ההידרה של דרווין כיצד הפכה תיאוריה מדעית למפלצת ומה עושים עם זה – חלק ראשון

ההידרה של דרווין

כיצד הפכה תיאוריה מדעית למפלצת ומה עושים עם זה

אלישע אבשלום

תודה לאלישע אבשלום ולהוצאת תלתן על תרומת הספר לארכיב!

לרכישת הספר ראו כאן

התוכן

חלק ראשון: נקודת הסובייקטיב

1. דת ודעה קדומה

2. אקדמיזציה כמיטת סדום

3. ההיסטוריה המפוארת של אלה שלא שרדו

4. דרוויניזם וניאו דרוויניזם: תיאוריה תמימה שהפכה למפלצת

5. המקריות חסרת הפשרות וחסרת הפשר

6. כיצד מתעורר החוקר בבוקר?

7. נקודת הסובייקטיב השלילית (או: תולדות האקסיומה המודחקת)

חלק שני: ההיסק בדבר ודאות קיומן של מערכות חוקים

1. שינה בשבת תענוג (או: הנוטריקון המכיל את עצמו)

2. המולקולה שיצאה מאדישותה (או: החי על המת)

3. "מדבר שקר תרחק" (או: עקשנותן להכעיס של האידיאות האפלטוניות)

4. מכופף הבננות (או: מדוע רודף האריה אחר הזברה?)

5. המדע של הסתמיות המוחלטת

6. ויליאם שקספיר ותעלומת הקופים המקלידים (או: תבונתה הלא אקראית של האקראיות הלא תבונית)

חלק שלישי: 11 טענות של דרוויניסטים והתשובות עליהן

או: כיצד אנשים מאד אינטליגנטיים עובדים עלינו (ועל עצמם) בעיניים

חלק רביעי: נקודת הסובייקטיב החיובית

1. המטריאליזם הדיאלקטי: הפרק שלא נכתב

2. טעמה של עוגת גבינה

3. "אמור לי מה אתה מרגיש"

4. "אני" ו"אתה" נשנה את העולם

5. ההיסק בדבר חירות המחשבה

6. העולם האנטי אלוהי

7. ומה עושים עם זה?

8. סוף דבר

חלק ראשון

נקודת הסובייקטיב

1. מדע, דת ודעה קדומה

ב-1993 פרסמו שני חוקרים אמריקאים ממצאי מחקר שביצעו על יכולותיהם האינטלקטואליות של שחורים בהשוואה ללבנים בארצות הברית. המחקר קבע כי לשחורים בארצות הברית יכולת אינטלקטואלית פחותה במובהק מזו של הלבנים. תוצאות המחקר עוררו סערה רבתי ומחאות נזעמות מצד השחורים בארה"ב. אירוע זה העמיד מחדש באופן בולט את השאלה של מוסר מול אובייקטיביות מדעית. החוקרים טענו, כמובן, שעבודתם נעשתה ללא משוא פנים או דעות קדומות, ואי פרסום תוצאותיו היה מהווה מעילה באחריותם לאמת המדעית. המתנגדים טענו לעומתם שעצם בחירת הנושא היתה פרובוקטיבית, ובכל מקרה ברור מראש שזהו מחקר אקדמי בלבד והוא חסר כל תועלת או שימוש מעשי, וכל משמעותו נעוצה רק בסערה הציבורית שחולל.

נטיית הלב באופן טבעי, היא להצדיק כמובן את מבקרי המחקר. אולם מתוך הגישה המדעית, מתוך מטרתו המוצהרת של המחקר המדעי בכלל, האם לא צודקים שני החוקרים? האם אין המחקר המדעי חייב להביא את ממצאיו ויהיו אשר יהיו, ללא משוא פנים, ובלבד שייעשה בלא דעות קדומות? האם תוצאות המחקר מעידות בהכרח על דעה קדומה של החוקרים\? הרי לו היו תוצאות המחקר הפוכות, ניתן לשער שאותם חוגים שזעמו כל כך על שני החוקרים היו קושרים כתרים לראשיהם ועטים על המחקר כמוצאי שלל רב. אין ספק שמבחינת ניקיון הכפיים המדעי, שני המקרים פסולים: גם הגינוי שנעשה וגם התשבחות במקרה ההפוך. שהרי אם ביצעו החוקרים את מלאכתם נאמנה ובמלוא הדיוק, חייב היה הציבור לקבל את ממצאיהם באותה מידת אובייקטיביות שבה לוקטו הממצאים.

אך האם מסוגל מה שמכונה "הציבור" לנהוג באובייקטיביות במחקר כזה? המקרה שתואר מוכיח שהתשובה שלילית. ברור לגמרי – ולמעשה ברור היה מלכתחילה – שחוגים לבנים קיצוניים בארה"ב ינצלו מחקר זה במאבקם נגד השחורים, כמו שברור היה לגמרי שהשחורים יראו בו סימן נוסף לדיכויים בידי הלבנים.

יש כמובן דרך שלישית: לא לקיים מלכתחילה מחקרים תיאורטיים גרידא העוסקים בנושאים שנויים במחלוקת. אולם גם דרך זו בעייתית מבחינת האתיקה של המדע האובייקטיבי; זוהי כבילת המחקר המדעי. חופש המחקר הוא אבן יסוד גם במדע וגם בדמוקרטיה. זכותו של כל חוקר לבצע כל מחקר העולה על רוחו, ויהא מחקר זה חסר תועלת מעשית ומעורר מחלוקת ככל שיהיה.

ההתחבטות בשאלת המדע והמוסר, גילה כגיל הפילוסופיה של המדע. מראשית התפתחות החשיבה המדעית שהעמידה לעצמה כמטרה את המחקר האובייקטיבי נטול הפניות, התעוררו השאלות כבדות המשקל, האם אין המחקר המדעי מציב עצמו בהגדרת מטרותיו בניגוד למה שמקובל בדרך כלל לראות כ"גישה מוסרית". בעיות האתיקה, שבהן עסקו כבר בתקופת יוון, קיבלו מאז המאה ה-18, עם התפתחות החשיבה המדעית, כיוון ברור של ידע מול אתיקה, מדע לעומת מוסר. הבעיה לא יושבה עם התקדמות המחקר המדעי; נהפוך הוא, היא הלכה והחריפה ככל שהמחקר המדעי בכל התחומים – המדעים הפיזיקליים, מדעי החיים ומדעי הרוח והחברה – הגיעו יותר ויותר ליישום בכל שטחי החיים.

השאלה של מוסר מול אובייקטיביות המחקר המדעי החריפה מאד החל מהמחצית הראשונה של המאה העשרים. דוגמאות לבעייתיות זו לא חסרות; החל מאנשי המדע שגייס היטלר כדי להוכיח את עליונות הגזע הארי, דרך ניסויים בהנדסה גנטית, טיפול בחולי נפש באמצעים בלתי הומניים, ועד לגילויים פיזיקליים וכימיים נייטרליים לחלוטין שהביאו ליצירת כלי משחית המוניים.

בפרק זה ננסה להראות שאין מחקר, למעט מחקרים בתחום המדעים המדויקים, שהוא נייטרלי מבחינה מוסרית. המחקר המדעי אינו יכול להיות ללא תוצאות מוסריות. היכן שמחקר זה רואה עצמו, משיקולים של אובייקטיביות או אתיקה של המדע, כבלתי נגוע בשיקולים מוסריים, התוצאות המוסריות ייכנסו למחקר זה בדלת האחורית, ותמיד בצורה שלילית. גורם מסוים, שלפי שעה נקרא לו "הואקום המוסרי", הקיים בתיאוריות של מדעי הטבע, יפעל תמיד כפי שפועל כל ואקום: הוא ימשוך אליו כמגנט את האלמנט המוסרי בדרך השלילית – כלומר יפעל בצורה אנטי-מוסרית. הנייטרליות המוסרית, שממבט ראשון נראית הכרחית כדי לאפשר לתיאוריה מסוימת להיחשב כאובייקטיבית מבחינה מדעית ולהיות קבילה כתיאוריה על פי מה שמובן כיום ככללי הפילוסופיה של המדע – נייטרליות מוסרית זו יוצרת ואקום, ריק מוסרי, שבמוקדם או במאוחר יצמיח מתוך התיאוריה אידיאולוגיה – דהיינו, מבסיס רציונלי, אובייקטיבי לחלוטין לכאורה, תיווצר תוצאה שאין לה כל קשר עם חשיבה לוגית רציונלית, והיא תפעל כאידיאולוגיה או השקפת עולם על הבסיס הרגשי, האמוציונלי והבלתי רציונלי באדם.

נקודה שניה שנראה, מקבילה לקודמת, היא הקורלציה בין אי הרלבנטיות המעשית של תיאוריה מסוימת, דהיינו היותה בגדר מחקר תיאורטי בלבד, לבין הניסיונות ליישם אותה בצורה אידיאולוגית. כאן ניתן לראות גם בחוסר הרלבנטיות המעשית של המחקר, בחוסר השימושיות של הספקולציה האינטלקטואלית, ואקום שימשוך אליו גורמים מסוימים שינסו להכניס לו תוכן מעשי – וגם כאן בצורה רגשית-אמוציונלית שלילית, החורגת הרבה מעבר לכוונותיהם של עורכי המחקר.

נקודה שלישית שנראה היא הקביעה, ששמירה על כללי האובייקטיביות המדעית במדעי הטבע – כלומר היעדר לכאורה של אלמנט סובייקטיבי – לא זו בלבד שלא מנעה יצירת תיאוריות העומדות על כרעי תרנגולת מבחינת מידת הביסוס של הנחות היסוד שלהן, אלא היא עצמה, בהיבט הרחב, מהווה גורם מכשיל בניסיון להתאים את התיאוריה לעובדות בפועל.

מה שמכונה כיום אובייקטיביות מדעית, יותר משהיא תורמת לביצוע של מחקר חסר פניות, משמשת כמסך עשן להפצת השקפות עולם במערכת החינוך על כל שלוחותיה, כאשר תיאוריות חד-צדדיות נלמדות בצורה דוקטרינרית, לא כהשערות או הנחות, אלא כאמת שאין עליה עוררין; לא מעודדים את התלמידים לפתח יכולת ביקורתית מדעית אמיתית באמצעות פתיחת ההשערות לדיון, אלא הן מוכתבות להם כאקסיומות שאין לערער עליהן, כאשר האובייקטיביות המיוחסת להן מוצגת כגורם המעניק לתיאוריות סמכותיות, ולמעשה המילה "אובייקטיביות" משמשת, באופן תת-מודע, כאישור לאמיתותה הבלתי ניתנת לערעור של התיאוריה. מחקרים ותיאוריות מוצגים איפוא כאקסיומות מבחינת הסמכות המדעית, כאשר הממסד המדעי עובר על כך בשתיקה, למרות שהדבר מהווה הפרה בוטה של כללי הפילוסופיה של המדע עצמם.

ההשקפה המטריאליסטית של מדע הטבע מציגה עצמה כתחליף מודרני להשקפה הדתית שאבד עליה הכלח. אך כפי שנראה בהמשך, שתי ההשקפות – המדעית האובייקטיבית והדתית-מיסטית הסובייקטיבית, לפחות לכאורה – שתיהן שוות ערך לחלוטין מבחינת תקפות הנחות היסוד העומדות בבסיסן. בתור דרך הבנה של שורשי הקיום, אין כל יתרון להשקפת העולם ה"מודרנית" על פני זו ה"פרימיטיבית". קיימת גם הקבלה בדרך בה מונחלות שתי ההשקפות. חסידי ההשקפה המודרנית מבקרים קשות את מערכת החינוך הדתית על כפיית ההשקפה הדתית בצורה עיוורת בבחינת "כזה ראה וקדש", תוך הצגת התיאוריות המטריאליסטיות כחילול הקודש, בעוד הם עצמם מכתיבים באותה מידה של דוקטרינריות במערכת החינוך הלא-דתית השקפת עולם חד-צדדית בתחום מדעי הטבע, בהציגם את ההנחות על היווצרות החיים והאבולוציה כאילו הוכחו כבר, ולעומתן את סיפור הבריאה התנ"כי כדברי הבל. כאן וגם כאן נשללת מהתלמיד האפשרות לפתח חשיבה עצמאית. אנו נראה בהמשך, שתופעות אלו במדעי הטבע מהוות סימפטום למחלה בסיסית בחשיבה המדעית, מחלה שהביאה נזקים רבים לא רק למדעי הטבע עצמם, אלא לאנושות בכללותה.

2. אקדמיזציה כמיטת סדום

נבחן תחילה את ההגדרה של מדע ומדע מדויק. מדע מדויק, מעצם הגדרתו, הוא כזה שמעורבים בו בדרך כלשהי מספרים. כל תוצאת מחקר שאינה מתבטאת במספרים אינה יכולה להיחשב מדויקת במובן המדעי היבש. מדע מדויק הוא איפוא, בהגדרה, מדע העוסק בדברים שניתנים בדרך זו או אחרת למדידה, ספירה או שקילה. כפי שנראה, מושג זה חשוב ביותר לבחינת צורות ההתבוננות המקובלות היום בענפי המדע השונים.

מבחינת דרך הפעולה ואובייקט המחקר, היחידים העונים להגדרה של מדע מדויק הם המדעים הפיזיקליים, אלה העוסקים בתכונות החומר הפיזי: פיזיקה, פיזיקה של החלקיקים, מכניקה וכן הלאה. במדעים אלה קיימת הפרדה חדה, חותכת ומוגדרת בין "הנחה" ל"תוצאה". במה שמתקבל כתוצאה במחקר פיזיקלי אין מאומה מן ההנחה. אין כל קשר בין תוצאה של מחקר פיזיקלי, לשאלה אם עמדה בבסיסו הנחה כלשהי אם לאו. תוצאות המחקר, מכיוון שיש להן ביטוי מתמטי מדויק, אין להן יותר כל אופי של הנחה והן בגדר עובדה. אם נוצרת השקפת עולם סובייקטיבית כתוצאה ממחקרים בתחום המדעים הפיזיקליים, היא נוצרת רק בדיעבד וללא קשרי גומלין עם תוצאת המחקר, שכן זוהי תוצאה אמפירית לחלוטין.

הגדרה זו של מדעי הפיזיקה, מדעי החומר, כהגדרה האולטימטיבית ל"מדע", העמידה את מדעי החברה וההתנהגות במצוקה חסרת מוצא. בעוד אנשי המחקר במדעים הפיזיקליים שוחים כדג במים עם החישובים המתמטיים של מחקריהם – שכן נושא מחקרם ניתן למדידה מדויקת – הרי מדעי החברה, הפסיכולוגיה והרוח, מאחר שעיסוקם הוא במהויות ותהליכים שאינם ניתנים למדידה (שכן תהליכים נפשיים, על פי מהותם, אינם ניתנים למדידה בשום קנה מידה מספרי), היו עשויים למצוא עצמם מחוץ להגדרה של "מדע", כשהם נחשבים לכל היותר לפסבדו-מדע, ועלולים להתדרדר בהגדרתם לתחום בו מצויים פרא-פסיכולוגיה, מיסטיקה ונושאים דומים.

עקב כך החלו לקראת סוף המאה ה-19 ניסיונות להשליך מתחום המחקר הפיזי והביולוגי על התחום החברתי. הפתרון שנמצא על ידי מדעי החברה וההתנהגות לדילמה הבלתי אפשרית שבפניה עמדו היה – בבחינת ריבוע המעגל – המחקר הסטטיסטי. שיטת המחקר הסטטיסטי מאפשרת למדע החברה והפסיכולוגיה למצוא מקבילים מספריים לדברים שמעצם מהותם לא ניתן בשום אופן למדדם במספרים. כך מהווה הסטטיסטיקה את כרטיס הכניסה של תחומים אלה לממלכת המדעים. אולם העובדה שתהליכים נפשיים נחקרים באמצעות מחקר סטטיסטי אינה משנה כמובן את מהותם של תהליכים אלה; למעלה ממאה שנים אחרי שתכונות הנפש הוכנסו תחת איזמל הניתוחים הסטטיסטיים, הן נותרו עדיין כשהיו – בלתי ניתנות למדידה לפי שום קנה מידה מתמטי.

מאחר שאלה העוסקים במדעי הרוח והחברה מודעים היטב לעובדה זו, בוסס המחקר הסטטיסטי על הדבר הקרוב ביותר שניתן היה למדוד בסביבת תכונת הנפש ותהליכיה: אם אין אפשרות למדוד מבחינה מתמטית באדם היחיד את מידת הביטחון העצמי, ההתרגשות או החרדה שלו, הברירה היחידה שנותרה בפני עורכי המחקרים היתה מדידת כמות מסוימת של בני אדם, וחלוקתם, על פי מטרת המחקר, לכאלה שברשותם תכונות מסוימות וכאלה החסרים אותן, או לכאלה המגיבים בצורה מסוימת על פעולה מסוימת וכאלה שאינם מגיבים או מגיבים אחרת. מכאן מתבהר – ודבר זה משמעותי ביותר – כי אלה שעוסקים במדעי החברה וההתנהגות אימצו את המודל של מחקר סטטיסטי לא משום היותו הכלי המתאים ביותר להסתכלות על תכונות, צורות התנהגות או תהליכים חברתיים בבני אדם, אלא אך ורק משום שהיו חייבים להתאים עצמם למדעים הפיזיקליים; לו היו הפסיכולוגים או חוקרי ההתנהגות הולכים על פי דרך ההתבוננות הטהורה והממצה לחקירת נושאי עיסוקם, סביר להניח שהיו מעדיפים, מבחינת נאמנותם לשאיפתם האמיתית לידע, דרך מחקר שונה מזו של המחקר הסטטיסטי.

חוסר אפשרות הדיוק המתמטי באפיון פרמטרים נפשיים אינו בא לידי פתרון באמצעות הסטטיסטיקה. הגדרת מונחים כמו עצבנות, מתח, חרדה, חוסר ביטחון ומונחים דומים, שונה אצל כל אדם ואדם. במחקר סטטיסטי שבו, נאמר, מתבקשים הנשאלים לדווח על תחושת חוסר ביטחון, אין כל ודאות (ואין כמעט כל דרך מעשית לברר זאת) שכל הנשאלים הבינו במונח "חוסר ביטחון" את אותו דבר עצמו. יתרה מזאת, האפיון המהותי של מצב כמו חוסר ביטחון עשוי להיות שונה במידה קיצונית מאדם לאדם, ומאפייני המשנה וההקשרים הקשורים אליו רבים ושונים כל כך, שכל התייחסות לתכונה זו כהגדרה אחידה בבני אדם שונים הינה בעייתית מלכתחילה. עורכי המחקרים דואגים כמובן לוודא, באמצעות שאלות משנה מתאימות או על ידי תצפית, שתהיה מידה מסוימת של התאמה בין דיווחיו של הנשאל לבין תחושותיו בפועל. אולם עדיין, תוצאות המחקר יהיו בנויות על דיווח סובייקטיבי מילולי של האדם נשוא המחקר, או על התנהגות המייצגת ביטוי משני ועקיף של תחושותיו – ביטוי העשוי להיות שונה ואינדיבידואלי בכל אדם. לעולם לא יתקיימו שני אנשים שהפרמטרים "חוסר ביטחון", "חרדה" או כיוצא באלה יתבטאו בצורה זהה בשניהם.

ניתן להמחיש בלא קושי את אי-הרלבנטיות המוחלטת, ולכן גם את חוסר התועלת המעשית, שבמחקרים סטטיסטיים בתחום הפסיכולוגי-נפשי לגבי הטיפול האישי. הבה נניח הנחה היפותטית, שפסיכולוג שקרא את כל תוצאות המחקרים הסטטיסטיים שנערכו בשלושים השנים האחרונות בכל תחומי הפסיכולוגיה וחקר הנפש, מקבל כפציינט אדם, שבמשך שלושים השנים הללו השתתף כאובייקט מחקר בכל המחקרים הסטטיסטיים הללו. לכאורה אמור היה הפסיכולוג להכיר את כל נבכי נשמתו של לקוחו עוד בטרם הוציא הלה מילה מפיו. ברור כמובן, שאין ביכולתו של פסיכולוג כזה לומר על אדם כזה אף כזית יותר ממה שמסוגל אדם שלא קרא אפילו מחקר אחד, לומר על פציינט שלא השתתף אפילו במחקר אחד. זוהי כמובן דוגמא קיצונית, קריקטוריסטית, אך היא מצביעה על כך שתורת הנפש, הפסיכולוגיה, אינה מסוגלת לומר דבר על האדם האינדיבידואלי, אלא במידה שהיא יוצאת מתחום המחקר הסטטיסטי ועוברת לאמצעי התבוננות אחרים, שמטבעם אינם ניתנים לסיכום מספרי.

פירושו של דבר, שהפסיכולוגיה יכולה להיות מעשית רק אם ועד כמה שהיא משתמשת באמצעי מחקר שאינם מתייחסים לפרמטרים מתמטיים – כלומר, הפסיכולוגיה יכולה לצאת מתחום התיאוריה המופשטת ולהוות דרך מעשית, רק אם היא מוציאה את עצמה מן ההגדרה של מדע במובן המקובל כיום. שכן כשמגיעים לאדם הספציפי, מאבדים המחקרים הסטטיסטיים כל ערך מעשי. אם תוצאות מחקר סטטיסטי מראות שמתוך מספר מסוים של אנשים 30% קמים בבוקר עם תחושת ציפיה, 15% עם תחושת חרדה ו-39% עם תחושת חוסר ודאות, ההיסק הלוגי היחידי האפשרי של תוצאות המחקר לגבי האינדיבידואל הוא, שתכולת הנפש של כל אחד מהנחקרים מכילה בבוקר 30% ציפיה, 15% חרדה ו-39% חוסר ודאות. זהו אבסורד כמובן. משמעות המחקר אינה יוצאת איפוא מתחום הקביעה התיאורטית הצרופה, שלא ניתן לעשות בה כל שימוש מעשי לגבי האינדיבידואל. ניתן אמנם לקבוע קביעות מסוימות לגבי מה שנקרא "האדם הממוצע", אולם למרבה המבוכה, לא מוכר אף אדם אחד בכל העולם כולו העונה להגדרה של "האדם הממוצע".

דרך המחקר הסטטיסטי התבססה במדעי החברה וההתנהגות עד כדי כך, שהמחקר הסטטיסטי נעשה מטרה בפני עצמה. רבים מאד מהמחקרים בנושאי פסיכולוגיה והתנהגות הם מאמרים ארכניים, מרובי מונחים מתמטיים סטטיסטיים, מלאים ציטוטים ממחקרים אחרים, שבסיכומם בדרך כלל אין מאומה מלבד הוכחה למשהו המובן מאליו לכל אדם בר דעת גם ללא מחקר סטטיסטי. חלק גדול מאלה העוסקים בתחום העבודה הפרטנית מודעים לעובדה זו, והם רואים במחקרים אלה לא יותר ממס שפתיים לממסד האקדמי, בעוד שבעבודתם בשטח הם משתמשים בשיטות עבודה שניתן להגדירן במידה רבה כאינטואיטיביות.

אך כאן נשאלת השאלה, האם עובדת חוסר הקורלציה וחוסר הרלבנטיות של צורת המחקר (מחקר סטטיסטי) לנושאי המחקר (גורמים פסיכולוגיים והתנהגותיים) – מאחר שאינה מאפשרת יישומים שניתן להחילם על האינדיבידואל – אינה גורמת נזק? במילים אחרות, האם לא ייתכן שמחקר שכל משמעותו תיאורטית ואין לו כל יישום מעשי לבד מאיסוף נתונים, ישמש כבסיס לפרקטיקה מעשית בידי הדיוטות – אנשים המחפשים דרך לטיפול מעשי בבעיות, אך חוששים לנקוט בדרך טיפול המנוגדת לסמכות המדעית האקדמית – בין אם מתוך דאגה כנה למטופליהם, בין מתוך פחד שיואשמו בשרלטניות ובין מתוך חוסר יוזמה עצמית ונוחות שבשגרה?

יתר על כן, ניתן לשאול האם מחקרים הנעשים לכאורה כתיאורטיים בלבד, אינם משמשים, במודע או בבלתי-מודע, כדי לקדם תפיסות עולם מסוימות העומדות בבסיסם, ואפילו השקפות פוליטיות של מבצעי המחקר, כאשר מי שיזם את המחקר מצפה בסתר או במוצהר שמסקנותיו יהפכו למעשיות?

בתחומים מסוימים אפשר בהחלט להצביע על מקרים כאלה, ומדובר בעיקר בתחום החינוך. כדוגמא ניתן להביא את שיטת ההמרצות והגירויים לתינוקות ופעוטות כגורם מאיץ להתפתחות אינטלקטואלית. שיטה זו התפתחה בעקבות מחקרים סטטיסטיים, שהוכיחו כי תינוקות ופעוטות שלסביבתם הוכנסו גירויים רבים – קוליים או ויזואליים – הראו בגיל 4, 5, 6 יכולות אינטלקטואליות גדולות במידה משמעותית מילדים שלא גדלו בסביבת גירויים כזו. מיליוני הורים ומחנכים שחשו עצמם חייבים לפעול בהתאם ל"מדע", החלו לגדוש את סביבתם של תינוקות וילדים קטנים בחפצים יוצרי רעש מכל סוג ובעצמים הצבועים בצבעים עזים ורועשים, בקבלם בעיניים עצומות את הסמכות המחקרית האקדמית, תוך התעלמות מחלקיות המחקרים, חלקיות שהתבררה לבסוף כהרת אסון. המחקרים לא בדקו האם בגילים מאוחרים – גיל ההתבגרות למשל – מתקיים עדיין ההבדל בין שתי קבוצות הילדים, כאלה שגדלו עם גירויים או בלעדיהם. חמור מכך, הם לא בדקו תוצאות לוואי בתחומים של הפרעות פסיכולוגיות, הפרעות רגשיות, השפעות נוירולוגיות וקשיים חברתיים אפשריים העשויים להיות קשורים לשיטת ה"גירויים". והחשוב מכל, במחקרים אלה לא נבדקה השאלה העקרונית, האם האצה אינטלקטואלית טובה בכלל לילד. במובן זה ניתן היה לראות מחקרים אלה כאקדמיים טהורים: הם לא קבעו אלא כי פעולה מסוימת גורמת לתוצאה מסוימת. אולם כמו במחקרים רבים אחרים בתחום זה, גם כאן עמדה ברקע הנחת היסוד המסתתרת בבסיסו של המחקר, ההנחה כי האצה אינטלקטואלית בגיל צעיר טובה לילד. זו נתפסה כמובנת מאליה, כמעט כאקסיומה שאינה דורשת הוכחה (עוד נתייחס בהמשך לנוכחותן הבלתי מודעת או החצי-מודעת של הנחות מקדמיות במחקרים).

כך איפוא, מסקנות המחקר על פי השאלה היסודית שלו – האם אפשר להאיץ את התפתחותם האינטלקטואלית של ילדים – הוכחו מבחינה מחקרית סטטיסטית; אך נקודת המוצא שהיתה חייבת להיות ביסוד המחקר – האם ההאצה טובה לילד – לא רק שלא הוכחה, אלא גם לא נבדקה כלל; היא נתפסה כמובנת מאליה ושאינה דורשת הוכחה, והתשובה החיובית רק ריחפה כביכול מעל לרוח המחקר. כך הועמד הנושא האובייקטיבי של מחקר לשירות מגמה סובייקטיבית, המהווה לחלוטין מוסכמה חברתית, כאשר עורכי המחקר ואלה שיישמו אותו מדלגים בקלילות מעל למשוכה הבעייתית של האבחנה בין טובת הילד לבין צרכי החברה, או אפילו צרכי הממסד. ביטוי זה נראה אולי מוגזם ממבט ראשון, אך די להסתכל על מדינות בעלות משטר קומוניסטי או פאשיסטי, שם מחקרים מסוג זה נערכו בפירוש מנקודת המוצא של צרכי השלטון בלא להסתתר אפילו תחת איצטלה של טובת הילד.

מחקרים אלה הביאו דור שלם של פסיכולוגים ואנשי חינוך לדגול ב"שיטת הגירויים", כשהם מאיצים בהורים לתינוקות בני יומם להציף את הילד בגירויים רבים ככל האפשר. הפנייה להורים נעשתה תוך מידה לא מעטה של הפחדה בסגנון של "הילד יגדל כשהוא בלתי כשיר לחיים המודרניים", תוך ניצול הסמכות האוטוריטטיבית של המחקר המדעי, על אנשים שאינם אמונים על האבחנות הדקות בין נקודת מוצא יסודית לבין תוצאה חלקית במחקר בתחום המדעים הלא מדויקים.

לאחר מספר שנים של הפעלה מאסיבית של שיטת הגירויים, בעידודם הנלהב של פסיכולוגים חינוכיים, הלכה ונתבררה התוצאה הרת האסון של העובדה שהמחקרים היו חלקיים, כלומר, שהם לא בדקו את תוצאותיה של שיטה זו על התפתחותו הרגשית, הפסיכולוגית והנוירולוגית של הילד. כך גדל דור שלם בעל קווים אופייניים של בעיות הסתגלות חברתית, היפראקטיביות, חוסר יכולת אבחנה מוסרית ולעתים בעיות נוירולוגיות קשות, זאת בנוסף לבעיה שגם היא לא נחזתה מראש – בעיית ההתמכרות לרעש, כניסה למצבי חרדה במצבים של היעדר רעש והעלאת סף הרגישות לרעש ולגירויים בכלל עד למידה בלתי נסבלת בעבור אדם נורמלי. באופן פרדוכסאלי, מסתבר במבט לאחור מה שהיה אמור למעשה להזדקר לעין כדבר החשוב ביותר: הפסיכולוגים לא היו כאן מייצגי טובת ה"פסיכולוגיה", כלומר ההתפתחות הנפשית, אלא פעלו באופן ברור ובוטה כנציגי הממסד החברתי, ואפילו הממסד השלטוני; לזה האחרון נחוצים אנשים בעלי אינטלקט כדי לפתח תעשיה מתוחכמת וכדומה. בדיעבד מסתבר שהפסיכולוגים מעלו כאן למעשה בעניין עליו הם מופקדים. התפתחותם הנפשית של הילדים – עליה הם אמורים להיות אחראים – נמצאה ניזוקה.

הנזקים הנגרמים על ידי "שיטת הגירויים" אובחנו כבר במשך השנים, אולם ההתלהבות משיטה זו שככה רק לאחר שהסתבר כי ממילא אין כל הבדל משמעותי ביכולות האינטלקטואליות בגילים מבוגרים בין אנשים שגדלו בשיטה זו לכאלה שלא גדלו עליה. דוגמא זו אופיינית ליחסי הגומלין בין המחקר בתחום הפסיכולוגיה והחברה לבין הפרקטיקה המעשית של תחומים אלה. היא מבטאת לא רק את תוצאת יישום כללי המחקר המתאימים למישור הפיזי על התחום הנפשי והחברתי, אלא גם את השפעתן של השקפות שנולדו מתיאוריות מדעי הטבע, ובעיקר תיאוריית האבולוציה הביולוגית, על מדעי החברה ועל שיטות החינוך.

כחלק מהבנת חוסר התוחלת מבחינה פרקטית של המחקרים הסטטיסטיים, התפתח בשנים האחרונות מה שנקרא "מחקר איכותני" (לעומת "מחקר כמותני" שהינו סטטיסטי טהור). ואכן, כיום המגמה היא להתבסס במחקרים יותר על האינדיבידואל (או לכל היותר קבוצת אינדיבידואלים) וזאת לא במונחים מספריים אלא מהותיים יותר. אפשר לראות בכך סוג של התפכחות מההיצמדות הדוגמטית של מדעי החברה לעיקרון המדידה המתמטית היבשה של מדעי הפיזיקה.

3.  ההיסטוריה המפוארת של אלה שלא שרדו

מדעי הטבע, מדעי החיים, אינם עומדים מבחינת שיטתם המדעית במצבם הבעייתי של מדעי החברה, על אף שגם הם מושפעים בעמדת היסוד שלהם מהמדעים הפיזיקליים. בתחום המעשי קשור המחקר ישירות לפרקטיקה, שם מתגלות טעויות מיד בתוצאתן המעשית. שונה הדבר בתחום המחקר התיאורטי. הדילמה של מדעי הטבע אינה נעוצה בממצאים – אלה ניתנים בדרך כלל לאפיון והגדרה מדויקים למדי, ומכל מקום אין חולק עליהם, והקהילה המדעית מתייחסת על כן בסלחנות מסוימת לחריגה מכללי המדע המדויק בדיווחים על ממצאים בתחום זה. בעייתם של מדעי הטבע נעוצה בפירוש| הממצאים. שכן, בניגוד למדעי הטבע, במדעים הפיזיקליים נמצאים הגורמים לתופעות בתופעות עצמן: הגורם לתנועת חלקיקים מסוימים נעוץ בכוחות המצויים בחלקיקים עצמם, או בניסוח מדויק יותר, החלקיקים מהווים ביטוי בלתי אמצעי של מערכת החוקים המפעילה אותם. הסיבה למכניקה של מנוף טמונה במבנה המנוף עצמו, כאשר אופן פעולתו והכוח המופעל עליו ברורים וניתנים להגדרה ולחישוב. הסיבה למתרחש בדברים הפיזיים מצויה בדברים הפיזיים עצמם. כשאנו רואים את החומר הפיזי, אנו רואים בו-בזמן באופן מוחשי את התבטאות החוקיות של חומר זה.

בנושאי המחקר של מדעי הטבע, או מדעי החיים, אין הדבר כך; שם הגורם או הסיבה לתופעה אינם מצויים בתופעה עצמה. לדוגמא: תנועת הזרוע ניתנת להבנה מכנית-פיזיקלית על פי עקרונות המנוף, פעולת השרירים וכן הלאה. אולם בעוד שבמנוף הפיזי שאלת הרצון המפעיל אותו אינה רלבנטית, מאחר שאינה שייכת לתחום המחקר הפיזיקלי, הרי בתנועת הזרוע או הרגל, הגורם הבסיסי, הרצון המניע אותן, שייך לעצם מהות תנועתן. כאן ניתן לומר שהעקרונות המכניים שלפיהם נעה הזרוע, משניים בחשיבותם לעומת שאלת הרצון העומד בבסיס תנועתה. דרך פעולתו של רצון זה נסתרת, שכן לא ניתן להבינה בלא להבין את המוח ומערכת העצבים, ואלה קשורים קשר הדוק למה שמכונה "נפש", שאינה מצויה בתחום המחקר של מדע הטבע – רוב החוקרים אף מתכחשים בהשקפת עולמם לעצם קיומה כמרכיב אוטונומי. הבעיה מסתבכת אף יותר בניסיון להסביר את פעילות חילוף החומרים בגוף, ובמידה מסוימת גם את פעולות הלב, הקיבה והמעיים למשל, שכן ה"רצון" המפעיל אותם איננו רצונו המודע של האדם, ומקורותיו ידועים עוד פחות. ניתן למשל להסביר מבחינה טכנית כיצד מתרחשות תופעות כמו הסמקה בעת בושה או חיוורון בעת פחד, אולם הגורמים להם, השאלה באיזו דרך מביא תהליך נפשי טהור (הבושה או הפחד) להפעלת הדם בצורה מסוימת, אלה נותרים בחזקת נעלמים.

דוגמא טובה בהקשר זה יכולה לשמש יכולת הפיצוי, הקומפנסציה, של אורגניזמים. יכולת זו מתבטאת בכל תחומי החיים הגופניים וכמעט בכל האיברים (למעשה בכל חלקי הגוף למעט במידה מסוימת מערכת העצבים). הביטויים הנפוצים ליכולת זו הם הגלדת פצעים, איחוי ושיקום רקמות ומערכות חיסוניות שמפעיל הגוף כנגד גורמים הרסניים לגביו. אך ליכולת זו ביטויים נוספים, מורכבים יותר, ואף ניתן לומר, מופלאים ממש. הרפואה המודרנית מצליחה להשתיל מעקפים ללב במקרה של אוטם או סתימת עורקים. דבר זה ידוע, אולם פחות ידועה היא העובדה שבמקרים של מאמץ לאורך זמן המתבטא בדרישות סיבולת לב-ריאות גבוהות, כלומר עמידה ממושכת בתנאי מאמץ המביאים לחוסר באספקת חמצן לדם, מפתח הלב עצמו מעקפים טבעיים. נוצרים עורקיקי דם חדשים, המשפרים את תנועת הדם ואת דרכי אספקת החמצן ללב. זוהי דוגמא לכושר הקומפנסציה המופלא של האורגניזם החי.

וכעת, ניתן לחקור ולהגיע להסבר של כל תופעה כזו בפני עצמה: איחוי פצעים, המערכת החיסונית, בניית מעקפים בידי הגוף עצמו, לעתים פיצוי לאיבר שנפגע באמצעות הגברת פעילותו של איבר אחר – כל אלה ניתנים כיום להסבר קל יחסית מבחינה כימית, ביולוגית או פיזיולוגית. כל תופעה כזו ניתנת להסבר בפני עצמה, אולם ברור שכאן ההסבר הטכני אינו המפתח להבנת התופעה; ברור לחלוטין שהמפתח לתופעה מצוי במישור גבוה יותר, וההסבר האמיתי לתופעות אינו טמון בתהליך הספציפי המכני של כל תופעה ותופעה בפני עצמה, אלא בעובדה הכללית שבאה לביטוי בכל התופעות הללו: בחוקיות של האורגניזם החי, של החומר האורגני; התהליכים המתרחשים בכל תופעה ותופעה משניים בחשיבותם לעומת שאלת המכלול בו הם פועלים, הכולל בתוכו מניע או רצון כלשהם המונחים בבסיס פעולתם.

מדעי הטבע פיתחו דרכי התבוננות באמצעי המחקר המיקרוסקופיים, המאפשרים להם לנתח עד לפרטים הקטנים ביותר תהליכים הנובעים מן החיים, אך הם נותרים ללא יכולת הסבר על מהות החיים. ההבנה של גורם ותוצאה במדעי החיים התפתחה בכל הקשור לפרטים הפיזיולוגיים, אך ככל שהבנת גורם ותוצאה מסתעפת לפרטים יותר ויותר קטנים ומורכבים, נעשית שאלת הגורם הבסיסי, החיים עצמם, חידה גדולה יותר ויותר. שאלת המניע לתהליך החיים כולו לא זו בלבד שלא נפתרה מאז תחילת המחקר הביולוגי, אלא אף הלכה והחריפה.

מבני החיים, או מבנים אורגניים, שונים ממבנים פיזיקליים לא רק בכך שהם מורכבים מהם או משוכללים מהם, אלא בנקודה עקרונית ויסודית הרבה יותר: הם נתונים לחוקיות שונה לחלוטין. החוקיות שבכפיפות לה פועלים המבנים החיים או האורגניים לא רק שונה לגמרי ממערכת חוקי הפיזיקה, אלא אף פועלת בניגוד לחוקי הפיזיקה. חוקי הפיזיקה מתבססים כל כולם על נטייתם של החלקיקים היסודיים להגיע למצב הנוח ביותר – דהיינו, למצב המת של חומר מינרלי; כל הריאקציות הכימיות, כל החוקים המכניים, כל שינויי המצב בחומר הפיזי נובעים מנטייתם של החלקיקים להגיע למצב הנוח ביותר, לאיזון המטענים והכוחות ההדדיים ולהשתחררות ממצבים "לא נוחים". מתוך התבוננות בחומר החי נראה כאילו החלקיקים, אף שהם מהווים את אותם יסודות פיזיים כמו החומר חסר החיים, נתונים להשפעה כלשהי שאינה נובעת מן הכוחות המצויים בתוכם-הם – מן החוקים הפיזיים הפועלים מחוץ לאורגניזם החי. השפעה זו גורמת ליסודות המרכיבים את האורגניזם – הפחמן, המימן, החמצן וכו' – להתנהג במובן מסוים בניגוד לחוקיות הפיזית הגלומה בהם כחומר פיזי. למולקולות בעולם המינרלי אין נטייה להצטרף למבנים מורכבים כמו השרשרות הפפטידיות שמרכיבות את החלבונים. סיבוך זה של היסודות האורגניים אינו נובע מנטייתם של היסודות להגיע למצב הנוח והפשוט ביותר מבחינה אנרגטית, אלא מתקיים למרות נטייה זו. בחומר פיזי מת, כשהיסודות נתונים לחוקיהם-שלהם, לא היו יכולות בשום פנים להתבצע ריאקציות מעין אלו. משום כך, כפי שנראים הדברים בתצפית פשוטה, בלתי אפשרי למתוח קו ישר בין התפתחות פיזיקלית להתפתחות אורגנית. בעוד שההתפתחות האורגנית מתרחשת כאבולוציה, כהתפתחות מן הפשוט למורכב יותר, מתרחשת ההתפתחות הפיזיקלית בכיוון ההפוך בתכלית, כאינבולוציה – התפרקות מן היסוד המורכב לפשוט יותר. המחשה לכך ניתן לראות בהנחה המקובלת, שעם היווצרותו היה היקום מורכב מיסודות כבדים – יסודות המורכבים ממספר גדול של פרוטונים ואלקטרונים, ועם הזמן התפרקו יסודות אלו ליסודות פשוטים יותר בשל נטיית החלקיקים להגיע למצב הנוח ביותר מבחינת מטעניהם. כך הגיע היקום בסופו של דבר ליסודות ה"קלים", מועטי הפרוטונים, כמו המימן, החמצן, החנקן וכו'.

וכעת באה החשיבה המדעית להסביר כיצד נוצרו החיים במהלך התפתחות היקום. התיאוריות השונות שהיו פופולאריות בתחילת ואמצע המאה ה-20 קרסו כולן, ולמעשה לקראת שנות ה-80 של המאה שעברה ננטשו כליל הניסיונות לבנות מודל להיווצרות החיים. כשבוחנים את הכישלון הזה במבט-על, לא קשה להגיע למסקנה שעקב אכילס של כל הניסיונות לבנות מודל להיווצרות החיים, היה הצורך לתאר נקודת היפוך כלשהי, שבה תהליך מתמשך של התפרקות ליסודות פשוטים התהפך לחלוטין, והפך לתהליך של התחברות לחומרים מורכבים יותר. יש להדגיש כי המדובר כאן בבעיה עקרונית הנוגעת למערכות חוקים, שעליהן ידובר בפרק השני של ספר זה.

אם נסתכל על מה שקורה לאורגניזם כשמסתיימים בו החיים – כאשר הוא מת – נוכל לראות שדווקא תהליך המוות הוא שמתאים לחוקי הפיזיקה כפי שאנו מכירים אותם. בתהליך זה חדלים חלקיקי החומר להתנהג בניגוד לנטייתם הטבעית, הם חדלים ליצור מבנים מורכבים, ואז מתפרקים בסופו של דבר. עובדה זו הביאה לתוצאה הפרדוכסלית, שהתהליך היחיד שאותו מסוגלים מדעי החיים להסביר ולהבין במלואו הוא המוות, התפרקות החומר האורגני, שכן תהליך זה הוא היחיד במעגל החיים המתרחש שלא בניגוד לחוקיות הפיזית, המובנת וניתנת להסבר מתוך התופעה עצמה. מתוך ההסבר הפיזיולוגי גרידא יכולים איפוא מדעי הטבע לתת הסבר מלא רק לנפילתו של החומר האורגני מהמערכת האורגנית למערכת הפיזית והתפרקותו – לתהליך המוות. בכל הקשור לתופעות החיים מספקים מדעי הטבע ידע רק על חלק מן המציאות. הם חוקרים תופעות המתרחשות בחומר פיזי לכאורה, או חומר פיזי במקורו, אך התופעות המתרחשות בו פועלות תחת השפעה שונה מזו של החומר הפיזי; מקורה של השפעה זו אינו משנה כרגע לעצם העניין; ניתן לכנותה "אנרגיה", "חוקי טבע" או אפילו "כוחות עליונים"; לצורך העניין די בכך שנקבע בודאות כי החומר החי נתון להשפעה שונה מזו של החומר הפיזי חסר החיים. חוקרי הטבע מנתחים את התופעות, אולם מנסים להבינן באמצעות החוקים היחידים הזמינים בעבורם, חוקי הפיזיקה, בהם ניתן להבין את הגורם לתופעות בתופעות עצמן. החוקיות הפיזיקלית היא היחידה בה ניתן ליצור מעגל לוגי סגור של גורם ותוצאה מתוך התבוננות בתופעות עצמן. מעגל לוגי זה מהווה מעגל סגור בכל הקשור לחומר פיזי חסר חיים, אך לעולם אינו נסגר בכל הקשור לחומר החי.

משום כך כל מה שפועל כיוצר חיים בחומר פיזי, כל העומד בבסיס יצירת החומר האורגני, אינו ניתן להבנה על ידי המחקר המדעי הרגיל אלא בתחום ה"מיסטי"; אין זה משנה כיצד נכנה זאת – אנרגיות, כוח חיים או חוקי אבולוציה – עדיין נישאר בתחום המיסטיקה. בכל ספרי תיאוריית ההתפתחות של מדעי הטבע ניתן להחליף את המילים "חוקי אבולוציה" או "חוקי טבע" בכל מונח מיסטי שהוא – גמדים, פיות או השגחה אלוהית – והמשמעות תהיה בדיוק אותה משמעות עצמה. אין זו אלא שאלה של מינוח: לפי השקפת חוקר הטבע המטריאליסט אנו רואים בכל את תוצאות חוקי הטבע או חוקי האבולוציה, ולפי השקפת איש הדת אנו רואים בכל את תוצאת פעולת הבורא; בשני המקרים יכולת ההסבר שלנו נותרת באותה מידה בתחום המיסטיקה הצרופה. לכל היותר נוכל לכנות את האחת "מיסטיקה מדעית" ואת השניה "מיסטיקה דתית". בין אם נשתמש בחשיבה מדעית-רציונלית ובין בחשיבה דתית-מיסטית, מידת יכולתנו להסביר את "חוקי האבולוציה", את מבנם ההגיוני, את כוונתם ואת התבונה שבהם, זהה בדיוק למידת היכולת שלנו להסביר את ההיגיון, הכוונה והתבונה שבהשגחה האלוהית.

אך קיים הבדל משמעותי בין המטריאליסט לבין איש הדת, והוא קיים בדיוק בנקודה הקריטית: המטריאליסט מתייחס לחוקי האבולוציה כמהות חסרת תודעה, ומשום כך גם חסרת כוונות, וכמובן גם חסרת יסוד מוסרי. איש הדת, לעומת זאת, מתייחס לישות הבוראת כבעלת תודעה וכוונה, וככזו הוא מייחס לה גם תכונות מוסריות, בלי קשר לשאלה כיצד נכנה אותן.

מאחר שההשקפה המטריאליסטית בורחת ממה שהיא מכנה "מיסטיקה" כמפני אש, היא חייבת למצוא מפלט בתחליף למושג האל, תחליף שחייב להיות, בהתאם לדרישת התקופה המודרנית, חסר תבונה וחסר תודעה מבחינתו הוא. כך היא מגיעה לבסוף לתיאוריה בעלת שני קצוות שאינם מתיישבים זה עם זה: מערכת חוקים שעל-פי תוצאותיה בדיעבד ניתן להבינה מצד אחד כתבונתית ובעלת היגיון סדור לפרטיו, ומצד שני היא חסרת תודעה, כלומר חסרת כל היגיון כשלעצמה.

אין סימבולי יותר מן העובדה, שהשקפת הטבע המטריאליסטית נטלה פיסה קטנה ושולית במה שמכונה "חוקי האבולוציה" – הכחדתם של אורגניזמים פחות מתאימים והישרדותם של המתאימים יותר – והפכה אותה לעיקר העיקרים של התפתחות החיים ולגורם היוזם והמניע התפתחות זו. השימוש בעקרון הברירה הטבעית כהסבר הבלעדי להתפתחותם והשתכללותם של אורגניזמים חיים, כאשר הבסיס לכך הוא מוטציות אקראיות, אינו נובע אלא מן הסיבה הפשוטה שבכל תהליך התפתחות החומר החי, הנקודה האחת והיחידה המובנת במלואה להשקפה המטריאליסטית היא אותה פיסה קטנה ושולית, משום שהיסוד המהותי בה הוא תהליך של רדוקציה באמצעות הכחדה או מוות, שהוא התהליך היחיד בחיים שכפוף במלואו לחוקי הפיזיקה המינרלית וניתן להסבר במלואו באמצעותם. הדבר הקל ביותר להסבר בתהליך האבולוציה, שלא לומר הדבר המובן מאליו לכל ילד, הוא מותם של הבלתי כשירים, ומכיוון שלאחר מותם של האומללים הללו הישרדותם של המתאימים יותר אינה אלא מסקנה הגיונית, על שום כך השבחתם של הללו היא כל כולה פועל יוצא של מוות זה – והרי לנו הסבר מניה וביה על הולדתה וקיומה של אבולוציה התפתחותית מתוך היפוכה הגמור – אינבולוציה רגרסיבית – ואנו פטורים איפוא מעתה ועד עולם מלהטריד את מוחנו בשאלות על מקורם ומהותם האמיתיים של החיים, טבעה של התודעה האנושית וכיוצא באלה עניינים טפלים.

עקב אכילס של מדעי הטבע המודרניים, לפי הודאתם הם, נעוץ בניסיון להבהיר כיצד החלו החיים על האדמה. הקביעה שבשלב מסוים בהתפתחות כדור הארץ החל להיווצר חומר אורגני מתוך חומר אנ-אורגני, אינה נובעת מדבר-מה הידוע למדעי הטבע כעובדה, אלא הוא בגדר השערה הנובעת מחוסר הסבר לתופעה, שכן לא ידוע במציאות ולו מקרה אחד שחומר פיזי חסר חיים הפך באופן ספונטני, מתוך החוקיות לה הוא נתון מעצם טבעו, לחומר חי. הנחת היסוד של קיום תהליך אבולוציוני בכלל, אינה יכולה להיות נגזרת ממערכת החוקים הפיזית. על פי הניסיון הידוע לאנושות, כל חומר חי קיים אך ורק אם נוצר מחומר חי אחר, כך שעצם היווצרותו תלויה מלכתחילה בקיומו של חומר שניחן כבר לפני כן בתכונה שאנו קוראים לה "חיים". אדרבא, דווקא מדעי הטבע עצמם הם שהפריכו את אמונות ההבל מימי הביניים בדבר היווצרותם של תולעים וחיידקים מחומר פיזי חסר-חיים. פרדוכסלית היא העובדה, שמה שנחשב על ידי אנשים מודרניים, ובצדק, כאמונת הבל לגבי המתרחש במרחב, מתקבל על ידי אותם אנשים עצמם כאפשרות הגיונית לגבי התרחשויות בזמן – דהיינו שחומר חי נוצר פעם מחומר חסר-חיים. הנחה זו נוגדת על פניה את חוקי הפיזיקה בדיוק באותה מידה שבה מנוגדת להם אמונת ההבל מימי הביניים על היווצרות התולעים והחיידקים מחומר חסר חיים. על מידת הסבירות של תיאוריה זו עוד נרחיב בפרק הבא.

חולשתם של מדעי הטבע ביחס להסבר יחסי גוף-נפש ממשיכה בקו ישר מזו הקודמת. כשם שלא ניתן להסביר את תהליכי החיים על פי הפיזיקה בלבד, כך לא ניתן להסביר את הפונקציות הנפשיות באמצעות הביולוגיה בלבד. הקביעה המטריאליסטית הגורסת שכל מה שמהווה אלמנט נפשי ורוחני נוצר מן הפיזי, אין לה כל סימוכין שמתוך ידיעה; גם זו אינה אלא השערה מאולצת. רבים וטובים הצביעו כבר על כך, שכל המחקרים על המוח לא הביאו עד עתה ליותר מתוצאות פיזיולוגיות. מבנה המוח ידוע כיום בצורה מפורטת לאין שיעור מכפי שהיה לפני שבעים או שמונים שנה, הפונקציות הכימיות והמבניות שלו נחקרו לפני ולפנים, ובכל זאת הקשר בין המוח לבין תוצאת פעולתו, המחשבות, נותר בלתי ידוע בדיוק באותה מידה כפי שהיה בלתי ידוע לפני שמונים שנה. לכל אורך שנות המחקר לא נבדקו אלא תנועות של מולקולות, גלים חשמליים, השפעותיהם של חומרים כימיים וקשרים של תאי עצב וסינפסות במוח. הקביעה היחידה שניתן לקבוע בודאות היא, שקיים קשר בין ריאקציות כימיות או חשמליות במוח לבין ביטויין הפיזי של פעולות נפשיות, אולם טיבו ומהותו של הקשר בין הנפשי לפיזי נותרו עלומים לחלוטין.

בתקופת השיא של החשיבה המטריאליסטית היתה נפוצה האימרה: "המוח מפריש מחשבות בדיוק כפי שהכבד מפריש מיץ מרה". דווקא אימרה זו מבליטה את ההבדל בין המוח למרכיבים אחרים בגוף מבחינת יכולת ההבנה שלנו, שכן קל מאד להצביע על הכשל החשיבתי הטמון בה: המוח בתור מכשיר פיזי אכן מייצר, בדומה לכבד, חומרים פיזיים, או אף גלים של קרינה חשמלית, אך העובדה שכתוצאה מכך נוצרים – לפחות למראית עין – תוצרים אבסטרקטיים לחלוטין כמו מחשבות, נותרת בלתי מובנת לחלוטין. אם נתבונן באיברים כגון הכבד, הקיבה, המעיים וכו', נוכל להבין את מטרתם ותכליתם על פי דרך פעולתם ואופי התהליכים המתרחשים בהם. החומרים המיוצרים בקיבה ובמעיים – מיצי העיכול, האנזימים וכן הלאה – מצביעים באופן ברור ומוגדר על תכליתם: עיכול המזון. דבר דומה ניתן לומר על מרכיבי הדם, על הפרשות הכבד, המרה והמערכת האנדוקרינרית, מערכת הבלוטות, ולמעשה אפשר לומר זאת על כל חלק בגוף – לבד מהמוח. מתוך החומרים הפיזיים שמייצר המוח ומתוך התהליכים המתרחשים בו הניתנים לאבחנה פיזית, לא ניתן בשום פנים ואופן להסיק על תכליתם, שכן תכליתו של המוח, לפחות מבחינת התוצאה החשובה לגבינו, אינה יצירת חומצות והפקת תהליכים חשמליים. הסיבה היחידה שחוקר המוח קושר את החומרים הכימיים ואת התהליכים החשמליים וקישורי העצבים במוח לתהליכי חשיבה ותחושה – כלומר לתהליכים נפשיים – היא משום שהוא יודע בדיעבד שהמוח קשור לתהליכים אלו. שום חוקר טבע לא היה מסוגל לעולם לנחש מראש על פי תוצריו הפיזיים של המוח, שתכליתו היא "הפרשת מחשבות". הקשר בין תפקודיו הפיזיולוגיים של המוח לבין החשיבה נותר עלום לחלוטין.

דבר דומה ניתן לומר על מערכת העצבים כולה כשלוחה של המוח. אנו יכולים לעקוב אחר כל התהליכים הפיזיולוגיים המתרחשים במערכת העצבים – למשל שינוי בזרמים חשמליים בתחושת כאב או קפיצה של מוליכים עצביים מקצות הסינפסות בעצבים – אך מעולם לא נמצאו במחקר המדעי מתודה או אופן חשיבה כלשהם, שיוכלו לספק אף את הרמז הקלוש ביותר להבנת העובדה שזרמים חשמליים או תהליכים עצביים המתרחשים במישור הפיזי הופכים לתחושת כאב, המתרחשת כולה בתחום המכונה "נפש".

יש להדגיש שבתחום חקר המוח ביחס לתכליתו הסופית – החשיבה, התחושה ופעולת הרצון – אין מדובר בכך שנעשתה התקדמות קטנה יותר מאשר בתחומי המחקר האחרים, אלא בכך שהמחקר בתחום זה דורך בדיוק באותו מקום בו החל – ולמעשה הוא לא החל כלל, מאחר שלא נמצאה עד כה כל מתודה או דרך חשיבה שתאפשר להתחיל אותו. תחום המחקר ב"נפש" הקרוב ביותר לגבול בין הנפשי לגופני הוא הפסיכיאטריה, ותחום המחקר ב"גוף" הקרוב ביותר לגבול הנפש הוא נוירולוגיה. הפסיכיאטריה והנוירולוגיה הם שני תחומים הקרובים מאד זה לזה, אולם לפי כל הסימנים הנראים כיום, וחרף התקדמות המחקר בתחומי הנפש כבתחומי הגוף, הם נידונו להישאר לעד בקווים מקבילים ולעולם לא ייפגשו. כל הסימנים מצביעים על כך שקו הגבול בין הנפשי לגופני לא יישבר לעולם בהכרה הרגילה של האדם.

פרופ' ישעיהו ליבוביץ, במאמרו "יסודות הבעיה הפסיכו-פיזית", מיטיב לתאר נקודה זו. הוא קובע כי שני סוגי הקשרים בין הנפשי לפיזי הידועים לנו – קליטת הרשמים הפיזיים על ידי הנפש, והוצאתם לפועל באופן גופני של תהליכי רצון המתרחשים באלמנט הנפשי – שניהם בלתי מובנים למדע באותה מידה. לא זו בלבד, אלא שלפי ליבוביץ לא יתכן כלל שיהיו מובנים אי-פעם. לפי קביעתו זהו "דבר הקיים בחזקת אבסורד", מאחר שעד כמה שהכרתנו מגעת לא יתכן כל קשר בין הנפשי לפיזי; אנו יכולים לומר שקשר זה קיים רק משום שאנו יודעים שהוא מתרחש בפועל, אולם מעבר לזאת אין ביכולתנו לומר על קשר זה מאומה; הוא נותר בלתי אפשרי למרות התרחשותו בפועל, שכן המדובר בשני עולמות אשר מבחינה הגיונית לא יתכן כל קשר של חיבור ביניהם. כך פרופ' ליבוביץ'.

וכך, למרות שהקביעה שאלמנט ה"נפש" מקורו ביולוגי היתה אמורה לכאורה להכליל את הנפש בתחום המחקר של מדעי הטבע, מוותרים מדעים אלה על חקר הנפש, ובכך מודים בחצי פה באזלת ידם להוכיח קביעה זו. גם ויתור זה נעשה מתוך אילוץ ולא מבחירה חופשית, שכן רוב תופעות החיים, לבד אולי מצורות חיים בסיסיות ופרימיטיביות ביותר, אינן ניתנות לניתוק מתופעות נפשיות. ככל שאנו מתקדמים ומגלים יותר על היחס בין גוף לנפש, כך מתברר יותר ויותר שדווקא האלמנט הנפשי הוא שמשפיע בצורה חזקה על הגופני. יותר ויותר מתגלים גורמים פסיכוסומטיים למחלות, למשל. ניתן למצוא את הסיבה למחלה בוירוס מסוים, אך מהו המנגנון המחליש את התנגדות הגוף לוירוס עקב חולשה נפשית או דיכאון, דבר המתרחש לעתים קרובות מאד, לשאלה זו אין כל תשובה בתחום מדעי הטבע.

חלקיותם של מדעי הטבע וחוסר יכולתם להקיף את מכלול החיים, הביאה אנשים לא מעטים העוסקים בתחום זה, ביניהם פרופ' ליבוביץ, לפתח הכרה דתית במקביל לעבודתם המדעית, בלא לראות סתירה בין שני הדברים. הם גורסים שמדעי הטבע יעילים ומביאים ברכה באורח יוצא מן הכלל במישור הפרקטי, אך עקב חד-צדדיותם, כל ניסיון להשתמש בהם כבסיס להשקפת עולם נועד לכישלון; השאלה על מקור הדברים, על מה שמעבר, נותרת בעינה.

מה קורה כאשר בונים בכל זאת השקפת עולם על בסיס חלקי זה של מדעי הטבע? מה שמתפתח אז הוא אותן השקפות ואידיאולוגיות המכונות ניאו-דרוויניסטיות. הניאו-דרוויניזם הוא הדוגמא הבולטת ביותר לשאיבתן של אידיאולוגיות לתוך תיאוריה מדעית אקדמית טהורה. התורות הניאו-דרוויניסטיות לקחו את תורת האבולוציה הדרוויניסטית על כל הסתעפויותיה, והעניקו לה מימד אידיאולוגי. השקפות ניאו-דרוויניסטיות עושות שימוש אידיאולוגי באלמנטים שנולדו כתיאוריה מדעית, כמו התפתחות האדם מן החיה, מלחמת הקיום והברירה הטבעית.

אידיאולוגיות פוליטיות, השקפות עולם חברתיות ותורות פסיכולוגיות המתבססות על תיאוריית ההתפתחות הביו-מכניסטית, אינן רואות התפתחות זו כמוגבלת למישור הביולוגי בלבד אלא מרחיבות אותה על התודעה האנושית (אשר היא עצמה, מבחינתן, אינה אלא תוצאה ישירה של התפתחות ביו-מכניסטית זו). מכאן הן מסיקות שהתודעה האנושית חייבת להמשיך באופן מודע את חוקי הטבע, כלומר להחיל את חוקי האבולוציה הביולוגית, ובעיקר את הברירה הטבעית ומלחמת הקיום, על מהותו של היחיד וקשריו החברתיים, על החינוך ואף על המבנה הפוליטי של המדינה.

נראה בהמשך אילו נזקים עצומים גרם אידיאל זה לאנושות במאה העשרים. נראה כיצד השפיע רעיון זה על תחומים המרוחקים לכאורה מרעיון הבסיס של האבולוציה הביו-מכנית, וכיצד ממדע מחקרי טהור בתחומי מדעי הטבע נוצר פסבדו-מדע בתחומי החברה, הפסיכולוגיה, הפסיכולוגיה של ההמונים והחינוך, דיסציפלינות שהיוו את ההשפעות הגדולות ביותר על מהלכה של המאה העשרים.

4. דרוויניזם וניאו-דרוויניזם: תיאוריה תמימה שהפכה למפלצת

ייסוד מדעי הטבע במאה ה-17 בישר את שחרור האנושות מן הדוגמות הכנסייתיות ואת סיומה של התקופה הטראומטית של האינקוויזיציה ו"ציד המכשפות", בה כל מי שדבריו נראו ככפירה בעיקרי האמונה הקתולית הועלה על המוקד. התורה הקופרניקאית, שהוחרמה ונודתה עד אז, קיבלה לגיטימציה ושימשה בסיס למחקר האסטרונומי. דברים שלפני כן נחשבו לכפירה בעיקר וחילול הקודש הפכו מעתה לנחלת הכלל וניתן היה לדבר עליהם. עצם העובדה שדיבורים אלה עברו בלא עונש משמים נחשבה כבר כשלעצמה הוכחה לאי-קיומו של אלוהים. כפי שביטא זאת ניטשה – "אלוהים מת".

צ'ארלס דרווין היה אדם מלא מרץ, סקרנות עצומה ולהט בלתי נדלה לידע. הוא ערך מסע ימי ארוך, שבמהלכו גילה ממצאים רבים שעוררו את סקרנותו הטבעית. לאחר איסוף, מיון ורישום מדוקדקים של ממצאיו, שנמשכו שנים רבות, יכול היה דרווין לשבת ולהביא את תגליותיו לכלל סיכום מסקנתי-לוגי. סיכום זה היווה את היסוד לתורת האבולוציה הביולוגית.

מתוך מיונם וסידורם של ממצאיו בסדר כרונולוגי, הסיק דרווין שהתהליך האבולוציוני התרחש מהנמוך לגבוה, או מהפשוט למורכב יותר, כאשר יכולות וכישורים חדשים נרכשים תמיד מן הצרכים הקיומיים. תהליך זה אופיין במה שמכונה "הברירה הטבעית", אשר משמעותה שבכל זן של בעלי חיים נכחדים תמיד הבלתי מתאימים וחסרי היכולת להתמודד עם שינויים, והמתאימים נותרים ומורישים את תכונותיהם לצאצאיהם, בהמשיכם בכך את תהליך האבולוציה של הזן. כתוצאה מכך מתבצע תהליך מתמשך של השבחת הזן, ובמקרים של שינויי התאמה סביבתיים קיצוניים שנדרשים, אף יצירת מינים וזנים חדשים. התפתחות המינים השונים של החי הביאה לצורות גבוהות יותר ויותר של חיים, לאופני הגנה משוכללים יותר, לתפקוד מתוחכם יותר, כאשר בשלב מסוים מופיעים הקופים הגבוהים – גם הם, על פי תיאוריית ההתפתחות, פיתוחים של צורות חי נמוכות יותר – ומתוכם התפתחו בשלב מסוים הקופים דמויי-האדם, אבותיו המשוערים של האדם בן זמננו.

דרווין לא נכנס כאן לחלל ריק. השקפות על אבולוציה ביולוגית שררו כבר בתקופתו. השקפות אלו התפתחו במחצית הראשונה של המאה ה-19 מתוך תיאוריות על ההתפתחות הגיאולוגית של כדור הארץ. ב-1859 פרסם דרווין את ספרו "מוצא המינים", ובכך היה לראשון שניסה לבסס השקפות אלו בצורה מדעית יותר. ספרו התקבל בהתלהבות שסחפה את כל שדרות הציבור באירופה. בסוף המאה ה-19 נראתה תיאוריית האבולוציה הביולוגית כתחליף האולטימטיבי לדת הדוגמטית. השחרור מכבלי הדוגמות הכובלות ויצירת הבסיס המדעי לאבולוציה הביולוגית הביאו לתחושה של אפשרויות בלתי נדלות שנפתחו בפני האנושות. "משפט הקופים" המפורסם בארצות הברית נתן את מכת המוות האחרונה למכשולים שהוצבו בידי הדוֹגמה הדתית להתקדמות האנושות, והלגיטימציה ללימוד תורת האבולוציה במערכת החינוך עוררה גלים של תקוה לעתיד טוב יותר; תורת האבולוציה התקשרה עם קידמה, רווחה והרחבת האופקים האנושיים.

דרישות המוסר הדוגמטיות, ולעתים הצבועות, שנתבעו על ידי הדת, נתפסו כנטל, כדיכוי האינדיבידואליות וכמכשול לראיה נכונה של העולם. דווקא היעדר האלמנט המוסרי בתורת האבולוציה הביולוגית הוא שקסם לציבור הרחב, והביא לגל האופטימיות במחצית השניה של המאה ה-19. הראיה האובייקטיבית המדעית, שנתפסה ככזו שאינה כבולה בידי המוסריות הסובייקטיבית, הדוגמטית והמעיקה של הכנסיה, נראתה כהבטחה לעתיד טוב יותר לאינדיבידואל ולחברה. ההשקפה הביו-מכניסטית נראתה כהבטחה לפתיחת אפשרויות בלתי מוגבלות כמעט. אנשים כמו האקסלי, ודינגטון ואחרים פיתחו גישות המרחיבות את עקרונות האבולוציה הביולוגית למישורים חברתיים, ומנסות לפתח ממנה השקפת עולם אתית.

ההתפכחות באה לאחר שתי מלחמות העולם, ולמעשה החלה כבר לאחר מלחמת העולם הראשונה. עם הזעזוע והמחשבה מחדש שהתעוררו לגבי המדעים הפיזיקליים בשחר עידן פצצת האטום, החלו רבים לחוש תחושה דומה גם לגבי מדעי הטבע. הם חשו שמדעי הטבע המטריאליסטיים העניקו להם אמנם זוויות ראיה חדשות, אולם נטלו מהם בו בזמן את אנושיותם. היעדר היסוד המוסרי במדעי הטבע, שהתקבל בתחושת שחרור עם תחילת המאה ה-19, החל לתת את אותותיו כבר במחצית הראשונה של המאה ה-20, עם גיחתן לזירת ההיסטוריה של שתי האידיאולוגיות שהשפיעו את ההשפעה המכרעת ביותר על מאה זו, שינקו את מקורותיהן האידיאולוגיים והמעשיים מתורת האבולוציה הביו-מכניסטית: המרכסיזם והנאציזם.

תיאוריית מוצא המינים יחד עם גל השמחה לאידה של האלוהות המתה, הביאו ליצירתם של שני סוגי אידיאולוגיות ניאו-דרוויניסטיות. הסוג האחד הוא השקפות שהיוו, ומהוות במובנים רבים גם כיום, תחליף מטריאליסטי להשקפה הדתית. בתור שכאלה, מתוך יצירת אנטי-תיזה להשקפה הדתית הבלתי רציונלית, התבססו אידיאולוגיות אלו על רציונליזם קיצוני ובלתי מתפשר, חודרני וחסר רחמים. הסוג השני הוא אידיאולוגיות ששילבו אלמנטים מתורת דרווין עם מאגיה שחורה ופולחן של כוחות שטניים, כאשר התחליף לאלוהות הוא כוחות שחור הקשורים עם חוקי מלחמת הקיום והברירה הטבעית ועם טבע החיה שבאדם. השקפות ניאו-דרוויניסטיות נוספות מהוות שילוב של שני האלמנטים.

התורה המרכסיסטית-קומוניסטית היא האידיאולוגיה הבולטת ביותר בין אלה המשתייכות לסוג הראשון, והאידיאולוגיה הנאצית היא הבולטת ביותר בין המשתייכות לסוג השני. המרכסיסטים חיברו את תורת האבולוציה עם מטריאליזם קיצוני וחסר פשרות, והנאצים חיברו תורה זו למיתוסים נורדיים ולמאגיה שחורה שמקורה בקיסרי רומי העתיקה. שתי האידיאולוגיות הן דוגמא קלאסית לריק מוסרי בתיאוריה "נייטרלית", ששאב אליו כוחות שיצרו ממנו אידיאולוגיה פוליטית.

כמה יסודות מבליטים את הבסיס הדרוויניסטי באידיאולוגיה הנאצית ובאידיאולוגיה הקומוניסטית. שתי האידיאולוגיות יוצאות מנקודת המוצא הבסיסית שהאדם אינו אלא חיה גבוהה. במניעיו היסודיים אין האדם שונה מן החיה. כמוה, הגורם המניע אותו הוא הקיום הפיזי, מציאת מזון, טריטוריה, המשך הזן – ובקצרה, מלחמת הקיום. כמוה הוא נתון ליצריו המיניים, שגם הם מהווים חלק ממלחמת הקיום של הגזע, כאשר החזקים והבריאים גוברים על החלשים במלחמה על ההזדווגות וכך מחזקים את המשך שושלת המין. מתוך התיזה של הברירה הטבעית – אם כי לא רק ממנה – צמחה תורת הגזע הנאצית; הגזע הטוב יותר, החזק יותר, הגזע העליון, חייב להשמיד או לשעבד את הגזעים הנחותים למען המשך קיומו. המשטר הנאצי אף ניסה ליצור המשך מדעי פרקטי לתיאוריה הדרוויניסטית, כשהוא מלביש את תורת הגזע שלו באיצטלה של מחקר מדעי. שני אספקטים של "מחקר" זה היו ביצוע עינויים מחרידים בבני אדם כדי לבסס את ההבדלים בין הגזע "הנחות" לזה "העליון", וניסיונות להשבחת הגזע באמצעות רבייה מכוונת, שנעשו בנשים שנמצאו מתאימות ואולצו להיכנס להריון במכונים שהוקמו לשם כך.

כאמור, הנאציזם התבסס בעיקרו על פולחני מאגיה שחורה שמקורם ברומי הדקדנטית, שנקראה "הממלכה הרומית השניה". הנאצים ראו עצמם כממשיכיה ומחדשיה של ממלכה זו. שאיפתם היתה לייסד את הממלכה הרומית השלישית, "הרייך השלישי". אולם הם נישאו על הגל שבישר את המדעיות המודרנית, ושילובו של זרם המדע המודרני בתורתם – כמובן בצורה מעוותת ושטנית – מהווה יסוד שבלעדיו אין אפשרות להבין את המקורות והפרקטיקה של המשטר הנאצי.

הקומוניזם ביסס את יסודותיו על היבט שונה במקצת של הדרוויניזם. בהגדירה עצמה כ"מטריאליזם המדעי הדיאלקטי", מחברת השקפת העולם המרכסיסטית-קומוניסטית את הדרוויניזם עם ההשקפה שכל הקיים ביקום הינו חומר בלבד, וכל אספקט נפשי אינו אלא תוצאת תהליכים המתרחשים בחומר. שתי ההשקפות, הנאציזם והקומוניזם, פונות אל החיה שבאדם; הנאצים ניסו להגשים את האידיאולוגיה שלהם כשהם מעוררים באדם את היצר החייתי ואת היעדר העכבות המוסריות האופייני לחיה, והקומוניזם פונה לצד הקיום הבסיסי המשותף לאדם ולחיה – המזון. הקומוניזם מדבר על "לחם" כבסיס להשקפתו, אולם לא במשמעותו של הלחם במסורת או בדתות, שם פולחן הלחם הוא סימבול לשילוב של העולם האלוהי עם האדמה, אלא כצורך בסיסי פיזי בלבד של האדם, כסימבול לצרכיו הפיזיים בלבד.

המניפסט הקומוניסטי, שנכתב כ-8 שנים לפני פרסום "מוצא המינים" של דרווין, יצא מתוך אותה אטמוספירה תרבותית והשתלב היטב בזרם המטריאליסטי הביו-מכניסטי של הסבר האבולוציה. קארל מרכס התלהב מאד מקריאת "מוצא המינים". הוא אמר עליו: "ספרו של דרווין חשוב מאד. הוא משמש לי כבסיס במדעי הטבע למאבק בהיטוריה." מרכס ואנגלס, ראשי המנסחים של ה"מניפסט", הביאו לאידיאליזציה של כל היסודות הבסיסיים באבולוציה הביולוגית. הטרמינולוגיה הדרוויניסטית ניכרת כבר מן המונח הראשוני במסמך זה, המונח בו משתמשים להגדרת מעמד הפועלים – הפרולטריון, שפירושו המילולי בני אדם שכל עיסוקם בפריה ורביה. מלחמת הקיום הופכת מהכרח לא יגונה לתכלית הקיום, ומלחמת המעמדות מהווה אבן יסוד כה מהותית, עד כדי צורך אובססיבי לחפש בלא הרף מאבקים עם אויבים אמיתיים או מדומים. מלחמת הקיום יוצאת כאן ממעמדה התיאורטי-נייטרלי ונעשית מטרה בפני עצמה, כאשר המלחמה הביולוגית המתבטאת בברירה הטבעית מתורגמת למונחים של מלחמת מעמדות כלכלית.

שתי האידיאולוגיות, הנאציזם והקומוניזם, הצטיינו באכזריות יוצאת דופן. שתיהן גרמו לכליאת מיליוני בני אדם במחנות ריכוז, שתיהן פעלו בצורה שיטתית להפיכת בני אדם לחיות-אדם, שתיהן השתמשו למטרות עינויים המוניים בצרכים הבסיסיים ביותר המשותפים לאדם ולחיה: מזון ושינה. משמעותית ביותר לענייננו היא העובדה שהרעבה שיטתית וחוסר שינה שימשו – בייחוד במערכת הקומוניסטית – כלי שמטרתו לנסות לגרום לבני אדם לשנות את דעתם – כלומר לחולל שינוי תודעתי. כאן נמתח קו כמעט מובן מאליו המקשר בין ההשקפה על היווצרות התודעה מתהליכים ביולוגיים גרידא, לבין הציפיה, בנוסח ג'ורג' אורוול, שעינויים פיזיים כמו רעב, עייפות, קור ותנאי לחץ פיזיים, יביאו לשינוי בתודעה – במקרה זה יגרמו לבני אדם לא רק להודות כי ביצעו פשעים מדומים, אלא אף להאמין בכך בעצמם.

שתי האידיאולוגיות הביאו במשך שני עשורים לרצח של כשליש ממספר בני האדם שנהרגו ונרצחו בכל המלחמות בכל ההיסטוריה האנושית.

אידיאולוגיה ניאו-דרוויניסטית נוספת, בעלת פן שונה של אידיאליזציה של ההתפתחות הביו-מכניסטית, היא הפילוסופיה של איאן ראנד האמריקאית. על אף היותה שולית, היא ראויה לאזכור בשל הצד הנוסף שהיא מגלה בדרוויניזם. ראנד שללה כל לגיטימציה של מוסר הנובע ממניעים שאינם קשורים לניצחון החזקים או המוכשרים על החלשים והמוכשרים פחות. על פי ראנד עצם קיומם של החלשים, כאלה שיש לטפל בהם כדי לקיימם, הוא בלתי מוסרי; הם נחשבים לטפילים, וחובתם המוסרית של ה"חזקים" לנטוש אותם למען השבחת הגזע האנושי. החזקים הופכים ל"טובים" והחלשים ל"רעים". האגואיזם הופך לאידיאל האנושי, וכל רגש של אמפתיה או חמלה מסולק בבוז. ניתוץ המיתוס על כוחות אלוהיים שבראו את העולם והאדם, מביא כאן ליצירת אל חדש – האגו האנושי. האדם הוא האל, ואותם חלקים באנושות המקלקלים אידיאל זה של האלוהות החדשה דינם להישמד ללא רחמים.

למרות שהפילוסופיה של ראנד מציגה עצמה כאנטיתיזה לקומוניזם, המשותף בין השניים עולה על השונה ביניהם. בדומה לקומוניזם, גם בפילוסופיה של ראנד משועבדות האמנות והאסתטיות לחלוטין לאידיאולוגיה, כשהיא מהווה כולה תוצאה של יעילות ופונקציונליות. לגבי ראנד הפונקציונלי הוא יפה. גם החלוקה החד-מימדית של האנושות ל"טובים" מוחלטים ו"רעים" מוחלטים – המהווה את יסוד היסודות של המניפסט הקומוניסטי – משותפת לשתי האידיאולוגיות. שתיהן דוגלות בהשמדת שרידי העבר של האנושות, מתוך ראייתם כדקדנטיים. התייחסות דומה אנו מוצאים בשתי הפילוסופיות גם ביחסן למה שמכונה "אלמנטים בלתי פרודוקטיביים" ובמתן מקום בולט לטיפול ב"טפילים" – אלה נועדו בשתי ההשקפות לכליון; בתורה הקומוניסטית עליהם להיות מושמדים בידי "הכוחות הפרודוקטיביים" ובתורת ראנד גורלם להינטש ולהיכחד בסופו של דבר מעצמם. האידיאליזציה של הברירה הטבעית לשם השבחת הגזע דומה בשתי ההשקפות, כמו גם באידיאולוגיה הנאצית: ביישום הקומוניסטי של האבולוציה הדרוויניסטית התגלגלה הסיסמא "לחם, עבודה" לסיסמא "מי שאינו עובד לא אוכל", שהיתה המוטו שנכתב על הקירות בימי סטאלין לא רק במחנות הריכוז, אלא גם במרכזי הערים. גורלם של חולי נפש ומפגרים במשטר הנאצי נחרץ למוות, וכך גם בפילוסופיה של ראנד.

לבד מאלה נוצרו במאה העשרים גם גישות פסיכולוגיות שניתן לכלול אותן במושג ניאו-דרוויניזם. הבולטת והמובהקת מבין אלו היא הביהביוריזם. גם כאן הנחת היסוד היא ראייתו של האדם כבעל חיים גבוה, וההתייחסות בפסיכולוגיה זו למרכיבים תודעתיים נועדה רק כדרך עקיפין להשפעה על האלמנטים המקבילים בו לחיה. פסיכולוגיה זו פועלת מתוך גישה של אילוף, כלומר דרך הלימוד המתאימה לבעלי חיים, ולא מתוך גישה המתבססת על התבוננות עצמית, הכרה עצמית והתפתחות רוחנית, גורמים הקשורים לתודעה האנושית. לעומת הפסיכואנליזה של פרויד, המנסה לרדת לשורשי התת-מודע ברבדיו האנושיים, בליבידו ובהדחקות הנובעות מטאבו מוסרי וכן הלאה, נואשה הפסיכולוגיה הביהביוריסטית לחלוטין מפנייה לגורמים הרוחניים באדם, והיא פונה לרובד ההתנהגותי הבסיסי ביותר, תוך יצירת תמריץ שלילי או חיובי הקשור לסיפוקם או אי סיפוקם של הנאות, מאוויים בסיסיים ואף מזון.

בדומה לאידיאולוגיות הפוליטיות הניאו-דרוויניסטיות, גם הפסיכולוגיה הדרוויניסטית, הפסיכולוגיה הביהביוריסטית, יוצאת מהנחות יסוד של אבולוציה ביו-מכנית ומטריאליזם נוקשה. פסיכולוגיה זו הולכת וננטשת בשנים האחרונות, בעיקר עקב שיטות הטיפול הנוקשות והאלימות שבהן היא נוקטת, בייחוד בתחום החינוך המיוחד, שבו המטופלים חסרי האונים מטופלים בכפייה ללא יכולת להתנגד. שיטות אלה אופיינו על ידי מטפלים רבים שנטשו את השיטה כסדיזם לשמו. למרות ששיטות הפעולה של הפסיכולוגיה הביהביוריסטית נחלו לרוב כישלון חרוץ בתחום הטיפול בתופעות פתולוגיות, קיימות עדיין גישות המשתמשות בשיטות אלו, בייחוד בתחומים של גמילה מהתמכרויות שונות.

5. המקריות חסרת הפשרות וחסרת הפשר

ב"התנגדות להומאניזם" כותב רוברט הפבורן: "התהליכים האבולוציוניים שבאמצעותם התפתחו החיים והתבונה, הם עצמם חסרי תבונה ומטרה, ו'הכנסת האורחים' של הטבע היא הכנסת אורחים מוגבלת באופן קיצוני." דברים אלה מייצגים השקפה שפיתחה הלאה את תיאוריית ההתפתחות הביו-מכניסטית, זו המכונה "השקפת המקריות": השקפת העולם הגורסת שבבסיסו של היקום עומדת המקריות. תיאוריית המקריות, אף שהביסוס המדעי שלה מפוקפק למדי גם במונחים ובקריטריונים של תיאוריית האבולוציה עצמה, רכשה אחיזה בחוגים רחבים כיום. האמונה במקריות מזוהה כיום עם נאורות ומודרניות, לעומת החשכה התרבותית והפרימיטיביות בהן מאופיינים שוללי התיאוריה. כך מדברים בהתלהבות רבה על "האדם, אותה מוטציה אקראית מופלאה יחידה במינה של האבולוציה".

"הנחת המקריות" קובעת היעדר כל יסוד מכוון או משמעות מראש לקיום האנושי, כמו לקיום בכלל. האדם מוצג כגרגר אבק, שמבחינה רוחנית, כמו גם מבחינה פיזית, אין לו כל משמעות ביקום. כך איפוא, בעוד שהדת והמיסטיקה הן אנתרופוצנטריות, המציבות את האדם במרכז, אפשר להגדיר את השקפת המקריות כ"אנתרופוניהלית" – מורידה את האדם לדרגה של אפס מוחלט.

מידת ההיגיון והסבירות בהשקפה מעין זו והביסוס המדעי שלה יידונו ביתר הרחבה בפרק השני של הספר. החשוב לענייננו הוא שגם כאן משך אליו הואקום המוסרי אנשים שהפכו את ההנחה או התיאוריה לאידיאולוגיה. השקפות העולם הניהליסטיות הנפוצות כיום מהוות המשך ישיר, גם במרומז וגם במוצהר, להנחת המקריות. השקפות אלו מרחיבות את מושג המקריות – באופן הגיוני מבחינתן – ומחילות אותו מן העבר גם אל העתיד. המקריות והיעדר הכוונה הופכות לחוסר משמעות. אם האדם אינו אלא גרגר אבק, שכל קיומו אינו אלא מוטציה מקרית אחת מתוך ביליוני ביליונים של אפשרויות, הרי כל קיומו חסר משמעות לחלוטין, וכל ניסיון לייחס לו משמעות אינו אלא משחק ילדים ופרפור נואש של התודעה האנושית, בניסיון להיחלץ מחוסר המשמעות של קיומה.

מלוגיקה זו נובעת התייחסותן של השקפות אלה לאלמנט המוסרי. על פי גישה זו, כפי שכל מתן משמעות לחיים אינו אלא אשליה הנובעת מצורך אנושי ולא ממציאות אובייקטיבית, כך גם ההתייחסות למוסר היא כאל ערך סובייקטיבי לגמרי. מה שאנו מכנים "מוסר" נולד רק מן הכורח האנוכי למערכת קודים שתאפשר לאנושות להמשיך להתקיים. המוסר נובע איפוא, על פי גישות אלו, מאינטרס אישי אנוכי של האדם, וזוהי הצדקתו הבלעדית; ברגע בו נעלם או משתנה האינטרס האישי או הקבוצתי-חברתי, אין עוד כל הצדקה להמשך קיומם של חוקי מוסר. אלה משתנים עם השתנות האינטרס האישי או הקבוצתי, ומה שנחשב היום לרע יכול מחר להיחשב לטוב.

בעוד שהאידיאולוגיות וההשקפות הפוליטיות הניאו-דרוויניסטיות מעמידות את האדם בספירה החייתית, כמעין חיה גבוהה, תיאוריית המקריות על תוצאתה הסופית – האדם כגרגר אבק שאין כל משמעות לקיומו ביקום – מורידה את האדם עד לספירה הפיזית ממש. המישור הפיזי הוא היחיד שבהכרתנו הרגילה אפשר לומר עליו כי למהות הנמצאת בו אין כל משמעות מבחינתה היא, וכל קיומה, לפחות לגבי עצמה, סתמי לחלוטין.

נותר עוד לסקור את הפן השלישי הבונה את ההשקפות הדרוויניסטיות, הנמצא בתווך בין שתי ההשקפות שתוארו – זו המעמידה את משמעות הקיום האנושי בדרגת החיה וזו הנוטלת ממנו כל משמעות, בדומה לחומר הפיזי המת. זוהי התיאוריה המעמידה את קיומו ותכליתו של האדם בדרגה אחת עם עולם הצמחים. כאן ננטשה בחלקה תיאוריית "גרגר האבק", דהיינו חיפוש משמעות קיומו של האדם במערכת החוקים הפיזית, שתוצאתו חוסר משמעות גמור, אולם מצד שני שוללים הוגי התיאוריה בתכלית השלילה כל אפשרות למשמעות הנובעת מחיי התודעה והחשיבה. דרך האמצע היא בחיפוש משמעותו של האדם במערכת החוקים הבסיסית של האלמנט החי. כאן נקבעת משמעותו של האדם כישות שתכליתה פרייה ורבייה. על פי תיאוריה זו כל תכליתו של הקיום החי, כולל זו של האדם, אינה אלא המשך המין או הזן. המבנה של בעלי החיים וההתנהגויות הטבועות בהם לא נועדו בסופו של דבר אלא להביא להמשכיות המין בלבד, כלומר, הכל מכוון לפרייה ורבייה בהתאם לחוקי הברירה הטבעית, כאשר החזקים והעמידים, בתוקף היותם כאלה, יהיו גם אלה שיזכו להעמיד יותר צאצאים. בכך מוסברים רגשות כמו אהבה, שנאה, מאבקי כוח ויוקרה, המאבקים בין המינים, תאווה לשלטון וכסף וכדומה. כל ניסיון לתת לרגשות אלה הסבר אחר הוא, לגרסתם של הוגי התיאוריה, בחזקת רציונליזציה ועידון של דחפים הנובעים כולם מהצורך להמשכיות המין.

הוגי התיאוריה חייבים, באופן טבעי, להתמודד עם סתירה לוגית בסיסית. שכן אם מטרתו של הטבע מסתכמת בהמשכיות המין, הרי מטרה זו הושגה בצורה היעילה ביותר כבר בשלב נמוך בהרבה ובצורות חיים פרימיטיביות בהרבה מאלה של האדם, ואף מאלה של בעלי החיים; רביית הצמחים ובעלי-חיים חד-תאיים מהווה את האידיאל של המשכיות המין. התחלקות התא הבודד בחיידקים ובאמבות מהווה לכל הדעות את דרך הרביה האידיאלית והיעילה ביותר. קיימת סתירה מהותית בין המטרה המונחת כאן כביכול בבסיס חוקי החיים – הגשמת הפריה והרביה בצורה היעילה ביותר – לבין התפתחות כל מרכיבי האדם הגבוהים יותר, המהווים כולם מכשול להתרבות זו. לשם מה היה על הטבע להמציא משהו כמו התודעה האנושית, אשר מבחינתו אינה אלא ספח מיותר שרק מערים קשיים על פעילות הפריה והרביה?

ממלכת הטבע היחידה שניתן לומר עליה בהתבוננות לעומק שכל תכליתה המשכיות הזן, היא ממלכת הצמחים. כל תכליתו של הצמח, מן הנביטה דרך פיתוח השורשים, הגבעול, העלים והפריחה, היא להביא להיווצרות הזרע. לאחר שנוצר הזרע מילא הצמח את יעודו, והוא נובל וקמל. בממלכת הצומח יש הצדקה מלאה לדבּר על המשכיות הזן כעל תכלית קיומו. האפשרות שהתבוננות באדם ובעולם החי תביא למסקנה שכל מערכות הרגש והחשיבה של האדם, כל יכולת ההבנה שלו, כל תודעתו הגבוהה, לא באו לעולם אלא כסרח עודף לקיום הצמחי ולשם הגשמת ייעודו של הצמח, היא אפשרות שמידת סבירותה וההיגיון שלה מפוקפקים ביותר. ההתבוננות תעלה באופן הגיוני הרבה יותר את הסברה שמערכת הפרייה והרבייה באדם היא דווקא זו שנועדה לשרת את תפקודיו הגבוהים יותר ולא להיפך – מה גם שכאמור, התודעה והחשיבה הלוגית רק מפריעות לפעילות הפרייה והרבייה.

הניסיונות לפתור סתירה זו באמצעים לוגיים הביאו להשקפה קיצונית עוד יותר, הטוענת שהתודעה האנושית כולה אינה אלא טעות של הטבע. התודעה האנושית והחשיבה הלוגית לא היו במקורן חלק מה"מוטציה", והן פותחו על ידי האדם עצמו, שהפך באמצעות תודעתו לגולם הקם על יוצרו. על השקפה זו אף אין צורך להכביר מילים.

הסתירות הפנימיות והבלבול הלוגי שבתיאוריית "המשכיות המין" לא הפריעו גם לה למשוך אליה אלמנטים ההופכים אותה לאידיאולוגיה. גם כאן התיאוריה האובייקטיבית הופכת להשקפת עולם אידיאולוגית, כאשר מה שמונח בבסיסה כהנחה הופך להיות לאידיאל, בבחינת "כך צריכים הדברים להיות". השקפה זו משמשת בדרך כלל במעורב עם ההשקפות הדרוויניסטיות הקודמות, והיא באה לביטוי בולט בין היתר בנאציזם. הפעילות המינית הופכת מושא לפולחן; אם זו משמעות קיומו של האדם, מדוע לא להגשים משמעות זו הלכה למעשה ולהקדיש לה את מלוא התודעה, במקום לנסות לכסות אותה בסובלימציות רציונליות? כיום משמש פולחן זה אצל ניאו-נאצים, וכן בכתות שונות המערבות השקפת עולם ניאו-דרוויניסטית עם מאגיה שחורה ופולחן השטן. למעשה, הזרם התרבותי שמקורו בארצות הברית עובר באופן ברור מכיוון של שירים שעיסוקם באהבה לכיוון של שירי הלל לסקס בתור שכזה. להקות רוק העוסקות באופן פעיל במאגיה שחורה ובפולחן השטן אימצו תיאוריה זו בשמחה, כשהכיוון הכללי של פולחן המין מועבר באמצעות מוסיקה הבנויה בצורה מחושבת היטב, עם סמלים של מאגיה שחורה.

התיאוריה הדרוויניסטית הולידה איפוא ניסיונות למצוא את משמעות הקיום האנושי בשלושה מישורים: בתחום החוקיות הפיזית – שם התוצאה היא חוסר משמעות מוחלט; האדם אינו אלא גרגר אבק. בתחום החוקיות הצמחית והביולוגית הבסיסית – שם משמעות הקיום היא המין והמשכיות הזן, ובתחום ההשוואה עם בעלי החיים – שם האדם אינו אלא חיה גבוהה יותר. בכל שלושת המישורים הולידו התיאוריות השקפות עולם אידיאולוגיות, בשלושתם גלשו ההנחות האובייקטיביות הרציונליות לתחום הבלתי רציונלי, ובשלושתם נפלו התיאוריות לידיהם של גורמים בלתי מוסריים, כאשר במישור אחד לפחות הן שימשו לביסוס אידיאולוגיות שהביאו להמתתם באכזריות של עשרות מיליוני בני אדם ולשינוי פני המאה ה-20 והפיכתה למאה הרצחנית ביותר בתולדות האנושות.

6. כיצד מתעורר החוקר בבוקר?

במאמר תחת הכותרת "פיזיולוגיה של המדינה" שהופיע ב-1917 – שנת המהפכה הקומוניסטית ברוסיה – כותב מקס פרוורן:

"עולם החיות מייצג את המושג הכללי, הכולל בתוכו גם את המקרה הספציפי של האדם, ועולם החיות מהווה כשלעצמו מקרה ספציפי של מושג מקיף עוד יותר של עולם אורגניזמים. האדם, אם רק אינו עובר בלי שום ידיעה על התפתחות הביולוגיה, עומד בנפרד משאר עולם החיות רק במידה שהוא נבדל ממנו באמצעות מספר תכונות, למשל באמצעות מוצרי התרבות שלו. לכן הוא היה ונשאר עדיין בגדר אורגניזם חייתי, אשר בכל התנהגותו נותר כפוף לחוקים הכלליים השולטים בכל אורגניזם חייתי. […] אפשר להיות משוכנע בכך שכל התפתחות התרבות שלנו אינה אלא מקרה ספציפי של ההתפתחות האורגנית בכללותה. אנו חושבים נכון במישור זה רק כשאנו מנסים לתאר לעצמנו את ה'מדינה הפוליטית' כאורגניזם גדול."

קטע זה, אף שנכתב לפני כמאה שנים, מבטא גישה נפוצה בחוגים ניאו דרוויניסטיים המנסים להחיל את עקרונות האבולוציה הביו-מכנית על מנגנוני החברה והמדינה. הוא מעיד על הביסוס הפסבדו-מדעי של תיאוריות חברתיות כמו המרכסיזם לניניזם, אשר בשנה בה נכתבו הדברים חגג את נצחונו במהפכת אוקטובר והחל ליישם בפועל את ה"פיזיולוגיה של המדינה". הדברים מראים רק לאיזו הקצנה הביאה הפיכתן של תיאוריות ההתפתחות הביו-מכניסטיות לתורות אידיאולוגיות. דרווין היה אדם יסודי ומדויק. את מסקנותיו הביא כהיפותיזה, כמערכת הנחות שניתן להניחן באופן הגיוני על סמך ממצאיו האמפיריים, והוא העמידן, מבחינתו, בצורה נייטרלית לחלוטין, כבסיס לאישוש או הפרכה. ובכל זאת, אין מנוס משלוש קביעות עקרוניות:

א. משנתו של דרווין הורחבה למסקנות שדרווין עצמו לא הסיק, ובסופו של דבר שימשה ומשמשת ככלי נשק וכבסיס דוקטרינרי להנחלת השקפות עולם חד-צדדיות במערכת החינוך.

ב. תיאוריית "מוצא המינים" מושכת אליה הוגים אידיאולוגיים, אשר לא זו בלבד שקיבלו ללא עוררין את המסקנות המורחבות שיוחסו לה, אלא אף פועלים ליישם את עקרונותיה – כמו הברירה הטבעית ומלחמת הקיום – על תחומי החברה והרוח, על התחום הפוליטי ועל המישור הכלכלי.

ג. האובייקטיביות המדעית שהיתה אמורה להיות בבסיסה של התיאוריה, לא מנעה שימוש בלתי מוסרי במסקנותיה.

כיצד קרה שתיאוריה שנוצרה באורח נייטרלי ביותר, על ידי אנשים חביבים וחרוצים, ללא כל כוונת זדון ומתוך השאיפה הכנה והאמיתית ביותר לאמת, שימשה בסיס להשקפות פסבדו-מדעיות מסוג זה? כיצד קרה שתיאוריה זו יכלה להשתלב בקלות רבה כל כך באידיאולוגיה מפלצתית כמו זו של הנאצים ולהוות הצדקה לרצח-עם שנעשה בידי המשטרים הקומוניסטיים בברית המועצות, סין, קמבודיה וצפון קוריאה?

כדי להבין את הסיבות להפיכת תיאוריות אובייקטיביות רציונליות במדעי הטבע לאידיאולוגיות בלתי מוסריות, עלינו להתבונן בתהליך הסקת המסקנות במחקר המדעי.

ראשית יש לשוב ולהדגיש את העובדה שהתחום היחיד בו אפשרית תוצאה אובייקטיבית לחלוטין במחקר הוא תחום המדעים המדויקים. זהו התחום היחיד בו התוצאה מהווה כולה אמת אובייקטיבית שמחוץ לאדם הסובייקטיבי; כאן ההתבוננות בתוצאה היא מבחוץ כביכול, בדיוק כמו ההתבוננות מבחוץ בממצאים שהובילו אליה. כלומר, אופן ההתבוננות בממצאים ואופן ההתבוננות בהקשרים הנובעים מהם, שניהם זהים; כאן וגם כאן ההתבוננות היא חיצונית ואובייקטיבית באותה מידה. לגורם האנושי הסובייקטיבי אין כל השפעה על התוצאה, כפי שאין לו כל השפעה על העובדה ששתיים ועוד שתיים הם ארבע. חוקר במדעים הפיזיקליים יכול להיות בעל עניין רגשי ככל שיהיה בתוצאות מחקרו, התוצאה כופה עצמה עליו מאחר שהיא קשורה לחישוב טהור המנותק מכל אלמנט סובייקטיבי. למעשה, השאלה של מעורבות רגשית במחקר מסוג זה אין לה כל משמעות, פרט למקרה הקיצוני שבו המעורבות הרגשית מונעת לחלוטין את האפשרות לחשוב באופן הגיוני. האפשרות היחידה שאדם יגיע לתוצאה מוטעית היא לטעות באחד משני האמצעים בהם הוא משתמש: או שחושיו מטעים אותו, כלומר הוא אינו מזהה נכונה את התהליך הפיזי בחושיו הפיזיים, או שאין ביכולתו להתחבר בחשיבתו עם חוקי החשיבה. באדם נורמלי לא תוכל הסובייקטיביות להשפיע על התוצאה האובייקטיבית.

בכל תהליך של התבוננות והסקת מסקנות המתרחש במישור אחר מאשר בתחום המדעים המדויקים, לא תיתכן הסקת מסקנות שאינה מכילה בתוכה אלמנט סובייקטיבי. ההתבוננות החיצונית בממצאים והבנתם מתרחשות אכן בתחום האובייקטיבי, וכך גם האפשרות להוכיח מסקנה מסוימת באופן לוגי. כלומר שני הקצוות – תחילת התהליך וסיומו – מצויים במישור האובייקטיבי, כמו במדעים המדויקים. אולם באמצע התהליך נכנס בהכרח, כפי שנראה מיד, אלמנט סובייקטיבי. עובדה זו כשלעצמה אין לה קשר לשאלה אם מסקנות מחקר מסוים נכונות מבחינה עובדתית אם לאו. סתירה-לכאורה זו – האפשרות להוכיח באופן אובייקטיבי-לוגי מסקנה העשויה להיות מוטעית לחלוטין, תוסבר בהמשך.

הסובייקטיביות במחקר בתחומים של מה שמכונה מדעי החיים ומדעי החברה, קיימת כעובדה, אלא שהיא מודחקת ומוכחשת במחקר, מאחר ש"סובייקטיביות" או "מעורבות" נחשבות במדעים אלה למילים גסות. אולם חוקר טבע הנאמן לעצמו אינו יכול בשום מקרה לומר על מסקנות התבוננותו שהן נעשו באובייקטיביות גמורה. לכל היותר ביכולתו לומר שהאלמנט הסובייקטיבי בתהליך הסקת המסקנות שלו בלתי ידוע לו.

כדי להוכיח את קיומו של מרכיב סובייקטיבי בתהליכי הסקת מסקנות במדעי הטבע, אין צורך להוכיח שתיאוריות מסוימות אינן נכונות. לכך אין חשיבות לענייננו. די בעצם העובדה שניתן לערער על נכונותן. עצם העובדה שמתוך אותם ממצאים עצמם ועל סמך אותה מערכת של חוקי חשיבה, דהיינו באמצעות הוכחה לוגית, ניתן לטעון כנגד תקפותן של תיאוריות ולבנות כנגדן תיאוריות אחרות, מוכיחה את קיומו של אלמנט סובייקטיבי בתהליך הסקת המסקנות. שהרי משמעות הדבר היא, שבכל התבוננות יהיה קיים תמיד יותר ממהלך לוגי אפשרי אחד להסקת מסקנות. התוצאה כאן אינה עומדת איפוא כערך אובייקטיבי מחוץ לאדם, שכן אילו כך היה, היתה רק תוצאה אחת ויחידה אפשרית. העובדה שחוקרים שונים יכולים להגיע למסקנות שונות – לעתים מנוגדות – על סמך אותם ממצאים עצמם, אינה יכולה לנבוע אלא מהכנסת הגורם האנושי לתהליך. פירושו של דבר שהיא מהווה תוצאה מכך שכל אחד מחוקרים אלה הוא אדם שונה מהאחר.

לפיכך נוכל לקבוע שבין ההתבוננות האובייקטיבית בממצאים לבין הסקתן האובייקטיבית של המסקנות במחקר שאינו בתחום המדע המדויק הצרוף, עובר התהליך סובייקטיזציה. יש להדגיש שוב שהסקת המסקנות עצמה היא תהליך אובייקטיבי, שכן היא תפעל תמיד בקו לוגי בהתאם לחוקי החשיבה האובייקטיביים. דבר זה הוא המטעה לחשוב שהתהליך כולו הוא נטול סובייקטיביות, משום שאנו מתעלמים אז מהעובדה שחשיבה לוגית יכולה לשמש כדי להוכיח דבר או היפוכו, כפי שעורך דין יכול להשתמש בחשיבה לוגית כדי להוכיח את חפותו של לקוחו, בעוד שאילו היה עומד בצד השני של המתרס היה משתמש בדיוק באותה חשיבה לוגית עצמה – ועל סמך אותם נתונים עצמם – כדי להוכיח דווקא את אשמתו.

ומה באשר לתורת הנפש? כאשר מדובר בפרקטיקה הפסיכולוגית המעשית לא תיתכן דרך פעולה שאינה נובעת מן ה"סובייקטיביות". שהרי כאן עוסקים בתחום המהווה את הסובייקטיב עצמו – חיי הנפש, החיים הלא-רציונליים. כל ניסיון להעמיד את המחקר הפסיכולוגי בשורה אחת עם מערכת החוקים המשמשת את המחקר הפיזיקלי, הוא בלתי הגיוני באותה מידה שבלתי הגיוני יהיה לחקור את תכונות החומר תוך ציפיה שיתנהג לפי גחמותיו הנפשיות של החוקר. כאן מדובר בשתי מערכות שונות לחלוטין.

הפסיכולוג אינו יכול להגיע להבנה מושלמת של המטופל שלו באמצעות המערכת הלוגית בלבד, כלומר באמצעות הטרמינולוגיה שבה שניהם – כמו כל בני האדם – עומדים באותו מישור של הבנה הדדית. הוא חייב לחדור מעבר לשפה, ואפילו מעבר למחוות הגופניות, אל פנימיותו האינדיבידואלית של המטופל. גם אופן הטיפול אינו יכול להתבסס על חשיבה אובייקטיבית בלבד. סביר להניח שאם המטפל לא ימצא בחיי הנפש שלו עצמו, כלומר באינדיבידואליות הסובייקטיבית שלו, מקבילות למצבו של המטופל, לא יוכל לטפל בו טיפול יעיל. ניתן בהחלט לומר שכאן ממצאים שמקורם בסובייקט של המטופל חייבים לחדור מעבר לחשיבה הלוגית, לעיבוד בסובייקט של החוקר עצמו. התכחשות לגורם הסובייקטיבי בשיקול דרכי הטיפול תביא לכישלון מיידי. כמובן שאין הכוונה כאן להוצאת אלמנט החשיבה הרציונלית מתחום הטיפול הפסיכולוגי. מובן מאליו שתחושותיו של המטפל חייבות לעבור את מסננת החשיבה הרציונלית; כל מערכת הטיפול בנויה בדיוק על העובדה שביכלתו לעשות זאת, בניגוד למטופל. אולם מקורן הראשוני של מסקנותיו אינו יכול להיות בחשיבה הרציונלית.

במדעים המדוייקים אין לאלמנט הסובייקטיבי, כפי שנאמר, כל נגיעה לתוצאות המחקר עצמן. אך גם כאן ניתן למצוא נקודה סובייקטיבית מסוימת, נקודה בה נכנסת מעורבות אנושית של השקפת עולם, דעה אישית וכן הלאה, אלא שזו אינה מתבטאת בתהליך עצמו אלא לאחר סיומו. נקודה זו התחדדה מאד עם תוצאות המחקרים בפיזיקה של הקוונטים ובפיזיקה הגרעינית של העשורים האחרונים. מחקרים אלה הביאו כבר לתוצאה שניתן לכנותה מטאפיזית: קיומו של "אַיִן", שעם היותו "אַיִן" הוא קיים, מימד הפוך של חלל וזמן וכיוצא באלה. היטיב לבטא זאת ארתור קסטלר: "ככל שמעמיק הפיזיקאי לחדור אל הממדים ה'תת-אטומיים' והעל-גלקטיים, כן גוברת הרגשתו שהמבנה שלהם הוא פרדוכסלי ונוגד את השכל הישר, והוא נעשה נכון יותר לקבל את אפשרות קיומו של מה שנראה בלתי אפשרי. עולמו של הפיזיקאי עצמו – המבוסס על היחסות ועל מכניקת הקואנטים – הוא למעשה עולם של דברים בלתי אפשריים."

ניתן לומר שבכך הגיע במובן מסוים גם המחקר הפיזיקלי לנקודה הסובייקטיבית: איש מדעי הפיזיקה צריך להחליט – לפי השקפת עולמו – האם לראות את העולם על פי הפיזיקה עצמה כ"לא קיים במציאות", ואז להסכים עם משנתו של דקארט על המציאות המטאפיזית או העל-פיזית כמציאות היחידה הניתנת להוכחה אבסולוטית (נקודה שנתייחס אליה בחלק השני של הספר), או לסגת חזרה אל המציאות הפיזית המדומה, ובכך להימנע משאלות קיומיות העלולות לעלות כתוצאת מחקרו-הוא. הנקודה הסובייקטיבית של המדעים הפיזיקליים קיימת איפוא בדיעבד, לאחר המחקר, וזהו המקום היחיד בו היא לגיטימית, כפי שבפסיכולוגיה לגיטימי, ואף הכרחי, מיקומו של האלמנט הסובייקטיבי כנקודת המוצא של המחקר.

במדעי הטבע נמצאת נקודת הסובייקטיב באמצע תהליך המחקר – בין ההתבוננות האובייקטיבית לבין הסקת המסקנות האובייקטיבית. הבעיה במדעי הטבע היא שהיסוד הסובייקטיבי איננו גורם גלוי לעין שמקומו ברור ומוגדר, כמו בפסיכולוגיה. הבעיה ביצירת תיאוריות במדעי הטבע אינה נעוצה בעצם קיומו של מרכיב סובייקטיבי, אלא בעובדה שגורם זה מודחק ומוכחש. השאלה החשובה היא האם מוצדק, או ניתן בכלל, להתעלם מקיומו של המרכיב האנושי הסובייקטיבי בהתבוננויות בתופעות החיים, או שמא יש להשתמש בו דווקא במודעות, כפי שיש להשתמש בו במדעי ההתנהגות והחברה, במידה ובאופן המתאימים למחקר הטבע. שאלה זו עולה לא רק לאור העיוותים המוסריים המתפתחים מתיאוריות במדעי החיים, אלא גם מבחינת התאמתן של המסקנות למציאות האובייקטיבית. רק בצורות חיים ראשוניות ופרימיטיביות ביותר ניתן לדבר על מערכות ביולוגיות שאין להן קשר עם אלמנט נפשי או תודעתי – או לפחות שקשר כזה אינו ידוע לנו בבהירות; שהרי גם על פי תיאוריות ההתפתחות המטריאליסטיות לוּותה האבולוציה הביולוגית בהתפתחות נפשית, והיא קשורה אליה לבלי הפרד.

סקירת עצמות מתקופות קדומות מעניקה אמנם כלי רב-ערך במחקר, אולם זהו כלי חלקי בלבד. ההתפתחות אינה אבולוציה של עצמות; שלדים אלה היו מוקפים פעם בחומר אורגני חי. כפי שברור שעצמות אלו היו מוחדרות פעם בחיים, כך ברור באותה מידה שמכלול חיים זה נשא בתוכו גם נפש ותודעה – ותהיה ההתייחסות אליהן אשר תהיה. כשאנו מדברים על התפתחות האדם – עד כמה שהעניין נוגע לאדם במובנו האמיתי – אנו מדברים קודם כל על התפתחות תודעה. כפי שבדברנו על יוליוס קיסר איננו מתכוונים לשלד העצמות או למכניזם הביולוגי שנשא את הכינוי יוליוס קיסר, כך גם איננו מתכוונים כשאנו מדברים על "אדם" לגל עצמות המוקף באורגניזם ביולוגי. גישה זו מן ההכרח שתהיה מעוותת בגלל חלקיותה והצטמצמותה למרכיב אחד בלבד של מה שמהווה "אדם", ודוקא המרכיב הפחות משמעותי. קיים עיוות עמוק בתפיסת האדם כישות שמהותה נעוצה במערכות החוקים הביולוגית, הצמחית או חסרת החיים. משמעותו של המונח "אדם" היא קודם כל ומעל לכל תודעה אנושית על כל המשתמע ממנה.

דוגמא מאלפת לסתירה הפנימית ולחוסר היכולת לספק הסבר ליסוד האנושי מתוך האלמנט החייתי, ניתן למצוא אצל דסמונד מוריס, אחד המייצגים הגדולים ביותר של דרך החשיבה הדרוויניסטית. על פי מוריס האדם ניתן להשוואה מבחינת דפוסי ההתנהגות שלו לאו דווקא עם חיות הגדלות פרא, אלא עם חיות המצויות בשבי, בהן מתרחשים שינויים בדפוסי ההתנהגות המקבילים לאלה של האדם. בהקדמה לספרו the Human Zoo כותב מוריס: "ההשוואה שעלינו לעשות אינה בין תושבי הכרך לחיות הפרא, אלא בין תושבי הכרך לחיות המצויות בשבי. החיה האנושית המודרנית אינה חיה עוד בתנאים הטבעיים למינה. כשהיא לכודה, לא בידי אספני גני חיות אלא על ידי חריפותה השכלית, היא שמה עצמה בגן חיות ענק, חסר מנוחה, בו היא מצויה בסכנה מתמדת של קריסה תחת המתח (עמ. 8).

זוהי קביעה יפה מאד, אלא שמוריס אינו שם לב שהוא משמיט בלי משים את הקרקע מתחת לטיעוניו-הוא. שכן, לפי תיאורו, בניגוד לחיה בגן החיות, האדם לא נלקח בשבי בידי כוח חיצוני, אלא הוא עצמו, מתוך הגורם האנושי הפנימי המובהק ביותר – המודעות החשיבתית – הציב עצמו במצב זה. כך, גם על פי דבריו של מוריס עצמו, היותו של האדם ב"כלא האורבני" מהווה תוצאה ממהותו הוא, תוצאה מפנימיותו המהותית ביותר, בעוד שהחיה עשויה להימצא בשבי רק עקב כפייה חיצונית. מוריס עצמו מודה כאן איפוא בעקיפין בקיומו של האלמנט האנושי הנפרד כגורם מפתח להבנת האדם, ואגב כך גם מודה שלא ניתן להסביר את התקדמות "החיה האנושית" בלא להתעלות מעבר למערכת ההתניות החייתית – שכן אין שום מין חיה המוכר לנו שיכניס עצמו מתוך טבעו המהותי לכלוב בגן חיות, ל"כלא אורבני" או לכל צורה אחרת של כלא פיזי או נפשי.

כמו בדוגמה שהובאה קודם על הזרוע או הרגל – שהעקרונות הפיזיים של פעולתן, למרות שהם אכן קיימים ורלבנטיים בהקשרים מסוימים, מהווים עניין שולי בלבד ביחס למהותן הבסיסית – באותה מידה הגורם החייתי באדם, אף שהוא רלבנטי בהקשרים מסוימים, אינו מסביר לנו את עצמנו כבני אדם, מאחר שמהותנו כבני אדם מצויה בספירה האנושית ולא החייתית. הסבר החיים האנושיים בהתניות סביבתיות, כפי שעושה דסמונד מוריס, עשוי להוות הסבר רק עד גבולות מסוימים, המציינים תחום של תפקודים פסיכולוגיים-נפשיים נמוכים יחסית באדם. מתוך ראיית ההתניות החייתיות כגורמים לדפוסי התנהגות אי אפשר להסביר כיצד נקלעים בני אדם ל"כלא האורבני", ועוד פחות מכך, כיצד מצליחים בני אדם בעבודה תודעתית לצאת מכלא זה. ודאי שלא ניתן להסביר באמצעות התניות חייתיות התפתחות תודעתית כמו זו של מיכלאנג'לו, בטהובן ואיינשטיין, אם נתייחס למקרים קיצוניים, ולמעשה הן גם אינן מספקות הסבר לקיומו ומפעל חייו של דסמונד מוריס עצמו; האם ספריו של ד"ר מוריס נכתבו עקב התניות חייתיות? הניסיון להרחיב את מעגל ההשוואה של האדם עם בעלי החיים גם לתכונות רוחניות של בני האדם, נועד לכישלון בדיוק כמו הניסיון להסביר את תהליכי החיים באמצעות החוקיות הפיזיקלית.

יש משהו גרוטסקי בניסיונות לחפש את מהותה של האבולוציה האנושית בכל מקום אפשרי, חוץ מהמקום שאליו נראה ממבט ראשון שהיא שייכת: האלמנט האנושי. האבסורד נעוץ בכך שהתודעה האנושית, החוקרת את היקום בכלי רב הערך ביותר המצוי ברשותה – החשיבה התבונתית ואפשרותה להתחבר לחוקי היקום – מתייחסת ליקום כאילו היא עצמה אינה קיימת בו. בעוד היא מגיעה להבנה של הטבע על סמך התבונה וההיגיון שבו – שהאדם הוא הישות היחידה עלי אדמות שמסוגלת להבינם – היא מתייחסת לעצמה כדבר-מה אשלייתי שאינו קיים במציאות, ובמקרים קיצוניים אף כטעות של הטבע.

חוסר המוצא בגישה המוציאה מן האדם את התודעה האנושית במובנה הגבוה, הביא ליצירת זרמים פסיכולוגיים מסוג שונה, כמו אלה של ויקטור פרנקל ואחרים, השוללים את האפשרות לפתרון אמיתי לבעיות האדם המודרני מתוך הגישות הפסיכולוגיסטיות הדרוויניסטיות. הפילוסופיה של פרנקל, קארל רוג'רס ואחרים, גורסת שהטיפול בבעיה מסוימת מתוך הסתכלות על צדדיה ההתנהגותיים בלבד, עשוי אמנם לסלק לעתים – באמצעות התניות חייתיות – את הסימפטומים המתבטאים בבעיה נקודתית, אך יוציא אותם במוקדם או במאוחר במקום אחר ובצורה אחרת. התודעה האנושית – על כל גורמיה האובייקטיביים והסובייקטיביים כאחת – היא הביטוי הגבוה ביותר של האדם כישות הוליסטית, אינטגרלית, ומשום כך גם עשויה להשפיע במידה הגדולה ביותר על כל המרכיבים האחרים, התנהגותיים, פסיכולוגיים ופיזיולוגיים.

7. נקודת הסובייקטיב השלילית (או: תולדות האקסיומה המודחקת)

נפנה כעת לבחון מה מצוי הלכה למעשה באותו תחום שנוכל לכנות כאן "נקודת הסובייקטיב השלילית" בתיאוריות מדעי הטבע. המונח "סובייקטיבי" הוא נייטרלי: הוא אינו מציין אלא, שכאן קיים דבר-מה שבו מעורב האדם עצמו. אם נתפוס מהו הקיים כאן כ"סובייקטיב", נוכל להבין מדוע דחיקת האלמנט הזה לבלתי מודע מהווה כוח משיכה לגורמים בלתי מוסריים.

העובדה שדרווין וממשיכי דרכו יצאו מתוך נקודת ההשקפה שרווחה בזמנם בבואם לפרש את ממצאיהם, ברורה. הדברים השתלבו בזרם שהיה קיים אז, וקיים עוד ביתר שאת כיום, כהשקפה המובנת מאליה. אך דחיקת הדוגמות הכנסייתיות מבימת ההיסטוריה ושלילתן כדרך חשיבה ראויה, הביאה לנטיה לראות כל מה שמנוגד לדוגמות אלה כמעט כאמת שאינה זקוקה להוכחה. הדבר אינו מוצהר כמובן, אולם הוא קיים מתחת לפני השטח. מעטים יחסית שמים לב לעובדה שההנחות על היווצרות החומר האורגני הראשוני אינן קובעות בשום פנים עובדה כלשהי; הן רק מדברות על תנאים היפותטיים ששררו בתקופות קדומות מסוימות, שלפי המשוער, בכפוף להם יכלו להיווצר בנסיבות מסוימות חומרים אורגניים מחומר לא אורגני. הנחות אלו מעולם לא קבעו כעובדה שאכן כך נוצר החומר האורגני הראשוני (זאת עוד לפני שמביאים בחשבון שכל המודלים שהועמדו עד היום בכיוון זה נתקלו בקשיים וסתירות שלא ניתן להתגבר עליהם, וכולם הופרכו כליל וירדו מן הפרק על ידי החוקרים של מדעי הטבע עצמם).

רבים מקבלים כמובנת מאליה את ההשקפה שלא קיים אלמנט נפש שאינו תלוי בגוף, על אף שמתודות מדעי הטבע ומדעי הרוח כאחת אינן מסוגלות כלל לחקור את שאלת מקורה של הנפש, כפי שראינו מקודם, ובודאי שאינן יכולות לקבוע שמקורה בחומר פיזי. בכל זאת מקובל היום כמעט כאקסיומה בקרב חוגים רבים, שלנפש לא יכול להיות קיום עצמאי מהגוף.

מחברי התיאוריות הדרוויניסטיות יצאו מנקודת ההשקפה המטריאליסטית כדבר המובן מאליו. השאלה על אפשרות קיומו של מרכיב נפש עצמאי לא עלתה כלל, לפחות לא באופן מודע. בהתאם להשקפה המטריאליסטית המונחת בבסיסן, הכיוון של כל התיאוריות הללו היה מלמטה כלפי מעלה, מן הפיזי אל תופעות החיים ומהן אל האלמנט הנפשי, כשהשינוי ביניהם איננו שינוי איכותי-מהותי, אלא בגדר "יותר מאותו דבר". על בסיס זה נבנו כל המסקנות הלוגיות שלהן. הליכה בכיוון ההפוך, של הבנת תופעות החיים כיצירה של האלמנט המטאפיזי או הנפשי-רוחני, לא עלתה כלל על דעתם של מחברי התיאוריות. לא זו בלבד; מאחר שהטענה על קיום של אלמנט נפשי או רוחני עצמאי נחשבת בעיקר כקביעה של הדת הפרימיטיבית והבלתי מדעית, שהנחותיה הן בדיוק אלה שאותן משתוקקים הדרוויניסטים לקעקע בכל צורה ואופן, לכן הם קפצו על כל תגלית של מחקר הטבע שאפשר היה לנצל, כדי לשים ללעג את הנחות הדת ולהציגן כאמונות הבל שמקורן באמוציות סובייקטיביות. ראינו כבר שהחשיבה האובייקטיבית היא "חרב להשכיר", שתהיה מוכנה תמיד – ומסוגלת כמעט תמיד – לשרת את דעותיו של בעליה. האובייקטיביות של התצפית המדעית יחד עם האובייקטיביות של היגיון הסקת המסקנות, הוצגו כיתרון וניצחון הרציונליות הלוגית על פני השקפות הדת הפרימיטיביות. ההשקפות הדתיות או המיסטיות מוצגות כמשאלות לב ודעות קדומות שעברו רציונליזציה, כשאלה הטוענים זאת דוחקים הצידה את העובדה שהם עצמם יוצאים מראש, עוד לפני מחקר כלשהו, מהנחה שהנפש היא סרח עודף של גורם פיזי כלשהו ואין לה קיום עצמאי.

ערעורה של האקסיומה על תולדת הנפש מחומר פיזי היה מחייב שידוד מערכות עמוק ביותר בכל תפיסת האבולוציה המקובלת כיום. חשש בלתי מודע זה מערעור תפיסת העולם הוא הגורם לדעה סובייקטיבית זו לבוא לידי ביטוי בצורה דוגמטית בהדיפתן של תופעות רבות הידועות כיום בתחום של יחסי גוף-נפש לתחום הפסיכולוגיה הפתולוגית. כאן נעוץ זרע הפורענות: זוהי בדיוק נקודת הסובייקטיב השלילית, הנקודה המודחקת והמוכחשת, ההופכת לבלתי מודעת. זהו בדיוק הגורם האנושי הקיים לא כגורם חיובי, אלא כחולשה, כחור בתודעה. יש להדגיש פעם נוספת, שהחשיבה הלוגית עצמה יכולה בהחלט להתנהל בהתאם לחוקי ההיגיון והלוגיקה, ועדיין לשרת השקפות עולם שונות ואף מנוגדות, כשהיא מספקת לאנשים שונים על סמך אותם ממצאים או עובדות, תשובות שונות ואף הפוכות לחלוטין. החשיבה הלוגית אינה אובייקטיבית בלבד או סובייקטיבית בלבד; היא אובייקטיבית בהתחברותה לחוקי החשיבה הלוגיים, אך סובייקטיבית בהעמידה עצמה לשרות האדם על כל מרכיביו, הרציונליים והבלתי רציונליים. החשיבה היחידה שהיא "אובייקטיבית" בלבד, ללא מרכיבים סובייקטיביים, היא חשיבה מתמטית. במונח זה אין הכוונה דווקא לחשיבה העוסקת במספרים, אלא לחשיבה שבסיסה אינו לוגיקה אלא היגיון מתמטי. על כך נרחיב בחלקו השני של ספר זה.

החשיבה הלוגית תוכיח באמצעים לוגיים כל דבר שה"מזמין" – דהיינו בעל החשיבה – מעוניין להוכיח מתוך השקפתו, אמונתו או דעותיו הקדומות. כל אדם המנסה להרהר על הדברים הללו ביושר, יגיע להכרה כי חשיבתו הלוגית תספק לו כמעט תמיד קודם כל את התשובות שהוא רוצה לשמוע, המתאימות להשקפת העולם שלו. נדרש מאדם מאמץ מסוים כדי לשנות השקפה שהוא מחזיק בה משום שחשיבתו ההגיונית כופה עליו שינוי זה. מאמץ זה איננו מאמץ אינטלקטואלי אלא רגשי. בדרך כלל נוטות הבריות "לסובב" את המסקנות כך שיתאימו להשקפת העולם שלהן. בזאת יודה כל אחד.

נקודת הסובייקטיב מכילה בתוכה כל מה שנובע מאישיותו של החוקר. כל הנטיות, ההשקפות, הדעות והאמונות שסיגל לעצמו, כל מה שהתגבש מחינוכו בתורת ערכים כלפי המציאות. ערכים אלה אינם נובעים רק משיפוט שכלתני, אלא מהווים סיכום של כל אנושיותו – תוצאה של שיפוט, נטיות רגשיות, חינוך ומושגי יסוד תת-מודעים. נקודת סובייקטיב זו אינה בהכרח שלילית, אך היא הופכת לשלילית עקב הדחקתה והכחשתה. ההשקפה הטוענת שערכים אלה מהווים גורם מפריע במחקר המדעי, השתרשה כמובנת מאליה בפילוסופיה של המדע כפי שפותחה במאות האחרונות. אולם הפער העצום בין היעילות והרלבנטיות של מחקר מדעי הטבע במישור המעשי, לבין חוסר הרלבנטיות של הפירושים התיאורטיים והשימוש לרעה בהם, מחייב בחינה מחודשת של גישה זו. גישה זו יוצאת למעשה מתוך נקודת ההשקפה שאם יוּתַר לחוקרים לערב במודע את השקפת העולם שלהם בפירוש הממצאים, אזי חוקר הטבע ייכנע תמיד לנטיותיו הסובייקטביות ויטה את המחקר בהתאם להן. במקום לצאת מגישה פסימית זו, וכתוצאה ממנה לסלק לחלוטין את כל השקפת עולמו של האדם מהמחקר, ובכך, במידה מסוימת, לשפוך את התינוק יחד עם המים, אפשר לצאת דווקא מגישה חיובית, המצפה מאדם להתייחס לממצאי מחקרו במידת האובייקטיביות הנדרשת גם אם הם נוגדים דעה או השקפה המושרשות בו. במקום להעמיד בפני אנשי המחקר דרישות למקצועיוּת בעבודתם, הכוללת בגרות אינטלקטואלית ורגשית, מציבים בפניהם דרישות אבסורדיות, שמשמעותן למעשה שאין נותנים בהם אמון כבני אדם. יש לשאול האם גישה זו של סילוק הגורם האנושי אינה יותר ממוסכמה חברתית כיום, בייחוד לאחר שהוכח שהערכים האנושיים ייכנסו בכל מקרה: אם לא ניתנת להם זכות הכניסה הלגיטימית בדרך המלך, הם ייכנסו בדרך בלתי לגיטימית בידי כוחות בלתי מוסריים.

העיוות המוסרי בהשקפות המבוססות על ניאו-דרוויניזם נובע מן הרִיק התודעתי של יוצרי התיאוריה ומפתחיה, שהדחיקו את נקודת הסובייקטיב והפכו אותה לבלתי מודעת. חור בלתי מודע זה הוא השואב אליו כמגנט את הכוחות שיהפכו את התיאוריה הנייטרלית להשקפת עולם אידיאולוגית. הגישה הניאו-דרוויניסטית אינה נותרת במדעי הטבע בלבד, אלא מקרינה כיום גם על תחומי הרוח והחברה, ובראשם על החינוך. הדוגמא שהובאה בתחילה על שיטת הגירויים לתינוקות היא רק חלק משיטה שלמה המסתכלת על הילד מתוך ראיה ביו-מכניסטית דרוויניסטית טהורה. המקרה בו פתחנו, על המחקר ההשוואתי בין לבנים לשחורים, גם הוא תוצאה מובהקת של חשיבה ניאו-דרוויניסטית. הוא גם מביא עד אבסורד את הגישה האקדמית הטהורה: המחקר ותוצאותיו חשובים אף יותר מהחיים.

מגמת האובייקטיביות המוחלטת כביכול במדעי הטבע הפכה כיום לדוֹגמה, שאינה שונה מכל דוגמה אחרת. בצירוף נקודת הסובייקטיב השלילית המודחקת, היא מונעת מהחשיבה המדעית את האפשרות להתייחס למגוון תופעות הידועות היום, בדיוק כפי שהתייחסות דוגמטית בדת שוללת מהחשיבה הדתית כלים נאותים להתייחסות למציאות המודרנית.

החשיבה הרואה עצמה היום כמדעית על פי הקריטריונים הקשוחים המקובלים כיום, חייבת למשל לבטל כהלוצינציה פסיכו-פתולוגית כל עדות על חוויות שלאחר המוותnear death experiences) ). בהסתכלה על האלמנט הסובייקטיבי של עדויות אלה, שקיומו אינו ניתן כמובן להכחשה, היא מתעלמת לחלוטין מן המימד האובייקטיבי הקיים בהן: העובדה שבכל המקרים הללו האנשים שעברו את החוויה היו אכן במצב של מוות קליני, וההתאמה בפרטים של החוויה במיליוני עדויות שהצטברו עד עתה, התאמה שעומדת הרבה מעל ומעבר לחוקי ההסתברות.

כאן, אגב, זו הזדמנות יוצאת מן הכלל להצביע על הנחות תיאורטיות שהסיבה היחידה והבלעדית להיווצרותן היא חוסר הנכונות להודות בקיומן של תופעות מסוימות. מאחר שהיסוד המשותף בתופעות של חוויות שלאחר המוות – העובדה שרבים מאלה שעברו חוויה של מוות קליני וחזרו לחיים סיפרו על חוויות דומות כמו מעבר במנהרה חשוכה, פגישה עם ישות-אור ועוד – יסוד משותף זה לא הותיר בגדר האפשרות להתעלם מהן לחלוטין, נוצרה תיאוריה הטוענת שמבנה האדם מביא לכך שבמצבים מסוימים יוצר המוח האנושי את התופעה הפסיכולוגית של חוויה "כאילו" של מעבר במנהרה חשוכה ופגישה "כאילו" עם ישות אור. נקודת הסובייקטיב המודחקת ברורה כאן עד להכאיב: חוסר הנכונות להודות במסקנות שמהן נגזרות עובדות שלא יתאימו להשקפת עולמם של יוצרי התיאוריה, מביא אותם להגות רעיונות שהינם כבר מופלאים ופנטאסטיים אף יותר מן ההנחה שברצונם לסתור.

הדבר מזכיר את התייחסות התיאורטיקנים המטריאליסטיים לסיפור המבול בתנ"ך. תחילה מנסים להציג זאת כשטות מוחלטת וסיפור הבלים. לאחר מכן, כשמסתבר שסיפור דומה מצוי במיתולוגיות של עמים רבים, מתחילים לחקור איזו דרך עברה מעשיה נאה זו על המבול מאור כשדים, דרך בבל ואשור ועד לתנ"ך, ומשם המשיכה הלאה לצפון אסיה ולאירופה. אך כאשר מסתבר כי סיפור המבול מופיע גם בסיפורי הבריאה של האסקימואים ושל אנשי האינקה בדרום אמריקה – שלפי כל הידוע היו מנותקים לגמרי מבחינה פיזית מאסיה ואירופה – הולכים ומעמידים תיאוריה על תת-מודע קולקטיבי של עמים, המביא לכך שבשלב אינפנטילי מסוים תמיד יעלה בדעתם של כל העמים מבול כלשהו. רק נקודת מוצא אחת לא תעלה כמובן לעולם בדעתו של חוקר מודרני ראוי לשמו – האפשרות שהיה באמת מבול.

בשני המקרים אנו רואים מה שניתן לכנות "תיאוריה מאולצת": תיאוריה שעצם היווצרותה הוא תולדה של נקודת הסובייקטיב השלילית. שכן ההשערה על קיומו של התת-מודע הקולקטיבי, במקרה זה, לא נולדה כהנחה אינטגרלית העומדת בפני עצמה, אלא נובעת מן הצורך (שאין לו שום קשר עמה) לקבוע שהמבול המיתולוגי לא היה ולא נברא. באותה מידה ההנחה על מבנה פסיכולוגי מסוים (מן הסתם קולקטיבי גם הוא) המשותף לכל בני האדם והמביא אותם לדמות במצבי מוות קליני את אותם המראות, גם היא ברירת מחדל מאולצת שכל תפקידה, שנועדה לו מראש, להוות תנא דמסייע בשלילת האפשרות של קיום תודעתי לאחר המוות.

בשנים האחרונות אפשר להצביע על תיאוריה מאולצת חדשה כזו מבית היוצר של חסידי הברירה הטבעית. זוהי התיאוריה על קיומם של ביליוני יקומים בנוסף ליקום שלנו. הגורם לתיאוריה זו הוא מה שמכונה "היקום המכוון היטב" (fine tuning univers), העובדה שבעשרות קריטריונים מכוון היקום בדיוק כדי לאפשר את החיים על פני האדמה. כל שינוי, אף הזעיר ביותר, בפרמטרים כמו יחסי המשיכה של אלקטרונים ופרוטונים, מרחקי הפלנטות, קרינת השמש, כוח הכבידה ועוד כ-50 קריטריונים, היה גורם לכך שלא תיתכן האפשרות לחיים על כדור הארץ כפי שאנו מכירים אותם. הדילמה שהועמדה כאן בפני חסידי הברירה הטבעית היתה זו: כיצד אירע שהיקום נוצר לגמרי במקרה בצורה המדויקת שתאפשר חיים? בעיה זו נפתרה במחי יד: כמובן שאת הנס הזה (כך לדבריהם) יכלה לחולל רק ישות אחת – הריהי הברירה הטבעית! היוצא מכך הוא שחייבים בהכרח להתקיים עוד ביליוני יקומים קשה לחשוב על דוגמא מוחשית יותר, כואבת יותר, כמעט מעוררת רחמים, לתיאוריה מאולצת שכל תכליתה לתרץ עובדות שאינן תומכות באידיאולוגיה הסובייקטיבית של בעליה.

ואם נחזור לתחום של יחסי גוף-נפש, קיימת שאלת התופעות הפסיכו-סומטיות, השפעות נפשיות-פסיכולוגיות המתבטאות במצבים גופניים. גם כאן חשיבת מדעי הטבע בצורתה הנוקשה אינה מסוגלת להתמודד עם נושאים אלה, למרות שלכאורה היה עליהם להימצא בתחום המחקר שלה. התופעות הפסיכו-סומטיות, בהיותן חלק מהבעיה הפסיכו-פיזית בכללותה, מהוות חידה בלתי ניתנת לפתרון בעבור חשיבת מדעי הטבע המודרנית. ההגבלות הנוקשות שמטילה על עצמה חשיבה זו מונעות ממנה מראש למצוא מתודה כלשהי להתבוננות בתופעות אלה. בתחום המעשי של מדעי הטבע, במדע הרפואה, הולכת ומתפתחת בשנים האחרונות גישה המשלבת את התופעות הפסיכו-סומטיות ברפואה, על אף היותן כשלעצמן בלתי מוסברות במחקר הרפואי הטהור. אולם מדעי הטבע התיאורטיים נמנעים בקפדנות מלעסוק בבעיה זו, מן הסתם לא רק עקב חוסר מתודה מתאימה, אלא גם משום שהיא מאיימת בעצם קיומה על אושיות הגישה התיאורטית המטריאליסטית.

גם כאן בולטת פעולתה השלילית של נקודת הסובייקטיב. מאחורי התגובה הדוגמאטית לתופעות אלו מסתתרת השקפת העולם החייבת לשלול מראש כל הסבר שאינו יוצא מההנחה שהנפש מקורה בפיזי בלבד, ושלא ייתכן קיום נפשי המשוחרר מהפיזי. השקפה זו, המתבטאת באופן בלתי מודע בהסקת המסקנות, מצטרפת כאן להיעדר נקודת סובייקטיב חיובית, השקפת עולם הנכנסת במודע בין ההתבוננות לבין הסקת המסקנות, שהיתה מאפשרת את ראיית הגורם האנושי בצורה מקיפה וכוללת ובכך היתה עשויה להביא למתודה אפשרית להבנת התופעות הללו. בחלקו האחרון של הספר נסביר זאת ונרחיב על כך.

תופעה נוספת שמדעי הטבע אינם מסוגלים עקב דרך חשיבתם להתמודד אתה היא הרפואה ההומאופאתית, המתבססת על ה"אין חומר", על צמצום המרכיב הפעיל בתרופה עד לדרגה של ביטולו המוחלט מבחינה חומרית. גם כאן החשיבה המדעית הנוקשה מבטלת תופעות אלה כבלתי קיימות, כשהיא מסבירה אותן ב"אפקט פלצבו", אפקט פסיכולוגי הנובע מאמונתו של המשתמש בתרופה בכוחה המרפא. קשה להתחמק כאן מההשוואה בין התחפרותם העיוורת של הדוגמטיקנים של מדעי הטבע בעמדתם ש"אין דבר כזה", לבין ההתחפרות הנואשת של הכנסיה הקתולית לנוכח גילוייהם של קופרניקוס וגליליאו. אלה אינם מסוגלים להתמודד עם קיומן של עדויות אובייקטיביות על פעילות התרופה, כמו למשל בילדים קטנים ותינוקות, ואף בבעלי חיים, שבהם לא ניתן לדבר על אפקט פלצבו. כאן גם המקום להעיר שאפקט פלצבו כשלעצמו, בהיותו אפקט פסיכו-סומטי מובהק, מהווה גם הוא בעבור החשיבה המדעית המטריאליסטית חידה בלתי ניתנת לפתרון. כאשר הדוגמטיקנים של מדעי הטבע מבטלים איפוא את השפעת התרופות ההומאופאתיות ומייחסים אותה לאפקט פלצבו, הם פותרים אמנם מבחינתם את שאלת השפעתו של ה"אין חומר", אולם באותו הינף יד מעבירים את הבעיה למישור הפסיכו-סומטי, בו היא נותרת בשבילם חסרת פתרון בדיוק באותה מידה.

למדעי הטבע המודרניים חסרים לא רק הכלים להתבוננות ביחסי הגומלין של נפש-גוף, אלא נראה שהם מוגבלים אף ביכולתם להבין תופעות מסוימות המתרחשות, לכאורה לפחות, במישור פיזיולוגי לגמרי. החלוקה המבנית של האיברים, הספציפיקציה של רקמות, הגורמת לכל חלק בגוף להיות מותאם לתפקידו, מובנת פחות או יותר מבחינה פיזיולוגית ומוסברת על ידי מדעי הטבע בפירוט. אולם בעשורים האחרונים יש יותר ויותר ראיות מוצקות לכך שכל איבר בגוף מהווה מעין מיקרוקוסמוס של הגוף כולו. ישנם אנשים שפיתחו דרכי התבוננות המאפשרות להם לאבחן מחלות וליקויים בגוף כולו מתוך התבוננות באיבר מסוים – איריס העין, כף הרגל או הציפורניים. עובדה זו מעלה לסבירות גבוהה את האפשרות, שהתבוננות בחלוקה הספציפית בלבד של האיברים היא חד-צדדית וחלקית בלבד. נראה שכדי להבין את גופו הפיזי של האדם יש להשלים את ההתבוננות הספציפית בכל איבר ואיבר, בראיה כיצד בא המכלול לביטוי בכל אחד מהאיברים. הבנת השתקפות הגוף כולו באיבר מסוים נראית כמצויה מעל ליכולת ההבנה, או אף יכולת המחקר, של מדעי הטבע בהשתמשם בכלים הנוכחיים שלהם, משום שהסיבה להופעת סימני מחלת כליות או פציעה ברגל באירס העין, למשל, אינה ניתנת להסבר מתוך הידע הפיזיו-ביולוגי הרגיל. נראה שגם כאן הסיבה לחוסר הידע אינה נעוצה בכך שמדעי הטבע לא הגיעו רחוק מספיק במחקריהם, אלא בכך שהחשיבה המדעית כיום חסרה מראש את הכלים החשיבתיים להבנת התופעה. הסקת מסקנות מן ההתבוננות החיצונית בלבד לא תביא כאן לשום תוצאה לוגית.

בחלק זה של הספר אפיינו איפוא את בעיית היסוד בקשר של החשיבה המדעית בת-זמננו לאמיתות יסוד ויכולתם של מדעי החיים להגיע אליהן, ולהשלכות המוסריות השליליות של המחקר המדעי, שנכנסות לנקודת החולשה שלו: הדילמה בין אובייקטיביות מדעית מצד אחד לבין ריק מוסרי במחקר המדעי מצד שני.

 

מעבר לחלק שני

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *