ההיסטוריה של האמנות – 04

ההיסטוריה של האמנות

כהשתקפות של אימפולסים רוחיים פנימיים

רודולף שטיינר

מספר שמידט S-3272 GA292

הרצאה מספר 4 דורנאך, 15 בנובמבר, 1916

תרגמה מאנגלית: מרים פטרי

עריכה ותיקונים: דניאל זהבי

אומנות מרכז-אירופאית ודרומית

סלוטרSluter , הנס מולטשר Multscher, טילמן רימנשניידר Tilman Riemenschneider,

ויט שטוס Veit Stoss, והנס בלדונג Hans Baldung

 

בהמשך לימודנו אודות יצירות האמנות הגדולות, אנו נראה היום עוד מספר שקופיות בנוסף לאלה שהראנו בשבוע שעבר. למעשה, היום אני מציע להוסיף למה שהשתדלתי להסביר בשבוע שעבר, על הקשרים והניגודים בין האמנות המרכז-אירופאית, או הצפונית, והאמנות הדרומית. ניסיתי להראות איך האיכות האמנותית המיוחדת תמיד מושפעת מהאופי של הדרום או הצפון, בעוד שמצד שני, האימפולסים הדרומיים והמרכז-אירופאיים חדרו אחד לתוך השני בלי הרף, כאילו שכבה על שכבה, כך שכעת בכלל לא קל לראות איך באמת הדברים הללו פעלו ביחד. במהלך הזמן, החקירה המדעית-רוחית תצטרך לשפוך יותר ויותר אור על הנקודות האלו.

היום הייתי רוצה להפנות את תשומת ליבכם לניגודים מעוד נקודות מבט. תזכרו את מה שהדגשתי בפעם שעברה. מתוך האימפולסים שביסודות החיים הרוחניים במרכז אירופה, עלתה מה שניתן לכנות אמנות ההבעה – ההבעה של הרצון והאינטליגנציה – הכוח להביע את חיי הנפש הנמצאים בתנועה מתמדת. הנפש בתנועה – זו המטרה של האימפולס המרכז-אירופאי; בעוד שהאמנות הדרומית (שהושפעה בשלבים מוקדמים מאד מהאמנות המרכז-אירופאית) מתבוננת יותר בכל מה שנכנס לחושים שלנו מהספרה הרוחית-אלוהית שבקוסמוס, ושמוצא ביטוי בכוח הקומפוזיציה, ובתכונות שמתעלות למעבר למימד האנושי.

היום מתבוננים באמנות – אפילו באמנויות הפלסטיות – יותר מדי מנקודת המבט של הנרטיב והנושא, בעוד שממעטים בערכן של האיכויות האמנותיות גרידא. זהו פגם אופייני לתקופתנו. בו זמנית, יש עוד טעות מזיקה באותה המידה. לעתים קרובות, האמנות מנותקת בימינו מהציביליזציה ומחיי התרבות הכלליים, ומתייחסים אליה כאילו היו לה חיים משלה. גם זו טעות. כי אנו רק זקוקים לרגש שיחוש איכויות אמנותיות גרידא בכל מה שפועל בצורה ובצבע, בקומפוזיציה וכדומה – עלינו רק להיגמל מהנטייה לפרש את הכול באופן סימבולי, או בדרכים מלאכותיות אחרות; עלינו רק להרגיש – כשאנו עומדים בפני תמונות כמו הירונימוס הקדוש או מלנכוליה של דירר – שהזרימה המסתורית של האור עמוקה יותר לאין שיעור מכל סמליות מלאכותית שנבחר לייחס לתמונות הללו. ואז אנו נזהה שהאיכויות האמנותיות גרידא שבאות לידי ביטוי ביצירות האמנות הגדולות חיות גם בחיים הכלליים של הציביליזציה. האמן עובד בספרות של צורה, צבע והבעה מתוך הרגש הכללי של התקופה. הזמן עצמו פועל דרך נפש האמן. התרבות של התקופה מתבטאת כולה ביצירות האמנות האופייניות לאותה תקופה.

בפעם שעברה ראינו איך האלמנט המרכז-אירופאי, או צפוני, פועל ועולה באופן פחות או יותר עצמאי, בעוד שבו-זמנית הוא מתאחד עם כל מה שמגיע אליו דרך הכנסייה – דרך הנצרות מצד רומא. עד למאה ה-12 וה-13, אנו עדים במרכז אירופה להתפתחות של חיי אמנות מיוחדים במינם, שמאחדים את האלמנטים היותר רומאיים או לטיניים עם תיאור אינדיבידואלי מאד של כל מה שמהווה חיים ותנועה בנפש האנושית. איננו יכולים להבין מה התרחש עד למאה ה-12 וה-13 אם אנו מביאים בחשבון רק את מה שאנו יודעים על התפשטות הנצרות בתקופה שלאחר מכן. כי בתקופה המוקדמת יותר, ההתפשטות של הנצרות הייתה שונה לגמרי מזו שהתרחשה מאוחר יותר. התכונות הדוגמטיות הנוקשות שכל כך דוחות אותנו החלו להופיע ולהתבלט רק מאוחר יותר, למרות שהיו, כמובן, כל מיני הגזמות גם לפני המאה ה-12. למרות שהנטייה הפורמלית, המארגנת בסיסטמות של רומא נחוותה תמיד כגוף זר במרכז אירופה, עדיין האימפולסים הנוצריים מצאו את דרכם אל תוך חיי הנפש של האנשים בצורה מופלאה ביותר – במיוחד לתוך האלמנטים התת-מודעים, הרגשיים של הנפש.

הכניסה הזו של הנצרות לנפש מצאה ביטוי במיוחד בספרה של האמנות, בה התקיים מאבק למען כוח ביטוי פלסטי.

כאן אנו יכולים להצביע אל אמת שניתן לאפיין אותה בשתי אמירות פשוטות, אך משמעותיות מאד. אנו יכולים לשאול את השאלה: למה פונה האמנות בקרב העמים הדרומיים? למה היא פנתה כבר בתקופות העתיקות? ובמקומות אחרים בדרום, בתקופת ההידרדרות והתחייה שלה מתקופת הרנסנס המוקדם ועד לרנסנס המאוחר יותר? למה פונה האמנות באזורים הדרומיים יותר? היא פונה לדמיון ולפנטזיה. אמירה זו הינה בעלת משמעות אין-סופית. האמנות מדברת אל חיי הדמיון והפנטזיה, שנוכחים בנפשות העמים הדרומיים עם נטייה מסוימת לטמפרמנט סנגוויני מהבחינות האלה. כך שבאזורים הדרומיים, אנו רואים שהרעיונות הנוצריים נכנסים, יותר מכול, לתוך חיי הדמיון, ונישאים על ידי הפנטזיה לתוך ספרת האמנות.

מיותר לומר שאין לקחת אמירה כזו כמשהו מוחלט. הייתי אומר שאת האמירה עצמה יש להבין באופן אמנותי.

רק כך, חבריי היקרים, הדמיון האמנותי של הרנסנס יכול היה לעלות לכאלה פסגות של יצירתיות בתקופת הרנסנס, בעוד שהחיים המוסריים, כפי שראינו בהרצאה קודמת, הידרדרו למצב שהביא להתקפות מצד פרנציסקוס מאסיזי, ומאוחר יותר מצד סבונרולה. המצב הזה עומד בפנינו כאשר אנו משווים את ההתקפות הלוהטות של סבונרולה, שהיו כולן לשווא, עם החיים העשירים ביותר של החזון והדמיון הנוצרי ביצירות של דונטלו, מיכאלאנג'לו, רפאל, ליאונרדו ורבים אחרים.

בצפון, האמנות מדברת אחרת ופונה לאלמנט אחר של הנפש, לשכל ולרגש. שוב, אין להבין את הדברים האלה באופן מוחלט; אך עם זאת, באמירה מסוג זה ישנם קווים מנחים המאפשרים הבנה של תקופות היסטוריה שלמות. למרות שאנו יכולים להבין שהנצרות מכילה אימפולס נפש מיוחד, דתי ומוסרי, אימפולס זה לא מצא את דרכו לתוך אלמנט הדמיון והפנטזיה בתרבות הדרומית שהגיעה לכאלה פסגות מסחררות ברנסנס. אך בצפון, עד למאה ה-12, או אפילו עד לתחילת המאה ה-13, מתגלה באמנות הקריאה של הנצרות, ובמיוחד של האלמנטים הטרגיים בנצרות, ללב ולרגש האנושי. האמנות של הרנסנס האיטלקי שואף להפוך את פני הנצרות ליפים ככול האפשר – כי בסופו של דבר זהו האלמנט העיקרי באמנות הרנסנס. אך מאות השנים שאני מתייחס אליהן כאת, במרכז אירופה, מוקדשות כולן לשאיפה להביא את סיפור הפסיון – עם כל הטרגדיה והדרמה שבו, עד שהסיפור הטרגי הופך להיות הסיפור שלהם עצמם, בלב ובנפש.

עד לתקופה הקָרוֹלִינְגִּית במרכז אירופה, הפגניות המרכז-אירופאית מתפרצת כל הזמן לתוך חיי הרגש. אבל החל מאותה תקופה ועד למאה ה-12 וה-13, עולה ממש מתוך הנפש של מרכז אירופה רגש נוצרי במהותו כלפי כל חיי האדם. והדבר המוזר הוא שמהמאה ה-13 והלאה, ניתן לראות הידרדרות מסוימת. אך כפי שהסברתי בפעם שעברה, אפילו עכשיו, כששוב מתגבר עליה אלמנט אחר, עדיין הנפש המרכז-אירופאית שואפת ללא הרף להפנים לתוך חייה הפנימיים ביותר את כל הדברים שמגיעים אליה, כך שבסופו של דבר, מהמאה ה-11 ועד למאה ה-15 וה-16, יש המשכיות של עבודה והתקדמות בנפשות הטובות ביותר.

ניתן, או מדויק יותר היה ניתן, לזהות את הכניסה ההדרגתית של הנצרות לחיי האנשים אילו היו נשמרות היצירות הדרמטיות שקיבלו באמת יותר ויותר משמעות לקראת המאה ה-13. כל מה שאנו מוציאים לאור שוב – מחזות חג המולד והפסחא, והמחזות על שלושת האנשים החכמים מהמזרח – שייך לתקופה מאוחרת יותר, ומהווה רק בבואה עמומה של הדרמות המוקדמות יותר שהציגו את השקפת העולם הנוצרית באופן אוניברסלי יותר. המחזה מהמאה ה-12 אודות האנטיכריסט, שנתגלה בטגרנזה Tegernsee בבוואריה, והמחזה המאוחר יותר על עשר הבתולות, גם אלה הינם רק הדים של המחזות שהוצגו בכל מקום, והמחיזו את הסיפורים מכתבי הקודש ומהאגדות הקדושות. מתוך החיים האלה עם השקפת העולם הנוצרית ככלל, עלו יצירות האמנות שנראה שוב היום ושראינו בפעם שעברה. ואז התרחש מה שאוכל לתאר כעבודה איטית ושקטה למען ההעמקה של חיי הנפש ושל כוח ההבעה האמנותית שלה. הדבר מוצא ביטוי מופלא ביצירות של דירר המתארות את הפסיון, ובמיוחד בראשו של כריסטוס עצמו על כפי שדירר ואחרים ראו אותו. אחווה סיפוק רב אם נוכל להראות גם את היצירות האלו מתישהו בעתיד; כעת הן אינן ברשותנו.

אם אנו לומדים את התהליך של החדירה האמנותית בתמונות המתארות את פניו של כריסטוס עד לתקופתו של דירר, וגם ביצירות אחרות, אנו מגלים שבמרכז אירופה הושגה רמת בגרות באמת מדהימה לזמן ההוא. היא טבועה בהבדל העדין בין החיים המרכז-אירופאים והצפוניים לבין החיים הדרומיים, הבדל שתרם להתפתחותם של השלבים האחרונים של התקופה הפוסט-אטלנטית הרביעית (למרות שהתקופה החמישית כבר שלחה את קרניה לתוך הרנסנס); הדרום עדיין הביע בנטיותיו הרגשיות העמוקות ביותר את השלבים האחרונים של התקופה הפוסט-אטלנטית הרביעית; בעוד שבמרכז אירופה ובצפון כבר חל תהליך של הכנת התקופה הפוסט-אטלנטית החמישית. מה שלאחר מכן הפך להיות הביטוי של האינדיבידואליות ושל כל מה שמובילי בנפש האדם – הנפש בתנועה וברגש – כל זה התחיל לעלות מתוך מעמקים לא מודעים.

כאן אנו רואים את כל החיים של שני האזורים בהבדל המהותי שביניהם. עלינו רק לזכור כמה מהאמנות הדרומית חייבת את קיומה לעובדה שעדיין הייתה שם תפיסה אטוויסטית חיה של מה שפועל מתוך עולמות הרוח לעולם החושים. כי זה נשמר במה שידוע לנו על צורות האמנות הביזנטיניות – בכל הצורות והדמויות שהגיעו אלינו. קחו למשל את מה שפועל ומשפיע עלינו בעוצמה סוגסטיבית גדולה כל כך באמנות המוזאיקות, ובכל מה שקשור לשם של צ'ימבואה. כאן הדמות של כריסטוס היא זו שפועלת עלינו יותר. במרכז אירופה מציגים לנו יותר את חייו של ישוע, כי הצורות האמנותיות נוצרות ישירות מתוך חייה הפנימיים של הנפש.

הטיפוס הביזנטיני של כריסטוס הינו על-אנושי, הטיפוס של כריסטוס שדירר תיאר מאוחר יותר הינו אנושי במהותו הפנימית.

התקופה הפוסט-אטלנטית הרביעית, כולל פריחתו המאוחרת ביותר (ברנסנס האיטלקי), מתבוננת למעלה אל העל-אנושי והטיפוסי; אל הטבע העל-אנושי והגֶּנֶרִי של הנפש, ושמה בצד את מה שאינדיבידואלי באדם. העמים הדרומיים הביאו לאמנות שלהם, במידה הרבה יותר גדולה, את הטבע הקדום, הגֶּנֶרִי של הנפש באיכותה העל-אנושית והאלוהית.

באמנות הצפונית, מצד שני, אנו רואים את השאיפה החזקה והנחושה של הפרט, של האינדיבידואל, כשהיא מפלסת את דרכה ועולה מתוך כל נפש אנושית אינדיבידואלית. ככל שמבינים את הדברים האלה יותר טוב, ניתן יהיה לאמת אותם יותר.

החיים הדרומיים עדיין מכילים את האנושות ככלל. חישבו באיזו עוצמה אדם מאתונה היה אכן אתונאי, או אדם מספרטה היה ספרטני, כך שאריסטו קרא לאדם בצדק zoon politicos, כלומר חיה פוליטית. "החיה הפוליטית" התפתחה במידה הגדולה ביותר ברומא. שם האדם חי יותר ברחובות מאשר בביתו שלו; וגם בחיי הנפש שלו, הוא חי יותר בחיים שהיו סביבו מאשר בבית של הנפש שלו עצמו. זה מה שאיפיין באמת את הדמיון הדרומי כשהוא פעל במרחב. ממש מההתחלה, אנשים חיים ביחד, חיים ביחד כשלם, וחיי האמנות עצמם עולים מתוך עיקרון זה. זוהי תכונה משותפת לכל האמנות הדרומית. הם מקשטים ומעטרים את הכנסיות ואת הכיכרות הציבוריות; בכל מקום אנו רואים איך הם מביאים בחשבון את העובדה שאנשים נפגשים ביחד בשמחה, שמחים להצטופף בכנסיות, או בכיכרות הציבוריות, נמשכים לשם דרך הטמפרמנט שלהם ומחכים למה שימצאו שם. כדי להשתייך לעצמם לגמרי, הם זקוקים לחיים אלה בעולם החיצוני, לחיים האלה בתוך הטבע של הנפש הקבוצתית – עם כל מה שפוליטי באופן מוחלט – במובן הנכון של המילה.

כל זה שונה במרכז אירופה. במרכז אירופה האדם חי בתוך עצמו; מחפש את חוויותיו בביתו ובמשפחתו, אפילו בבית של הנפש שלו. ואם הוא מתמסר לישות הקבוצתית, הדבר צריך קודם לכבוש את ליבו, הוא חייב להיקרא לזה בדרך כלשהי. ניתן למצוא בכיוון הזה רבים מהאימפולסים העומדים ביסודות האדריכלות הגותית. המבנים שנבנו באדריכלות הגותית עומדים שם לא מפני שהאנשים כבר מתאספים מרצונם שלהם, אלא, ההיפך, מפני שקודם הם צריכים לקרוא לאנשים, לאסוף אותם ביחד, כביכול, באמצעות השפעות מסתוריות וסוגסטיביות. הדבר מתבטא בצורות של האדריכלות הגותית. יש קודם לזמן את האינדיבידואלים לחיי הקבוצה. ואותו הדבר טבוע גם בכל ההתייחסות לאור ולחושך שאותה תיארתי בפניכם בהרצאה הקודמת. בגעש האלמנטלי ובשזירה של האור עם החושך, האדם מוצא אלמנט בו הוא יכול להיכנס כדי להשתחרר מקיומו המופרד; עם כי הוא יכול לשאת איתו את קיומו האינדיבידואלי, את האינדיבידואליות שלו לתוך אלמנט זה, מפני שהוא כל כך דומה לטבעה של הנפש.

בכל הדברים האלה אנו מוצאים את התכונה המבדילה את האמנות הצפונית מהאמנות הדרומית. מכאן השאיפה – השאיפה המוצלחת – של האמנות הצפונית להביע את הפנימיות של החיים ושל הנפש. אנו רק צריכים להיזכר בדיוקנים, במדונות, למשל של ואן אייק. את המדונות האלו – את הבעת הפנים שלהן הנובעת לחלוטין מתוך חיי הנפש האנושית הפונים פנימה – את הדיבור הזה מתוך פנימיות הנפש המתבטאת בהבעת הפנים ובתנוחה – את כל זה, רפאל לא היה מצייר לעולם. רפאל מעלה את מה שהוא מצייר אל מעבר לאנושי; ואן אייק מעלה אותו למה שאנושי עוד יותר עמוק, כדי ללכוד את הרגשות האנושיים בעזרת ציוריו, את הלבבות האנושיים של אלה שמתבוננים בהם. שוב, כל זה קשור בלאחוז בנפש האדם.

עד למאה ה-12 וה-13, הכמורה הייתה מודעת היטב לאפשרויות אלה של נפש האדם באירופה. הם לקחו בחשבון את הדברים האלה. הם עבדו עם הלב והשכל של האנשים. וללא ספק, הרבה ממה שקם מתוך המאבק הזה למען כוחות ביטוי אמנותיים התרחש דרך שיתוף הפעולה של המסדרים הדתיים עם אותם חיים פנימיים ואותו אופי של האנשים שאותם תיארתי כאן. חשוב מאד שנבין איך האיכויות הצפוניות יותר של היצירה האמנותית קשורות לנפש-העם המוחה, המתקוממת נגד האלמנט הרומאי.

לותר נסע לרומא. אך הוא לא ראה דבר מכל הפסגות הנשגבות של היצירה האמנותית; הוא ראה רק את ההידרדרות המוסרית שם. וזה אומר הרבה. אין ספק שהוא פגש אחד או יותר מהציירים הגדולים של רומא בכיכר פטרוס הקדוש, אבל לא היה לו עניין בהם, באנשים האלה שיצרו מתוך הלך נפש שונה לחלוטין, ממקום שללותר לא היה כל קשר פנימי אליו. ועם זאת, החד-צדדיות הקיצונית מאד של לותר הייתה מבחינה אחרת התוצר של אותן התכונות המרכז-אירופאיות שאם אוכל לומר זאת כך, נאבקו באופן נשגב ביותר בתחום הביטוי הפלסטי, הציורי, והגיעו לפסגה אמנותית העומדת, במובן מסוים, בצורה כה נפלאה ועצמאית צד לצד עם אמנות הרנסנס האיטלקי. (אין צורך שנעשה השוואות, כי הן תמיד טריוויאליות.)

אנו נראה עכשיו עוד מספר תמונות בנוסף לאלה שהראנו לפני שבוע. קודם נראה כמה פסלים בעץ מתחילת המאה ה-13. הם נמצאים בהלברשטט Halberstadt.

Image 1a

Image 1b

Image 1c

Image 1d

1. קבוצת צליבה. (קתדרלה. הלברשטט.)

התבוננו בקבוצת הצליבה הזו. אני אומר רק דבר אחד כדי לתאר את מה שהכי חשוב. בקבוצה זו אתם יכולים לראות לאיזה עומקים נכנס הסיפור של הפסיון בחייהם של האנשים באותה תקופה. ישנה מרים, ישנו יוחנן הקדוש, ובמרכז כריסטוס, המביט למטה על מרים. אילו יכולתם לראות את הפנים, הייתם רואים העמקה אין סופית של הנפש בהבעה, עומק עצום. אצל מרים, אם יש לכם חוש לדברים כאלה, תזהו מיד שהתפיסה הרומאית יותר של הכמרים זורמת ביחד עם העומק והעדינות של הרגש במרכז אירופה. ניתן לזהות זאת כאן בצורה מופלאה ביותר. אנו נראה עוד מעט את פרטי פניה של מרים.

קבוצה זו חושפת איך, מתוך האימפולס היצירתי של הנפש השייך באופן ספציפי למרכז אירופה, הם השתדלו לעצב את הנצרות שכבשה את מרכז אירופה. נראה כעת את הפרט.

Image 2

2. ראשה של מרים. (פרט מהיצירה הקודמת.)

הבעת הפנים היא אופיינית בצורה מופלאה. ההבעה באמנות הדרומית הינה כזו שהעיניים מביטות רחוק אל תוך העולם; באמנות הצפונית, הנפש נדחקת כביכול מבפנים לתוך מבט העיניים. כאן השתיים שזורות לגמרי אחת בשנייה – מאוחדות אחת עם השנייה. רכות ועדינות של הנפש בהבעות הפנים מרחפות בצורה עדינה, מופלאה, על מושלמות יותר לטינית, רומית, של תווי הפנים.

אין להבין את הדברים האלה באופן אבסולוטי. אבל אני מבקש מכם לשים לב בכל התמונות הבאות לבדל באופן בו האמנות המרכז-אירופית והאמנות הדרומית מתייחסות לבגדים ולבדים. ללא ספק, אין להרחיק לכת בהבנת הדברים הללו; אך נכון לומר שבכל האמנות הדרומית הבדים מקיפים וממסכים את הצורה האנושית, עוקבים מקרוב אחר קווי הצורה, וממשיכים כביכול את צורות הגוף. באמנות המרכז-אירופאית, ההתייחסות לבדים הינה שונה. היא יוצאת מתוך הרגש והתנועה של הנפש. על פי תנוחת היד וכל העמידה של הדמות, חיי הנפש המהירים, מלאי התנועה, ממשיכים לתוך הבגד. הבגד נדבק פחות אל הגוף. הוא אינו שואף, כמו באמנות הדרומית, למסך או להביע את הצורות של הגוף. במקום זאת, הוא מהווה כאילו את ההמשך של החוויה החיה של הנפש. תראו זאת יותר ויותר בבהירות ככל שאנו מתקדמים למאות הבאות.

כעת הגענו ליצירה המפורסמת:

Image 3

3. קבוצת צליבה. (ווכסלבורג Wechselburg, סקסוניה.)

גם יצירה זו היא בעץ, ונוצרה בשליש הראשון של המאה ה-13. עם זאת, תראו בה התקדמות נפלאה בהשוואה ליצירה הקודמת שהנושא שלה כל כך דומה. שימו לב לקרבה הנפשית בין מרים לדמות כריסטוס. ראו איך האמונה בהשקפת העולם הנוצרית, המאוחדת עמוק עם נפש האדם, מופיעה בדמויות של יוחנן הקדוש ושל מרים, ככוח שמתגבר על כל דבר. השקפת העולם הנוצרית נכנסה לנפשות של אנשים אלה, והפכה להשקפה היסטורית אוניברסלית לגבי כל האבולוציה הארצית. ראו איך אדם, כאן למטה, מקבל את דמו של המושיע הנוטף למטה מהצלב. התבוננו בפניו של אדם, איך נוגעת בו ההשפעה של החסד שאותו הוא יכול לקבל כעת, בכך שהוא יכול לתפוס את הדם של המושיע הזורם מהצלב. תבינו באיזה עומקים אין סופיים מצאה הנצרות את דרכה לתוך חייהם של האנשים האלה. היא עלתה לרמה של השקפה אוניברסלית ובאמת קוסמית.

מלאכים נושאים את הצלב. אלוהים האב יורד עם היונה, שם את חותמו על העובדה שמה שהוא נתן לארץ בבנו מעניק, ברגע זה, את משמעותו לכדור הארץ כולו. בקבוצה זו, עם כל המושלמות האמנותית שלה, אנו רואים לאיזה עומקים גדולים מצאה הנצרות את דרכה למרכז אירופה, מפני שהם ניסו שוב ושוב לחדור אותה בלב ורגש אנושיים – לחדור אותה מתוך הנפש האנושית.

מצד שני, בדרום, הנצרות הייתה חדורה בפנטזיה ובדמיון, וכך הושגה התכונה המיוחדת הזאת, כל כך נטולה מהאלמנט המוסרי – (או אולי עדיף לומר, כדי לא להעליב, כל כך נטולה מהתחסדות מוסרית) – שבאה לידי ביטוי ברנסנס בדרום.

אילו היינו חוקרים את ההתקדמות ביצירות המציגות את הדמות-כריסטוס, ראש זה של כריסטוס היה תחנה חשובה. גם הראש של כריסטוס הנמצא בקתדרלה מאמיין ((Amiens. ולאחר מכן, נראה את הראש של כריסטוס מאת אלברכט דירר.

Image 4a

4א. (קתדרלה של פרייבורג, סקסוניה.)

Image 4a.1

(קתדרלה של אמיין.)

Image 4a.2

ראשו של כריסטוס מאת אלברכט דירר.

כעת אנו עוברים לכמה פסלים שנמצאים בפרייבורג בסקסוניה, שגם הם נוצרו בשליש הראשון של המאה ה-13. הם מציגים היבט שונה לגמרי, למרות שגם כאן הוא קשור להיסטוריה הקדושה, ולשאיפה עמוקה לפנימיות. לא אגזים אם אומר שאנו אוהבים להתבונן זמן רב בכל אחת ואחת מהפנים.

היצירה הבאה

Image 4b

4ב. משער הזהב. (קתדרלה של פרייבורב, סקסוניה.)

מראה שתי דמויות. את אחת מהן, את הדמות של אישה, קשה לפרש. אולי היא מייצגת את Ecclesia. על השנייה נאמר שהיא מייצגת את אהרון. הדברים האלה אינם חשובים. ללא ספק, לדמויות יש קשר, אלגורי או אחר, עם השקפת העולם הנוצרית. שוב, שימו לב להעמקת חיי הנפש. הניגוד בין ההבעה של הפנים בצד שמאל, וזו של הפנים בצד ימין, הינו מרתק במיוחד מבחינה זו.

Image 4c

שתי דמויות. (קתדרלה של פרייבורג. סקסוניה.)

וכעת, כדי להשלים את מה שהראנו בהרצאה הקודמת מהקתדרלה בנאומבורגNaumburg ומהקתדרלה בשטרסבורג, נראה מספר פסלים מהקתדרלה בבמברג Bamberg. נתחיל בשניים מהם.

Image 5

5. דמויות של נביאים. (קתדרלה בבמברג.)

ראו עד כמה האלמנט הדרמטי, התנועה החיה של הנפש, מתבטא באופן ישיר בתנוחות של הדמויות, המייצגות את התקשורת בין נפש אחת לשנייה. מוצג בפנינו רגע אחד בלבד, אך מתוארים היטב שתי דמויות בעלות אופי מנוגד.

Image 6

6. יום הדין האחרון. (קתדרלה בבמברג.)

הקומפוזיציה לא מצוינת במיוחד, אך האקספרסיביות של הנפש נפלאה. עלינו לזכור שזו יצירה מ-1240 בערך. כמובן, עם הזמן המחקר הרוחי יזכה באישור, מהבחינה הזו שהוא אינו מרמז – כפי שרבים עדיין טוענים היום – שהאלמנט המרכז-אירופאי, בהצגתו את השקפת העולם הנוצרית, הושפע במידה רבה מהאמנות הדרומית. אין זה כך בכלל. ההפך הוא נכון.

ההיסטוריה החיצונית עדיין אינה רואה באופן ברור את שני הזרמים השונים. למשל, היא אינה רואה את מה שציינתי בהרצאה הקודמת – שהאימפולסים הצפוניים השפיעו אפילו על היצירות של רפאל ומיכאלאנג'לו. מבחינה אמנותית, השקפה זו הינה לגמרי תוצר של הרוח הצפונית.

Image 7

7. הקיסר היינריך, הקיסרית קוניגונדה, וסטפן הקדוש. (הקתדרלה בבמברג.)

דוגמא זו מראה כיצד האלמנטים הארציים והאלמנטים הדתיים חדרו אחד לתוך שני. זה נכון במיוחד לגבי התקופה שאנו מדברים עליה עכשיו. המימד הארצי והדתי התאחדו במאמץ שתיארתי. היה צורך לכבוש את הנפשות של האנשים; קודם היה צורך לקרוא לנפשות האינדיבידואליות – לאסוף אותן באמצעי כלשהו, כדי שיביטו למעלה בתוך קהילה, בתוך קבוצה, אל העולם הרוחי. בדומה לכך, קודם יש לקרוא להם, לזמן אותם, כדי שיביעו יראת כבוד באופן זה או אחר, כלפי משהו שנמצא בספרה הארצית החיצונית.

לכן, הארצי הובא ביחד עם האלמנט הכנסייתי. כאן אנו רואים את הקיסר היינריך, את הקיסרית קוניגונדה, ובצד שמאל, את סטפן הקדוש.

מיותר לציין שהדברים האלה מותנים, כרגיל, בנאיביות של האנשים, במסירותם העיוורת ובתלותיות שלהם. כיום, על פי האמונה האהובה על בני זמננו, כבר התגברנו על הדברים הללו. אך פנימית, הם נוכחים עוד יותר. לגבי האדונים הגדולים עצמם, לעתים קרובות קיים הרעיון (שיש לו קשר לתכונות אנושיות מאד, שלא נפרט אותן) שהם עומדים קצת יותר קרוב לקדושים השונים ולכוחות העל-חושיים מאשר בני התמותה הרגילים.

נראה עכשיו פרט, את הדמות האמצעית של היצירה הזאת.

Image 8a

Image 8b

8. הקיסרית קוניגונדה. (פרט מהיצירה הקודמת.)

Image 9

9. פטרוס הקדוש, אדם וחווה. (קתדרלה בבמברג.)

הברית הישנה והברית החדשה נתפסו תמיד באחדות, כהבטחה וכהגשמת ההבטחה. התבוננו בפרטים של דמויות אלו.

Image 10

10. אדם. (פרט מהיצירה.)

Image 11a

Image 11b

11. חווה. (פרט מהיצירה.)

ועכשיו, דמות אחרת מאותה הקתדרלה.

Image 12

12. מרים. (קתדרלה בבאומברג.)

דמות של מרים, המראה – מכל נקודת מבט שממנה תרצו להתבונן בה – באיזה עושר באות לידי ביטוי בזרם אמנותי זה התכונות אותן תיארתי קודם. זיכרו שהעבודה נוצרה בסביבות השנה 1245. מה הייתם מוצאים בדרום באותה התקופה? היצירה הבאה, שוב מהקתדרלה בברמברג, מייצגת את הדמות של:

Image 13

13. הכנסייה. (הקתדרלה בבמברג.)

נושא אהוב באותה תקופה. בהרצאה הקודמת ראינו את הדמות המקבילה מהקתדרלה בשטרסבורג. הדמות של הכנסייה נתפסת בחופש פנימי מסוים. הנפש שלה חופשיה, היא מביטה באופן חופשי ובחוכמה הרחק אל תוך העולם.

Image 14

14. הראש של "הכנסייה." (פרט מהיצירה הקודמת.)

כפי שראינו בפעם שעברה, הדמות מוצגת בניגוד לבית הכנסת, ששוב מופיעה עם עיניים קשורות ומופנות כלפי מטה. התנוחה כולה נועדת להציג ניגוד זה בכל פרט, אפילו בתנועה של הבגד.

Image 15a

Image 15b

Image 15c

15. בית הכנסת. (הקתדרלה בבמברג.)

ראו את החלק התחתון של השמלה, עד כמה הוא מתאים לתנועת הנפש. אנו נראה שוב את "הכנסייה" כדי שתוכלו להשוות את הבגדים.

Image 16a

Image 16b

16. ראש של "בית הכנסת." (פרט מהיצירה הקודמת.)

ועכשיו, דמות ארצית, או חילונית, מאותה הקתדרלה.

Image 18

18. המלך סטפן. (קתדרלה בבמברג.)

התבוננו היטב בהבעה. הראש, אותו נראה כרגע כפרט, הינו מופלא ביותר:

Image 19

19. הראש של המלך סטפן. (פרט מהיצירה הקודמת.)

נעבור כעת למאה ה-14, ונראה מה התרחש בינתיים. יש לנו מספר דמויות מהקתדרלה בקולן, מהמחצית הראשונה של המאה ה-14.

Image 20a

Image 20b

20. מרים. (הקתדרלה בקלן.)

קל לראות שחלה הידרדרות מסוימת. היצירה הבאה נמצאת גם בקלן:

Image 22a

Image 22b

ג'יימס הקדוש ויוחנן הקדוש. (קתדרלה בקלן.)

אם נתקדם במאה ה-14, נגיע כעת לדמות של פאולוס הקדוש, מאת מאסטר המוכר בשם "המאסטר של הדמויות מחמר." אלה דמויות מחרס שרוף.

Image 23

23. השליח פאולוס. נירנברג.

לאחר שראינו את העלייה, ובמידה מסוימת את ההידרדרות של זרם באבולוציה שלם בפני עצמו, נראה סדרה של תמונות של יצירות משרטרוז דה שמפמול (Chartreuse de Champmol) שבדיז'ון. רובן, אם לא כולן, הן עבודתו העצמאית של הפסל ההולנדי סלוטר, או נעשו תחת הדרכתו. הוא הביא מהולנד לשרטרוז בדיז'ון יכולת אפיון אינדיבידואלי כמעט יחידה במינה. ניתן לראות בעבודתו מנקודות מבט רבות את הנטייה זו לתיאור אינדיבידואלי.

Image 24

24. יוחנן המטביל הקדוש. פיליפ האמיץ. המדונה.

Image 25

25. המדונה. (דיז'ון)

Image 25a

יוחנן המטביל הקדוש. פיליפ האמיץ.

ניתן לראות כאן במיוחד את האמנות של התיאור האינדיבידואלי. השוו את המדונה עם הילד של סלוטר עם התמונה הבאה (משה), ותבינו את היכולת והכוח של אותו אמן לאפיין את השניים.

Image 26

26. משה. (דיז'ון.)

תזכרו שהשרטרוז בדיז'ון נבנה בין השנים 1306 ו-1334, כלומר בתחילת המאה ה-14. תשוו זאת עם משה של מיכאלאנג'לו – מפני שאין סיבה לא לשים את היצירות האלו ביחד – אכן, יש דמיון ביניהן.

Image 26b

26 ב. משה. מיכאלאנג'לו. רומא.

ועכשיו עוד יצירה של אותו האמן כמו קודם – סלוטר.

Image 27a

Image 27b

27. ירמיהו. דוד. זכריה. (דיז'ון.)

Image 28a

Image 28b

28. זכריה. דניאל. ישעיהו. (דיז'ון.)

היכולת לחיות עם הדמויות של הנביאים באופן כזה שמשיגים דרגה כל כך גבוהה של אינדיבידואציה הייתה באמת נפלאה ביותר. עכשיו נראה את הפרטים של אחת הדמויות:

Image 29

29. ירמיהו. (פרט מהיצירה הקודמת.)

Image 30a

Image 30b

30. קברו של פיליפ האמיץ. (דיז'ון.)

היצירות האלה שייכות לאותו האמן. התקופה הייתה גדולה במיוחד ביצירת מצבות של קברים. נראה פרט של החלק העליון.

Image 31a

Image 31b

31. החלק העליון של הקבר, עם שני מלאכים. (פרט.)

כשמתבוננים בפרטים, רואים את הביצוע הנפלא של הדמויות מסביב לבסיס של הקבר, שקודם ראינו אותן בקטן.

Image 32a

Image 32b

Image 32c

32. דמויות של שני נזירים. (פרט מהיצירה הקודמת.)

זהו התיאור האינדיבידואלי של כל אחת מהדמויות מסביב לבסיס של הקבר. הינה עוד קבוצה.

Image 33a

Image 33b

33. קבוצות של נזירים. (הקבר של פיליפ האמיץ. דיז'ון.)

נמשיך כעת עם אמן מהמאה ה-15. (עלינו להתקדם לפי התמונות שיש ברשותנו כרגע.) כזכור, היצירות האחרונות היו מאת אמן מהמאה ה-14. עם המאסטר מקלן, והמסטר של דמויות החמר שיצרו את הקבוצות אותן ראינו קודם, הגענו למאה ה-14. עכשיו אנו עוברים למאה ה-15. הינה שתי דמויות מאת מולטשר.

Image 34a

Image 34b

34. מולטשר. ג'ורג' הקדוש ופלוריאן. (שפיטלקירכה. שטרזינג. Spitalkirche. Sterzing.)

יצירה זו היא מאמצע המאה ה-15 בערך. היצירה הבאה היא מדונה, מאת אותו האמן, מולטשר.

Image 35

35. מדונה. (פפררקירכה, שטרזינג. Pfarrerkirche. Starzing.)

וכעת נמשיך להתקדם עוד ועוד עם מה שתיארתי קודם כפיתוח נושאים נוצריים בפנימיות עמוקה של הנפש. היצירות הבאות הינן דמויות מפוסלות בעץ בבלוטנבורג Blutenburg, מסוף המאה ה-15. אומנות התיאור של האופי האינדיבידואלי השיגה באמת את האידיאל שלה במידה נפלאה.

דמותה של מרים, פסל מעץ – סוף המאה ה-13:

Image 36a

Image 36b

Image 36c

36. מתי הקדוש. מרים הקדושה. ויוחנן הקדוש. (קלוסטר קירכה. בלוטנבוררג Klosterkirche. Blutenburg)

זאת התקופה בה נולדו מיכאלאנג'לו ורפאל. התמונה הבאה הינה מבלוטנבורג גם כן.

Image 37a

Image 37b

Image 37c

37. מתי הקדוש. מרים הקדושה. יוחנן הקדוש. (קלוסטרקירכה, בלוטנבורג.)

התקופה בה נוצרו דמויות מאד אינדיבידואליות אלה הצטיינה במיוחד בגילופי עץ, שבהם עוטרו המושבים של זמרי המקהלה בכנסיות. ניתן שתי דוגמאות מהפראואנקירכה Frauenkirche במינכן, מסוף המאה ה-15.

Image 40

Image 41

41. פראואנקירכה, מינכן. (המקהלה. פרט.)

עכשיו אנו מגיעים לפסל שעבד בסוף המאה ה-15.

Image 42

42. טילמן רימנשניידר. אדם. (וורצבורג.)

Image 43a

Image 43b

43. ראשו של אדם. (פרט מהיצירה הקודמת. וורצבורג.)

יצירה זו נוצרה בתקופה בה באיטליה עדיין לא התחיל הרנסנס הגבוה, בסביבות השנים 1490-1495.

Image 44

44. חווה. טיל רימנשניידר. (וורצבורג.)

Image 44a

45. ראשה של חווה. טיל רימנשניידר. (פרט מהיצירה הקודמת.)

Image 46

46. טיל רימנשניידר. אליזבת הקדושה. (נירנברג.)

יצירה זו – שנוצרה בתחילת המאה ה-16 – נמצאת כעת במוזיאון הגרמני בנירנברג.

Image 47

47. טיל רימנשניידר. מדונה והתינוק. (פרנקפורט.)

גם פסל זה נוצר בתחילת המאה ה-16.

Image 48a

Image 48b

Image 48c

Image 48d

48. טיל רימנשניידר. שנים עשר השליחים. (פרנקפורט.)

ישנם טיפוסים נפלאים בין שנים עשר השליחים; היינו רוצים להתבונן בכל אחד מהם בנפרד:

Image 48a

פטרוס

Image 48b

יעקב הקטן.

Image 48c

תדאוס.

Image 48d

אנדראס.

Image 48e

פיליפוס.

Image 48f

ברתולומאוס.

Image 48g

יוחנן.

Image 48h

יעקב הגדול.

Image 48i

מתי.

Image 48j

שמעון

Image 48k

מתי

Image 48l

תומאס

לבסוף, נראה שתי דוגמאות של הפסל ויט שטוס מתחילת המאה ה-16, שעבד בקרקוב וגם בדרום גרמניה, ויציר את עבודותיו בחומרים שונים רבים.

Image 49a

Image 49b

Image 49c

49. ויט שטוס. מזבח מרים. Marienaltar (קרקוב.)

היצירה הבאה נמצאת בנירנברג. שמה "ברכת המלאך."

Image 50a

Image 50b

50. ויט שטוס. ברכת המלאך. (נירנברג.)

נראה גם שלושה ציורים מאת הנס בלדונג, מוכר גם בשם הנס גרון, שעבד בסטודיו של דירר בתחילת המאה ה-16 –בשנים 1507-1509 בערך.

Image 51

51. הנס בלדונג. הבריחה למצרים. (המוזיאון הגרמני. נירנברג.)

ציוריו מגלים שוב, בתחום הציור, עד כמה הכול מופנה כלפי חיי הנפש.

Image 52

52. הנס בלדונג. צליבה. (גלריה ברלין.)

הנס בלדונג היה גם צייר פורטרטים בכלל לא רע. כאן יש לכם דוגמא.

Image 53

53. הנס בלדונג. ראש של זקן. (מוזיאון ברלין.)

אפשר לראות כאן איך מאסטר זה טיפח את אמנות הפורטרטים. הוא היה תלמיד של דירר, ולאחר מכן חי בשטרסבורג, ובפרייבורג בברייסגאו. הוא צייר כמה ציורים נפלאים של חיי כריסטוס, ושל אימו של כריסטוס. תמצאו תמונה שהוא צייר בבזל – כריסטוס על הצלב.

Image 54

ציור זה בא מתחילת המאה ה-16 – בתקופתו של רפאל ושל מיכאלאנג'לו ברומא.

ידידים יקרים, ככל שאנו רואים יותר יצירות, אנו מבינים יותר, כשמציבים את האמנות הצפונית לצד האמנות הדרומית, איזו מהפכה עצומה התרחשה לקראת סוף התקופה הפוסט-אטלנטית הרביעית ותחילת התקופה הפוסט-אטלנטית החמישית. ועלינו להבין עוד יותר עד כמה עשירה בתוכן האמירה הפשוטה שבאותו רגע היסטורי, הציביליזציה עברה מהעידן של הנפש השכלית או הרגשית להתפתחותה של נפש התודעה. אמירה פשוטה זו מכילה משמעות רבה עד אין סוף. אך אנו לומדים להבין נכון את הדברים האלה של מדע הרוח רק כשאנו מתבוננים בהם בתחומים הרבים והמפורטים של החיים האנושיים.

לסיום, ידידיי היקרים, ביום זה ברצוני להוסיף עוד כמה מילים רציניות. מחרתיים יחול יום השנה למות חברתנו היקרה, פרויליין שטינדה, ולא נשכח לחשוב בליבנו באותו יום על כל מה שנכנס לתנועה שלנו הודות לעבודה של חברה יקרה זו.

ונפנה את מחשבותינו גם לנפש שלה כשהיא פועלת בעולמות הרוח – מתוך הקשר העמוק ומלא האהבה שיש לה עם התנועה שלנו. ביום זה במיוחד, נעמיק בליבנו את המחשבות והרגשות המכוונים אליה.

לזכר כל מה שמאחד אותנו עם חברתנו היקרה, עם הנפש של סופי שטינדה היקרה שלנו, בואו נקום כעת מהכיסאות שלנו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *