היכן וכיצד אנו מוצאים את הרוח? – 04

היכן וכיצד אנו מוצאים את הרוח?

רודולף שטיינר

סדרה של שמונה-עשרה הרצאות שניתנו בין 15 באוקטובר 1908 ל-6 במאי 1909 בברלין. GA57

תרגם מאנגלית: עלי אלון

הקלדה ועריכה: דניאל זהבי

תיקונים: דליה דיימל

ההרצאה מופיעה בספר שיצא בהוצאת חירות – ראו כאן

12.11.1908 הרצאה מספר 4

מקרא וחכמה – א

ללא שום ספק לא קיים בתרבותנו שום מסמך שבאופן כה מעמיק ובמידה כה נמרצת התערב בחיי הרוח בכללותם כמו המקרא. היינו צריכים לכתוב את דברי הימים לא של מאות שנים אלא של אלפי שנים, אם היינו רוצים לתאר את השפעת המקרא על האנושות. ואם רוצים להתעלם לגמרי מהשפעתו של אותו המסמך אז תמיד נמצא במקרא משהו בעל ערך ללא שיעור ביחס להשפעתו ופעולתו בעומקים של נפש אנוש. אכן, ביחס לנקודת המבט האחרונה נהיה אולי רשאים לומר שדווקא זמננו רב-העניין מציע באופן בלתי רגיל הרבה, שכן היינו יכולים להראות שכיום לא רק אלה העומדים במידה יותר חלשה או יותר חזקה על קרקע המקרא, מושפעים הם עמוק מאותו דוקומנט האנושות, אלא שגם אפילו אלה שפנו עורף למקרא, החושבים כיום להיות משוחררים מהשפעותיו של המקרא, שאפילו גם אלה, במשמעות רבה, נמצאים עדיין תחת אותן ההשפעות. שכן המקרא הוא באמת לא רק מסמך, אף שהוא הינו כזה במידה הבולטת ביותר, כשהוא ממלא את הנפש עם סך של דימויים אודות העולם והחיים, המעניק לנפש השקפת עולם, אלא שהמקרא היה לאורך אלפי השנים אמצעי חינוך עצום של הנפשות. משמעותו הייתה לא רק עבור חיי הדימויים, כשלכך יש לו כיום עוד משהו משמעותי, אלא אולי זה יותר חשוב ומהותי מה שאנו צריכים לציין כהשפעה על חיי התחושה וחיי הרגש, וביחס לאופן של הרגל החשיבה. כאן אנו צריכים בוודאות רבה, אם נביט בעדינות, להוסיף לעתים קרובות כיום, שהרגשות, התחושות ואפילו של אלו הנלחמים נגד המקרא, נמשכו על ידי המקרא אל נפשותיהם.

אבל מי אשר רק במקצת מסתכל מסביב ופונה אל חיי הרוח של האנושות, בייחוד אל האנושות המערבית שלנו, ואל מי שקשור אליה, ירגיש איזו תפנית עצומה חלה ביחס לגישה של האנושות, או לפחות של חלק גדול של האנושות, אל המקרא.

אלה העומדים כיום עדיין באופן בלתי מעורער על קרקע המקרא יכולים להעיר על מה שעליו נרמז, כי גם אם יימצאו אנשים אשר מסיבות אלו או אחרות פונים עורף למקרא, הטוענים שהמקרא לא יכול לשמש יותר לאנושות את מה שהוא היה לאורך אלפי שנים, אז יש לשער שתהיה זו רק תופעה החולפת במרוצת הזמן. אנו מאמינים במקרא ויכולים האדונים החושבים שעומדים הם על קרקע המדע לומר דבר זה או אחר, יכול להישמע להם זה או משהו אחר כבלתי מתקבל על הדעת – עבורנו המקרא הוא בעל תוקף! – אם נרצה לחפש את אותה הדעה נוכל למצוא אותה כשהיא מאוד מופצת בין אנשים מסוימים, וזהו רק טבעי שמי שמסוגל לשאוב עדיין לעצמו מהמקרא את אושר נפשו את הביטחון והכוח של הנפש, אדם כזה, בהתאם לתכונתו הסובייקטיבית, אין לו הרבה מה לשים על כף המאזניים כנגד אותן התופעות הנמצאות סביבו בתור ביקורת ושלילת המקרא.

בעיקרו של דבר בכל זאת תהיה דעה כזאת קלת-דעת. היא אפילו באופן מסוים אגואיסטית, שכן האדם בהביעו דעה כזאת, אומר אז לעצמו: המקרא נותן לי דבר זה או דבר אחר. אם נותן הוא לאנשים אחרים את אותו הדבר, אינני דואג לכך – אדם כזה לא שם לב לדבר, שבעצם האנושות מהווה משהו שלם, ושמה שחי תחילה ביחיד כחשיבה וכרגישה אינדיבידואלית, שזה זורם למטה אל האנושות כולה והופך לנפש כללית. מי שאומר: לא רוצה אני לשמוע מה שהבריות והמלומדים אומרים כיום על המקרא, אינני דואג לכך – זה מביע דעה רק עבור עצמו ולא חושב על כך שצאצאיו, אותם בני אדם שיבואו אחריו, לא ישחק להם המזל לזכות בסיפוק כזה מאותו המסמך –כי הביקורת והמדע מתכוננים ליטול לידיהם את אותו הדוקומנט של האנושות. עצמת האוטוריטות המשתתפות בחיים של אותו הדוקומנט, היא גדולה וחזקה. בעצם פירוש הדבר הוא להעמיד עצמנו עיוורים וחרשים מול מה שמתרחש סביב האדם, אם רוצים לדעת מנקודת המבט של האמונה הנאיבית שאופיינה, של האמונה הדבקה במטרתה. כיום צריך כבר לשמוע מה יכול אצל עמיתינו לזעזע בהסתכלות ובמשמעות של אותו דוקומנט האנושות. הזעזוע, התפנית, שהתרחשו במהלך מאות השנים האחרונות ביחס לאותו המסמך, הם עצומים.

עוד לפני מאות שנים אחדות היה נחשב המקרא כאוטוריטה בלתי מעורערת. הוא נחשב ליצירה ספרותית של מקור אלוהי עליון. אותה האמונה מעורערת כבר מזמן, והיא תעורער תמיד יותר ויותר מתוך סיבות חדשות. תחילה לא היה מה שנקרא מדע בן זמננו, לא במובן של מדעי הטבע הנוכחיים, שפנו כנגד התפישות הישנות של המקרא. היה זה כבר יותר למעלה ממאה שנה, כשכאן פנה – אנו רשאים להשתמש בביטוי, שכן הסברנו אותו כאן לעיתים קרובות – הרגל חשיבה בעל עיצוב יותר חומרני, פנה לראות את המקרא מנקודת מבט חיצונית גרידא. אנו מדברים תחילה על חלק של המקרא שאותו נציין בתור הברית הישנה. הוא היה תקף, כמו הברית החדשה, לאורך מאות בשנים כהשראת כוחות עליונים. הוא היה מקובל בתור מה שעלה לכתב מתודעה שהיתה מסוגלת להתרומם לספירת האמת, שאליה לא היתה יכולה להתרומם התודעה החושית. הדבר הראשון שערער את האמונה שהמקרא נכתב מתודעה אנושית עליונה, שנכתב על ידי איזושהי אוטוריטה אחרת מאשר אוטוריטה של מחבר אנושי, זה היה שהבריות אמרו לעצמן: כשקוראים את המקרא, אז מתברר שאין הוא מסמך אחיד. נניח, מה שבמאה ה-18 אמר הרופא הצרפתי אסטרוק: "אומרים שתחת השפעת כוחות עליונים כתבו בני אדם את הפרקים של המקרא, אותם אנו מציינים בתור פרשת הבריאה של משה. אבל אנו קוראים את פרשת הבריאה, כאן אנו מוצאים שחלקים בודדים לא נמצאים בתאום כולל. אנו מוצאים שקיימות סתירות סגנוניות ועובדתיות. אנו צריכים להניח שלא מחבר יחיד, יהא זה משה או מישהו אחר, חיבר את אותם הדוקומנטים שכן מי אשר בתור אישיות יחידה בודדה מתאר את היחסים בזה אחר זה, אדם כזה לא יכניס אל העניין סתירות פנימיות".

יכול אני להתוות את אותן הסתירות רק לפי רוחן: כאן צריכים היו להילקח מסמכים ישנים מצדדים שונים ששולבו ביחד על ידי מחברים למיניהם. זה היה כביכול הדבר הראשון שכוון כנגד המקרא.

אם נתעלם מכך כיצד התרחשו הדברים, כאן ברצוננו לאפיין פעם את רוחו של אותו אופן האופוזיציה למקור הרוחי של המקרא. כאן רואים כיצד מההתחלה נפרשת הבריאה בתמונות כבירות עוצרות נשימה. בפרשת הבריאה מסופר על מה שמכונה השישה עד שבעה ימי המעשה. בהמשך מסופר כאן כיצד בפנימה של אותה הבריאה התהווה האדם וכיצד הגיע הוא לחטא. כיצד המשיך הוא מדור אל דור לעצב את עצמו. כאן שמים לב לכך שבחלקים הראשונים, בפרקים הראשונים, נבחר עבור הכוחות האלוהיים, עבור האל, ציון אחר מאשר מופיע מהפסוק הרביעי של הפרק השני. רואים כאן שלמעשה אותם שני הציונים, הציון עבור האלוהי בתור האלוהים והציון של האלוהי בתור יווה או יהוה, מתחלפים. כאן צריכים לשאול את עצמנו: האם מחבר מסוים צריך היה לציין את האלוהי בשני שמות שונים? מאין זה בא? אנו אומרים לעצמנו שאותו האדם או אותם האנשים שלבסוף הרכיבו את המסמך, מצאו מסורות עתיקות, או גם דוקומנטים עתיקים שאותם הצמידו ביחד ומהם עשו משהו שלם. האדם בא משבט מסוים, האחר משבט אחר, ואת כל זה הצמידו ביחד. בכך כביכול התוו את הדבר האחד שהם טוענים. ביוצאנו מזה אנו מרגישים כשצועדים יותר ויותר הלאה, שמופיעות פתאום סתירות דומות וגם אחרות. באופן כזה הגיעו יותר להפרדת הדוקומנטים המקוריים לחלקים שונים ולקריעתם. ואם מישהו היה רוצה להרכיב כיום מקרא, כפי שזה קרה, מחלקים שונים שמהם לבסוף חשבו שצריכים הם להיות מורכבים, כשמישהו הדפיס באותיות כחולות את כל מה שמשייכים לדוקומנט אחד, באותיות אדומות מה ששייך לדוקומנט אחר, באותיות ירוקות מה ששייך לשלישי וכו', אז יתאסף כאן מסמך ראוי לתשומת לב. אבל זה כבר התאסף – מה שמכונה מקרא-הקֶשֶט!

הדוקומנט הישן נושן, מעורר כבוד, ישנו כאן מופרד לחלקים בודדים, שמהם הוא צריך להיות קיים ולהיות מורכב. המקרא הוא כמובן מסמך שלגביו משוכנעים שישנה האפשרות להוכיח שמוצאו הוא לא בערך מ-משה, אלא שחלקים ממנו מוצאם מזמנים באופן יחסי יותר מאוחרים, מחבר-כוהנים זה או אחר, בשעה שחלקים אחרים של המקרא מורכבים מאגדות ומיתוסים שאספו אותם מפה ומשם מהשקפות רליגיוזיות מבית ספר זה או אחר. מה שבאופן כזה הפך לדבר שלם זה לא יכול להיות תקף כמשהו שיובא אל תוך ההיסטוריה, על ידי העלאת התודעה של נפש אנוש היכולה להציץ אל העולמות הרוחיים.

אף אחד לא צריך לחשוב כאן ששתי ההרצאות האלה שיהיה עלי לתת היום ובשבת, צריכות להיות מיועדות להפחתת השקידה והחריצות של העבודות שדיברתי עליהן ברפרוף. מי אשר מכיר את הדברים שהשתמשו בהם בתור אמצעי עזר רוחיים כדי לקרוע את המקרא לחלקים קטנים ולהסבירו ובתור חלקים קטנים – לאותו האדם נגלות השקידה, החריצות והזריזות של החוקרים בכל העבודות. הן נגלות למי אשר מבין זאת כדבר הכביר ביותר שאולי נעשה במדע. לא ניתן למצוא משהו דומה, ביחס לצד הפורמלי ולשקידה שבמחקר. אם מתבוננים מקרוב יותר על התוצאה מאותה עבודת המחקר, שנעשתה על ידי התיאולוגים המודרניים, ובכן דווקא על ידי אלה אשר לזכות מקצועם הם איתנים באמונתם, שהינם עומדים על קרקע הכריסטיאניות, אז אנו צריכים לומר לעצמנו: הדבר צריך להוביל לעיצוב אחר לגמרי של היחס אל המקרא מאשר היה הוא לאורך מאות בשנים. אם אותו המחקר יישא את פירותיו אז המקרא לא יוכל להיות יותר הדוקומנט המנחם את בני האדם וזוקף קומתם בעניינים הטרגיים ביותר של החיים.

לזה מתווסף עוד משהו אחר. אצל אנשים רבים שהסתכלו סביבם וחיפשו בתחום המחקר של מדעי הטבע, בגיאולוגיה, בתולדות ההתפתחות של חיי הצמחים והחיות, שחיפשו בתולדות התרבות, באנתרופולוגיה וכו', עבור אנשים כאלה כמעט שלא קיימת האפשרות לחשוב על משהו במה שהם קוראים במקרא. באותו היחס צריך גם לגלות הגינות ולא להעמיד פשוט את עצמנו על קרקע של אמונה נאיבית ולומר, שאין לזה שום משמעות. תדיר ישנם כאלה שהם הקפדנים ביותר ברגש האמת שלהם, בדחף ההכרה שלהם, האומרים לעצמם: כשרואה אני דרך המחקר העומד על קרקע בטוחה, כיצד התפתחות האדם לאורך תקופות גיאולוגיות, כיצד יש לנו הנחות מסוימות לאותו הדבר, כיצד האסטרונומיה מראה איך התפתחה האדמה מערפל מסוים בעל טמפרטורה יותר גבוהה לצורתה הנוכחית, כיצד הלא-חי עבר התפתחות ומתוך אותו לא-חי התפתחה ישות חיה, כיצד בהדרגה התפתח הכל מהפשוט עד לדבר המורכב ביותר, התפתח לאדם, איך צורות התרבות עלו אל הצורות המורכבות של זמננו, כשאנו רואים את מה שמראה הגיאולוגיה, איזה תקופות עצומות היו נחוצות כדי להחזיק את האדמה כשטרם הולידה היא דו-חיים ויונקים, כשאנו סוקרים את כל זה ונותנים לזה לפעול על עצמנו – כך אומרים לנו אישים רבים – מה יהיה עלינו כאן לעשות כשהמקרא מספר לנו שבשישה עד שבעה ימים צריך היה להיברא העולם? לא עם הבריאה במשך שישה עד שבעה ימים ולא עם משהו אחר אנו יכולים להתחיל במשהו. אך האם אנו יכולים להתחיל עם המבול, עם ההצלה הנפלאה של נוח, כשאנו קוראים שנוח הביא כמות כזאת וכזאת של חיות אל התיבה שלו וכו'? אם כן, יוצא שאנשים המחוננים ברגש כבוד ובחוש האמת הרציני מייצגים במרץ את אותה האופוזיציה החריפה והנמרצת למקרא, הנובעת מנקודת המבט הנוכחית של מסגרת מדעי הטבע, עד כמה שרוצים הם להתרחק להשקפת עולם מסוימת. כל זה קיים בהשקפת העולם שלנו. כל זה אין אנו יכולים להכחיש.

כאן עולה השאלה: האם באמת מובאים בחשבון כל אותם הדברים נוכח המקרה, שמקבל תוקף בנקודת המבט הראשונה, ההיסטורית, או השניה, נקודת מבט של מדעי הטבע? כאן צריך לומר שכיום ישנה כבר נקודת מבט שלישית נוכח המקרא, נקודת מבט המתפתחת מאותה שיטת המחקר הממשית ומתוך אופן של השקפה אנושית המאופיינת בהרצאות האלו כמדעית-רוחית או אנתרופוסופית. עם אותה נקודת מבט נוכח המקרא נתעסק היום ומחרתיים. מה מהותה של אותה נקודת המבט? לעיתים קרובות אומרים כיום, האדם לא צריך להסתמך על אוטוריטה חיצונית, הוא צריך להיכנס בלי הנחה מוקדמת אל העולם ואל החיים ולחקור את האמת, וכך חושבים דווקא למצוא את המקרא, אם מתמסרים לנקודת מבט כזאת. האם בכך מוצאים באמת את המקרא? נקודת מבט מדעית רוחית או אנתרופוסופית נוכח המקרא ניתנת בהחלט להשוואה עם משהו שהתרחש לפני מאות שנים אחדות עבור האנושות ביחס למשהו אחר, אם גם בעל משמעות פחותה. נוכל להגיע להבנה מהצד הקל ביותר בכל הנוגע לנקודת המבט המדעית-רוחית נוכח המקרא, אם נעשה השוואה עם התפתחות ביחס להשקפה הנוגעת לאדמה.

כאן רואים אנו כיצד עולים לפנינו כל ימי הביניים, בכל בתי הספר הנמוכים והגבוהים, רואים את מה שלימדו ביחס לטבע החיצון, בקשר עם כתבים עתיקים, אמנם עם כתבים של ישות גדולה וכבירה, בקשר עם הכתבים של הפילוסוף וחוקר הטבע היווני הקדום אריסטו. אם תוכלו לחזור איתי אל האתרים של חיי הרוח של הזמן היותר קדום אז תמצאו שבבתי הספר הקדומים ובאתרי ההוראה לא לימדו על סמך מה שנמצא והושג במעבדות, אלא על סמך מה שהיה מודפס בספריו של אריסטו. זה האחרון היווה את האוטוריטה וספריו היו המקרא של מדעי הטבע דאז. ובכל מקום היכן שהרצו על כך, לימדו רק את מה שאריסטו אמר כבר אודות הדברים הללו. כאן הגיעו זמנים בהם חדר עמוד השחר החדש ביחס להשקפה הקשורה לטבע, האופן החדש של השקפת הטבע מצד קופרניקוס, קפלר וגלילאו וכל האחרים עד לימינו אנו. מה היה העיקרון היסודי של אותו עמוד השחר? בה בשעה שמקודם נלקח אריסטו והצורה בה דיבר אודות הטבע, בתור נקודת המוצא החזקה, השתמשו קופרניקוס, קפלר וגלילאו בחוש ההתבוננות והחקירה העצמי שלהם. הם בעצמם הפנו מבטם החוצה אל הטבע וצללו ובדקו את מה שהחיים היו יכולים להציג להם. באופן כזה הם רצו לתאר את הטבע ולהסביר לפי ראות עיניהם. כאן הם הגיעו לסתירות אחדות עם מה שלימדו מאמיני אריסטו הקפדניים.

זהו יותר מאשר מעשיה גרידא, זה מציין את האמת העמוקה של תהליך שהתרחש אז, כשסוּפר שאדם ממאמיני אריסטו נקרא להסתכל פעם על גוף אנושי, על גוויה ולהוכיח לו שלא נכון הוא שהעצבים יוצאים מהלב – מה שמלמד אריסטו – אלא שיוצאים הם מהמוח. איש, ממאמיני אריסטו, הסכים לגשת ולראות את הגוויה. אבל אז אמר הוא: כשאני מביט על זה אז יכול להראות שהטבע יימצא בסתירה לאריסטו. אבל כשהטבע נוגד את תורת אריסטו אז אינני מאמין לטבע, אלא לאריסטו. כך עמד מדע הטבע כנגד המסורת. ההשקפה של החוקר נדחתה מול מה שהתפשט כמסורת לאורך מאות בשנים ומה שחזרו ושיננו. אם אנו קוראים את כתביו של גיורדנו ברונו, המספר ומסביר את מה שהאדם צריך היה לראות בעצמו, אנו רואים את האופוזיציה כנגד אריסטו מתוך הרוח החדשה.

כיום נוכח הדבר כולו אנו רואים כבר תמונה אחרת. אנו עומדים באופן אחר מול ההסתכלות הבלתי אמצעית של מדעי הטבע וגם מול אריסטו. אנו יודעים שהרבה ממה שבימי הביניים קראו מתוכו היה רק פירוש מוטעה של כתביו. אריסטו, מתוך רוח זמנו, היה בעצמו חוקר שהיה מציץ ישירות אל הטבע והיה משיב מה שהבין שיש לומר. נבין את אריסטו נכון אם נתעניין במה שאמר, אז מופיע הוא לפנינו כבר לא יותר באותו הניגוד בו נדמה היה שעמד הוא עבור הזמן דאז, מול הסתכלות מדעית ישירה. אז יכולים אנו להיות שוב מעריציו, שהרי דווקא בעובדה שעל ידי יציאת העצבים מהלב במקום מהמוח, נגלה הדבר שהתכוון הוא למשהו אחר לגמרי. כלומר לדבר שעדיין נכון הוא עבור זמננו אנו.

באופן דומה לחלוטין עומד המחקר המדעי רוחי לא רק ביחס לאותם המסמכים – לכתבי אריסטו – אלא גם ביחס למסמך המקורי המערבי, אל המקרא. מה שקרה במאה ה-16 והלאה ביחס להתבוננות וחקירת הטבע החיצוני, זה מתרחש שוב היום ביחס לחקר התשתיות הרוחיות של העולם. מתוך רוחו של אותו המחקר, שאופיין בשלוש ההרצאות האחרונות, מחפשת האנושות לחדור שוב אל אותם העולמות שלא ניתן להבחין בהם בחושים החיצוניים, שניתן לחוש בהם על ידי חושים בעלי התפתחות יותר גבוהה של האדם. לחוש בחושים הרוחיים של האדם שבאמצעותם יכולים אנו להציץ אל העולם הרוחי, כמו שבאמצעות החושים הפיזיים אנו יכולים להסתכל על העולם הפיזי.

אין צורך לתת כאן הסבר נוסף שכן תדיר נאמר שהאדם הוא בעל כושר לפתח בתוכו כוחות שמסוגל הוא לא רק לחוש את העצמים החושיים, אלא שיכול הוא לחוש בין ומאחורי החושני עולם רוחי שהוא הרבה יותר ממשי מאשר העולם החושי. יש סיבה טובה לכך שהאנושות שכחה לרגע מסוים את שיטותיו של המחקר הרוחי. ההתקדמויות הגדולות, ההישגים הגדולים בעולם הפיזי נעשו תודות לשכלול כזה של הכלים, כפי שזה קרה במאות השנים האחרונות. אבל כשאותו הדבר האחד גדל בטבע האנושי, אז פונים כושרות אחרים אל הרקע. אנו רואים כיצד במאות השנים האחרונות התחילו לפרוח השיטות בתחום מדעי הטבע עבור העובדות הפיזיות החיצוניות. מעולם לא נמצאו באופן הנהדר יותר כלים, כדי להאזין לסודות הטבע ולתפוס את חוקיו. כשרים ספציפיים הוגדלו ושוכללו במידה עצומה, אבל יחד עם זה נסוגו הכושרות שבאמצעותם יכול האדם להציץ אל העולם הרוחי. אין פלא שהאדם הגיע לאמונה שמהקיום הגולמי, החומרי ניתן להסביר את האלמנט הרוחי.

אנו עומדים בזמננו בפני פריצת תקופה כשלאנושות מגיעה שוב התודעה שישנם עוד כלים ומכשירים אחרים מאשר אלה הנמצאים במעבדה הפיזיקלית והפיזיולוגית, בה מנוצלים הם באופן כה מעולה. כמובן שיש לנו עניין עם מכשיר הנבדל באופן יסודי מהאחרים. יש לנו עניין עם מכשיר בסיסי וקדמון שעלינו לגלותו באדם עצמו. האדם הוא זה שאותו נלמד להכיר במשך החורף על ידי ריכוז ומדיטציה. אלו הן שיטות אחרות שהאדם יכול ליישמן על נפשו ושדרכן הוא מגיע לראיית העולם שמסביבו באופן אחר לגמרי מאשר ראה אותו מקודם. הוא יכול להגיע לכך שהוא אומר לעצמו: "כעת אני כמו עיוור מלידה שנותח, שמקודם יכול היה להכחיש את קיום הצבעים והאור של העולם. אבל הגיע עבורי הרגע שאני בעצמי יכול לראות". הוא יכול היה לראות שמאחורי מה שמבחינים החושים והשכל, נמצא עוד משהו אחר. כעת הוא מציץ אל העצמים הרוחיים. כעת הוא יודע לא באורח היפותטי, לא על ידי פילוסופיה ספקולטיבית, שהאלמנט החושי חומרי הוא כמו התעבותו של האלמנט הרוחי. שמה שאנו רואים עם החושים מתייחס לאלמנט הרוחי שמאחוריו כמו שמתייחס קרח אל מים. המים הם דלילים, הקרח הוא מוצק, ומי שלא יכול היה לראות את המים, אבל את הקרח כן ראה, זה יאמר: "שום דבר לא נמצא מסביב לקרח". כה יאמר אדם היכול לראות רק עם חושיו, אף דבר לא קיים בתחום ההיקף הנרחב מאשר תהליכים חושיים, שום דבר זולת אירוע חושי.

אם כן, אנו צריכים להתקדם אל אותו התחום העל-חושי, אל אותה ההתרחשות העל-חושית, אז נוכל גם להכיר ולהסביר את האלמנט הרוחי. מי אשר לא עיצב שום אוזניים ושום עיניים רוחיות, אדם כזה רואה בעולם כולו התעבות כמו הקרח במים, ולא מופיעה לפניו האֵם הראשונית המקורית של הסובסטנציה הרוחית שלתוכה מוכנס האלמנט החושי. כשהגיאולוג מראה לנו כיצד בערך נמצא האדם שיכול היה לשים בחוץ ביקום כסא ויכול היה להשקיף כיצד התפתח העולם: המראה החושי החיצוני יהיה כזה כפי שתיאר אותו מדע הטבע. כנגד מה שיש לו למדע הטבע במובן החיובי לומר, לא יבוא מדע הרוח עם שום השגה. אבל לאדם המתמצא באופן הנכון במדעי הרוח, מתגלה שלפני ההתהוות הראשונה של הפיזי היה כאן הרוחי, מתגלה כאן כיצד היתה אפשרית הקידמה הודות לכך שהרוחי שיתף בינתיים פעולה ושהרוח משתתפת בהתפתחות.

באופן כזה מצביע לנו אותו זרם השקפת העולם הרוחי על כך שישנה אפשרות שהאדם יהפוך את עצמו לכלי לחקר היסודות החשובים ביותר של העולם, ובדרך זו באה לבסוף השקפתנו לחקירת התשתיות וההתחלות הרוחיות עצמן. באופן כזה עומד כאן מדע הרוח, בלתי תלוי בכל מסמך. הוא אומר: אנו חוקרים תחילה לא בתוך דוקומנט מסוים. אנו לא חוקרים כפי שנעשה הדבר פעם, בספרון של אריסטו, אנו חוקרים בעולם הרוחי. אנו מתכוננים לכך, את מה שאתם לומדים בתור גיאומטריה רגילה בבית הספר, את הגיאומטריה של אאוקלידס, היא עלתה לכתב בהתחלותיה הראשונות על ידי אאוקלידס המתמטיקאי הגדול. את אותה הגיאומטריה יכולים אנו לקחת היום בתור מסמך בתפישה ההיסטורית. אבל כאשר לומדים היום בבית הספר גיאומטריה, לומדים עדיין על פי הספר האלמנטרי של אאוקלידס. כאשר עובדים, לומדים ומצליחים להכיר את הדברים עצמם, למשל כשמרכיבים משולש, אז נגלים לרוח החוקים הפנימיים מהדבר עצמו. עם מה שרכשתם לעצמכם בדרך זו אתם יכולים לגשת אל אאוקלידס ולהכיר מה שכבר הוא רשם בספר הלימוד שלו. באותה הדרך גם חוקר החוקר הרוחי, רק דרך איבריו, ללא תלות בספרים, כיצד התפתח העולם. ובאופן כזה הוא מוצא את התפתחות העולם והתפתחות האדמה בזמן ההוא, בטרם התגבשה האדמה בצורה הנוכחית. הוא חוקר את התהליכים הרוחיים ומוצא כיצד בנקודה מסוימת רוחנו מתחילה לפעול בקיום הארצי. הוא מראה כיצד מופיע האדם בתור הראשון ולא מתפתח מיצורים משניים, אלא כצאצא של ישויות רוחיות שהיו כאן תחילה.

אנו יכולים לחזור אל הזמנים הקדומים, בהם היו עדיין הגורמים הרוחיים הראשוניים. אנו מוצאים כאן את האדם קשור אל אותם התהליכים הרוחיים, ורק בשלב יותר מאוחר מתפתחים בנוסף לאדם יצורים מדרגה נחותה. כפי שבהתפתחות, דברים מסוימים מתחילים לפגר ואחרים מתפתחים במסגרתם, כך גם כאן הופרש ויצא הנחות מהעליון. החוקר הרוחי יודע, שאברי החקירה הרוחיים יכולים להתפתח על ידי שיטות שהחוקר מסוגל להראותן.

באופן כזה מלמד המחקר הרוחי את התהוות העולם על פי חוקיות שהינה בלתי תלויה בכל מסמך שהוא, רק מתוך החוקיות העצמית. כך גם הלימוד הנוכחי של המתמטיקה אינו קשור, במהלך התפתחותה, בהיסטוריה.

וכמו שהחוקר סיגל לעצמו מאותה החכמה ידע, באותו האופן ניגש הוא אל המקרא, כך הוא מביט כעת על המקרא. וכעת נגלה לנו מדוע הן מנקודת המבט של מחקר המקרא ההיסטורי-ביקורתי והן מנקודת המבט של המחקר במסגרת מדעי הטבע נמצאות סתירות במקרא. נקודת המוצא של שתי נקודות המבט הוא ממשגה אחד גדול שהתהווה מהסיבה שהיו משוכנעים שצריך להבין את אמיתותיו של המקרא מתוך נקודת מבט של תחושות והתבוננויות פיזיות חושיות. חשבו שאפשרי הוא לגשת אל המקרא עם קני מידה כאלה. טרם עמדו לרשותם תוצאות המחקר של מדע הרוח האנתרופוסופי.

בדוגמאות אחדות צריך כעת להראות את מה שנאמר. מדע הרוח מראה לנו שבחקירת הבריאה הארצית אנו מגיעים תחילה רק עד לנקודה מסוימת, לשיטות הגיאולוגיה ואז נראית התפתחות האנושות העוברת הלאה בחזרה אל הבלתי מוגדר. ומדוע? לעולם, עד כמה שהוא יקווה לכך, לא יוכל המדע החושי לעקוב אחר האדם עד למוצאו, מהסיבה שהמדע החושי יכול למצוא רק את האלמנט החושי. אבל לחושי שבאדם קדמו האלמנטים של הנפש והרוח. תחילה היה האדם נפש ועוד יותר מוקדם רוח, ואחר כך הוא ירד אל הקיום הארצי, אל קיום האדמה. רק עד כמה שבעת ירידתו של האדם אל הקיום הארצי משתתפים כאן החיים הפיזיים, יכול מדע הטבע להראות לנו את אותו מהלך ההתפתחות. אין ביכולתנו לחקור את החיים הנפשיים עם הכוחות הרגילים של ההתפתחות החושית. גם הגיאולוגיה לא יכולה להציע לנו שום חוט מנחה. היא מציעה לנו את מה ששרד, מתוך מחקר, בתור חומרים הניתנים להבחנה חושית. היא יכולה רק לפרט מה שנראה אם נוכל להעמיד כסא ביקום ומשם היינו רואים את כל מה שהתפתח על האדמה. לכך לא ניגש מדע הרוח. אבל על מנת לראות את האדם בעבר הקדום ביותר בתור ישות רוחית, לכך צריך לפתח עיניים רוחיות ואוזניים רוחיות. אם אלה לא נמצאות לרשותנו אז נעלם הנפשי והרוחי ממבטו של האדם. אבל אם נמצאות אצלנו העיניים הרוחיות, אז נעלם האלמנט החושי ונוצרת התמונה הרוחית. אבל לראות את זה לא יכולים באותו האופן כמו את החושי. צריכים לסגל לעצמנו מושגים אחרים לחלוטין אודות ההכרה, אם ברצוננו לחזור לזמנים קדומים כאלה. מה שרואים כאן מהתפתחות האדם כשתחילה הוא היה נפש, זה לא נגלה בתחושות מוחשיות-חושיות כפי שמציע לנו אותו עולם-חושים שלנו. זה נגלה לפנינו בתמונות. על ידי התפתחות כוחותיה הפנימיים של הנפש הופכת תודעתנו למה שאנו מכנים תודעת תמונות – תודעה אימגינטיבית. אז התודעה מלאה בתמונות. הרואה הרוחי רואה בפנימו, במצב תודעה אחר, את מה שהתרחש אז וכעת בתמונות.

הצד ההתחלתי הראשוני, מה שקיים מתוך סגולת הראיה, זהו החלום. אבל הוא כאוטי. הראיה של הרואה המאומן היא בתמונות כאלה, אבל אותן התמונות תואמות את המציאות. הדבר דומה לזה כמו שהאדם הפיזי-חושי יכול להבחין אם דימויו תואמים למציאות או שהם רק פנטזיה. מי אשר נעצר ליד המשפט: "העולם הוא הדימוי שלי" ו"העצמים החיצוניים מעוררים רק את הדימוי", לאדם כזה הייתי מציע שישקול את הדבר, שיביא לקרבתו חתיכת ברזל לוהט ירגיש כיצד הברזל בוער. ואחר כך שהברזל הלוהט יילקח מקרבתו ועליו להרגיש אם הדימוי גרידא גם עדיין שורף. קיים משהו המבדיל את הדימוי גרידא מהתחושה שאותה מעורר העצם החיצוני. לפיכך אל לנו לומר שהרואה חי רק בפנטזיות, הוא התפתח כך באותו התחום שמסוגל הוא להבדיל בין מה שהוא פנטזיה גרידא ובין מה שהיא תמונה עבור מציאות של עולם רוחי-נפשי. באופן כזה הופכות התמונות לאמצעי ביטוי של עולם רוחי נפשי. כשהרואה מפנה מבטו לאחור לזמנים בטרם מומחשים לפניו עצמים חושיים, אז לפני אברי התחושה העל-חושית שלו מומחשות הישויות הרוחיות האמיתיות ושאר המאורעות. החוקר הרוחי מדבר לא על כוחות שהם הינם הפשטות, אלא על ישויות אמיתיות. עבורו הופכות התופעות הרוחיות לאמיתות ולישויות, ועבורו מתאכלס העולם הרוחי שוב בישויות רוחיות.

תארו לעצמכם את האדם בהתפתחותו בזמנים הקדומים, כשכוח ישותו נכנס אל התפתחותו, אל דמותו כולה, שאותו כוח ישותו נבדל בדיוק מישויות אחרות שנכנסו לקיום עוד יותר מוקדם. נוכל לעקוב אחרי האלמנט הרוחי-נפשי של האדם, שהוא כבר על-חושי, מרחק רב יותר בכיוון לאחור. כאן נוכל לחזור אל ספירות עוד יותר גבוהות. אבל אז צריך החוקר הרוחי – בבואו אל אותן הספירות היותר גבוהות שבהן חיות עוד ישויות עליונות – כשמדבר הוא על אודות הישויות הללו, יהיה עליו לדבר גם על ישויות אחרות.

אם החוקר הרוחי ניגש לתחילת המקרא, כאן נגלה לו שהתמונות ניתנות בנאמנות נפלאה, המתארות לנו את האלמנט הנפשי-רוחי בהתפתחותו של האדם, קודם שיצא אל החיים הפיזיים. החוקר הרוחי יכול לומר לעצמו, שאת האימגינציות העצמיות שלו, הנמצאות בפנימו, הוא מוצא אחר כך שוב במסמכים החיצוניים, ולכן הוא מכיר אותם כאמיתיים. כשרק הוא חוזר אל הזמנים בהם האדם היה עדיין מצורף אל הספירות היותר עליונות, אז יהיה עליו לבחור שם אחר עבור אותה הישות היסודית, והוא מוצא שבפרקים הבאים לפני הפסוק הרביעי של הפרק השני, למעשה יש לאל שם אחר. זה תואם בדיוק את תוצאותיו של המחקר הרוחי שהחל מהפסוק הרביעי של הפרק השני עבור התיאור של התפתחות העולם הקדמון מופיע שם חדש של האל. אנו נמצאים עם המחקר הרוחי באותו המצב בו נמצא כיום ידען בתחום הגיאומטריה. הוא מסוגל למצוא את הגיאומטריה מתוך עצמו, ואז הוא יודע להעריך את ספרו של אאוקלידס שמצא את אותו הדבר. אנו רואים את ההתפתחות בתמונות הנפלאות של הברית הישנה, וכעת נגלה לנו משהו הראוי לתשומת לב מיוחדת. אור ובהירות שוטפים את הטקסט של המקרא כפי שלא ניתן היה למצוא בהירות אצל המבקרים בתחום המדע.

חוקר מסוים אמר: מה שעשו האלוהים, מקורו צריך להיות מצד אחר מאשר מה שבא מיהוה. אם רוצים להשתמש בגישה הזאת ברצינות אז הדבר מוזר הוא. ברצוננו לנסות זאת פעם. הבה נתאר לעצמנו את אותו המקום במקרא: והנחש היה ערום מכל חית השדה אשר עשה אלוהים, ויאמר אל האישה: אף כי אמר אלוהים לא תאכלו מכל עץ הגן!" אם נמצא כאן במקום "אלוהים" או "יהוה" רק "אלוהים", אז זה לא מתורגם בצורה הנכונה. מוזר הוא. בטקסט המקורי נאמר: "אף כי אמר אלוהים לא תאכלו מכל עץ הגן", כאן אנו מוצאים בטקסט המקורי לא "יהוה" אלא כאן כתוב "אלוהים". כאן מוסיפה האישה ואמנם תמיד כך, שמדברת היא אודות ה"אלוהים". ובפסוק השמיני נאמר "וישמעו את קול יהוה אלוהים". אבל בטקסט המקורי אנו מוצאים את הקול של יהוה אלוהים. כאן היינו מרכיבים כך את פרשת הנחש, שסביר הוא שאלה שהשתמשו בשמות יהוה או אלוהים, התכוונו בכך לישויות שונות. זה לפי דעתם של מבקרי המקרא נובע ממסורות שונות. וממסורת אלוהים נובע המקום האם אלוהים לא אמר לכם: "אל לכם לאכול מכל פרי עץ הגן". אתם רואים שבאמת המקרא מורכב מקטעים שבעצם בתוך המשפטים נאספים ביחד ממסורות שונות.

כשאתם ניגשים למקרא מתוך מחקר מדעי רוחי אז נגלה לכם שאותו הניסוח צריך גם להיות כזה. המדובר בפסוקים החל מהפסוק הרביעי של הפרק השני, שבריאת העולם עוברת מהאלוהים אל יהוה אלוהים. אם כן, הוא אותו הכוח המביא את כל מה שקורה אחר כך עד לחטא הקדמון, להתפתחות. מדע הרוח מראה לכם שיהוה הינו אותו האל המדבר אל תוך פנימיותם של בני האדם את מה שנמצא אצלנו בתור האני, האני הווה. אותה הישות שהינה ישות האני הווה, היא אם כן, זו המחוללת את כל מה שנאמר החל מהפרק השני מהפסוק הרביעי. אותה הישות הנכנסת כעת לפעולה, יהוה, הוא ישות המשתייכת להתפתחות יותר מוקדמת, אבל היא נשרה. לכן המדובר הוא ביהוה אלוהים. אבל לנחש אין כל מושג שהוא על יהוה ומשום כך צריך הוא לפנות למה שבא מהחומר העצמי שלו עד לאותו הרגע בו קורה, מה שדווקא צריך לקרות, דרך יהוה. כך בפסוק השמיני של הפרק השלישי מופיע שוב השם יהוה.

בדרך הזאת אנו רוכשים לעצמנו על ידי מדע הרוח את התודעה שהמקרא הוא מסמך שבו לא נמצא שום דבר מקרי. וכאן סופר מודרני יכול לומר לעצמו: מדוע אותו האל לא צריך לקבל שם אחר? אצל המקודשים הוותיקים לא נמצאות אותן הצורות הסגנוניות כמו אצל סופרים מודרניים. כאן צריך לדבר במדויק, לא ניתן לדבר בסגנון לפי רצונו של כל אדם ואדם. מה שכתוב כאן ומה שנשמט, יש לדבר משמעות. אם מופיע השם יהוה וכשהוא מושמט, אז משמעו של הדבר משהו מאוד מהותי. אבל יש צורך להעביר את העקרון שאת המקרא יש לקרוא בדיוק רב. קראו את המקרא אם הוא נמצא אצלכם! תעיינו בששת ימי הבריאה ותמצאו, כשאתם ממשיכים לקרוא את הפסוק הראשון של הפרק השני עד לשבת, שאז מופיע המקום "בזמן בו עשה אלוהים את הארץ והשמיים." אל אותם הפסוקים מתייחסים כרגיל כאל רמז למה שקדם, כאילו סופר על ששת ימי המעשה. "אלה תולדות השמיים והארץ בהיבראם ביום עשות יהוה אלוהים ארץ ושמיים." (בראשית ב, 4).

מי שחוקר כאן את הטקסט המקורי, מגיע לדבר הבא: פסוק 4 של פרק ב, מתייחס לא אל המוקדם אלא אל מה שבא אחריו. בפרק לאחר החטא הקדמון – "זה ספר תולדות אדם" (בראשית ה, 1), דווקא שם יש התייחסות אל הבא אחריו, אל מה שבא לאחר המעשה, אל הדור הבא, אל מה שהתהווה מאדם. זה נאמר באותו האופן: מה שבא לפני "אלה תולדות השמיים והארץ". בשפה העברית נמצאת גם אותה המילה לכך. מי שקורא במדויק, יודע שהחל מהמילים "בראשית ברא אלוהים את השמיים ואת הארץ" עד לפסוק 3 של פרק ב, מתואר העולם הרוחי, כפי שהוא נוצר. אחרי כן נאמר החל מפסוק 4 של פרק ב: מה שהינו צאצא משמיים וארץ יתואר כעת. כאן לפנינו המעבר הנפלא ביותר, אם העניין מובן לנו, מששת ימי המעשה אל הבא אחר כך. מי שנכנס לעיון בדברים האלה, מוצא, שאולי לא קיים ספר כה מושלם וטוב כמו המקרא, כלומר החלקים הקדומים ביותר שלו. הדעה שבלי מחקר רוחי רשאים לגשת אל המקרא, שיכולים לגשת אליו בהיותנו מצוידים במסמכים חיצוניים, זה גרם לפירוק היצירה המושלמת וההרמונית, כך שהיא מופיעה מורכבת רק מחתיכות ופרגמנטים.

צריך גם לקרוא במדויק את הרעיון היסודי כדי להחזיק במקרא ולהמשיך לעקוב אחריו. המקרא לא נמצא ברשותנו כשנמצא אצלנו רק הנוסח הרומז על הדבר הפרטי. החשוב כאן הוא שעל מנת לקבל את דעת המקרא צריך להימצא אצלנו הרעיון היסודי. מסופר לנו ביום הרביעי של ששת ימי המעשה, כיצד מתהווים שמש וירח, כיצד שמש וירח מתנים יום ולילה (בראשית א, 14-18). כבר מקודם מדובר במקרא אודות יום ולילה (בראשית א, 5) מזה יכולים להוציא את המסקנה: יום ולילה התלויים בשמש וירח, לא יכולה להיות כאן הכוונה ליום ולילה אשר לא תלויים בשמש וירח. כאן יכולים לראות רמיזה ברורה על כך בו המקרא מדבר על אודות יום השמש החושי וליל השמש החושי. אלה מתהווים על ידי מה שאנו מכנים סיבוב האדמה מסביב לשמש. אבל אנו יכולים לראות היכן המקרא מפנה אותנו אל מעבר לאותו היום החושי, אל מה שנמצא בעל-חושי, ברוחי, היכן הוא מרומם ומרחיק אל תוך האלמנט הרוחי.

אלה שהיו מסוגלים לחקור את המקרא באורח רוחי, היו תמיד מסוגלים לומר לעצמם: אם אצל מישהו נמצא כושר הראיה וההסתכלות העליונה והוא יכול למצוא את משמעות המקרא במציאות, אז מובן מאליו שאותה משמעות המקרא גם נבעה מתוך כושר הראיה. אם עקב כך שהנפש נכנסת למצב אחר של רוחיות, מסוגלים להציץ אל מה שניתן לנו בתמונות הכבירות של המקרא, אז אנו יודעים שמי אשר כתב אותו גם מוכרח היה להימצא תחת השפעת האינספירציה של העולם הרוחי. אנו רשאים לומר: אנו נמצאים בתחילת הזמן בו בקצב הולך וגדל צריך להיות מובן שישנם ארבעה שלבים של התבוננות כיום במקרא.

השלב הראשון הוא של האמונה התמימה. הוא לוקח את המקרא בביטחון, דבק במטרתו ואינו מעלה בליבו דבר ממה שמובא כיום בתור השגות כנגד המקרא.

השלב השני: אלה הם האנשים הפקחים, מבקרי המקרא, אשר מוצאים על ידי חקירת סתירות פנימיות או על ידי נקודת המבט שבתחום מדעי הטבע, שהמקרא היה היצירה הפרימיטיבית של אגדות של אנושות שטרם הגיעה לעבודת המחקר. הם יצאו ממסגרת המקרא, הם לא זקוקים לו יותר, הם תוקפים אותו מהכיוונים השונים ואומרים: המקרא טוב היה בשביל האנושות הילדותית. אבל כעת יוצאת האנושות אל מעל המקרא החוצה – אלה הם האנשים הפקחים והחופשיים בדעותיהם.

בהמשך ישנו שלב נוסף: האדם יוצא מעל לאותה הפקחות. בני אדם השייכים לאותו השלב הם אמנם גם חופשיים בדעותיהם, אבל הם יוצאים מהמסגרת של אותה נקודת המבט השניה, של האנשים הפקחים. הם רואים בסיפוחו של המקרא – של הברית הישנה והחדשה –הלבשה סימבולית ומיתולוגית של חוויות נפשיות פנימיות. הם רואים את מה שהנפש האנושית מתארת לעצמה באופן מופשט. לגישה כזו נאלצו להגיע מספר אנשים בעלי דעות חופשיות. הם צריכים היו להפוך את נקודת המבט של אדם בעל דעה חופשית, לנקודת מבט של איש הסימבולים המיתולוגי, של המתאר המיתולוגי.

בהמשך ישנה נקודת מבט רביעית. זוהי שאופיינה לכם היום בתור גישה מדעית רוחית. מחרתיים נמשיך לעקוב אחריה, אחרי אותה נקודת מבט המדעית-רוחית. היא מורה שוב בתיאורים פשוטים על העובדות הרוחיות באימגינציות. אלו הן העובדות שאותן מתאר המקרא. מי שצריך היה לנטוש את נקודת המבט הנאיבית, התמימה ובתור חוקר הפך לאדם נבון, אולי לאיש הסימבולים, אדם כזה יכול אז להגיע לנקודת מבט בה עומד החוקר הרוחי, ואז יוכל לעמוד לרשותו הכושר לקחת שוב את המקרא ככתבו וכלשונו במשמעות חדשה, להבין באמת את המילים.

בעצם, במשך מאות שנים לא התייחסו בביקורתיות אל המקרא. מבקרי המקרא נלחמו כנגד יצור הפנטזיה העצמית שלהם, נגד מה שעשו הם מהמקרא. כך הם עדיין כיום הלוחמים נגד המקרא, הם לוחמים כנגד יצור הפנטזיה העצמית שלהם, כנגד מה שהם משוכנעים שהבינו ממנו. את המקרא אין הם פוגשים כלל. יכולים לקחת את המקרא ככתבו וכלשונו, אלא שצריך להבין נכון את המילה.

ישנו כיום זרם מסוים אשר נותן תוקף לאמרה כנגד מילה כזאת: לא האות, אלא הרוח צריכה להכריע. "האות ממיתה, הרוח עושה את הדבר חי", ואתה קורא אותה מתוך יחסים מסוימים של האותיות.

אני רציתי, וכולנו, להביא בהקדם האפשרי את אותיות המקרא הממשיות של העולם. העולם ישתומם ממה שמכיל בתוכו הטקסט המקורי. הוא ייראה לאנושות כמשהו חדש לחלוטין. את המימרה: האות ממיתה, הרוח עושה את הדבר לחי – לא צריך להביאה לכל מקום. זוהי כרגיל אצל האנושות הרוח העצמית, בה משתקפות בראי האותיות. מצב כזה הוא בייחוד אצל איש הסימבולים. אם זה האחרון הוא בנאלי, אז מכניס הוא את הבנאליות אל הסימבולים, אם האדם הוא מפותח מבחינה רוחית, אז מכניס הוא שפע של רוחיות אל תוך הסימבולים. ואז המילה הזאת היא כמו אמרתו של גיתה:

"כל עוד אין לך אותו

מוֹת והתהווה!

הנך רק אורח עכור

על האדמה החשוכה."

אותה המילה מרמזת לנו, כיצד צריך האדם לצאת אל מעבר להשקפה החושית, בכלל אל מעבר הטבע הרגיל. מי אשר ייקח את אותה המילה כהנחיה לכך, שאומר הוא לעצמו, לפיזי אין שום ערך, אדם כזה העלים עין מהעובדה שהרוח מתפתחת בהדרגה מתוך האלמנט הפיזי. הוא הדין ביחס לאותיות ולרוח. תחילה צריך שתימצא אצלנו האות, אחר כך לגשת לפענוח שלה, ואז נמצא מי היא הרוח. וודאי, האות ממיתה, אבל היא יוצרת במותה את הרוח, ואותה האמרה תואמת לאמרה אחרת: כל עוד אין לך אותו מוֹת והתהווה, אדם כזה נשאר רק אורח עכור על האדמה החשוכה.

רק בצורה עקרונית יכולתי להפנות את תשומת לבכם היום בכל הנוגע לביקורת המקרא ולנקודות המבט בהן ינקוט מדע הרוח נוכח המקרא. מהרמזים המעטים שהובאו היום, נוכל לפחות לנחש שעל ידי העבודה בתחום מדע הרוח יוכל להתבצע משהו בבחינת רכישה חוזרת של המקרא. מדע הרוח צריך למצוא חכמה, ללא תלות במקרא. אבל הוא מצליח להכיר מה שזרם אל תוך אותו המקרא ומה שרבים חווים כיום נוכח אותה היצירה. בני אדם היו מסוגלים לבנות דברים אחדים, אבל לרוב אין עבורם שום משמעות. רק על ידי מדע הרוח באים בני האדם להבנה למה התכוון המקרא עם דבר זה או עם דבר אחר. אבל אז נמצאים כאן עדיין מקומות אחרים, הנראים ממש שנויים במחלוקת, ומגיעים לנקודת הראות לומר: המקרא מכיל בתוכו מקומות המכילים בתוכם אמיתות רוחיות עמוקות, אבל זרמו לתוכו דברים אחדים שנכנסו אליו בחלוקה בלתי אורגנית – אם מתקדמים, שוב מגלים ומוצאים שהדבר היה מונח אצל האדם עצמו, כלומר בזה, שטרם הגענו למרחק כזה כדי להבין את העניין. ומגיעים לכך לומר לעצמנו: במקום בו האמינו מקודם, משמעות המקרא נראית כלא עומדת נוכח המדע, מבינים כעת: את הדבר האחד אתה מבין, שצריך אתה להתבונן במקרא עם אמון ועם הערצה. את הצד האחר טרם הגעת להבינו. אבל יגיע הזמן שתבין אותו, ותמצא את נקודת המבט, ואז תוכל להציץ לתוכה בעצמו.

מדע הרוח יוביל להערכה אמיתית של המקרא. מנקודת הראיה המדעית-רוחית דובר היום על אודות ראשיתו של המקרא, אודות הבריאה. על מחקר המקרא צריך לעבור משבר. חקירותיו של מדע הרוח יבואו לקראתו, ובדמות חדשה יאיר שוב מחקר המקרא לאנושות בעתיד את האור הישן של המקרא.[1]

————————————–

  1. ראו סדרת ההרצאות של רודולף שטיינר: בראשית : הוצאת חירות – ראו כאן 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *