היכן וכיצד אנו מוצאים את הרוח? – 08

היכן וכיצד אנו מוצאים את הרוח?

רודולף שטיינר

סדרה של שמונה-עשרה הרצאות שניתנו בין 15 באוקטובר 1908 ל-6 במאי 1909 בברלין. GA57

תרגם מאנגלית: עלי אלון

הקלדה ועריכה : דניאל זהבי

תיקונים: דליה דיימל

ההרצאה מופיעה בספר שיצא בהוצאת חירות – ראו כאן

14.1.1909 הרצאה מספר 8

בעיות הבריאות לאור מדע-הרוח

הנושא שצריך להעסיק אותנו היום מכיל בתוכו מספר בעיות אשר בצדק הבריות מגלות בהן את העניין המעמיק ביותר. השאלות המופנות אל הבריאות הן כאלו הקשורות עם כל מה שעושה את האדם מוכשר בחיים, עם כל מה שעוזר לו למלא ללא עיכוב את ייעודו בעולם, ומשום כך וודאי שהבריאות היא עבור רוב הבריות בראיה הנכונה, משהו שאליו הן כביכול שואפות, כמו ששואפים להשגת נכסים חיצוניים. יש לראות בבריאות גם נכס פנימי, כמו שהאדם בעל חשיבה בריאה רואה בנכסים החיצוניים לא שאיפה כשלעצמה אלא אמצעי לעבודתו, אמצעי לפעולתו ויצירתו. לפיכך נוכל להסביר את זה היטב, שהדחף והכמיהה להגיע לידי הסבר אודות החידות והשאלות של חיים בריאים וחולניים, הם מעמיקים בייחוד בזמננו. אמנם בחשיבה הכללית נגלה אך מעט מאותה ההשקפה המסוגלת להביא את האדם לרגישות דווקא לאותן התשובות שאנו זקוקים להן, אם רוצים למצוא פתרון לשאלות כאלה הקשורות בצורה נלבבת לישותו כולה של האדם.

היום יהיה עלינו להזכיר, כפי שזה הוזכר פעם בהזדמנות מסוימת, אימרה ישנה שצצה בראשם של אנשים מסוימים, כשמדובר על בריאות ומחלה, האימרה: ישנן כל כך הרבה מחלות וישנה רק בריאות אחת ויחידה! – האימרה הזאת מופיעה בעיקרו של דבר אצל אנשים כמובנת מאליה ככל האפשר, ובכל זאת היא משגה, משגה במובן הבולט של המילה, שכן לא קיימת רק בריאות אחת, אלא בריאויות כמספר בני האדם. זהו דווקא הדבר שצריכים אנו לקלוט להשקפתנו, אם רוצים לראות באור הנכון את הבעיות הפונות אל הבריא והחולה. יהיה עלינו לקבל לתוך השקפתנו, שהאדם הוא ישות אינדיבידואלית, שכל אדם בנוי אחרת מאשר הזולת, ושמה שיכול עבור אחד להיות מבריא ולאחר מזיק ולגרום למחלתו, תלוי תלות מלאה בתכונתו האינדיבידואלית.

על כך שאותן נקודות המבט לא נפוצות בחוגים כה נרחבים, מצביע ניסיון אותו יכול לעשות כל אחד מאתנו בכל יום. כאן חסר למישהו דבר זה או משהו אחר. האֵם מתנסה בדבר או חשה בו, היא נזכרת שבמצבים דומים עזר לה זה או משהו אחר, ובכן הריפוי פונה באותו הכיוון. אחר כך בא האב, הנזכר שפעם עזר לו משהו אחר. יותר מאוחר באה הדודה אחריה הדוד, הם אומרים אולי: אויר צח, או מים הם יעזרו. – אותם המרשמים הם תדיר מנוגדים זה לזה, וכלל וכלל לא ניתן למלאם. לכל אחד התרופה שלו, שעליה הוא מסוגל להישבע, והיא צריכה להגיע אחר כך לחולה המסכן. מי לא התנסה בתופעה שאותן העצות החפוזות, הבאות מכל הצדדים, הן בעצם דבר ממש קשה ברגע בו חסר לאדם משהו ממין זה או אחר! כל הדברים הללו מוצאם מאופן חשיבה לא ריאליסטי, מאופן חשיבה מופשט, מדוגמטיות, שכלל וכלל לא שמה לב לכך שהאדם הוא ישות אינדיבידואלית, ישות יחידה בודדה. כל אדם הוא ישות עבור עצמו, וזהו לפני כל בעל חשיבות: לשים לב לאותה ריאליות של האדם, ברגע בו יש לנו עניין עם תופעות של בריאות ומחלה.

הצורך בעזרה אצל האדם החולה, נובעת בוודאי מהתכונה של ישותו הפנימית הצריכה לעורר בסביבתו השתתפות בצער ורחמים. נוכל להבין שכל אחד רוצה לקפוץ כאן ולהגיש עזרה, שכן הדבר הוא הביטוי לכך, איזה התעניינויות עמוקות מחוללות אותן הבעיות בהקשר לטבע האנושי כולו. אמנם, כשמצד אחד שמים לב להתעניינויות העמוקות האלה, אבל מצד שני מפנים מבטנו במידה מועטה אל ההשקפות השונות של תקופתנו בכל הנוגע לבריאות ומחלה, אז בנסיבות כאלה יכול הדבר לצער אותנו. היינו יכולים לומר, המחלה היא דבר כה חשוב בחיי האדם ומדוע זה קורה שאנשים מלומדים ולא מלומדים, רופאים והדיוטות, מתווכחים לא רק על תרופות למחלות הנפרדות, לא רק על הדרכים הנכונות המובילות לבריאות, אלא מתווכחים אפילו על מהות תהליך המחלה בתיאוריות הרב-גוניות. לפעמים נראה הדבר, שבזמננו, בזמן של פעילות רוחית ומדעית, נחשף האדם החולה ואולי גם הבריא, יותר מאשר אי-פעם להשקפות המְפַלְגוֹת, אשר מכל הצדדים באות לידי ביטוי ביחס לבעיות הקשורות להתפתחות האנושות וישותו של האדם.

ברצוננו להעלות לפנינו את השאלה: האם רשאים אנו לטפח את התקווה שמדע-הרוח, אשר בסדרות ההרצאות האלו מאפיין וימשיך להיות מאופיין מהצדדים השונים, האם ביחס מסוים הוא יכול גם להכניס אור אל התיאוריות ואל המפלגות על קשת הגוונים שלהן, אותן אנו רואים כיום סביבנו, וזאת כשניתן להשקפות אודות הבריאות והחולי לגשת אלינו? תדיר הודגש כאן שמדע-הרוח שואף לנקודת מבט יותר גבוהה, המאפשרת לראות את מה שמפלג את הבריות, להראות כיצד האחד מנוגד לאחר, מפני שהינו חד-צדדי וזאת מפני שהוא תופס חוג צר יותר של השקפה והתבוננות, ואז לגשר על כך. לעיתים קרובות יותר הראנו שמדע-הרוח בא דווקא כאן, כדי לחפש את הטוב בחד-צדדיות ולהכניס הרמוניה בין התופעות החד-צדדיות השונות. חד-צדדיות כזו, צריך לומר לעצמו האדם, הלוקחת את הדבר לא רק בשטחיות – צריכה בעצם להיות מה שמתייצב לפנינו כשמצד תורת-מחלות זו או אחרת, מטופחות מצד אוטוריטה יומרנית דוגמות כאלה או אחרות. התנסיתם כולכם בכך איזה מספר רב של גווני-צדדים עומדים אלה כנגד אלה ביחס לאותן הבעיות. כל אחד יודע, שמצד אחד עומד מה שלעיתים קרובות – כיום אפילו כבר למרבה הצער במובן הבזוי – מכנים מדיצינה לימודית על כיוונה האלופטי, ומצד שני אותו הכיוון המכונה הומאופטי. בהמשך מצאנו גם חוגים נרחבים הנותנים אמון במה שמכנים ריפוי טבעי, שלעיתים קרובות נמצאת אצלו תפיסה אחרת אודות מחלה ובריאות, כשאותה התפיסה ממליצה לא רק על מה שמתייחס אל האדם החולה, אלא גם על מה שנוגע לאדם הבריא, כדי שישמור על חוזקו וחוסנו. הכל מקבל צבע מצד זה או אחר, מהכיוון של המדיצינה הלימודית או מהכיוון הנוטה יותר לריפוי טבעי.

אם נתבונן פעם, מתוך איזו נקודת מבט קיים, למשל, רוב כזה אודות מחלה ובריאות בין אוהדי הריפוי של המדיצינה הלימודית ואוהדי הריפוי טבעי, אז אנו שומעים את דברי אלה האחרונים שהמדיצינה הלימודית מחפשת עבור כל מחלה את התרופה הנועדה עבור אותה המחלה והיא בדעה שהמחלה היא משהו התופס את האדם כמו על ידי דבר מבחוץ, מתוך סיבה חיצונית, ושעבור המחלה קיימת גם תרופה חיצונית זו או אחרת. באפיון כזה אנו לא רוצים לשכוח שמה שנאמר כאן מצד אחד או האחר, עובר תדיר את גבול המטרה, ולא רוצים לשכוח שבדברים רבים שני הפלגים גורמים זה לזה עוול. אבל ברצוננו להעלות טענות יחידות שישמשו לנו להבהרת העניין. מצדד הריפוי הטבעי ידגיש שרופא אוניברסיטאי ממתן דלקת במקרים מסוימים על ידי תחבושות-קרח, שבשיגרון המפרקים יש לחפש את העזרה בחומצת סליציל וכ'ו. בייחוד אוהדים מושבעים של ריפוי טבעי יעלו טענות כבדות משקל. הם יגידו: כשהקיבה מפרישה יותר מדי חומצת קיבה, אז ינסה הרופא האורתודוקסי לנטרל את אותה חומצת הקיבה. המרפא הטבעי אומר: זה עובר ליד המהות העמוקה של המחלה ולפני כל אצל ישותו העמוקה של האדם. כל זה לא קולע למטרה. נניח שהקיבה באמת מפרישה יתר על המידה חומצת קיבה, אז הדבר מוכיח שמשהו לא כשורה באורגניזם. בגוף המתפקד בצורה נכונה לא מופרשת יתר על המידה חומצת קיבה. אם את חומצת הקיבה המופרשת מנטרלים, אז בכך עדיין לא מבטלים את הכוח, את המגמה ליצור יותר מידי חומצת קיבה. צריך להפנות את תשומת הלב פשוט לא לסלק את אותה החומצה. את זה אומרים אלה המתווכחים עם הרפואה הלימודית. אם מסלקים את חומצת הקיבה, אז דווקא מדרבנים את האורגניזם ליצור ממש הרבה מאותה החומצה. יהיה צורך להגיע לעומק ולחפש ולמצוא את הסיבות האמיתיות. מרפא טבעי יכעס אם למישהו הסובל מנדודי-שינה נותנים סם שינה. כדורי שינה מסלקים את נדודי-השינה לזמן מסוים. אבל הסיבה לא מסולקת. את זו האחרונה צריך לסלק, אם רוצים באמת לעזור לחולה.

בין אלה, אשר שוב קרובים יותר לנקודת המבט בתחום הרפואות, ישנן שתי קבוצות: האלופטים, המנהיגים שימוש בתרופה ספציפית נגד מחלות מסוימות, כביכול תרופה שתפקידה הוא להרחיק את אותה המחלה. נקודת המוצא של השקפתם היא שהמחלה היא מין הפרעה באורגניזם, ואת אותה ההפרעה צריך להרחיק על ידי מתן תרופה. כנגד זה מסתייגים ההומאופטים, שזוהי בהחלט לא המהות האמיתית של המחלה, אלא שהמהות האמיתית של המחלה היא מין תגובה של האורגניזם כולו נוכח גרימת נזק לזה האחרון. הופיעה פגימה באורגניזם, וכאן מתגונן האורגניזם כולו כנגד אותה הפגימה. צריך להכיר את הסימפטומים המופיעים אצל האדם החולה ולהתחשב בכך שמה שיוצר חום וכו', הוא מין קריאה לכוחותיו של האורגניזם המסוגלים לגרש את האויב שהתגנב כאן. – לכן יגידו לעצמם מצדדי אותו סוג של ריפוי, צריך דווקא לאחוז באמצעים שבטבע הגורמים למחלה הנדונה, אם האורגניזם הבריא לוקח אותם לעצמו. כמובן צריך אז את אותם האמצעים הגורמים באורגניזם הבריא תופעות מסוימות של מחלה, להגיש לאורגניזם החולה לא במנה גדולה, אלא דווקא כמות כזאת שהאמצעי הנזכר מספיק כדי לגרום לתגובתו של האורגניזם כנגד גרימת הנזק שהיתה כאן. זהו העיקרון של ההומאופטיה: מה שיכול לגרום למחלה באורגניזם הבריא, זה מכיל גם בתוכו את האפשרות להוביל את האורגניזם החולה שוב למצב של בריאות. משתמשים באמצעי שהאורגניזם עצמו מראה דרך תופעות המחלה. נוכל לתאר לעצמנו את הדבר כך שהאורגניזם החולה מראה על ידי הסימפטומים שהוא משתדל להתגבר על המחלה. משום כך צריכים אנו לסייע לו עם אותה התרופה.

מכאן אנו למדים שהרופא ההומאופט נוקט במקרים רבים את האמצעים בניגוד למה שיעשה הרופא האלופטי. המרפא הטבעי עומד תדיר – לא תמיד – בנקודת המבט שלפני הכל לא חשוב אם איזושהי תרופה ספציפית מפסיקה גרימת נזק של מחלה, אלא חשוב הוא לסייע לאורגניזם בפעילותו, כדי שיעורר את כוחות ההבראה הפנימיים שלו, על מנת לפגוש את תהליך המחלה. אם כן, כך המרפא הטבעי ישים לב לפני כל גם לייעץ לאדם הבריא לסייע לפעולת האורגניזם. הוא למשל ידגיש שגם לבריאים לא כל כך חשוב אם מזון מסוים נותן לאדם בייחוד את האפשרות, נגיד, להידחס עם מצרך זה או אחר, אלא אם מזון מסוים מאפשר לאדם לעורר כך את כוחותיו הפנימיים, כדי שיכנסו לפעולה. את תפקוד האורגנים ידגיש המרפא הטבעי לפני כל גם אצל האדם הבריא. הוא יגיד: לא תחזק את לבך אם הינך משתדל להמריצו בתמידות בדחיסת אמצעים שונים, אלא שאת לבך החלש תחזק על ידי הבאתו לפעילות, שאתה למשל מטפס בהרים וכו'. כך מי אשר מתכוון לפעולת האורגנים של האדם, ייעץ גם לאדם הבריא להביא את איבריו באופן מתאים לפעולה.

אולי תוכלו לראות כשדאגתם להכיר בעיות כאלה, המעסיקות כה הרבה את זמננו, עם איזו עוצמה ועם איזו דוגמטיות מתנהל המאבק מצד האחד או האחר, כיצד הצד האחד או הצד האחר מבליט את מה שיש לו לטעון למען השקפתו. המדיצינה הלימודית יכולה להצביע על כך כיצד במהלך עשרות השנים האחרונות, כלומר במהלך שלוש עד ארבע עשרות השנים האחרונות התקדמה הרפואה בצעדי ענק דווקא על ידי כך ששמה לב לתודעה כיצד מעוררי המחלה החיצוניים מתקרבים אל הבריות על מנת להרוס את הבריאות. אותה המדיצינה הלימודית יכולה להצביע על דאגתה לשפר את תנאי החיים החיצוניים ואת מצבי החיים ולמעשה בזמן האחרון חל שגשוג באותו השטח. דווקא אותו הכיוון של הרפואה אשר בעיקר שם מבטו על גורמי המחלות החיצוניים – נגיד על עולם החיידקים והמתגים, שמהם כה מפחדים – הוא אשר התערב בתחום ההיגיינה והסידורים הסניטריים, כשההדיוטות לא ירדו לעומק העניינים. אותו הכיוון של הרפואה פעל הרבה מאוד לשיפור תנאי הבריאות.

וודאי שמצדדים אחדים יודגש – שוב לא לגמרי בבלתי מוצדק, אבל גם רק בצדק חד-צדדי – איך אותה הרפואה הלימודית דווקא גרמה למה שקרוי פחד מחיידקים ומתגים. אבל מצד אחר הובילה החקירה לכך שבמהלך עשרות השנים האחרונות השתפרו תנאי הבריאות. בגאווה מצביע האוהד של אותו הכיוון על כך בכמה אחוזים פחתה למעשה התמותה כאן או שם בעשרים השנים האחרונות. אבל אלה האומרים שלא כל כך הסיבות החיצוניות, החשובות למען התבוננות במחלה, אלא שלפני כל, הסיבות הנמצאות בתוך האדם: נטייתו למחלה וחייו הנבונים או הלא נבונים. אנשים כאלה ידגישו שוב במיוחד שבזמנים האחרונים אמנם אין להכחיש שמספרי התמותה פחתו, אבל מספרי המחלות עלו באופן מבהיל. מודגש כיצד צורות מסוימות של מחלות עלו במספרן: מחלות לב, מחלות סרטן, צורות של מחלות שלא מציינים אותן כתבים של זמן יותר קדום, מחלות של איברי העיכול וכו'. הסיבות המובאות מצד האחד או האחר, הן בהחלט ראויות לתשומת לב. מנקודת מבט שטחית לא ניתן להסתייג מכך שהמתגים והחיידקים אינם מחוללי המחלות מהסוג הנורא ביותר. אבל מצד האחר לא ניתן גם להכחיש את הדבר שהאדם ביחס מסוים או שהוא מחוזק ומובטח כנגד ההשפעות של מעוררי מחלות כאלו או שזה לא קיים אצלו. הוא אינו כזה שעל ידי אופן חייו הלא נכונים הביא עצמו להתנגדות זו.

מבחינה מסוימת ראויים הדברים הללו, שבוצעו בזמן האחרון על ידי הרפואה הלימודית, לתשומת-לב. הבה נתבונן פעם כיצד עדינות ודקות הן הבדיקות של הקדחת הצהובה בהקשר לאופן כיצד על ידי חרקים מסוימים היא מועברת מאדם אל אדם. כיצד מעולות הן הבדיקות ביחס למלריה ודומים לה! מצד אחד יכולים אנו לראות שטענות מוצדקות של אותה הרפואה הלימודית יכולות לסכל בקלות את כל חיינו, מה שביחס מסוים יכול להוביל למין עריצות. נחשוב על מה שטוענים – ואמנם בהצדקה מסוימת – שבמחלה המופיעה תדיר בזמן האחרון, בַשִבְתָה (דלקת קרום המוח), כאן בהחלט לא מועברים מעוררי המחלה מחולה אחד אל הזולת, אלא אנשים שהם בריאים לגמרי, הנמצאים רחוק מאוד ממה שניתן לציין שבתה, יכולים ביחס מסוים לשאת בתוכם את נבטי-המחלה ולהעבירם אל אנשים אחרים. כך בני אדם המתהלכים בינינו, הם הינם אלה הנושאים בתוכם את נבטי-המחלה, כשאדם הנוטה לכך יכול לקבל מהם את המחלה, בה בשעה שהאחרים, הנושאים בתוכם את הנבטים, בהחלט לא צריכים להיפגע מהמחלה. הדבר יכול להוביל לכך שתוצג הדרישה לבודד את אלה הנושאים בתוכם את נבטי המחלה, שכן אם מישהו חלה בשבתה, אז הוא כלל וכלל לא כה מסוכן כמו אלה המטפלים בו שהם אולי נושאי המחלה האמיתיים. אל איזה מסקנות צריך הדבר להוביל? יכולים להנהיג והדבר כבר הונהג – שבאיזשהו בית ספר חלו פתאום מספר יותר גדול של ילדים במחלה זו או אחרת. לא ידעו מאין באה המחלה. כאן התברר שהמורים היו בעצם מחוללי המחלה. בהם עצמם לא פגעה המחלה אבל בית הספר כולו נדבק מהם. הביטוי נושא-המתגים או לוכד-המתגים הוא ביטוי שמצד מסוים יכולים אפילו בהצדקה מסוימת להשתמש בו. הצבענו כאן בצורה ראשונית שכמעט מובן מאליו שמי שהוא הדיוט בשטח ההוא מתמצא ממש מעט בכל מה שיכול להתייצב לפניו מצד זה או אחר.

כאן אנו צריכים לומר: דווקא מה שפירטנו בתחילת עיוננו היום, צריך להוות מדריך למה שבעצם מכל מה שמובא בתור יסודות טובים מצד אחד או מצד אחר, יכול באמת להוביל לברכה. בתור עיקרון במובנו המעמיק והמשמעותי ביותר צריך להיות בתוקף, שלפני הכל, צריכה לעמוד לפנינו האינדיבידואליות של האדם בתור ממשות יחידה, כמשהו שהינו אחר מכל אדם אחר. את הדבר ההוא נעביר מהצד הטוב ביותר לנגד הנפש כביכול על ידי דוגמא מוחשית. ניקח אדם – אני מספר דברים שבהחלט התרחשו – אשר מילדותו היתה אצלו רתיעה לא מתוך הכנעה מכל מה שנקרא בשר. הוא לא היה יכול לסבול בשר, לא לאכול אותו. גם מאכל אשר עמד באיזשהו קשר עם בשר, לא יכול היה לשים לפיו. עם מזונו הצמחי התפתח הוא באופן בריא לגמרי. מצב כזה נמשך עד לרגע בו נמצאו ידידים אוהדים טובים, אשר הפעילו את כל מרצם כדי להוציא מלבו של אותו אדם את הרגשתו הפרדוקסלית. הם היו, אם כן, אלה אשר תחילה יעצו לו לנסות להוסיף קצת מרק בשר. הדבר נדחף יותר ויותר הלאה, עד לבשר כבש. מאותו המזון הרגיש האיש כיצד מצבו הבריאותי הולך ומתדרדר. כעבור זמן מה נתגלתה אצלו תופעה כמו שפע מיוחד של דם. פקדה אותו רדמת מיוחדת, והגבר נפטר מדלקת המוח. אלמלא היו מפנים את תשומת לבו של אותו האדם כל יום מחדש, למה שצריך הוא לאכול, אילו היו משאירים אותו אצל היצר הבריא שלו, אלמלא היו מאמינים ש"אחד יאה עבור כולם", אילו לא היו נשבעים לדוגמטיות, אלא היו מכבדים את הטבע האינדיבידואלי של האדם, אז היה הוא נשאר בריא.

ממקרה כזה אנו צריכים ללמוד לא יותר מאשר לכבד את הטבע האינדיבידואלי של האדם. אל נגזור מכך דוגמה חדשה, שכן בדרך זו היינו מגיעים לחד-צדדיות. אם נשקול בדעתנו מה במקרה הזה גרם למוות, אז על השאלה נוכל לענות לעצמנו באופן הבא. אם נזכרים אתם מה נאמר בפעם האחרונה בהרצאה על בעיות התזונה, אז תוכלו להסיק מכך את הדבר הבא: מה שמכנים תהליך החיים, את זה מוביל הצמח עד לנקודה מסוימת. הוא מעבד חומר דומם לאורגניזם חי. באורגניזם האנושי ממשיך אותו התהליך לפעול. ביחס מסוים, מה שעושה האורגניזם האנושי וגם החייתי, הוא פירוקו של מה שהצמח הקים. על כך מושתת ביחס מסוים הגוף האנושי והחייתי, שמפרקים והורסים הם את מה שהצמח בנה.

האורגניזם יכול להיות כה ערוך שהוא כביכול דורש דווקא עבורו את הנקודה, להתחיל במקום, בו נפסקה פעולתו של הצמח. אז במובן הבולט ביותר יכול הדבר להזיק לו, כשנותן הוא שיילקח ממנו חלק מהתהליך שאותו כבר סיפקה החיה עם מוצרי הצמח. החיה מובילה את תהליך הצמח עד לנקודה מסוימת, האדם יכול אז רק להמשיך אותו. כשצורך האדם מזון של חיה, זה נלקח ממנו. וכשטבעו שולט בכוחות הקולטים ברעננות ובחוזק את המזון הצמחי ואחר כך מסוגלים להצעידם, אז ימצא הוא בתוכו כוחות שהם כעת בלם – מנוצלים לאיזושהי קליטת מזון ולעיבוד המזון. הכוחות הללו הם בנמצא. את אותם הכוחות אין אנו מסלקים על ידי כך שאין אנו כלל מעסיקים אותם, שכן אז הם משליכים את עצמם על משהו אחר. הם פועלים בפנימיותו של האורגניזם האנושי. והתוצאה מכך היא שמתוך פעולה עודפת נהרס האורגניזם בפנימו.

אתם רואים, אם נמצא אצלנו במקצת מבט מחודד בעזרת מדע הרוח, נראה כיצד אותו כוח-הפעולה העודף כבש בפזיזות את האדם כולו, משליך עצמו על דמו ומערכת העצבים שלו. רואים, איך היה המצב באורגניזם, כמו אצל בניית בית, שאליו שמו חומר לא מתאים, כך שצריך להשתדל, לערוך ולסדר את החומר הבלתי-מתאים. לא בלא עונש מוליכים את הכוחות עבור עיבוד חומרי מזון כלפי פנימו של האדם. אם נבהיר את זה לעצמנו, אז נהיה סובלנים ולא נעמיד עצמנו כנגד הטבע. ואז אל לנו גם להגיע בכיוון הנגדי שוב לידי שבלונות ולהיות קנאי בתחום הצמחונות עבור כל אדם. דווקא כפי שאצל אותו האדם אותו הבאתי כעת בתור דוגמא קיצונית, הוטה בפזיזות כלפי פנים כוח-הפעולה, כך מצד שני יכול לקרות, שישנם בני אדם שכלל וכלל לא עומד לרשותם הכוח, אשר לא מסוגלים להמשיך כביכול את תהליך הצמח ישירות בנקודה בה נפסק הוא. אנשים אלה, אם מצפים מהם להיות בלי קושי צמחונים, יחוו שאת הכוחות הנחוצים להם כאן, יהיה צורך לקחת אותם מהאורגניזם עצמו. עקב כך יצרכו אותו במידה מסוימת וגם במידה מסוימת ירעיבו אותו. זה בהחלט יכול להיות מונח בצד האחר. המדובר הוא בכך שנסב את המבט מדוגמה זו או אחרת כשמדברים על אודות יחסים בריאים וחולניים, לפנות עורף לגישה לאכול רק זה או רק משהו אחר. מה שחשוב כאן, הוא האדם הבודד וההכרח להכיר את צרכיו. לפני כל חשוב הוא שאצל אותו האדם המצוי תעמוד האפשרות ביחס מסוים להרגיש ולהכיר בעצמו את צרכיו. כשהשקפה חומרנית מפנה יותר מדי את מבטה אל החומרי בלבד, אז יהיה זה בכל זאת צורך אצל אותה ההשקפה החומרנית לנוע אל הכיוון שעליו נרמז כעת. דווקא עבורה יהיה זה בעצם בלתי אפשרי ליצור שבלונות ולהאחיד. ואכן בהחלט מכניסים שבלונות בזמננו! כאן למשל נאמר ללא קושי מצרך מזון זה או אחר או תרופה זו או אחרת מזיקה היא. מגיפה ממשית פרצה בתחום השבלונות והיא גם לא אפשרית אחרת, אם לא מורחקת כל חד-צדדיות, במאבק באופני הריפוי השונים. מגיפה פרצה ביחס לערך "כוח" כך שלמשל באסיפות של יודעי ריפוי טבעי נאמר, זה או אחר הינו "כוח". אז מאמינים שעשינו מספיק להשחיר דעה זו או אחרת ולומר שמוצאה מהאלמנט החומרי. אלה אשר בשורה ראשונה דורשים מעצמם להתבונן באדם ולראות בו אינדיבידואליות, צריכים גם להתחשב בכך. אבל גם אם למשל משקיפים על ישויות חיות אחרות, מאבדת אז בעיקרו של דבר המילה "כוח" כל משמעות. השקפתנו ביחס לדברים האלה צריכה לעבור שינוי. מי לא יחשוב על קליטת כוח מיוחד עבור האדם, כשהוא שומע שלמשל שפנים אוכלים רוש[1] (רעל) מבלי שנגרם להם נזק בשעה שסוקרטס מת מזה. גם העז יכולה לאכול את הרוש מבלי שתינזק, כמו כן אקוניטום[2] (צמח רעיל), גם סוסים. אצל כל הדברים האלה אנו צריכים בדרך כלל לתת לפנינו תמיד את האורגניזם האינדיבידואלי. כשמוצב לפנינו האורגניזם האינדיבידואלי, אז נוכל לומר: במקרה הבודד הוא משהו אולי נכון עבור אדם מסוים, אבל "אחד אינו יאה לכולם!"

אם כן, השאלה היא: איך יכול האדם לרכוש בתוך עצמו קנה מידה לבריאותו? דווקא ילד יכול לשמש לנו מגדלור מסוים. לפיכך אנו צריכים בהחלט להחזיק לפנינו שהילד מבטא באופן מוגדר לחלוטין את הסימפטיה או האנטיפטיה שלו כלפי מצרך מזון זה או אחר. התבוננות קפדנית בדברים הללו תהיה עבורנו בעלת חשיבות יוצאת מהכלל. לפעמים בהחלט מחטיאים את המטרה כאשר מי שעליו להנהיג ולחנך ילד, מחנכו לרוקן את האינסטינקטים המופיעים כאן אצל הילד בתור רצייה מסוימת, כשרואים בהם שובבות. ליתר דיוק המצב הוא כזה: מה שהילד מבטא בתור יצר, בתור אינסטינקט, זהו סימן לכך, איך בנוי הטבע הפנימי של הילד. לְמה שהילד מרגיש ומה שהינו טעים עבורו – אליו פונה דרישתו. כאן הינה הדרישה לא משהו אחר מאשר ביטוי לכך שהאורגניזם דורש דווקא את זה או משהו אחר. אכן, רמיזה, או אם רוצים לדבר בצורה יותר קיצונית, מגדלור להכרה, יכול לשמש לנו אותו אינסטינקט מונהג של הילד. אנו יכולים לעבור לאורך כל החיים ונמצא בכל מקום את ההכרח שהאדם צריך ביחס מסוים לפתח בתוכו את אותו הביטחון הפנימי עבור מה שלו זקוק האורגניזם שלו. זה לא נוח לתת שקבוצה זו או אחרת תכתיב את הכיוון ולומר, מה שטוב הוא עבור כל הבריות. לאנשים כאלה לא כל כך קל כמו אצל אלה הבאים עם מרשם כללי מסוים, אותו צריך לשים בכיס על מנת לדעת מה יכול להבריא את האדם ומה שיכול לגרום לו למחלה. דווקא כשמסתכלים עם קו מדריך כזה על הבריאות אז נוכל גם להבהיר לעצמנו את מה שנוגע למחלה, שעבור בני האדם השונים מונחים תנאים שונים ביחס לבריאות וריפוי.

נניח שמישהו סובל ממיגרנה. מי שעומד בנקודת-מבט באופן דוגמטי –גם אם הרפואה הלימודית לא רוצה להודות בכך – שקיימות תרופות ייחודיות למחלה זו או אחרת, זה יגיד: עלינו לתת לחולה תרופות מסוימות נגד המיגרנה. החולה ירגיש עצמו יותר טוב, והמיגרנה תעלם. – מי שיוצא מנקודת-המבט של תורת הריפוי הטבעי והגיע למעמד של רופא, זה יאמר: באופן כזה יכולים רק להתגבר על הסימפטום ובכך נגרם למישהו יותר נזק מאשר תועלת. חשוב הוא שיהיה עלינו להיכנס אל הסיבות היותר עמוקות. אז נגיע לכל מיני דברים שאמנם קולעים אל גרעין הדבר, אשר אולי במקרה הבודד לא יביא כה מהר לקו הבריאות, אבל הם נכנסים יותר עמוק אל גרעין המחלה. ברגע בו מעמידים את עצמנו באופן דוגמטי על נקודת מבט אחת או האחרת, נאבק כנגד הדבר האחד או האחר או נחזיק בו כדבר מועיל. אבל, ככל שיישמע הדבר מוזר, מדובר הוא שוב באדם. יכול להימצא אדם האומר לעצמו: אם נמצאת אצלי מיגרנה חזקה והיה זה אמנם מאוד יפה לחכות עד שהרפואה הטבעית תתגבר על גרעין המחלה, על מנת להכיר בשורשיה היותר עמוקים ואז לעשות את מה שיכול להרחיקה. אבל לכך אצה לי דרכי. חשוב יותר בשבילי להיפטר מהמיגרנה ככל שזה רק אפשרי ולחזור לפעילותי. נניח שלאותו אדם יהיה משלוח יד המקדם בריאות, בעל מהות כזאת שגם בלי תרופה היה משתחרר מהמחלה. כאן במקרה כזה תזיק לא מעט תרופה נגד המיגרנה, שכן מעקר הוא מעט מפעילותו היעילה בשבילו. אמנם הוא יטופל אז לפי מרשם מסוים, המשווה את האדם עם מכונה הנתונה לתיקון, לשפשוף. אבל את אותה ההשוואה צריך להביא עד הסוף. אל לנו לשכוח, שצריך להיות כאן משהו העובד כמו נהג הקטר. נניח שאצל קטר מסוים מתברר שארכובה אחת נעה בכבדות מיוחדת. כאן יכול היה לומר מישהו: רואה אני שנהג הקטר לא יכול לסובב את הארכובה, מפני שהוא חלש לכך. אקח נהג קטר אחר המסוגל להשתמש במידה יותר רבה של כוח על מנת לסובב את הארכובה. מישהו אחר היה יכול לומר: יכולים אולי את מה שמכביד על הארכובה לסובב, קצת לשפשף, כדי שהארכובה תלך ביתר קלות. אז יכול נהג הקטר להישאר בעבודתו. מתקנים ומשפשפים את המכונה. כמובן שלא רשאים אנו להשתמש בזה כמרשם כללי, שכן אם רצינו לומר: אם משהו חסר לקטר, אז צריך לשפשף בו משהו – אבל הדבר לא צריך להיות תמיד נכון. אולי צריך המקום הנזכר לא להישאר בלוי, אלא צריך משהו להוסיף.

אצל אדם שסבל ממיגרנה תיקנו פשוט את הנזק על ידי מתן תרופה נגד אותה המחלה, וכשאצל הנזכר נמצא לכך הכוח הפנימי, אז, כשלא מפריעים לו, הדבר יחזור שוב לתיקנו. אמנם יהיה זה גרוע בנסיבות מסוימות, כשהיינו חושבים באותו האופן נוכח אדם הרוצה להיפטר מהמיגרנה, אבל אחר כך לא עובר לפעילות הקשורה ליעילותו הבריאותית. יהיה זה עדיף מצדו לפעול לסילוק הסיבות הפנימיות.

הדבר דורש מאיתנו חדירה לעומק והבנה שעבור מה שאנו מכנים מחלה קיימות תרופות ספציפיות, וששימוש בתרופות ספציפיות קשור ביחס מסוים לכך שהאורגניזם שלנו הינו ישות עצמאית וניתן לתקנו בכל מיני כיוונים. אם רוצים לסמוך על כך שאחרי השיפור קיים כוח יעיל אמיתי, הדוחף את האדם, אז אין צורך להדגיש שאנו עוסקים רק במרפא-סימפטום, שכן בכל זאת חושבים שוב רק באופן מטריאליסטי. אדם הבקיא בריפוי טבעי יידע דברים מסוימים שיהיו נכונים לגמרי למען הרחקת מחלה זו או אחרת, אבל כמו כן הדבר אמיתי הוא שלאדם זה או אחר אין לו זמן ולא הכוח לבצע את הדבר ושלפני כל חשוב הוא עבורו לתקן מהר את הנזק שנגרם.

הנכם רואים שכאן צריך לדבר לא באופן חד-צדדי, אלא באופן רב-צדדי, וצריך להשלים עם האי-נוחות, לא להיות רק תיאורטיקן, אלא להיכנס לעובדות ולהסתכל על האדם כולו. זה חשוב כאן. כשכך מדברים צריך להיות ברור לנו שבשעה בה רוצים להתבונן באדם כממשות, יהיה עלינו לשים לב לאדם בשלמותו. האדם כולו הוא עבור מדע הרוח לא רק הגוף הפיזי החיצוני, כלומר, כשבריאותנו נהרסת לא רק על ידי סיבות חיצוניות, אלא גם על ידי סיבות פנימיות. מה שהרבה יותר בא כאן בחשבון, זוהי בריאותו של הגוף האתרי, שהוא הינו הלוחם כנגד המחלות, וזאת עד למוות, וגם בריאותו של הגוף האסטרלי, שהוא נושא בתוכו תשוקות, יצרים, תאוות ודימויים, ולבסוף בריאותו של נושא האני ההופך את האדם לישות בעלת מודעות עצמית. מי שרוצה להתחשב באדם בשלמותו, זה בהחלט צריך להתחשב בארבעת האיברים של האדם. וכשבאה בחשבון בעיית הבריאות, אז העניין הוא בעצם לא רק בכך שאנו מרחיקים הפרעות הנוגעות בגוף הפיזי, אלא גם לוקחים בחשבון את מה שמתרחש באיברים היותר גבוהים, האיברים שהם יותר נפשיים-רוחיים. כאן יהיה עלינו לקבוע שהחטא הנדון יוצא לא רק מגיוון של קבוצה זו או אחרת, אלא מההשקפה כולה בת-זמננו.

מכאן למדים אתם שלעיתים מאוד רחוקות מוצגת השאלה: כיצד קשורה בעיית הבריאות עם הדברים הנפשיים-רוחיים? – נמצא במידה רבה הסכמות כשמדובר על כמות הקלוריות במצרך מזון זה או אחר, כיצד מצרך מזון אחד או אחר פועל באורגניזם. נמצא גם הסכמה מלאה, כשמסבירים מהי איכות האוויר בסביבות השונות, היכן נמצא בית-הבראה זה או אחר. כיצד משפיעים האוויר והאור במקומות השונים. אבל לא נמצא אוזן קשבת כשמביאים לידיעת הציבור תכונות נפשיות כסיבות אפשריות למחלות מסוימות.

הבה נתייחס אל האינסטינקטים של הילד, כיצד הם באים לידי ביטוי בסימפטיה או אנטיפטיה נוכח מצרך מזון זה או אחר. ניקח את רגש הבחילה, בו דוחה הוא דברים שונים כסימן המצביע על כך שמה שמונח ביסודה של בריאות הגוף הפיזי, הגוף האסטרלי – המורכב מרגשות, תחושות, מאימפולסים ותאוות – שגם האלמנט הרוחי-נפשי צריך להיות בריא, וכשרואים סטייה מסוימת מהאלמנט הבריא שבאדם, צריך גם לתת את הדעת על החלמתו של הגוף האסטרלי. האם באמת שואלים עוד כיום, כשבאות בחשבון הבעיות הללו, מה חווה נפשו של האדם נוכח העולם החיצון? איש מדע הרוח צריך להצביע על כך שבעיקרו של דבר פחות חשוב הוא אם שולחים אדם שחלה במחלה זו או אחרת לאיזשהו מקום, הואיל וחושבים שהאור והאוויר, מתוך סיבות מכניות חיצוניות וכימיות, ישפיעו עליו בצורה מבריאה. שאלה אחרת הרבה יותר גדולה היא, אם יכול אני להביאו לסביבה, בה יוכל הוא להתנסות בשמחה, בהתעלות, ביחס מסוים בהֵחַדרות באור של חיי הרגש המלאים שלו בכיוון מסוים.

אם נתבונן בזה בגדול, אז נבין גם שמה ששייך לבריאות הינו, אם כן, אם האוכל טעים בשבילו, שהאדם הטועם, בהרגשת הטעם הישירה, בנעימות ובשמחה שמסב לו האוכל, שבכל אלה יש אצלו קנה מידה למה שצריך הוא לאכול, ושהאדם מצד שני ברגש הרעבון המופיע באופן הנכון, יחזיק אצלו את קנה המידה לזמן בו האורגניזם רוצה לאכול.

השפעות ההורסות את הביטחון הפנימי באדם באות לא רק מהעולם החומרי ברוב המקרים, הן בהחלט גם השפעות מהחיים הרוחיים, החותרות מתחת לביטחון האדם ביחס ליצר הרעבון. במקום להביא לאדם ברגע הנכון רעבון בריא, יכולה ההשפעה הרוחית לפעול כך על טבעו של האדם שאותו הרעבון לא נמצא כאן, אלא חוסר תאבון. אדם שפיתח את הצרכים של האורגניזם שלו באופן הנכון, כך שהדבר נכון הוא לטעמו והוא סימפטי ויכול גם לשרת את האורגניזם שלו, אצל אדם כזה יימצא גם הרגש הסימפטי הנכון כדי למצוא את הסביבה הנכונה שתשרת את בריאותו ביחס לאור ואוויר, כך שבזמן המתאים פוקד אותו הרעבון.

אלו הן דרישות הקשורות בצורה הדוקה עם החיים הבריאותיים, והמובילות למה שיש להם לגוף האסטרלי וה'אני' לתרום לאותה הבריאות. יכולים כאן בקלות להסתייג: כשמישהו רעב, לא יכול הוא לחיות אז מרגשות ומתחושות. זה נכון שבעת הגשת מטעם למישהו יכולים בנסיבות כאלה להופיע בפיו נוזלים, אבל בכך לא יכולים להשביעו, כשהטעם האמיתי של האוכל נשאר עבורו חבוי. בעלת משקל קל היא אותה ההשגה. על ידי מה שיכולים אנו לתת לאדם את מה שמשפיע על נפשו, שהודות לכך נותן הוא להרגשות ולדימויים לעבור באופן הנכון, בכך לא נוכל להשביעו ולא להבריאו. הדבר הזה מובן מאליו. אבל במה שלא מבחינים, הוא משהו אחר. לטעום את המזון אנו יכולים לא על ידי כך שאנו מסבירים את מהות מצרך מזון, אבל כן יכולים כשמתאימים את הטעם, עד להופעתו הנכונה של רגש הרעבון. כאן נשפך מה שמתפצל כיום מפני שמטפלים בו מנקודת המבט של התבוננות חומרית חיצונית, זה נשפך כאן אל האלמנט הרוחי-נפשי.

יש הבדל אם האדם לוקח לתוכו מזון זה או אחר עם חשק או עם אי-חשק, אם חי הוא בסביבה זו או אחרת, אם העבודה אותה הוא מבצע מסבה לו הנאה או אי-הנאה. בכך קשור באופן סודי, יותר מאשר עם משהו אחר, מה שאנו מכנים נטייתו הפנימית לבריאות. כמו שאנו רואים אצל הילד שהינו מפתח אינסטינקטים נכונים – וכשיש לנו את האפשרות להתבונן באינסטינקטים שלו – כאן יש לנו קנה-מידה לצרכיו הפנימיים, כך הכרחי הוא גם שהמבוגר יחווה את האלמנט הרוחי-נפשי, שהצרכים האמיתיים יופיעו בפני הנפש בזמן הנכון, שהוא מרגיש אז וחש באיזה יחס צריך הוא לבוא עם העולם החיצון. בהיקף הנרחב ביותר מסוגלים החיים להביא את האדם לטעות על טעות אודות יחסו אל העולם החיצון. ודווקא המגמה הרוחית בת-זמננו היא יותר מאשר מגמה להיות סיבה לטעויות כאלה.

כדי שנוכל להבין את עצמנו יותר טוב, הייתי רוצה להצביע על ההתחלה הקטנה שאותה עשינו עם אופן ריפוי מסוים. במינכן ניסה לגשת אחד מחברינו ממדע הרוח שלנו למין טיפול רפואי או אופן ריפוי כפי שמתקבל הוא מההשקפות של המדע הנ"ל. מי שחושב כיום שעל האדם יכלו לפעול במובן מבריא רק השפעות פיזיקליות-כימיות ופסיכולוגיות, זה אולי יצחק מכך, שהאדם מובא כאן לתאום צבעים במיוחד במינכן, ושכאן על ידי כוחות של צבע מסוים ועל ידי עוד דברים אחרים, שאין כאן המקום לברר אותם, ניתן להשפיע על הנפש האנושית, אמנם לא על פני השטח. אבל כאן צריכים אתם לראות את ההבדל בין אותו אופן ההשפעה בתאום, מין כרונותרפיה, מין תרפיה בצבעים וזה מה שאנו מכנים תרפיה באור. כשהאדם מקורן באור, אז מונחת כאן ביסוד המחשבה לתת לפעול ישירות לאור הפיזי, כך שאומרים לעצמנו, כשנותנים לקרן אור זו או אחרת לפעול על האדם, אז ההשפעה על האדם באה מבחוץ. בזה לא מתחשבת כלל וכלל תרפיה בצבעים הנזכרת.

אצל אותו אופן-ריפוי שנלקח ממדע הרוח, שם גר ידידנו ד"ר פייפרס, לא סומכים על מה שקרני האור בתור שכאלו בלתי-תלויות מהנפש האנושית, משפיעות על האדם, אלא שמים לב לכך מה שבהשפעות נגיד של הצבע הכחול, לא של האור, מה בעקיפין מעל לדימוי נגרם בנפש ובכך עושה את פעולתו גם על האורגניזם הגופני כולו.

צריך לשים לב לאותו הבדל עצום בין מה שבדרך כלל מכנים תרפיית-האור, ומה שיכולים לכנות כאן תרפיה בצבעים. הסיבה נעוצה בכך שחולים מסוימים מלאים בתוכם בתוכן של דימוי צבע מוגדר לחלוטין. צריך לדעת שהצבעים מכילים בתוכם כוחות, שהופעתם היא אז כשהם לא רק מקרינים עלינו, אלא פועלים בנפשנו. צריך לדעת שהצבע האחד הוא משהו הפועל באופן מתגרה שצבע אחר מעורר כוחות-כמיהה, ושצבע שלישי הוא הינו מה שמעלה את הנפש מעל לעצמה היא, וגם צבע הוא משהו הלוחץ את הנפש אל מתחת לעצמה.

אם מסתכלים אנו על אותה הפעולה הפיזית-רוחית, אז יתגלה לנו מהי הסיבה הראשונית של הפיזי והאתרי. שגופנו האסטרלי הוא הפָסַל האמיתי של הפיזי והאתרי. האלמנט הפיזי הוא רק התעבות של האלמנט הרוחי, וזה האחרון יכול לפעול שוב בחזרה על הפיזי, כך שזה שזור וחדור חיים בצורה הנכונה. אז, כשמעבירים לנגד עינינו את המחשבה היסודית של דברים כאלה, תוכל להימצא אצלנו התקווה וההבנה – הודות לכך שיש לנו שוב מדע המצביע על כך, כיצד חי הרוחי-נפשי באדם – שמה שחי ברוחי-נפשי, בא לידי ביטוי בתור בריאות ומחלה בפיזי.

מי שמבהיר זאת לעצמו, יהיה רשאי בכל הנוגע לבעיות הבריאות להתבונן לכיוון מדע-הרוח. כמו שקל הוא לומר: עם השקפת העולם אינכם יכולים לרפא אדם, אז בכל זאת נכון הוא גם שבריאותו של האדם תלויה בהשקפת העולם. עבור אנושות בת זמננו זהו פרדוקס, עבור העתיד יהיה זה דבר מובן מאליו! אני רוצה במקצת להרחיק לכת בבירור הזה. יכולים לומר: האדם צריך להגיע אל האמת האובייקטיבית גרידא, הוא צריך להפוך את מושגיו לתמונות-צלם מדויקות של העובדות הפיזיות החיצוניות. בתור תיאורטיקן יכולים להציב דרישה כזאת, יכולים להעמיד אדם בתור אידיאל, המשתדל לראות רק את מה שהעיניים רואות, האוזניים שומעות והידיים ממששות. – כאן בא מדע הרוח ואומר: את מה שהינו אמיתי לעולם לא תוכלו להבין, אם אתם מסתכלים רק על מה שניתן לחשוב עליו באורח חיצוני, מה שיכולות לראות העיניים, לשמוע האוזניים ולאחוז בידיים. מה שהינו אמיתי, מכיל הוא בתוכו את הרוחי בתור סיבה ראשונית. את הרוחי לא יכולים לחוש, צריך לחוותו על ידי שיתוף פעולה, על ידי הפקת האלמנט הרוחי-נפשי. למען הרוחי אנו זקוקים לכוחות יצרניים. איש מדע הרוח, כשהוא מדבר על אודות החלקים הבודדים של המדע שלו, לא תמיד מסוגל להציג את הנראה בעליל, את מה שמוביל למושגיו. הוא מתאר את מה שלא ניתן לראות בעיניים, לשמוע באוזניים או לאחוז בידיים, מפני שצריך הוא לעקוב אחרי הדברים בעין של הרוח. ואז יכולים לומר כאן: זהו תיאור של משהו שכלל וכלל לא קיים בעולם החושים. עבורנו אמת היא זו הנותנת תמונת-צלם של המציאות החיצונית. יכולים לבנות תיאוריה כזאת, אבל אודות ערך האמיתיות וההכרה שלה אין ברצוננו לדבר היום, ברצוננו לדבר על ערך ההחלמה שלה. העניין הוא כזה שכל אותם הדימויים שאנו מפשטים רק מהמציאות החושית החיצונית, הם רק העתקים של מה שאנו רואים בעיניים, שומעים באוזניים וממששים בידיים, כשאין הם מתבססים על שיתוף פעולה פנימי של הנפש בעת יצירת התמונות. כל אותן ההפשטות, כל אותם הדימויים הדבקים במסירות במציאות של החושים החיצוניים, אין להם שום כוחות יצירה פנימיים. הם משאירים את הנפש שוממה, הם אינם קוראים לנפש להביא לפעולה את הכוחות הרדומים בפנימה.

יכולים לדבר עד כמה שהם רוצים קנאי-העובדות-החיצוניות על כך שלא צריך לשבץ ולערב את המציאות עם תמונותיו של העולם העל-חושי. אבל ככל שזה נשמע פרדוקסלי, אותן התמונות מביאות את רוחנו שוב לידי פעילות המתאימה לה. הן מביאות אותה שוב להתאמה עם האורגניזם הפיזי. מי אשר דבק בדימויים מופשטים גרידא של המדע המטריאליסטי, אדם כזה לא תורם מתוך האלמנט הרוחי שלו שום דבר לבריאותו. מי אשר יוצר לעצמו באורח חיובי במושגיו רק הפשטות, הופך את נפשו לשוממה וריקה, והוא תמיד תלוי בעשייתו של המכשיר החיצוני של הגוף לנושא הבריאות ולנושא המחלה. מי שחי במסגרת של דימויים לא מסודרים ולא נכונים, אדם כזה גם לא יודע כיצד מרכיב הוא לעצמו באופן מסתורי את הסיבות להריסת האורגניזם שלו. לפיכך עומד מדע הרוח בנקודת המבט שעל ידי נקודות המבט שנותן הוא להן תוקף ביחס לעולם העל-חושי, העולם שאותו לא נוכל להכיר בעזרת החושים החיצוניים, אלא צריכים לעורר בחוזקה באורח פנימי, אנו הופכים את נפשנו לכה פעילה, שפעילותה עומדת בהרמוניה עם העולם הרוחי, שממנו נוצר האורגניזם שלנו כולו. לכן, מובא האורגניזם שלנו להבראה לא על ידי אמצעים קטנוניים, אלא שמדע הרוח עצמו הוא התרופה הגדולה להבראה.

מי אשר בונה את מחשבותיו מנקודות המבט הגדולות של העולם, הופך את המחשבות הללו למלאות חיים, אדם כזה מחולל פעילות פנימית כזאת, שגם רגשותיו ותחושותיו נשפכים באופן הרמוני ומביאי אושר. מי אשר פועל על מחשבותיו בצורה כזאת, פועל גם על דחפי רצונו, ואלה אחר כך פועלים באופן בריא. אבל את זה עושים הם רק הודות לכך שבאמת השקפת העולם בריאה, והרמוניה בריאה של המחשבות ממלאה את נפשנו. מתוך כך מוסדרים גם תחושותינו ובהקשר לכך החשק ואי-החשק שלנו, הסימפטיה והאנטיפטיה שלנו, דרישתנו וסלידתנו כך שאנו עומדים בצורה כזאת מול העולם, שבכל מקרה בודד יודעים אנו מה יש לעשות, כמו הילד שהאינסטינקט שלו טרם הושחת. באופן כזה נעורר בנפשנו באורח פנימי את אותם הרגשות והתחושות, הדחפים של הרצון, והתאוות שהם הינם עבורנו עיקרון בטוח בחיים, המנחים אותנו מה לעשות, כדי לחולל יחס נכון בין העולם החיצון ובינינו אנו.

לא נגזים כשאנו אומרים: מחשבות ברורות ובהירות, מחשבות מקיפות, כפי שניתן לחולל אותן על ידי השקפת עולם מקיפה, על השלם של העולם, ובכן גם על האלמנט העל-חושי, כל אלה הם הנחה מראש עבור הבריאות. רגשות צרופים, התואמים לצד האובייקטיבי של האלמנט הרוחי וגם דחפי הרצון, התואמים למחשבות כאלה, הם יאפשרו לאדם להרגיש רעבון בריא. אם גם לא יכולים להזין את האדם בהשקפת עולם, אז בכל זאת נותנת היא את האפשרות למצוא את המתאים לנפשו, לחפש את מה שמתאים לו ולהכיר את מה שלא מתאים לו. המחשבות, תמונות-הצלם הן עבור העולם העל-חושי, הן אמצעי-העיכול הטוב יותר – אם גם בתור פרדוקס – לא מפני שבמחשבות נמצאים כוחות העיכול, אלא שעל ידי מחשבות נמרצות מעוררים כוחות הפועלים לביצוע העיכול באופן מסודר.

כל עוד בני אדם לא שומעים את אותה הקריאה של מדע הרוח, כל עוד ממשיכים הם להאמין שמה שמתייצב לפניהם בצורת מחלה זו או זו באופן כזה או אחר, שיגיעו הם להבראה על ידי מציאת תרופה מתאימה, בכל אותו הזמן לא הגיעו הם להכרת חשיבותו של מדע הרוח. הם גם לא יכירו באיזו מידה משחק תפקיד נושא הבריאות במהות ההתפתחות. לא צועדים למרחק די גדול, גם אלה האומרים: אל לנו לבצע טיפול רפואי סימפטומטי. גם הם לא תופסים את הגרעין הרוחי. מי אשר פונה אל מדע הרוח, ימצא שזה האחרון הינו השקפת-עולם שדרכה זורם אושר פנימי, השקפת עולם של הנאה ושמחה, שהיא הנחה לקידום התרופה הגדולה לבריאות. קל יותר להשתמש באמצעי זה או אחר מאשר להתייחס לזרם של מדע הרוח, על מנת למצוא את מה שיעשה את הבריות ליותר ויותר בריאות. כשמתמסרים לאותו מדע הרוח, אז נבין שאמיתי הוא הפתגם הישן האומר: "בגוף בריא דרה נפש בריאה", אבל יהיה זה לא נכון לתפוס את אותו הפתגם בצורה חומרנית. מי שחושב כאן שצריך הוא לתפוס את אותו הפתגם במובן המטריאליסטי, צריך הוא גם באופן דומה לומר: כאן אני רואה בית. זה האחרון הוא יפה. ומכאן המסקנה שלי, היות ואותו הבית יפה הוא, אז גרם הוא גם לבעל הבית להיות יפה. הבית היפה עושה בעל בית יפה. יותר נבון יהיה אותו האדם האומר: כאן לפני בית יפה. מכך מסיק אני מסקנה שבו חי בעל בית בעל טעם טוב. רואה אני בבעליו של הבית היפה אדם בעל טעם טוב, ובבית רואה אני סימן חיצוני לכך שבעל הבית הוא אדם המצטיין בטעם טוב.

אולי נמצא גם הנבון האומר: הואיל וכוחות חיצוניים הפכו את הגוף לבריא, אז הגוף ערך לו שוב נפש בריאה. אבל הדבר הוא לא נכון, אלא צודק הוא מי שאומר: כאן רואה אני את הגוף הבריא. זהו סימן לכך שצריכה היתה לבנותו נפש בריאה, הוא בריא מפני שהנפש היא בריאה. לפי כך יכולים לומר: הואיל ורואים את הסימפטום החיצוני של הגוף הבריא, לכן צריכה כאן להיות מונחת ביסוד נפש בריאה. תקופה מטריאליסטית יכולה לפרש את המילה: "לגוף בריא צריכה להיות מונחת ביסוד נפש בריאה". פירוש חומרני מובהק, אבל מדע הרוח מראה לנו שבגוף בריא פועלת נפש בריאה.

—————————————————————-

  1. רוש – (שם מדעי: Conium) רוֹשׁ הוא סוג צמח רב-שנתי בעל פרחים רעיל ממשפחת הסוככיים.
  2. אקוניטום – Aconitum (monkoshood) – צמח רעיל למאכל.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *