ההיסטוריה של העולם – 03

ההיסטוריה של העולם

לאור האנתרופוסופיה וכיסוד להבנת הרוח האנושית

 

רודולף שטיינר

תשע הרצאות שניתנו בדורנאך 24 בדצמבר 1923 עד ה-1 בינואר 1924

במהלך כנס ייסוד החברה האנתרופוסופית הכללית

תרגום מגרמנית: תומר רוזן-גרייס

תיקונים: דניאל זהבי, דליה דיימל

ההרצאה מופיעה בספר שיצא בהוצאת חירות – ראו כאן.

GA-233

הרצאה שלישית, 26 בדצמבר 1923

גילגמש ואיבאני – המיסטריות של אפסוס

היום לפני שלוש עשרה שנה הוא כמעט היום המדויק שבו דיברתי על אותו נושא, שאליו קשור גם מחזור ההרצאות הנוכחי, וזאת במחזור הרצאות בשטוטגרט[1], בין חג המולד לערב השנה החדשה. אולם את נקודת המבט ששלטה אז בכיפה בהתאם לנושא ההרצאה, אצטרך כעת לשנות מעט.

בשתי ההרצאות הפותחות עסקנו הרי בפיתוח הבנה בנפשנו לגבי האופן היסודי שבו השתנה מצב הנפש של האנושות במהלך ההתפתחות ההיסטורית, ולמעשה – אף הפרה-היסטורית. אף הפעם, אין צורך – לפחות בתור התחלה – ללכת אחורנית בזמן יותר מאשר כמה אלפי שנים. אתם יודעים הרי, כי במדע הרוח אנו מסתכלים על הקטסטרופה האטלנטית, שפקדה את כדור הארץ בתקופה שנהוג לכנותה תקופת הקרח המאוחרת, כעל האירוע החשוב ביותר בהיסטוריה ובפרה-היסטוריה מבחינת השפעתו על ההתפתחות האנושית. הייתה זו המערכה האחרונה בשקיעתה של יבשת אטלנטיס, שכיום מהווה את קרקעיתו של האוקיאנוס האטלנטי. לאחר מכן באות בזו אחר זו, כפי שתיארנו לעתים תכופות, חמש תקופות תרבות גדולות, המובילות עד לתקופתנו אנו. מן השתיים המוקדמות לא נותר כל זכר במסורת ההיסטורית, שכן הספרות שנותרה במזרח, אפילו כל מה שמכילות הוודות הנפלאות, בפילוסופיה הוודית העמוקה – כל זה אינו אלא הד קלוש של מה שהיה עלינו לתאר, אילו רצינו להיזכר בתקופות עתיקות אלה. בספרי "מדע הנסתר בקוויו העיקריים" דיברתי עליהן תמיד כעל התקופה ההודית הקדומה והתקופה הפרסית הקדומה.

כיום איננו צריכים לחזור אחורה עד לתקופות אלה, אלא ברצוננו להפנות את תשומת ליבנו לתקופה שאותה כיניתי לעתים קרובות כתקופת התרבות המצרית-כלדית, זו שקדמה לתקופה היוונית. היה עלינו להצביע על כך, שבתקופה זו שבין הקטסטרופה האטלנטית לבין התקופה היוונית, התרחשו שינויים גדולים, וזאת הן מבחינת יכולת הזכירה, כוח הזיכרון האנושי, וכן מבחינת החיים המשותפים של בני האדם. זיכרון כמו זה שיש לנו היום, המאפשר לנו להביא להווה משהו שקרה בעבר, אחורנית בזמן – זיכרון שכזה, הקשור ליסוד הזמן, הרי עדיין לא היה קיים בתקופה השלישית הפוסט-אטלנטית, אלא שרר אז זיכרון שהיה קשור לחוויה הריתמית, כפי שהמחשתי בפניכם. וזיכרון זה נבע הרי ממה שהיה חזק במיוחד במהלך התקופה האטלנטית, דהיינו – הזיכרון הקשור-למקום, שבו האדם נשא בתוכו אך ורק תודעה של ההווה, אולם באמצעות כל מיני דברים שהוא מצא בעולם החיצון או הניח שם בעצמו, היו לו סימנים שדרכם הוא יצר קשר עם העבר – לא עם העבר של אישיותו שלו בלבד, אלא עם העבר של האנושות בכללותה.

אולם בהקשר זה, אל לנו לחשוב על מצבות הזיכרון שהוקמו על פני האדמה בלבד; שכן בימי קדם היו גם הקונסטלציות השמיימיות, במיוחד אלה של כוכבי הלכת, משמשות את האדם כסימנים שעל פיהם ועל פי החזרות שלהם ומקצביהם בשמיים, הוא זכר דברים. כך שלמעשה פעלו שמיים וארץ יחדיו, על מנת ליצור את הזיכרון החיצוני הקשור-במקום עבור האנושות העתיקה.

אולם לאנושות עתיקה זו היה מבנה אחר לגמרי מאשר לאנושות המאוחרת יותר, או אף מאשר לאנושות של ימינו. האנושות של ימינו נושאת בתוכה את ה"אני" ואת הגוף האסטרלי במצב של ערות – בתוך הגוף הפיזי – בצורה כל כך בלתי בולטת, שרוב האנשים הרי כלל לא מבחינים כיצד הגוף הפיזי הזה נושא בתוכו – כגוף הרבה יותר משמעותי מאשר הוא עצמו – גם את האני, וזאת בנוסף לגוף האתרי ולגוף האסטרלי. אתם מכירים הרי את הדברים הללו. אולם האנושות העתיקה יותר חשה את מצב הווייתה שלה בצורה שונה לגמרי. ולאנושות שכזו אנו חוזרים כשאנו מתבוננים בתקופת התרבות השלישית הפוסט-אטלנטית, כלומר, לתקופה המצרית-כלדית, שם חווה האדם את עצמו כרוח ונפש שבמידה רבה ביותר היו עדיין מצויים מחוץ לגופיו הפיזי והאתרי, גם בשעה שהיה ער. הוא ידע להבדיל במצב העניינים כדלקמן: כאן יש לי את הרוח והנפש שלי – נקרא להם "אני" ו"גוף אסטרלי" – והם מחוברים לגוף הפיזי והאתרי שלי. האדם הלך בעולם במצב דואלי שכזה. הוא קרא לגוף הפיזי שלו "גוף", ולגוף האתרי שלו הוא לא קרא "אני", אלא הוא קודם כל קרא שם "אני" רק לרוח ולנפש שלו – למה שהיה רוחי ושהיה קשור בצורה מסוימת כלפי מטה, לגוף הפיזי והאתרי; אולם האדם דאז לא היה מסוגל להבחין בכך, והוא חש את חדירת ההיררכיות האלוהיות-רוחיות ליסוד הרוחי-נפשי הזה, לאני ולגוף האסטרלי שלו, כפי שהאדם כיום חש את הסובסטנציות של הטבע חודרות לגוף הפיזי שלו.

כיום, חווייתו של האדם בתוך גופו הפיזי הינה כדלהלן. הוא יודע שעם המזון, עם הנשימה, הוא קולט אל תוכו את החומרים של ממלכות הטבע החיצוניות. הן נמצאות בחוץ, ולאחר מכן הן נמצאות בתוכו. הן פועלות כך, שהן עוברות דרכו והופכות למרכיבים שלו, לחלק ממנו. באותם זמנים ידע האדם, שחש הפרדה מסוימת בין הרוחי-נפשי שלו לבין הפיזי-אתרי שלו, שמלאכים, ארכי-מלאכים ועד להיררכיות הגבוהות ביותר, הינם מהויות רוחיות, שעוברות כעת גם דרך רוחו ונפשו שלו, וכי הם הופכים למרכיבים שלו, אם יורשה לי להשתמש בביטוי זה, כך שהאדם היה מסוגל לומר בכל רגע של חייו, "האלים חיים בתוכי". את האני שלו הוא תפס לא כבנוי מחומרים פיזיים ואתריים מלמטה כלפי מעלה, אלא כמשהו שניתן לו במתנה, כחסד ממעל, מצד ההיררכיות. ואת הגוף הפיזי-אתרי שלו הוא תפס, במידה מסוימת, כמו נטל, כמו כלי רכב, כמו משהו שהוא השתמש בו בתור מין רכב-חיים, על מנת להתקדם בעולם הפיזי. אם לא רואים כל זאת בצורה הנכונה מול עינינו הנפשיות, אזי למעשה לא ניתן להבין כלל את המהלך ההיסטורי של התפתחות האנושות.

אחר מהלך היסטורי זה של התפתחות האנושות ניתן להתחקות לפי דוגמאות אופייניות שונות. היום נלך אחר חוט אחד, שנגעתי בו כבר לפני שלוש עשרה שנים, כאשר דיברתי על המסמך ההיסטורי[2] המייצג את השלב העתיק ביותר של התפתחות זו, שעליה אני רוצה לדבר, כלומר – האפוס של גילגמש.

אולם האפוס של גילגמש הוא בחלקו אגדתי, ואת התהליך שהצגתי, כאמור, לפני שלוש עשרה שנים, ברצוני להציג היום בצורה שבה הוא מתגלה ישירות לראייה הרוחית.

לפנינו אם כן, בעיר באסיה הקטנה, אשר באפוס של גילגמש נקראת "אֶרֶק[3]" – לפנינו אחד מאותם כובשים, שעליהם דיברתי אתמול, שבאמת צמחו מתוך אותה תפיסה נפשית וחברתית של האנושות, שאותה תיארנו אתמול. גילגמש קורא לכך "האפוס". ובכן, מדובר באישיות, שבאותו זמן שעליו אנו מדברים, הייתה בנויה כפי שתיארתי, ושימרה בתוכה הרבה מן התכונות האנושיות שרווחו בתקופות קדומות יותר. אולם ככל שהיה זה ברור לאישיות זו מאותה תקופה, כי היא במובן מסוים אותה אחת שחייתה שם בין הרוחני-נפשי, שלתוכו חדרו האלים, לפיזי-אתרי, שלתוכו חדרו חומרי הקוסמוס והאדמה, החומרים הפיזיים האתריים – וככל שעובדה היא, כי בתקופה שבה חיה האישיות הזו, שעליה מדבר אפוס-גילגמש, דווקא האנשים האופייניים, המייצגים, כבר היו בתקופת מעבר לשלב מאוחר יותר של התפתחות האנושות, מעבר שהתאפיין בכך, שתודעת-האני, שזמן קצר יחסית קודם לכן הייתה למעלה, ברוחי-נפשי, ואם יורשה לי להשתמש בביטוי זה, ניתנה במתנה כלפי מטה, לפיזי-אתרי – כך שגילגמש היה בדיוק בין הללו, שהתחילו לומר "אני", לא לרוחי-נפשי, שבו הורגשו האלים, אלא ליסוד הפיזי-אתרי שבו. זה היה מצב הנפש החדש הזה.

אולם מצב נפש זה, שלגביו אנו יכולים לומר, כי ה"אני" ירד למטה מן הרוחי-נפשי, ירד למטה אל תוך הפיזי-אתרי כ"אני" מודע… ובכן, בתוך מצב הנפש של האישיות הזו, עוד היה תפקיד להרגלים ישנים. למשל, ההרגל, להעדיף לחוות מבחינת הזיכרון רק את מה שנחווה בצורה ריתמית. והייתה שם אותה תחושה פנימית, כי יש להכיר את כוחות המוות, שכן למעשה, רק כוחות המוות נותנים את מה שמביא את האדם לפיתוח של תודעה מתבוננת.

כעת, בדיוק דרך כך שהאישיות של גילגמש הינה נפש אשר עברה אז כבר התגשמויות ארציות רבות, אולם נכנסה להוויה האנושית בצורה חדשה, כפי שתיארתי זה עתה – בדיוק דרך כך, נמצאה אישיות זו בהוויה פיזית, אשר נשאה בתוכה אי-בטחון מסוים. הצדקתם של הרגלי-הכובש, כביכול, ושל הזיכרון הריתמי, החלה לחדול מתוקפה עלי אדמות. ההתנסויות של האישיות הזו היוו לפיכך התנסויות השייכות לגמרי לתקופת מעבר.

לכן אירע, שכאשר אישיות זו כבשה לעצמה את אותה עיר שמכונה "ארק" באפוס של גילגמש, פרצו סכסוכים בעיר זו. בתחילה לא רחשו תושבי העיר אהדה לאדם זה. הם חשו אותו כזר, והוא אף לא היה מסוגל להתמודד לבדו עם כל הקשיים שנוצרו בעיר. ואז נמצאה אישיות אחרת, שהגורל הובילה לשם – באפוס של גילגמש הוא נקרא איבאני[4] – אישיות, אשר ירדה לאדמה מאוחר יחסית, מאותה הוויה פלנטארית שהובילה את האנושות במשך תקופה מסוימת, כפי שתיארתי ב"מדע הנסתר". הרי ידוע לכם, כי במהלך התקופה האטלנטית, הנפשות ירדו בזו אחר זו, מי מוקדם, מי מאוחר יותר, לאחר שבתקופות מאד מוקדמות של התפתחות האדמה, הן נסוגו מן האדמה אל פלנטות שונות בקוסמוס.

גילגמש הינו אישיות עם אינדיבידואליות ששבה לאדמה מוקדם יחסית, כלומר שהיא חוותה מספר די רב של התגשמויות ארציות בתקופה שעליה אני מדבר. האישיות האחרת, אשר אף היא עברה כעת לאותה עיר, הינה אישיות שנשארה בהוויה הפלנטארית תקופה ארוכה יחסית ושבה לאדמה מאוחר. (ניתן לקרוא על כך מזווית קצת אחרת במחזור ההרצאות שנתתי בשטוטגרט לפני שלוש עשרה שנה אודות ההיסטוריה לאור מדע הרוח).

אם כן, בין אישיות זו לבין גילגמש התפתחה ידידות קרובה, ויחדיו הם יכלו להשליט מצב חברתי יציב בהחלט בעיר "ארק". זה היה אפשרי, הודות לכך שאישיות שנייה זו שימרה בתוכה הרבה מאותו ידע שנותר בה כתוצאה משהייתה הארוכה בקוסמוס, עקב מספר ההתגשמויות הקטן שלה על פני האדמה. לאישיות זו הייתה מין ראייה רוחית, שמיעה רוחית, הכרה רוחית. ומתוך ההתחברות של הרגלי הכיבוש הנושנים מחד, ושל הזיכרון הפועל על בסיס ריתמי מאידך, של האישיות האחת, וכן מתוך יכולתה של האישיות השנייה לראות את סודות הקוסמוס – מתוך אלה, צמחה בניית הסדר החברתי באותה עיר של אסיה הקטנה, כפי שהיה לרוב המצב בזמני קדם. השלום שב לשרור בעיר הזו, התושבים חזרו לשגשג, והכל היה יכול להיות כשורה, אילולא היה מתרחש אירוע מסוים, אשר עתיד לשנות את כל מהלך השתלשלות העובדות והתפתחותן.

בעיר זו הייתה מעין מיסטריה, המיסטריה של אלה מסוימת, ומיסטריה זו נצרה רבים מאוד מסודות העולם. אולם במובן של אותה תקופה, הייתה זו, הייתי אומר, מין מיסטריה סינתטית, כלומר, במיסטריה זו התקבצו להם כל מיני התגלויות מכל רחבי אסיה, ובתקופות שונות נלמדו וטופחו בה תכני הנסתר בוואריאציות ומטמורפוזות שונות. אותה אישיות, שנקראת גילגמש באפוס, לא הבינה זאת בתחילה, והתלוננה באותה מיסטריה, כי מה שנלמד בה מכיל סתירות. ודרך כך, שמצד בעל משקל – שכן, שני האישים שעליהם אני מדבר, היו הרי אלה, שלמעשה ניהלו את העיר כולה והשליטו בה סדר – דרך כך, שצד כל כך משמעותי התלונן על המיסטריה – התעוררו קשיים, שלבסוף הובילו לכך, שהכוהנים במיסטריה פנו לאותם כוחות, שאליהם ניתן היה לפנות במיסטריות הישנות. היום הרי לא תתפלאו על כך, שבמיסטריות הישנות באמת היה אפשר לפנות לישויות הרוחיות מן ההיררכיות הגבוהות, שכן כבר אתמול אמרתי לכם, כי באותה תקופה מזרחית קדומה, אסיה הייתה הרי למעשה רק הרקיע הנמוך ביותר, וברקיע זה, האדם הכיר בקרבתן של הישויות האלוהיות-רוחיות ושוחח עימן. שיחה זו טופחה במיסטריות באופן מיוחד. אם כן, הכוהנים במיסטריית אישתאר פנו לאותם כוחות רוחיים, שאליהם הם פנו תמיד כשהם רצו לקבל הארה – ואז התרחש הדבר, שכוחות רוחיים אלה נתנו לעיר עונש מסוים.

באותם ימים ביטאו זאת באופן הבא: משהו שלמעשה מהווה כוח רוחי גבוה, פועל בעיר ארק ככוח חייתי, ככוח חייתי בעל אופי של רוח רפאים. לתושבי העיר קרו כל מיני דברים, הן מחלות גופניות והן הפרעות נפשיות למיניהן. ותוצאת הדבר הייתה, שהאישיות האחת, שהתחברה לגילגמש ואשר באפוס מכונה בשם איבאני, מתה כתוצאה מן הקשיים הללו, אולם למעשה, למען המשך שליחותה של האישיות האחרת עלי אדמות, נשארה עימה ברמה הרוחית גם לאחר המוות. כך שאת תקופת חייה המאוחרת של אותה דמות, שבאפוס נושאת את השם גילגמש, עלינו להבין באופן כזה, שהעבודה המשותפת בין שני האישים המתוארים כאן המשיכה להתקיים. אלא שקיומה של עבודה זו התרחש דרך כך, שבתקופה שלאחר מותו העניק איבאני לגילגמש השראה והארה. כעת המשיך גילגמש לפעול לא רק מתוך רצונו שלו, אלא מתוך רצון שניהם, מתוך התאחדות רצונם של שני האישים הללו גם יחד.

בכך תיארתי בפניכם שוב משהו שהיה לגמרי אפשרי באותה תקופה. הנפש האנושית לא הייתה כל כך חד-משמעית באותם ימים קדומים, כפי שהיא כיום. לפיכך, גם חוויית החופש לא יכלה אז להתקיים במובן שהיא קיימת כיום. היה בהחלט יכול להתרחש, שישות רוחית, שמעולם לא התגשמה עלי אדמות, תפעל דרך הרצון של אישיות ארצית; או לחילופין, שאישיות שכבר עברה את סף המוות, כפי שהיה במקרה של גילגמש, תנהל חיים שלאחר-המוות, ותפעל ותדבר דרך הרצון של אישיות הנמצאת על האדמה – וכך אמנם קרה אצל גילגמש. כעת, מתוך מה שנבע באופן זה מן ההתחברות של שני הרצונות הללו, עלתה בגילגמש הכרה ברורה לגבי המצב ההיסטורי שבו הוא היה למעשה שרוי. דרך השפעתה של הרוח שנתנה לו השראה, הוא החל להכיר בעובדה, שהאני שקע אל תוך היסוד הפיזי המתכלה ולתוך הגוף האתרי, ובעיית האלמוות החלה לשחק עבורו תפקיד אינטנסיבי וחזק ביותר. התפתחה אצלו כמיהה עזה להבין איכשהו את בעיית האלמוות. המיסטריות, שנצרו את מה שהיה ידוע באותם זמנים אודות האלמוות עלי אדמות, לא פתחו בהתחלה את שעריהן לגילגמש. במיסטריות האלה שלטה הרי עדיין המסורת, ומתוך המסורת, גם חלקו הגדול של אותו ידע חי, אשר היה קיים בזמנים שבהם החוכמה העתיקה שררה עלי אדמות בתקופה האטלנטית הקדומה.

אולם נשאיה של חוכמה עתיקה זו, אשר פעם שלטו באדמה כישויות רוחיות, נסוגו כבר מזמן וייסדו את המושבה הקוסמית של הירח. שכן זוהי שטות מוחלטת לחשוב, שהירח הינו גוף נוקשה וקפוא, כפי שמתארת אותו הפיזיקה של ימינו. הירח הינו מקום מושבן הקוסמי של אותן ישויות רוחיות, אשר היו המורים הראשונים הגדולים של האנושות על האדמה – הישויות שהביאו אז את החוכמה העתיקה לאנושות הארצית, וזמן קצר אחרי שהירח, כגוף פיזי קוסמי, נטש את האדמה ועבר למקום משלו במערכת כוכבי הלכת, הן העתיקו את מקום מושבן אל הירח הזה.

מי שיש לו כיום את האפשרות, באמצעות ידע אימגינטיבי, ללמוד להכיר באמת את הירח, לומד להכיר במושבה קוסמית זו גם את אותן ישויות רוחיות, אשר פעם היו המורים שלימדו את האנושות עלי אדמות את החוכמה העתיקה. את מה שהם לימדו פעם – אולם גם את אותם אימפולסים, שדרכם יכול האדם עצמו להגיע לחוכמה עתיקה זו – את זאת שמרו ונצרו במיסטריות. אלא שלא היה קיים חיבור נכון בין מיסטריות אלה של אסיה הקטנה, למשל, לבין האישיות אשר מכונה בשם גילגמש באפוס של גילגמש. אולם באמצעות השפעתו העל-חושית של החבר, אשר לאחר מותו היה מאוחד עם גילגמש, עלה בגילגמש הדחף הפנימי, לחפש בעולם דרכים שבהן הוא יוכל להיות מסוגל לחוות משהו אודות האלמוות של הנשמה.

בימי הביניים, כאשר רצו לדעת משהו לגבי עולם הרוח, היו רגילים לשקוע אל תוך פנימיות האדם. בתקופה המודרנית נהוג תהליך עוד יותר פנימי, הייתי אומר. אולם באותן תקופות קדומות, שאודותיהן אני מדבר כעת, ידע האדם בבטחה גמורה, כי האדמה איננה גוש אבן, כפי שמתארת אותה הגיאולוגיה של היום. אלא היא מהווה ישות רוחית חיה ובעלת נפש. וכך, כפי שחיה קטנה, כשהיא רצה על פני גופו של האדם, לומדת להכיר את האדם, בכך שהיא רצה על האף, על המצח, על השיער, ודרך מסע זה היא רוכשת לעצמה את הידע שלה – כך היה זה באותה תקופת קדם, כשהאדם, בכך שהוא ערך את המסע על פני האדמה, למד להכיר את האדמה על תצורותיה השונות במקומות השונים, ודרך כך הוא קיבל תובנות לגבי עולם הרוח. הוא קיבל תובנות אלה, בין אם היה מותר לו להיכנס למיסטריות בין אם לאו. העובדה שמסופר על פיתגורס ודומיו, שהם רכשו את הידע שלהם דרך מסעות ארוכים, איננה עניין שטחי בלבד. האדם דאז הלך על האדמה, על מנת לקלוט אל תוכו דרך מגוון תצורותיה את מה שניתן היה ללמוד מדרכי העיצוב השונות של האדמה הרוחית-נפשית-פיזית במקומותיה השונים.

כיום יכולים אנשים לנסוע לאפריקה, לאיטליה, וחוץ מדברים חיצוניים ושטחיים שהם בוהים בהם, אין הם חווים שם הרבה מעבר למה שהם חווים בביתם בלאו-הכי. שכן היכולת של בני האדם לקלוט את ההבדלים הקיצוניים הקיימים בין מקומות שונים על האדמה, הינה יכולת שמתה זה מכבר. אולם בתקופה שעליה אני מדבר, לא מתה עדיין יכולת זו. וכך, כבר הדחף לעשות מסע על האדמה ולקבל דרכו משהו למען פתרון בעיית האלמוות, היה דבר מאד משמעותי עבור גילגמש.

ואכן, הוא יצא למסע זה. למסע הייתה עבורו תוצאה מאד משמעותית. הוא הגיע למקום ששכן באזור שדובר בו רבות בתקופה המודרנית, אולם שכמובן השתנה מאד מבחינת התנאים החברתיים השוררים בו – הוא הגיע לאזור המכונה בורגנלאנד [Burgenland], אזור שפרץ סכסוך לגביו, אם הוא שייך להונגריה או לא. באזור זה של בורגנלאנד הייתה מיסטריה עתיקה. הכוהן הגדול של המיסטריה הזו נקרא באפוס של גילגמש בשם אותנאפישתים[5]. גילגמש נכנס למיסטריה עתיקה, שהיוותה צורה מאוחרת אמיתית של המיסטריות של אטלנטיס, במטמורפוזה כמובן, כפי שהיה מוכרח להיות בתקופה מאוחרת כל כך.

באתר התקדשות זה היו אכן מסוגלים להכיר ביכולתו של גילגמש ובידע שלו. הם הציבוהו בפני מבחן, שבאותם זמנים ניתן לתלמידים רבים במיסטריות. המבחן היה, לעשות תרגילים מסוימים מתוך ערות מלאה, במשך שבעה ימים ושבעה לילות. לכך לא היה גילגמש מסוגל, ולכן הוא הכין לעצמו תחליף למבחן זה. תחליף זה היה שתיית חומרים מסוימים שהכינו לו, ואשר דרכם הוא קיבל סוג כלשהו של הארה, אף אם טיבה של הארה זו מוטל בספק מסוים, כפי שקורה תמיד בתחום הזה, כשלא מתקיימים תנאים חריגים מסוימים… אולם גילגמש עבר כעת הארה מסוימת, וקיבל יכולת ראייה מסוימת לגבי ההקשרים הקוסמיים, לגבי המבנה הרוחי של העולם. כך שכאשר גילגמש השלים את המסע הזה וחזר חזרה, הוא למעשה ניחן בראייה רוחית גבוהה.

הוא הלך לאורך נהר הדנובה, ומשם מזרחה ואז חזרה למקום מושבו שבו בחר. אולם בטרם הגיע למקום מגוריו, היה עליו – שכן את ההתקדשות למיסטריה הפוסט-אטלנטית הוא לא קיבל, כפי שתיארתי, באופן הקשה – לכן היה עליו להתמודד עם הפיתוי או המבחן הראשון שלו – הוא קיבל התקף זעם נוראי, אודות אירוע שאירע לו – איזה מעשה בעיר, שהוא שמע עליו. הוא שמע על כך עוד לפני שהגיע לעיר. זעם נוראי גאה בו, ועקב זאת הואפלה כמעט כליל ההארה שעבר, כך שכאשר הוא הגיע לעיר, למעשה לא היה עוד מואר.[6]

אולם – וכאן מה שמייחד את האיש – עדיין הייתה לו האפשרות להתבונן בעולם הרוח בעזרת רוח ידידו הנפטר, או לפחות לקבל מסרים משם. אמנם נכון, שלהתבונן באופן ישיר בעולם הרוח באמצעות ההתקדשות, או לקבל מסרים דרך אישיות הנמצאת במצב שלאחר המוות, הם שני דברים שונים. אולם בכל זאת ניתן לומר, כי נשאר לגילגמש משהו מן הראייה שלו לגבי מהות האלמוות. כרגע אני שם בצד את ההתנסויות שעובר האדם לאחר המוות, שכן התנסויות אלה עדיין לא משפיעות חזק על התודעה של האינקרנציה הבאה, לא כיום וגם לא בתקופות הקדומות. הן כן משפיעות חזק מאד על חייו של האדם ועל מבנהו הפנימי, אבל לא על התודעה שלו.

אתם רואים, תיארתי כאן בפניכם שני אישים, אשר יחדיו מביאים לידי ביטוי את הרכב רוח האדם והמבנה שלה כפי שהיו בסביבות אמצע תקופת התרבות הפוסט-אטלנטית השלישית – אישים שחיו עדיין לגמרי באופן כזה, שניכר היה מאד מאורח חייהם, כיצד האדם מורכב מדואליות, מ"שניים". שכן האחד, גילגמש, הרי היה מודע לדואליות הזו, גם אם הוא היה אחד הראשונים שעברו את התהליך, שבו האני שוקע לפיזי-אתרי. באשר לאיש האחר, הרי כיוון שהיו לו התגשמויות מועטות בלבד עלי אדמות הייתה לו ראייה רוחית, שדרכה הוא ראה שבכלל לא קיים חומר, אלא שהכל הינו רוחי, והחומר אינו אלא צורה אחרת של הרוחי.

אתם יכולים הרי לתאר לעצמכם, כי כל מה שהאדם כיום חושב וחש, הוא לא יכול היה לחוש ולהרגיש אילו היה לו מבנה שכזה. כל החשיבה והתחושה שלו היו שונים. ומה שהגיע לאישים כאלה, היה כמובן לא החומר הנלמד בבית הספר היסודי של ימינו, ואף לא מה שנלמד בתיכון, שעוד דומה קצת לחומר של בית הספר הגבוה; אלא כל מה שהגיע לבני האדם מבחינה רוחנית, תרבותית והתפתחותית, זרם הרי מתוך המיסטריות, ונמסר לקהל הרחב של בני האדם באפיקים שונים ומשונים – אולם מי שבעצם טיפח את הידע הזה, היו הכוהנים החכמים במיסטריות.

כעת, מה שאיפיין את שני האישים הללו, שעליהם אני מדבר, היה כי באותה אינקרנציה שתיארתי זה עתה, הם לא יכלו להתקרב למיסטריות של ארצם שלהם, עקב מבנה הנפש המיוחד שהיה להם. זה שנקרא איבאני באפוס של גילגמש, התקרב למיסטריות דרך שהייתו בעולם העל-ארצי. אולם זה שנקרא גילגמש, חווה צורה מסוימת של התקדשות במיסטריה פוסט-אטלנטית מסוימת, אולם הייתה זו התקדשות שנשאה פרי בתוכו רק למחצה. התוצאה של כל זה הייתה, ששניהם חשו בתוככי ישותם משהו שקירב אותם להוויה ששררה בתקופות העתיקות ביותר של האנושות הארצית. שניהם יכלו לשאול את עצמם: כיצד נוצרנו? באיזה חלק של התפתחות האדמה נטלנו חלק? הרי הפכנו להיות כפי שהננו, הודות להתפתחות האדמה. מה עבר עלינו? מה היה חלקנו במהלך ההתפתחות הזו?

שאלת האלמוות, שממנה סבל גילגמש, שלגביה הוא נאבק, הייתה קשורה אז – בדיוק דרך מה שהיה קיים בנפשות בני האדם באותה תקופה – לתובנות הכרחיות לגבי ההתפתחות הקדם-ארצית. ובמובן של אותם ימים, האדם לא היה מסוגל למעשה לחשוב או להרגיש משהו לגבי האלמוות של הנפש, מבלי שחווה בו-זמנית תובנה מסוימת – תובנה לגבי האופן שבו נפש האדם – שהרי זו הייתה קיימת כבר בשלבי ההתפתחות הקדומים ביותר של האדמה, במהלך תקופת הירח הקדום, השמש הקדומה וכן הלאה – לגבי האופן שבו נפש האדם פתחה עצמה למה שהפך לארצי. האדם הרגיש, כי הוא שייך לאדמה, וכי על מנת לדעת את עצמו, עליו לראות את הקשר שלו לאדמה.

כעת, הסודות שטופחו בכל המיסטריות האסיאתיות, היו בראש ובראשונה מיסטריות קוסמיות, אשר מהלך התפתחות האדמה וחיבורה אל הקוסמוס היווה בדיוק את תוכן תורתן והחוכמה שהייתה מוכלת בהן. דרך כך, חדר למיסטריות הללו באופן חי לגמרי, כך שהיה יכול להפוך אצל בני האדם לרעיונות, מבט כולל לגבי אופן ההתפתחות של האדמה – וגם לגבי מהלך ההתפתחות של האדם דרך הגאות והזרימה של החומרים והכוחות של האדמה בתקופת השמש, הירח והאדמה, והאופן שבו האדם היה מחובר לכל הסובסטנציות הללו והתפתח הלאה דרכן. כל זה נלמד במיסטריות הללו באופן לגמרי מלא חיים.

אחת המיסטריות הללו, שבה נלמדו דברים כאלה, המשיכה לפעול עד לתקופה מאוחרת מאד. הייתה זו המיסטריה של אפסוס, המיסטריה של ארטמיס מאפסוס[7]. מיסטריה זו של אפסוס הייתה בנויה כך, שבמרכזה עמד צלם דמותה של האלה ארטמיס. אם נתבונן היום בתמונות של האלה ארטמיס מאפסוס, אזי נקבל אולי רק את הרושם הגרוטסקי של דמות אישה עם שדיים רבים, שכן אין לנו מושג, כיצד נחוו הדברים הללו בזמן העתיק, והרי דווקא החוויה הפנימית שעוררו הדברים הללו, הייתה העיקר בימים ההם. תלמידי המיסטריות היו צריכים לעבור הכנה מסוימת בטרם הובלו למרכז האמיתי של המיסטריות. מרכזה של המיסטריה של אפסוס היה צלם דמותה של ארטמיס. כאשר הובל התלמיד למרכז, הוא התאחד עם הדמות הזו. בעודו ניצב בפניה, הוא חדל להיות מודע להיותו ניצב שם, עטוף בתוך עורו שלו. הוא הפך מודע לכך, שהוא הינו הדמות עצמה. הוא הזדהה עם הדמות. הזדהות זו בתודעה שלו עם דמות האֵלה מאפסוס, השפיעה על התלמיד באופן כזה, שהוא לא עוד השקיף סתם על ממלכת האדמה שסבבה אותו, על האבנים, העצים, הנהרות, העננים וכו' – אלא כאשר הוא חש עצמו מאוחד עם הדמות, אזי בתוך דמותה של ארטמיס, הוא קיבל חיזיון פנימי של החיבור שלו עם הממלכות האתריות. הוא חש עצמו אחד עם עולם הכוכבים, עם תהליכי עולם הכוכבים. הוא לא חש את עצמו כהוויה ארצית חומרית בתוך עור אנושי, אלא הרגיש את הווייתו הקוסמית. הוא הרגיש עצמו כמצוי בהוויה האתרית. מתוך חוויה זו התבררה לו מהותם של מצבים מוקדמים יותר של החוויה הארצית של האדם[8], וכן של החוויה הארצית לכשעצמה. כיום אנו רואים את האדמה, כאמור, כמין גוש אבן הנושא את המים על חלק גדול משטח פניו, המוקף באוויר שמכיל חמצן וחנקן וחומרים אחרים – כלומר, מכיל את מה שהאדם זקוק לו לנשימה, וכן הלאה. וכשאנשים כיום מתחילים לעשות ספקולציות לגבי דברים שנחשבים כיום לעובדות מדעיות – אזי אבוי לתוצאה! שכן, רק באמצעות ראייה רוחית ניתן לחדור למהותם של התנאים ששררו על האדמה בתקופות העתיקות מאד. אולם ראייה רוחית שכזו לגבי מצבים קדומים של האדמה ושל האנושות, אכן התפתחה אצל תלמידי אפסוס כאשר הם הזדהו עם דמות האלה. הם ראו והבינו, כיצד מה שמהווה כיום אטמוספירה סביב לאדמה, לא היה כפי שהוא כיום. מסביב לאדמה, במקום שבו כיום קיימת האטמוספירה, היה חלבון עדין ביותר, חלבון נוזלי ונדיף. והם ראו, כיצד כל מה שחי על פני האדמה, היה זקוק לשם היווצרותו לכוחות של חומר חלבוני נוזלי-נדיף זה, שהיה קיים מעל לאדמה, וכיצד הכל חי בתוך החומר הזה. כמו כן הם ראו, כיצד מה שכבר היה במובן מסוים קיים בחומר חלבוני זה – בתפזורת עדינה ביותר, אולם עם נטייה להתגבש בכל מקום (ראו תרשים 5, אדמדם) – הם ראו, אם כן, כיצד מה שהיה קיים בתפזורת עדינה ביותר כחומצה צורנית, היווה במובן מסוים איבר חוש של האדמה, אשר קלט מכל עבר את האימגינציות וההשפעות של הקוסמוס. לפיכך, בחומצה הצורנית שהייתה קיימת באטמוספירה הארצית דמוית-החלבון, היו למעשה אימגינציות מוחשיות, שהיו קיימות בצורה חיצונית ממש.

תרשים 5

לאימגינציות אלה הייתה צורה של אורגניזמים ענקיים דמויי צמחים, ומתוך האימגינציות שכביכול הוטבעו באדמה, התפתח מאוחר יותר, דרך קליטת החומר האטמוספירי, עולם הצומח וכל מה שיש לו טבע צמחי. בהתחלה זה התפתח בצורה נוזלית-נדיפה בפריפריה של האדמה, ורק מאוחר יותר זה שקע אל הקרקעית והפך למה שאנו מכירים כצמח.

חוץ מן החומצה הצורנית, היה באטמוספירת החלבון הזו חומר גירני בתפזורת עדינה. מתוך היסוד הגירני נוצר, תחת השפעת התקרשות החלבון, עולם החי. והאדם חש עצמו מצוי בתוך כל זה. הוא הרגיש מאוחד עם האדמה כולה. הוא חי במה שנוצר באדמה באמצעות האימגינציה כצמח, ואף חי בתוך מה שהתפתח עלי אדמות כבעלי חיים, כפי שתיארתי זה עתה. כל אדם חש עצמו, באופן בסיסי, כאילו הוא משתרע על פני האדמה כולה, כאילו הוא מאוחד עם האדמה. כך שבני האדם, כפי שהצגתי זאת ביחס ליכולת האדם ליצירת רעיונות עבור התורה האפלטונית בספרי "הכריסאיאניות כעובדה מיסטית" – בני האדם היו אחד בתוך השני.

אתם רואים, רצה הגורל, ששני האישים הללו, שעליהם דיברתי, התגשמו שוב כשייכים למיסטריה של אפסוס, ושם הם קלטו אל תוכם את כל מה שתיארתי כעת בצורה סכמטית, עמוק לתוך נפשם. דרך כך, הנפש שלהם עברה במובן מסוים התגבשות פנימית. הם קלטו כעת דרך המיסטריה, כחוכמה ארצית, את מה שקודם לכן היה נגיש להם רק כחוויה, שבחלקה הגדול הייתה בלתי מודעת. חוויית האנושי התפרסה אם-כן אצל שני האישים הללו על פני שתי אינקרנציות נפרדות. אולם, הודות לכך הם נשאו בתוכם תודעה חזקה של הקשר של האדם עם העולם הגבוה יותר, עם העולם הרוחי, ובו-זמנית, הייתה להם יכולת תחושה אינטנסיבית ביחס לכל ההוויה הארצית.

שכן, כשכך מתרחש, שאצל אדם מסוים ישנם שני דברים שתמיד זורמים האחד דרך השני, וכאשר אין הוא מסוגל להפריד ביניהם, אזי הם משתזרים זה בזה והגבולות ביניהם מיטשטשים. אולם אם קיימת ביניהם הפרדה ברורה, אזי ביכולתו של האדם לשפוט לגבי האחד לפי השני. וכך, שני האישים הללו היו מסוגלים, מצד אחד, לשפוט, מתוך החיים, את העולם הרוחני העליון, אשר חי בתוכם כהדהוד מאינקרנציות קודמות. וכעת, שכן העניין הועבר להם במסגרת המיסטריה של אפסוס תחת השפעת האלה ארטמיס – כעת, הם יכלו גם לשפוט, כיצד הדברים נוצרים עלי אדמות מחוץ לאדם, וכיצד בהדרגה, היסוד החוץ-אנושי נוצר והתפתח עלי אדמות מתוך משהו שבמקורו היה מהות שכללה גם את האדם. דרך כך, דווקא חייהם של אישים אלה, שבחלקם עוד התנהלו בתקופה האחרונה שבה חי הרקליטוס[9] באפסוס, ושהמשיכו אל התקופה המאוחרת יותר – דווקא חייהם של אישים אלה, הפכו לחיים בעלי עושר פנימי מיוחד, חיים המונעים מבפנים חזק מאד על ידי סודות הקוסמוס. ונוצרה גם תודעה חזקה לגבי האופן שבו האדם, בחיי הנפש שלו, יכול להיות קשור לא רק עם מה שמתפשט באופן מאוזן על פני האדמה, אלא גם עם מה שמתפשט כלפי מעלה, כאשר האדם מתמתח אל על. ותצורת נפש פנימית זו של שני האישים הללו, אשר פעלו ביחד בתקופה המצרית-כלדית הקדומה, ושלאחר מכן חיו ביחד בתקופה של הרקליטוס, אפשר לומר, אבל גם קצת אחריה – כעת, בקשר עם המיסטריה של אפסוס, יכול היה שיתוף פעולה זה להימשך. תצורת הנפש, אשר התפתחה אצל שניהם, עברה דרך המוות, דרך עולם הרוח, והכינה עצמה לחיים ארציים, שבהם בהכרח תתעוררנה בעיות, אשר תופענה כעת בצורה אחרת לגמרי, כמובן. וכאשר אנו בוחנים את האופן שבו היה על שני האישים הללו למצוא את תפקידם מאוחר יותר בהתפתחות האדמה, נוכל לראות כיצד, דרך ההתנסויות הנפשיות בזמני קדם – התנסויות שיש להן המשך קארמתי בחיים הארציים הבאים – הוכנו הדברים, אשר יופיעו לאחר מכן בצורה שונה לחלוטין בחיים המאוחרים יותר, כאשר האישים הללו ישתלבו שוב באבולוציה של האנושות עלי אדמות.

הבאתי דוגמא זו מן הסיבה, ששני אישים אלה מופיעים בשלב מאוחר יחסית של תקופה שהייתה בעלת חשיבות עצומה בהיסטוריה האנושית. זוהי עובדה שעליה הצבעתי כבר באותן הרצאות שנתתי אז בשטוטגרט. שכן למעשה, על כל הדברים הללו כבר דיברתי אז לפני שלוש עשרה שנים מזווית מסוימת. אישים אלה, אשר עברו דרך חיים קוסמיים ארוכים במיוחד בתקופה המצרית-כלדית, ואשר העמיקו חיים קוסמיים אלה מבחינה פנימית, כך שנפשותיהם עברו התגבשות והתחזקות בצורה מסוימת – אישים אלה חיו באינקרנציות מאוחרות יותר כאריסטו[10] ואלכסנדר הגדול[11]. רק כאשר מתבוננים על מעמקים אלה שבנפשם של אריסטו ואלכסנדר הגדול, ניתן להבין, כפי שכבר תיארתי בשטוטגרט באותו פרק של ההיסטוריה, ממה מורכב למעשה מה שבאותה תקופה פעל בצורה כל כך בעייתית באישים הללו, בשקיעת התרבות היוונית לקראת תחילת השלטון הרומאי.

ועל כך, ידידיי היקרים, אנו רוצים לדבר מחר בהרצאה הבאה.

———————————————————–

  1. בגרמנית, ראו:"Okkulte Geschichte. Persönlichkeiten und Ereignisse der Weltgeschichte im Lichte der Geisteswissenschaft." ("היסטוריה אוקולטית. אישים ומאורעות בהיסטוריה העולמית לאור מדע הרוח". הופיע בצורת ספר בהוצאת Phil.-Anthrop. Verlag). ובאנגלית: Historical Personalities and Events in the Light of Spiritual Science by Rudolf Steiner, Anthroposophical Publishing Company, London, 1957
  2. האפוס של גילגמש התגלה בחורבותיו של ארמון אסורבאניפאל, כשהוא כתוב בכתב יתדות על שנים עשר לוחות. טקסט זה מבוסס על מסמכים שוּמֶריים עתיקים עוד יותר, שמהם נשתמרו חלקים בלבד.
  3. ארק או אורוק – בלועזית Erech – קרויה ארק בתנ"ך ואורוק בטקסט הכתוב בכתב יתדות.
  4. איבאני: בטקסט שבכתב יתדות הוא מופיע בשם אנקידו.
  5. אותנאפישתים הוא השם באכדית המופיע בטקסט שבכתב יתדות. נודע גם בשם השוּמֶרי זיוּסוּדרָה, ופירוש שניהם "המאריך ימים" וגם "מעיין החיים". השם ההלניסטי (יווני) Xisuthros הוא השם שבו השתמש זיודוסרה/אותנאפישתים ככתוב בהיסטורית בבל וכלדיאה ביוון סביב השנה 280 לפנה"ס ובהסתמך על ארכיון המקדש בבבל.
  6. ראו בהקשר זה את ההרצאה השנייה מתוך מחזור ההרצאות: "Okkulte Geschichte. Persönlichkeiten und Ereignisse der Weltgeschichte im Lichte der Geisteswissenschaft"
  7. המיסטריה של אפסוס: רודולף שטיינר דיבר על מקום זה בפירוט בהרצאה השישית של "ידע מיסטי ומרכזי מיסטריות" (Mystery Knowledge and Mystery Centres, Rudolf Stiner Press, London,1973).
  8. ראו ההרצאה החמישית בספר Mystery Knowledge and Mystery Centres.
  9. הרקליטוס מאפסוס, פילווסוף יווני. חי בסביבות 500 לפנה"ס והפקיד את עיקר עבודתו במקדש ארטמיס. ראו (באנגלית): Christianity as a Mystical Fact and the Mysteries of Antiquity, Rudolf Steiner Press, London 1972
  10. אריסטו (קיצור השם אריסטוטלס): פילוסוף יווני מסטאגירה שבמוקדון (384 – 322 לפנה"ס). ראו: The Riddles of Philosophy, Rudolf Steiner, Anthroposophic Press, New York 1973.
  11. אלכסנדר הגדול: (356 – 323 לפנה"ס). משנת 336 היה מלך מקדוניה. נפטר בבבל.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *