ההיסטוריה של העולם – 06

ההיסטוריה של העולם

לאור האנתרופוסופיה וכיסוד להבנת הרוח האנושית

רודולף שטיינר

תשע הרצאות שניתנו בדורנאך 24 בדצמבר 1923 עד ה-1 בינואר 1924

במהלך כנס ייסוד החברה האנתרופוסופית הכללית

GA233

תרגום מגרמנית: תומר רוזן-גרייס

תיקונים: דניאל זהבי, דליה דיימל

ההרצאה מופיעה בספר שיצא בהוצאת חירות – ראו כאן.

הרצאה שישית, 29 בדצמבר 1923

הזמן שבין שריפתו של מקדש ארטמיס לבין מותו של יוליאנוס הכופר – השפעת תורתו של אריסטו עד להתגלויות הרוחניות בשליש האחרון של המאה התשע-עשרה

התקופה המשתרעת בין שלוש-מאות או ארבע-מאות שנים לפני המיסטריה של גולגותא לשלוש או ארבע-מאות שנים אחריה היא תקופה בעלת חשיבות מיוחדת להבנת ההיסטוריה של המערב מבחינת יחסו למזרח. משמעותם האמיתית של האירועים שעליהם דיברנו, אירועים ששיאם היה בעלייתו של הזרם האריסטוטליאני ובמסעות אלכסנדר הגדול לאסיה – משמעותם האמיתית של אירועים אלה טמונה בעובדה שהם מהווים, כביכול, את המערכה האחרונה באותה ציוויליזציה של המזרח, שהייתה עדיין שקועה באימפולסים הלקוחים מן המיסטריות.

שריפתה הפושעת של אפסוס שמה קץ לאימפולס המיסטריות הטהור של המזרח. לאחר מכן אנו מוצאים רק מסורות של המיסטריות, מסורות ותמונות-צל – השיירים, כביכול, שנותרו עבור אירופה ובמיוחד עבור יוון, מאותה הציוויליזציה עתיקה ששאבה את השראתה מן הספֵירה האלוהית. ארבע מאות שנים לאחר המיסטריה של גולגותא התרחש אירוע גדול אחר, המשמש להראות את מה שנשאר עדיין מן ההריסות – שכן כך אנו יכולים לקרוא לכך – של המיסטריות.

הבה נתבונן בדמותו של יוליאנוס הכופר.[1] יוליאנוס הכופר, שליט רומי, עבר במאה הרביעית התקדשות, ככל שהתקדשות הייתה אפשרית אז, אצל אחד מאחרוני ההירופאנטים של המיסטריות של אלויסיס. פירוש הדבר הוא, שככל שניתן היה עדיין לעבור התנסות כזו במיסטריות של אלויסיס, עבר יוליאנוס התנסות בסודות הרוחניים הישנים של המזרח.

בתחילת התקופה שעליה אנו מדברים ניצבת שריפת המקדש של אפסוס. בסופה של תקופה זו, בשנת 363, ניצב יום מותו הנורא ורב-המשמעות של יוליאנוס הכופר, הרחק באסיה. במחצית הדרך שבין שני הימים הללו ניצבת המיסטריה של גולגותא.

כעת, בואו נבחן תקופה זו כפי שהיא מופיעה על רקע ההיסטוריה של האבולוציה האנושית כולה. אם ברצוננו להסתכל אחורנית מעבר לתקופה זו אל האבולוציה המוקדמת יותר של המין האנושי, עלינו קודם כל לחולל שינוי ביכולת הראייה וההבחנה שלנו – שינוי הדומה מאד לשינוי אחר, שאף נשמע עליו בהקשר אחר. אלא שלעיתים קרובות אנו לא מקשרים בין הדברים בתהליך החשיבה שלנו.

הלא תזכרו כיצד בסִפרִי "תיאוסופיה"[2] היה עלי לתאר את העולמות השונים שיש בהם משמעות עבור האדם. תיארתי אותם כעולם הפיזי; עולם מעבָר הגובל בעולם הפיזי, כלומר, עולם הנפש; ולאחר מכן, העולם שלתוכו יכול להיכנס רק החלק הגבוה ביותר של ישותנו, כלומר, עולם הרוח. אם לא נתחשב באיכויות המיוחדות של עולם רוחי זה, שדרכו עובר האדם של היום בין המוות ללידה מחודשת, ואם נתבונן רק באיכויותיו ותכונותיו הכלליות יותר, אזי נמצא כי בטרם נוכל להבין את עולם הרוח, עלינו להעניק כיוון חדש לחשיבה ולרגש שלנו בכללותם. הדבר המדהים הוא, שכדי להבין את מה שנמצא מעבר לתקופה שהגדרתי לעיל, עלינו לשנות את חיי החשיבה והרגש הפנימיים שלנו, ולהעניק להם כיוון חדש באותו אופן ממש. תהיה זו שגיאה מצידנו לתאר לעצמנו, כי ביכולתנו להבין את מה שהתרחש לפני שריפתה של אפסוס בעזרת המושגים והרעיונות שדי בהם להבנת העולם של היום. עלינו ליצור מושגים ורעיונות אחרים, כדי לאפשר לעצמנו להתבונן אחורה במורד השנים על בני אדם שידעו עדיין, כי כפי שהאדם מאוחד באמצעות הנשימה עם האוויר שמחוצה לו, כך הוא אף נמצא באיחוד מתמיד עם האֵלים באמצעות הנפש שלו.

אם כן, לאחר העולם הזה, עולם שהוא מין דֶווָאכָאן ארצי, עולם-רוח ארצי – שכן אין די בעולם הפיזי כדי לסייע לנו לתאר לעצמנו עולם זה – לאחר זאת אנו מגיעים לתקופת הביניים שנמשכה מ-356 לפני הספירה, בערך, עד שנת 363 אחרי הספירה. ומה בא לאחר מכן? באירופה אנו מוצאים את העולם שהאנושות של היום עומדת לצאת מתוכו אל-תוך דבר חדש, בדיוק כפי שהאנושות בתקופות קדומות יצאה מן העולם האוריינטלי, עברה דרך העולם היווני ואז הגיעה לממלכת רומא (ראו תרשים 9).

תרשים 9א'

אם נשים בצד לרגע את מה שהתרחש במקומות הפנימיים של המיסטריות, נצטרך לראות את הציוויליזציה שצמחה במהלך המאות של ימי הביניים והתפתחה הלאה עד לתקופתנו אנו, כציוויליזציה שנוצרה על הבסיס של מה שהאדם עצמו מסוגל ליצור בעזרת המושגים והרעיונות שלו. נוכל לראות התחלה בכיוון זה ביוון, מתקופתו של הֶרוֹדוֹטוֹס ואילך. הרודוטוס תיאר את עובדות ההיסטוריה בצורה חיצונית, הוא לא התייחס להיבט הרוחני, או לכל היותר, הוא הזכיר את ההיבט הרוחני באופן מאוד קלוש. אחרים שבאו אחריו המשיכו הלאה באותו הכיוון. אף על פי כן, ביוון אנו תמיד מרגישים בנשימה האחרונה, כביכול, של אותן תמונות-צל שהיו קיימות שם על מנת להזכיר לאדם את חיי הרוח. ברומא, לעומת זאת, התחילה התקופה שהאדם של היום עשוי עדיין לחוש עצמו קשור אליה – התקופה שבה שולטת צורה חדשה לחלוטין של חשיבה ורגש, השונָה אפילו ממה שראינו ביוון. רק פה ושם בעולם הרומאי אנו מוצאים אישיות כגון יוליאנוס הכופר, המרגיש מעין כמיהה שלא ניתן לעמוד בפניה לעולם הישן, והמגלה כנות מסוימת בכך שהוא הולך להתקדש במיסטריות של אלויסיס.

אולם, למה שיוליאנוס מסוגל לקבל במיסטריות אלה חסרה עוצמת הידע. יתר על כן, הוא שייך לעולם שבו בני האדם כבר לא מסוגלים לתפוס בנפשם את המסורות שבאו מן המיסטריות המזרחיות.

המין האנושי של היום לעולם לא היה נוצר, אילו לאחר אסיה לא באה יוון ולאחריה – רומא. המין האנושי של היום בנוי על אישיות, על אישיותו של האינדיבידואל. המין האנושי של המזרח לא היה בנוי כך. האינדיבידואל מן המזרח חש עצמו כחלק מתהליך אלוהי מתמשך. האֵלים, היו להם מטרות משלהם ביחס לאבולוציה של האדמה. האלים רצו דבר מסוים, ואז הדבר הזה אכן התרחש באדמה שלמטה. האלים פעלו על רצון האדם והעניקו לאנשים השראה. אותם אישים דגולים ורבי עוצמה במזרח, שעליהם דיברתי איתכם – כל שהם עשו קיבל השראתו מן האלים. האלים רצו ובני האדם ביצעו זאת. והמיסטריות בימי קדם סודרו ואורגנו למטרה זו – לתאם בין הרצון האלוהי לפעולה האנושית.

באפסוס אנו מוצאים מצב שונה. שם, תלמידי המיסטריות, כפי שאמרתי לכם, היו צריכים לדאוג למצב בשלותם האישי, וכבר לא היה עליהם להתחשב בעונות השנה או בזמנים אחרים. שם מופיע לראשונה סימן האישיות הראשון. שם, בגלגולים מוקדמים יותר, קיבלו אריסטו ואלכסנדר הגדול את האימפולס להיווצרות האישיות.

אולם כעת מגיעה תקופה חדשה. היה זה בשחר המוקדם של תקופה זו, שיוליאנוס הכופר חווה כביכול את הכמיהה האחרונה של האדם להשתתף, אפילו בעידן מאוחר כזה, במיסטריות של המזרח. כעת החלה נפש האדם להשתנות ביחס למה שהייתה ביוון.

תארו לעצמכם פעם נוספת אדם שקיבל הכשרה מסוימת במיסטריות של אפסוס. מבנה הנפש שלו לא נבע מן המיסטריות הללו, אלא הוא חב מבנה נפש זה לעובדה הפשוטה שהוא חי באותה תקופה. כאשר כיום אדם נזכר, כפי שאנו נוהגים לומר, מתי הוא חשב על עצמו לראשונה, מה ביכולתו לזכור? הוא יכול להיזכר במשהו שהוא עצמו חווה במהלך חייו הנוכחיים, אולי משהו שהוא חווה לפני 20 או 30 שנה. כמובן שהיזכרות פנימית זו במישור החשיבתי אינה מגיעה יותר רחוק מאשר חייו האישיים. אולם שונה היה הדבר אצל האדם שהשתייך, למשל, לציוויליזציה של אפסוס. אם הוא קיבל את ההכשרה שיכול היה לקבל באפסוס, אזי כאשר הוא הגיע לחשוב על עצמו בזיכרון, עלו בנפשו, במקום הזיכרונות המוגבלים לחיים אישיים, אירועים מן הקיום הטרום-ארצי, אירועים שקדמו לתקופת האדמה באבולוציה. הוא ראה את תקופת התפתחות הירח, את תקופת השמש, וראה אותן בכמה ממלכות טבע. הוא גם יכול היה להסתכל לתוך עצמו ולראות את האיחוד בין האדם לקוסמוס. הוא ראה כיצד האדם תלוי בקוסמוס ומחובר עימו. וכל מה שחי בנפשו היה זיכרון "אישי" אמיתי, זה היה הזיכרון הקוסמי של האדם.

ביכולתנו אם כן לומר, כי אנו עוסקים כאן בתקופה שבה האדם באפסוס היה מסוגל לחוות את סודות היקום. הנפש האנושית יכלה לזכור את העידנים הרחוקים מאד של הקוסמוס.

לזכירה זו קדם משהו אחר באבולוציה. מה שקדם לה היה חיים של ממש בתוך אותם זמנים קדומים. מה שנשאר היה הסתכלות לאחור. אולם בתקופה שעליה מספר האפוס של גילגמש, איננו יכולים לדבר על זיכרון של תקופות קדומות בקוסמוס, אלא עלינו לדבר על התנסות בהווה במה ששייך לעבר.

לאחר תקופת הזיכרון הקוסמי הגיעה מה שאני מכנה תקופת הביניים בין אלכסנדר לבין יוליאנוס הכופר. לעת עתה נעקוף תקופה זו. לאחר מכן הגיעה התקופה שהולידה את הציוויליזציה המערבית של ימי הביניים ושל התקופה המודרנית. בתקופות אלה לא קיים יותר זיכרון של העבר הקוסמי, ועוד פחות מכך, התנסות-בהווה של העבר. לא נשאר דבר מלבד המסורת.

1. זיכרון של העבר הקוסמי.

2. התנסות-בהווה של העבר.

3. מסורת.

כעת יכלו בני האדם לרשום את מה שקרה. ההיסטוריה החלה. ההיסטוריה הופיעה לראשונה בתקופה הרומאית. חישבו, ידידיי היקרים, איזה שינוי עצום אנו רואים כאן! חישבו כיצד תלמידי המיסטריות של אפסוס חיו עם הזמן. הם לא היו זקוקים לספרי היסטוריה. לרשום מה התרחש היה עבורם דבר מגוחך. כל שהיה עליהם לעשות היה להרהר ולהגות בכך מספיק עמוק, ומה שהתרחש היה עולה בנפשם ממעמקי התודעה. לא הייתה זו המחשה של אנליזה פסיכולוגית כפי שהיה עושה אולי רופא מודרני. הנפש האנושית נהנתה מאד לדלות את מה שהתרחש בעבר מתוך זיכרון חי. בתקופה שבאה לאחר מכן, המין האנושי שכח לכאורה, והתעורר הצורך לרשום את מה שהתרחש. אולם במשך כל הזמן הזה, שבו היה על האדם להניח לכוח העתיק של הזיכרון הקוסמי להתפורר ולהתחיל באופן מגושם לרשום ולתעד את אירועי העולם הגדולים – במשך כל הזמן הזה התפתחו בישותו שלו הזיכרון האישי וההיזכרות האישית במה שהתפתח בישותו שלו. שכן לכל עידן יש שליחות משלו, לכל עידן – משימה משלו.

לפניכם כאן הצד השני של מה שתיארתי לפניכם בהרצאות הראשונות של סדרת הרצאות זו, כאשר תיארתי את הופעתו של מה שקראנו לו בשם "זיכרון בזמן". זיכרון-בזמן זה נולד ביוון, צמח במהלך התרבות הרומאית עד לימי הביניים ומשם הגיע עד לתקופתנו. בזמנו של יוליאנוס הכופר כבר נזרע הזרע לציוויליזציה שתהיה מבוססת על האישיות, ולראָיה – העובדה כי יוליאנוס הכופר לא ראה כל טעם ללכת להתקדש במיסטריות של אלויסיס.

הגענו עכשיו לתקופה שבה איש המערב, החל מהמאות השלישית או הרביעית אחרי הכריסטוס והלאה עד לתקופתנו, חי את חייו עלי אדמות לגמרי מחוץ לעולם הרוח – הוא חי במושגים ורעיונות, בהפשטות בלבד.

ברומא האלים עצמם הפכו למושגים מופשטים. הגענו לתקופה, שבה למין האנושי כבר אין כל ידע אודות קשר חי עם עולם הרוח. האדמה כבר אינה אסיה, הרקיע הנמוך ביותר, אלא האדמה מהווה עולם בפני עצמו, והשמיים רחוקים מאד, עמומים וחשוכים מול מבטו של האדם. עכשיו, תחת השפעתה של תרבות רומי, שהלכה והתפשטה על פני ארצות המערב – עכשיו הוא הזמן שבו האדם מפתח אישיות משלו. כפי שהיה עלינו לדבר על עולם נפש שגובל בעולם הרוח, על עולם הרוח הקיים למעלה – כך גבלה בעולם הרוח האוריינטלי הציוויליזציה של המערב. עם הזמן נוכל לקרוא לזה מעין עולם נפש. זהו העולם המגיע היישר עד לימינו שלנו. וכעת, בתקופתנו, למרות שרוב האנשים אינם מודעים כלל לעובדה זו – כעת מתרחש שוב שינוי כביר. אלה מכם המאזינים להרצאותיי לעתים תכופות, יודעים כי אינני אוהב לקרוא לתקופה כלשהי "תקופת מעבר", שכן האמת היא, שכל תקופה הינה כזו – כל תקופה מהווה מעבר ממה שבא לפניה למה שבא אחריה. הנקודה היא, שבכל תקופה עלינו להכיר באופיו של המעבר הספציפי שבו מדובר.

מה שאמרתי רומז כבר על כך, שבמקרה זה שלפנינו, זה כאילו שלאחר שעברנו מעולם הרוח אל תוך עולם הנפש, היינו עוברים משם אל תוך העולם הפיזי. בציוויליזציה המודרנית, כפי שהתפתחה עד כה, יכולנו לקלוט שוב ושוב הדים של עולם הרוח. אפילו המטריאליזם עצמו, היו בו הדהודים של היסוד הרוחי. מטריאליזם אמיתי בכל התחומים קיים עימנו רק החל מאמצע המאה ה-10, ועדיין מעטים הם האנשים המבינים את מלוא המשמעות שלו. אולם הוא קיים שם בעוצמה כבירה, וכיום אנו נמצאים במעבר לעולם שלישי, שבמציאות הינו שונה מהעולם הרומאי שקדם לו, כפי שהעולם של רומא שונה מן העולם של המזרח.

קיימת תקופה אחת שהיה צריך להשאירה בצד במהלך תיאור ההתפתחות הזו. מדובר בתקופה שבין אלכסנדר ליוליאנוס. באמצע תקופה זו התרחשה המיסטריה של גולגותא. אלה שאליהם הובאה המיסטריה של גולגותא לא קיבלו אותה כמו אנשים שהבינו את המיסטריות, אחרת הייתה להם תפיסה שונה לחלוטין ביחס לכריסטוס שחי בישוע מנצרת. היו בודדים, בודדים שחיו בתקופת המיסטריה של גולגותא, שעברו התקדשות במיסטריות, והללו עדיין היו מסוגלים לחשוב עליו במונחים כאלה. אולם לרוב רובה של האנושות המערבית לא היו כל מושגים שיכלו לסייע בידם להבין את המיסטריה של גולגותא מבחינה רוחנית. לכן, הדרך הראשונה שבה התרחשה המיסטריה של גולגותא עלי אדמות הייתה דרך מסורת חיצונית. רק במאות המוקדמות מאד היו אנשים שהיו מסוגלים להבין את מה שהתרחש במיסטריה של גולגותא מבחינה רוחנית, מתוך הקשר שלהם עם המיסטריות.

אולם אין זה הכל. קיים משהו נוסף, שעליו סיפרתי לכם בהרצאות האחרונות,[3] ושעלינו לחזור אליו כאן. בהיברניה, באירלנד, עדיין היו קיימים ההדים של החוכמה האטלנטית העתיקה. במיסטריות של היברניה, שאותן תיארתי לפניכם בקצרה, היו שני פסלים שהיה להם השפעה סוגסטיבית על בני האדם ואפשרו להם לראות את העולם בדיוק כפי שראו אותו אנשי אטלנטיס הקדומה. מיסטריות אלה של היברניה היו שמורות בקפידה, חבויות באווירת רצינות עמוקה. הן ניצבו שם במאות שקדמו למיסטריה של גולגותא. המיסטריה של גולגותא התרחשה באסיה. בירושלים התרחשו אותם אירועים, שמאוחר יותר נודעו לבני האדם דרך הבשורות שנמסרו הלאה כמסורת. אולם ברגע שבו התרחשה הטרגדיה של המיסטריה של גולגותא, בדיוק באותו רגע, ראו במיסטריות של היברניה את מה שהתרחש – ראו זאת באופן על-חושי. לא נמסר כל דיווח בעל-פה, לא הייתה כל אפשרות לתקשורת כלשהי; אולם במיסטריות של היברניה האירוע הזה התגשם בצורת סימבול, כתמונה, בדיוק ברגע שבו הוא אכן התרחש בירושלים הלכה למעשה. אנשים ידעו על מה שקרה, לא דרך מסורת אלא באמצעות שביל רוחני. בעוד שבארץ ישראל התרחש אירוע רב הוד ונשגב זה במציאות הפיזית המוחשית – הרי בהיברניה, במיסטריות, הדרך הוכנה, דרך ביצוע ריטואלים מסוימים, באופן כזה, שממש בזמן שבו התגשמה המיסטריה של גולגותא, הייתה קיימת באור האסטרלי תמונה חיה שלה.

האירועים באבולוציה האנושית כרוכים יחדיו. קיימת לכאורה מין תהום הנעה בזמן זה מעל העולם, ולתוכה הולכת ונעלמת הקירבה הנושנה של האדם לאלים.

במזרח – לאחר שריפתה של אפסוס – הלכה והתנוונה היכולת העתיקה לראות את האלים. בהיברניה נשארה יכולת ראייה זו עד מאות מספר אחרי הכריסטוס, אולם אפילו שם, הגיע זמן שבו היה על ראייה זו להיעלם. במקומה התפתחה המסורת, והמיסטריה של גולגותא הועברה באמצעות מסורת שבעל-פה; ואמנם, אנו מוצאים כי במערב הלכה וצמחה ציוויליזציה שמסתמכת כולה על מסורת שבעל-פה. מאוחר יותר עברה ציוויליזציה זו להסתמך יותר על התבוננות חיצונית בטבע, על חקר הטבע בעזרת החושים. אולם אחרי ככלות הכל, זוהי רק המקבילה בתחום הטבע למסורת – כתובה או שבעל-פה – בתחום ההיסטוריה.

לפנינו ניצבת אם-כן הציוויליזציה של האישיות. ובציוויליזציה זו, האדם כבר לא רואה את המיסטריה של גולגותא, כולל כל מה שקשור לרוח, אלא הדברים האלה רק נמסרים הלאה בצורת היסטוריה.

עלינו להציב לפנינו תמונה זו בבהירות המרבית – תמונתה של ציוויליזציה נטולת כל יסוד רוחני. זה מתחיל מן התקופה שלאחר יוליאנוס הכופר ועד לזמן שלקראת סוף המאה ה-19. החל מסוף שנות השבעים של אותה מאה לא נקראה האנושות מחדש אל גבהי הרוח. לאחר מכן החל עידן שתיארתי תכופות כעידן מיכאל. היום אני רוצה לאפיינו כעידן שבו האדם, אם ברצונו להישאר בחומרנות הישנה – וחלק גדול של המין האנושי אכן רוצה להישאר שם – ייפול לתוך תהום נוראה. אין לו לאדם כל אלטרנטיבה מלבד לשקוע ולהפוך תת-אנושי, הוא פשוט לא יכול להחזיק עצמו על המישור האנושי. כדי להחזיק עצמו על הרמה האנושית, על האדם לפתוח את חושיו לגילויים הרוחניים שהפכו שוב נגישים לו מאז סוף המאה ה-19. דבר זה הינו כיום חיוני לחלוטין עבור האדם.

שכן עליכם לדעת, שאצל הרוסטראטוס פעלו כוחות רוחניים כבירים. הוא היה כביכול הפגיון האחרון שהונף על ידי כוחות רוחניים מסוימים באסיה. כשהוא השליך את הלפיד הבוער לתוך מקדש אפסוס היו מאחוריו ישויות דמוניות, שהחזיקו בו כפי שאדם מחזיק בחרב – או בלפיד, לפי העניין. הוא לא היה אלא החרב או הלפיד בידיהן; שכן, ישויות דמוניות אלה גמרו אומר שלא להניח לשום דבר רוחני לעבור אל הציוויליזציה האירופאית ההולכת ומתפתחת. היסוד הרוחני צריך היה להיות מנוע לחלוטין מלהיכנס לשם.

אריסטו ואלכסנדר הגדול התנגדו ישירות לפעולתן של ישויות אלה. שכן, מה למעשה הגשימו אריסטו ואלכסנדר מבחינה היסטורית? דרך מסעותיו של אלכסנדר הועבר ידע הטבע הטהור של אריסטו לתוך אסיה והופץ בה. לא במצרים בלבד, אלא בכל רחבי אסיה ייסד אלכסנדר אקדמיות, ובאקדמיות הללו הוא בנה בית לחוכמה העתיקה, ששם יוכל להמשיך המחקר שלה. גם כאן, חכמי יוון היו מסוגלים שוב ושוב למצוא מקלט. אלכסנדר היה זה שבזכותו נישאה הבנה אמיתית של הטבע והובאה לתוך אסיה.

ההבנה הזו לא יכלה להיכנס לאירופה באותה דרך. אירופה לא יכלה לקבל הבנה זו בכנות גמורה. היא רצתה רק ידע חיצוני, תרבות חיצונית, ציוויליזציה חיצונית. לכן תלמידו של אריסטו תיאופראסטוס לקח מתורתו של אריסטו את מה שהמערב היה יכול לקבל והביא זאת עימו. היו אלה הכתבים הלוגיים יותר שהמערב קיבל. אולם הייתה לכך משמעות רבה, שכן עבודותיו של אריסטו הן בעלות אופי משלהן. קריאתן שונה מקריאת עבודותיהם של מחברים אחרים, וכתביו המופשטים והלוגיים יותר לא יוצאים מכלל זה. אנא עשו את הניסוי וקראו ראשית את אפלטון ולאחר מכן את כתבי אריסטו מתוך ריכוז פנימי וברוח מדיטטיבית, ותגלו כי כל אחד מהם ייתן לכם התנסות שונה לגמרי.

כאשר אדם מודרני קורא את אפלטון מתוך תחושה רוחנית אמיתית ובגישה מדיטטיבית, אזי לאחר זמן הוא מתחיל להרגיש כאילו ראשו קצת גבוה יותר מראשו הפיזי, כאילו הוא צמח קצת מעבר לגופו הפיזי. אין ספק שזוהי החוויה של כל מי שקורא את אפלטון, כל עוד הוא לא קורא את כתביו בצורה יבשה לחלוטין.

אצל אריסטו המצב שונה. כשקוראים את אריסטו, אף פעם לא נוצרת הרגשה של יציאה מן הגוף. כשתקראו את אריסטו לאחר שהכנתם את עצמכם באמצעות מדיטציה, תגלו שהוא פועל היישר לתוך הגוף הפיזי של האדם. הגוף הפיזי שלכם עושה צעד קדימה כשאתם קוראים את אריסטו. הלוגיקה שלו פועלת. אין זו לוגיקה הפועלת בישות הפנימית. אריסטו עצמו נמצא על שלב גבוה יותר מכל הדקדקנים שבאו אחריו ואשר פיתחו את הלוגיקה בהתבסס על מחקריו. במובן מסוים לא נחטא לאמת אם נאמר, כי את עבודותיו של אריסטו ניתן להבין בצורה נכונה רק כשהן נלקחות כספרים למדיטציה. חישבו מה היה קורה אילו כתביו של אריסטו בתחום מדעי הטבע היו עוברים למערב כפי שהם, ומגיעים למרכז ודרום אירופה. אין ספק כי אנשים היו מקבלים מהם הרבה, אולם זה היה קורה בדרך שהייתה מזיקה להם. שכן מדעי הטבע שהיה בידי אריסטו להעביר לאלכסנדר זקוקים היו, על מנת שניתן יהיה להבינם, לנפשות שעדיין מושפעות מרוחה של תקופת אפסוס, התקופה שקדמה לשריפת אפסוס. נפשות כאלה היו בנמצא אך ורק באסיה או במצרים, ואלה הם האזורים שאליהם הביא אלכסנדר הגדול את מדעי הטבע ואת ההבנה שלו ביחס לישות הטבע במסעותיו. לאירופה הם הגיעו רק מאוחר יותר בדרכים שונות ומשונות – במיוחד, למשל, דרך ספרד – וזאת תמיד בצורה מאד מדוללת או לאחר שעברו ניפוי, כביכול.

תרשים 9ב'

כתבי אריסטו שהגיעו לאירופה ישירות היו כתביו על לוגיקה ופילוסופיה. אלה הגיעו לסכולסטיקה של ימי הביניים ומצאו בה חיים חדשים.

לפנינו אם כן שני הזרמים הללו. מצד אחד, תמיד קיים זרם חוכמה ההולך ומתפשט באין מפריע בין פשוטי העם והמהווה מקור סמוי לכל כך הרבה מן המחשבה והראייה של ימי הביניים. לפני זמן רב, באמצעות מסעות אלכסנדר, הוא עבר לאסיה, וכעת הוא שב וחוזר דרך ערוצים שונים – דרך ערב, למשל; ומאוחר יותר, כשאנו מתחקים אחר שביל הצלבנים החוזרים, נמצא זרם זה בכל פינה של אירופה – לא בולט, זורם בהשקט במקומות חבויים. אל המקומות הללו הגיעו אנשים כמו יאקוב בהם[4] [Boehme], פרצלזוס[5] ורבים אחרים, על מנת לקבל את מה שהגיע לשם בדרכים עקלקלות רבות ונשמר בחוגים פרימיטיביים פזורים אלה של החיים האירופאיים. הייתה בקרבנו באירופה יותר חוכמה עממית ממה שמניחים בדרך כלל. הזרם ממשיך להתקיים עד עצם היום הזה והוא מילא בחוכמתו מאגרים כמו ולנטיין וויגל[6] או פרצלזוס או יאקוב בהם – ורבים אחרים, ששמותיהם ידועים פחות. ולפעמים זה פגש שם – כמו למשל בבאזיל ואלנטיין[7] – בזרמים חדשים שהגיעו מאוחר יותר לתוך אירופה. במנזרים של ימי הביניים חיה חוכמה אלכימית אמיתית – לא אלכימיה הממחישה שינויים בחומר בלבד, אלא אלכימיה הממחישה את טבעם הפנימי של השינויים המתחוללים ביקום ובאדם עצמו. המלומדים המוכרים העסיקו עצמם בינתיים באריסטו האחר – באריסטו שצוטט שלא כהלכה, המסונן, שעבר "לוגיזציה". אולם פילוסופיה אריסטוטליאנית זו, שאותה למדו בסופו של דבר התלמידים ולאחר מכן המדענים, הביאה בכל זאת ברכה למערב. שכן רק במאה התשע-עשרה, כשבני האדם לא יכלו עוד להבין את אריסטו ופשוט למדו אותו כאילו היה ספר שאמור להיקרא כמו כל ספר אחר, ולא ספר שבעת קריאתו יש להתאמן במדיטציה – רק במאה ה-19 אירע, שבני האדם כבר לא קיבלו מאריסטו שום דבר, כיוון שהוא כבר לא חי ולא פעל בתוכם. עד למאה ה-19 הנטייה הכללית הייתה לשנות את מה שפעם היה תרגיל, עבודה, כוח פעיל – לכדי ידע מופשט; להפוך את ה"לעשות" ו"להיות יכול" – ל"לדעת".

בואו נתבונן בקו ההתפתחות המוביל מיוון דרך רומא למערב. זה ימחיש עבורנו מזווית אחרת את השינוי הכביר שבו אנו דנים כעת. ביוון עדיין שרר בטחון מלא, שהבנה וראייה חודרת הם דברים המגיעים מן הישות השלמה של האדם. המורה הוא ה"גימנסט".[8] מתוך ישות האדם השלמה, כשהיא בתנועה – שכן האלים עצמם פועלים בתנועותיו הגופניות של האדם – נולד משהו שלאחר מכן נובע ומתגלה כהבנה אנושית. הגימנסט הוא המורה.

ברומא תפס ה"רטוריקן" את מקומו של הגימנסט. משהו כבר נגרע מן האדם כישות שלמה, ואף על פי כן, לפחות יש לנו קשר עם מעשה שנעשה על ידי האדם בחלק מגופו. כמה תנועה קיימת בכל ישותנו כשאנו מדברים! אנו מדברים עם ליבנו וריאותינו, אנו מדברים עד לסרעפת שלנו ואף מתחתיה! איננו יכולים לומר, שהדיבור חי בישות האדם השלמה באותו אופן שבו חיות תנועותיו של הגימנסט, אולם הוא חי בחלק גדול של האדם. (באשר למחשבות, כמובן שהן אינן אלא תמצית של מה שחי בדיבור). הרטוריקן תופס את מקומו של הגימנסט. הגימנסט קשור לישותו השלמה של האדם. הרטוריקן לא משתמש בגפיים, אלא רק בחלק מן הישות השלמה, ובמה שנשלח מעלה מחלק זה אל הראש והופך שם להבנה ולתובנה.

השלב השלישי מופיע רק בתקופה המודרנית – זהו השלב של הפרופסור, המאמן אך ורק את ראשם של תלמידיו, ולא איכפת לו מדבר מלבד מחשבות. פרופסורים של צחות המילה עדיין מונו באוניברסיטאות מסוימות אפילו במאה ה-19, אולם לאוניברסיטאות אלה כבר לא היה צורך בהם, שכן כבר לא היה זה נהוג לשים דגש כלשהו על אמנות הדיבור. החשיבה היא הדבר היחיד שנחשב. הרטוריקן נכחד. הדוקטורים והפרופסורים, שדאגו לחלק הפחות ביותר של האדם, כלומר לראשו – אלה הפכו למובילים בחינוך.

כל עוד נכח שם אריסטו האמיתי, אזי מה שאנשים זכו לו דרך לימוד תורתו היה הכשרה, משמעת ותרגול. שני הזרמים נותרו זה בצד זה. אלה מבינינו שאינם צעירים מאד, ושחוו את תהליך התפתחות החשיבה במהלך העשורים המאוחרים יותר של המאה ה-19, יודעים היטב – אם הסתובבו בינות לכפריים באופן שבו עשה זאת פרצלזוס – שבאירופה ניתן היה למצוא שאריות אחרונות של הידע העממי של ימי הביניים – ידע שממנו ינקו יאקוב בהם ופרצלזוס – אפילו בשנות השישים והשבעים של המאה ה-19. יתרה מזאת, נכון גם כי בסדרים מסוימים וכן בתוך חוג מצומצם מסוים טופחה מעין דיסציפלינה פנימית ביחס לאריסטו ממש עד לעשורים האחרונים של המאה ה-19; כך שהיה אפשרי בשנים מאוחרות יותר לפגוש עדיין פה ושם את השלכותיה האחרונות, כביכול, של חוכמת אריסטו, אשר הובאה על-ידי אלכסנדר לתוך אסיה וחזרה לאירופה דרך אסיה הקטנה, אפריקה וספרד. הייתה זו אותה חוכמה שזכתה לחיים חדשים באנשים כמו באזיל וואלנטיין ואלה שבאו אחריו, ושממנה ינקו יאקוב בהם, פרצלזוס ואינספור אחרים. היה שביל נוסף שבו הובאה חוכמה זו חזרה לאירופה, כלומר – באמצעות הצלבנים. חוכמת אריסטו זו המשיכה להיות נפוצה מאוד בין אנשי העם הפשוטים. למרבה המזל, בעשורים האחרונים של המאה ה-19 ניתן היה עדיין לשמוע את ההדים האחרונים של מדע הטבע העתיק שהובאו לאסיה באמצעות מסעותיו של אלכסנדר, אף אם היה זה בצורה מוחלשת כל כך שבקושי ניתן היה לזהותם. באלכימיה הישנה, בידע העתיק של הקשרים שבין כוחות הטבע וחומריו – ידע שהמשיך להתקיים באופן כה בולט בקרב אנשי העם הפשוטים – שם נוכל לגלות שוב את הדיו האחרונים של מדע הטבע העתיק הזה. כיום הם גוועו, נעלמו, ולא ניתן לשמעם עוד.

באופן דומה, בשנים הללו ניתן היה עדיין למצוא אינדיבידואלים בודדים שהעידו על ההכשרה הרוחנית של אריסטו, אולם גם אלה פסו כיום מן העולם. וכך נשתמר הן מה שהובא מזרחה והן מה שהובא מערבה – שכן מה שהובא למזרח חזר שוב למערב. בשנות השבעים והשמונים של המאה ה-19 היה זה אפשרי – עבור מי שהיה מסוגל לכך ושהייתה לו ראייה רוחית חדשה וישירה – ליצור קשר עם מה שחי עדיין בצאצאים האחרונים והצעירים ביותר הללו של האירועים הגדולים שאותם תיארנו.

באמת, בכל הדברים הללו קיימת פעולה הדדית נפלאה. שכן ביכולתנו לראות, כיצד מסעותיו של אלכסנדר ותורתו של אריסטו, הייתה להם מטרה לשמור על החוטים המאחדים את האדם עם הרוחניות העתיקה ולא להניח להם להיקרע; לשזור אותם, כביכול, אל תוך התרבות החומרנית שהייתה עתידה להיווצר, כך שחוטים אלה יוכלו להחזיק מעמד עד לזמן שבו תינתנה ההתגלויות הרוחניות החדשות.

מנקודת מבט זו נוכל לפתח הבנה אמיתית ביחס לאירועי ההיסטוריה, שכן לעיתים כה קרובות, אירועים חסרי חשיבות לכאורה הם בעלי משמעות עמוקה עבור האבולוציה ההיסטורית של המין האנושי. נקל לומר, כי מסעות אלכסנדר לאסיה ולמצריים נעלמו בתהום הנשייה, אולם אין זה כך. אפשר לטעון, כי במאה ה-19 חדל אריסטו להתקיים, אולם אין זה נכון. שני הזרמים התקיימו ממש עד לרגע שבו היה זה אפשרי להתחיל בחיי רוח מחודשים.

פעמים כה רבות תיארתי לפניכם, כיצד יכלו חיי הרוח החדשים להתחיל להתפתח בסוף שנות השבעים, וכיצד החל מסוף המאה ותחילת המאה הבאה ואילך יכלו חיי רוח חדשים אלה לצמוח עוד ועוד. משימתנו הינה לקבל במלואו את זרם החיים הרוחניים המגיע אלינו מן הגבהים.

היום אנו מוצאים עצמנו בתקופה המהווה נקודת מפנה אמיתית בהתפתחותו הרוחנית של האדם. אם לא נהיה מודעים להקשרים נפלאים אלה ולאופן העמוק שבו ההווה קשור לעבר, אזי אנו באמת ובתמים מצויים בתרדמה עמוקה ביחס לאירועים החשובים המתרחשים בחיי הרוח של זמננו. ואמנם, אנשים רבים מאד ישנים כיום שינה עמוקה ביחס לאירועים החשובים מכל, אולם האנתרופוסופיה קיימת בדיוק למטרה זו – להעיר את האדם משנתו.

אתם, שהגעתם הנה למפגש חג-מולד זה – אני מאמין שכולכם חשתם אימפולס שקרא לכם להתעורר. אנו מתקרבים ליום – וככל שמפגש זה יתקדם, נצטרך לעבור את השעה האמיתית של יום השנה הזה – אנו מתקרבים ליום שבו פרצו הלהבות האיומות ששרפו את הגיתהאנום. הניחו לעולם לחשוב מה שיחשוב על שריפת הגיתהאנום – לאירוע זה ישנה משמעות כבירה באבולוציה של התנועה האנתרופוסופית.

אולם לא נהיה מסוגלים לשפוט ביחס למשמעותו המלאה של אירוע זה, עד שנסתכל מעבר לו אל דבר נוסף. בלהבות הפיזיות שפרצו אותו לילה אנו חוזים בדבר נוסף. אנו רואים בהן את הדרך המופלאה שבה המתכת הניתכת של צינורות העוגב ושל חלקי מתכת אחרים הפיצה זוהר שגרם למשחק צבעים נפלא שכזה בלהבות המיתמרות אל על. ואז, אנו שבים בזיכרוננו לשנה שחלפה מאז. אולם בזיכרון זה חייבת לחיות העובדה, שהפיזי הוא "מאיה", וכי את האמת לגבי להבות השריפה עלינו לבקש באש הרוחנית שעלינו להצית כעת בליבותינו ונפשותינו. בלב הגיתהאנום הפיזי הנשרף יקום עבורנו גיתהאנום חדור בחיים רוחניים.

אינני מאמין, ידידיי היקרים, כי דבר זה יכול להתרחש במובן המלא, במישור של ההיסטוריה העולמית, אלא אם כן נוכל, מצד אחד, להסתכל בלהבות הפורצות ועולות מן הגיתהאנום שאהבנו כל כך בלשונות אש איומות, ומצד שני, לחזות בו בזמן, ברקע, באותה שריפה זדונית של אפסוס, שבה הרוסטראטוס, כשהוא מונחה בידי כוחות דמוניים, השליך את הלפיד הבוער לתוך המקדש. כאשר נקשר בין שני אירועים אלה באופן כזה, שהאחד נמצא ברקע והשני – בקדמת התמונה של מחשבתנו, אזי תהיה לנו תמונה שאולי תהיה לה העוצמה לחרוט על לוח ליבנו באופן עמוק מספיק את מה שאיבדנו ואת מה שעלינו לשאוף בכל מאודנו לבנות מחדש.

—————————————————

  1. יוליאנוס הכופר: פלאויוס קלאודיוס יוליאנוס, שהנוצרים כינוהו "הכופר", היה קיסר רומא בשנים 361–363.
  2. יצא בעברית תחת הכותרת "גוף נפש רוח" בהוצאת מיכאל. ראו כאן 
  3. ראו הרצאות 8 ו-9 בספר Mystery Knowledge and Mystery Centres.
  4. יאקוב בהם (1575–1624), מיסטיקן. ראו: Eleven European Mystics, Rudolf Steiner, Rudolf Steiner Publications, New York 1971.
  5. פרצלזוס: תיאופראסטוס פרצלזוס (1493–1541), רופא. ראו הפניה בהערה הקודמת.
  6. ואלנטיין ויגל (1533– 1588), ראו "Eleven European Mystics" לעיל.
  7. באזיל ואלנטיין: אלכימאי ונזיר בנדיקטיני שחי מ-1413 ואילך במנזר סנט פטר באֵרפוּרט. כתביו לא נתגלו ולא הודפסו עד לתחילת המאה השבע-עשרה. ראו "Eleven European Mystics" לעיל.
  8. Gymnast – אתלט, מתעמל או מורה להתעמלות. הגימנסיון היווני שימש תנאי הכרחי לקבלת אזרחות, ומתוך כך עמד בסימן הכשרת החניך לתפקוד אזרחי טוב יותר ויעיל יותר – המתר'. גימנסט, רטוריקן, פרופסור: רודולף שטיינר דיבר בפרוטרוט על נושא זה, למשל ב- A Modern Art of Education, Rudolf Steiner, Rudolf Steiner Press, London 1972 וכן ב- Human Values in Education, Rudolf Steiner, Rudolf Steiner Press, London 1971

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *