ההשפעות האוקולטיות על גופי האדם – 04

ההשפעות האוקולטיות על גופי האדם

רודולף שטיינר

הרצאה 4 האג 23.3.1913 GA145

תרגום מאנגלית: יריב בלנרו

הגהה לשונית: נחמה בלנרו

חוויות הגוף האתרי

ככל שגופו האתרי[1] של התלמיד משתנה כתוצאה של התפתחותו הרוחית, כך מתפתחת בו תחושת הזמן. תחושת זמן זו ניתנת להבנה כחווייה לעובדות ואירועים עוקבים בזמן. בחייו הרגילים, תחושת הזמן אצל האדם אינה תמיד מובחנת. עכשיו, נתתי כבר רמז לאופן בו תחושת זמן זו מתעוררת, אפילו דרך השינוי הרציף של הגוף הפיסי, כך שדרך התפתחות רוחית, מפתח הסטודנט רגישות בנוגע לקיץ ולחורף. אולם דרך השינוי הרציף של הגוף האתרי, תפיסת אירועים חיצוניים נעשית הרבה יותר חיה ורגישה. והסטודנט, שבמשך הזמן התקדם ברצינות בפיתוח נפשו, יתפוש הבדלים מובחנים בין עונות השנה השונות ואפילו בין חלקים שונים בתוך העונות. בהדרגה הוא יתחיל להרגיש בפנימיותו הבדלים גדולים יותר בין קיץ לחורף, בין אביב, קיץ, וסתיו, והוא ירגיש גם בחלוקות קצרות יותר של העונות במהלך השנה. הזמן בהתקדמותו, נעשה באופן מסויים חי. בהדרגה, הוא שם לב שניתן להרגיש בחיים מובדלים במהלך הזמן. בדיוק כפי שאיברים בגוף הפיזי נעשים מובדלים, בדיוק כפי שהם נעשים יותר חיים מבפנים ויותר עצמאים האחד כלפי השני, כך ברמה מסויימת, נעשים חלקים שונים במצעד הזמן יותר ויותר מובדלים אחד מהשני. דבר זה קשור בעובדה שעם פיתוח גופו האתרי, חווה הסטודנט את החיים באתר החיצוני, המקיף אותנו מכל הכיוונים. אנו מוקפים לא רק באוויר, אלא גם באתר, ואתר זה חי חיים אמיתיים בזמן. האתר המקיף אותנו הוא באופן מסויים סוג של ישות חייה, וחייו משתנים במהלך הזמן, כמו שחייו של האדם שונים בגילאים שונים. הסטודנט לומד להרגיש את התקדמות החיים של האתר החיצוני ואז הוא רוכש עוד ועוד תחושות לגבי החיים של אתר-החיים החיצוני: כאשר האביב מגיע, כאשר הקיץ מתקרב, כאשר הקיץ מגיע לשיאו, כאשר הקיץ דועך, כאשר הסתיו מתקרב, וכאשר הוא לגמרי נוכח. הוא לומד להרגיש בהרמוניה עם מהלך חיצוני זה, ומבחין בשוני ברור בין חיי קיץ-אביב, קיץ-סתיו, וחייו האמיתיים של החורף.

הבדל זה נתפש באופן ברור יותר ויותר, כך שעם הזמן הוא יכול להגיד: באתר שלה, חיה האדמה חיים עצמאיים, ובאותה המידה בה חי האדם בזמן, הוא למעשה מושפע ולוקח חלק בשינוי חייו של האתר. בעיצומו של הקיץ מרגיש התלמיד באופן ברור, שהוא, ביחד עם גופו האתרי, 'נזרק' באופן מסויים חזרה לפנימיותו. הוא והעולם חיים אז חיים נפרדים, כשהעולם משפיע עליו אך מעט, בפנימיותו. תשומת הלב שלו, כאמור, מופנית אז לעצמו, ואז הוא מפתח בהדרגה רעיון, שהוא כוונת החוקר הרוחי: הקיץ הוא בעצם זמן השינה של העולם. אנו מגיעים כאן לנושא, לאשלייה (מאיה) החיצונית המקיפה את האנושות, המוערכת באופן די שגוי. בחיים החיצוניים, המושפעים ע"י המאיה, אנשים נוטים להשוות את עונת האביב לבוקר, את הקיץ לאמצע היום ואת הסתיו לערב. השוואה זו אינה מדוייקת. אם אנו באמת רוצים להשוות את המהלך החיצוני של העולם למשהו בתוכנו, עלינו להשוות את האביב, הקיץ והסתיו בסדר עוקב זה עם זמן השינה של העולם, ואת הסתיו, החורף, והאביב, בסדר עוקב זה עם תקופת העירות של העולם. וכאשר אנו מדברים על 'רוח העולם', עלינו לתפוש שבאותו חצי עולם בו שולט הקיץ, רוח העולם נמצאת באותו זמן, כמושג, באותם תנאים בו נמצאים אנו, בני האדם, במצב שינה. כמובן, שזה שונה כשמדובר בעולם: האדם נע באופן מלא בין עירות לשינה, אך זה אינו כך עם העולם, בו נעים העירות והשינה מחצי אחד של כדור הארץ לחציו השני. באופן בסיסי, רוחו של העולם אינה ישנה לעולם, אלא שכאשר פעילות העירות מסתיימת בחצי אחד של כדור הארץ, היא עוברת לחציו השני. אבל אל לנו לייחס לכך חשיבות יתרה כרגע. אנו נתייחס לחוויה שיש לאדם במשותף עם העולם. ולשם כך נתחשב כרגע רק בחצי אחד של כדור הארץ. עלינו לתפוש שבמהלך הקיץ, רוח העולם נפרדת באופן כלשהו מגופה הפיזי, שהוא בהקשר זה העולם עצמו, ושביחס לגופה הפיזי, חיה רוח העולם את אותם החיים בקיץ כפי שחי האדם בזמן השינה, ביחס לגופו הפיזי. בזמן השינה, הגופים הפיזי והאתרי שוכבים במיטה, הם חיים 'חיים צמחיים' בלבד.

עבור הראייה הרוחית, בזמן השינה גוף האדם נובט וגדל כצמח עדין, וניתן להשוות זאת לחיים צמחיים מלבלבים, כאשר הכוחות שבזמן העירות מתכלים, מתחדשים שוב על ידי חיים צמחיים אלו. כך שכאשר האדם ישן, באמת יש לו חיי-קיץ. ואם היה מסתכל בעזרת גופו האסטרלי וה'אני' על חיי הגוף הפיזי הישֶן שלו, היה רואה את חיי השינה האלו של גופו הפיזי נובטים ומלבלבים, בדיוק כמו חיי הצמחים בעולם בתקופת האביב. הוא היה מבחין בחיים צמחיים נובטים ומלבלבים בגופו הפיזי בזמן שינה.

אך כפי שחצי העולם בו אנו יושבים ישֶן במהלך הקיץ, כך האדם, ביחד עם גופו האתרי, 'נזרק' באופן מסוים אל משאביו העצמיים, וההשלכה של זה היא שהתלמיד, בהתפתחותו הרוחית – אם רכש את היכולת לקלוט זאת, יכול לתפוש את גופו האתרי טוב יותר ובאופן בהיר יותר בקיץ מאשר בחורף. הוא חש את עצמאותו של גופו האתרי, ובתקופתנו מעל הכל, את עצמאותו של החלק האתרי של ראשו, אותו החלק בגופו האתרי היושב בבסיס מוחו. זו תחושה יוצאת דופן, כאשר דרך תחושת חיי אֶתֶר-העולם בתקופת הקיץ, הסטודנט מתחיל בהדרגה לרכוש מעין תחושה פנימית לאותו חלק מסוים בגופו האתרי של האדם – אותו חלק היושב בבסיסו של החלק החשוב ביותר בגופו של האדם – הראש, ולחוש את ההבדל בחוויה זו בזמן האביב, בזמן הקיץ, ושוב את ההבדל בחוויה בהתקרב הסתיו. ההבדלים בחוויה פנימית זו מורגשים באופן כל-כך ברור, שכמו במקרה של הגוף הפיזי, אנו מדברים על אבחנה בין חלקיו, כך שכעת אנו יכולים לדבר על חלקי חיים מובדלים אותם אנו חיים במהלך התקדמות הקיץ, המובדלים בבירור ביניהם. החיים הנובטים בתוכנו במהלך האביב שונים מאילו הנובטים בתוכנו בקיץ, ואלו הנובטים בתוכנו בסתיו הם שוב שונים. בדברנו על הגוף האתרי, עלינו לעשות במציאות חלוקה, ולהתייחס אל אותו החלק בגוף האתרי היושב בבסיסו של הראש באופן שונה.

אשרטט זאת במספר קווים. אם אנו מדמיינים את האדם כדיאגרמה (בסקיצה גסה) אנו יכולים לחשוב שגוף אתרי זה עליו דיברתי נתפש, ותפישה זו נאבדת ככל שעולים כלפי מעלה והגוף האתרי מאבד את עצמו לתוך ערפול האין-סוף – בחפיפה עם הזמן. ואנו יכולים ללמוד, בהדרגה, לחוש באופן די ברור, שבחלק זה של גופנו האתרי, ישויות מסוימות היו נוכחות ויוצרות, כשהן מחליפות אחת את השניה, בחלוף עונות השנה בין אביב לסתיו. ניתן דרך התבוננות להגיע למסקנה שעונות השנה פעלו על חלק-מוח זה של הגוף האתרי, כך שבמובן מסוים, המוח האתרי שלנו הוא איבר מורכב. הוא הורכב ביחד, ע"י ישויות רוחיות שונות, שפיתחו את כוחותיהם בתקופות זמן עוקבות. אנו מחזיקים כרגע ברעיון חשוב מאוד, ובהדרגה אנו לומדים לתפוש את האמת שברעיון זה – רעיון שטופח בעיקר בבתי ספר הזרתוסתראים – האומר שהחלק האתרי במוח האדם נוצר בהדרגה מישויות רוחיות קוסמיות, הקרואות אמשספנדס (Amshaspands). ישויות אלו עבדו באופן כזה, שהם שלטו, כנאמר, בתקופת הקיץ, ואכן הם שולטות גם כיום, ברציפות – הראשונה בתחילת האביב, השניה באביב וכו', עד השישית והשביעית. שבע, או באופן יחסי, שש ישויות רוחיות אלו עובדות בעקביות בזמן, ואלו הישויות היוצרות אשר, בדיוק מכיוון שעבדו ברציפות, כך שכאשר אחת סיימה את פעילותה השנייה התחילה לפעול – בונות עיקרון מורכב כמו הגוף האתרי, ובמיוחד את המוח האנושי. וכך, שש או שבע ישויות רוחיות פועלות באופן עקבי בתוך המוח האנושי, ולכן המוח הפיזי של האדם ניתן להבנה רק אם נאמר "שם עובדת ישות רוחית שיכולה להיות מורגשת בעיקר באביב – היא שולחת את כוחותיה שהם בעיקרון כוחות אתריים. אז בהמשך האביב מגיעה ישות רוחית שניה, שבתורה שולחת את כוחותיה" (ראה שרטוט). הכוחות האתריים של הישות השנייה זורמים אז לאותו מקום. הישות השלישית שולחת אז בתורה את כוחותיה האתריים, וכך התפתח חלק אתרי זה של המוח האנושי; הישויות הרוחיות שאחת אחרי השנייה, בסדר עוקב, שולחות את כוחותיהן האתריים לאותו מקום.

עלינו להבין בבירור שאנו יכולים להרגיש רק קשר מסוים למה שבמוחנו. זה קשור לישויות רוחיות אלו שכיום מפתחות את כוחותיהן האתריים מחוץ לנו, וזאת כאשר מדע הרוח מלמד אותנו שמה שתואר כאן קרה בתקופת הירח הקדום לכן אל לנו לחשוב שאולי ישות רוחית זו אותה אנו יכולים לתאר כ"פועלת בקיץ", עדיין פועלת כיום, והיא אולי כוח יוצר. העיקרון שהאיר מישויות רוחיות אלו בתקופת הירח הקדום הובא על ידי האדם לתוך קיומו הארצי, וכיוון שהאדם מכיל בתוך גופו האתרי עקרונות אלו, הוא יכול, גם כיום, כאשר לישויות רוחיות אלו אין כבר השפעה ישירה על גופו האתרי הפנימי של מוחנו, לאתר עקבות של קשר זה אליהן, ואת זה הוא מרגיש בקיץ. בתחילת האביב, הראשונה מבין ישויות רוחיות אלו יכולה להיות מורגשת, ושהיום מחזיקה במשימה אחרת בחוץ, באתר. אך התלמיד מרגיש שמתוכו מגיע מה שהוא סוחב עימו, ושקיבל אליו בתקופת הירח הקדום, והוא נעשה מודע לקשר זה. זהו גילוי עצום אותו יכול לעשות התלמיד במהלך התפתחותו הרוחית – במעבר הזמן, הוא חווה בתוכו משהו כמו תמונה של ישות רוחית פעילה, שכיום מחזיקה במשימה אחרת ממה שהחזיקה כשהייתה חלק מישויות רוחיות שפעלו על ישותנו באופן פעיל. במהלך התפתחות האדמה, הופיע מוחו הפיזי של האדם כתמונה, כטביעת אצבע של מה שהתפתח כצורה של אב-טיפוס אתרי עוד בתקופת הירח הקדום, דרך השפעתם הקוסמית של ישויות רוחיות אלו. הצגתי חלק זה של גופנו האתרי כפתוח בחלקו העליון, מכיוון שכך הוא מורגש – מורגש כל כך, שמיד כשהתלמיד קולט זאת לתוכו, מתפתחת בו ההרגשה "אתה פותח עצמך לעולם הרוח, אתה בקשר עם עולמות הרוח שנמצאים תמיד מעליך". קיים רגש נוסף, שמתפתח בהדרגה בחיים האתריים, לגבי חלק זה של הגוף האתרי. הדיון בנושאים אלו אינו קל כלל ועיקר, אך אני מניח שאם אוכל להסבירם בבירור, נוכל להבינם. כאשר התלמיד מתחיל להרגיש את גופו האתרי, הוא בעצם מרגיש את עצמו מרחף בזרם הזמן. אך בהקשר לחלק אתרי זה של הראש, התלמיד מרגיש באופן מסוים כאילו הוא לוקח את הזמן איתו, כאילו הוא אינו רק מרחף בזרם הזמן, אלא לוקח אותו איתו. זהו בעצם מקרה בו אנו סוחבים איתנו חלק ניכר השייך לזמן הקדום של חלק אתרי זה בראשנו, ולדוגמה, אנו סוחבים עימנו את תקופת הירח הקדום, ובחלק אתרי זה במוחנו, שחלקו העיקרי התפתח בתקופה זו, אנו נושאים עימנו את זרם הזמן של הירח הקדום. כשהתלמיד מתחיל להרגיש את זה, זה כמו היזכרות בזמן על הירח הקדום. מי שבונה בתוכו רעיון לגבי החוויות הפנימיות עליהן דובר בהרצאה האחרונה, כמו חווית הטמפרמנט, יכול גם להבין שכאשר נאמר שתלמיד הרוח אשר לומד להכיר את הטבע הפנימי של הגוף האתרי של ראשו, מתרכז בחלק אתרי זה, הוא תמיד ירגיש שהתרכזות זו קשורה למצב תודעה מלנכולי המשתלט עליו. הוא מרגיש בהתפתחותו הרוחית כאילו מצב רוח מלנכולי מוזרק לתוך ראשו, מצב רוח שממנו מתפתחת בהדרגה הבנה, בתוך ההרגשה הפנימית, של הדברים שהוצגו באופן רוחי על הירח הקדום.

אם יתוארו כל התנאים על הירח הקדום, התפתחות רוחית חייבת כמובן להתקדם הרבה בעבר לכך, אך מהנזכר פה נראה את מה שיוביל לתיאור זה. ניתן לראות שבתלמיד מופיע משהו שניתן לתארו כמלנכוליות של הראש, ובתוך הלך הנפש הזה, מופיע בהדרגה משהו כמו חיזיון של זיכרון בראשיתי, לתוך תקופת ירח קדום. ורצוי שמתוך תיאור כזה, נוכל לבנות לעצמנו דיעה על האופן בו התפתחות הרוחית מתקדמת, איך מחוויה מסוימת קודם כל לומד התלמיד לזהות את החוייה (במקרה זה היזכרות בעבר קדום, אותו סוחב התלמיד דרך זרם הזמן אל ההווה), ואז לומד לפתוח את מה שהיה כאילו חי בעבר. נבנֶה מתוך כך דיעה שההתפתחות הרוחית איננה "דיבורים על דמיון" או "חזון לשוטים" בזמן שאנו בונים את תמונת היקום החוזר אחורה לתקופות הירח, השמש, ושבתאי הקדומים. אלא, שאם השומע רק יתאזר בסבלנות, הוא יוכל – דרך ניתוח גילויים של דברים אלו – לקבל רעיון על הדרך בה ניתן בהדרגה, לחיות לתוך תמונות קוסמיות אדירות אלו השייכות באמת לתקופות מן העבר המאוד רחוק, אך ניתנות לקריאה שוב מתוך החיים בהווה. עלינו רק להגיע לאותה נקודה בהתפתחות בה ניתן לחוות ולפתוח את תופעות הזמן האמורות, המקופלות בתוכנו.

חלקו של הגוף האתרי, השייך לחלק האמצעי של ישות האדם, נחווה באופן אחר. התפתחות תחושות חיצוניות מפסיקה ; פנימית, הדבר נתפש בערך באופן בו ניתן לומר: החלק במרכז, שצורתו בערך אליפטית, מורגש מנותק מהשאר. אם היינו מנתקים חלק אמצעי זה של הגוף האתרי כחוויה מסוימת, היה עלינו לומר: זה אשר דרך התפתחותו הרוחית, היה חווה את החיים המובדלים של חלק אמצעי זה של האדם, היה מרגיש שבעצם בחלק זה של הגוף האתרי, הוא מרחף בדיוק עם זרם הזמן. ובחלק זה של הגוף האתרי, החיים בהרמוניה עם חיי אתר העולם, שנעשו מובחנים בהתפתחות הזמן, מורגשים בבירור.

תלמיד הרוח שעשה צעד נוסף בהתפתחותו מרגיש בחלק זה במיוחד, שבתחילת האביב ישויות רוחיות אחרות עובדות בתוכו, מאשר אלו העובדות בתוכו באמצע הקיץ או בסתיו. הדָבָר הוא כמו חיים בהרמוניה עם אלו שכאילו מרחפים איתנו. חלק זה בגופו האתרי לכן מופרד מהשאר, ואם היינו מסוגלים להיכנס לנושאים כאלו, הייתה ההרגשה בחלק זה של הגוף האתרי משתנה בין מצב רוח פלגמטי לסנגוויני. זה היה מתבטא במנעד רחב של גוונים בין שני מצבי רוח אלו. לדוגמא, באביב ירגיש חלק זה של הגוף האתרי כאילו הוא מלווה את זרימת הזמן (בגוף הפיזי הדבר נחווה בצורה שונה למדי), ולקראת הסתיו זה ירגיש יותר כמו התנגדות, או הדיפה של זרימת הזמן.

החלק השלישי של גופנו האתרי מורגש כאילו הוא נמוג למטה אל הלא מוגדר, ובהתפשטותו לרוחב, הוא נעלם אל האדמה. אלו שלושת חלקי הגוף האתרי שיכולים עכשיו, כנפרדים אחד מהשני, להיות מורגשים; הדבר מייצג את התחושה הפנימית, את ההרגשה הפנימית של הגוף האתרי. הוא לא יראה את עצמו כך בעיני המתבונן בגוף אתרי של מישהו אחר, כיוון שזוהי חוויה פנימית של הגוף האתרי. חוויה זו מותאמת מבחינה חומרית על-ידי הימצאותו של חלק רביעי של הגוף האתרי, הניתן לתיאור ברור כצורת אליפסה, המכילה בתוכה את ישות האדם. ממגוון ההרגשות הנחוות בקשר לחלק זה של הגוף האתרי, נבנית בהדרגה הרגשה, רושם פנימי של הגוף האתרי, כמעֶיין צורה חיצונית.

ואז, הגוף האתרי מופיע כאילו בגוונים שונים, ובחלק זה מתעורר רושם של הילה בגווני כחלחל או כחול-סגלגל. החלק המתאים לראש מופיע בגוון כחלחל או סגול-כחול, בהתאם לטבעו של האדם, אך בהדרגה נמוג למטה לגוון ירקרק. החלק האמצעי צבעו צהוב-אדום מובחן – כשאחד מבחין בצבעים – והחלק התחתון מוצל, בגוון המשתנה מאדמדם, לאדום-עמוק, אך קורן החוצה, ולרוב מתפשט למרחק.

הכוחות הפועלים בארבעת החלקים הללו מובדלים בבירור, כך שהתחושות הפנימיות שהם יוצרים אינן מאוד ברורות. אך כשמסתכלים באופן רוחי על הילה חיצונית זו מבחוץ, נדמים הכוחות הפועלים בתוכה, כדוחסים את החלק העליון, וכשמסתכלים על כך מבחוץ, מתקבל הרושם שהחלק האתרי של הראש הינו בעל אותה צורה בדיוק (כמו של הראש הפיזי), רק מעט יותר גדול. תיאור זה מוכל גם על החלק האמצעי. ככל שאנו יורדים כלפי מטה, כך הדבר מובחן פחות. אך עם זאת, דרך הכוחות הפועלים אחד על השני, במבט מבחוץ, מתקבל הרושם שהגוף האתרי, צורתו הבסיסית היא כשל הגוף הפיזי, אך הוא קורן לחלל מסוים מעבר אליו. בחלקים התחתונים, הרושם בדבר הדימיון בין הגופים האתרי והפיזי נעלם בהדרגה. מכך אנו מבינים שהחוויה הפנימית של הגוף האתרי שונה מהאופן בו הגוף האתרי נגלה לעיני המתבונן מבחוץ. דבר זה צריך להיות טבוע עמוק בהבנתנו. כאשר בהמשך ההתפתחות הרוחית אתה לומד לשמור את מצב הרוח, על פי הטמפרמנטים הבסיסיים המכונֶנים את הגוף האתרי, ומתוארים בהרצאה האחרונה, ייראה שבקשר לחלק התחתון בגוף האתרי התחושה נתפשת כבעלת טבע כולרי. כך, שהטמפרמנטים השונים מובחנים בחלקים השונים בגוף האתרי. החלק העליון של הגוף האתרי הוא בעל טבע מלנכולי, החלק האמצעי נע לסירוגין בין פלגמטי וסנגוויני, והחלק התחתון הא בעל זיקה כולרית. ואני מבקש בפניכם לשים לב, בבירור, לכך שתיאור זה מוכל על הגוף האתרי. חוסר תשומת לב זהירה לעניין זה, תוביל בקלות לטעות אם עניינים אלו נתפשים באופן חיצוני. אך התלמיד שייקח עניינים אלו בתשומת הלב הרצוייה 'יוכה' במידה גדולה בהבנה של מה שמוכח כאן כחלק מתופעות החיים. בואו נלמד לרגע אדם בעל אופי כולרי – זה מאוד מעניין לעשות כן. ע"פ מה שכרגע נאמר, במקרה של אדם כולרי, החלק התחתון של גופו האתרי יבלוט, ויהיה בעל השפעה גדולה יותר מאשר שאר החלקים. בשל כך האדם מובחן ככולרי. כמובן שגם החלקים האחרים מפותחים, אך החלק התחתון יהיה מפותח במיוחד. עכשיו, כאשר החלק התחתון בגוף האתרי מפותח באופן מיוחד, וכוחותיו החזקים נמצאים שם, משהו אחר נראה בבירור, והוא, מידות קטנות של הגוף הפיזי באזורים אלו, וזה מצביע על סוג של חוסר התפתחות באזור המתאים לחלק זה של הגוף האתרי. התוצאה ברוב המקרים של טמפרמנט כולרי, היא שהמצב האנטומי של איברים מסויימים, התואמים לחלקים אלו בגוף האתרי, יוצא פגוע. בבקשה תקראו על המצב האנטומי של נפוליאון, ותהיו המומים מההוכחה לנכונות דבריי. רק כאשר אנו מתחילים ללמוד את אותם הצדדים המוסתרים של טבע האדם, אנו יכולים באמת ללמוד להבין את זה.

תוכלו עכשיו לשאול את השאלה: איך הדברים שנאמרו בהרצאה האחרונה מסכימים עם מה שנאמר היום? הם מסכימים באופן מוחלט. דיברנו אז על ארבעת הטמפרמנטים; הם קבועים מראש על ידי כוחותיו של הגוף האתרי. ובעצם, החיים של הגוף האתרי, קשורים לזמן באותו אופן שהחלוקה לרכיבים, ההתמיינות, קשורים למרחב. הגוף הפיזי הופך לחי יותר במרחב, חלקיו נעשים מובדלים יותר; הגוף האתרי נעשה חי יותר, כאשר חלקיו נעשים מובדלים יותר בזמן; זה כאשר חיי הזמן, בסדר שלהם וברציפותם, נחווים באהדה על ידי חלקיו השונים של הגוף האתרי. התכונה האופיינית של האדם המלנכולי היא שהוא תמיד סוחב בתוכו משהו שנחווה על ידו במהלך הזמן, העבר. זה שמסוגל להבין את גופו האתרי של המלנכולי, מוצא שהוא תמיד מכיל איזשהו רטט, תנודות, של מה שנחווה על ידו בזמנים עברו. איני מתכוון בכך למה שנאמר פה לגבי מוח האדם, הקשור לזמנים קדומים, אלא למה שבדך כלל נחווה כ'מלנכוליות'; בואו נאמר שבצעירותו של האדם, החיים האתריים של הראש מוּנָעים במיוחד, ומכיוון שכך, הוא מאוד מושפע, כך שבחייו המאוחרים, המלנכול עדיין סוחב בגופו האתרי את התנודות שהוטבעו בו בצעירותו, וזאת כאשר אצל אלו שאינם מלנכולים, תנודות אלו ישכֶּחו במהרה. במקרה של אדם פלגמט או סנגווין, ישנו סוג של זרימה בזמן; אך בזמן שאצל הפלגמט, מתקיימת זרימה אחידה ביחד עם זרימת הזמן, האדם הסנגווין נע בין חוויה פנימית איטית יותר או מהירה יותר בהתייחס לזרימת הזמן החיצונית. ובמקרה האחר, האדם הכולרי מתנגד – וזהו יוצא הדופן – לזמן המתקרב וזורם אלינו, כאילו, מן העתיד. האדם הכולרי, במובן מסויים, הודף את הזמן, ובמהרה משחרר את עצמו מאותן תנודות שהזמן הטביע בגופו האתרי. לכן, המלנכול סוחב עימו את מירב התנודות של חוויות העבר, בעוד הכולר סוחב עימו את מיעוטן. אם ניקח את התמונה המוזרה של כדור מנופח היטב, המושווה לגופו האתרי של הכולר, תוכל להשתמש בדוגמא זו שוב במקרה זה. פני הכדור משתנים אך בקושי מההתרחשויות השונות אותן הוא עובר; הוא דוחה אותן, ולכן אינו מתיר להתרחשויות המגיעות אליו בזרם הזמן להותיר עליו תנודות (סימנים) ולכן הכולר אינו סוחב איתו את ההתרחשויות והשפעותיהן לאורך זמן. האדם המלנכול, המתיר להתרחשויות לעבוד לעומק על גופו האתרי, עליו לשאת עימו לאורך זמן את התנודות שהוא סוחב עימו אל העתיד מהעבר. כדי להבין את הגוף האתרי ואת הגוף הפיזי, טוב להבין שהגוף הפיזי הוא באופן מובהק גוף-מרחב, והגוף האתרי הוא באופן מובהק ישות-זמן. לא נבין כלל את הגוף האתרי אם נתייחס אליו כאל ישות-מרחב בלבד. ותרשים זה שראינו אינו אלא ייצוג תמונתי במרחב, של חיי הגוף האתרי, מרחף ומתקיים בזמן. באשר לחיים של הגוף האתרי, העובר בנתיבי הזמן, והינו חיי-זמן, הם הסיבה לכך שאנו חשים את הזמן עם גופנו האתרי, הווה אומר אנו חווים את הזרימה החיצונית של ההתרחשויות בזמן.

כאשר אדם עובר התפתחות רוחית, הוא חווה עוד זרם התרחשויות בזמן. בחיים רגילים זרם התרחשויות זה נחווה באופן מוסתר; אך הוא במהרה מתגלה כאשר הנפש מתפתחת. זהו מסלול היום. זאת מכיוון שבאופן מסויים, כוחות מסלול השנה עובדים, אע"פ שבעוצמה נמוכה יותר, גם על מסלול היום. זו אותה השמש הַמָתְנה את מסלול השנה, ואת זה של היום! זה שעבר התפתחות רוחית יגלה במהרה שקיים קשר בין גופו האתרי לבין מה שקורה באתר החיצוני, שיחסו לרוחות הבוקר, לרוחות אמצע היום ולרוחות הערב, שונה בכל מקרה. רוחות הבוקר משפיעות עלינו כך שאנו מרגישים מומרצים בגופנו האתרי לפעילות הנוטה יותר לכיוון המחשבה, ההיגיון, שיכול לנתח מחשבתית את שאירע, שיכול לעבוד יותר עם כח השיפוט לגבי מושאי התבוננות שנשארו בזיכרון. כאשר מתקרב אמצע היום, כוחות שיפוט אלו דועכים בהדרגה; אז חווה האדם דחף רצון הפועל פנימית. נדגיש, שעם הירידה ביכולת התלמיד לקראת אמצע היום לעבודה עם כוחותיו החיצוניים, עדיין כוחות הרצון שלו פעילים יותר כלפי פנים. ולקראת הערב מגיעים הכוחות היוצרים המזוהים יותר עם הדימיון. כך שהישויות הרוחיות השולחות את כוחותיהן להתוויית חיי אתר העולם שונים בהקשר לחובות שעליהן למלא.

אנו יכולים לחוש משוכנעים, שככל שנתגבר על הדעות החומריות השייכות לתקופתנו, כך נבין יותר שאנו חייבים ללמוד לקחת בחשבון את הסתגלותו של גופנו האתרי לרצף הזמן. עוד יגיע הזמן שייראה מוזר שנושא הדורש באופן מיוחד את כוחות הדימיון, נלמד בשעות הבוקר. בעתיד זה ייראה מוזר בדיוק כמו שהיום נראה לנו מוזר שמישהו יילבש מעיל חם באוגוסט, ובגד קל באמצע החורף. זה נכון, שאנו עדיין רחוקים משם כיום, אך זה יגיע מהר יותר ממה שאנשים באמת חושבים. יום יגיע (אז יהיה שוב הבדל בין הקיץ לחורף) בו אנשים יבינו שטיפשי לארגן את בית הספר בכל דרך אחרת מלבד הקדשת מספר שעות לימוד בבוקר, מספר שעות הפסקה בצהריים, ואז השקעת מספר שעות לימוד בערב. ייתכן שזה לא ירגיש מעשי בהתחשב בחלוקת הזמן הנהוגה כיום: אך יגיע יום בו תינתן תשומת לב לדרישות טבע האדם. שעות הבוקר יוקדשו למתמטיקה, ושעות הערב לשירה. אנו חיים כיום בתקופה בה – על פי ההיגיון החומרי הנמצא כרגע בשיאו – מציפה ההבנה את הדברים הללו. כך שמה שבעתיד, כאשר טבע האדם כולו יינשא במחשבה, צריך יהיה להיראות כהגיוני ביותר, נראה כיום טפשי ביותר.

תוצאה נוספת תהיה שדרך התפתחות רוחית נרגיש במהלך החורף יותר ויותר שאנו לא כל כך נעולים בתוך עצמנו בפנימיות גופנו האתרי, כפי שאנו במהלך הקיץ, אלא שאנו מגיעים יותר לחיבור ישירות לישויות הרוחיות של העולם. ההבדל כה מורגש, שבמהלך הקיץ נאמר לעצמנו "אנו חיים עכשיו עם הישויות שעבדו לתוכנו מתקופות קדומות, שאת עבודתן אנו שומרים בתוכנו, בשעה שרוחות העולם הישירות רחוקות מאיתנו". בחורף, ייחלשו התנודות הפנימות שאנו נושאים עימנו, בעיקר בראש, מזמנים קדומים; נרגיש את עצמנו מחוברים עם רוח העולם; נלמד להבין שרוח העולם ערה בחורף. כפי שבקיץ היא ישנה, כך היא ערה בחורף. במשך הקיץ רואה רוח העולם את התפתחות הנביטה והלבלוב של העולם, באותו אופן בו רואה האדם הישֶן את הנביטה והלבלוב של כוחות בתוך גופו שלו. במהלך החורף הם נסוגים, בדיוק כפי שבמהלך היום, כשהאדם ער, נסוגים כוחות הצמיחה בתוך גופו שלו. בחורף רוח העולם ערה; העולם אז מאוחד, כאמירה, עם הישויות הערות, בדיוק כפי שבערותו מחובר האדם עם רוחו העֶרה. התוצאה היא – כאשר דרך חיים רוחיים נעשה התלמיד רגיש לכך – שהוא לומד להרגיש שבמהלך הקיץ עליו לחשוב, עליו לעבוד על מחשבותיו, אך לא על השראתו. אלו מגיעים מבפנים, מהגוף האתרי החופשי. בחורף לעומת זאת, האדם מונע בחשיבתו ביתר קלות מאשר בקיץ. בהיגיון מיוחד, מחשבות זורמות בקלות כזו בחורף, שבמובן מסוים הן באות מעצמן. כמובן שתנאים אלו משתלבים בצורות שונות – הן יכולות לתפוש צורה ייחודית באדם מסוים, כך שאם האדם נוטה גם כך למחשבות בעלות אופי על-חושי, הדבר יכול להתהפך. דרך העובדה שבקיץ קל יותר ליצור מחשבות אלו על העל-חושי, בדיוק ההיפך יכול לקרות. אך בהקשר לחווית הגוף האתרי, מה שאמרתי הוא הנכון.

חיים מיוחדים אלו בסימפטיה עם עיקרון האתר החיצוני מורגשים יותר ויותר, ככל שהתלמיד מתקדם בהתפתחותו הרוחית. ואם הוא מעוניין לפתח את גופו האתרי באופן הנכון, עליו – באותו אופן בו היה עליו קודם להדחיק את התרשמות החושים – גם לכבות בהדרגה את מחשבותיו; עליו במיוחד לכבות חשיבה מופשטת, ולעבור, בהדרגה, לחשיבה מוצקה, דמוית-תמונות; מחשיבה עליו לעבור למחשבה, ולאחר מכן עליו להפסיק לחלוטין לחשוב. ואז, ברגע שתודעתו ריקה מתוכן, והוא יאפשר לכל המחשבות להפסיק, אז בדרך בה תיארתי זאת בחלקו השני של ספרי "מדע הנסתר בקוויו הכלליים", הוא ירגיש את המחשבה החיה שבתוכו נעלמת, ואת מה שבעבר הפך בכוחותיו למחשבה מתמוגג ונעלם; ובמקום זאת, הוא ירגיש את עצמו עירני במידה נפלאה על ידי מחשבות שזורמות לתוכו, כאילו מעולמות אחרים, לתועלתו הוא. זהו מעבר בחיי הנפש האנושית הניתן לתיאור על ידי אמירה – ואני מבקש לא להבין את הביטוי שלא כהלכה – שהתלמיד מפסיק להיות פיקחַ (clever), ומתפתח להיות חכם (wise). רעיון מאוד ברור יכול להתחבר עם זה. פיקחות, הנרכשת פנימית על-ידי כח השיפוט, יכולת – רכוש ארצי – נעלמת. הגישה הפנימית של התלמיד היא כזו שהוא אינו מעריך זאת במידה גבוהה, מכיוון שבהדרגה הוא מרגיש זורח בתוך חוכמה אלוהית! אני מבקש שוב שלא לפרש את הביטוי שלא כהלכה; מכיוון שהתנסות זו מאפשרת להשתמש בביטוי ללא יהירות, אלא עם כל הענווה והצניעות. בהקשר לחוכמה האלוהית, התלמיד ייעשה יותר ויותר עניו. אנו יכולים להיות גאים ויהירים רק על פיקחות שהשגנו בעצמנו, והלכאורה יכולת זו. אך זה שיחווה התנסות זו שתוארה לעיל, ירגיש בהדרגה, שחוכמה זו, חוכמה אלוהית זו, זורמת אל תוך גופו האתרי, וירגיש אותה. זוהי חוויה מאוד חשובה שעל התלמיד לעבור, שכן היא משפיעה עליו באופן מיוחד; הוא אז מרגיש את החיים זורמים על רצף הזמן. והזרימה של החכמה היא משהו הבא לקראתו, משהו – מכיוון שהתלמיד שוחה בזרם הזמן – שנשפך אליו כזרם מתקדם; ואז הוא מרגיש באמת זרם זה – המתואר באופן תמונתי – כזרמים הפוכים מרצף הזמן, הנכנסים דרך הראש, ונשפכים מתוך עצמם אל תוך הגוף, ונתפסים על ידו.

מה שכרגע תיארתי מתפתח בהדרגה לניסיון ברור ומובחן. התלמיד שוב אינו מרגיש את עצמו כישות בחלל; כי הוא לומד להכיר את הגוף האתרי, שהוא ישות-זמן; הוא לומד לזוז קדימה בזמן, ובעקביות לפגוש את הישויות הרוחיות המגיעות לקראתו מצידו האחר של הקוסמוס, המגיעות לקראתו מהעתיד, ומעניקות לו חוכמה. ההרגשה של קבלת חכמה זו יכולה להתקבל רק כאשר ההתפתחות הרוחית כה מכוונת, כך שהתלמיד ינביט בתוכו הרגשה, שנפשו תיקח לתוכה בכל פגישותיה עם התנסויות עתידיות; כאשר התלמיד ייפתח שלווה בהקשר למה שיביא אלינו העתיד, שהינו זרימה רצופה של התנסויות. אם נתייחס למה שמביאה אלינו זרימה זו ברגשות חזקים של סימפטיה ואנטיפתיה, אם עוד לא למדנו לקבל את מה שמביא אלינו הגורל באופן רציני ולהכילו בסבלנות, אז עדיין אין ביכולתנו לאחוז, בחדוּת אבחנה, את החכמה הזורמת לכיווננו; כי רק דרך התנסות הנחווית ברוגע, זורחת בתוכנו החכמה האלוהית. חדוּת אבחנה זו מנבאת נקודה חשובה בחוויתנו הרוחית, נקודה שאליה אנו מגיעים, ואותה אנו מסוגלים להחזיק, רק כאשר נקבל כל התנסות המגיעה אלינו בהכרת תודה ובשלווה מיוחדות. השינוי בגופנו האתרי, המתרחש דרך התפתחות רוחית אמיתית זו, שינוי זה מאפשר לנו לעשות זאת, מכיוון שבין יתר הדרישות המאפשרות התפתחות, מצופה גם שנרכוש שלווה והבנה אמיתית של גורלנו, שלא נעביר כל התנסות דרך הסימפטיה או האנטיפתיה של מה שמגיע, שלא נתנגד למה שמשפיע ונוגע אלינו, אלא שנלמד להכיל את הגורל שלנו כזרם בלתי פוסק של חוויות והתנסויות. לימוד זה להכיל את גורלנו הוא חלק מההתפתחות, והוא זה המאפשר לנו להתמיר את גופנו האתרי, שיוכל יותר ויותר לקלוט את האתר החיצוני המקיף אותו.

————————————–

  1. חשיבה הושקעה בתרגום המונח "Etheric body". ישנם מספר תרגומים אפשריים, מהשימוש במונח "גוף אתרי", ועד השימוש במונח "גוף החיים", הנהוג במספר בתי ספר ולדורף בארץ. החלטת המתרגם להשאיר את המונח "גוף אתרי" נובעת בין השאר מהרצון להשאיר מונח זה כמות שהוא, ובכך לדרוש את הקורא לפעילות מחשבתית ופנימית בעבודתו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *