ההיסטוריה של העולם – 01

ההיסטוריה של העולם

לאור האנתרופוסופיה וכיסוד להבנת הרוח האנושית

 

רודולף שטיינר

תשע הרצאות שניתנו בדורנאך 24 בדצמבר 1923 עד ה-1 בינואר 1924

במהלך כנס ייסוד החברה האנתרופוסופית הכללית

GA233

תרגום מגרמנית: תומר רוזן-גרייס

ההרצאה מופיעה בספר שיצא בהוצאת חירות – ראו כאן.

הרצאה ראשונה, 24 בדצמבר 1923

התפתחות הזיכרון במהלך האבולוציה האנושית

ידידיי היקרים!

בשעות ערב אלה של כנס חג המולד שלנו[1], ברצוני לתת לכם סקירה כוללת של התפתחות האנושות עלי אדמות, על מנת שנוכל להיות מודעים באופן קרוב יותר למהותו וטבעו של האדם בהווה. שכן בתקופה זו בתולדות האנושות, תקופה שבה ביכולתנו לחזות כבר בתהליך הכנתם של אירועים בעלי חשיבות עצומה לאנושות כולה, כל אדם חושב צריך היה למעשה לחוש בצורך לשאול, "כיצד נובע מצבה הנוכחי של הנפש האנושית, המבנה הנוכחי שלה, מתוך התפתחות ארוכת שנים?" שכן, הרי לא ניתן להכחיש, כי את ההווה ניתן להבין על ידי הניסיון לתפוס את מקורותיו בעבר.

אולם דווקא בהווה, דעתם של הבריות ביחס להתפתחות האדם והאנושות הינה משוחדת באופן בלתי רגיל. קודם כל, הרי אנשים מתארים לעצמם, כי האדם במהותו – מבחינת חיי הנפש והרוח שלו – היה פעם בדיוק כפי שהינו עכשיו, וזאת במהלך ההיסטוריה כולה. אין ספק שמן הכיוון המדעי, אנשים מתארים לעצמם, כי בתקופות קדומות היו בני האדם ילדותיים והאמינו בכל מיני דברים שבדמיון, וכן כי את פיקחותם במובן המדעי רכשו בני האדם, למעשה, רק ממש לאחרונה. אולם אם לא רואים נכוחה את מה שמדעי באמת, אזי נוטים לחשוב, כי באופן כללי, מצב הנפש של האדם כיום, היה גם נחלתו של היווני ואיש המזרח הקדום. אולם, אף שאנו רגילים לראות את שינויי הנפש המתרחשים בקנה מידה קטן, עדיין רובנו חושבים באופן כללי, כי גם בהקשר הרחב יותר במהלך ההיסטוריה, הכל היה למעשה כמו היום. בבסיסה של מסקנה שכזו עומדת ההנחה, כי החיים ההיסטוריים מיטשטשים אל תוך החיים הפרה-היסטוריים. ולאור הנחה כזו, טוענים, כי לגבי זה אי אפשר לדעת כלום בוודאות. אולם אז הולכים עוד יותר אחורה, לזמנים שבהם הייתה לאדם דמות של חיה. הליכה שכזו לאחור בהיסטוריה, מובילה להיווצרות התמונה, כי חיי הנפש אז היו, כביכול, די דומים לחיי הנפש בימינו, כמעט ללא שינויים; ואז מופיעה התמונה המעורפלת של האדם דאז, באי-שלמותו החייתית – מין ישות קופית משופרת. זהו בערך הדימוי הנפוץ כיום.

אולם דימוי זה נשען על דעה משוחדת לגמרי, שכן ביוצרנו תפיסה שכזו, איננו טורחים להבחין בהבדלים החשובים הקיימים במבנה הנפשי של אדם בן-זמננו, בהשוואה לזו של אדם אפילו מן העבר הלא-רחוק כל כך – נניח, מן המאות האחת-עשרה, העשירית או התשיעית לספירה הנוצרית. ההבדל מעמיק אף יותר כשאנו משווים את המבנה הנפשי של אדם בן ימינו עם זה של אדם שחי בזמן המיסטריה של גולגותא או בתקופה היוונית. אם נעבור לעולם המזרחי הקדום, שבו הייתה תרבות יוון, במובן מסוים, מעין מושבה, אזי נמצא שם מבנה נפשי שונה לחלוטין מזה של האדם כיום. ברצוני להמחיש לכם, דרך דוגמאות ממשיות, כיצד חי האדם במזרח לפני עשרת אלפים או חמש עשרה אלפי שנים – כמה שונה היה מבנהו הנפשי מזה של היווני הקדום, ושונה אף יותר מן המבנה הנפשי שלנו כיום.

נפרוש פעם לנגד עיני נפשנו את חיי הנפש שלנו. אקח דוגמא מתוך חיי הנפש שלנו. לפנינו התנסות, חוויה מסוימת כלשהי. מהתנסות זו – שבה אנו נוטלים חלק דרך חושינו או דרך אישיותנו – אנו בונים לנו רעיון, מושג, דימוי. אנו מחזיקים דימוי זה במחשבתנו – ולאחר זמן, הוא יכול לעלות שוב מתוך חשיבתנו אל חיי הנפש המודעים שלנו. בואו נאמר, כי יש לכם היום איזושהי חוויה שבזיכרון, אשר הובילה אותכם אחורנית אל החוויות שעברתם לפני אולי עשר שנים. וכעת בואו נבין מה זה בדיוק. אתם חוויתם משהו לפני עשר שנים. נניח כי לפני עשר שנים ביקרתם קבוצת אנשים מסוימת וקיבלתם רושם מכל אחד מן האנשים האלה – מראה פניו וכן הלאה. אתם חוויתם את מה שאנשים אלה אמרו לכם, את מה שאתם עשיתם איתם וכן הלאה. כל זה יכול היום לעלות בפניכם כתמונה. זוהי תמונת נפש פנימית מן האירוע שהתרחש, נניח, לפני עשר שנים – תמונה הקיימת בתוככם. ולא רק לפי המדע, אלא גם לפי ההרגשה הכללית, שאמנם רוב האנשים כיום חווים בצורה חלשה ביותר, אך היא קיימת למרות זאת – על פי ההרגשה הכללית ניתן לאתר את דימוי הזיכרון הזה, אשר חוויה כלשהי מעלה מחדש בתוך ראש האדם. ניתן לומר: בראש נמצא מה שקיים כזיכרון של התנסות שעברתם.

כעת נעשה קפיצה די גדולה בחזרה להתפתחות האנושות, ונסתכל על עמים מאזורי המזרח, אשר הסינים, ההודים וכולי, המתוארים על ידנו מבחינה היסטורית, הינם למעשה צאצאיהם. כלומר, נלך למעשה אלפי שנים אחורנית. אם נתבונן באדם שחי בתקופות קדומות אלה, ידידי היקרים, אזי עלינו לומר כי הוא לא חי באופן שאיפשר לו לומר, "יש לי בראש זיכרון ממשהו שחוויתי בחיים החיצוניים." – התנסות פנימית שכזו כלל לא הייתה לו, פשוט לא היה קיים דבר כזה אצלו. לא היו לו מחשבות ורעיונות שמילאו את ראשו. אין זו אלא השטחיות של האדם כיום, הטוענת כי יש לנו רעיונות, מושגים, דימויים, וכי לאנשים בימי קדם תמיד היו רעיונות, מושגים ודימויים שכאלה. זה לא נכון כלל.

כאשר בעזרת ראייה רוחית אנו חוזרים מספיק אחורה בזמן, אנו פוגשים אנשים, שלא היו להם כלל רעיונות, מושגים ודימויים בראש, כלומר, שלא חוו כלל תוכן מופשט שכזה בראשם, אלא – אף אם ייראה לכם הדבר מגוחך – הם חוו את כל הראש, הם פשוט הרגישו את הראש, פשוט חשו אותו. אנשים אלה לא עסקו כלל בהפשטות (אבסטרקציות) במובן המוכר לנו. הם לא הכירו מה זה לחוות רעיונות בראש, אולם הם ידעו בהחלט מה פירוש הדבר לחוות את ראשם שלהם. וכפי שאתם, כשיש לכם תמונת זיכרון מחוויה מסוימת, מקשרים תמונת זיכרון זו לחוויה עצמה – כפי שקיים קשר בין תמונת הזיכרון שלכם לחוויה שהתרחשה בחוץ – כך קישרו אנשים אלה את החוויה של ראשם לאדמה, לכל האדמה (לכדור הארץ). והם אמרו: כדור הארץ קיים בעולם, וכן אני עצמי קיים, וכן ראשי. וראשי, שאותו אני נושא על כתפי, הינו ההיזכרות הקוסמית באדמה. האדמה הייתה שם קודם, ראשי – מאוחר יותר. אולם העובדה שיש לי ראש, זוהי ההיזכרות, ההיזכרות הקוסמית בהוויה הארצית. ההוויה הארצית עדיין קיימת שם; אבל כל העיצוב של ראש האדם, כל התצורה שלו, קשורים לאדמה כולה. – לפיכך הרגיש איש המזרח הקדום בראשו שלו אפילו את מהותה של פלנטת האדמה (כדור הארץ). הוא אמר כך: האלים בראו ויצרו מתוך ההוויה הקוסמית הכללית את כדור הארץ עם ממלכות הטבע שלו, את כדור הארץ עם הריו ונהרותיו. אולם אני עצמי נושא את ראשי על כתפיי. ראש זה הינו השתקפות נאמנה של כדור הארץ עצמו. ראש זה, עם הדם הזורם בו, הינו השתקפות נאמנה של הזרמים הזורמים בים וביבשה על פני כדור הארץ. תצורות ההרים על פני האדמה חוזרות על עצמן בתוך ראשי שלי, בתצורות של מוחי. אני נושא על כתפיי השתקפות של הפלנטה הארצית, השתקפות השייכת לי. – בדיוק כפי שהאדם המודרני מקשר את תמונת הזיכרון שלו להתנסות שעבר, כך קישר איש המזרח הקדום את כל ראשו לפלנטת כדור הארץ. אתם רואים, לאדם הייתה אז השקפה פנימית שונה לחלוטין.

הלאה. כאשר האדם חש את פריפריית האדמה וקולט אותה בראייתו, אזי פריפריה זו תיראה לו כיסוד האוויר המקיף את האדמה – האוויר החדור באור השמש וחומה. האדמה נפתחת ליקום, בכך שהיא נותנת את ההשפעות שהיא מקרינה לספירת האוויר ופותחת עצמה להשפעות השמש. בזמנים קדומים אלה, כל אדם חש את אותו אזור על פני האדמה, שעליו הוא חי אז, כחשוב במיוחד, כמהותי במיוחד. כך חווה איש המזרח הקדום חלק כלשהו של פני השטח של האדמה כחלק שלו – מלמטה – האדמה, מלמעלה – הפריפריה, שפנתה לשמש. השאר, משמאל ומימין, מקדימה ומאחור – שאר האדמה התמוסס ביסוד הכללי יותר (ראו תרשים 1).

וכך, כאשר איש המזרח הקדום, שחי על האדמה ההודית, חש אדמה זו, קרקע זו, כחשובה לו במיוחד, אזי נעלם ממנו מה שהיה על האדמה חוץ מזה, בכללי – במזרח, בדרום, במערב. הוא לא דאג במיוחד לאופן שבו כדור הארץ גבל במרחבי הקוסמוס הנותרים. לעומת זאת, הקרקע שעליה הוא היה באותו רגע, הייתה עבורו בעלת משמעות מיוחדת (ראו תרשים 1). הזרימה של האדמה החוצה אל מרחבי היקום בסביבה זו, הפכה לו לחשובה במיוחד. את האופן שבו מותר היה לו לנשום על קרקע מיוחדת זו, הוא חש כהתנסות שהייתה לו חשובה במיוחד.

תרשים 1

כיום, האנשים לא שואלים הרבה את עצמם, כיצד נושמים על קרקע מסוימת זו. הם אמנם מצויים תחת השפעת תנאי נשימה טובים או לא טובים, אלא שזה לא נקלט בתודעתם. איש מזרח קדמוני שכזה, הייתה לו למעשה התנסות עמוקה באופן שבו הוא יכול היה לנשום, וכן במה שהיה קשור לאופן שבו האדמה הייתה קשורה למרחבי הקוסמוס. האדם אז חש את מהותה של האדמה כולה כדבר שחי בראשו שלו. אולם הראש, ידידיי היקרים, הינו סגור באמצעות קירות עצם חזקים, כלפי מעלה, בצדדים ומאחור. אלא שיש לראש יציאות מסוימות, פתחים חופשיים מסוימים, כלפי מטה, כלפי החזה (ראו תרשים). זה היה בעל חשיבות מיוחדת מאד עבור האדם הקדום – לחוש, כיצד הראש, עם החופש היחסי שלו, נפתח אל בית החזה. אותו אדם חש זאת – את התצורה הפנימית של הראש – כהשתקפות של התצורה הארצית. אילו היה עליו להציב את האדמה ביחס לראשו, אזי היה עליו להציב את הפריפריה, את מה שמצוי מעל לאדמה, ביחס למה שנפתח אצלו למטה. הפתיחה כלפי מטה, הפנייה ללב – את זאת חש האדם כתמונה, כהיפתחות של האדמה אל הקוסמוס. וכאשר האדם אמר אז, "בראשי אני מרגיש את האדמה כולה, אולם אדמה שלמה זו נפתחת אל בית החזה שלי, הנושא את ליבי. ומה שמתרחש שם בין ראשי, בית החזה והלב שלי – זוהי השתקפות של מה שנישא מחיי כלפי חוץ אל הקוסמוס, אל הפריפריה הפונה לשמש." – כאשר האדם אז אמר את הדברים האלה, אזי הייתה זו התנסות רבת עוצמה עבורו.

וזו הייתה התנסות חשובה ויסודית, כשהאדם הקדום אמר: כאן בראשי חיה בתוכי האדמה. אם אני הולך עמוק יותר, אזי האדמה פונה לשמש (ראו חץ) והלב שלי הוא השתקפות השמש. – האדם הגיע שם למשהו, שבזמן הקדום היה מקביל לחיי הרגש שלנו היום. יש לנו עדיין את חיי הרגש המופשטים, אולם הרי אין לנו שום ידע ישיר אודות הלב שלנו. דרך האנטומיה והפיסיולוגיה, אנו מאמינים שאנו יודעים עליו משהו. אולם מה שאנו יודעים לגביו, שווה ערך למה שהיינו יודעים על פסל בצורת הלב שלנו, שהיינו עושים מעיסת נייר. את ההתנסות הרגשית שיש לנו מן העולם, את זאת לא היה לאדם הקדום. במקום זאת, הייתה לו חוויה ישירה של הלב שלו. וכפי שאנו מייחסים את הרגש שלנו לעולם החי עימנו – כפי שאנו חשים, אם אנו אוהבים אדם מסוים או פוגשים אותו מתוך אנטיפתיה, אוהבים או לא אוהבים פרח זה או אחר – כפי שאנו מייחסים את הרגש שלנו לעולם, אולם לעולם שבמובן מסוים הפך להפשטה אוורירית מתוך הקוסמוס המוצק, הסולידי – כך קישר וייחס איש המזרח הקדום את ליבו שלו אל הקוסמוס – זאת אומרת, למה שזרם מן האדמה אל הפריפריה של השמש.

כאשר אנו אומרים היום, למשל, כשאנו הולכים, "אנחנו רוצים ללכת", אזי אנו יודעים, כי רצוננו חי בגפיים שלנו. אולם איש המזרח הקדום, הייתה לו חוויה אחרת באופן מהותי. הוא לא הכיר את מה שאנו קוראים לו כיום רצון. כשמישהו חושב, שמה שאנו מכנים כיום חשיבה, רגש ורצון, היה קיים אצל אנשי המזרח הקדומים – אזי יש לו דעה קדומה בעניין זה. זה לא היה כך כלל. היו להם חוויות-ראש, שהיו חוויות של הפריפריה, מסמוך מאד אליהם ועד לשמש. השמש מקבילה לחווית הלב שלנו. מה שהיה להם באותם זמנים, היה המתיחה וההתארכות אל תוך הגפיים, קליטת אנושיותם שלהם בתנועת רגליהם וכפות רגליהם ובתנועת הזרועות והידיים. הם היו שם בפנים, בתוך התנועות הללו. אולם בהתמתחות הישות הפנימית אל-תוך הגפיים, הם לא חשו סתם את תמונת הפריפריה של האדמה, אלא הם חוו בכך ישירות תמונה של הקשר שבין האדם לעולמות הכוכבים (ראו תרשים 1). בראשי יש לי תמונה של האדמה. במה שמשתרע באופן חופשי מראשי כלפי מטה, אל תוך החזה ועד ללב שלי, יש לי תמונה של מה שקיים בפריפריה של אדמה. במה שאני חש ככוחות של ידיי וזרועותיי, רגליי וכפות רגליי, יש לי את ההשתקפות של הקשר שבין האדמה לכוכבים החיים בחוץ, במרחבי היקום.

כך שהאדם, אשר באותם זמנים קדומים נתן ביטוי לחוויות שהיו לו כאדם של רצון, כפי שהיינו קוראים לכך כיום …. אותו אדם לא אמר "אני הולך" – אפילו המילה עצמה הכילה כבר הבדל זה. הוא אף לא אמר "אני מתיישב". אם היינו בודקים כיום את השפה העתיקה בחיפוש אחר התכנים העדינים האלה, אזי היינו מוצאים בכל מקום, כי לעובדה שאותה אנו מציינים במילים "אני הולך", איש המזרח הקדום היה מתייחס במילים "מאדים מניע אותי, מאדים פעיל בתוכי." ההליכה קדימה הייתה תחושת האימפולסים של מאדים ברגליים שלו.

את התנסות האחיזה במשהו, את התחושה בידיים, הביע האדם הקדום בכך שאמר "נוגה (ונוס) פועל דרכי". פעולת ה"להראות משהו", ההצבעה על דבר, גם כאשר אדם גס רצה להראות משהו לאדם אחר, בכך שהוא עשה בפניו סימן ברגלו – את כל פעולת ההצבעה הזו על דבר מסוים, הביע האדם הקדום בכך שאמר "כוכב (מרקורי) פועל באדם". פעולת ההתיישבות הייתה פעילות צדק (יופיטר) באדם, והשכיבה, בין אם לצורך מנוחה או מתוך עצלות, הובעה דרך כך, שהאדם אמר שהוא מתמסר לאימפולסים של שבתאי (סטורן). אם כן, האדם חש בגפיו את מרחבי הקוסמוס בחוץ. הוא ידע, כי כשהוא הולך מן האדמה החוצה אל מרחבי היקום, אזי הוא מגיע מן האדמה לפריפריה, לספירת הכוכבים. וכאשר הוא הולך מראשו כלפי מטה, אזי הוא עושה את אותו הדבר בתוך ישותו שלו. בראשו הוא נמצא באדמה, בבית החזה ובלב שלו הוא נמצא בפריפריה, ובגפיו הוא נמצא בחוץ, ביקום המכוכב.

ברצוני לומר, כי מנקודת מבט מסוימת, בהחלט ניתן לעשות זאת. הו אנו, אנשי ההווה האומללים – אנו חווים את המחשבות המופשטות, אולם מה הן כבר? אנו הרי גאים מאד בכך, אולם דרך המחשבות המופשטות הפקחיות ביותר, אנו שוכחים את ראשנו. וראשנו מלא יותר בתוכן מאשר מחשבותינו המפולפלות ביותר. פיתול מוח יחיד – שהרי מדעי האנטומיה והפיסיולוגיה אינם יודעים הרבה אודות הסוד הנפלא של פיתולי המוח – אפילו פיתול יחידי במוחנו הינו דבר כביר ואדיר יותר מן המדע המופשט הגאוני ביותר של אדם כלשהו. והייתה פעם תקופה עלי אדמות, שבה האדם היה מודע לא רק למחשבות הסובבות אותנו, אלא גם לראשו – הוא חש את ראשו – למשל, את הגוף המאורבע[2] או את התלמוס[3] – וחש בו את העתקה של תצורת הרים פיזית מסוימת של האדמה. בתקופה זו, האדם לא סתם קישר את הלב לשמש מתוך איזו תורה מופשטת, אלא הוא חש, כי "כמו היחס שבין ראשי לחזה וללב שלי, כך עומדת האדמה ביחס לשמש". הייתה זו תקופה, שבה האדם היה מחובר לגמרי ליקום ולקוסמוס בכל חייו וישותו. אולם חיבור זה התבטא בכל היבטי חייו. כן, הרי בדיוק עקב כך שאנו מציבים במקום ראשנו את חשיבתנו האומללה, בדיוק עקב כך אנו נמצאים במצב המאפשר שיהיו לנו זכרונות מחשבתיים. אנו יוצרים לנו תמונת מחשבה ממה שחיינו, כזכרונות מופשטים של ראשנו. מי שהיה לו ראש אבל עוד לא היו לו מחשבות, לא היה מסוגל לכך. הוא לא היה מסוגל ליצור לעצמו זכרונות. לפיכך, אם היה אדם מגיע לאותם אזורים של המזרח הקדום, שבהם האנשים עדיין היו מודעים לראשיהם, אולם לא היו להם מחשבות, כלומר גם לא זכרונות, אזי היה מוצא בדיוק את מה שאנו מתחילים להזדקק לו כל כך, וזאת בצורה מיוחדת. במשך זמן רב, בני האדם לא נזקקו לזאת. אולם נניח כי אנו זקוקים לזה, הרי למעשה אין זה מהווה רשלנות של חיי הנפש שלנו. אם בתקופה ההיא שעליה אני מדבר, אדם היה מגיע לאותם אזורים, שבהם חיו בני אדם שהייתה להם מודעות לראשם, לחזם, לליבם ולגפיהם, כפי שתיארתי, אזי יכול היה לראות סימנים בכל מקום: שם נתקעה יתד קטנה באדמה ונעשה עליה סימן כלשהו; שם נחרת סימן על קיר מסוים. כל תחומי החיים, כל המקומות בהם חי האדם היו מלאים בסימנים, שכן עדיין לא היה לו זיכרון מחשבתי. היכן שקרה משהו, שם הקים האדם מין מצבה קטנה, וכאשר הוא הגיע לשם שוב, הוא חווה את האירוע בשנית דרך הסימן שהשאיר שם. האדם היה מחובר בראשו עם האדמה. בעוד כיום האדם רק רושם לעצמו תזכורת בראשו – והרי כבר אמרתי, כי אנו שוב מתחילים כיום לרשום תזכורות, לא רק בראשינו אלא גם במחברות שלנו וכן הלאה, מה שמהווה למעשה רשלנות של הנפש גרידא, אולם אנו נזדקק להן יותר ויותר – אולם באותם זמנים, לא היה דבר כזה, לרשום תזכורת בראש, שכן המחשבות והרעיונות לא היו קיימים כלל, אלא הכל היה מלא בסימנים. ומתוך מצב טבעי זה של האדם, ידידיי היקרים, מתוכו נוצר עניין המצבות.

שכן, כל מה שהופיע בתולדות התפתחות האנושות מותנה בטבעו הפנימי של האדם. עלינו רק להיות כנים עם עצמנו ולהודות, כי האדם בן זמננו כלל לא מכיר את היסוד העמוק של נושא המצבות. הוא בונה מצבות מתוך הרגל. אולם מצבות אלה הינן השאריות של אותם סימנים קדומים, בזמנים שבהם לאדם עוד לא היה זיכרון כמו היום, אלא הוא היה מוכרח להשאיר סימן במקום שבו הוא חווה דבר מה – וכשהוא הגיע לשם שוב, היה עליו להניח לכל זה לעלות ולחיות שוב בראשו – לכל מה שיכול היה לעלות, לכל מה שקשור בדרך כלשהי לאדמה. לתת לאדמה את מה שחווה הראש. זה היה העיקרון בזמני קדם.

ברצוני לומר, כי את המזרח הקדום עלינו לראות כזמן הקדום של הזיכרון הקשור-למקום, שבו כל זכירה קשורה להנחת סימנים על האדמה. הזיכרון לא היה בפנים, הוא היה בחוץ. בכל מקום היו פתקי-זיכרון ואבני-זיכרון. האדם הניח את סימני הזיכרון הללו על האדמה. זה היה הזיכרון הקשור-למקום.

כיום עדיין מצוין הדבר להתפתחות הרוחנית של האדם, אם הוא מקשר משהו ליכולת ההיזכרות הזו שאיננה ממוקמת בפנימיותו, אלא מעוצבת ומתבטאת דרך היותו קשור לעולם הארצי החיצון. כאשר אומר אדם לעצמו, "אני לא רוצה לזכור דבר זה או אחר, אלא אני עושה לעצמי סימן לגביו…", או "אני רוצה לפתח תחושה נפשית לגבי דברים מסוימים רק בהתאם לסימנים – אני רוצה לשים בפינה בחדרי תמונה של מדונה, למשל, ודרך כך שתמונת המדונה מופיעה בפני נפשי, אני רוצה לחוות את מה שאני יכול לחוות מתוך הפניית נפשי אל המדונה." שכן, קיים יחס עדין לדברים כגון תמונת המדונה, שביכולתנו לראות בדירות באזור הממוקם מזרחית לנו. לא רק ברוסיה זה כך, אלא גם בכל רחבי מזרח אירופה. מנהגים אלה הם בבסיסם שאריות מתקופת הזיכרון הקשור-למקום. הזכירה קשורה למקום חיצוני.

השלב השני הוא השלב שבו האדם עובר מן הזיכרון הקשור-למקום לזיכרון הריתמי. קיים קודם כל הזיכרון הקשור-למקום, ושנית –הזיכרון הריתמי. בשלב זה היה לאדם צורך לחיות בריתמוס לא רק מתוך איזו עדינות מודעת ופיקחית, אלא מתוך ישותו הפנימית. הוא פיתח את הצורך לחזור בצורה ריתמית על מה שהוא שמע בתוך עצמו. כשהוא חווה את הפרה – "מו" – אזי הוא לא קרא לה רק "מו", אלא "מו-מו", או מצידי, בזמנים קדומים אף יותר, יכול להיות שזה היה "מו-מו-מו". כלומר, הוא ערם את רשמיו זה על גבי זה בצורה כזו, שנוצר ריתמוס. במילים רבות ניתן עדיין לראות זאת: למשל, ב-Gaugauch או ב-"קוקו" – או אף כאשר המילים לא ניצבות זו אחרי זו. תוכלו, אגב, להבחין כיצד אצל ילדים קיים עדיין הצורך הזה, לבנות את החזרות הללו. זוהי ירושה מן הזמנים שבהם רווח הזיכרון הריתמי, מן התקופה שבה בני האדם לא יכלו לזכור כלום ממה שהם חוו, מלבד מה שהם חוו באופן ריתמי, כלומר בחזרות, בחזרות ריתמיות. וכך, צריך היה לפחות להיות דימיון בין מה שבא בזה אחר זה. שכן, את מה שלא נעשה בצורה ריתמית באותה תקופה שנייה, לאחר הזיכרון הקשור-למקום, האדם לא זכר בכלל.

ומתוך זיכרון ריתמי זה נוצרה אז למעשה כל אמנות השירה, אמנות השירה עם הבתים. ורק כשלב שלישי נוצר מה שאנו מכירים עדיין היום, כלומר, הזיכרון-בזמן, שבו נקודת האחיזה בזיכרון כבר איננה בעולם החיצון, וגם כבר איננו תלויים בריתמוס, אלא שבו ניתן אחר כך להעלות מחדש את מה שהוצב ביסוד הזמן. זיכרון מופשט לחלוטין זה שלנו, הינו השלב השלישי בהתפתחות הזיכרון.

וכעת נתבונן בדיוק באותה נקודה בהתפתחות האנושות, שבה הפך הזיכרון הריתמי לזיכרון-הזמן; שבה הופיע לראשונה הדבר שעבורנו, עם המופשטות האומללה שלנו, הינו כל כך מובן מאליו, כלומר, זיכרון-הזמן, שבו אנו מסוגלים להעלות משהו בצורת תמונה, ואיננו חווים יותר דברים רק דרך כך שהערנו אותם מתרדמתם באמצעות חזרה ריתמית, המהווה תוצאה של פעילות מודעת או מודעת-למחצה, כאשר ברצוננו להעלותם מחדש. אם ניקח נקודת זמן זו של המעבר מן הזיכרון הריתמי לזיכרון-הזמן, אזי לפנינו אותה נקודה בזמן המתוארת לפניכם בהיסטוריה כתקופת היווסדות המושבות שעברו מאסיה לאירופה. מה שהיוונים מספרים על אותם גיבורים, שהגיעו מאסיה או ממצרים והתיישבו על אדמת יוון, הינו למעשה סיפור שהיה צריך להישמע כך: "פעם יצאו הגיבורים הגדולים מן הארץ שבה היה הזיכרון הריתמי, וחיפשו אקלים שבו יכול היה הזיכרון הריתמי לעבור ולהפוך לזיכרון-הזמן, לזכירה המתרחשת ביסוד הזמן."

לפיכך, לפנינו תקופה שאחד ממאפייניה העיקריים הינו עליית התרבות היוונית. שכן, האזור במזרח, שהיה המולדת או ארץ המוצא של תרבות יוון, הינו באופן בסיסי אזור שבו לאנשים היה זיכרון ריתמי מפותח. הריתמוס חי שם. ולמעשה, נוכל כיום להבין נכונה את המזרח הקדום, רק אם נדמיין אותו לעצמנו כארץ הריתמוס. ואם גן העדן נמצא אכן מבחינה היסטורית רק בתקופה שבה גורס התנ"ך כי הוא התקיים, אזי, אם היינו מעבירים את גן העדן לאסיה, היינו מדמיינים לעצמנו את גן העדן כאזור שבו הדהדו ברחבי הקוסמוס הריתמוסים הטהורים ביותר, ושָבוּ להצית באדם את מה שהיה פעם הזיכרון הריתמי שלו; מקום שם האדם כחוֹוֶה-ריתמוס חי כיוצר-ריתמוס בקוסמוס.

בבהגוואד-גיטה תוכלו לחוש עוד משהו ממה שהייתה פעם חוויית הריתמוס המפוארת הזו. תוכלו לחוש זאת דרך קריאת ספרות הווידות, לחוש בזאת אף בהרבה מן השירה של מערב ומזרח אסיה (אם יורשה לנו להשתמש במילה מודרנית זו) – שם חיים הדיו של הריתמוס שפעם שרר בכל אסיה, על תוכנוֹ המלכותי – הריתמוס שהשתקף כסודה של פריפריית האדמה, בחזה האדם ובלב האדם. או-אז נגיע לתקופות עתיקות אף יותר, שבהן הזכירה הריתמית חוזרת והופכת לזכירה-הקשורה-למקום – תקופה שבה היו בני האדם צריכים לשים לעצמם סימנים בעולם החיצון במקומות שבהם הם חוו משהו. אם לא היו במקום הזה, הם לא היו זקוקים לכך, אולם כאשר הם חזרו למקום זה, הם היו חייבים להיזכר. אולם לא הם שנזכרו, אלא הסימנים והאדמה הם אלה שהזכירו להם. כפי שראש האדם מהווה השתקפות של האדמה, כך גרם הסימן באדמה לאנשים אלה להופעת השתקפותו בראשם. האדם חי לגמרי עם האדמה, ויש לו זיכרון שכולו בחיבור עם האדמה. הברית החדשה מזכירה זאת רק במקום אחד, שבו היא מספרת על כך שהכריסטוס רשם משהו באדמה.

אם כך, קבענו נקודה בזמן, שבה הזיכרון הקשור-למקום מתחלף בזיכרון הריתמי. זוהי הנקודה שבה העמים הקדומים הפוסט-אטלנטיים היגרו, במהלך שקיעת אטלנטיס הקדומה, ממערב למזרח, לאסיה. שכן יש לנו, אם נעבור מאירופה לאסיה, קודם כל את ההגירה מאטלנטיס הקדומה – שכיום היא קרקעית האוקיינוס האטלנטי – לאסיה (ראו תרשים 2), ואת ההגירה של התרבות חזרה לאירופה. בעת הגירת העמים האטלנטיים חזרה לאסיה אנו מוצאים את המעבר מזיכרון קשור-למקום לזיכרון ריתמי, מעבר שהושלם בחיי הרוח האסיאתיים. ואז יש לנו, במעבר להתיישבות בכיוון של יוון, את המעבר מן הזיכרון הריתמי לזיכרון-בזמן, שאותו אנו עדיין נושאים בתוכנו.

תרשים 2

ובבנייה זו של הזיכרון מונחת כל התרבות האנושית שבין האסון האטלנטי להיווצרותה של תרבות יוון – כל מה שהדיו מגיעים אלינו מאסיה הקדומה בצורת אגדות וסיפורים, בצורה פחות היסטורית. על התפתחות האדם עלי אדמות לא נוכל ללמוד דרך כך שנתבונן בכל מה שפוגש את עינינו מבחינה חיצונית, ובכך שנבדוק את המסמכים החיצוניים, אלא בכך שנתבונן בהתפתחות מה שחי בפנימיות האדם. בכך שנתבונן באופן שמשהו כמו יכולת הזיכרון התפתחה מבחוץ כלפי פנים.

ידידיי היקרים, אתם הרי יודעים כולכם, מה משמעותה של יכולת זכירה זו עבור האדם של ימינו. ודאי שמעתם כבר על אנשים, שפתאום, בגלל איזו מחלה, מחקו חלק מחייהם שבו היה עליהם להיזכר. מישהו שהייתי מיודד עימו, חווה לפני מותו גורל איום, בכך שקרה לו, שיום אחד הוא הלך מביתו, קנה לעצמו בתחנת הרכבת כרטיס למקום מסוים, ואז ירד וקנה לעצמו כרטיס נוסף – וכל זה, כיוון שהזיכרון לגבי חייו עד לנקודה שבה קנה את הכרטיס הזה נמחק לו זמנית. הוא פעל בצורה מאד נבונה, השכל פעל ללא פגע, אולם הזיכרון נמחק, והוא מצא עצמו שוב, לאחר שהזיכרון שלו התחבר שוב למה שקרה לו קודם, במקלט לחסרי-בית בברלין, שאליו הוא הגיע איכשהו. לאחר מכן נמצא, כי בזמן שחלף מתחילת מסעו, הוא נסע על פני מחצית אירופה, מבלי שיהיה מסוגל לקשר התנסות זו עם התנסויותיו הקודמות בחיים. הזיכרון התבהר שוב, לאחר שהגיע באופן שמבחינתו היה לחלוטין בלתי-ידוע, למקלט זה לחסרי בית בברלין.

זוהי רק דוגמא למקרים אינספור, שבהם אנו הרי פוגשים בחיים, והממחישים לנו, כיצד חיי הנפש של האדם המודרני אינם יכולים להישאר תקינים ובריאים, אם חוט הזיכרון לא נמשך במידת מה עד לנקודה מסוימת שלאחר לידתנו.

אצל אותם אנשים, שאצלם הזיכרון הקשור-למקום היה מפותח, זה לא היה כך. הם בכלל לא הכירו את חוט הזיכרון הזה. אולם אילולא היו מפזרים על אדמתם בכל מקום סימנים שהיו מזכירים להם את מה שהם עצמם חוו, הם היו אומללים בחיי הנפש שלהם, כפי שאנו היינו אומללים, אילו משהו בתוכנו היה מוחק את העצמיות שלנו. כוונתי לסימני-זיכרון, שהם עצמם התקינו בכל מקום, אולם גם לכאלה שהקימו אבותיהם, אחיותיהם, אחיהם וכולי, אשר בהתאם למבנה שלהם, נראו דומים לסימניהם שלהם, ולכן הביאם אל מה שדומה להם. אולם מה שאנו חשים פנימית כתנאי לעצמיותנו השלמה, היה עבור אותם אנשים דבר חיצוני.

אם כן, רק דרך כך שניתן לשינוי נפשי זה באנושות לחלוף לפני נפשנו, נגיע למשמעות השלמה של שינוי נפש זה בהתפתחות ההיסטורית של האנושות. דרך כך, שמתבוננים על דבר-מה בצורה כזו, ניתן לראשונה לשפוך אור על ההיסטוריה. רציתי קודם כל להצביע בפניכם, דרך דוגמא מיוחדת, על האופן שבו תולדות הנפש של האנושות עומדות ביחס ליכולת ההיזכרות. בימים הקרובים נראה, כיצד האירועים ההיסטוריים יתגלו לראשונה בדמותם האמיתית, רק כשנוכל להאירם באור של מה שנלקח באופן שכזה מן הידע של נפש האדם.

————————————————————-

  1. ראו: Rudolf Steiner, "Die Weihnachtstagung zur Begründung der Allgemeinen Anthroposophischen Gesellschaft. Jahresausklang und Jahreswende 1923/24." Privatdruck. (Phil.-anthrop. Verlag)
  2. הגוף המאורבע – בלטינית corpora quadrigemina – במוח, חלק זה מורכב מארבעה מרכזי רפלקסים הקשורים לראייה ולשמיעה (מתוך "ויקיפדיה").
  3. תלמוס (Optic Thalamus) –תלמית בעברית.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *