היבטים באבולוציית האדם – 06

היבטים באבולוציית האדם

רודולף שטיינר

תורגם מאנגלית: מוטי גולדנר

תיקונים: דניאל זהבי, דליה דיימל

GA 176 10.7.1917 ברלין הרצאה 6

התפתחות אנושית, הקשיים בידע עצמי

ההרצאה מופיעה בספר בשם: בעיית הגורל – יצא בהוצאת חירות – ראו כאן

  1. היום הייתי רוצה להמשיך להתבונן בסוגיות יסודיות מסוימות ועליהן לבנות מבט מקיף יותר עליו נבסס את דיוננו היום ובהרצאה הבאה.

    טבעי הדבר שאדם, אשר במשך חייו מתחיל לחוש את האני שלו, מתחיל להתעורר באופן מודע באני שלו, היה רוצה להשיג ראיה חודרת ובהירות אודותיו ויחסו אל העולם. בימינו קיימת כמיהה עמוקה ושאיפה רחבה להשיג תובנה כזאת. שעה שאנשים חווים כמיהה זו לבהירות אודות העצמי שלהם, הם נתקלים במלכודות ובסכנות רבות הכרוכות בחיפוש מודעות-עצמית. אנשים נוטים להניח שהם מחפשים ישות פשוטה פחות או יותר. ההנחה שהאני האנושי פשוט למדי גרמה להרבה התפכחויות מאשליות והביאה אנשים לפנות לסוג הדרכה שניתן למצוא בכתבים של ראלף וואלדו טריין (Ralph Waldo Trine) ואחרים, הדרכה שמבוקשת על ידי רבים כיום הודות לאמונה שעל ידי התעמקות בישותם הפנימית הם יגיעו לידי הכרה עצמית טובה יותר וישיגו ראיה חודרת וביטחון רב יותר בחיים.[1] מה שלמעשה הם חווים בפנייתם לדרך כזאת זה ידיעה עצמית מופחתת במקום מוגברת. אם הם סובלים את ההתפכחות הזו אשר היא כבר קשה לנשיאה, המלכודות והסכנות יתגברו.

    עניין זה חייב להיות מובהר היטב, לפחות באופן עקרוני, מדוע ידיעה-עצמית כה קשה להשגה. לא קיימת דרך ישירה ופשוטה באמצעותה ניתן לחפש ידיעה-עצמית. העצמי, האני, יכול להימצא, או לפחות ניתן לבקש אחריו, באמצעות חשיבה, באמצעות רגש, ובאמצעות הרצון. בכל מצב נחשף משהו אשר לגביו ניתן לטעון שהוא האני. בין אם נעשה ניסיון להגיע להתנסות בעולם החשיבה, בעולם הרגש, ובין אם מנסים זאת דרך הרצון, תמיד מקבלים את הרושם שדרך כוחות נפש אלו חייבים לגשת אל ישותנו הפנימית.

    אדם יכול בהתחלה לנסות באמצעות חיי חשיבתו, כלומר, לנסות לתאר את האני לעצמו. במיוחד אנשים בעלי נטיות פילוסופיות השתכנעו בשנים האחרונות שזו דרך בטוחה. הם יגידו: זה אשר אני מתבונן בו כאני, נשאר מהלידה למוות אותה הישות. אם אני סוקר בזיכרוני את חיי אחורנית, אני מוצא שאני תמיד נשאר אותו הדבר. אך אמירה זאת נסתרת מידי יום עבור כל אדם נורמאלי, כפי שציינתי זאת לעיתים תכופות. בין השקיעה בשינה לבין ההתעוררות, לאדם הרגיל אין שום אמצעי לדעת מהו מצב הדברים האמיתי בכל הנוגע לאני. אין בידו אמצעי להתבוננות חיצונית באני במשך השינה. את האני אותו מתאר הוא לעצמו יכול הוא לייחס רק לזמן בו הוא ער. במשך השינה שרשרת מאורעות חייו החיצוניים נשברת. קל למדי לראות דבר זה. לכן, מי שמאמין שהאני חי במחשבותיו, בדרך כזאת שהוא למעשה יכול למצוא אותו שם, חייב להכיר בעובדה שזה נמחק כל פעם שהוא ישן, לפחות בכל הנוגע להכרתו. משהו אשר צולל אל תוך חשיכה והופך לבלתי נתפס כל לילה – אינו יכול להיחשב כבעל קיום בטוח.

    כך אדם אשר מחפש את האני שלו בדרך של החשיבה יכול, במובן פילוסופי, להיות בעל תמונה בהירה מספיק של האני שלו, אבל זה לא יביאו לידי סיפוק רב. אפילו אם הוא נכשל, בדרך של מחשבה פשוטה, להכיר בזה שהתמונה המנטאלית של האני שלו נעלמת כל לילה, אין זה יכול להעניק לו הרגשה כל שהיא של ביטחון ממשי. ישותו הפנימית כשלמות, מופיעה בצורה מוצקה יותר מאשר רק בדרך של יצירת מושגים, והופכת אותו במהרה מודע לטבע החסר סיפוק של רק אני מתואר. מה שנמצא בדרך זו בחיפוש האדם את האני הוא, כך ניתן לומר, מדולל מידי. אבל מדוע כך הוא המצב?

    אתם חייבים להבין שבהחלט לא קל למצוא סוג של רעיונות אשר באמת יבטאו ויאירו את העובדות של החיים הרוחיים. הסיבה היא שפשוט הדיבור שלנו, שפתנו גורמת לקשיים הגדולים ביותר. אדם מרגיש תכופות, כאילו הסתבך ברשת קורים לשוניים כאשר הוא שקוע במחשבות ונאבק למצוא את המילים ההולמות. החיסרון של הגישה הפילוסופית בלבד הוא הקושי שיש לאדם להשתחרר מהמגבלות הנכפות על ידי השפה. ובהחלט מלבד מאבק זה קיימת ההרגשה של חוסר סיפוק ממה שהשפה מסוגלת להעביר, במיוחד כאשר מחפשים את האני דרך פעילות מנטאלית של יצירת תמונות מחשבה. אתם חווים זאת במהרה כאשר לומדים אתם פילוסופים שיש להם הרבה מה לומר אודות האני. אתם מקבלים את ההרגשה שמחשבותיהם מדוללות מידי, רזות מידי, ואתם נשארים אם ההרגשה של אי-ממשיות וחוסר ביטחון. קיימים אנשים שמאמינים שבגלל שמישהו מסוגל לחשוב את האני, מחשבה זו מהווה בעצמה ערובה שהאני יעבור דרך שער המוות אל העולם הרוחי. אבל חיי הרגש של האדם מספרים לאדם שאם האני מכובה כל לילה, אז זה בר-ביצוע שהוא מכובה גם במוות. הרגשה זו היא אחת המלכודות אשר משאירה את האדם לא בטוח בעצמו. אבל מה גורם לזה?

    אדם לומד להכיר את טבעו האמיתי של האני – אשר ניתן להבחין בו רק לרגע בחיי החשיבה הרגילה – כאשר הוא הופך להיות מסוגל להשוות זאת עם האני אשר יכול להתגלות דרך מדע הרוח. אני זה אינו נכבה בשינה למרות שההכרה הרגילה נכבית. חייבים להודות שמהיבט מסוים – בבקשה שימו לב, רק מהיבט מסוים – קיימת מידה מסוימת של אמת במה שנאמר ע"י מספר פילוסופים כמו ארנסט מאך (Ernst Mach): שהאני אינו יכול להישמר מאחר והוא משהו לא ממשי.[2] הם מחזיקים בדעה שכל ההתנסויות הרבות שאנו מתנסים בהן במהלך חיינו השלמים משורשרות ביחד כמו פנינים, ובגין היותם כאלו מפיקים אנו מהם את התמונה של האני, אבל זו אינה מציאות. פילוסופים אלו מתייחסים לאני כאל מחשבה בלבד ולא מוצאים סיבה מדוע צריך להתייחס אל מחשבה כבעלת קיום אמיתי. עדיין בחיינו המנטאליים אין אנו מכירים אני אחר מהישות הדלילה אשר נכבית בכל פעם שאנו נרדמים. אני זה, הוא רק תמונה בתודעה (mind). השאלה אותה אנו חייבים לשאול היא: לאור מדע הרוח מהי בדיוק תמונה מנטאלית זו של האני?

    מדע הרוח מגלה שהתמונה המנטאלית של האני שיש לנו בדרך כלל, אינה זהה כלל לאותה אחת שאנו מגלים דרך מדע הרוח. גילוי זה הוא בעל חשיבות עליונה. האני אודותיו מעצבים אנו תמונה מנטאלית משולל בהתגשמות הנוכחית מחיים פנימיים אפקטיביים. אך ורק על בסיסו של אני זה אין אנו יכולים באמת לומר, אני קיים עכשיו, ברגע הזמן הזה. התמונה המנטאלית שיש לנו של האני שלנו אינה עַרֵבַה לכך שאנו קיימים עכשיו, ברגע ההווה. קיימת סכנה קבועה שאיך שהוא קומבינציה של תמונות מנטאליות מעלות באוב את האני. כלומר אי-הודאות. זו הסיבה מדוע חשים אנו שמה שאנו ניצבים בפניו הוא רק תמונה ולא מציאות. מדוע חווים אנו את העצמי הפנימי שלנו בדרך זו? מאחר והאני אודותיו יוצרים אנו תמונה מנטאלית מכיל כבר כוחות עבור התגשמותנו הבאה. בחיים אלו הוא בהכרח חייב להתקיים בצורה בה אנו פוגשים אותו. כאשר מתארים אנו את האני, אנו דנים בכוח אשר אינו שייך לחיים אלו, אלא כוח אשר יתפתח רק בהתגשמותנו הבאה. ניתן להשוות זאת לצמח אשר, אם היה יכול לראות את הזרע שבתוכו היה אומר, זרע זה במציאות אינו אני. זה הצמח שיצמח רק באביב הבא. בצורה דומה חי כאן במה שאנו מתארים כאני שלנו, הכוח אשר יתפתח בהתגשמותנו הבאה. הוא חייב להתקיים בדרך בה הוא עושה זאת, מאחר ואם היינו רוצים שהוא יתהווה יותר בהתגשמות הנוכחית, אז הוא היה מתגלה מוקדם מידי ולא היה יכול להישאר דמוי-זרע עד לחיינו הבאים. כך, האני שאנו מתארים במחשבות חייב להישאר חלש. הוא אינו יכול להיות פעיל כעת, מאחר והוא חייב לשמור את הכוח דמוי-הזרע עבור ההתגשמות הבאה.

    אתם תבינו את החשיבות של עובדה זו. כאשר מדברים על זה בצורה המופשטת הזאת, החשיבות העצומה יכולה שלא להיות ניכרת מיד. מה שמדברים אנו אודותיו כעת הוא משהו נטול ממשות, השייך להתגשמות הבאה. שעה שאינו יכול להתפתח בחיים אלו, ניתן להעשירו כך שהוא יאבד את אופיו הצללי. אחרת הוא נשאר חסר שביעות רצון ונחווה רק כנקודה, אשר מעבר אליה התקדמות אינה אפשרית. הבעיה היא כיצד מתחילים להעשיר את האני הזה אשר מורגש כלא יותר מנקודה.

    שום דבר לא מושג רק על ידי השתקעות פנימית בתוך עצמנו, מאחר וכל מה שהגענו אליו הוא מה שבהתגשמות הנוכחית הוא רק נקודה, זרע עבור החיים הבאים. לא חשוב עד כמה בכוח, עד כמה בצורה מיסטית אדם משתקע פנימה, או אלו תנאים יפיפיים אדם מציב לעצמו, האני אינו מועשר. בדרך בה אני זה שתיארנו בחשיבה חי בתוכנו בהתגשמות הנוכחית, הוא אינו באמת שייך לנו. למשך התגשמות זו הוא למעשה שייך לעולם. ממה שאנו רואים בתוך-תוכנו כתמונת מחשבה של האני שלנו, העולם יכין עבור התגשמותנו הבאה את מה שיהיה פעיל אז בתוכנו. זו הסיבה מדוע יכול אני זה להיות מועשר רק ע"י התנסותנו בעולם. כאשר התבקשתי על ידי ידידינו לכתוב משהו בספר הזיכרונות שלהם, אני לעיתים תכופות, במקרים בהם היה זה הולם, כתבתי: "בכדי למצוא עצמך, חפש בעולם. בכדי למצוא את העולם, חפש בתוכך".

    בכדי שאדם ימצא עצמו, כלומר, בכדי לספק לחשיבת האדם חיים בעלי תוכן עשיר וחי יותר, מאשר אפשרי במהלך החיים הרגיל, אדם חייב להרחיב את התבוננותו, ולהעמיק את התנסותו בעולם. מבחינה זו אין בידי התבוננויות רגילות בעזרת החושים לעזור, מאחר וגם הן שייכות להתגשמות הנוכחית. הן גם תלויות בגוף הפיסי אשר מונח בצד ברגע המוות. אנו חייבים ליצור התבוננויות מסוג שונה, חייבים להיעשות מסוגלים לחדור אל תוך ההיבטים העדינים יותר של החיים. אנו מסוגלים להעשיר את תמונת המחשבה של האני שלנו רק על ידי היותנו מודעים ליותר מההיבטים הברורים מאליהם של החיים. אנו חייבים להפסיק לחשוב בצורה המופשטת אשר כה מועדפת כיום. בכדי להעשיר את האני, אדם חייב להשקיע מאמצים לחפש את הקשרים הנחבאים יותר בחיים. אני מפציר בכם שלא להחמיץ הבנת הערה זו. לחפש את קשרי החיים הנחבאים ייחשב כיום כעיסוק חסר תועלת מאחר ואנשים אינם נאבקים להעשיר את האני. כל האנשים המודרניים מעוניינים בסוג המחשבות אשר או מתארות את אירועי העולם החיצון, או שימושיות לפעולות מסוימות. אבל לדברים אלו קשר רק עם ההתגשמות הנוכחית. בכדי להעשיר את האני, אנו חייבים להפוך את החיפוש אחר קשרי החיים הנחבאים לתכלית העומדת בפני עצמה. זה חייב להיעשות לעיסוק אינטימי אשר ממנו אין אנו מצפים לתוצאה אחרת מאשר זאת החייבת להעשיר את חיינו הפנימיים. כלומר, להעשיר את תמונת המחשבה של האני שלנו.

    דברים מסוימים מצופים מהאדם של זמננו וחשוב הדבר שהוא יקשור עצמו עם מאורעות בחיים, אשר למרות שנראים לכאורה רחוקים ומנותקים, בכל זאת שייכים אחד לשני. חשוב שנהרהר בסוג הקשרים העמוקים יותר אשר חייבים לחפשם מתחת לפני השטח של מאורעות החיים. עבור מי שמתעניין רק בהיבטים השטחיים, קשרים אלו ייראו מוזרים. למרות זאת נמצא שאנו מעשירים את תמונת המחשבה של האני שלנו ככל שאנו מצליחים בחשיפת חידות בחיים, אשר למרות שהן מרוחקות, מדברות בחוזקה לחיי נפשנו. אין זה קל להסביר או להצביע על קשרים כאלו, כשם שקל להצביע על, ולהסביר את הסיבה הברורה מדוע אבן מתחממת כאשר קרני השמש נחות עליה. אבל ככל שאנו מרבים להרהר אודות קשרי החיים החבויים, כך מתחזקת ההרגשה שאנו גדלים ביחד עם התמונה החשיבתית של האני שלנו, שאנו גדלים ביחד עם החיים הפנימיים אשר יישאו אותו הלאה אל ההתגשמות הבאה.

    לאיזה סוג קשרים אני מתכוון? אני מתכוון בהחלט לקשרים אמיתיים, מוחשיים, חוץ מאלו אשר אין אנו מקדישים להם תשומת לב בדרך כלל. אתן לכם דוגמה: כומר פגש פעם אישה צוענייה עם הילד שלה, אשר היה מלוכלך ופרוע. מאז פרוץ מלחמת העולם למעשה הצוענים נעלמו, אבל אלו המכירים אותם יֵדעוּ גם שהם אנשים המשגיחים על מעט מאוד דברים, אחד מהם הוא הניקיון. ילדי הצוענים בדרך כלל מכוסים בשכבות לכלוך, אבל מלבד ניקיון, ילדים אלו סובלים מחסך של דברים אחרים רבים מאוד. הכומר, אדם טוב לב, רצה להציל את הילד האומלל הזה. הוא אמר לאימא שהוא יפריש סכום כסף עבור הטיפול בילד וחינוכו, כך שהוא יוכל לגדול ולהפוך לאדם הגון ומכובד. כוונת הכומר הייתה באמת מאוד טובה. האישה הצוענייה, שחייה הרגילים היו חיי דלות, הייתה אמורה באופן טבעי לשמוח לקבל מתנה. בכל זאת, תשובתה לא הייתה רק משמעותית אלא גם דחייה. מילותיה המדויקות היו שהיא לא מחנכת את הילד שלה, ולא מרשה לו להיות מחונך, משום שדרך החיים שלה מובילה ליותר אושר מאשר כול הידע המדעי, כל התהילה וההערכה ההדדית וכול הקרוי יתרונות התרבות. אירוע זה דווח על ידי האדם אשר פגש את האישה הצוענייה בעצמו, פרכר פון שטיינוונד (Fercher von Steinwand).[3] אתם תתוודעו אליו בספרי חידת האדם.[4] במאמרו היפה אודות הצוענים הוא תיאר את האירוע. וזה משהו, שאֵלוּ אשר כמוני מכירים צוענים ויודעים כיצד הם חיים, יכולים להאמין לו. צוענים רבים אכן מחזיקים בהשקפות כאלו. הם באמת משוכנעים, כפי שהאישה הצוענייה אמרה, שכל התרבות, כל הלימוד והחינוך, כל הכבוד וההערכה שמחפשים אצל אנשים אחרים, הופכת את האדם להרבה פחות מאושר מאשר היסוד הבסיסי של חיי הצוענים, החיים של ילד הטבע.

    תשובת האישה הצוענייה גלויה ביותר. אדם יכול, כמובן, לקבל זאת פשוט כעובדת חיים. כך רוב האנשים עושים. אבל אדם יכול גם לגלות בדעות אלו את סוג הקשרים החבויים בחיים אודותיהם דיברתי. יכול לקרות למישהו – כפי שזה קרה לפרכר פון שטיינוונד – שדעה של מישהו אחר נקשרת בדרך מוזרה לזאת של האישה הצוענייה. אותו מישהו (אחר) הוא אדם שבא מרקע של לימוד ותרבות אשר בכל זאת ניצב בפני השאלה האם תרבות הופכת את האדם ליותר או פחות מאושר בחיים. הוא ניסח את תשובתו באריכות, בחיבור מלומד, אבל בעיקרו של דבר הייתה התשובה זהה לתשובה שניתנה על ידי הצוענייה. אדם זה היה רוסו (Rousseau) והמסה בה הביע את אותה הדעה שהביעה הצוענייה זכתה בפרס מטעם האקדמיה למדע של פריס.[5] כאן רואים אתם קשר מוזר בין תופעה שונה לגמרי במידה עצומה. את ההכרה שהורגשה ע"י הצוענייה רוסו פיתח במסמך מדעי אשר הפך אותו למפורסם ובעל השפעה רבה. הסנטימנט, נקודת ההשקפה, היה זהה בשני המקרים, ההבדל היחידי היה שהאישה הצוענייה לא כתבה מסה מדעית אודות זה ולא הוענק לה פרס על ידי האקדמיה למדע.

    סוג זה של דברים קורה לעיתים קרובות למדי בחיים אבל אין שמים לב אליהם. אם אנו מרגילים את עצמנו לחקור, מזוויות שונות, סוגיות שכרגיל מתבוננים בהן רק מנקודת מבט אחת, נגלה נקודות התייחסות מפתיעות כמו במקרה של רוסו והצוענייה. החיים רב-צדדיים בצורה יוצאת דופן, וכניסה אל תוך ההיבטים השונים שלהם משמעה העשרה וחיזוק עבור האני, במשמעות שהוסברה. אם אדם מחפש קשרים כאלו אשר בדרך כלל לא שמים לב אליהם, אז האני שיש ברשותנו רק כתמונה, גדל חזק יותר. זה דבר בעל חשיבות עצומה להיות מודע לעובדה זו. בחיפושים אחר קשרים חבויים כאלו בחיים, אדם הוגה בעולם ולא משתקע בתוך עצמו. יתר על כן, יתגלה שחשיבת האדם, כלומר, יצירת תמונה מנטאלית – פעילות מקושרת עם האני – נעשית ניידת יותר, חיה יותר. כתוצאה מכך דברים רבים נוספים קורים לאדם מאשר קודם לכן, דברים בעלי חשיבות עצומה, מאחר וחוסר שביעות רצון גדולה בחיים, ואפילו בריאות וחולי, נגרמת כתוצאה מכך שכה מעט דברים קורים לנו. אנו משרטטים את מחשבותינו לתוך חוג מצומצם למדי, בעוד שאם משיגים אנו את היכולת לצפות בהתנסותנו בחיים מתוך נקודות תצפית רבות, בחיפוש חוטים מקשרים בין התרחשויות מרוחקות, מחזקים אנו את האני שלנו ונעשים מסוגלים להתמודד עם החיים טוב יותר. זו הסיבה מדוע כל חינוך אשר מציג רק מחשבות והשקפות חד-צדדיות הוא מזיק. אתן לכם דוגמה אשר משתייכת לאותה הקטגוריה כמו הקודמת.

    אנשים רבים מאמצים מה שנקרא פנתיאיזם,[6] אשר כפי שאתם יודעים תמיד נדחה על ידי. אנשים כאלו יאמרו: אנו מחפשים את הרוח בכל מקום. רוח! רוח! כל דבר הוא רוח ובזה הם מסופקים. כיום זה קרוי לעיתים קרובות פנפסיכיזם (panpsychism) מאחר שלאנשים אין שום קשר עם תיאיזם.[7] הערתי על כך תכופות על ידי ההצבעה על כך שאדם לא יגיע רחוק אם גישה זו תוחל על העולם הפיסי. דומה הדבר לאדם המתהלך באחו ובמקום לקרוא בשם הפרחים הייחודיים כמו שושנים או צבעונים וכן הלאה, רק אומר "פרחים, פרחים", מה שמהווה הפשטה של כולם. כך גם כן זו היא הפשטה לדבר על שום דבר חוץ מרוח, רוח, ואפילו עוד רוח, ועדין לדחות ידיעה של אינדיבידואליות רוחיות אמיתיות. כאשר אדם מדבר על מלאכים, מלאכי-עליון וארכאי (רוחות הזמן/אישיות) כישויות אינדיבידואליות עם קיומם הרוחי המוגדר כשם שאדם מדבר על ישויות אינדיבידואליות בעולם הפיזי, דבר זה נידחה. בכל אופן, קיימת נטייה באדם לחשוב בדרך פנתיאיסטית, לפשט כל דבר, לחפש הַפְשָטוֹת כל הזמן. זו הסיבה מדוע הדוגמה הקשורה בצוענייה כה מעניינת, מאחר והיא ממחישה שחיפוש הַפְשָטוֹת בכל מקום היא דרך דמוית תכונה צוענית.

    האדם אשר התנסה בחוויה עם האישה הצוענייה נתקל בצועני אחר, בעל תיאבון בריא, אשר אכל בשר מחיה שמצא שוכבת מתה בשדה. צוענים לא מייחסים חשיבות לאכילת חיות מתות שמזדמן להם למצוא, ואינם סובלים ממחלות כלשהן כתוצאה מכך. האדם אשר מצא את הצועני אוכל, ניסה להאיר את תשומת ליבו שאדם לא אוכל חיות שנמצאות מתות, רק חיות שנשחטו. וכאן הצועני הראה את נטייתו להפשטות באמירתו: ובכן, החיה אותה אני אוכל נשחטה על ידי אלוהים. – כך רואים אתם, כמו הפנתיאיסטים הוא מיישם את רעיון האל על כל דבר. באופן טבעי אם השקפתו של אדם, חשיבתו של אדם היא פנתיאיסטית חייבת להימצא בה ההנחה שחיה שנמצאה מתה חייבת הייתה להישחט על ידי האל, ולכן לא יכולה להיות שום התנגדות לאכילה של מה שהאל שחט.

    קשרים רחבים פחות ברורים יכולים להימצא בין התנסויות אדם בחיים. הם מפיחים רוח חיים בתמונת המחשבה של האני שלנו. ישנם כמובן, אלו אשר יגידו: בוודאי, כל אשר נדרש זו היכולת לצרף עובדות. עדיין, זה מאוד מוּפשָט. מה שאני מתכוון אליו הוא משהו הרבה יותר חי, משהו המתייחס ליכולת לצרף עובדות כשם שאורגניזם חי מתייחס למכונה.

    כאשר אנו משקיעים את המאמץ להעשיר את האני שלנו על ידי הפגשה וקשירה של התרחשויות שונות לגמרי, אנו הופכים ערים לכוח אשר כבר חי בנו אבל שייך להתגשמותנו הבאה. קל להיות מולך שולל על ידי האמונה שהאני מועשר על ידי השתקעות פנימית בעצמו. זוהי אשליה. אנו מעשירים אותו על ידי חדירת היבטי החיים אשר שוכנים מתחת לפני השטח, וטיפוח אמיתי של היכולת לשקף ולהרהר אודות החיים, במקום רק להיות שקועים בעצמנו. אדם חייב לתפוס את החיים באהבה ולרצות בכל לב לחפש את ההקשרים בין התרחשויות מרוחקות בעבור שום מטרה אחרת מאשר להעשיר את האני ולחזקו. המאמץ יכול להיעשות עם הסיטואציות הרגילות ביותר בחיים. ההזדמנויות נמצאות כאן כל הזמן. נסו להרשות להתנסויות היום יומיות להדהד בקשרים חבויים כאלו. אדם חייב כמובן להישאר ריאלי ולא לייחס לקשרים אלו דברים שאינם מכילים או לנסות להפוך לבעל ידע רב יותר דרכם. זו אינה המטרה. מה שחשוב הוא השפעתם עלינו, המאפשרת לנו לחוות כוח אשר חי בתוכנו בחיים אלו בצורת מחשבה, אשר מציאותו תהפוך לניכרת רק בהתגשמותנו הבאה.

    כאשר הופכים אנו מודעים לקשרים חבויים אלו, עולה האפשרות עבורנו להיעשות מודעים לא רק לעובדה שתמונת המחשבה של האני שלנו היא היסוד של התגשמותנו הבאה, אלא גם כיצד היא מתקיימת בין מוות ללידה חדשה. זה מחייב מודעות גדולה יותר של כיצד אנו מסתגלים לחיים, אכן כיצד אנשים בכלל מסתגלים ומתמודדים עם החיים. כאן שוב, ההיבטים הברורים יותר הם אינם החשובים ביותר עבור רכישת הרגישות הפנימית אשר מאפשרת לנו להפוך ערים לדרך בה אנו מתקיימים בין מוות ללידה חדשה. את הראיה החודרת שאדם מחפש לרכוש בעבור הישויות וההתרחשויות של העולם הרוחי חייבים לחפש בדרכים עדינות יותר מהנהוג כיום. חיים בעולם הפיסי שונים לחלוטין מהחיים בעולם הרוח. אין זה באמת מפתיע, שכשם שהם כעת, מחשבותינו הרגילות, רגשותינו ודחפי רצוננו אינם יכולים להיות מיושמים בעולם הרוחי, אשר מחייב גישה הרבה יותר מעודנת.

    בכדי לחזק ולהעשיר את חיי חשיבתנו, חייבים להיעשות מאמצים לחשוף את הקשרים החבויים בין ההתרחשויות, כפי שתיארתי. אבל עבור המודעות של האני כפי שהוא חי בין מוות ללידה חדשה. למעשה, עבור מודעות העולם אשר בו אנו נוכחים בין מוות ללידה חדשה, הכרחי שקשרים אלו יקושרו לבני האדם עצמם. אכן, החיים מספקים המון הזדמנויות עבור קשרים חבויים כאלו להיחשף. ואם הם מובחנים ומטופלים עם הרגישות הנחוצה, אדם ימצא במהרה שהוא על הנתיב הנכון. לרוע המזל, מאחר והמילים שאדם חייב בהכרח להשתמש בהן, לעיתים תכופות מידי נלקחות במובן מטריאליסטי, נוצר קושי מסוים כאשר נעשה ניסיון להסביר דברים מסוג זה. אני אמחיש למה הכוונה בעזרת דוגמה.

    ניתן להתבונן בצורה הטובה ביותר במה שרוצה אני להסביר במקרים של אנשים בעלי נטייה מלאה למה שיכול להיקרא חיים פנימיים חולמניים. לא שהם חולמים לחלוטין, אלא שלחיי נפשם יש איכות חולמנית. איכות זאת ניכרת יותר באנשים בארצות הפונות לעבר חצי-הכדור המזרחי. ככל שהאדם מתקדם מערבה, כך מוצאים פחות בני אדם המגלים בעצמם קשרים עדינים אלו המצביעים אל עבר עולם הרוח החבוי, עליו הצבעתי. זו הסיבה מדוע מערב אירופאים, אשר חייבים להשתמש בקשרי הטבע הגולמיים יותר, מוצאים זאת לקשה בצורה יוצאת דופן להבין את מאפייני הנפש של הרוסים. והבנה כזאת חיונית כעת יותר מאשר אי פעם. ניתן לומר שהרוסים קצת פחות ערים מאנשי מערב או אפילו מרכז אירופה. זו הסיבה מדוע קל יותר לייחס את מה שאנו מדברים עליו כרגע לחיים הפנימיים של הרוסים מאשר לחיים הפנימיים של המערב אירופיים. זה מיוחס כמובן לאנשים במערב, אבל אין זה כה קל להבחין בזה שם.[8]

    הסופר הגרמני, אדוארד ברנשטיין, תיאר מקרה מעניין אשר הייתי רוצה להשתמש בו כדוגמא למה שברצוני להמחיש.[9] הוא בוודאי לא ישמח לדעת שאני מעריך את ההתנסות אותה הוא מתאר כמיסטית. אף על פי כן זוהי דוגמא טובה לקשרים חבויים אלו בחיים שמטריאליסטים מעריכים כמקרית בלבד. אדוארד ברנשטיין מספר, שבלונדון, הוא נהג להתארח תכופות בביתו של אנגלס, ידידו של קרל מרקס.[10] ביתו של אנגלס היה בית מסביר פנים, היכן שאנשים רבים נפגשו לעיתים קרובות, היכן שלמעשה קבוצה בין לאומית התכנסה לעיתים תכופות. היה זה כאן היכן שברנשטיין פגש את סרגיי קרטסצ'ינסקי ((Sergius Kratschinsky, סופר אשר אימץ את השם סטפניאק (Stepniak), שם בו הוא מפורסם למדי. תיאורו של ברנשטיין את סטפניאק הוא מעניין ביותר. לשם התחלה, הוא בעיקר מתאר את ההיבטים החיצוניים יותר באומרו שסטפניאק היה אדם שבנוי בחוזקה עם ראש מרשים. בהופעתו הוא התאים בדיוק לתמונה שיש לנו בדרך כלל עבור רוצח. הוא היה רגיש, בעל נטייה לחולמנות במידת מה. למרות זאת ברוסיה היה הוא איש של מעשים עד מאוד, לא רק מעורב בצורה בולטת בשחרורו מהכלא של פטר קרפוטצקיוס (Krapotkius), אלא גם בהתקפה המוצלחת על מסנזו (Msenzow), מפקד המשטרה של סט. פטרסבורג. באנגליה הוא היה הנפש (החיה) של האגודה "שחררו את רוסיה", אשר נוסדה למטרת איסוף כספים לתמיכה בלוחמי החירות הרוסיים. בתמיכתו בהם, הוא נטל על עצמו שוב ושוב לקיים סבבי הרצאות באנגליה ואחד לרוחבה של אמריקה, שם התיידד במיוחד עם ההומוריסט האמריקאי מרק טוויין. סטפניאק היה דמות מוערכת בחוגי ספרות מסוימים באנגליה ועשה לעצמו שם גם כסופר נובלות.

    במסיבות אצל אנגלס או בהתכנסויות אחרות כלשהן הוא בדרך כלל היה שקט ודיבר לעיתים רחוקות, אלא אם מישהו פנה אליו ישירות. בכל אופן, היה זה ברור שהוא העריך עד מאוד את ידידותו עם אנגלס ואהב לבוא למסיבות שלו. התפתחה ידידות גם בין סטפניאק לביני.[11]

    אירע שבפגישה של אגודת "שחררו את רוסיה", בה נכחו גם ברנשטיין וגם סטפניאק, פרץ עימות. היה זה אחד מאותם עימותים הפורצים בקלות בקרב אנשים בעלי מחויבות רגשית עמוקה לסוגיות החיים הגדולות יותר. העימות נסב סביב היחסים בין הרוסים לפולנים. בנסיבות אלו היה זה הימור בטוח שמרכז אירופאי ממוצע יצדד בפולנים. התעוררו חילוקי דעות עזים בהם ברנשטיין ואחרים תמכו בקול בפולנים, ברנשטיין הגן עליהם כנגד הרוסים. כתוצאה מעימות זה סטפניאק לא הגיע יותר לאגודה, ובמשך שנים ארוכות ברנשטיין לא שמע דבר מסטפניאק, אשר ניתק את כל קשריו עם האנשים באגודה. ואז, לאחר זמן רב ברנשטיין קיבל מכתב ממישהו שאינו קשור לאגודה, שהזמינו למסיבה הנמנית על אחד מסוג אותם הלילות. מחבר ההזמנה אמר שהוא מודע לזה שברנשטיין לא היה ביחסים טובים עם סטפניאק, כך שהוא מוזמן לבוא רק אם אין לו התנגדות לפגוש את האחרון. ברנשטיין לא התנגד. למעשה, הוא קידם בברכה את ההזדמנות לפגוש את סטפניאק שוב. וכך נפגשו השנים שוב.

    מישהו יכול, כמובן, שלא למצוא זאת כה לא רגיל ששני אנשים אשר נהגו לראות אחד את השני נפגשים שוב לאחר מספר שנים. ניתן להתייחס לזה רק כאל פגישה מקרית, וזה רק טבעי שמטריאליסטים צריכים לעשות זאת. תיאורו של ברנשטיין את הלך הרוח בו התרחשה הפגישה באותו הערב הופך זאת לברור, שבמיוחד עבור סטפניאק, היה זה אירוע בעל משמעות גדולה ביותר. הם בילוי את הערב במצב רוח עליז. לפני הפרידה סטפניאק אמר עד כמה מרוצה הוא שהם מצאו אחד את השני שוב ועד כמה מצפה הוא לבלות את זמנם ביחד. יומיים לאחר מכן קרא ברנשטיין בעיתון שסטפניאק מת. קרה שביום שלאחר פגישתם הוא קרא ספר שעה שטייל בחוץ, חצה מסילת ברזל ונפגע על ידי רכבת. היה זה לחלוטין ברור שהייתה זאת תאונה. לא עלתה כאן אפשרות להתאבדות.

    כך מקרה לא צפוי נוסף! אבל אתם מבינים, התרחשויות כאלו במציאות הם לא רק מקרים לא צפויים. בחרתי דוגמא בולטת להמחיש את סוג הקשר שאדם חייב לחפש בחיים. אם אדם מתכוון לחשוף קשרים מהסוג הפחות ברור, הוא חייב לחפש אחר סוג ההתרחשויות בהן קשרים חבויים, ובהן מעורבים החיים הפנימיים של בני האדם. ברגע שזוהה שנוכח כאן היבט עמוק יותר של חיי נפשנו, היבט נבואי, אז אין אדם יכול עוד להעריך התרחשויות כאלו רק כמקרים לא צפויים. היבט זה בא לידי ביטוי בעיקר בחיינו המנטאליים כאשר הם נצבעים עם רגשות, וכאשר זה חולמני במידת מה. במקרים אלו זה מצביע אל העתיד במידה ראויה לציון. כל החלומות הם למעשה נבואיים. כאשר אתם חולמים אתם תמיד חולמים את העתיד. אבל מאחר ואינכם יכולים לנסח תמונות מנטאליות של אירועים עתידיים, אתם מלבישים את החלום בתמונות מהעבר, ומושכים אותן כצעיף מעל ההתנסות הפנימית. קיים קשר עמוק בין מה שאנו חולמים על העתיד ומה שאנו מלבישים על זה בשעה שאנו ערים. זה בגלל הקרמה, ובגלל שהעתיד קשור אל העבר. מה שאנו הופכים מודעים לו, אנו מלבישים בתמונות מהעבר, כלומר, בדימוים אשר אותם אנו מכירים. למרות שאנו ערים רק לחלקיק מחלומותינו, חולמים אנו מלוא הזמן שבין הירדמותנו להתעוררותנו. כאשר מישהו במצב חולמני במשך חייו הערים, זה אינו נטול השפעה על הקרמה שלו.

    כל אחד אשר באמת מבין את מה שהראיתי באשר לקשרים החבויים של החיים, יזהה בהתרחשות זו תמונה ברורה של הדרך בה הקרמה פועלת. אם סטפניאק לא היה האדם הרגיש והחולמני כפי שהיה, אז ההשפעה שנוצרה על ידי הקשר בין חייו המודעים והמהלך הסמוי של הקרמה שלו היה פחות אפקטיבי. זה לא היה מספיק חזק בכדי לחולל, בערב האחרון, במיוחד בשעה האחרונה, את הפגישה שתיארתי. ככל שתמונותינו המנטאליות הרגילות המופשטות מטושטשות על ידי מצב של חולמניות, כך חזק יותר כוחנו למשוך קשרים קרמתיים. באופן טבעי, אפשרי גם בחיים הרגילים להבחין בדברים ולהתאים את פעולות האדם בהתאם. אבל כאן אנו נוגעים באדם בעל נטייה חולמנית אשר, לא בהכרה מלאה, אלא בשעה של מצב חולמני חולל – ממש לפני המעבר דרך שער המוות – את ההזדמנות אשר אפשרה לו לפגוש את האדם האחר פעם נוספת.

    קשרים דקים ועדינים יותר כאלו חייבים להיות מזוהים עם מה שהם מהווים – דהיינו, מקור העשרה עבור חייו הפנימיים של האדם, העשרה אשר מספקת לאדם הנאבק פרספקטיבה על החיים בין מוות ללידה מחדש. האדם חייב להיעשות יותר קשוב לפרטים הקטנים בחיים הנוכחים ולחפש חוטים מקשרים בין מאורעות בהם בני האדם עצמם מעורבים. כמובן, דברים אלו חייבים שלא להיות מובנים בצורה מטריאליסטית. מה שאמרתי חייב שלא להיתפס במשמעות שסטפניאק הובל לפגישה עם ברנשטיין באמצאות סוג של כוחות משיכה פנימיים מסוימים. יהיה זה פירוש מטריאליסטי ושגוי לחלוטין. חייבים שלא להתייחס לדברים אלו באופן גס כאילו יכלו הם להיות מוכחים באמצעות מדע-הטבע. כאשר דנים בסוגיות מעודנות כאלו חייב האדם שלא לצפות להיות מסוגל לזהותם במדויק כאילו היו הם משהו חומרי, אלא להיות מסופק אם דבר זה או אחר הופך לברור יותר באמצעות התיאור של קשרים חבויים אלו. להתרגל להתבונן בחיים בתיאום עם יחסים עדינים כאלו, משמעו להעשיר את חיי הנפש. כל היחסים המטופלים במדע הרוח ביסודם בעלי טבע עדין כזה. זו הסיבה מדוע לימוד מדע הרוח מעשיר את החיים.

    כך, כאשר מחפשים אנו את סוג הקשרים שתיארתי קודם, בהם בני אדם פחות מעורבים ישירות, אנו מעשירים ומחזקים את האני דמוי-הצל, שאנו נושאים בתוכנו כזרע אשר יתפתח רק בהתגשמותנו הבאה, בעוד שקשרים בהם בני האדם מעורבים ישירות, מעשירים את החיים על ידי התעוררות רגישה ומודעות לאזור אשר דרכו אנו עוברים בין מוות ללידה חדשה. זוהי עובדה מוזרה, שאנשים רבים אשר מסוגלים בהחלט לחפש קשרים כאלו, נכשלים מלהבחין בהם מאחר והם מפורשים בצורה חומרנית. קטעים חשובים רבים בעבודותיו של גתה יכולים להיות מובנים רק אם מכירים בזה שגתה אינו רוצה להיות מזוהה במדויק במובן חומרני. אדם חייב להבין שסגנונו, כאשר כותב הוא קטעים כאלו, היה דרכו לתיאור מאורעות אשר נטלו את מהלכם מתחת לפני השטח של החיים.

    זוהי שגיאה להאמין שהאני יכול להיות מועשר בדרך אשר מובילה לידיעה-עצמית מוגברת על ידי העמקה אל תוך עצמו באופן הגס שתואר, למשל, על ידי וולדו טריין. ההיפך הוא הנכון. בכדי להיעשות חזק חייב האדם להיאבק להפוך חופשי מעצמו. זו הסיבה מדוע אלו אשר מייעצים לאנשים לחפש בתוך עצמם במקום להוביל אותם הלאה מעצמם הם באופן בסיסי מדריכים גרועים לידע-עצמי. השאיפה צריכה להיות לחפש בתוך העולם את אותם הקשרים החבויים בין המאורעות אשר חייבים להידרש במאמץ, מאחר והם לא הסוג שאדם נתקל בהם (ללא מאמץ).

    כשם שאדם נתקל במלכודות ביחס לאני אשר חי בנו כתמונת מחשבה, כך קיימות מלכודות ביחס לאני אשר חי ברצון. בחיים הרגילים אין אנו מכירים אותו טוב יותר מאשר את האני שאנו מתארים בחשיבתנו. כזהו המקרה הנגלה על ידי העובדה שאנשים, למשל תיאודור זיהֵן (Theodor Ziehen), אליו התייחסתי לאחרונה, פשוט מתעלם מהרצון.[12] הם אינם מסוגלים לגלות את הרצון באדם המודרני, ויש לזה הצדקה מסוימת במשמעות שציינתי בהרצאות פומביות במקומות שונים. פרנץ ברנטאנו (Franz Brentano) שלל את הרצון בכללותו, והבחין בנפש בפעילות של עיצוב תמונות מנטאליות, יצירת שיפוטים, ורגשות המתנדנדים בין אהבה לשנאה.[13] כתוצאה מכך הוא לא דן ברצון, אפילו לא בעבודתו על פסיכולוגיה. ונכון לומר שכאשר אדם מתבונן בבן-האדם כפי שהוא בהתגשמותו הנוכחית, הוא אינו מוצא את הרצון כשלעצמו. על פי ההשקפה המודרנית הרצון הוא מה שמביא לאדם סיפוק או אכזבה, הנאה או כאב וכן הלאה. במילים אחרות, כל אשר אדם מוצא במקום הרצון זה מצבי רוח ורגשות. הרצון עצמו נשאר חבוי.

    הבה נאמר שאתה מרים את ידך. אתה יכול להיות מודע לתמונה מנטאלית מסוימת או לרגשות בעשותך כך, אבל מה למעשה קורה בתוך הגוף שעה שהיד מורמת, לזה אתה לחלוטין לא מודע. אין מקום בו יכול האדם למצוא את הרצון באדם כיום. אבל מדוע? מאחר והרצון אינו בתוכו. האני אשר חי ברצון אינו בתוך האדם של היום. מה שאפקטיבי בו הוא משהו אשר עובד דרכו מהתגשמותו הקודמת. מה שבא מהאני של התגשמותו הקודמת פועל בתוכו כעת, כרצון. כאשר אני אומר, אני בזמן עתיד (I will), אני חי במה שפועל דרכי מהתגשמותי הקודמת.

    זה בעל חשיבות עצומה להיעשות מודע לעובדות אלו, לא פחות בגלל שהן מסבירות מדוע זה כה קל להיות מולך שולל באזור זה. כאשר אדם אומר, אעשה את זה או זה, ומבצע פעולה, רצון זורם אל תוכו מהתגשמותו הקודמת, בעוד ששביעות-רצונו או אי-שביעות-רצונו בחיים תלויות בו כפי שהוא עכשיו, ובנסיבות התגשמותו הנוכחית. אתם תבינו עם אלו קשרים מסתוריים אנו מתמודדים. בחיים הרגילים הם מורגשים כאילו מעורבבים הם ביחד. אנשים מאמינים שהאני הוא מעין משהו מוצק החבוי בישותם הפנימית ושהם מבטאים משהו זה בזמנים שונים בצורות שונות כ: "אני חושב", "אני הייתי (I was)", "אני בזמן הווה (I am)", "אני בזמן עתיד (I will)". אבל הדברים אינם כאלו. כאשר אני אומר, "אני בזמן הווה (I am)" אני מסתמך על כוח אשר יש לי בתוכי, בדרך בה יש לצמח של השנה הנוכחית את הזרע בתוכו אשר יתפתח רק בשנה הבאה. כך כאשר אני אומר "אני בזמן הווה (I am)", אני בתוך כוח אשר ייעשה לבן-אדם בהתגשמות עתידית. כאשר אני אומר: "אני בזמן עתיד (I will)", אני פועל מתוך כוח אשר היה בתוכי בחיים הקודמים עלי אדמה.[14]

    כאשר זה נתפס, אדם מבין שרק ככל אשר חיי רגשותינו נוגעים בדבר, אנו – כפי שהפילוסופים מבטאים זאת modus praesens in – בהווה הממשי. כוח הנפש היחידי אשר ממשי במלואו בחיינו הנוכחים הוא זה של הרגש. ישותנו שזורה בזמן באופן משולש. קיים בנו משהו אשר עובר דרכנו מההתגשמות הקודמת, מה שאנו מרגישים כעת, ומשהו אשר השפעתו נישאת הלאה אל ההתגשמות הבאה. כשם שהצמח של השנה הנוכחית גדל מהזרע המיובש של השנה הקודמת, כך גם כוח רצוננו, אשר בהדרגתיות זורם אל תוך העולם, נובע מהאני אשר היה הזרע המיובש בהתגשמות הקודמת, שעה שהזרע עבור ההתגשמות שתבוא – הוא מה שאנו כעת חושבים עליו כ-אני. זו הסיבה מדוע יכולתי לכתוב במאמר אשר הופיע באפריל 1916 שהוצא בברן בכתב-העת העולם
     ( :(The Realm"דרכנו דרך עולם הרוח יכולה להיחצות כאשר מגלים אנו מה חשיבה ורצון מקיפים," מאחר שלא חשיבה ולא רצון חיים בנו כמשהו השייך באופן בלעדי לחיינו הנוכחים.[15] שכן, מצביעים הם דרך קשריהם הרוחיים מהחיים הקודמים על האדמה אל עבר אלו של העתיד. רגשות מצד שני, אנו חווים כעת ישירות במציאותם הרוחית, וזו הסיבה מדוע רגשות אינם יכולים להיות מפותחים באמצעות יוזמה פנימית. אנו יכולים רק להנחות אותם, בעוד שחשיבה ורצון יכולים לעבור טרנספורמציה באמצעות התרכזות ומדיטאציה.

    אנשים רבים ישאלו: כיצד משיג אני יחסי קרבה עם הישות שאנו מדברים עליה כ-הכריסטוס? אין יכולים לתת נוסחא פשוטה כתשובה. כל מדע הרוח עוסק בסוגיות אשר, בטבען המוחלט, מובילות אל העולם בו חי כריסטוס. כפי שכולכם יודעים, רק פעם אחת, בזמן המיסטריה של גולגולתא התהלך כריסטוס על פני האדמה כישות פיסית. רק אז היה זה אפשרי להכירו כשם שניתן להכיר אדם פיסי בסביבה פיסית. אם כיום רוצים להתקרב לכריסטוס חייב האדם לחפשו בצורה בה חי הוא כעת בתוך הספירה הארצית. הוא חייב להיות מבוקש בקשרים העדינים והאינטימיים יותר של החיים, כמו אלו אודותיהם דיברנו היום. חינוך עצמי לחיפוש קשרים עדינים בין התרחשויות רחוקות מאפשר לאדם לרומם עצמו אל תחום ההכרה הזה אשר בו הכריסטוס יכול להיחוות באמת. מה שאמרתי כרגע יכול כמובן להיתפס במובן החומרי הגס. מישהו יכול לומר שאני רומז שאדם אינו יכול להבין את הכריסטוס עם החשיבה הרגילה שאדם מחיל על האובייקטים הפיסיים. אנשים המדברים כך באמת מבטאים את הדעה שדברים מאופיינים רק אם הם יכולים להיות מתוארים בתודעת (mind) האדם בדרך בה הוא מתאר אובייקטים של הטבע. זוהי גישתו של המטריאליסט. לא קיימת האפשרות להצית בתוכו מודעות של הרוחני.

    הבה נדמה לרגע ישות המורכבת כך שניתן להבחין בה רק בחלומות. אין חוש פיסי שיכול לקלוט אותה, והיא אינה יכולה להיתפס על ידי החשיבה הרגילה. אדם אשר רצה להשיג ידע אודות ישות כזאת היה חייב לפתח את אומנות החלימה, אחרת הישות לא הייתה קיימת עבורו. האשם לא היה בישות אם לא היה יכול לקלוט אותה אלא בו, הודות לחוסר יכולתו לעשות כך. אנשים מציבים דרישות שרירותיות באשר לתכונות עימן משהו צריך להיתפס, ואם הן חסרות, זה נפתר כלא אמיתי. זה חייב להיות מובן שבכדי להיות מסוגל להיות מודע ולהבחין בדברים אשר אינם בעלי אותו הטבע כמו האובייקטים החיצוניים, חשיבה שונה חייבת להיות מפותחת. למעשה, גישה פנימית שונה לגמרי. הדבר החשוב הוא להכיר בכך שאנו חייבים להתאים עצמנו בכדי להתקרב לישויות כאלו. ולא ההיפך.

    אדם יכול לייחל שתוכלנה להימצא המילים אשר תאפשרנה לאנשים להתגבר על השקפתם המטריאליסטית ושתגלנה את ההיבט העדין יותר של החיים.

    אפילו האנשים בעלי הערך הרב לא מוצאים זאת כקל להיכנס לסוג הדברים שהסברתי היום. עניינים כאלו נמצאים ראויים ללעג ומעורכים כתוצר של פנטסיה. לאלו יכולים אנו לענות, טוב מאוד, התייחסו אל זה כאל פנטסיה, אבל הנקודה היא שהישויות והדברים אשר אודותיהם מדברים אנו מורכבים כך, שאם אין לכם את הכוח של הפנטסיה, לא תוכלו להיעשות מודעים להם. הם מגלים את מציאותם האמיתית רק לאלו המחזיקים בפנטסיה. כפי שאמרתי, אדם מייחל שתוכלנה להימצא המילים שתבהרנה עד כמה זה נחוץ, במיוחד בזמננו, לארח מחשבות עדינות כאלו בתודעת (mind) האדם. תפיסות אלו יכולות להיות עדינות, אבל הן עושות את הנפש לחזקה, כה חזקה עד שהיא נעשית מסוגלת להבין את המהות האמיתית של הדברים. הנפש מגלה שהיא יכולה לחדור הרבה יותר עמוק אל תוך הקשרים האמיתיים של הדברים מאשר אפשרי עם חשיבה אשר חונכה רק על תמונות מנטאליות הנגזרות מההשקפה של מדע-הטבע המטריאליסטי של היום.

    כיום מוצאים שאפילו בעלי התודעות (minds) הבולטים שכחו כיצד להוליד את העדינות הנחוצה. בהרצאה האחרונה הבהרתי שאני רוכש את ההערכה הגבוהה ביותר לפרנץ ברנטאנו, לא פחות מאחר והוא אכן, דרך למידתו את אריסטו, פיתח עדינות חשיבה עד לנקודה.[16] כפי שאמרתי הוא לא היה יכול לקבל את מדע הרוח. היה זה הודות לדברים רבים, אבל בעיקר היה זה בגלל שעדיין חָסְרָה לו הניידות הנחוצה של החשיבה לחדור אל ההיבטים הרוחניים של הדברים. אדם חייב לפחות להיאבק להשיג זאת. כאשר אנשים קוראים את ספרי "גוף נפש רוח"[17] או את חלקו השני של "מדע הנסתר בקוויו העיקריים",[18] יכולים הם תכופות לגלות מהמופיע (שם) מדוע בדיוק חשיבתם נכשלת. אותו הדבר ניתן לומר ביחס לברנטאנו. אני אכן מצאתי זאת בלתי נתפס שהוגה רגיש וחריף כמו ברנטאנו לא היה מסוגל למצוא את הדרך, ולא הצלחתי למצוא מקרה מדויק אשר יגלה היכן בדיוק שָכָן הקושי. קיימים אחרים, כמובן, אבל הרשו לי לתת לכם דוגמא.

    ברנטאנו אומר: כל מה שהנפש מורכבת ממנו, ככל שהסובסטנציה בה היא חיה נוגעת בדבר, חייב להיות מסוגל להפוך לאינדיבידואלי. מאחר ומסוגלים לחלק יצורים נמוכים כלשהם, וכל חלק ימשיך לחיות עם אותן התכונות שהיו ביצור לפני שחולק. דעו שזה אכן אפשרי בתולעים נמוכות מסוימות. הן אינן מושפעות אם חולקו, וממשיכות לחיות כשתי תולעים נפרדות. מזה מסיק ברנטאנו שנפש עצמאית חייבת להיות נוכחת בכל חלק נפרד. במילים אחרות, אם תולעת חולקה לשניים וכל חלק ממשיך לחיות, חייבת להיות נפש בכל אחד מהחלקים. הוא ממשיך ומסיק מזה שהנפש והגוף חייבים להיות אחדות אחת. הוא ערך השוואה אשר שכנעה אותו שהשקפתו נכונה. הוא השווה את המקרה של התולעת עם משולש באומרו שהמשולש מחולק לשני חלקים אם מצויר קו בתוכו. כך השווה הוא שני רעיונות: זה של חלוקת התולעת לשניים וזה של חלוקת המשולש לשניים, והרשה לאחד להסביר את השני. הוא החשיב את שני הרעיונות כבעלי אותה פשטות וכמסוגלים להסביר אחד את השני. אבל האם זו השוואה תקפה? עבור ברנטאנו הייתה זו סוגיה חשובה. אבל האם זה עומד בפני בדיקה קפדנית? אין זה עומד. הבה נאמר שיש לכם כאן משולש. אם מעבירים אתם קו בתוכו בדרך מסוימת, הוא אכן יחולק לשני משולשים. כל חצי הוא משולש כשם שהתולעת שעה שחולקה הפכה לשתי תולעים. אך אם אתם מחלקים את המשולשים בדרך שונה, חלק אחד הופך לא למשולש אלא למרובע. במילים אחרות, רק בכפוף לתנאים מסוימים אכן מקבלים אתם שני משולשים.

    אדם פיקח ונבון עורך השוואה, אבל היא אינה תקפה. חשיבתו אינה ניידת באופן מספֵּק, אינה חיה באופן מספיק בכדי למצוא אחת תקפה. הוא נכשל, עם תוצאות חמורות הנובעות מכך. אם הוא לא היה מולך שולל לידי חשיבה שחלוקת תולעת לשניים יכולה להיות מושוות לחלוקת משולש לשניים, הוא היה נשאר בכיוון הנכון. חלוקת תולעת לשני חלקים אין לה דבר משותף כלשהו עם שתי נפשות. אותה הקבוצה (הנפש) בת תוקף בשני החלקים. אדם יכול להשוות זאת עם מישהו המביט בדמותו במראה. אם המראה נשברת לשניים, יש לו שתי דמויות. עדיין הוא עצמו נשאר שלם. לא האדם אלא המראה הפכה למחולקת. באופן דומה נפש התולעת אינה יכולה להיות מחולקת. דבר זה מתקבל כפי שעושה האדם הרואה שתי דמויות של עצמו במראות. כך אותה הנפש נוכחת בשני החלקים של התולעת. זהו הרעיון הנכון התואם את המציאות. לרעיון זה ברנטאנו לא היה יכול להגיע. חשיבתו לא הייתה ניידת מספיק והולכה שולל על ידי השוואה מוטעית. אם היה עורך את ההשוואה באופן נכון, הוא היה שם לב, שעה שחילק את המשולש, שפעולת החילוק בלבד אינה מבטיחה שהתוצאה תהיה שני משולשים. בכדי לקבל תוצאה זו משהו אחר חייב להתווסף, דהיינו, המושג משולש, אשר חייב להתאים לשני החלקים לאחר החלוקה. ללא המושג התוצאה עשויה לחייב שני מושגים שונים, כלומר, זה של הריבוע וכמו כן זה של המשולש. ההשוואה היתה יכולה להיות תקפה אם היה עולה על דעתו שהוא היה חייב להשתמש באותו המושג עבור שני החלקים, והיה זה המושג הזה אשר היה מבטיח שהחלוקה הייתה מתממשת כשני משולשים. זה לא עלה בדעתו, וכיוצא מכך הוא לא זיהה שאותה נפש תולעת הייתה בת תוקף בשני חלקי התולעת, בת תוקף במשמעות של התבוננות בחלקים מבחוץ, כמו שמישהו בודק בשתי מראות.

    הנחיצות בעדינות חשיבתית גדולה יותר, ניכרת בכל תחומי החיים. אנו לא נתקדם אלא אם החשיבה תעשה חיה וניידת יותר, כך שהיא תחדל לדבוק בחשיבה חיצונית גסה. מעולם לא היו מכשולים רבים יותר להפיכת החשיבה לחיה יותר. מסיבה מהותית זו נחוץ על אחת כמה וכמה לקדם מדע של רוח האדם. רק על ידי עבודה עם רעיונות עדינים תעשה החשיבה אקטיבית וניידת. מעצם טבעם המוחלט, לרעיונות של מדע הרוח יש את הכוח לחזק את האני האנושי. מה שמשתוקקים אליו כיום ניתן לסיפוק באמצעים אחרים. אבל רק מדע הרוח יכול להעניק לישות האדם כוח פנימי אמיתי על ידי עוֹרֵרוּת בו רעיונות צלולים אשר אינם זמינים כה בקלות, רעיונות אשר, רק מאחר ואינם מתארים את היבטי החיים החיצוניים, הופכים אותנו לחזקים בפנימיותינו, שמשמעו יכולת להכיר את המציאות, את מהות הדברים.

    נמשיך בפעם הבאה להתבונן בסוגיות חשובות מנקודת מבט רחבה יותר.

     

     


  2. [1] ראלף וואלדו טריין. 1958-1866, בהרמוניה עם הנצחי, 1897.

    [2] ארנס מאך, 1916-1838, פיזיקאי ואפיסטמולוג (מדען העוסק בחקר הדעת וההכרה האנושית [המתרגם]), שייך לאסכולת הפוזיטיביות האמפירית, נספח לניתוח ההרגשה, וינה 1886.

    [3] יוהאן פרכר פון שטיינוונד, (בפועל יוהאן קליינפרכר), 1902-1828. צועני. מפגש והתבוננות, 1985, באוסף עבודותיו, וינה 1903, כרך שלישי, עמוד 365ff.

    [4] רודולף שטיינר, חידת האדם, GA20. יצא בעברית בהוצאת בדולח.

    [5] ז'אן ז'ק רוסו, 1778-1712, פילוסוף צרפתי. כותרת העבודה זוכת פרס האקדמיה של פריס היא: דיונים על אומניות ומדעים, 1750.

    [6] השקפה פילוסופית המזהה את אלוהים עם הטבע, ראיית העולם כהשתקפות של האלוהות – המתרגם.

    [7] אמונה באל – המתרגם.

    [8] ראה הרצאה שלישית. (לא תורגם עדיין).

    [9] אדוארד ברנשטיין, 1932-1850, זיכרונות של סוציאליסט חלק 1: משנות גלותי, ברלין 1918, הוצא לאור בגרמנית.

    [10] קרל מרקס, 1883-1818, סוציאליסט גרמני, יסד את המטריאליזם הדיאלקטי עם פרידריך אנגלס, 1895-1820.

    [11] בתרגום האנגלי מופיעה המילה myself, כך שיהיה מי שיפרשה כידידות בין סטפניאק לשטיינר. לדעת המתרגם הכוונה לידידות שנרקמה בין סטפניאק לברנשטיין.

    [12] תיאודור זייהן, 1950-1863, פילוסוף ופסיכולוג.

    [13] פרנץ ברנטאנו, 1917-1838, פרופסור בוינה 1974-1880.  פסיכולוגיה בפרספקטיבה אמפירית, 1874.

    [14] מעניין שבשפה האנגלית משמשת המילה will גם לתיאור רצון וגם כפועל עזר לציון העתיד – המתרגם.

    [15] במהדורת אפריל 1916, הכרך הראשון של העולם, כתב-עת שנוסד ע"י אלכסנדר פרייהר פון ברנוס (לינדאו 1880), מופק רבעונית במינכן והיידלברג. כרך ראשון, מהדורה ראשונה (אפריל 1916) עמודים 123-106. וכרך 1, מהדורה שלישית (אוקטובר 1916) עמודים 432-430 . 123-106.     

    [16] בעמודים הקודמים דובר על האני שחי בנו כזרע לעתיד ואשר לא חיזקנו אותו בצורה המתוארת כאן כעל נקודה – המתרגם.

    [17] רודולף שטיינר, גוף נפש רוח: הקדמה לידע על-חושי של העולם ויעוד האדם. יצא בעברית בהוצאת מיכאל.

    [18] רודולף שטיינר, מדע הנסתר בקוויו העיקריים. יצא בעברית בהוצאת תלתן.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *