצרת בנפרד למענה איזשהם דימויים, אלא שהמחשבות תעבורנה כמו שעוברים האובייקטים. זוהי ההתפתחות של משמעות-העובדות. אם אוסרים על עצמנו ליצור עוד מחשבות נפרדות, מופשטות, אז נראה כיצד בהדרגה אנו מתחברים עם האובייקטים וכיצד אז זוכים בשיפוט בטוח.

ישנם בני אדם אשר על ידי אינסטינקט בטוח מסוים מופנים לחשיבה כזאת. הדבר נובע מכך שהם כבר נולדים עם כישרונות מיוחדים, על מנת לפתח חשיבה כזאת. אדם כזה היה גיתה. הוא היה כה מחובר עם הדברים, שחשיבתו כלל וכלל לא עברה בראש, אלא בתוך האובייקטים. גיתה, שהיה פעם עורך-דין, עמד לרשותו כוח-שיפוט בריא ואינסטינקט בטוח לכך, כיצד יש לגשת אל הדברים. כאן לא היה צורך בעיון ארוך במסמכים ולימוד התיקים, כשצריך היה להתייחס לפרשה מסוימת. זה לא קרה אצל גיתה. הוא היה איש-המעשה. וכשפעם יפורסמו כל תיקי-השר הוויימרי גיתה – ראיתי מהם חלקים גדולים – אז רק יראה העולם את גיתה בתור טבע פרקטי בולט, אדם שאינו זר לעולם. ידוע שהוא ליווה את הדוכס הגדול בשעת אימון טירונים אל אפולודה. הוא השקיף על כל מה שהתרחש – ובהזדמנות זו כתב את ה"איפיגניה" שלו. ראו כהשוואה את הגורמים הרבים שצריכים לא להפריע כיום למשורר בעבודתו. ובכל זאת עלה גיתה בגדולתו בתור משורר על כל אלה שלא צריך להפריע להם כיום. בגין החשיבה הפרקטית הבולטת יכול הוא היה למשל לומר בעת שניגש אל החלון: "היום אנו לא יכולים לצאת החוצה שכן בעוד שלוש שעות יירד גשם". הוא למד לעיין בעננים מבלי לבנות שום תיאוריה גדולה. מתוך חשיבתו התפתח מה שהתפתח בטבע בחוץ. את זה מכנים חשיבה מוחשית. את אותה החשיבה המוחשית מסגלים אנו לעצמנו אם עושים את התרגילים שאוזכרו. אמנם כל זה קשור לזולתנות מסוימת, ככל שהדבר נשמע מוזר. אבל גם בנפש ישנם חוקים ואותו אדם לא ישיג הרבה כשהוא חושב רק על עצמו, בעשותו ניסויים כאלה. כשהוא למשל מביט על עובדה מסוימת ומיד אומר: "אהה, האם לא אמרתי את זה". – אז גישה כזאת הינה המכשול הבטוח ביותר להשגת חשיבה שימושית. היינו יכולים להביא דברים רבים על מנת להראות, כיצד באופן שטחי יכולים לקחת בדבקות אינטרסנטית את החשיבה באובייקטים, כך שלומדים לחשוב בתוך אלה האחרונים.

הדבר השני הם חשק ואהבה ביחס לכל מה שאנו עושים. אלה קיימים רק אז במובן האמיתי, כשאנו מסוגלים לוותר על ההצלחה. היכן שבאה בחשבון רק ההצלחה, כאן לא קיימים חשק ואהבה במידה טהורה. לכן יכול גם מי שחשובה לו ההצלחה לא לפתח שלווה בניסוי, הדרושה כאן, כדי שחשק ואהבה בעשייה יוכלו להיות עבורנו השראה הדרגתית. על ידי לא-כלום אנו לומדים יותר מאשר מהנחת-יד על כל דבר אפשרי, וזאת כאשר מוותרים אנו כאן על כל מה שמכונה הצלחה. הכרתי אדם שהרגלו היה לכרוך לבדו את ספריו ללימודים. הם נראו לא טוב, אבל הוא למד בכך הרבה. אילו היה מסתכל על ההצלחה אז היה אולי נמנע מלעשות זאת. אבל דווקא בעשייה אנו מפתחים את התכונות והכושרות המאפשרים לנו אחר-כך להיות זריזים עד לידי התפיסה והאחיזה של הדבר. לעולם לא נהיה זריזים אם בייחוד נפנה מבטנו להצלחה בעשייתנו. אם אין ביכולתנו לומר לעצמנו: הכישלונות בעשייתנו יקרים לנו באותה המידה כמו ההצלחות, אז לעולם לא נשיג את השלב השני, שהינו הכרחי לפיתוח החשיבה.

שלישית צריכים אנו למצוא סיפוק בחשיבה עצמה. זהו דבר הנראה כה צנוע ומה שלרוב מתנגדים לו כיום. תדיר אנו שומעים את המילים: "לשם מה צריכים ילדינו ללמוד דבר זה או משהו אחר? בחיים הפרקטיים הם לא יזדקקו לדברים הללו". אותו העיקרון: לחשוב רק על מה שיכולים להזדקק לו, הינו העיקרון הלא-פרקטי בכל המובנים. עבור אדם הרוצה לחשוב בחיים באורח שימושי, צריכים להיות שטחים בהם הפעילות החשיבתית לבדה מעניקה לו סיפוק. אם אדם, יהא הוא אשר ירצה להיות, בונה מכונות, צייר, משורר, פילוסוף, בנאי, נגר סנדלר או חייט – אם אין הוא מוצא זמן, יהא הוא גם זמן קצר, לעסוק במשהו שהוא עושה רק באורח מחשבתי ומה שמבחינה מחשבתית מביא אותו על סיפוקו – למשל להרהר אחרי בעיות מסוימות שפתרונן מסקרן אותו או אחרי הקשרי-החיים, שאין להם כל קשר שהוא עם מקצועו –אם אין הוא מוצא תחום כזה, אז הוא יכול להישאר תמיד רק במסילות שהרבו לדרוך עליהן. אבל אם הוא מוצא משהו שהינו פועל למען האינטרס הפנימי, אז עומד לרשותו דבר המפעיל עליו השפעה גדולה חזקה: דבר הפועל אל תוך המבנה העדין, אל תוך החלוקה הדקה של האורגנים שלו. מעולם לא פועלים בעיצוב יצירתי דברים הכובלים אותנו לחיים, ההופכים אותנו לעבד: בולעים את כושרותינו, לוקחים מאיתנו את כוחות-החיים. דברים שאותם אנו מפעילים באורח מחשבתי לסיפוקנו, אלה יוצרים עבורנו כוחות-החיים, אלה יוצרים עבורנו כושרות חדשים, אלה נכנסים לתוך המבנה הדק ביותר של ישותנו ומגבירים את השכלתנו, מגבירים את החלוקה העדינה יותר של האורגניזם שלנו. לא על ידי עבודות למען התועלת, לא על ידי העבודות למען העולם החיצון, אלא על ידי מה שאנו עובדים למען סיפוקנו, אנו יוצרים משהו שבאמצעותו אנו צועדים בשלב התפתחות אחד יותר קדימה. כשאז אנו נכנסים עם אותו המבנה העדין שוב אל תחום הפרקטיקה, אז מטביע הדבר את חותמו על הפרקטיקה וכל אדם יכול להבין שזהו נכון.

קחו כעת תמונה, למשל את הציור של רפאל: המדונה סיסטינה, ותעמידו לפניה אדם וכלב. על הכלב תעשה התמונה רושם אחר לגמרי מאשר על האדם. הוא הדין ביחס לפרקטיקה שבחיים. אם נשארים כבולים אל החיים, אז הדברים עושים עלינו תמיד את אחד ואותו הרושם ואין אנו מוכשרים להתחיל לפעול באופן יצירתי. אם מתפתחים בפעילותנו החשיבתית לשלב יותר גבוה, אז עומדים מול הרשמים בתור אותה הישות בשתי צורות שונות. פעם אחת עומדים לפני זה עם מה שטרם עבדנו על עצמנו, ובפעם האחרת עם מה שכאן עבדנו על עצמנו. הופכים יותר לאדם פרקטי בחיים מפני שהרשמים שעושים עלינו הדברים, הם תמיד יותר מוגבהים. אמנם ישנו כאן הפסד זמן כשעוסקים במשהו כזה, אשר לא משתייך ישירות לפרקטיקה שבחיים. אבל בדרך אמצעית מקדם הוא את פרקטיקת החיים באופן בלתי רגיל.

אלה הם שלושת השלבים של כל אימון פרקטי של החשיבה: התעניינות בעולם החיצון, חשק ואהבה לכל ניסוי והתעסקות וביקורת עצמית מתמדת. ראו כיצד למשל כבר אחד מבני האדם, אשר בשנינות בלתי רגילה הציצו אל תוך ההקשרים, ליאונרדו דה וינצי, מתאר כיצד יכולים להתנהג דווקא בשעת הניסוי. הוא אינו מואס בהשמעת הדברים כיצד בפעולה מסוימת מסגלים בהדרגה לעצמנו את השירטוט. הוא אומר: "תעתיק על נייר שקוף, שים את מה שהעתקת על הדוגמא, ותביט אז במה המועתק אינו מתאים. אז תחזור על אותה הפעולה ובכך תנסה לעשות את הפעולה הנכונה במקומות הלא נכונים." באופן כזה מראה הוא כיצד החשק והאהבה מלווים את הפעולה. הדבר השלישי הוא הסיפוק בתוך ההירהור אחרי הדברים, המתעלה מהעולם החיצון ובשקט יכול להתמיד בתוך עצמו.

אלה הם דברים המסוגלים תחילה להראות לנו כיצד על ידי אמון שאנו נותנים למחשבות ולטבע, אמון למבנה-מחשבות-העולם אנו נכנסים לפרקטיקה חשיבתית אמיתית. אבל גם בחושבנו שהחשיבה עצמה היא כוח יצירתי, אז זה מצעיד אותנו בהתפתחותנו. אותו אדם יעשה הרבה עבור אימונו החשיבתי השימושי כשעושה הוא בשיטתיות את הבא להלן: הוא הוגה על משהו, על מה שיש לו לעשות, או על בעיה של השקפת-העולם, יכול להיות כאן הדבר הכי יומיומי או הכי נשגב. כשהוא מוצא כאן מהר פיתרון, אז בדרך כלל לא יפתח שום חשיבה פרקטית. מה שהרבה יותר שייך כאן זהו לומר לעצמו: אתה צריך במידה מועטה ככל האפשר להתערב במחשבותיך העצמיות. – רוב בני האדם לא יכולים כלל וכלל להעלות על הדעת דיבור כזה. זוהי הדרישה העיקרית: שניתן למחשבות לפעול בתוכנו, שנתרגל לשמש זירה עבור פעולת מחשבותינו. יכולים לחשוב שישנו רק אופן יחיד לבצע דבר מסוים, או רק תשובה יחידה לשאלה מסוימת. אבל אין אנו אנשי הדוֹגמה, שעבורם נכונה היא רק תשובה אחת ויחידה. אם רוצים ללמוד לחשוב באופן שימושי, יהיה עלינו לנסות לתת לעצמנו גם תשובה אחרת, אולי גם תשובה שלישית או רביעית, אכן ישנם דברים שניתן לחשוב כאן עליהם בעשרות תשובות. את אותן התשובות צריך לצייר בדייקנות לפני הנפש, כמובן רק אצל דברים היכן שזה אפשרי, לא אצל כאלה הצריכים לבוא במהירות. כאן המהירות עדיפה על האיטיות. אם נמצאים אצלנו עשרה פתרונות אפשריים, אז מפרטים כל אחד באהבה במחשבות. אז אומרים לעצמנו: כעת בכלל אין אני רוצה להרהר יותר אחרי העניין, אני ממתין עד מחר ומשאיר את המחשבות שתפעלנה בתוכי. המחשבות הללו הן כוחות הפועלים בנפש, גם כשתודעתי כלל וכלל לא נוכחת באותו המעמד. ממתין אני עד מחר או עד מחרתיים, ואחר כך אני קורא לאותה המחשבה שוב החוצה. אולי אני עושה זאת עוד בפעם השניה או פעם שלישית ובכל פעם אוכל לסקור את הדברים הבודדים ביתר בהירות, וכעת לדעת לפסוק יותר טוב מאשר מקודם. זהו אימון עצום של חשיבה פרקטית להציג לפני במחשבות פתרונות שונים אפשריים אודות דבר מסוים, לתת להם אחר-כך לנוח ויותר מאוחר שוב לקולטם.

מי שעושה תרגילים כאלה במשך זמן מה, יראה כיצד מחשבתו הופכת לרב-צדדית, כיצד הוא על ידי תרגיל מסוים מתפתח לנוכחות-הרוח ולמענה לשון. אז דווקא על ידי כך בדברים היומיומיים בכללותם נתחבר עם החיים ונכיר מה שהינו זריז או לא זריז, מה שהינו חסר-בינה ומה שהוא נבון. לא יעלה כלל וכלל בדעתו של אותו אדם להתנהג כך כפי שמתנהגים תדיר אלה המכונים אנשים פרקטיים. הכרתי כבר הרבה אנשים פרקטיים, היכולים לעבור טוב מאוד את הנתיבים שדרכו עליהם במקצועם. אם תראו אנשים כאלה במצבי חיים האחרים, מצדי בנסיעות, אז הפרקטיקה נראית תדיר ממש בצורה מוזרה. ההוכחה שהאימון הפרקטי של החשיבה יכול להוביל לפרקטיקת החיים הממשית, מונחת היא בניסיון. זה יכול לפעול עד לתוך הידיים, עד לאופן איך תופסים משהו. אצלכם יפלו פחות צלחות וסירים מאשר אצל אנשים אחרים, אם פועלים אתם באופן כזה על פנימיותכם. חשיבה שימושית פועלת עד לתוך האברים. כשפועלת היא ולא ניגשים אליה באופן מופשט, אז התוצאה שלה מביאה לגמישות.

אבל החשיבה הלא-פרקטית נגלית דווקא באופן המוחשי ביותר במקום בו הפרקטיקה החשיבתית צריכה היתה לפעול, למשל במדע. הבאתי לכם כדוגמא את הניסוי ההיפותטי מהאסטרונומיה. תדיר ניתנת לנו האפשרות להתנסות בכך כיצד אנשי מדע בני זמננו דווקא הם כה לא פרקטיים. אל לנו להתקיף אפילו במידה הזעומה ביותר את המדע שלנו על עבודתו המתודית, מדע עם פעולתו המעולה. אבל המחשבות אותן עושים להם בני-זמננו, הן תדיר משהו המעורר חלחלה. המיקרוסקופים שלנו והפוטוגרפיה הם מאוד מאומנים. יכולים לעקוב אחרי כל העובדות הנסתרות האפשריות אצל הישויות הקטנות השונות. מתבוננים בצמחים ורואים על הצמחים הללו יצורים מוזרים מסוימים בעלי פאות מלוכסנות כמו עיני זבוב, ואצל צמחים אחרים רואים אפילו משהו כמו עדשות במקומות שונים. אצל צמחים אחרים רואים כיצד הם מושכים חרקים מסוימים ואז מקפלים הצמחים את עליהם ותופסים את החרקים. את כל זה רואים בהתבוננות ברמה מעולה. אבל כיצד מסבירה החשיבה הלא-פרקטית של ימינו את אותן התופעות? מחליפים בטעות את נפשו של האדם, המשקפת באורח פנימי את התהליכים החיצוניים עם מה שרואים אצל הצמח במובן חיצוני בלבד. מדברים על הנפשה של הצמח ומערבבים נפש-צמח, נפש-חיה ונפש-אנוש, זורקים את זה בערבוביה. וודאי אין אנו צריכים כלל להסתייג מההתבוננויות הנפלאות בטבע, המובאות לידיעת העולם באמצעות כתבים פופולריים. אבל החשיבה של בני זמננו הופכת להיות מבולבלת כשמישהו אומר שאצל צמחים מסוימים נמצאת קיבה על פני השטח שדרכה מושכים הם פנימה את המזון ובולעים אותו. אותה המחשבה היא בערך כזו כמו שהיה אומר מישהו: אני מכיר ישות המאורגנת באופן מתוחכם ונמצא אצלה איבר שבאמצעותו מופעל כמו כוח מגנטי על ישויות קטנות חיות, כך שמושכים אותן והן נבלעות. – אותה הישות שעליה אני חושב, זוהי מלכודת עכברים! אותה המחשבה זהה לגמרי לזו המקבלת את העובדה של הנפשת הצמח. הייתם יכולים לדבר לגמרי באותו המובן על הנפשת מלכודת עכברים, כמו שאתם מדברים על הנפשת הצמח, אם באמת אתם חושבים באותו האופן המיוחד במינו.

העניין הוא בכך שנוכל לחדור לטבע העצמי המקורי של החשיבה ושגם בתחום כזה לא נהיה "דוחף-קרון פנימי". דבר נוסף החשוב לאימון השימושי של החשיבה הוא נתינת אמון לאיבר החשיבה הרוחי הפנימי. אצל רוב הבריות דואג הטבע הנדיב לכך שאותו איבר החשיבה הרוחי לא יגיע יתר על המידה לידי הרס וזאת כשהאדם צריך לישון. הואיל והאלמנט הרוחי לא נפסק בשינה, מפני שהוא נמצא תמיד כאן, אז אותו אורגן-החשיבה פועל עבור עצמו, והאדם לא מסוגל בהתמדה להרסו. אבל בכל זאת התמונה היא אחרת לגמרי, אם האדם נוכח עובדות חשובות ורציניות של החיים משאיר לטבע את החשיבה, או שהוא בעצמו לוקח את העניין בידיים. לתת לאורגן-החשיבה לפעול בתוכו מבלי נוכחותנו, זהו עיקרון מאוד מאוד חשוב. את הדבר מאמנים בצורה בה, אם מנסים פעם לזמן קצר במשך היום, כלל וכלל לא לחשוב. ישנה לזה השפעה גדולה, עצומה, לשבת באיזשהו מקום או לשכב, מבלי לתת למחשבות לעבור דרך הראש. יהיה זה יותר קל, לתת למחשבות המכות גלים לשחק בתוכנו, עד לרגע בו משתחררים מהן הודות לשינה טוב, מאשר להטיל על עצמנו: עכשיו תהיה ער ובכל זאת לא תחשוב בעצמך, לא תעלה אצלך שום מחשבה. אם מסוגלים לשבת או לשכב בשקט ובתודעה מלאה ולא לחשוב, אז אותו אורגן החשיבה פועל כך שהוא זוכה בתוכו לכוח, צובר כוח. ומי ששוב ושוב יוצר לעצמו את האפשרות, בתודעה מלאה, לא לחשוב וזה יראה כיצד בהירות חשיבתו הולכת וגדלה, כיצד גדל על ידי כך מענה לשון שאין הוא משאיר לעצמו את מנגנון החשיבה לעזרת השינה, אלא על ידי הנהגה עצמית נותן לעבוד לאותו מנגנון החשיבה עצמו.

מי שנעזב על ידי כל הישויות של הספיריטואליות, יכול הוא לחשוב שלא חושבים בכלל. כאן תקפה המילה של גיתה האומר על הטבע: "הוא חושב והוגה בתמידות." גם לרשותה של הישות הפנימית העמוקה ביותר של האדם עומדות מחשבות, מטופחות מחשבות, אם גם האדם עם מחשבותיו המודעות לא נוכח כאן. וגם באותו המקרה כשהאדם כלל וכלל לא נמצא אצל חשיבתו, אז בכל זאת חושב משהו בתוכו, רק אין הוא מודע לו. באותם הרגעים, כשמונח כאן האדם בלי מחשבותיו האישיות העצמיות, חושב אז באמת משהו עילאי בתוכו, ואותו העילאי פועל בכוח עצום על פיתוחו וחינוכו. זהו דבר מהותי וחשוב שהאדם נותן גם לעל-מודע, לאלמנט האלוהי, לפעול ולארוג בתוכו, מה שבא לידי ביטוי לא באופן לא אמצעי אלא בפעולותיו. האדם הופך בהדרגה להוגה דעות בעל בהירות ומסוגל למענה לשון כשהוא מתמסר לתרגילי חשיבה כאלה. שייכים לכך כושר-פעולה מסוים ומרץ לטפח תרגילי חשיבה כאלה.

בדוגמאות הבודדות שניתנו היום אתם רואים איך יכולים לחנך את אותה החשיבה בכוח עצמי. היום היתה אפשרות לתת רק דוגמאות אחדות בכל הנוגע לחינוך עצמי של החשיבה, אבל הדוגמאות הללו הראו שניתן להצביע על תרופות אמיתיות לפיתוח החשיבה כשאת פירותיהן יכולה לתת רק ההתנסות בחיים עצמם. מי שמאמן כך את חשיבתו, ימצא שמצד אחד הוא יכול לעלות אל התחומים העילאיים של החיים הרוחיים, אבל מצד שני הוא יכול גם בתחום החיים היומיומיים להפעיל את אותה החשיבה. מה שזוכים בו בעת הסקירה של העובדות הרוחיות הגדולות, את זה צריך ליישם בחיים הפרקטיים. כל התחומים של חיי יום-יום, אבל בייחוד גם הפרקטיקה, היו יכולים להתנסות בזה בהפריה עצומה והשקפה אחרת לגמרי אודות פרקטיקה שבחיינו תקבל תוקף בכל הנמצא סביבנו. אבל גם אותו אדם הרוצה לפתח את התכונות הרדומות בתוכו, על מנת לחדור אל התחומים הרוחיים, יעמוד לרשותו בסיס בטוח והוא יעמוד אמידה איתנה בחיים. זהו אם כן, דבר הנדרש בהחלט לפני שמישהו עולה וחודר אל התחומים הרוחיים העליונים. וגם המדע הרגיל יוכל לזכות בהישגים עצומים אם יסכים הוא שיפרה אותו מדע הרוח.

דוחפי-הקרון של החשיבה, המתיימרים תדיר להופיע כאנשי-המעשה הגדולים, לא עומדת לרשותם אותה החשיבה הפרקטית, היא חסרה להם. אין הם מסוגלים להביא משהו למסגרת של מחשבה פשוטה ומקיפה. זהו, אם כן, מה שנותן לנו מדע הרוח: הוא מכשיר אותנו להשקיף על מה שבדרך כלל הוא קטן ומגולף בחיים, להשקיף עליו מנקודות מבט גדולות ומקיפות. האדם יגיע להשקפה הודות לכך שמתוך נקודות המבט הגדולות יהיה מסוגל לחדור בחשיבתו אל הדברים הקטנים. אז הוא מובל לפרקטיקת החיים הממשית.

הבה נתבונן בליאונרדו דה-וינצי, שהוא בתחומים רבים היה איש המעשה, אותו אנו יכולים לקחת לדוגמא. הוא אמר: "התיאוריה היא הקברניט, הפרקטיקה הם החיילים." מי שרוצה להיות איש המעשה מבלי לשלוט בנקודות מבט של חשיבה פרקטית, דומה הוא למי שעולה על אוניה בלי מצפן, אין לו האפשרות לנווט את האוניה באופן הנכון. גיתה, מתוך אופן החשיבה הפרקטי שלו, הראה כיצד דווקא הלמדנות מגיעה בחשיבתה הלא-פרקטית להתפלספות לא-פורה. כאן ישנם בני אדם אשר רואים את העולם החיצון בנוי מאטומים, והאחרים רואים בו תנועות. אחרים כופרים שוב בתנועה. לעומתם מצביעים ההוגים הפרקטיים על כך שהפשטות באה מגדולתה של השקפת-העולם. כאן בהחלט קולעת האימרה, ואת האימרה של גיתה יכולים אנו להעביר לנגד עינינו:

אם ייראה באופק דבר עוין,

תישאר שקט, תחריש.

וכשמכחיש אתה את התנועה

עבור בחופשיות לפני אפו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *