היכן וכיצד אנו מוצאים את הרוח? – 02

היכן וכיצד אנו מוצאים את הרוח?

רודולף שטיינר

סדרה של שמונה-עשרה הרצאות שניתנו בין 15 באוקטובר 1908 ל-6 במאי 1909 בברלין. GA57

תרגם מאנגלית: עלי אלון

הקלדה ועריכה : דניאל זהבי

תיקונים: דליה דיימל

ההרצאה מופיעה בספר שיצא בהוצאת חירות – ראו כאן

22.10.1908 הרצאה מספר 2

התגלות סודות גיתה – אקזוטרי

מי שעוקב אחר תולדות ההתפתחות הרוחית של האנושות לא רק על פי המסמכים המצויים והמסורות, אלא מעמיק לכת במקצת כשהוא מתעניין במשהו שיכול היה אולי להופיע בתחילה רק כתופעה בהתפתחות האנושות, אבל שבכל זאת מצביע אל הכוחות הפנימיים, ולפיכך האמיתיים, של התפתחות – אדם כזה ימצא סצנה ראויה שיחשבו עליה, שחשיבותה היא תמיד אקטואלית בהיסטורית הרוח המודרנית. זוהי סצנה שהתרחשה בשנות התשעים של המאה ה-18 בוֶאנָה.

שם, בחברה לחקר הטבע, בוֶאנָה, ניתנה הרצאה על ידי בוטניקאי הידוע בשם בַאטְש, הרצאה שניתנה בהחלט ברמת המדעיות של אותו זמן. שני גברים, האחד יותר צעיר והאחר עשר שנים מבוגר ממנו, האזינו לאותה ההרצאה וקרה שיצאו בו זמנית מההרצאה ונכנסו לשיחה ביניהם. היותר צעיר משני הגברים אמר אל היותר מבוגר: "אם נותנים להרצאה כזאת לפעול עלינו מגלים שוב ושוב, כיצד אופן ההתבוננות המדעי מציב את הדברים, כיצד מעמיד הוא את האחד ליד השני ואינו לוקח בחשבון את הקשר האחיד הרוחי החי בכל אותם פרטים שונים". זה נוגד, כביכול, את גישתו של הגבר היותר צעיר שכאן מעמידים צמח ליד צמח, ללא רמז למה שבתור יותר נעלה הינו הגורם המחבר את הצמחים השונים. היותר מבוגר בין שני הגברים הגיב על כך שאולי בכל זאת יכול להימצא גם אופן התבוננות בטבע שלא ניגש כך לעבודה ואשר הוא למרות ההתבוננות, הצריכה להוביל להכרה, כן פונה אל האלמנט האחיד, אל מה שמופרד עבור החושים השונים בהתבוננות החיצונית. אותו הגבר נטל לידו עפרון ופיסת נייר מכיסו ושירטט מיד ציור נפלא, ציור שנראה דומה לצמח, אבל לא לאף אחד מהצמחים החיים שאותם יכולים לראות בעזרת החושים הפיזיים החיצוניים, או לחוש בהם, ציור אשר, כביכול, לא מוגשם באף מקום. כיחיד, ושעליו אמר שאמנם אין הוא חי באף צמח יחיד, אבל תכונת הצמח, צמח הבראשית, נמצא בכל הצמחים, ומהווה את הגורם המחבר אותם. הגבר היותר צעיר התבונן בציור והגיב כך: "אכן מה שציירת כאן בעצם איננו פרי ניסיון ולא פרי התבוננות, זוהי אידיאה." דעתו היתה שאידיאה כזאת יכולה לפתח רק הרוח האנושית ושאידיאה כזאת אין לה שום משמעות עבור מה שחי בחוץ, בזה הקרוי טבע אובייקטיבי. היותר מבוגר בין שני הגברים לא היה מסוגל כלל וכלל להבין את אותה ההשגה, שכן השיב: "אם זוהי אידיאה, אז אני רואה את האידיאות בעיניים!" הוא התכוון לכך שבדיוק באותו המובן בו הצמח היחיד נראה לחוש החיצוני של העין, יהא צמח הבראשית שלו, אף שלא ניתן לראותו בחוש חיצוני, משהו אובייקטיבי הקיים בעולם החיצון וחי בכל הצמחים. צמח-הבראשית חי בכל סוגי הצמחים. היותר צעיר משני הגברים הנזכרים היה שִילֶר, היותר מבוגר, גֵיתֶה.

אותה שיחה היא הצהרה סימפטומטית מלאת משמעות של מדע הרוח החדשני. בעצם מה דיבר אז בתוך גיתה בתשובתו לשילר? בתוך גיתה דיברה תודעה שלא היתה רק עם אותו הדימוי, אותו נותן החוש החיצוני ושאותו מספק השכל המוגבל מהבחנות החושים החיצוניים. בגיתה היתה תודעה העולה כשהאדם המביא לתנועה כוחות רוחיים אשר אינם פונים אל הסתכלויות החושים הנפרדות, אז הוא מגיע באותה דרך למשהו אמיתי למשהו מציאותי, כמו שמגיעים אל האמיתי והמציאותי דרך התחושות החיצוניות של החושים.

רשאים כאן לומר ששילר, שבאותו הרגע טרם יכול היה להבין את מה שעמד מאחורי העניין והיה משוכנע שאלה הם דברים סובייקטיביים אותם שירטט לו גיתה, שסיפק את המסמך היפה ביותר לכך, המראה כיצד האדם יכול לטפס למעלה אל הגובה שאותו הראה לו גיתה. מאותה נקודת הזמן אנו רואים את שילר המגלה יותר ויותר הבנה לאידיאות של גיתה. מסמך פסיכולוגי ממדרגה ראשונה במעלה הוא מכתבו של שילר, האומר כאן: "כבר הרבה זמן הסתכלתי, אף שממרחק, על מהלך רוחך, על הדרך שהתווית לעצמך, תמיד בהרגשת התפעלות מחודשת. אתה מאפשר את ההכרחי בטבע, אבל הנך מחפש את זה בדרך הקשה ביותר שממנה נשמר היטב כל כוח יותר חלש. אתה לוקח את הטבע בכוליות על מנת לקבל מעליו את האור היחיד: בכוללות של סוגי תופעותיך אתה מחפש את ההסבר לאינדיבידואל. מאוֹרגן פשוט אתה עולה צעד בצעד, אל אוֹרגן יותר מסובך, כדי להבין את האדם, להקימו באופן גנטי מהחומרים של הטבע כולו. על ידי כך שאתה יוצר אותו בהתאם לטבע הנך מחפש את הדרך לחדור אל הטכניקה החבויה שלו. אידיאה גדולה באמת, גובלת בגבורה, אשר מראה די הצורך את רוחך המחזיקה ביחד את השלם העשיר של הדימויים באחידה יפה."

אנו רשאים להביט על זה, במסמך הנוגע לאובייקטיביות של עולם האידיאות של גיתה, מה שבתודעת גיתה הוביל לתשובה כזאת ומה ששילר אישר יותר מאוחר, במכתב דלעיל.

הדבר ראוי מאוד לתשומת לב. פסיכולוג, שחי בשנות העשרים של המאה ה-19, שנשכח כיום, הַאונְרוֹט, השמיע באנתרופולוגיה שלו, שהיא בעצם פסיכולוגיה, מילה מאוד משמעותית על גיתה, מילה השייכת לאותן המילים אשר בניב שלהן דווקא משמעותיות באורח מתודי ומאירות מה שצריכות הן להאיר. הוא השתמש עבור האופן של השקפת גיתה כולו במילה – חשיבה מוחשית – והוא ביאר את אותה המילה באומרו: "חשיבתו של גיתה היא חשיבה מיוחדת במינה אשר בעצם לא נפרדת מהצד האובייקטיבי של הדברים, החיה בשקט בתוך העצמים ובהם מתרוממת היא עד לאידיאות."

מי שמסוגל להציץ יותר עמוק אל אורגן הרוח כולו של גיתה, כפי שנעשה זאת היום ומחרתיים, היכן שנרצה לנסות לחדור עוד יותר עמוק אל אותו הנושא בו נעיין באורח יותר פנימי במה שצריך לעמוד לפנינו היום באורח חיצוני, אדם כזה יראה שבאותה החשיבה, באופן מסוים, מבלי להישאר דבק בפני השטח של הדברים ובניסיון החושים, בכל זאת נשאר בעובדות ובתוכַן הוא מוצא את הרוחי, את עולם-האידיאות. אנו רואים שחשיבתו של גיתה דווקא באותו האופן, הפכה לכה משמעותית עבור חלק גדול של התפתחות האנושות המודרנית שלנו. אנו רשאים לומר, זהו משהו מיוחד ביותר במינו, עם אותה ההשפעה של חשיבה גיתהאנית על בני האדם השונים, על ההשקפות השונות ביותר, אכן, על התקופות העוקבות השונות.

הבה נתבונן פעם בעצם במה הדברים אמורים ונראה כיצד דרך הרוח הגיתהאנית, פעלה למעשה באופן מיוחד במינו. אם למשל נעביר לנגד נפשנו את שלושת הפילוסופים של חיי הרוח הגרמניים שהם בעיקרו של דבר, לפי אופן ההשקפה, שונים מאוד: פיכטה, הגל, שופנהאואר – מתקבל אצלנו מההתבוננות ביחסם ההדדי ומיחסיהם אל גיתה, משהו מיוחד במינו אודות ההשפעה ההיסטורית-עולמית של דרך הרוח הגיתהאנית.

פיכטה מוכיח את עצמו כהוגה דעות המרחף בגבהים רחוקים, בהישארו באופן מאוד מיוחד מרחף בגבהים המרוחקים, כשבשנת 1794 סיים את חיבורו 'קווי היסוד של תורת-המדע'. והיה זה קשה להתרומם להבנת עצמיותו של פיכטה, קשה לחדור אותו, אף ששום אדם שחודר לתוכו לא יכול לומר לעצמו ששאב ממנו פירות עצומים להבנת משמעות הרוח. אבל אין זה מעניינו של כל אחד לעלות בנדודיו לתחומים אלה של המושג הצרוף ביותר. אותו פיכטה, שנדד בגבהים מופשטים כאלה, בייחוד אז, שלח לגיתה את 'תורת-המדע' שלו בצירוף המילים המשמעותיות הבאות: "אני מתבונן בך ותמיד ראיתי בך מי שמייצג את הרוחיות הצרופה ביותר של הרגש. בשלב הנוכחי שהאנושות השיגה, הפילוסופיה פונה אליך בצדק, הרגש שלך הוא אבן הבוחן של הפילוסופיה." כך דברי פיכטה אל גיתה.

הבה נתבונן כעת בפילוסוף אחר, בשופנהאואר, והבה נראה תחילה מה הוא יחסו של שופנהאואר אל פיכטה. אמנם הם היו אחים עוינים, לפחות שופנהאואר היה אח עוין מובהק ביחס לפיכטה. שופנהאואר לא מתעייף מהטחת דברי העלבון המכוונים אל פיכטה. הוא בעיניו שק-רוח, שהגה וכתב במושגים ריקים. שוב ושוב הוא חוזר להדגשת חוסר מהותה, חוסר משמעותה ואי-הריאליות של הפילוסופיה של פיכטה. באמת לא היו קיימים שום ניגודים יותר גדולים מאשר שופנהאואר ופיכטה. ואמנם שופנהאואר פנה לתורתו של גיתה. לאורך זמן מה עשה יחד עם גיתה ניסויים כדי להבהיר לעצמו מה הם מושגי-היסוד הפיזיקליים, ודברים מסוימים הנמצאים ביצירתו הראשונה של שופנהאואר וגם ביצירתו הראשית, נבע מהרושם שעשה עליו גיתה. מי שמכיר את שופנהאואר גם יודע כיצד דיבר על גיתה במלוא ההתמסרות. שופנהאואר ופיכטה שני ניגודים גדולים, באישיותו של גיתה הם מתאחדים, וזה האחרון מופיע ככוח המאחד של השניים.

לבסוף ניקח את הגל ושופנהאואר! גם את הגל קשה להשיג עם ההבנה. הוא, המנסה להקנות לעצמו עולם עובדות של המושגים בתחום האורגני המקיף והשיטתי, דורש שהאדם יתרומם לשלב בו הוא תופש את המושג כעובדה בו הוא מוכשר לדעת ולחוות אותו. שופנהאואר מוצא גם באותה טכניקת-מושג משהו בעל חוסר ערך מוחלט, בכל הוא משחק עם מילים מופשטות. ואם נרצה שוב להמחיש לעצמנו את יחסו של הגל אל גיתה אז יהיה עלינו לכנות רק דבר אחד ונראה מה יחסו של הגל אל גיתה. קיים מכתב יפה בו כותב הגל: "גיתה מחפש אחר תופעות עובדתיות רוחיות העומדות מאחורי התופעות החושיות, שאותן מכנה גיתה התופעות הראשוניות, כמו שכינה את צמח הבראשית תופעה-ראשונית של עולם הצומח." בה בשעה שהגל כפילוסוף, מדבר מגובה העולם הרוחי, ומראה לנו מה שאנו יכולים לחשוב ולחפש, אז מצד שני מגיע הוא בעבודתו עד לנקודה בה הוא בא במגע עם המושגים השאובים מהרוח. בצורה כזאת מתאחדות התופעות הראשונות של גיתה עם מה שתופסת מלמעלה הפילוסופיה הצרופה, החושבת. גם כאן אנו רואים תיאום בין הגל וגיתה, כמו בין גיתה ושופנהאואר. בגיתה הם מוצאים את עצמם ביחד. וכשאנו עולים מאותם הזמנים היותר קדומים אל זמננו, מה אנו מוצאים כאן?

באותו הזמן בו חי גיתה, הפיסיוגנומיה של המחקר בתחום מדעי הטבע, היתה עדיין אחרת לגמרי. כיום – עוד יותר ממה שהיה בתקופתו של גיתה – רואים כנכונה אך ורק את השיטה של המדע הקפדני, במסגרת המחקר המסתמכת על ההתבוננות החיצונית של החושים ועיבוד נקי של מה שיכול לעשות השכל המגביל עצמו להסתכלות במה שקרוי תוצאות. אבל גם אדם כמו הֶאקֵל רוצה, כפי שהוא מדגיש שוב בכל ספר, לעמוד על הקרקע המוצקה של השקפת העולם של גיתה. וכך אנו רואים, השקפת עולם בעלת צביון יותר מטריאליסטי, ממש מיחסת חשיבות להשענות על גיתה. תוכלו גם למצוא כיום עוד כתבים המבוססים על קרקע בה הרוח במלוא מובן המילה, מהווה ריאליות מוחלטת. גם אצלם תוכלו להרגיש את ההסתמכות על גיתה. באופן עוין יכולים לעמוד אלה כנגד אלה, חוקים ספיריטואליסטים ומטריאליסטיים, אבל שניהם סבורים שיכולים הם להפנות מבטם בגישה דומה אל גיתה. באופן כזה מהווה הוא גם כאן משהו המגשר על הניגודים.

העובדות הללו מעידות על כוחה של השקפת העולם של גיתה, על הכוח המשפיע על האחרים כך שבמקום שבו לא מוצאים הבנה הדדית, מוצאים אצל גיתה משהו העומד בפני עצמו. אולי אחדים מכם יודעים באיזה מצב של ניגוד נמצאו לִיכְחוֹב והאקל. אבל גם ליכחוב, שהוא בדברים כה מעטים תמים דעות עם האקל, בהרצאה משמעותית על גיתה הסתמך גם כן עליו. אם כן, אנו מוצאים אצל גיתה כוח אשר לעומת הניגודים, המאבק של השקפות עולם, מסוגל למצוא בהם צליל של משהו משותף, כוח המסוגל להראות שבעיקרו של דבר בהשקפות העולם לא כזה הוא המצב, כפי שטוענים אותם נציגי המדע המגוננים על השקפתם בעקשנות.

דווקא כשאנו מעיינים ביחס של אותם אנשים לגיתה אנו מגיעים להכרה שעם מה שבני האדם מכנים הכרה, מתרחש משהו הדומה לציירים השונים היושבים מסביב להר, מסתכלים עליו ומציירים אותו מנקודות המבט השונות. התמונות שהם יקבלו צריכות להיות מאוד שונות, ובכל זאת, היה זה אותו הר שאותו ציירו. נוכל לקבל דימוי מקיף של ההר רק כשנשווה את התיאורים השונים ביחד ונחבר אותם למשהו שלם. אם באופן כזה קובעים עמדה להכרות, רואים שגיתה לא בוחר לו נקודת מבט יחידה, אלא עולה אל ההר, ומראה שקיימת אפשרות לתפוס על פיסגת ההר פנורמה מקיפה בה כל ההשקפות מתגלות בכוונתן העמוקה, ויכולות לחיות בשלום ביניהן.

אם כן, זהו מה שעושה את גיתה לזרם כה מודרני בולט. כשאנו מקבלים את דעתו של גיתה ללא סייג, פוקד אותנו הרגש שהוא מופיע לפנינו בתור רוח, כזרם מודרני. זו ההצדקה – בעיונים הנערכים כאן אודות מדע הרוח, ומה שיוצא מהאלמנט הרוחי בתור השקפת העולם – להראות את מה שהוא עשה ורצה. נראה בכך כהקדמה לחדירה יותר עמוקה אל ישותו. אם גיתה הוא זרם מעורר ביחסים כה רבים, מדוע הוא לא צריך להיות גם זרם מעורר עבור אותו זרם רוחי שמטרותיו היפות ביותר הן החדירה הסובלנית אל תוך נקודות המבט השונות של השקפת העולם כשהעיקרון שלה הוא לא להישאר בנקודת המבט האחת שנקבעה פעם, אלא כדי למצוא את האמת, לעלות תמיד יותר ויותר גבוה באמצעות שיטות שיש ליישמן בהתפתחות הקשורה לפנימו של האדם? וזאת על ידי פיתוח אברי תחושה פנימיים, מפני שלאור פיתוח אברינו הפנימיים, רק אז מגיעים לראות את היסודות הרוחיים היותר עמוקים.

עד כמה פוגש גיתה בתחום די מוגבל, את הרגשות העמוקים ביותר גם של אנושות בת זמננו, בזה יהיה ברצוננו כעת עוד לעיין. דרך משל נבחר ברגש, אותו רבים מכם מכירים, רגש שהיינו יכולים לאפיינו במילים שישנם בזמננו בני אדם השואפים להשליך מעליהם את המסורת הישנה ולרכוש לעצמם רגשות, מחשבות ודימויים המובילים אל ההווה הבלתי-אמצעי. תראו מיד לְמה אני מתכוון כשאזכיר לכם תמונה שהפכה בזמננו עבור רבים לבעלת ערך. יכולים להתייחס אל התמונה כפי שרוצים, אבל היא הינה ביטוי לזמן המודרני. כוונתי לתמונה המכונה "בוא, אדון ישוע, הֵוֶה אורחנו." התמונה חיה לא רק אצל מי שיצר אותה, אלא גם בתוך אלה הרוצים להנות ממנה. חיה בתוכם הכמיהה לראות את דמותו של ישוע בהווה הבלתי-אמצעי, כיצד הוא נעמד ליד השולחן. היינו יכולים לומר שהתמונה היא בעלת ערך לא רק עבור הזמן הזה, אלא עבור כל הזמנים, מכילה בתוכה קיום נצחי, בלתי חולף, ושכל זמן רשאי להכניס את אותה הדמות אל תקופתו שלו. רק במילים ספורות אלה, יהיה עלי לרמוז על הרגש הפוקד רבים מול אותה תמונה.

היינו יכולים לחשוב שבאותה צורה שייך גיתה עדיין לעבר. מייחסים את הדבר לחיבתנו היתרה לאמנות הישנה שרצתה להיאחז במסורות האמנותיות הישנות, הטובות, לחיבתו היתרה אל היוונים. היינו יכולים לחשוב שלגיתה לא היתה אולי שום הבנה יותר עמוקה להרגשה, כפי שהיא מאופיינת בתמונה: "בוא, אדון ישוע, הוה אורחנו". כדי להציץ פעם אל נפשו של גיתה יהיה ברצוני להישען על ספרו של בוֹסִיס, אודות ליאונרדו דה-וינצי, הסעודה האחרונה, שגיתה כתב עליו ביקורת. באותה הביקורת נמצא מילים משמעותיות אודות אותה התמונה הנמצאת בחדר האוכל של המנזר סנטה מריה דלא גראציה, במילאנו, ושבזמן האחרון נעשה ניסיון לשקמה למרות שהיא עושה את הרושם כאילו היא נוטה להתפוררות. אודות אותה התמונה מספר גיתה, כיצד הוא בעצמו עמד פעם מולה בזמן שהיתה במצב רענן יותר והוא מתאר את הרושם שקיבל פעם, בנעוריו מאותה התמונה: "מול הכניסה של הצד הצר, במרכז האולם, עמד הלוח של ראש המנזר, משני הצדדים שולחנות הנזירים, הכל מוגבה שלב אחד מהקרקע וכשהאדם הנכנס הסתובב הוא ראה על הקיר הרביעי, מעל הדלתות, הלא כל כך גבוהות, את ציורו של השולחן הרביעי, שלידו כריסטוס ותלמידיו. לזה קראו הדומניקנים, במובנם הם, לפי הרגשתם, "בוא, אדון ישוע, הוה אורחנו". כל זה", אומר גיתה, "מתמזג לתמונה אחידה וכדי שלא נטיל ספק בדבר למה בעצם התכוון, אומר עוד שזה צריך להיות מראה משמעותי. בשעת האוכל כשהשולחנות של ראש המנזר והכריסטוס, כשתי תמונות זו מול זו והנזירים ביניהם. אם כן, היתה צריכה כאן חכמתו של הצייר לקחת, לדוגמא, את השולחנות הקיימים של הנזירים, עם המפה והקיפולים שלה, מקושטת בפסים, ועם הצלחות, הכוסות וכלים אחרים בהם השתמשו הנזירים. כאן בשום אופן לא דובר על התקרבות למשהו מיושן. הדבר היה נחשב ללא נכון. התמונה היתה צריכה להתקרב להווה. כריסטוס היה צריך לסעוד את סעודתו האחרונה אצל הדומינקנים שבמילאנו."

ואנו שואלים, אם כן, האם נמצאה דווקא אצל גיתה ההבנה שאותה צריכים לכנות הבנה מודרנית? היא עמדה לרשותו בסגנון מקיף שיכול לתת שוב הוכחה לכך כיצד היה אוניברסאלי בעמדתו נוכח כוחות שהינם לפעמים חד-צדדיים ונלחמים הדדית. באופן כזה יהיה עלינו לנסות ולהיכנס לנפשו של גיתה ואז נבין מדוע גיתה יכול לעמוד כה קרוב אלינו ומדוע רשאים אנו להפנות מבטנו, כשמדובר במידע זמני אודות בעיות רוחיות יותר עמוקות. זו היתה תודעתו העמוקה של גיתה, שהדבר אפשרי, שהאדם יעורר אצלו איברים רוחיים כדי לעלות להסתכלויות עליונות, ובכך לזכות בדבר שלא רק חי ברוחו של האדם, אלא שבו זמנית, מונח יותר עמוק.

אילו היתה כאן האפשרות להתייחס למחקריו של גיתה בתחום מדעי הטבע, כפי שתמצאו דיון מפורט עליהם בספרי קווי יסוד לתיאוריה של ההכרה על פי השקפתו של גיתה[1] – אז היינו יכולים להראות כיצד פועלת אותה השיטה הגיתהאנית כולה. אבל ברצוננו היום להתקרב לגיתה מכיוון אחר. זה האחרון הביא לידי ביטוי כל מיני דברים היכולים להורות לנו על הסוג העמוק של השקפת עולמו. יהיה עלינו להרחיב את הדיבור על כך בשתי ההרצאות של סידרת החורף הזאת אודות "פאוסט" של גיתה שעליו אמר הוא פעם אל אֶקֶרְמן, שעיצב את היצירה ההיא כך שהקורא הרוצה להיאחז רק בלקחים החיצוניים, יש לו כבר משהו בתמונות הצבעוניות. אבל הוא יכול גם למצוא מאחורי המילים את הסודות הנמצאים בהן. כאן בחלק השני, גיתה מצביע על כך שיש להבדיל בין מה שהוא חיצוני לבין מה שהינו פנימו, שהינו המהות, שאותה הכניס בסתר. על פי הגישה הישנה מציינים את החיצוני בתור אקזוטרי ואת הפנימי בתור אזוטרי.

אם כן, אנו רוצים להתקרב אל גיתה בכך שאת היצירה שבה הביא לידי ביטוי את חשיבתו המתודית כולה, נעיין בה היום באופן חיצוני, אקזוטרי, ומחרתיים באופן פנימי אזוטרי. יצירה קטנה של גיתה, יחסית בלתי ידועה, ובה צריכים להיאחז אם רוצים לעמוד על טיבם של הסודות העמוקים ביותר של גיתה, זוהי היצירה הקטנה שבסוף "שיחת המהגרים הגרמניים", המופיעה תחת הכותרת: "אגדה". בקריאה שלה, למי ששואף לחדור יותר עמוק אל השקפת עולמו של גיתה, יש כבר מההתחלה הרגשה שגיתה רוצה לומר בכך יותר ממה שהתמונות מגישות תחילה. חידות על חידות מגישה למתבונן בה עמוקות, אותה ה'אגדה' על הנחשה הירוקה והחבצלת היפה.[2]

וכעת תרשו לי להבהיר תחילה את הקווים העיקריים של אותה האגדה שכן יהיה זה בלתי אפשרי לדבר על האגדה מבלי שנעביר לפני הנפש לפחות את הקווים בעלי החשיבות, אם ברצוננו להציץ אל השקפת העולם של גיתה. אם כן, הכרחי הוא שנקדיש זמן מה לתוכנה של אותה היצירה הקטנה כך שנוכל במידה טובה יותר להבין את עצמנו ביחס למה שיש לנו לומר. קרה לי הדבר, שוב ושוב, כשהרצאתי על אותה האגדה, שפנו אלי: "אין לנו כל מושג שהוא על כך שביצירותיו של גיתה נמצאת אגדה כזאת". משום כך אנו חוזר: היא נמצאת בכל הוצאה גיתהאנית בשם של "שיחות המהגרים הגרמניים".

כעת אל התמונות! ליד נהר מסוים גר מעבוראי אליו באות דמויות מוזרות: אורות-תעתועים (תעתואורים). הם רוצים מהמעבוראי שיעביר אותם בסירתו אל הגדה האחרת של הנהר. המעבוראי מסכים לכך ומעביר אותם דרך הנהר. הם מתנהגים כאן בצורה משונה, הם לא שקטים ומפרפרים כך שתוקף אותו פחד שהם יכולים להפוך לו את הסירה. אבל הוא מצליח להעבירם וכשהגיעו למקום הם רוצים לשלם לו באופן מיוחד במינו. הם מתנועעים ונושרות מהם חתיכות זהב. זה צריך להיות השכר לטרחת ההעברה. המעבוראי אינו מתלהב מחתיכות הזהב ואומר: "טוב הוא ששום דבר לא נפל אל הנהר שכן הוא יכול לסעור בפראות". המעבוראי אומר שאינו יכול לקבל את התשלום הזה והוא יכול לקבל את התשלום רק בפירות של הטבע. הוא דורש שלושה בצלים, שלושה ארטישוקים ושלושה ראשי כרוב. אם כן, התשלום צריך להיות בפירות. תראו מיד מה היא המשמעות העמוקה של כל מהלך וכל עובדה.

וכאן ממשיך המעבוראי בדבריו: "כך אתם עוד מטריחים אותי ומה שאתם פיזרתם בתור חתיכות זהב יהיה עלי להוביל למטה לנהר, ולקבור אותן". כאן הוא מוביל את חתיכות הזהב למעשה מרחק מה למטה אל הנהר וקובר אותן בנקיקים של האדמה. וכאן מגיעה אל אותן חתיכות הזהב, ישות מוזרה אחרת, הנחשה הירוקה, הזוחלת בתוך האדמה ועליה דרך נקיקי האדמה. פתאום היא רואה כיצד דרך סדקי האדמה נופלות פנימה חתיכות הזהב. תחילה היא חושבת שהן נפלו פנימה מהשמיים. אבל אז הנחשה אוכלת אותן ועל ידי הקליטה של אותן חתיכות זהב אל הגוף העצמי היא הופכת ליותר ויותר מאירה. אבל בהגיעה אל פני השטח, היא שמה לב לכך שבאופן נפלא היא מקרינה אור מיוחד במינו, זוהר כמו ברקת ואבן חן.

כעת מזדמנים יחד הנחשה והתעתואורים ואלה האחרונים ממשיכים עדיין להתנער ומשליכים הצידה את מה שנמצא בתוכם. הנחשה, שהזהב היה מגרה את טעמה, קולטת לגופה העצמי ומעבדת את מה שהתעתואורים זורקים סביבם. הנחשה והתעתואורים אומרים לעצמם דבר משמעותי אודות יחסם ההדדי. הנחשה מכנה את עצמה מקורבת אל התעתואורים מהקו האופקי והתעתואורים מקורבים אל הנחשה מהקו האנכי. התעתואורים שואלים עוד את הנחשה האם הם יכולים לקבל ממנה מידע, כיצד יוכלו להגיע אל החבצלת היפה. כאן אומרת הנחשה: "החבצלת היפה נמצאת בצד שמעבר הנהר". "הו, כאן גרמנו לעצמנו צרות!" משיבים התעתואורים. "ביקשנו להעביר אותנו מפני שרצינו להגיע אל החבצלת היפה. האם נוכל להשיג מעבוראי שיוביל אותנו בחזרה!" וכאן באות מילים משמעותיות: "לא תמצאו שוב את המעבוראי, ואם תמצאו אותו שיהיה לכם ברור שהוא רשאי להעבירכם אבל לא להביא אותכם בחזרה. אם אתם רוצים להגיע שוב אל הצד השני של הנהר אז תוכלו לעשות זאת בשני אופנים. או שתנסו בצהרים, כשהשמש עומדת במקומה הגבוה ביותר, למצוא גשר מעל לגופי העצמי על מנת להגיע אל מעבר הנהר." התעתואורים אומרים: "שעת הצהרים הוא זמן בו אין אנו נוהגים לנסוע." "או שאתם משתמשים בדרך השניה. קיימת עוד אפשרות אחרת. בשעת דמדומים אתם מוצאים במקום מסוים את הענק הגדול. לא עומד לרשותו בתוכו שום כוח, אבל כשמושיט הוא את ידו וצל היד נופל אל מעבר הנהר, אז ניתנת האפשרות לעבור מעל הצל את הנהר. הצל הוא בעל כוח נשיאה שנותן כאן לעבור. ואם אינכם רוצים לעבור דרכי בשעת הצהרים, אז חפשו את הענק." התעתואורים קיבלו כאן את האינפורמציה אבל הנחשה חזרה שוב אל נקיקי האדמה כשהיא שמחה מהתהוות האור הפנימי שלה בגין קליטת הזהב.

כאן הנחשה שמה לב למשהו מוזר ביותר. כשסרקה היא שוב ושוב את הנקיקים הרגישה שבמקום בו היתה מוצאת קודם מוצרי טבע בלתי סדירים, היא רואה כעת במקום מסוים יצורים מוזרים. מקודם היא הבחינה בהם בעזרת חוש המישוש, כעת, כשהיא מאירה, היא מרגישה שהיא יכולה לראות גם את הדברים. היא היתה מסוגלת למשש עמודים וגם יצורים אנושיים, אבל עד אז לא היה לה ברור מה בעצם נמצא כאן בבקעים התת-קרקעיים. כעת היא יכולה להתנועע פנימה והאור הקורן מתוכה משמש לה להארת הדברים.

כשחודרת היא אל המערה הגדולה מתחת לאדמה, באפשרותה לחוש מיד כיצד בארבע הפינות עומדות ארבע דמויות מלכותיות: מלך הזהב, מלך הכסף, מלך הנחושת ובפינה הרביעית מלך מעורב, דמות המורכבת מהמתכות האחרות באופן רבגוני ביותר, כך שבו מצורפות באופן כאוטי זו לתוך זו כל מיני מתכות אפשריות.

ברגע בו נכנסת הנחשה אל המערה ומצליחה לזרות אור על הדמויות, מציג מלך הזהב את המילה המשמעותית ביותר:

"מאין את באה?"

"מהנקיקים" משיבה הנחשה, "בהם גר הזהב".

"מה נהדר יותר מזהב?" שואל המלך.

הנחשה משיבה: "האור!"

והמלך ממשיך לשאול: "מה יותר משיב נפש מאשר האור?"

"השיחה".

אף אדם לא יטיל ספק בכך שבמילים האלה צריכים להינתן לא רק תמונות, אלא שמכילות הן גם תוכן בעל משמעות רבה.

כשהנחשה נכנסת אל המערה נפתח סדק בהיכל בו גרים ארבעה המלכים. ואז בא הזקן עם המנורה אל האולם, והוא נשאל מדוע הוא בא דווקא עכשיו? כאן הוא משמיע את המילה הנפלאה: "האם אינכם יודעים שאורי רשאי להאיר רק את מה שכבר מואר? שאין אני רשאי להאיר את האפל?" לאחר שהנחשה האירה את הדברים באולם, רשאי גם הוא לבוא עם מנורתו הפועלת באורח נפלא.

כעת מתפתחת מחדש שיחה בין המלכים והזקן עם המנורה. הזקן נשאל:

"כמה סודות אתה יודע?"

"שלושה", הוא משיב.

"איזה הוא החשוב ביותר?" שואל מלך הכסף.

"הגלוי", משיב הזקן.

"האם אתה רוצה לגלות אותו גם לנו?" שואל מלך הנחושת.

"ברגע שאדע את הרביעי"

וכאן באות המילים בעלות המשמעות המקיפה ביותר של האגדה:

"אני יודעת את הרביעי", אומרת הנחשה ולוחשת לו משהו לאוזן,

והזקן קורא בקול אדיר: "הגיעה השעה!"

ישנו מספר רב של ניסיונות לפתור את החידה של אותה האגדה. רבים גם ניסו את מה שחשו כחידה כבר בזמנו של שילר וגיתה, לפרש בצורה זו או אחרת. הדבר הוא מיוחד במינו שגיתה ושילר היו בדיעה אחת על כך להביע את זה במפורש במילים: הפתרון עבור האגדה מונח באגדה עצמה. ובכן את פתרון האגדה צריך לחפש באגדה עצמה ובמהלך ההרצאה נמצא גם שמילת החידה, אם גם באופן מיוחד במינו, נמצאת בתוך האגדה. הנחשה לוחשת משהו לאוזנו של הזקן ומה שהיא לוחשת לו לאזנו, מה שנאמר – זהו הפתרון של החידה. ואז אומר הזקן: "הגיעה השעה!" [זה נמצא בזמן!]. אם כן, מה שצריך לחקור זהו הדבר אותו לחשה הנחשה בהיכל התת-קרקעי לאזנו של הזקן.

הזקן עובר עם מנורתו למקום בו גרה רעייתו. בכוחו של אור המנורה עוברים החומרים השונים ביותר מהפך: אבנים לזהב, עץ לכסף, חיות מתות לאבני חן, אבל המתכות נשמדות. הזקן פוגש את רעייתו דווקא במצב של אובדן עצות. כשהוא שואל מה קרה, היא אומרת: "היו כאן אנשים מאוד מוזרים. היינו יכולים לראות בהם תעתואורים. הם התנהגו במידה מאוד מועטה בגבולות הנימוס." כעת, חשב הזקן, בגילה נשאר הכל במסגרת הנדיבות הכללית – וכאן היא מספרת כיצד התעתואורים התחילו לעסוק בזהב בלקקם אותו כדי שיוכלו שוב לנער אותו. אילו רק זה היה קורה, אבל תסתכל על הכלב, הוא זלל מחתיכות הזהב, הפך לאבן חן ומת. עכשיו הוא יצור מת. והזקנה ממשיכה: "אילו ידעתי את זה מקודם אז לא הייתי מבטיחה להם לשלם את חובם אצל המעבוראי. אלה הם שלושה ראשי כרוב, שלושה בצלים ושלושה ארטישוקים."

עתה אומר הזקן: "קחי בכל זאת אתך את הכלב, תביאי אותו אל החבצלת היפה, היא בעלת תכונה להפוך כל אבן חן בנגיעתה, לדבר חי." אם כן, היא לוקחת את שלוש כפול שלוש הפירות, כדי לפרוע את החוב שלקחה על עצמה אצל המעבוראי, ומוסיפה לזה את הכלב.

כאן בא מהלך משמעותי של האגדה: בנושאה את הסל נראה הוא לה כבד באופן בלתי רגיל, אף שהדבר המת לא מהווה בשבילה שום משקל, הסל עם הכלב המת לבד יהיה כה קל כאילו היה הוא ריק. אלא הסל כבד בגלל הדבר החי, על ידי ראשי הכרוב, הבצלים והארטישוקים. אבל בדרך אל המעבוראי קורה לה משהו מיוחד. הענק שם את זרועו דווקא כך שהצל נופל מעל לנהר עד הצד השני, נוטל ממנה ראש אחד של כרוב, ארטישוק אחד ובצל אחד מתוך הסל ואוכל אותם, כך שכעת נשארו אצלה רק שניים מכל מין. לפיכך היא רוצה לפרוע אצל המעבוראי רק חלק מהחוב, אבל הוא אומר שבהחלט הכרחי הוא להביא עימה את הדבר השלם.

אחרי דין ודברים רבים אמר המעבוראי: "ישנו עוד מוצא, כלומר במתן ערבות למסירת שלושת הפירות החסרים. ולשם כך היא צריכה להכניס את ידה אל הנהר כביטחון לכך שתקיים את הבטחתה". ואת זה היא עושה אבל מרגישה אחר כך שברגע בו היד טבלה בנהר היא הפכה לקטנה יותר ושחורה. "כעת נראה הדבר רק כך" אומר הזקן, "אבל אם לא תקיימי את הבטחתך זה יכול להיות אמיתי. היד תתמעט בהדרגה ולבסוף תעלם לגמרי מבלי להרגיש מחסור בצורך בה. את תוכלי לעשות בה הכל אלא שאף אחד לא יראה אותה". אבל היא מעדיפה היתה שיראו אותה, גם אם היא לא תהיה מסוגלת לעשות דבר עם היד. אם היא תביא בזמן המתאים את המס, אמר המעבוראי, אז הכל יהיה שוב במצב תקין.

בדרך אל החבצלת היפה היא פוגשת עלם נהדר שלדבריו כל כוחו וחוזקו לשעבר הידלדלו לו. ומהשיחה שמנהלים השניים נודע לנו איך זה קרה. העלם נאחז בתאווה החיה להגיע אל החבצלת היפה. היא הפכה לאידיאל שלו. אבל לעיניה היפות היתה השפעה כה לא מבורכת שהיא לקחה ממנו את כל כוחו ובכל זאת הוא נמשך אליה שוב ושוב.

לבסוף הם מגיעים אל החבצלת היפה. אמנם הכל מה שמקיף את החבצלת היפה הוא אופייני בדרגה הגבוהה ביותר, אבל כאן נוכל להוציא רק קווים בודדים. החבצלת היפה היא הינה התמונה של היופי המושלם ביותר. אבל נמצאת אצלה התכונה שעל ידי נגיעה היא הורגת תחילה כל דבר חי, ואת כל מה שעבר דרך החיים והגיע למוות היא שוב מחייה.

הזקנה מגישה את משאלתה. הצעיר בא כדי שכמיהתו אל החבצלת היפה תבוא על סיפוקה. אבל אנו רואים גם שהחבצלת היפה גם היא מרגישה כמיהה. היא מרגישה עצמה הרחק מכל דבר חי ופורה. בגן שלה פורחים צמחים, אבל רק עד לפריחה ולא עד לפירות. היא יפה אבל רחוקה מכל דבר חי. אז אומרת הזקנה מילה מלאת משמעות. היא חוזרת על מה שאמר הבעל שלה בהיכל התת-קרקעי, וזה מעניק לחבצלת תקווה חדשה. אבל זה היה גם הרגע האחרון בו היתה היא מסוגלת להיאחז בתקווה. שכן הדבר החי האחרון שיצר מין חוט מקשר בינה לבין הדבר החי, הלך לה גם לאיבוד. בסביבתה היתה לה ציפור כנרית והיא נשמרה מאוד שלא לנגוע בה מפני שהנגיעה היתה ממיתה אותה. כאן בא לסביבה נץ גדול והכנרית ברחה מפניו, עפה על החבצלת ובכך הומתה. החבצלת היפה נמצאה בבדידות רוחית מלאה ובמצב של הפרדה ממה שנמצא אצל הבריות.

כאן מוסרת הזקנה לחבצלת את הכלב. החבצלת נוגעת בו ובכך מחזירה אותו שוב לחיים. העלם מחפש בכך להשקיט את כמיהתו בהקיפו את החבצלת. על ידי המעשה ההוא הוא מומת כליל. החיים בתוכו נהרסים לחלוטין.

הנחשה מעצבת עיגול מאגי. אל תוך אותו העיגול מושמים העלם והכנרית. על ידי אותו המעשה צריך – והנחשה רומזת על כך באורח משמעותי – מה שהינו לאחר ייאוש, צריך להשתנות בזמן הקרוב ביותר. למעשה זה משתנה. נודע לנו שגם הזקן עם המנורה בא ושעל ידי כך למעשה ניתן למצוא פתרון לסיטואציה כולה. שכן דווקא זהו הזמן עם בואו של הזקן: גופותיהם של הכנרית והעלם טרם התפוררו.

הזקן מוביל אותם אל ההיכל התת-קרקעי, שאודותיו הספיקה כבר הנחשה לבלוש. הוא פונה אל התעתואורים: "תהיו גם אתם מוכשרים לשרת אותנו. כשאנו מגיעים אל שער ההיכל תצטרכו אתם לפתוח לנו את השער." כאן הנחשה יוצרת גשר מעל הנהר. כל הקבוצה עוברת דרך גשר הנחשה. כאן אנו רואים כשהגיעו לצד השני, שעל ידי המגע עם הנחשה, המחליטה כעת להקריב עצמה, הצעיר אמנם אין הוא עדיין חדור-רוח, אבל בכל זאת נהייה חי. בכך הוא עובר, הודות לנכונותה של הנחשה להקריב את עצמה, למצב נפלא. הוא מסוגל לראות, אבל טרם לתפוס את הנראה.

הנחשה מתחלקת לאבני חן נפלאות שאותן מוריד הזקן אל הנהר ועקב כך נוצר גשר מעל הנהר. המסע נע תחת הנהגתו של הזקן אל ההיכל התת-קרקעי. בהיכנסם להיכל, אנו רואים שבין הבאים והמלכים מועלות שאלות משמעותיות, המרמזות על כך שכאן חבויה חידה גדולה. למשל: "מאין אתם באים?" "מהעולם". "לאן אתם הולכים?" "אל תוך העולם." "מה אתם רוצים אצלנו?" "ללוותכם!" כלומר את המלכים.

כאן נעה הקבוצה עם ההיכל. הם הולכים מתחת הנהר ומתרוממים אחר כך שוב עם ההיכל כולו. כשהם מתרוממים מעל הנהר נופל מלמעלה מין צריף אל תוך ההיכל. זהו הצריף של המעבוראי. הצריף הופך להיות היכל זעיר בהיכל הגדול. וכעת מתרחשת סצנה שהיא בעלת חשיבות עבור העלם, כשהוא בעצם הוחזר לחיים אבל טרם היה חדור ברוח.

ראינו: הראשון, מלך הזהב, ממחיש כאן את החכמה. השני, מלך הכסף, את הזוהר או את היופי. השלישי, מלך הנחושת, ממחיש את החוזק או את הרצון. אנו רואים כיצד מתבצע כאן אקט סימבולי. שלושת המלכים מעניקים לעלם שלוש מתנות שונות. ממלך הנחושת הוא מקבל את החרב וכשנמסרת לו החרב נאמרות המילים המשמעותיות: "החרב אצל יד שמאל, יד ימין חופשית". כוח הרצון. מלך הכסף מעניק לו את השרביט בתוספת המילים: "רעה את הכבשים". נראה שהעלם מתמלא על ידי כוח הרגש של הנפש הבא לידי ביטוי ביופי. מלך הזהב שם לו על הראש כתר עם המילים: "תכיר את העילאי!" וכוח הדימוי תופש את הצעיר. באותו הרגע הוא חדור ברוח ורשאי להתאחד עם החבצלת היפה. לאחר מכן מופנית תשומת הלב שלנו עוד לכך שהכל מחדש את הנעורים.

בייחוד משמעותי הוא עוד תפקידו האופייני של הענק שבתוכו לא נמצא שום כוח, כשזה האחרון כן נמצא בצל שלו. הוא כושל באופן מאוד לא זריז דרך הגשר, והמלך לא מרוצה מכך. אבל מתברר שבואו של הענק מהווה את תכליתו הטובה. כמו שעומד כאן מחוג השעון של שעון השמש הגדול, כך מוצמד הוא באמצע חצר ההיכל. אנו רואים איזה כוח אנו מוצאים בשעון השמש, בו הזמן המוציא והמכניס הרמוניה, ואנו רואים כיצד מגופה של הנחשה נוצר הגשר המוביל דרך הנהר אל מעבר להיכל. בהמשך אנו רואים שלא רק הולכי רגל אלא כעת עגלות, רוכבים ועדרים יכולים לעבור לצד השני. מתואר לנו כיצד בהתאחדות עם החבצלת היפה זוכה העלם שוב בכוח שעמד לראשותו מקודם, שאותו איבד עקב הנגיעה בה, כיצד מתקרב הוא כעת אל החבצלת, רשאי להקיפה, וכיצד שניהם משמחים את ליבם והינם מאושרים.

מי לא היה רוצה, אם הוא נותן לתמונות האגדה לפעול על עצמו, לומר: "אלה הן חידות!" תחילה אנו יכולים להרגיש רק מעט ממה שחי באותה אגדה. אבל אם נלך קדימה באורח היסטורי כשאנו מסתכלים כיצד מתהווה היא באמצע שנת 1795, בתחילת הידידות עם שילר, ממה שהתרחש בין גיתה ושילר, אז נבין איזו משימה העמיד לעצמו גיתה באותה האגדה. באותה העת חל חיבור יצירה, פרי הלימוד של השקפת העולם הגיתהאנית, שנועדה לה משמעות עמוקה עבור החינוך והתרבות של חיי הרוח הגרמניים: מכתביו של שילר אודות החינוך האסתטי של האדם[3]. נוכל רק לשרטט כמה קווים בנושא, למה התכוון שילר עם המכתבים האלה.

הוא שואל את עצמו איך מגיע האדם להתפתחות כוחותיו תמיד יותר ויותר גבוה, כדי שיוכל באופן אנושי חופשי ומושלם לחדור אל סודות העולם. אותה היצירה נכתבה בצורת מכתב אל הדוכס מאוגוסטינבורג, ושילר מכניס למכתב את המשפט המשמעותי: " יכולים לומר שכל אדם אינדיבידואלי, נושא בתוכו בהתאם לכושרו, אדם טהור ואידיאליסטי שבכל השתנויותיו ישנה אחדות בלתי משתנה והיא להיות תמים דעים בכל הנוגע למשימה הגדולה של הקיום." וכאן שילר מחפש את ההסבר כיצד על האדם להתפתח ולעלות אל השלבים העליונים של קיום האדם.

שני דברים הם העושים את האדם בלתי בשל ומה שלא מעניק לו מבט חופשי אל תוך סודות הקיום. מצד אחד כשהאדם נשלט על ידי החושניות ומצד שני התפתחות בלתי מספיקה של התבונה. וכאן מבאר שילר את הדברים כך: הבה ניקח אדם שלא חש בתוכו את האילוץ, את הצד ההגיוני של המושגים, לא את מושג החובה, אלא הולך אחר הנטיות והאינסטינקטים שלו, הוא לא חופשי. אבל גם לא חופשי אותו אדם שלוחם תחילה בתאוותיו, יצריו והאינסטינקטים שלו והולך אך ורק אחר כוח התבונה בעל אופי מושגי והגיוני מובהק. אדם כזה הופך או לעבד של צורך טבע או לעבד של כורח התבונה.

על ידי מה יכול האדם לפתח את כוחותיו הפנימיים? שילר משיב: "הוא צריך לפתח את המצבים האלוהיים הפנימיים שלו, לטהרם ולזככם ולהפגישם עם מה שמבינים אנו כהגיון. כשיצריו והאינסטינקטים שלו מזוככים כך שהוא עושה ברצון את מה שמרגיש כחובה, כשנחיצות התבונה מורגשת בתור אילוץ, אז יעשה האדם ברצון כבר מתוך היצר הרגיל את מה שהינו מעשה תבונתי, אז מובילה התבונה את האדם למטה אל החושיות וזו האחרונה מובילה אותו שוב למעלה אל התבונה.

הבה נתבונן באדם העומד מול יצירה אמנותית. הוא מביט על משהו חושני, אבל דרך כל איבר של החושני מתגלה לו משהו רוחי, שכן בחושי בא לידי ביטוי מה שהאמן הכניס כדבר רוחי אל היצירה האמנותית. רוח וחושיות בהתבוננות ביופי, זה הופך למצב של תיווך. בצורה כזאת הופכת האמנות, החיים ביופי, עבור שילר, לאמצעי תיווך גדול, אמצעי לחינוך אסתטי, שחרור הטבע, כך שמסוגל הוא לפתח את כוחותיו העצמיים. איך מתפתח האדם במובנו של שילר: הוא צריך להוביל את טבעו למטה, שיעמוד במבחן הטבע החושני, ולפתח את החושים כלפי מעלה במבחן הטבע התבונתי.

גיתה מביע מילה יפה ונפלאה על אותם המכתבים: "הם כה משפיעים עלי שהינם מתארים לי מה שחוויתי או תמיד רציתי למען החיים." ניתן להוכיח שגיתה קיבל את התמריץ לכתיבת האגדה שלו ממה ששילר הביע במכתביו אודות החינוך האסתטי של האדם. גיתה מביע בזה את אותו הדבר באופן שלו. הוא לא רצה לבטא במושגים מופשטים את חידת הנפש. אצל גיתה היו חידות הנפש היחידות יותר מדי עשירות ועצומות, מאשר מה שהיה יכול לתפוס אותן בכורח הטבע ובהגיון. באופן כזה התהווה אצל גיתה הצורך לגלם את כוחות הנפש היחידים של האדם בדמויות של האגדה שלו. גיתה ענה באגדה שלו על שאלתו של שילר ונראה כיצד הפסיכולוגיה הגיתהאנית מאופיינת באופן נפלא באגדה. אנו רואים כיצד הנפש תמיד קולטת ונותנת מעצמה בהצגת התעתואורים, כיצד כוחות מסוימים מגולמים בתוך הנחשה, העובדת רק על האדמה בדומה לחקירה האנושית, לשכל האנושי ולהגיון הנשארים בקו אופקי, בה בשעה שהאידיאליסט עולה לגובה. כוחה של הנפש הרליגיוזית מאופיין בזקן עם המנורה ולבסוף אנו רואים כיצד על ידי התהליכים המסופרים לנו מתאר גיתה באיזה אופן צריך לפעול כל כוח של הנפש.

מחרתיים נראה כיצד בתיאורו מראה גיתה איך כל כוח הנפש צריך לפעול באופן מתון יחד עם כוחות הנפש האחרים, על מנת לעצב את הנפש לתמונה כוללת, כדי שתוכל להתפתח לשלמות אנושית ליכולת לתפוס את הדברים. אם האדם בהיות בלתי בשל, רוצה לתפוס את ההכרות, אז מומת הוא כמו העלם. קיימת התבגרות בתחום ההכרה. באגדה מתאר לנו גיתה את האבולוציה של הנפש באופן הנכון והצורני, כשיוצר הוא בה את היצירה המקבילה ל'מכתבים אודות החינוך האסתטי' של שילר. גיתה ידע שישנה מטרה בכיוון התפתחות הנפש האנושית, מה שכינו בזמנים הקדומים ההתקדשות אל הסודות העילאיים. הוא ידע שישנה אפשרות כזאת, וגם ידע שישנן אגודות אשר במקומות חבויים במקדשי ההתקדשות, מפתחות את כוחותיה של הנפש. הוא מראה גם כיצד בעת החדשה צריך להגיע יותר ויותר לכך שיהיה זה אפשרי לאנושות לפתח את הנפש ולהשיג את אותה ההתקדשות בהיקף יותר גדול. הוא מראה בתהליכים המתרחשים בין בני האדם היחידים, האינדיבידואלים, את תהליך ההתקדשות עד לשלבים היותר עליונים, עד לנקודה בה הנפש נהיית מוכשרת לתפוס את הסודות העילאיים ביותר. זהו המבט מבחינה אקזוטרית, במובן היסטורי גרידא.

על ידי חיים יחדיו של גיתה עם שילר, חווה שילר את מה שחווה גיתה באחת התקופות החשובות ביותר של חייו. ואם גם שילר התקשה להבין את גיתה, אז בכל זאת אנו צריכים לומר: מה שאומר שילר באופן מופשט במכתביו האסתטיים, ומה שהיה לו לגיתה לומר באופן הרבה יותר מקיף, באופן שניתן להשיגו אם מתבטאים בתמונות, זהו אחד ואותו דבר. האגדה היא הפסיכולוגיה של גיתה במובן העמוק ביותר. אנו רואים, שגיתה באופן שאיפתו, הפך לכה פורה שאנו גם כיום ברצון מתמצאים בדבריו. גיתה מופיע אצלנו עדיין כיום כבן זמננו. אנו קוראים אותו כמו מחבר בן זמננו. הוא כה פורה מפני שביצירתו נמצאת מידה כה רבה של תוכן הנצחיות, בכל ישותו בה הוא פועל במובנה של אותה האמת, בה ראה כנכונה, הוא השמיע פעם מילה בעלת משמעות: "מה שהינו פורה, הוא בעצמו אמיתי."

כלומר, האדם צריך להחזיק באמיתות הפועלות בצורה שמוכיחות את עצמן כפוריות. זה היה עבורו הקריטריון של האמת: "מה שהינו פורה הוא בעצמו אמיתי!"

דווקא ההרצאות האלה, הרוצות להמחיש לכם את גיתה, צריכות להראות לנו שגיתה בעצם בדק את אותה המימרה. את זה ירגישו כל אלה התוהים יותר עמוק על קנקנו. הם ירגישו שבגיתה חי משהו מהאמת הממשית, שכן גיתה הוא פורה, ומה שהינו פורה הוא אמיתי.

—————————————————–

  1.   קווי יסוד לתיאוריה של ההכרה על פי השקפתו של גיתה הספר יצא בעברית בהוצאת תלתן. ראו כאן 
  2. יצא ספר בהוצאת חירות המכיל את האגדה של גיתה, וגם הרצאה של שטיינר בנושא בשם: מהות רוחו של גיתה בהתגלותה דרך האגדה על הנחשה הירוקה והחבצלת היפה. ראו כאן 
  3. על החינוך האסתטי של האדם בסדרת מכתבים. – פרידריך שילר – טעמים, מבחר כתבי מופת באסתטיקה – הוצאת ספרית פועלים, הקיבוץ המאוחד, מוסד ביאליק. 1986

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *