החברה האנתרופוסופית כישות מתפתחת המסמנת את מטרותינו

החברה האנתרופוסופית כישות מתפתחת המסמנת את מטרותינו

 

פול מקאי Paul Mackay

מאמר שפורסם ב'חדשות מהגיתהאנום' פברואר 1998 כרך 19 מספר 1

תרגם מאנגלית: רוני בן-שלמה

paul-a

פול מקאי נולד בשנת 1946 בהונג קונג, למד כלכלה ברוטרדם ומנהל עסקים בפונטנבלו. במהלך לימודיו ברוטרדם הוא פגש את ברנרד ליווכוד, אנתרופוסוף, שפיתח תורה בנושא של התפתחות ארגונית והציג תמונה אודות הטבע המשולש של האורגניזם החברתי. לאחר מספר שנים של עבודה בתחום המימון הבינלאומי, פול מקאי פגש את האנתרופוסופיה ולמד אותה באנגליה ובגרמניה (1974-1977). בשנים 1977 – 2012 הוא היה פעיל בתחום הבנקאות האנתרופוסופית, כאחד המייסדים והמנהל האדמיניסטרטיבי של הבנק טריודוס שבהולנד, כמנהל בפועל ויושב ראש של ועד המנהל המפקח על הבנק GLS בגרמניה. בנקים אלה מוכרים היטב על הגשמת המושג של בנקאות חברתית בתחום הבנקאות. משנת 2012 הוא משמש כיושב הראש של הועד המנהל של חברת וולדה AG. מאז 1996 פול מקאי מכהן כחבר במועצת המנהלים של החברה האנתרופוסופית הכללית היושבת בגיתאנום בשוויץ. הוא גם מוביל את המחלקה למדעי החברה המתמקדת בנושאים הקשורים בטבע המשולש של האורגניזם החברתי, בבית הספר למדעי הרוח בגיתאנום.

פול מקאי חי בדורנאך, שוויץ, נשוי ואב לשלושה בנים בוגרים.

*****

בניסיון להבין את התפתחותה של החברה האנתרופוסופית במאה העשרים אנו מגיעים לכנס חג המולד משנת 1923/4 (Tha Christmas Foundation Meeting). ניתן לראות בכנס זה נקודת התחלה להתפתחות החברה האנתרופוסופית. מה היתה החיוניות של הכנס ההוא? מה היא ההשפעה שיש לכינוס ההוא על ימינו אנו, בסוף האלף השני לספירה?

כנס חג המולד משנת 1923/4 היה כנס ההקמה של החברה האנתרופוסופית הכללית. בזמן הכנס, ויותר מאוחר, הסביר לנו רודולף שטיינר במה שונה כנס חג המולד משנת 1923/4 מכנסים אחרים. שטיינר הצביע על כך שהדבר החשוב שצריך להיעשות בכנס, מן הראוי שיעשה בלבבותיהם של הנוכחים.[1] מאוחר יותר אמר שטיינר שהדבר החיוני שנעשה בכנס חג המולד של שנת 1923/4 הוא שנוצר זרם אזוטרי.[2] למרות זאת, בכנס עצמו אמר שטיינר שהחברה האנתרופוסופית פתוחה לכלל הציבור.[3] כך שממועד זה ואילך, התאפשרו היחסים בין האזוטרי לבין האקזוטרי בחברה האנתרופוסופית, בעוד שלפני הכנס שטיינר היה חייב להבחין בין החברה האנתרופוסופית לבין התנועה האנתרופוסופית בהיות הראשונה זרם המשתקף על פני האדמה.[4]

עכשיו החברה האנתרופוסופית והתנועה האנתרופוסופית עומדים ביחס זה לזה כישויות עצמאיות. ב- Nachrichtenblatt מה- 13.1.1924 כתב רודולף שטיינר שהכוונה בכנס חג המולד היתה לתת לחברה האנתרופוסופית צורה כפי שהתנועה האנתרופוסופית זקוקה לה לקידומה.[5] בסוף ההרצאה האחרונה של שטיינר בכנס הוא אפיין את החשיבות של כנס חג המולד, באומרו שהכנס ראוי להיות טקס התקדשות עבור תחילת נקודת המפנה העולמי.[6] מהי משמעותן של מילים אלו? אפשר לחוש שכנס חג המולד היה בעל ערך מיוחד בהתפתחות העולם ושחשיבותה של נקודת מפנה זו תתגלה בהדרגה.

המכתב שכתב שטיינר למרי שטיינר ב-25.12.1922, מביע משהו על תחילת נקודת המפנה העולמי. מכתב זה מתחיל: "הכוכבים פעם שוחחו עם האדם. זה גורל העולם שהם עכשיו חרישיים." במשפט השני נכתב: "אולם בחרישיות זו גדל ובשל מה שהאדם שח לכוכבים."[7] בכנס חג המולד של השנה אחרי, משהו מתחילת נקודת המפנה העולמי בא לידי ביטוי במעבר מהמשפט הראשון לאחרון. האדם לוקח אחריות על התפתחות העולם. בתקופה זו של חירות בהתפתחות העולם, מהלכי העניינים תלויים גם באדם. להיעשות מודע למעבר הזה בהתפתחות העולם ולפעול מתוכו אלו העניינים שהחברה האנתרופוסופית צריכה לקדם.

קידום זה קשור עמוקות ביחס של הפרט לאנתרופוסופיה. יחס הפרט לאנתרופוסופיה יכול להיעשות יחס כמוס, משום שהאנתרופוסופיה במהותה אינה השקפת עולם. שטיינר אומר על כך: "לא 'חכמת האדם' הוא הפירוש הנכון למילה אנתרופוסופיה, אלא 'תודעת הפרט למידת אנושיותו."[8]

במפגש אם האנתרופוסופיה הפרט חווה את הדרמה הפנימית.[9] הפרט יכול לחוות כיצד האנתרופוסופיה קשורה עמוקות בהתפתחותו. בשיחה שהיתה לשטיינר עם וולטר יהונס שטיין באפריל 1922 בהאג, אמר שטיינר: "האנתרופוסופיה היא ישות, היא האדם שנוצר מתוך חירות."[10]

בשנה הקשה של שנת 1923 שטיינר דיבר על האנתרופוסופיה באופן הבא: "ידידיי היקרים, עד שהאנתרופוסופיה לא תיתפס כישות חיה אשר נעה באופן בלתי נראה בינינו, ישות חיה שנרגיש כלפיה רגש אחריות כלשהו, קומץ האנתרופוסופים שלנו לא יתקדם כקומץ המהווה מופת לכלל. מן הראוי שהם יתקדמו כקומץ המהווה מופת." בהמשך אומר שטיינר: "תנועה אנתרופוסופית יכולה להתקיים כחברה אנתרופוסופית אשר הפכה למציאות. אולם זה מצריך גישה רצינית ואמיתית. זה מצריך שנרגיש בכל רגע בחיינו שאנו מחוברים לאנתרופוסופיה כלישות בלתי נראית."[11]

בחנוכת החברה האנתרופוסופית בהאג, הולנד ב-18.11.1923, לאחר ההרצאה האחרונה דיבר שטיינר שוב על חווית האנתרופוסופיה דרך הלב: "…רק אז נרגיש באמת שלא רק משמעותם של רעיונות חודרים לנפשינו, כאשר אנו נמצאים ביחד בסניפים השונים של החברה האנתרופוסופית או לבד בחדרנו, אלא אנו נחוש שנפשנו חדורה בישויות עולם חיות. אז האנתרופוסופיה תתגלה לנו יותר ויותר כמשהו חי, כמשהו אמיתי. נשים לב למשהו באנתרופוסופיה, משהו שדופק בדלתות ליבנו ואומר: הכניסני, שכן אני אתה עצמך, אני הישות האמיתית שלך."[12] סרגיי פרוקופייב מציע התעמקות נוספת ליחס זה לאנתרופוסופיה בספרו: סופיה השמיימית והישות אנתרופוסופיה.

כעת אפשר לשאול, מתוך הבנה אינטימית יותר של האנתרופוסופיה את השאלות הבאות: אלו יחסים עלינו ליצור עם העולם מתוך האנתרופוסופיה? – עם עולם-הרוח והעולם הארצי ביודענו שהעולם הארצי הוא ביטוי של עולם-הרוח, "שכן החיים עצמם הם אזוטריים לעילא ולעילא." אומר שטיינר וממשיך: "חיים אזוטריים כוללים את יכולתנו להתמודד עם החיים ומעמקיהם."[13] האזוטרי במובן זה הוא הניסיון לחיות במציאות.

מתוך הבנה אינטימית של האנתרופוסופיה נוכל לשאול, כיצד התפתח האימפולס של כנס חג המולד ההוא במהלך המאה העשרים? וכן מהי הרלוונטיות של אותו הכנס לימינו ולעת חלוף האלף השני? כמענה לשאלות יכולות לעזור שתי נקודות מבט:

נקודת המבט הראשונה היא המחזוריות של אירועים היסטוריים. כפי ששטיינר אמר לנו: "קשרים רוחיים שהושגו במשך מחזורים בני שלושים ושלוש שנים הינם חיוניים להבנת ריתמוס הזמן באבולוציה של ההיסטוריה." הוא ממשיך: "ידידיי היקרים, זה משום שכל הדברים באבולוציה של ההיסטוריה קמים לתחייה בשינוי צורה כמו מקבר, בהיותם קשורים לקדוש מכל גאולה: המסתורין מגולגולתא."[14] אנסה לקחת פה בחשבון את מחזור שלושים ושלוש השנים. איזו התפתחות ארעה בין השנים 1923-1956 ו-1956-1989? ומה קורה מאז 1989?

נקודת המבט השנייה היא שבני אדם החלו לשוחח עם הכוכבים, כפי ששטיינר ציין במכתביו למרי שטיינר. האם אנו יכולים להבחין בהתפתחות זו בחברה? הכוכבים הם ביטוי לישויות רוחיות. כיצד בני אדם מתחילים לשוחח עם ישויות הנפש – המלאכים, ומלאכי-עליון והארכאי?

אחרי מותו של שטיינר ודור אחרי כנס חג המולד משנת 1923/4 נמצא שזה לא היה אפשרי עבור אנשים שנכחו בכנס, להפוך למעשים את האימפולס של כנס זה. חילוקי דעות התגלעו ביחס לשאלה איך ליישם את האימפולס הזה. אין זה המקום פה לשפוט מה קרה. הבה ננסה להבין את הדרמה הפנימית שהתחוללה שם ואז לחבר את עצמנו ברמה אנושית נקייה עם מה שקרה. הבה ננסה זאת עם שני נוכחים עיקריים שהשתתפו בכנס ההוא.

זמן קצר לפני חג המולד של שנת 1942, פרסמה מרי שטיינר מאמר ב-Nachrichtenblatt של ה-20.12 את המילים הבאות: "כחברים בחברה האנתרופוסופית אנו ניצבים בפני קיום או אי קיום. משום הקטסטרופה של המלחמה שנחתה עלינו, סגר במדינות עוני וכו', נראה שזה סביר שנשרוד כישות קיבוצית. למרות זאת מעשי פליאה עדיין רוחשים. הם רוחשים כאשר סובסטנץ מוסרי היינו חזק מספיק להצדיק פליאה. מה עלינו לעשות על מנת לחלץ את הסובסטנץ המוסרי שלנו? אנו יכולים למחול! כל אחד מאיתנו יכול למחול לזה שהוא צריך למחול."

איטה וגמן קוראת את המאמר לעיל בעיון רב ומשוחחת עליו עם חברים שמסתייגים מפרשנותה של וגמן למאמר. לבסוף על דעת עצמה מחליטה וגמן לכתוב מכתב למרי שטיינר. הנה המכתב מה-15.2.1943: "מאמרך מפורש בדרכים שונות. אני לא מרשה לעצמי להסיק מסקנות. בשורות אלו אני מבקשת להביע שמלותייך הרשימוני עמוקות. הן מילים גדולות השייכות לעתיד."[15] ב-4.3.1943 נפטרה מרי שטיינר.

המגע הזה מן העבר הרחוק של שתי החלוצות האלה של האנתרופוסופיה מראה, ששתיהן כתבו מתוך פנימיותן. הן החלו לשוחח עם הכוכבים. ובעשותן זאת, הן בראו סובסטנץ מוסרי עבור הדורות הבאים, אשר מהווה בסיס להמשך עבודה מתוך ובתוך החברה האנתרופוסופית. עדיין לא התאפשר עבורן לשתף פעולה באופן ישיר, אבל הן שיתפו פעולה באופן עקיף.

33 שנים לאחר כנס חג המולד של שנת 1923/4 האימפולס קם לתחייה, אולם זה אינו פשוט לגמרי. האנס פיטר פון מאנן (Hans Peter van Manen) כותב: "זה ניכר שמאמצע שנות החמישים התגלו סימנים של התחדשות."[16]

אם נבחן את השנים אחרי שנת 1956, נגלה שתחומים שונים של האנתרופוסופיה החלו להתיישם על ידי הנציגים הגדולים של תנועת בתי-הספר, הרפואה, האמנות והחקלאות. זה היה זמן של יצירת איי תרבות. האיים האלה של תרבות יכלו להיווצר משום שאנשים החלו לעבוד ביחד. החלו לקום קהילות, אשר אפשרו 'יותר' מודעות לאנתרופוסופיה מאשר עבודתם של פרטים בלבד. באותו זמן אנו עדים לכך שהקבוצות השונות בתוך החברה האנתרופוסופית נפגשו שוב. דוגמא אחת היא יוזמתו של William Zeylmans van Emmichovens והיא לשלב את החברה האנתרופוסופית של הולנד, שהיתה עצמאית משנת 1935, עם החברה האנתרופוסופית הכללית. גם פה זה ברור שאנשים ביקשו להתחבר לזרמים אחרים.

המהלכים הללו עשו את השלב השני בהתפתחותה של החברה האנתרופוסופית לאפשרי: מכנה משותף נמצא בתוך החברה, והאנתרופוסופיה החלה להשפיע באמצעות ענפיה השונים. לפיכך, אנו יכולים לדבר על איזושהי קימה לתחייה של אימפולס כנס חג המולד של 1923/4 בצורה חדשה – הבאה לידי ביטוי בעובדה, שאנשים הקימו קהילות ששגשגו ואפשרו להם לשוחח עם מלאכים עליונים.

אם נבחן כעת את מה שקרה לחברה האנתרופוסופית 33 שנים לאחר 1956, זה ידהים אותנו שהשלב השלישי בהתפתחותה של החברה האנתרופוסופית החל בשנת 1989, שנה של תמורות גדולות בעולם הפוליטי. זו שנה שהרבה דברים קרו בחיים הציבוריים במיוחד. דברים השתנו באורח יסודי. נעשה קשה יותר להתעלם מדברים. זה נעשה גלוי שאתה לא יכול עוד להניח אויב חיצוני, אם אי פעם זה היה המקרה. לאחר רגע של שמחה, תקופה של אי וודאות החלה. אי וודאות זו ניכרת גם בעבודה האנתרופוסופית המעשית ובחברה. שאלות רבות מועלות באשר להמשך התפתחות של תנועת הבת והחברה. השלב השלישי הזה בהתפתחות החברה האנתרופוסופית ניתן להשוואה עם המערכה השלישית בדרמה הפנימית של האנתרופוסוף שכוללת פיצול ברוחו, בקע בין חייו החיצוניים לבין רעיונותיו. זה פיצול כואב. אבל זו משימתנו להפוך כאב זה לעוצמת חיים. זה אפשרי רק כאשר אנו חווים את גורל התקופה בה אנו חיים באופן כזה שהוא נעשה גורלה של נפשנו. רק דרך מעורבותנו בייעודה האמיתי של תקופתנו, אנו נחוש עצמנו אנושיים במובן המלא של המילה.[17]

החוויות הקשורות עם המערכה השלישית של הדרמה הפנימית של הפרט ששטיינר תיאר, יכולה כעת להיות יותר ויותר מציאות עבור אלה המעורבים בחברה. השאלה הנשאלת היא כיצד אנו יכולים מבחינה אנתרופוסופית להיות ערניים לרוח הזמן בו אנו חיים? זה אפשרי רק אם נאחד את עצמנו עם השאלות והצרכים של התקופה. יצירת חיבור לאירועים בני זמננו יכולה להתממש רק על בסיס התנאי שנוסח על ידי שטיינר במשפט הראשון של ספרו: כיצד קונים דעת העולמות העליונים: "בכל אדם רדומים כשרים אשר באמצעותם הוא יכול לקנות דעת בעולמות העליונים." רק הגישה הבסיסית הזאת, שאתה מודע לכך שבכל אדם ישנם כשרים רדומים המאפשרים להם להשיג הבנה עמוקה של חידות העולם ואירועיו, מאפשרת לנו להתחבר לגורל זמננו. בנוסף, עלינו לקרוא את אירועי התקופה באופן כזה שנגלה בהם את מה שהחברה וחברת הבת צריכות לעשות על מנת לפתח את עצמן.

בכל הקשור לישויות רוחיות, אנו יכולים לומר לתקופה בה אנו חיים, אשר בה משהו חדש בוקע מבעד לקרום העוטף את אירועי העולם, שישויות האישיות, הארכאי, מתחילים להשפיע על התפתחות האדם. כפי ששטיינר מתאר זאת: "מה שבוקע מבעד לקרום של האירועים הוא ביטוי לעיקרון יצירתי חדש המונחה על ידי ישויות האישיות. זו הסיבה מדוע מה שמאפיין את זמננו (שהחל במאה ה-15) הוא חותם האימפולסים של האישיות. האישיות, אם יורשה לי להשתמש בביטוי טריוויאלי, רוצה לעמוד על שתי רגליה, והיא תרצה יותר ויותר לקראת האלף השלישי."[18] בתהליך זה טמונה סכנה של עיסוק יתר על המידה בעצמך. אנו יכולים לגבור על סכנה זו אם נעניין את עצמנו בנעשה בעולם.[19] ביחס לזה אמר רודולף שטיינר:

"מה שאנו צריכים היום הוא, למצוא את דרכינו ישירות לחיים, לראות מה טמון בתוך האדם ומה יכול להיות טמון. אנו צריכים להבהיר לעולם את השוני הזה בין התנועה האנתרופוסופית לבין שאר התנועות: את תפישתה החובקת כל, את גישתה הנטולה דעות קדומות, את שחרורה מדוגמות: שהיא רק רוצה להיות שיטת בדיקה של האנושי באמת ושל תופעות העולם בכלל."[20]

יעודנו היום הוא לחשוף את האנתרופוסופי במה שהוא אנושי באמת ובאירועי העולם בכלל. האנתרופוסופיה אינה עוד השקפת עולם שצריך להפיצה, אלא משהו רוחי באמת, שמצוי פוטנציאלית בעולם הנראה ואירועיו, שרוצה להישמע, להיקרא ולהיתפס בהם. צריך לראותה – כפי שהאדם האינדיבידואלי רואה את האני שלו בתוך הטוטליות של גורלו.[21]

שינוי הכיוון, דהיינו שהאנתרופוסופיה צריכה גם להתגלות בעולם, מתרחש לא מבלי סכנה פוטנציאלית. סכנה אחת היא הקונפורמיות שלך עם העולם. זו שונה לגמרי מקריאתו של שטיינר "לנסות לצמוח ביחד עם העולם."[22] הצמיחה ביחד עם העולם יכולה להיעשות בדרך הנכונה אם היחסים הפנימיים שלנו לישות רוח הזמן מתהווים, כלומר – למיכאל. היחסים הפנימיים האלה הם מיוחדים. שטיינר אומר על כך: "(מיכאל) לא מגלה לנו כלום, אלא אם כן אנו עצמנו נותנים לו משהו מפרי עמלנו הרוחי באדמה. מיכאל הוא רוח שותקת, שותקת וסגורה… מה שאנו חווים ממיכאל זה לא מילים, אלא את עוצמת התבוננותו. זאת משום שמיכאל מעוניין במה שבני אדם עושים מהרוחי. הוא חי עם תוצאות מעשי בני האדם… מיכאל יהיה הגיבור הרוחי של החירות."[23]

דרך היחס הפנימי הזה למיכאל אנו מקווים, שהאנתרופוסופיה תדבר לבני אדם כל פעם בלבוש חגיגי חדש, כמו אירוע חג השבועות הנוצרי (Whitsun), שחי בתוך אירועים בני זמננו, ושההדרכה לעמלנו תבוא מתוך האיחוד הזה בין בני אדם לבין העולם.

לפיכך, התפתחותה של החברה מאז אותו כנס ההקמה בשנת 1923/4, יכולה להבחן בשלושה שלבים של 33 שנים כל שלב. נוצרו קשרים עם הישויות של ההיררכיה השלישית – המלאכים, מלאכים עליונים והארכאי. כאשר שלב חדש מתחיל, השלב האחרון לא הולך לאיבוד, שכן דבר חדש נוסף.

השלב הראשון לאחר כנס חג המולד בשנת 1923/4 ניתן לאפיון כשלב של אינדיבידואליזם. החלוצים של האנתרופוסופיה לא היו יכולים לתפוס את האימפולס של כנס חג המולד באופן ישיר ויחדיו, הם הפרו והעמיקו אותו מבפנים. באופן זה הם יצרו סובסטנץ מוסרי שהיווה בסיס להמשך ההתפתחות. הם יכלו מתוך הפנימיות שלהם, כלומר, מתוך הקשר עם ישות המלאך שלהם, להכיר את ישות המלאך והזרם הקרמתי של האדם האחר.

לפיכך, בשלב השני, זה נעשה אפשרי לאנשים לעבוד מחוץ לקהילות. האנתרופוסופיה בעולם בדרך חדשה. חברת הבת החלה להתפתח, הקבוצות השונות והחברות האנתרופוסופיות הלאומיות והחברות בחברה האנתרופוסופית הכללית חברו יחדיו. לזה ניתן לקרוא שלב בניין הקהילות.

השלב השלישי, שהחל בשנת 1989, מזמין מטרות חדשות שעד אז לא היו ברורות ודחופות. באופן חיוני המטרה היא שהחברה האנתרופוסופית תראה את עצמה "צופה זר", ודרך הקשר שלה לישות הזמן, כלומר, מיכאל, החברה יכולה אז להבין מה הן המטרות הנובעות מאירועים בני זמננו. השלב הזה של התפתחות החברה האנתרופוסופית יכול להיקרא השלב של בניין החברה.

המטרות של החברה האנתרופוסופית

לאור האמור לעיל, ביכולתנו לחזור עכשיו לשאלת המטרות של החברה האנתרופוסופית בימים אלה. הן קשורות לתמונה הכללית שיש לנו על החברה. תמונה זו היא רב-גונית. אני אנסה לאפיין חמישה אספקטים הקשורים בחברה והמטרות הקשורות להם.

האספקט הראשון הוא שהחברה פתוחה לציבור. החברה נתפסת כגוף שמחובר באופן אמיתי לאירועים ציבוריים. החברה האנתרופוסופית היא מעין נציג של החברה בכלל. משמעותו שהשאלות שמעלה החברה בכלל, מעניינות את החברה האנתרופוסופית שמעמיקה אותן ודנה בהן. אנו צריכים לעשות זאת באופן כזה שהצרכים והשאלות האלה ילובנו באופן מהותי. כך, גורל תקופתנו יעשה גורל החברה. באופן זה תהיה המטרה של החברה לבנות במה שבה יעובדו שאלות אלו באורח חופשי. לפיכך, המטרה היא לפתח תרבות של חופש – חופש במשמעות של הפילוסופיה של החירות.[24] זאת תהיה המטרה הראשונה במטרות החברה, ליצור תרבות של חופש – ובעשותה זאת היא תיכנס לדיאלוג עם החברה בכלל.

האספקט השני הוא שהחברה היא הנושאת את בית הספר הרוחי הגבוה. בית הספר הרוחי הגבוה נתפס על ידי שטיינר כנפש החברה. חברים בחברה האנתרופוסופית, שחשים עצמם נציגים אמיתיים של האנתרופוסופיה, יכולים להצטרף אליו.[25] בית הספר הרוחי הגבוה הוא בית הספר של ישות הזמן, הישות מיכאל. החברה יכולה להיהפך לבית ספר מכין לבית הספר של המתקדשים.[26] זה אומר שאנו יכולים לעבוד על שאלות המדיטציה, הריכוז וההגות בחברה. אבל זה גם אומר, שהחברים של בית הספר הרוחי הגבוה לוקחים אחריות לעניינים השוטפים בתוך החברה האנתרופוסופית. האדמיניסטרציה יכולה להתנהל רק על בסיס של אמון. כפי ששטיינר מצביע: "זו אינה סתירה, האנתרופוסופיה עצמה יכולה להיות מקובלת, לא על בסיס של סמכות או אמון, אבל על בסיס של התבוננות אמיתית. למרות זאת האדמיניסטרציה של מטרות האנתרופוסופיה יכולה להיות מבוססת על אמון והגינות."[27] כך, לחברה, שנושאת את בית הספר הרוחי הגבוה, יש מטרה לפתח תרבות של אמון, וזאת מתוך הדרך שבה אנו עושים דברים ביחד.

האספקט השלישי הוא שהחברה צריכה להיות קבוצה של אנשים "שרוצה להפרות את חייו הפנימיים של הפרט באופן אינדיבידואלי ובחברה בדרך שמבוססת על ידע של העולם הרוחי."[28] הפריה זו של הרוח יכולה להיעשות בדרכים שונות. למשל, אנו מוצאים אותה דרך לימוד האנתרופוסופיה, בהתעוררות דרך הנפש והרוח של האדם האחר והתעוררות דרך צורך קרמתי, אבל גם דרך חופש קרמתי. זה יכול לקרות באורח חיי הסניפים, בפגישות של מוסדות האנתרופוסופיה השונים וקבוצות עבודה שונות. תמיד הכרחי הוא עצם המפגש. זה יכול להיות מפגש עם האנתרופוסופיה כישות אמיתית, עם הרוח והנפש של אדם אחר, עם העצמי שלך כישות מתפתחת או עם הישויות הרוחיות של האחרים. לכן האתגר שעולה מאספקט זה לחברה, הוא ליצור תרבות של מפגש. אם תרבות כזו קיימת, אז רגעי חסד יכולים להיכנס למפגשינו.

האספקט הרביעי של החברה הוא שהחברה היא מעין 'אם' לתנועות הבת. זה עושה את החברה כמשאב לאנשים העובדים ביחד בתחומיה השונים של האנתרופוסופיה, אבל גם לפרט. כשהפרט פוגש את האנתרופוסופיה גורלו משתנה. בקרמה של כל אנתרופוסוף כתוב: "הפוך לאדם יוזם".[29] יוזמה יכולה בקלות להיות לא מובנת כצורך להיות פעיל בדרך חיצונית. שטיינר מוחה נגד פרשנות כזו כאשר הוא מציין, שהפרט צריך להסב את תשומת ליבו לדרך שבה ההכרח עולה בנפשו, ההכרח למצוא יוזמה רוחית בחיים, ההכרח להיות מסוגל להתחיל משהו, לשפוט משהו, להחליט משהו מתוך הפנימיות של ישותו של הפרט. סוג זה של יוזמה רוחית שיש לה אלמנט רפלקטיבי יכולה להתפתח שוב ושוב מחדש מתוך האנתרופוסופיה כמציאות חיה. יהיו אז לפרט יחסים בריאים לדברים שהוא עושה בעולם. הפרט יעשה את מעשיו יותר ויותר באהבה, במובן של הפילוסופיה של החירות. האתגר פה הוא ליצור תרבות משרתת. שרות נובע פה לא מתוך כפיפות למשהו או למישהו, הוא מבוסס על קשר פנימי לצורכי הזמן.

האספקט החמישי קשור לעובדה שאנו חיים בעידן הפוסט אטלנטי החמישי. זהו עידן של השלמה עם הרוע.[30] בעידן זה לחברה יש אתגר יעודי. החלק האחרון של המדיטציה של 'אבן היסוד' מסתיימת במילים אלה: "מי יתן שהמעשה הטוב יעשה מהאיחוד של מה שאנו נמצא בליבנו ושל מה שראשנו מנחה." ה-אנו במדיטציה זו, הם האנשים עם הרצון לעשות מעשה טוב. בלוקס – 2/14 המון צבא מרומים אומרים: "כבוד במרומים לאלוהים ובארץ שלום בבני אדם רצונו." גם פסוק זה מדבר על אנשים שיש להם רצון טוב. רצון טוב זה יביא שלום. השכנת שלום כבר אינה מובנת מאליה. בין השנים 1842 ל- 1879 התעלמה האנושות מהתהום. התהום הוא למעשה שומר הסף. והאנושות אז לא יכלה לראות את שומר הסף. שטיינר מזהיר: "אבל אם האנושות רוצה לשגשג, עליה להביט כעת לאחור, ולהסב את תשומת הלב לשומר הסף. התעלמות משומר הסף, ולהמשיך לחיות אל תוך המאות הבאות, ללא-קשב לשומר הסף, יביא נזק חמור ביותר לאנושות."[31] נזק כזה אנו מוצאים היום מסביבנו בכל מקום. זמן מה אחרי מלחמת העולם הראשונה שטיינר אמר: "אנו לא נמצאים בסוף הקרב, אנו נמצאים בעיצומו, בזמן שבו אירועים כאוטים שלוקחים חלק בהתפתחות האנושית, אירועים, שכפי שאמרתי, בני אדם צריכים ללמוד." בנוסף: "למרות זאת, לסכסוכים ומלחמות, בעידן המסוכסך שלנו, יש ערך מוסף מיוחד. אנו שמים לב לזה בהביטנו לא רק על פני השטח, אלא בהביטנו לעומק אנו רואים שמה שקורה חיצונית שייך לפנימיות האדם." ובנוסף: "אבל זה סימן הזמן שאנשים לא רוצים לגבור על המאבק הפנימי, הם עדיין בורחים ממנו… ומשום שהם לא רוצים להתמודד עם המאבק הפנימי שבתוכם, הם משליכים אותו החוצה." ולבסוף: "זה מה שצריך לבוא: אנשים צריכים לקחת אל תוך עצמם את מה שהם עדיין מאמינים, שצריך להיאבק בו חיצונית. שדה קרב בתוך נפש אנוש – זה יהיה המזור להרס שבה על העולם. לא לפני ששדה הקרב הפנימי חדר לפנימיות האדם, יחדל להתקיים שדה הקרב החיצוני, שבא עלינו באופן איום וקטסטרופלי. הקונפליקט החיצוני הזה הוא לא אחר מאשר מה שאנשים משליכים מחוץ לעצמם, משום שהם לא רוצים להכניסם פנימה. כל דבר אחר הוא רק רושם חיצוני, זו המציאות."[32]

עכשיו האתגר של החברה: להגיע לתרבות של שלום, מתוך הבנה עמוקה של האדם ושל פנימיותו. בסיס לתרבות של שלום מתהווה, רק כאשר אתה מגלה את הרוע ושדה הקרב בתוך עצמך. אז, השפעה משכינה שלום תצא מהחברה, שלה אנו זקוקים לקראת סוף האלף השני, אם אנו רוצים להציל את האלמנט האנושי הטהור. חשוב שהשלום הזה יבוסס על ידע-עצמי עמוק ולא רק לשם השלום. באותו זמן אנו חדש מתהווה, אנו שלא מנותק מהעולם, אלא כזה שיכול לעשות בו טוב.

אלה הם חמשת האתגרים העומדים לפני החברה לקראת סוף האלף השני. הם נכללים באופן מהותי ביצירה של חמש תרבויות משלימות, אשר ביחד יוצרים תרבות של הלב. לפעול באופן חיצוני ומעורר זה לא המטרה של החברה, אלא יותר לעבוד בנפש וברוח של האדם, כלומר, במישור האנושי הטהור. מישור זה זקוק להפריה ותשומת לב חוזרות ונשנות. רק אז החברה תוכל להתקיים בעולם.[33]

  1. כנס חג המולד ליסוד של החברה האנתרופוסופית הכללית – הרצאה שניתנה ב- 24.12.1923
  2. 'Die Kunstitution der Allgememine Anthroposophischan Gesellschaft' – ניתן לפני ההרצאה של 12.8.1924
  3. ראה הערה 1, 28.12.1923
  4. ראה הערה 2
  5. ראה הערה 2, Nachrichtenblatt 13.1.1924
  6. ראה הערה 1, הרצאה מ-1.1.1924
  7. מדיטציות ואמרות התבוננות – יצא בעברית בהוצאת תלתן – Anthro. Publ. London 1961.
  8. להתעורר בקהילה – יצא בעברית בהוצאת חירות
  9. ראה הערה 8
  10. Walter Johannes Stein/Sreiner. Dokumentation eins wegweisenden Zusammenwirkens, Verlag em Goetheanum, 1985, pg 299.
  11. התנועה האנתרופוסופית – הוצאת רודולף שטיינר 1993 – יצא בעברית בהוצאת בדולח GA258
  12. ראו: Das Schicksalsjahr 1923' – סקירה של פגישת הייסוד של החברה האנתרופוסופית בהולנד.
  13. תקנון של בית הספר של מדע-הרוח. הרצאה 30.1.1924
  14. 'Et incarnates Est, The Time-Cycle in Historic Events, Mercury Press 1983.
  15. J. Emmanuel Zeylmans van Emmichoven:
  16. Hans Peter van Manen: Transparent Realities. Temple Lodge 1994
  17. ראה הערה 8
  18. הרצאה מ- 20.12.1918 Die Soziale Grundforderrung unserer Zeit
  19. מחשבות אנתרופוסופיות מנחות – הפרק הבנת התנסות הגורל של התודעה הרוחית – יצא בעברית בהוצאת חירות בשם: מיסטריית מיכאל
  20. ראה הערה 12
  21. דרך להכרה עצמית, סף עולם הרוח – יצא בעברית בהוצאת תלתן
  22. ראה הערה 12
  23. רוזנקרויצריזם והתקדשות מודרנית – יצא בעברית בהוצאת בדולח
  24. הפילוסופיה של החירות – יצא בעברית בהוצאת ניצת השחר.
  25. ראה הערה 2
  26. ראה הערה 20
  27. ראה הערה 13
  28. ראה הערה 2. Nachrichtenblatt 13.1.1924
  29. יחסי קרמה כרך 3   4.8.1924 – יצא בעברית בהוצאת מיקרוקוסמוס
  30. מסימפטום למציאות בהיסטוריה המודרנית. הרצאה: 25.10.1918
  31. רוזנקרויצריזם והתקדשות מודרנית – יצא בעברית בהוצאת בדולח – 12.1.1924
  32. Die Soziale Grundforderung unserer zeit/ הרצאה 20.10.1918
  33. ראה הערה 1. 24.12.1923

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *