רודולף שטיינר

תשע הרצאות שניתנו בדורנאך 24 בדצמבר 1923 עד ה-1 בינואר 1924

במהלך כנס ייסוד החברה האנתרופוסופית הכללית

תורגם מאנגלית תוך השוואה למקור בגרמנית לפי הנחוץ: תומר רוזן-גרייס

תיקונים: דניאל זהבי, דליה דיימל

ההרצאה מופיעה בספר שיצא בהוצאת חירות – ראו כאן.

GA-233

הרצאה רביעית, 27 בדצמבר 1923

המיסטריות של היברניה ומיסטריות הלוגוס של ארטמיס באפסוס

משימתי אתמול הייתה להראות, לפי דוגמאות של אישים מסוימים, כיצד מתנהלת ההתפתחות של ההיסטוריה של העולם. אם רוצים להתקדם בכיוון מדע-רוחי, לא ניתן כלל להציג את הדברים בצורה אחרת מאשר על ידי הצגת תוצאותיהם של מאורעות כפי שהם משתקפים באדם. שכן רק תקופתנו, מסיבות שעליהן נדבר עוד במהלך הרצאות אלה, בנויה כך, שהאדם מרגיש עצמו כישות נפרדת משאר העולם. בכל התקופות הקודמות, וגם בתקופות שעוד תבואנה, עלי להדגיש – כל התקופות שהיו ושתהיינה, בנויות כך, שבני האדם חשו עצמם ויחושו עצמם כחלק מן העולם כולו, כשייכים לעולם כולו. כפי שאמרתי לעיתים קרובות, כפי שאצבע של אדם איננה יכולה להיות ישות בפני עצמה, אלא רק חלק מן האדם, ואם היא נפרדת ממנו, אין היא יכולה להוסיף ולהתקיים כאצבע, אלא היא מתחילה להירקב, היא הופכת לדבר אחר לגמרי, הכפוף לחוקים שונים לגמרי מאשר כשהיא מחוברת לגוף; בדיוק כפי שהאצבע הינה אצבע רק כאשר היא מחוברת לגוף, כך האדם הינו ישות בעלת צורה כלשהי – בין אם בחיים הארציים או בחיים שבין מוות ללידה חדשה – רק כשהוא קשור לקוסמוס כולו. בזמני קדם הייתה תודעה לגבי עובדה זו, ובעתיד תשוב ותשרור תודעה זו. רק כיום, בהווה, מצויה תודעה זו בחשיכה, במצב עכור. שכן, כפי שעוד נשמע כאן, האדם היה זקוק להחשכה, להתעכרות זו, על מנת להיות מסוגל לפתח בצורה מלאה את חווית החופש. וככל שנחזור רחוק יותר בזמן, כך נמצא אצל בני האדם יותר תודעה ביחס לקשר שלהם לקוסמוס ולהשתייכותם אליו.

כעת, הצגתי בפניכם שני אישים, שבאפוס המפורסם נקראים גילגמש ואיבאני. והראיתי לכם, כיצד שני אישים אלה חיו בתקופה המצרית-כלדית באופן שבו הם יכלו לחיות אז – כיצד הם חוו העמקה דרך המיסטריות של אפסוס. כבר אתמול הצבעתי על כך, שלאותן ישויות אנוש עצמן היה מאוחר יותר תפקיד בהתפתחות ההיסטוריה העולמית בתור אריסטו ואלכסנדר.

אולם, על מנת להבין באופן מלא את מהלך התפתחות האדמה בתקופות שבהן התרחשו כל הדברים הללו, עלינו להתבונן יותר מקרוב במה שנפשות כאלה היו מסוגלות לקבל אל תוכן בשלוש תקופות עוקבות אלה.

הרי הפניתי את תשומת לבכם לכך, שהאישיות המסתתרת מאחורי השם גילגמש יצאה למסע מערבה, ועברה מעין התקדשות מערבית פוסט-אטלנטית. כעת, על מנת להבין את מה שקרה מאוחר יותר, עלינו לדמות לעצמנו מה הייתה למעשה התקדשות מאוחרת שכזו. אמנם, עלינו לבקש התקדשות זו באתר שבו נותרו עוד הדים מאוחרים של ההתקדשות האטלנטית העתיקה. וזה מה שקרה במיסטריות של היברניה^[1], שעליהן דיברתי כבר לאחרונה בפני החברים הנמצאים כאן בדורנאך. אולם עלי לחזור על כמה מהדברים, על מנת שנוכל להגיע להבנה מלאה של הנושא.

המיסטריות של היברניה, המיסטריות האיריות, הרי נשתמרו במשך תקופה ארוכה. הן נשתמרו אפילו עד לתקופת ייסודה של הנצרות, והן אלה, שמבחינה מסוימת שימרו את תורות החוכמה העתיקות של האוכלוסייה האטלנטית בצורה הנאמנה ביותר. כעת, ברצוני לתת לכם תמונה של ההתנסויות שעברו על מי שהתקדש במיסטריות האיריות בתקופה הפוסט-אטלנטית. מי שרצה לקבל התקדשות היה צריך לעבור הכנה קשה ביותר, שכן כל ההכנות במיסטריות של זמנים עברו היו קשות ביותר. למעשה, היה על האדם להשתנות בכל מבנה נפשו הפנימי. הדבר החשוב במיסטריות של היברניה היה שהתלמיד היה צריך להפוך מודע דרך חוויה פנימית רבת עוצמה ליסוד האשלייתי שבסביבתו, כלומר, בכל הדברים שהאדם רואה כמהויות על בסיס הקליטה החושית שלו. לאחר מכן המחישו לו את כל הקשיים והמכשולים הפוגשים את האדם כאשר הוא מחפש אחר האמת, האמת לאמיתה. והראו לו כיצד, באופן בסיסי, כל מה שסובב אותנו בעולם החושים הוא אשליה, שמה שמעבירים החושים זו אשליה, וכי האמת מסתתרת מאחורי האשליה, כך שלמעשה, ההוויה האמיתית אינה נגישה לאדם דרך הקליטה החושית שלו.

כעת, סביר מאד כי תאמרו, שאתם עצמכם משוכנעים בדבר זה מזה זמן רב וכי זה ידוע לכם היטב. אולם כל הידע שיכול להיות לאדם, בתודעה של ימינו, לגבי אופיו האשלייתי של עולם החושים, הוא כאין וכאפס לעומת ההתנפצות הפנימית, הטרגדיה הפנימית שחוו אנשים מאותה תקופה במהלך ההכנה שעברו לקראת ההתקדשות של היברניה. שכן, כשאומרים באופן תיאורטי שכזה, “הכל הוא מאיה, הכל הוא אשליה” – אז לוקחים את זה די בקלות! אולם הכשרתם של תלמידי היברניה הרחיקה לכת עד כדי כך, שהיה עליהם לומר לעצמם, “לאדם אין כל אפשרות לחדור בעד האשליה ולהגיע להוויה האמיתית, הממשית”.

באופן זה, התלמידים אומנו להסתפק באופן נואש, כביכול, באשליה. הם הגיעו לכדי גישה של ייאוש. הם חשו, כי אופיים האשלייתי של הדברים הינו כה מכריע וחודר כה עמוק, עד כי אין כל אפשרות להגיע אל מעבר אליו. בחייהם של התלמידים הללו נמצא לכן תמיד את ההרגשה, כי “בסדר, אם כך עלינו להישאר באשליה. אולם פירוש הדבר הוא, לאבד את הקרקע מתחת לרגלינו. שכן לא ניתן לעמוד יציב על אשליה! באמת, ידידי היקרים, אנו בקושי יכולים כיום לקבל מושג כלשהו לגבי נוקשותו וחומרתו של תהליך ההכנה במיסטריות העתיקות. אנשים מתכווצים בבהלה נוכח מה שההתפתחות הפנימית דורשת, למעשה.

כזו אם-כן הייתה ההתנסות שעברו התלמידים ביחס להוויה ולאופיה האשלייתי. ועכשיו ציפתה להם התנסות דומה ביחס לחיפוש אחר האמת. הם למדו להכיר את המכשולים הרגשיים שיש לאדם, המעכבים בעדו מלהגיע לאמת. המדובר בכל אותם רגשות אפלים ורבי עוצמה המעכירים את אורה הבהיר של ההכרה. וכך פעם נוספת, הם הגיעו לרגע גדול, כשהם אמרו לעצמם, “אם אין אמת, אזי אנו חיים – אנו מוכרחים לחיות – בשקר, באי-אמת.” כשאדם מגיע כך לזמן בחייו שבו הוא מתייאש מן ההוויה ומן האמת, פירושו, בקיצור, כי הוא קורע מתוך עצמו את אנושיותו שלו.

כל זה ניתן על מנת שהאדם, דרך ההתנסות בהיפך מן המטרה שאליה היה עליו בסופו של דבר להגיע, יוכל לגשת למטרה זו מתוך הרגש האנושי העמוק והנכון. שכן, אלא אם כן למד האדם מה פירוש לחיות בטעות ובאשליה, הוא לא יוכל להעריך את ההוויה ואת האמת. ואכן, על תלמידי היברניה היה ללמוד להעריך את ההוויה ואת האמת.

לאחר מכן, לאחר שהם עברו דרך כל זה, ולאחר שהם, כביכול, חוו עד לסוף המר את הקוטב במנוגד למה שהיה עליהם בסופו של דבר להגיע, הובלו התלמידים (וכאן עלי לתאר את מה שאירע בשפת התמונות, המסוגלת לייצג נכונה את מה שהתרחש כמציאות במיסטריות של היברניה) – הם הובלו, אם כן, אל תוך מין מקדש, שבו היו שני עמודי ענק מפוסלים, בעלי עוצמה סוגסטיבית כבירה. אחד מעמודי-הפסלים הללו היה חלול בפנים. פני השטח שסבבו את החלל הפנימי, כלומר, כל החומר שממנו היה עשוי הפסל, היה אלסטי לגמרי. אם היה מישהו לוחץ במקום כלשהו על הפסל, היה נוצר שקע, אולם ברגע שהיה מפסיק ללחוץ, היה הפסל חוזר לצורתו המקורית.

כל העמוד המפוסל היה עשוי באופן כזה, שהראש היה מפותח יותר מן השאר. כשהיה אדם ניגש אל הפסל, הוא היה מקבל את ההרגשה, שכוחות זורמים מן הראש אל הגוף העצום. שכן, כמובן שהוא לא ראה את החלל שבפנים, אלא הוא נעשה מודע אליו רק כאשר הוא לחץ על הפסל, והתלמיד קיבל הוראה ללחוץ. הייתה לו ההרגשה, שכוחות הראש קרנו החוצה על פני כל שאר הגוף, ושבפסל זה, הראש עושה את הכל.

אני מודה בהחלט, ידידיי היקרים, שאם אדם מודרני בחיים הפרוזאיים של ימינו היה מובל אל מול הפסל, הוא בקושי היה מסוגל לחוות משהו מעבר לרעיונות מופשטים ביחס אליו. אכן כך הוא הדבר. אולם עניין שונה הוא, לחוות ראשית דרך כל ההוויה הפנימית, דרך הנפש והרוח, כן, ודרך הדם והעצבים, את עוצמתה של האשליה ואת כוחה של הטעות – ואז, לאחר מכן, לחוות בעוצמתה הסוגסטיבית של דמות ענקית שכזו.

פסל זה היה לו אופי זכרי.

לצידו ניצב פסל אחר, בעל אופי נשי. הוא לא היה חלול. הוא היה מורכב מחומר שלא היה אלסטי אלא פלסטי. כאשר התלמיד לחץ על הפסל הזה – ושוב, הוא קיבל הוראה לעשות כך – הוא הרס את צורתו. הוא עשה חור בגוף הפסל.

לאחר שהתלמיד מצא כיצד בפסל האחד, הודות לאלסטיות שלו, שבה הצורה תמיד לקדמותה, וכיצד בפסל האחר, הוא הרס את הפסל על ידי לחיצה עליו, ולאחר שעוד משהו קרה, שעליו אדבר מייד – הוא עזב את המקום, והובל לשם בשנית רק כאשר כל הפגמים שהוא יצר בדמות הנקבית הפלסטית והבלתי-אלסטית תוקנו והפסל היה שלם. הודות לכל ההכנות שעבר התלמיד – וכאן אני יכול לתארן באופן כללי בלבד – הוא היה מסוגל לקבל, בקשר לפסל בעל האופי הנקבי, חוויה פנימית עמוקה בכל ישותו – גוף, נפש ורוח.

כמובן שחוויה פנימית זו הוכנה בתוכו כבר קודם לכן, אולם היא התבססה וקיבלה תוקף מלא דרך ההשפעה הסוגסטיבית של הפסל. הוא קיבל אל תוכו תחושה של שיתוק פנימי, של שיתוק קשה וקפוא. זה פעל בתוכו בצורה כזו, שהוא ראה את נפשו מתמלאת באימגינציות. ואימגינציות אלה היו תמונות של החורף של האדמה, תמונות שייצגו את החורף של האדמה. כך הובל התלמיד לראות מבפנים את המציאות במישור הרוחי.

עם הפסל השני, הזכרי, הייתה לו חוויה שונה. הוא חש כאילו כל החיים שבו, שבאופן כללי התפשטו על פני כל גופו, זרמו לתוך הדם, כאילו היה דמו חדור בכוחות ולחץ כנגד עורו. בעוד שבפני הפסל האחד היה על התלמיד לחוש עצמו הופך לשלד קפוא, הרי כעת, בפני הפסל השני, היה עליו לחוש כיצד כל החיים שבו להטו, והוא חי בתוך עור מתוח מאד. חוויה זו של ישותו הפנימית הלוחצת כנגד פני השטח, איפשרה לתלמיד לקבל תובנה חדשה. הוא היה מסוגל לומר לעצמו, “עכשיו יש לך הרגשה וחוויה של מה שהיית אם, מכל הדברים שבקוסמוס, רק השמש הייתה משפיעה עליך.” באופן זה הוא למד להכיר את השפעת השמש בקוסמוס, וכיצד מופצת השפעתה בקוסמוס. הוא למד להכיר את יחסו של האדם לשמש. והוא למד, שהסיבה שבגללה האדם במציאות אינו כפי שהוא כעת הרגיש את עצמו, תחת השפעתו הסוגסטיבית של פסל השמש – שהסיבה לכך היא, שכוחות אחרים, המגיעים מפינות אחרות בקוסמוס, “חונטים” את ההשפעה הזו של השמש. באופן זה, התלמיד למד למצוא את הכיוון בקוסמוס ולהיות, כביכול, בן-בית בקוסמוס.

כאשר התלמיד הרגיש את ההשפעה הסוגסטיבית של פסל הירח, לעומת זאת – כאשר הוא חווה את כפור השיתוק הקשה ואת נוף החורף שבתוכו (במקרה של פסל השמש, הוא חווה במישור הרוחי נוף קיצי), אז הוא חש כיצד זה היה, אילו היו קיימות השפעות הירח לבדן.

מה למעשה יודע האדם על העולם בימינו? הוא יודע, נניח, שפרח העולש הוא כחול, שהוורד הוא אדום, שהשמיים הם כחולים, וכן הלאה. אולם עובדות אלה לא עושות עליו רושם כביר או מכריע. הן רק מספרות לו על מה שקרוב אליו, על מה שנמצא בסביבתו המיידית. אילו היה האדם מכיר את סודות הקוסמוס, אזי הוא היה הופך בכל ישותו לאיבר חוש, וזאת במידה אינטנסיבית ביותר.

באמצעות השפעתו הסוגסטיבית של פסל השמש, כל ישותו של התלמיד התרכזה במחזור הדם. כשהוא חווה בתוכו את ההשפעה הסוגסטיבית הזו, הוא למד להכיר את עצמו כישות של שמש. כמו כן, הוא למד להכיר את עצמו כישות של ירח, על ידי חווית השפעתו הסוגסטיבית של הפסל הנקבי. מתוך חוויות פנימיות אלה, הוא היה אז מסוגל להבין, כיצד פועלים השמש והירח על האדם. הוא היה מסוגל להבין זאת, כפי שכיום אנו מסוגלים להבין, מתוך מה שאנו חווים דרך עינינו, כיצד משפיע עלינו הוורד, או מתוך מה שאנו חווים דרך אוזנינו – כיצד משפיע עלינו הצליל דו דיאז, וכן הלאה.

אם כן, תלמידי המיסטריות הללו עדיין חוו, אפילו בתקופות הפוסט-אטלנטיות, מהו מקומו של האדם בקוסמוס. זו הייתה עבורם חוויה מיידית וישירה לגמרי.

כעת, כל מה שתיארתי לכם היום, אינו אלא סקיצה קצרה של ההתנסות הנשגבת שעברו תלמידי המיסטריות של היברניה, וזאת עד למאות הראשונות של עידן הנצרות. חווית השמש וחווית הירח היו חוויות קוסמיות.

במיסטריות של אפסוס באסיה הקטנה, התלמיד היה צריך לעבור חוויות שהיו שונות לגמרי באופיין. כאן הוא חווה באופן אינטנסיבי במיוחד, בכל ישותו, את מה שמאוחר יותר התבטא בצורה כל כך מושלמת במילות הפתיחה של הבשורה של יוחנן: “בראשית היה הדבר. והדבר היה את האלוהים. ואלוהים היה הדבר.” באפסוס, התלמיד הובל לא בפני שני פסלים, אלא בפני פסל אחד – הפסל הידוע כארטמיס (דיאנה) מאפסוס. התלמיד – תוך שהוא מזדהה עם הפסל שהיה מלאות של חיים, ששפע כולו חיים, כפי שאמרתי אתמול – חי וזרם אל תוך האתר הקוסמי. בכל הרגש והחוויה הפנימיים שלו, הוא יצא מתוך החיים הארציים הסתמיים, התרומם והגיע לחווית האתר הקוסמי. ועכשיו הוא הובל להכרה חדשה, לידע חדש. ראשית כל הוא קיבל תובנות לגבי מהותו האמיתית של הדיבור האנושי. ולאחר מכן, דרך הדיבור האנושי, מן הדימוי האנושי, כביכול, של הלוגוס הקוסמי, מן הלוגוס הבנוי בצלם אנושי – דרך אלה הומחש לתלמיד, כיצד המילה הקוסמית פועלת ונשזרת ביצירתיות בקוסמוס כולו.

שוב, ביכלתי רק לתאר את הדברים הללו באופן כללי בלבד. התהליך היה כזה, שתשומת ליבו של התלמיד הופנתה במיוחד למה שמתרחש כאשר האדם מדבר, כאשר הוא מטביע את חותם המילה שלו על הנשיפה. הוא הובל לחוות את מה שמתרחש עם מה שהאדם, באמצעות מעשהו הפנימי העצמאי – מוביל אל תוך החיים – להרגיש, כיצד נראית ה”מילה” שלו ביסוד האוויר, ויתר על כן, כיצד שני תהליכים נוספים מתאחדים בתוך מה שמתרחש ביסוד האוויר.

תרשים 6

תארו לעצמכם, כי לפנינו כאן האוויר הננשף החוצה, ועליו מוטבעות מילים מסוימות שאותן אומר האדם. בעוד נשימה זו, המעוצבת בצורת מילים, זורמת החוצה מן החזה, יורד הרטט הריתמי ועובר לתוך כל היסוד המימי אשר הגוף האנושי חדור בו. כשהאדם מדבר, אם כן, נוצרים אצלו ריתמוסים של אוויר באזור של גרונו, של איברי הדיבור שלו. אולם בצד דיבורו מתרחשת גאות והתנחשלות של כל גוף הנוזלים באדם. הנוזל שבאדם, הקיים מתחת לאזור הדיבור, מתחיל לרטוט בהרמוניה. זהו למעשה פירוש הדבר, כאשר אנו אומרים שהדיבור שלנו מלווה על ידי רגשות. אם היסוד המימי שבאדם לא היה רוטט בהרמוניה באופן כזה, אזי דיבורו של האדם היה בוקע ממנו באופן ניטראלי, אדיש. הוא לא היה מסוגל להחדיר ברגש את מה שהוא אומר. יסוד החום, לעומת זאת, עולה לכיוון הראש. גלי חום הזורמים כלפי מעלה מלווים את המילים שאנו מטביעים על האוויר. גלי חום אלה חודרים את הראש ומאפשרים שם למילותינו להיות מלוות על ידי מחשבות.

לפיכך, בדיבור מעורבים שלושה יסודות: אוויר, חום ומים. תהליך זה, שהוא לבדו מייצג תמונה מלאה של מה שחי וזורם בדיבור האנושי, נלקח כנקודת המוצא לתלמיד באפסוס.

לאחר מכן הובהר לו, שמה שמתרחש באופן זה באדם, הינו תהליך קוסמי שעבר למישור האנושי, ושבתקופה עתיקה מסוימת, האדמה עצמה פעלה באופן זה; אלא שבאותה תקופה לא היה זה יסוד האוויר, אלא היסוד הנוזלי – שאותו תיארתי אתמול כחלבון נוזלי ונדיף – שהיה גואה ומתנחשל בצורת גלים. כמו יסוד האוויר באדם, במיקרוקוסמוס, כשהאדם מדבר על זרם הנשיפה, כך היה פעם החלבון שהקיף את האדמה כמו אטמוספירה. וכפי שכיום, האוויר עובר ליסוד החום, כך עלה אז החלבון מעלה, אל יסוד דמוי אוויר, וירד מטה, אל יסוד דמוי אדמה. וכפי שבגופנו מופיעים רגשות דרך היסוד הנוזלי, כך באדמה הופיעו תצורות וכוחות, כל הכוחות הפועלים ומבעבעים בתוך האדמה. ולמעלה, ביסוד האוויר, נולדו המחשבות הקוסמיות, המחשבות הקוסמיות הגבוהות, הפועלות באופן יצירתי אל תוך מהותה של האדמה.

רב הוד ועוצמה היה הרושם שקיבל האדם באפסוס, כאשר הראו לו, כיצד בדיבורו שלו חי ההד המיקרו-קוסמי של מה שפעם היה מקרו-קוסמי. והתלמיד של אפסוס, כאשר דיבר, הרגיש כי דרך חווית הדיבור עולה בו תובנה לגבי פעולתה של המילה הקוסמית. הוא יכול היה לראות, כיצד המילה הקוסמית הניעה את היסוד הנוזלי הנדיף כשהיא מעניקה לו תנועה מלאת משמעות וחשיבות. כמו כן, הוא ראה כיצד היא עלתה מעלה אל המחשבה הקוסמית, וירדה מטה אל כוחות האדמה המתהווים.

כך, דרך כך שלמד להבין נכונה את מה שהיה בישותו שלו, חי התלמיד ומצא דרכו אל הקוסמוס. “בתוכך נמצא הלוגוס האנושי. הלוגוס האנושי פועל מתוכך במהלך זמנך על האדמה. אתה, כאדם, הינך הלוגוס האנושי.” (שכן, למעשה, דרך מה שזורם מטה ביסוד הנוזלי, אנו עצמנו מעוצבים מתוך הדיבור, בעוד שדרך מה שזורם מעלה, יש לנו את המחשבות האנושיות שלנו במשך זמננו על האדמה). “וכפי שבתוכך, מהות האנושות הינה הלוגוס המיקרו-קוסמי, כך פעם, בראשיתם הרחוקה של הדברים, היה הלוגוס, והוא היה עם האלוהים והוא היה אלוהים.”

באפסוס הייתה לאנשים הבנה עמוקה של זה, שכן הם הבינו זאת דרך האדם עצמו ובתוכו.

בבואנו להתבונן באישיות כמו זו המסתתרת מאחורי השם גילגמש, עליכם לזכור, כי כל חייו התנהלו בסביבת המיסטריות ושל מה שקרן מהן. שכן בימי קדם כל התרבות, כל הציוויליזציה הייתה למעשה משהו שהוקרן מן המיסטריות; כך שכשאני מזכיר בפניכם את השם גילגמש, עליכם לחשוב עליו – כל עוד הוא חי בארק – לא כגילגמש עצמו, שעבר התקדשות במיסטריות של ארק, אלא כאדם החי בציוויליזציה שהייתה חדורה בתחושה ובחוויה שנבעו מן הקשר של האדם לקוסמוס.

ואז, במהלך מסעו למערב, עבר איש זה התנסות שדרכה הוא למד להכיר ישירות, לא את המיסטריות של היברניה עצמן – שכן הוא לא הרחיק לכת עד כדי כך במסעותיו – אלא את מה שטופח במושבה של המיסטריות של היברניה, מושבה שנמצאה, כפי שאמרתי לכם, היכן שכיום נמצאת בורגנלאנד. מה שהוא חווה שם חי בנפשו ולאחר מכן התפתח הלאה בחיים שעבר בין מוות ללידה חדשה. ובחיים הארציים הבאים שלו, הוא עבר באפסוס העמקה נפשית שהייתה קשורה לאותה התנסות עצמה.

ההעמקה הנפשית התרחשה אצל שני האינדיבידואלים שעליהם דיברנו כאן. למעשה, היה זה כאילו זרם אדיר גאה ועלה ממעמקי הציוויליזציה של אותם זמנים, והתנפץ כמו גל כביר על נפשותיהם של השניים הללו. הם חוו כמציאות רבת עוצמה ומלאת חיוניות את מה ששרד ביוון לאחר תקופתו של הומרוס, וזאת כתמונה מפוארת ורבת-הוד של משהו שחלף ולא קיים יותר.

באפסוס ניתן היה עדיין לחוש את כל המציאות שבה חי האדם פעם, בזמנים שבהם עדיין היה לו קשר מיידי אל היסוד האלוהי-הרוחני; כאשר אסיה הייתה עבורו רק הרקיע הנמוך ביותר, והיה לו עדיין קשר עם הרקיעים הגבוהים יותר הגובלים בו. באותם זמנים רחוקים, האדם חווה ב”אסיה” את נוכחותן של רוחות הטבע, ומעליהן את נוכחותם של המלאכים, הארכי-מלאכים וכו’, האקסוזיאיי ושאר ההיררכיות. באפסוס ניתן היה עדיין לקבל מין תחושה מאוחרת של כל זה, כלומר, במקום שבו חי אף הרקליטוס ושבו ניתן היה עדיין לחוות כל כך הרבה מן המציאות העתיקה, אפילו בתקופת יוון המאוחרת ועד למאות השישית והחמישית לפני הספירה.

אכן היה זה אופייני לאיש יוון, שהוא לקח את מה שהאדם חווה פעם בקשר לקוסמוס, וטבל זאת במיתוס, ביופי, ביסוד האמנות, והפך זאת לדימויים שהאדם חש כאנושיים וקרובים לו יותר.

כעת עלינו להפנות את מחשבותינו לתקופה שבה, מצד אחד, התרבות היוונית הגיעה לשיאה, והדפה בגאווה, במהלך מלחמות פרס, את הגל האחרון, כביכול, של המציאות האסיאתית העתיקה, אולם מצד שני, יוון עצמה כבר התחילה לשקוע; ועלינו לתאר לעצמנו, מה היה חווה אדם בן אותה תקופה, אילו היה עדיין נושא בנפשו את ההדים הברורים, של מה שפעם היווה מציאות רוחנית-ארצית במישור הגופני, הנפשי והרוחי של המין האנושי.

יהיה עלינו לראות, כיצד אלכסנדר הגדול ואריסטו חיו בעולם שלא היה מותאם להם לגמרי, בעולם שלמעשה נשא בחובו טרגדיה גדולה עבורם. עובדה היא, כי לאלכסנדר ולאריסטו היה קשר שונה לחלוטין לעולם הרוח מאשר האנשים שהיו סביבם; שכן, אף שלא ניתן לומר כי הם עסקו באופן מיוחד במיסטריות הסמוטראקיות, עדיין היה להם קשר נפשי חזק למה שהתרחש באותן מיסטריות עם הקאבירי.^[2] וממש עד לימי הביניים, היו אנשים שהבינו מה הייתה משמעות הדבר. אנשים כיום יוצרים לעצמם רעיונות שגויים לגבי ימי הביניים. אין הם מבינים, כי עד למאות ה-13 וה-14, היו אנשים מכל המעמדות שהייתה להם ראייה רוחית בהירה, לפחות באותו אזור שבמזרח הקדום נקרא “אסיה”. שירו של אלכסנדר שהולחן על ידי כוהן מסוים בימי הביניים המוקדמים, מהווה מסמך משמעותי ביותר. בהשוואה לדיווח שנותנת כיום ההיסטוריה אודות מעשיהם של אלכסנדר ואריסטו, הפואמה של הכוהן למפרכט היא בבחינת תפיסה נשגבה ושמיימית, שעדיין דומה לצורת ההבנה העתיקה ביחס לכל מה שהתרחש דרך אלכסנדר הגדול.

קחו למשל קטע מן הפואמה, שבו ניתן תיאור נהדר בסגנון הבא. כשמגיע האביב, אתם יוצאים ליערות. אתם מגיעים לקצה העולם. פרחים פורחים שם, והשמש ניצבת במקום שממנו היא נותנת לצללים ליפול מן העצים על הפרחים. ושם תוכלו לראות, כיצד בצל העצים, באביב, פרחי-ילדים קטנים עולים מגביעי הפרחים ויוצאים במחול יחדיו, בקצה היער.

ביכולתנו לראות בבירור, כיצד דרך תיאורו זה של הכוהן למפרכט קורנת חוויה עתיקה וממשית, שהייתה נגישה עדיין לבני האדם באותה תקופה. הם לא יצאו אל היערות באומרם באופן פרוזאי, “הנה דשא, והנה פרחים, וכאן מתחילים העצים”. אלא כשהם הגיעו ליער בעוד השמש ניצבת מאחוריו והצל נופל על הפרחים, אזי בצל העצים ריחפו לקראתם מן הפרחים עולם שלם של ישויות פרחים – ישויות שהם ממש ראו כשהם נכנסו אל היער. שכן, כאשר הם נכנסו ליער עצמו, הם ראו ישויות אלמנטליות אחרות לגמרי. ריקוד זה של ישויות הפרחים הופיע לנגד עיניו של הכוהן למפרכט, והוא אהב במיוחד לתאר ריקוד זה. ידידיי היקרים, זה אכן משמעותי ביותר. למפרכט, אפילו בסוף המאה ה-12 ותחילת המאה ה-13, בבקשו לתאר את מסעות אלכסנדר, משלב בהם בכל מקום תיאורי טבע שעדיין מכילים את ההתגלויות של הממלכות האלמנטליות. שירו של אלכסנדר היה מבוסס על התודעה שניתן לתארה כדלהלן: “על מנת לתאר את מה שהתרחש פעם במקדוניה, כאשר אלכסנדר החל במסעותיו אל תוך אסיה, כשאלכסנדר למד אצל אריסטו, איננו יכולים סתם לתאר את האדמה הפרוזאית כמקום שבו התרחשו הדברים הללו; לא, על מנת לתארם באופן ההולם את מהותם, עלינו לכלול – לצד האדמה הפרוזאית – גם את ממלכות הישויות האלמנטליות.” כמה שונה כל זה מספר היסטוריה מודרני, שכמובן בנוי באופן מוצדק לגמרי לתקופתנו. שם תקראו כיצד אלכסנדר, בניגוד לעצת מורו אריסטו, המרה את פיו של הלה וראה עצמו כנושא השליחות לפייס בין הברברים לבני האדם המתורבתים, וליצור כביכול תרבות ממוצעת, הכוללת את היוונים המתורבתים, את ההלניסטים, את המקדונים ואת הברברים.

אין ספק שזה נכון לתקופה המודרנית. ועם זאת, כמה צחיח בהשוואה לאמת האמיתית! מצד שני, אנו מקבלים רושם נהדר כשאנו מסתכלים בתמונה שנותן לנו למפרכט אודות מסעותיו של אלכסנדר, בנותנו להם מטרה שונה בתכלית. אנו חשים כאילו מה שתיארתי זה עתה – כניסתן של ממלכות הטבע האלמנטליות – אכן היה אמור להוות מבוא בלבד. מהי, אם כן, מטרתם של מסעות אלכסנדר ב”שירת אלכסנדר” של למפרכט?^[3]

אלכסנדר מגיע לשערי גן-העדן ממש. כשמתרגמים זאת, כביכול, לשפה הכריסטיאנית של תקופתו, זה תואם במידה רבה את האמת לאמיתה, כפי שאסביר מייד. מסעותיו של אלכסנדר לא נעשו לשם כיבוש בלבד, ואף לא על מנת לפייס את הברברים עם היוונים בניגוד לעצת אריסטו. לא, מסעות אלה היו חדורים במטרה רוחנית גבוהה ואמיתית. האימפולס הגיע מן הרוח. בואו נקרא על כך בפואמה של למפרכט, שסיפר את סיפור הגבורה בדרכו שלו, במסירות גדולה, אם כי היה זה אלף חמש מאות שנה לאחר חייו של אלכסנדר. הוא מספר לנו, כיצד אלכסנדר הגיע לשערי גן העדן, אולם לא יכול היה להיכנס, כיוון שכפי שאומר למפרכט, לגן העדן יכול להיכנס רק מי שניחן בענווה אמיתית, ואלכסנדר, שחי בתקופה שקדמה לנצרות, לא יכול היה עדיין להיות ניחן בענווה. רק הנצרות תביא למין האנושי את הענווה האמיתית.

אף על פי כן, אם נתפוס עניין זה לא באופן צר, אלא בצורה רחבה, אזי נראה כיצד למפרכט, הכוהן הנוצרי, עדיין מרגיש משהו מן הטרגדיה של מסעות אלכסנדר.

אין זה ללא מטרה שדיברתי על “שירת אלכסנדר” זו. שכן עכשיו לא תופתעו, אם נתחיל ממסעות אלכסנדר בכדי לתאר את מה שהתרחש לפניהם ואחריהם בתולדות המין האנושי במערב, מבחינת הקשר שלו למזרח. שכן, התחושה האמיתית הנמצאת בבסיסם של הדברים הללו, עדיין שררה בקרב רוב בני האדם, כפי שראינו, בתקופה מאוחרת יחסית של ימי הביניים. זאת ועוד; היא הייתה קיימת בצורה כל כך מוחשית, ש”שירת אלכסנדר” יכולה הייתה להיווצר ולתאר, כפי שהיא עושה, בעוצמה דרמטית נפלאה, את האירועים שהתרחשו דרך שתי הנפשות שאותן תיארתי.

חשיבותו של רגע זה בהיסטוריה של מקדוניה מגיעה, מצד אחד, אל העבר הרחוק, ומצד שני, אל העתיד הרחוק. חיוני שנזכור, כיצד על כל מה שקשור לאריסטו ולאלכסנדר נסוכה מעין טרגדיה עולמית. טרגדיה זו מתגלה אף באופן חיצוני. היא מתבטאת, ידידיי היקרים, בדבר הבא: עקב נסיבות מיוחדות – נסיבות שהיו הרות גורל להיסטוריה של העולם – רק החלק הקטן של כתבי אריסטו הגיעו לאירופה המערבית, ונלמדו ונשתמרו שם הלאה על ידי הכנסיה. למעשה נשתמרו רק הכתבים העוסקים בלוגיקה או העטופים בלבוש הגיוני, לוגי.

אולם, לימוד רציני של המעט שנשתמר מתוך כתביו המדעיים של אריסטו, יגלה איזה חזון רב עוצמה היה לו עדיין לגבי הקשר של כל הקוסמוס לאדם. ברצוני להפנות את תשומת לבכם לקטע מסוים מתוכם.

תרשים 7

כיום אנו מדברים על יסוד האדמה, יסוד המים, יסוד האוויר, יסוד האש או החום, ואז – על האתר. כיצד מדבר על כך אריסטו? הוא מראה את האדמה, את האדמה המוצקה, הקשה; את האדמה הנוזלית – המים; את האוויר; והכל חדור ומוקף באש. אולם עבור אריסטו, ה”אדמה” במובנה זה, מגיעה עד לירח. ומן הקוסמוס מגיע האתר וממלא את החלל הקוסמי – הוא מגיע מן הכוכבים לירח, כלומר, לא לממלכת האדמה, אלא רק עד לירח, ומתקרב אלינו, כביכול, מגלגל המזלות, מן הכוכבים. האתר יורד למטה עד לירח.

יתכן שניתן לקרוא כל זאת עדיין בספרים שנכתבו על אריסטו. אולם אריסטו עצמו נהג להגיד לתלמידו אלכסנדר, “אֵתֶר זה, הנמצא רחוק שם, מעבר לממלכת החום האנושי – אתר האור, האתר הכימי ואתר החיים – היה פעם מאוחד עם האדמה. הוא הגיע עד לאדמה. וכאשר הירח נסוג בעידן האבולוציה הקדום, אזי נסוג גם האתר מן האדמה. וכך, כל מה שנמצא סביבנו בחלל, כעולם מת – כך לימד אריסטו את תלמידו אלכסנדר – כל זה לא חדור באתר. אולם, כשמגיע האביב, והצמחים, החיות ובני האדם מגיעים לחיים חדשים על פני האדמה – או אז, הישויות האלמנטליות מורידות שוב את האתר מממלכת הירח אל תוך הישויות הללו, שנולדו זה עתה. הירח הוא לפיכך המעצב את הישויות ונותן להן צורה.

בעומדו בפני הדמות הנקבית הענקית במיסטריות של היברניה, לתלמיד הייתה חוויה חיה לגמרי של האופן שבו האתר לא באמת שייך לאדמה, אלא מובא לשם כל שנה על ידי הישויות האלמנטליות, ככל שזה נחוץ עבור הלבלוב המחודש, עבור הפריצה המחודשת לחיים.

כך היה הדבר עבור אריסטו. גם לו הייתה הבנה עמוקה של הקשר שבין האדם לקוסמוס. תלמידו תיאופרסטוס לא נתן לכתביו שעסקו בדברים הללו, להגיע מערבה. אולם כמה מהם הגיעו מזרחה, מקום שם שררה עדיין הבנה לאמיתות שכאלה. משם הם הובאו על ידי יהודים וערבים, דרך צפון אפריקה וספרד, למערב אירופה, ושם פגשו, באופן שיהיה עלי לתאר לכם, את מה שקרן מן המיסטריות של היברניה, כפי שהן באו לביטוי בתרבות של אותם עמים.

אולם כעת, כל מה שתיארתי לכם לא היה יותר מאשר נקודת הפתיחה לתורה שלימד אריסטו את אלכסנדר. זו הייתה תורה שהייתה שייכת לגמרי להתנסות הפנימית. ביכולתי לתארה באופן כללי בערך כדלקמן. אלכסנדר למד מאריסטו להבין, כיצד יסודות האדמה, המים, האוויר והאש שחיים מחוץ לאדם, בעולם שסביבו, חיים גם בתוך האדם עצמו, וכיצד האדם מהווה בהקשר זה מיקרוקוסמוס אמיתי. הוא למד כיצד בעצמות האדם חי יסוד האדמה, וכיצד במחזור הדם שלו ובכל הנוזלים שבגופו, חי היסוד המימי. יסוד האוויר פועל בכל מה שקשור לנשימה, ויסוד האש חי במחשבותיו של האדם. לאלכסנדר עדיין הייתה הכרה מודעת לאופן שבו אנו חיים ביסודות הללו.

יחד עם חוויה זו של החיים בתוך היסודות בעולם, באה גם חוויה נוספת, של קשר קרוב ואינטימי לאדמה. בימינו, אנו נוסעים מזרחה, מערבה, צפונה, דרומה, אולם אין לנו כל תחושה לגבי מה שזורם באותה עת לתוך ישותנו. אנו רואים רק את מה שקולטים חושינו החיצוניים, אנו רואים רק את מה שרואים החומרים הארציים שבתוכנו, לא את מה שרואים היסודות שבתוכנו.

אולם אריסטו היה מסוגל ללמד את אלכסנדר את הדבר הבא: כשאתה הולך מזרחה על האדמה, אתה עובר יותר ויותר לתוך יסוד שמייבש אותך. אתה עובר לתוך היסוד היבש.

אל לכם לתאר לעצמכם, כי פירוש הדבר שכשאדם נוסע לאסיה, הוא מתייבש לחלוטין. אנו עוסקים כאן, כמובן, בהשפעות עדינות מאד, שאותן היה אלכסנדר לגמרי מסוגל להרגיש בתוך עצמו, לאחר שקיבל את הדרכתו והנחיותיו של אריסטו. כאשר הוא היה במקדוניה, הוא יכול היה להרגיש: יש בתוכי מידה מסוימת של לחות, של רטיבות, אשר הולכת ופוחתת ככל שאני הולך מזרחה. באופן זה, בעודו נודד על פני האדמה, הוא חש את תצורותיה, כפי שאתם עשויים להרגיש אדם על ידי נגיעה בו, למשל על ידי העברת ידכם בתנועת לטיפה על פני חלק כלשהו של גופו, בחושכם את ההבדל שבין אף לעין לפה. אדם כגון זה שתיארתי לכם, היה מסוגל להבחין בהבדל בין החוויה שעבר כאשר הלך ועבר ליסוד היבש, לבין החוויה שעבר כשהלך מערבה, ונכנס יותר ויותר ליסוד הלח.

את ההבדלים האחרים האדם חש עדיין כיום, אולם בצורה גסה. בכיוון הצפון, הוא חש בקור. בכיוון הדרום – את החום, את יסוד האש. אולם איננו חווים יותר כיום את משחק הגומלין בין לח לקר, כשהולכים לכיוון צפון-מערב.

תרשים 6ב’

אריסטו עורר באלכסנדר את כל מה שגילגמש עבר כשהוא ערך את מסעו למערב. תוצאת הדבר הייתה, שתלמידו היה מסוגל להבחין דרך חוויה פנימית ישירה במה שמורגש בכיוון צפון-מערב, באזור הביניים שבין לח לקר: מים. אדם כאלכסנדר לא רק היה מסוגל, אלא אף דיבר למעשה, באופן כזה, שהוא נמנע מלומר, “כאן הכביש המוליך לצפון-מערב”; אלא במקום זאת, הוא אמר, “הנה הכביש המוביל למקום שבו יסוד המים הוא השליט. ובאזור הביניים שבין לח לחם, חי יסוד האוויר כשליט.”

זו הייתה התורה שנלמדה במיסטריות הקְטוֹניות [Chthonian] ביוון העתיקה. וכך לימד אריסטו את תלמידו הישיר.

באזור שבין קר ליבש – כלומר, אם משקיפים ממקדוניה, לכיוון סיביר – שם הייתה לבני האדם החוויה של אזור על פני האדמה, שבו האדמה עצמה, הארצי, הוא השולט – יסוד האדמה, הקשה והמוצק. אזור הביניים שבין חם ליבש, כלומר, לכיוון הודו, נחווה כאזור על פני האדמה, שבו שלט יסוד האש.

וכך היה, שתלמידו של אריסטו הצביע לכיוון צפון-מערב ואמר, “שם אני מרגיש את ישויות המים פועלות על האדמה”; הוא הצביע לכיוון דרום-מערב ואמר, “שם אני מרגיש את ישויות האוויר”; הצביע לצפון-מזרח וראה שם בעיקר את ישויות האדמה מרחפות; הצביע לדרום-מזרח לכיוון הודו, וראה שם את ישויות האש מרחפות מעל האדמה, ראה אותם שם, ביסוד שאליו היו שייכות.

לסיכום, ידידיי היקרים, תוכלו להרגיש את הקשר העמוק והקרוב הן ליסוד הטבעי והן ליסוד המוסרי, כאשר אספר לכם כיצד אלכסנדר החל לדבר בדרך הבאה: עלי לעזוב את היסוד הקר-הלח, ולהטיל עצמי אל תוך האש – עלי לצאת למסע להודו. היה זה אופן דיבור שהיה קשור הדוקות הן ליסוד הטבעי והן ליסוד המוסרי. מחר אוסיף לכך כמה דברים.

רציתי היום לתת לכם תמונה לגבי מה שחי באותם זמנים. שכן, בכל מה שהתרחש בין אלכסנדר לאריסטו, נוכל לראות בו-זמנית השתקפות של השינוי העצום שהתרחש בהיסטוריה של העולם… באותם זמנים, היה זה אפשרי עדיין לדבר אל התלמידים באופן אינטימי על המיסטריות הגדולות של העבר. אולם אז החלה האנושות לקבל את הלוגיקה, את הידע המופשט, קטגוריות, ולדחות את היסוד האחר.

לפיכך עלינו לראות במאורעות אלה את היווצרותו של שינוי עמוק ועצום בהתפתחות ההיסטורית של האנושות, ובו-זמנית, רגע חשוב להפליא בכל מהלך התפתחותה של התרבות האירופאית, מבחינת הקשר שלה למזרח.

————————————————

1. המיסטריות של היברניה: ראו הרצאות 8 ו-9 בספר Mystery Knowledge and Mystery Centres. ↑
2. הקאבירי או ה”קאבירים” (השם פניקי) היו אלים רבי מסתורין של העמים העתיקים, וסגדו להם מעל לכל במקומות שונים ביוון העתיקה ובמיוחד באי סמוטראקי – המתר’. ↑
3. שירת אלכסנדר: חוברה בערך בשנת 1125 על ידי הכומר הפרנקוני למפרכט. זוהי הפואמה האפית החילונית הראשונה בגרמנית. ↑