הגשר שבין האידיאלי לבין הריאלי – 01

הגשר שבין האידיאלי לבין הריאלי

רודולף שטיינר

GA184

הרצאה מספר 1

דורנאך 6.9.1918

תרגם מאנגלית: יוחנן מרגלית

הקלדה ותיקונים: דניאל זהבי

תיקונים: דליה דיימל

אני רוצה לקחת מספר מהנושאים שעסקנו בהם בקיץ זה, שהובאו בעיונים של הקורס שהעברנו כאן ולהיכנס לתוכם עמוק יותר. אם כן, היום, מחר ומחרתיים, אביא כמה עובדות היסטוריות וגם כמה עובדות אובייקטיביות. היום, כהכנה, אני רוצה להצביע על כמה עובדות היסטוריות ומכאן, במיוחד מתוך התבוננות על כמה אישים מההיסטוריה, נסיק מסקנות שעליהן נוכל לבסס את שיקול דעתנו העמוק יותר.

בכל התקופות אנשים שעברו חניכה במיסטריות, תמיד אמרו, ובמדויק, אימרה מסוימת והיא: "אם האדם לא יודע כיצד להעריך נכונה שני זרמים אלו של תפיסת-עולם שאותם ציינו כאידיאליזם ומטריאליזם – הוא ייפול דרך דלת ברצפה לתוך סוג של "מרתף" ביחס לראיית העולם שלו, או שהוא יכנס בעיוורון לשבילים אחרים שדרכם עליו לעבור כדי להגיע לתפיסת עולם." כעת, המרתף שאליו אדם נופל בתפיסת עולמו, נחשב על ידי המתקדשים של המיסטריות מרתף השניוּת (דואליזם) שאינו יכול למצוא את הגשר שבין האידיאל – אפשר לכנות זאת גם "האידיאל הצבוע-ברוחיות" – לבין המטריאליסט שעסוק בחומר. עבור אותם מתקדשי המיסטריות הסמטה העיוורת שאפשר לטעות בה דרך השבילים השונים של פילוסופיה, כאשר לא מוצאים את שיווי המשקל בין אידיאליזם ומטריאליזם, סמטה עיוורת זו היתה פאטאליזם.

תקופתנו הנוכחית נוטה בבהירות לצד אחד של המראה הדואליסטי, ומצד שני לפילוסופיה פאטאליסטית, גם אם לא מודים בדברים אלה היום ואפילו לא רואים אותם בבירור.

כעת, אני רוצה לקחת אישיות מתוך חיי הדמדומים של התקופה הפוסט-אטלנטית הרביעית בהתייחסות לחיי הפילוסופיה, ולתת סקירה קצרה שלה ושל השקפותיה. אז נוכל לדון באישים אחרים יותר אופייניים לתפיסות-העולם שלנו עצמנו, של התקופה הפוסט-אטלנטית החמישית. זוהי אישיות מאוד אופיינית של חיי המחשבה המערביים, אוגוסטין הקדוש, שחי בין השנים 354 ל-430 לאחר הספירה. אנו ניזכר במחשבות מסוימות של אוגוסטין הקדוש בגלל, שכפי שתראו מהתאריכים שציינתי, הוא חי בדמדומי התקופה הפוסט-אטלנטית הרביעית שהגיעה לסופה במאה ה-15. אנו יכולים לראות אז בבירור את התקרבות הסוף שהתחיל במאות ה 3-6 אחרי הספירה. אוגוסטין הקדוש היה צריך לעבור דרך רשמים של תפיסות עולם שונות מאוד. לעיתים קרובות דנו בדברים אלה. מעל לכל, אוגוסטין הקדוש עבר דרך מניכאיזם וספקנות. הוא לקח לתוך נפשו את כל האימפולסים שאותם מקבלים אם מצד אחד מביטים בעולם ורואים הכל כאידיאלי, יפה וטוב, את כל מה שממלא בחכמה, ואז מצד שני, את כל מה שמכוער, רע ובלתי נכון. עכשיו אנו יודעים שמניכאיזם רק "ממשיך" (זה ביטוי גס במקצת, אבל ניתן לבטא אותו כך) – להתקדם עם שני הזרמים בארגון הקוסמוס, המניחים קוטביות נצחית, הנמשכת תמיד, דואליזם נצחי, בין חושך לאור, רשע וטוב. זה שהוא מלא בחכמה, וזה שהוא מלא ברשעות.

מניכאיזם "הולך" רק עם דואליזם (בדרכו שלו זה נכון למדי), על ידי איחוד כמה מושגים פרה-כריסטיאניים עם קבלת הקוטביות בעולם-התופעות. מעל לכל הוא מחבר רעיונות מסוימים שאפשר להבין אותם כאשר אתם יודעים שבזמנים עתיקים העולם הרוחי התקבל על ידי האנושות בראיה רוחית תורשתית, שהתקבלה באופן כזה שראיית העולם הרוחי על ידי האדם היתה לשביעות רצונו ודומה לרשמים שנעשו על ידי תפיסת עולם-החושים. כעת, בגלל שהמניכאיזם לוקח לתוך עצמו רעיונות כאלה של הופעה פיזית של העל-חושי, הוא נותן להרבה אנשים את הרושם של מטריאליזם רוחי, כאילו שהוא מציג את הרוח בצורה חומרית. זוהי, כמובן, שגיאה הנפוצה מאוד כיום לגבי היווצרות העולם (כפי שהסברתי לאחרונה), שגיאה שנעשית אפילו על ידי התיאוסופיה המודרנית. אוגוסטין הקדוש שבר למעשה את המאניכאיזם בגלל שבמהלך חיי המחשבה המטוהרים שלו הוא לא היה יכול לשאת יותר מטריאליזם זה של הרוח. זו היתה אחת מהסיבות שגרמה לו להיפרד מהמניכאיזם.

אוגוסטין הקדוש עבר אז גם דרך סקפטיציזם (ספקנות) שהיא ראיית עולם שניתן להצדיקה, במידה שהיא מפנה את תשומת לב האדם לכך שדרך התבוננות בלבד במה שהוא יכול להשיג מעולם-חושים זה והתנסותו בו, הוא אינו יכול ללמוד דבר העוסק בעל-חושי. ואם אתם סבורים כי אי אפשר לדגול למען העל-חושי אזי מתחילים לפקפק בקיומה של ידיעה כלשהי על האמת עצמה. אפשר היה גם להטיל ספק בידע של האמת שדרכה אוגוסטין הקדוש עבר וקיבל ממנה את הדחפים החזקים ביותר.

כעת, אם מישהו שואף לדעת מה הוביל את אוגוסטין הקדוש למקם את עצמו בפילוסופיה המערבית, הוא צריך להצביע על השיא של תפיסותיו שממנו קורן כל האור אשר שולט בו ואשר היה גם השיא של תפיסת העולם אשר הוא פיתח לבסוף. זוהי הנקודה, ידידיי היקרים, ואפשר לאפיין אותה באופן הבא: אוגוסטין הקדוש השיג ודאות זו, ודאות אמיתית הנוטה לחוסר הונאה מוחלט שניתן להשיגה רק בהתייחסות למה שהאדם חווה בנפשו הפנימית. כל דבר אחר הוא בלתי בטוח. בין אם הדברים מופיעים לפני עינינו, או נשמעים לאוזנינו, או שמשאירים רושם דרך איברי-חוש אחרים שלנו, הם באמת בנויים כך כפי שהם מופיעים לפני החושים שאי אפשר לדעת כיצד הם עצמם מופיעים, כאשר האדם סוגר בפניהם את איברי החוש שלו. זוהי הדרך שבה אנשים חושבים על העולם החיצוני הנתפס בחושים, כאשר הם חושבים על הדרך של אוגוסטין הקדוש. הם חושבים שעולם חיצוני זה, כפי שהוא מונח בפנינו, אינו יכול להציע ביטחון ללא תנאי, ואמת ללא תנאי. שאדם אינו יכול להשיג דבר בעומדו על נקודה ממשית מוצקה. מצד שני, אדם נוכח במה שהוא חווה בנפשו הפנימית. מבלי להתחשב כיצד הוא חווה זאת שם, הוא עצמו חווה רעיונות ורגשות אלו גם בישותו הפנימית. הוא יודע את עצמו כחי בחווייתו הפנימית. וכך, לאיש חשיבה כמו אוגוסטין הקדוש, העובדה מבוססת על חוויותיו הפנימיות – כלומר, בהתייחסו לנפשו הפנימית כאמת, אין הוא נותן לעצמו שום אפשרות של הטעיה. אפשר להשיג שכל דבר אחר שהעולם אומר הוא נושא להטעיה, אבל אי אפשר להטיל ספק בכך שהניסיון של אדם בישותו הפנימית, באידיאות וברגשות שלו, הם האמת. זה בטוח. בסיס מוצק זה עבור כניסה לאמת שאינה מוטלת בספק, יוצר את אחת מנקודות-הזינוק של הפילוסופיה של אוגוסטין.

ושוב בדרך בולטת, בתקופה הפוסט אטלנטית החמישית, דקארט שוב אוחז בנקודה זו. הוא חי מ 1596 עד 1650, בשחר התקופה הפוסט-אטלנטית החמישית. קביעתו הנלקחת כנקודת התחלה: "אני חושב, משמע אני קיים", נשארת נכונה אפילו אם אנו מטילים ספק בכל דבר אחר. עם תפיסה זו הוא פשוט לוקח את נקודת המבט של אוגוסטין הקדוש.

כעת, ידידיי היקרים, תמיד צריך לומר: בהתייחסות לכל תפיסת-עולם אדם החי בנקודה מסוימת על ציר הזמן באבולוציה האנושית רוכש נקודות ראות מסוימות – רק אלו שבאים מאוחר יותר יכולים לראות זאת. צריך לומר שזה תמיד שמור עבור אלו שבאים לאחר מכן לראות דברים באופן יותר יסודי וקיצוני, בדרך אמיתית, מאשר אדם אשר מבטא אותם בפרק זמן מסוים באבולוציה האנושית. אי אפשר להתחמק מעובדה זו. כפי שאמרתי לכם לעיתים קרובות, זה יהיה טוב אם במיוחד מנקודת הראות האנתרופוסופית שלנו, נכיר זאת במודע וביסודיות, שאפילו מה שנאמר עכשיו, אפילו כשאנו משיגים ידע מתקדם אודות דברים רוחיים, זה לא צריך להיתפס כסכום של דוגמאות מוחלטות. צריך להיות לנו ברור למדי, שאלו שבאים אחרינו בעתיד יראו יותר מאשר אנו בעצמנו יכולים. על זה נחה האבולוציה הרוחית האמיתית של המין האנושי, וכל דבר מהטבע המעכב בהתפתחות הרוחית של המין האנושי נח לבסוף על העובדה שבני אדם לא יודו בזה. הם אוהבים שאמיתות מוצגות להם לא כאמיתות לזמן מוגדר, אלא כדוגמאות מוחלטות חסרות זמן.

וכך, מנקודת הראות שלנו, אנו יכולים להביט בחזרה על אוגוסטין הקדוש ולומר: כשאדם מביט בחדות על נקודת הראות של אוגוסטין הקדוש, אזי עליו לקבל את כל האמיתות של כל ההתגלויות החיצוניות בחוסר ביטחון, ולבטוח באמת רק בניסיון של מה שאנו נושאים בנפשנו. כעת, אם אדם נותן עצמו למין תפיסה שכזו, הוא מניח מראש, כאדם, שיש לו אומץ מסוים. יתכן ואינו צריך לציין כה בפסקנות את מה שאני הולך כעת לומר, אלא אם כן עלינו להודות בעובדה שמה שאופייני לתקופתנו הנוכחית הוא מחסור באומץ, המחסור באומץ שאני מתכוון לו כאן מתבטא בשני כיוונים. אחד מהם הוא כאשר אדם מודה באומץ, כפי שעשה אוגוסטין הקדוש, שאתה יכול רק למצוא ביטחון ביחס למה שאתה עצמך חווית בישותך הפנימית, אז הקוטב האחר של אומץ זה צריך להיות שם והוא איננו שם בתקופתנו הנוכחית. אדם צריך גם את האומץ להודות שאין דבר בטוח בנוגע למציאות שלא נמצא בהתגלות-החושים החיצונית. זה דורש אומץ פנימי אמיתי במחשבות של האדם כדי לדחות מציאות חיצונית כדיבור על וודאות מוחלטת, המוחזקת על ידי מטריאליזם מודרני כסגורה בהחלט. מצד שני, זה דורש אומץ להודות שוודאות מוחלטת באה רק כאשר אדם באמת בהכרה של מה שהוא חווה בפנימו. אפילו בזמננו לבטח דברים שכאלה נאמרים וישנם כאלה אשר דורשים אומץ כפול מחבריהם, אם הם חרדים ליצור תפיסת-עולם. אבל אדם צריך לחשוב באופן שונה אודות דברים כאלה היום, אם הוא רוצה לחשוב באופן ממצה. כאן כל המצב ההיסטורי של אוגוסטין הקדוש מתגלה לאדם המודרני, כי עליו לחשוב באופן שונה על עניינים שכאלה. היום צריך לדעת משהו שלא אוגוסטין ולא דקארט[1] לקחו בחשבון. אני דיברתי על כך כשדנתי בדקארט בספרי "חידות האדם". היום אנו צריכים להודות: האמונה שמישהו יכול להגיע לפילוסופיה מספקת דרך תפיסה של הישות הפנימית המיידית של האדם, כפי שהוא מציג עצמו היום – האמונה שמישהו יכול להגיע לנקודה יציבה בישותו הפנימית – מופרכת בכל פעם שמישהו הולך לישון. בכל פעם שאדם היום עובר לתוך שינה חסרת הכרה, נחטפת ממנו הוודאות של חוויה פנימית שעליה דיבר אוגוסטין הקדוש – המציאות של חוויה פנימית זו נחטפת ממנו. בכל פעם שאתם הולכים לישון עד לרגע ההתעוררות, המציאות של חוויה אמיתית נוטשת אתכם. האיש בן תקופתנו, אשר חווה את ישותו הפנימית באופן שונה מזה שבתקופה הפוסט-אטלנטית הרביעית, אפילו מזה של אור הדמדומים בתקופתו של אוגוסטין הקדוש, צריך להודות: "לא חשוב בכמה חריפות נחווה הביטחון בישותו הפנימית של האדם, עדיין עבור חיי האדם אחרי המוות אין ביטחון כלל. מהסיבה הפשוטה שהמציאות של החוויות שלו שוקעת לתוך המציאות של חוסר הכרה, בכל פעם שהוא הולך לישון. האדם המודרני אפילו לא יודע האם הוא לא עובר לתוך היעדר מציאות, וכך מה שהאדם חווה לכאורה בביטחון בישותו הפנימית אינו בטוח בפני התקפה. זה אולי לא ניתן לסתירה באופן תיאורטי, אבל העובדה עצמה של השינה סותרת את זה.

כעת, אם אנו מפנים את תשומת לבנו רק למה שנאמר, אנו מכירים כיצד, במציאות ,אוגוסטין הקדוש הרבה יותר מוצדק מאשר דקארט מאוחר יותר, (שאחרי הכל רק חזר על דברי אוגוסטין הקדוש בתקופה שונה) עם מה שבאמת אוגוסטין הקדוש היה יכול להגיע אליו לפי השקפתו. דרך כל התקופה הפוסט-אטלנטית הרביעית, ואפילו דרך תקופתו של אוגוסטין הקדוש, עדיין חי בבני האדם משהו כמו הד של ראיה רוחית תורשתית. לרוע המזל ההיסטוריה היום כמעט ואינה מבחינה בדברים שכאלה. אבל היו אנשים רבים כאלה במשך כל התקופה הפוסט-אטלנטית הרביעית אשר ידעו מהניסיון האישי שלהם שקיימים חיים רוחיים בגלל שהם ראו אותם. בתקופה הפוסט-אטלנטית הרביעית – זה היה שונה בתקופות הפוסט-אטלנטיות השלישית או השניה – בתקופה הרביעית הם ראו אותה בעיקר בגלל שהיא פעלה בתוך חיי השינה שלהם. כך שאנו יכולים לומר: בתקופה הפוסט-אטלנטית הרביעית זה לא קרה לבני אדם (כפי שזה התרחש מאוחר יותר בתקופה הפוסט-אטלנטית החמישית), שהשינה שלהם עברה לחלוטין באופן בלתי מודע. אנשים אלה מהתקופה הפוסט-אטלנטית הרביעית ידעו זאת, היה זמן שבו כל מה שהיה להם כרעיונות וכרגשות מההירדמות ועד להתעוררות, עדיין המשיך לעבוד, אבל בצורות אחרות. חיי העירות העובדתיים שלהם עברו לחיים עמומים אבל מודעים של שינה. בתקופה זו האדם עדיין ידע שמה שנחווה כאמת פנימית, היה לא רק אמיתי אלא גם מציאותי, בגלל שהוא ידע רגעים אלה של חיי שינה שבהם הוא נחשף, במה שהוא חווה בישותו הפנימית, לא רק לחייו המופשטים אלא לחייו הממשיים ברוח. זו אינה שאלה היום של ניסוי האם אוגוסטין הקדוש עצמו היה יכול לומר, מניסיונו שלו: "אני יודע בעצמי שבמשך הזמן שבין הירדמות להתעוררות, עולה ניסיון שהוא נכון, אפילו אם לא באמת פנימי." העובדה שאדם יכול לתפוס בחושיו, שהוא יכול לעמוד איתן, היתה עדיין אפשרית לחלוטין בתקופתו של אוגוסטין הקדוש.

כעת, אתם רואים, אם תיקחו את מה שאמרתי בהתייחסות לטבע הסובייקטיבי של האדם, ותכלילו אותו על כל המקרוקוסמוס, אתם מגיעים למשהו אחר. אתם מגיעים למצב זה שממנו טבע סובייקטיבי באמת הוביל בתקופה מבוגרת יותר, ועדיין בתקופה הפוסט-אטלנטית הרביעית. הוא באמת נהיה אפשרי. בואו ונדבר לרגע על התקופה הטרום-כריסטיאנית. אתם צריכים לשאת בראשכם שמיסטריית גולגולתא היא הקו המחלק בין תפיסה תורשתית עתיקה לבין התפיסות החדשות, שהיום נמצאות רק בתחילתן. בתקופה טרום-כריסטיאנית זו האדם היה יכול עדיין לדבוק במיסטריית-אמת חיה. האמת של המיסטריות, שאליהן אני מתכוון עכשיו, היא זו אשר שייכת במיוחד לסוד הגדול של לידה ומוות. זה מתואר על ידי מתקדשים מסוימים כסוד אשר, לא נחשב על ידי הטמאים. (אני דיברתי גם על כך בהרצאות מהזמן האחרון). הם חושבים שסודות אלו אינם צריכים להימסר לעולם, בגלל שהעולם עדיין לא בשל לקבל אותם. בתקופה טרום-כריסטיאנית זו היה במיסטריות מראה מסוים שעסק בקשר שבין לידה למוות בחיים הקוסמיים הגדולים אשר האדם עם כל ישותו נכנס אליו. בתקופה טרום-כריסטיאנית זו, דרך מיסטריות אלו, האדם הפנה את תשומת לבו במיוחד אל הלידה, לכל התהליכים של היוולדות לתוך העולם. כל מי שלמד עם ראיית העולם של הזמנים העתיקים, יודע גם איזה דגש הונח על תהליך הלידה, על התהוות, נביטה, צמיחה – במיוחד התעסקו עימו כל התהליכים הללו, כל התמונות העתיקות הללו. לעיתים קרובות הדגשתי איזה ניגוד עצום מופיע דרך מיסטריית גולגולתא. אמרתי זאת בדרך הבאה. רק חישבו כיצד 600 שנים לפני מיסטריית גולגולתא, בודהה, שתמיד עמד באבולוציה העיקרית כסיום של תפיסת העולם הטרום-כריסטיאנית, מובל לתוך תפיסתו בגלל, בקרב דברים אחרים, שכשהוא מביט ורואה גוויה הוא אומר: "מוות הוא סבל". זה נהיה לאקסיומה עם בודהה, שעל סבל צריך להתגבר וצריך למצוא דרך להיות מסוגלים לפנות הלאה מן המוות. הגוויה היא צורה זו שממנה בודהה פנה, כדי להגיע למשהו אשר עבורו, דרך דרישה אל המתים, יכול להיות מלא בנביטה, בחיים צומחים.

אם אנו פונים כעת ל-600 שנים אחרי מיסטריית גולגולתא, לחלק אחר של העולם, ובני אדם אחרים, אנו רואים שהחזון של הגוויה של כריסטוס על הצלב זה לא משהו שהאדם צריך לפנות ממנו, כי זה נחשב ללב השלם, כסמל שיכול לפתור את החידות של הקוסמוס עד כמה שהן מכוונות לאדם ולהתפתחותו.

יש קשר נהדר בתוך 1200 שנים אלו: 600 שנים לפני גולגותא הפניה מן הגוויה נותנת לנו עידוד לתפיסת העולם שלנו. 600 שנים אחרי גולגותא התפתח סמל, הדימוי של הצלב עם דמותו של כריסטוס, הפניה לקראת המוות, לקראת הגוויה, כדי ליצור כוחות אלו מגוויה זו שממנה אפשר להגיע למושג של עולם היכול לזרוק אור על האבולוציה האנושית. בקרב הדברים הרבים אשר מראים את ההפיכה הכבירה שהופיעה באבולוציה הארצית דרך מיסטריית גולגולתא, הוא הסמל של בודהה, הפניה מן הגוויה ואז בא סמל-הכריסטוס, הפניה לקראת הגוויה – הגוויה של ישות זו שנחשבה כישות הגבוהה ביותר שנראתה אי פעם על האדמה.

זה היה באמת המקרה שבהקשר מסוים המיסטריות העתיקות שמו את מיסטריית הלידה במרכז עצמו של תפיסת-העולם שלהן. אבל מיד לאחר מכן, ידידיי היקרים (מכיוון שאנו מדברים על ידע של מיסטריות ולא רק נותנים מראות טריוויאליים), מכיוון שיש לפני נפשותיכם איכות קוסמולוגית עמוקה, תשומת לבכם פונה למה שקשור עם חיי הלידה באבולוציית העולם.

אדם אינו מגיע להבנת חיים אלה של לידה בקוסמוס, אלא אם הוא יכול ללכת בחזרה לחידה של הירח העתיק. והוא יודע באמת שהתגלמות האדמה לפני שנהייתה לאדמה היתה הירח הקדום, והרבה מהתופעות הקשורות בירח הנוכחי שלנו, (אתם יכולים לקרוא על כך בספרי 'מדע הנסתר בקוויו העיקריים') – קשורות בימינו לתופעות שונות עם הירח הנוכחי. עם גוף נחשל זה, יש לנו פשוט את ההשפעות שאחרי ההתרחשויות בגלגול הקודם של האדמה, בתקופה שקדמה להתפתחות האדמתית שלנו.

אין דבר כזה כמו לידה בכל הממלכות של הטבע, שום דבר לא היה נולד על האדמה אם לא היה החוק של הירח הקדום שורר דרך ישות מתנחשלת זו, שהוא הלווין של אדמתנו. כל לידה בממלכות השונות של הטבע, תלויה בפעילות של הירח. לכך גם קשורה העובדה שהמתקדשים של העברים העתיקים החשיבו את יהווה כאל-ירח, כישות אלוהית המארגנת את תהליך ההתפתחות. יהווה כוּבד כאלוהות-ירח. זה מראה בבירור שבאופן קוסמולוגי, מאחורי כל התהליכים של לידה בכל רגע בכל הממלכות, שולטים החוקים של הירח. וכך באופן סמלי יכול האדם לבטא סוד עמוק של קוסמולוגיה באומרו: כאשר אור הירח נופל על האדמה, מה הוא מייצג דרך אור זה? את כל מה שקשור עם כל הנובט, הצומח ו"הנולד" על האדמה. בעידנים טרום-כריסטיאניים אלה בכל פעם שהסוד של הלידה נזכר לא פנה האדם למיסטריות הגבוהות של חיי השמש, הוא פנה לאור השמש המשתקף, כלומר לירח. "ההבדל" הייחודי שנמזג לתוך מעמקי רעיונות טרום-כריסטיאניים אלה תלוי בעובדה שהמתקדשים ידעו את המיסטריות או את הירח.

הם החשיבו את מיסטריית השמש כמשהו מוסתר למדי, כמשהו שבקושי נסבל עבור האנושות שאינה לגמרי מוכנה. הם ידעו שזוהי הונאה, מאיה, להאמין שדרך קרני השמש הנופלות על האדמה מכושפים דברים אלה שנובטים וגדלים דרך הממלכות השונות של הטבע. זוהי הונאה, מאיה. זה היה ידוע שתהליך הלידה לא היה תלוי בחיי השמש, אלא נהפוך הוא, השקיעה, החיים היורדים, התהליך של המוות. אלו היו הסודות של המיסטריות. הירח גרם לדברים להיוולד, אבל השמש גרמה להם למות. העובדה שישויות היו צריכות למות לא יוחסה לשמש, ההתגשמות השניה של האדמה, אבל יוחסה לשמש הנוכחית המופיעה באופן כה מרשים באופק.

השקיעה של האדמה, ההיפך מהלידה, קשורה לחיי-השמש, אבל, ידידיי היקרים, היה משהו אחר, לא כה חשוב בעידן טרום-כריסטיאני זה, אבל חשוב במיוחד בתקופתנו הפוסט-כריסטיאנית: כל החיים המודעים קשורים עם חיי-השמש, וחיים מודעים אלה שדרכם האדם במיוחד עבר במהלך האבולוציה הארצית שלו, תודעה זו אשר זורחת בעיקר בתקופה הפוסט-אטלנטית החמישית שאנו עצמנו שייכים אליה, קשורה בעוצמה רבה עם חיי-השמש. אך אנו צריכים לתאר חיי-שמש אלו באופן רוחי, כפי שהשתדלנו לעשות במהלך ההרצאות שניתנו בקיץ זה. כי אם באמת היא היוצרת של המוות, של החיים המתפוררים בקוסמוס וגם של האדם, עדיין השמש היא באותו זמן היוצרת של חיים מודעים. החיים המודעים לא היו כה חשובים בתקופות שלפני הכריסטיאניות, בגלל שאז הם הוחלפו על ידי חיים תורשתיים של ראיה רוחית, שעדיין נותרה כירושה של הירח. עבור תקופתנו הפוסט-כריסטיאנית זה נהיה חשוב, הרבה יותר חשוב מאשר חיים. התודעה נהייתה חשובה יותר מאשר חיים, כי רק דרך תודעה יכולה המטרה של האבולוציה הארצית להיות מושגת – כלומר, שתודעה זו צריכה להיות מושגת בדרך תואמת על ידי האנושות על האדמה. אתם צריכים לקבל תודעה זו מהנותנת, השמש, שממנה באים החיים לתוך המוות ולא החיים של הלידה.

מכאן מיסטריית גולגולתא הופיעה ככוח זה בהתפתחות הארצית ונהייתה כעת לדבר החשוב ביותר באבולוציה זו: הבן של השמש, הכריסטוס, שעבר דרך גופו של ישוע מנצרת – זה קשור עם הסודות הקוסמיים העמוקים ביותר. המתקדשים העתיקים של המיסטריות אמרו לתלמידיהם: "נסו לזהות כיצד פועלים כוחות-הירח דרך חיי-השינה שלכם. (אנו יודעים שאפילו אדם-ער ישן בחלקו). נסו להכיר את חיי-הירח בחיי-השינה שלכם, כי הם פועלים לתוך חיי-השינה שלכם, כמו שירח כסוף וזוהר פועל לתוך אפלת הלילה."

מצד שני, אמרו המתקדשים הכריסטיאניים לתלמידיהם: "נסו להכיר בכך שבחיי-העירות שלכם התודעה זורחת. כי כוחות-השמש נמזגים לתוך חיי-העירות שלכם, בדיוק כמו שמהבוקר ועד הערב השמש זורחת בחוץ בחיי האדמה."

אתם רואים, היפוך זה התגשם דרך מיסטריית גולגותא, ובעוד שבתקופות הטרום-כריסטיאניות הדבר החשוב ביותר היה להכיר את הראשית של החיים, כעת נהיה הדבר החשוב ביותר להכיר את המוצא של התודעה. בלימוד האיחוד של חכמה קוסמולוגית זו עם מה שהאדם חווה כביטחון אמיתי בנפשו, כלומר, רק על ידי שליטה במדע הרוח עם ישותו הפנימית, יכול האדם לראות בישותו הפנימית מציאות רוחית מוסתרת אשר אחרת חסרה מציאות זו.

בדרך זו שהיתה ברשותו של אוגוסטין הקדוש, הדרך שברשותם של אלה שעמדו על הבסיס של אוגוסטין, אי אפשר להגיע רחוק מאוד, בגלל שכל שינה סותרת את הביטחון האמיתי של החוויה הפנימית של האדם. רק כאשר המציאות הפנימית שלו מוּספת לחוויה פנימית זו מגיע האדם לעמידה איתנה על הבסיס של חווייתו הפנימית.

אתם רואים, ידידיי היקרים, שזה שאנו חושבים היום, זה שאנו מרגישים היום בחיינו הנוכחיים על האדמה, אין בזה עדיין שום מציאות. זה אפילו מוכר היום על ידי מספר אנשים בעלי חשיבה מדעית. מה שאנו חושבים ומרגישים בנפשנו הפנימית אינו אמיתי בהווה. זוהי רק תכונה מוזרה – מה שאנו חווים באופן הכי אינטימי, מה שמאיר ללא ספק בתוכנו כאמת, אין ספק שבהווה אין לו שום מציאות. אבל זהו באמת הזרע נושא הפרי לחיים הארציים הבאים שלנו. למה שאוגוסטין הקדוש אמר אין שום ערובה למציאות שלו. אנו יכולים לומר: זהו הזרע עבור החיים הארציים הבאים. אנו יכולים לומר: זה נכון שהאמת זורחת בישותנו הפנימית, אבל היא זורחת פשוט כקרן אור, היום זו עדיין קרן אור, אבל בהתגשמות הארצית שלנו זה מה שזורח עכשיו, פשוט כנבט, יהיה לפרי אשר יעורר לחיים את ההתגשמות הבאה שלנו, כגרעין של צמח משנה זו אשר יחיה את הצמח הגלוי לעין של השנה הבאה. רק כשנכבוש זמן נוכל למצוא מציאות במה שאנחנו חווים כעת כלפי פנים. כמובן שאסור לנו להיות האדם שנהפוך אליו אם היינו חווים את האמת הפנימית שלנו כאילו הייתה מציאות כמו העולם החיצוני. כי אז לעולם לא היינו חופשיים. לא היתה יכולה להיות שאלה של חופש. אנחנו לא צריכים להיות אפילו אישיויות, פשוט צריכים להיות ארוגים לתוך סדר הטבע, וכל מה שהיה קורה בנו היה מתרחש מהכרח. אנו רק אישיויות ובעיקר אישיויות חופשיות, מכיוון שמתוך אריגת מאורעות טבעיים עולה מעין נס, הברק (der Schein) של אותם דברים שאנו חווים בנפשנו הפנימית ואשר יהפכו רק למציאות חיצונית, כמו זו של סביבתנו, בהתגשמות הארצית הבאה שלנו.

זהו הטבע המטעה של תקופתנו שאליו כל פנטזיה עדיין נותנת את עצמה, שאיננו לוקחים בחשבון את העובדה שמה שצומח פתאום בנפש פנימה כחוסר ממשות בהתגשמות ארצית אחת, נהיה למציאות ממשית בהתגשמות הבאה. אנו נדבר יותר על נקודה זו בשתי ההרצאות הבאות.

אנו רואים כיצד מנקודת הראות שאותה השגנו היום אנו יכולים להביט בחזרה לנקודת הראות של אוגוסטין הקדוש, כיצד אנו יכולים להבין אותו, ובמידה מסוימת יכולים לראות בו את מה שהוא בעצמו לא היה יכול לראות. כך אוגוסטין הקדוש עומד בשבילנו כדמות משמעותית במיוחד באור הדמדומים של התקופה הפוסט-אטלנטית הרביעית, בגלל שבחדות מיוחדת הוא מצביע על זרם אחד בהתרחשות-העולמית – אל הזרם של האידיאל ובזרם זה הוא מנסה למצוא נקודה מוצקה. אוגוסטין הקדוש חיפש נקודה מוצקה זו. היום אנו רק רוצים להביא עובדה היסטורית זו.

עדיין לא הגיעה לאנשים בתקופתו תנופה כבירה זו של המטוטלת אשר באה עם המיסטריות של הלידה והמוות. כי רק מתוך מיסטריה זו של המוות שעליה נדבר עוד מחר, ניתן למצוא מציאות ממשית וביטחון מוחלט של מה שהאדם חווה בפנימו כאמת.

אנו נצטרך לעשות כעת קפיצה גדולה. בדיוק כמו שאפיינו את מה שמגלה את עצמו באוגוסטין הקדוש כנציג של אור הדמדומים של התקופה הפוסט-אטלנטית הרביעית, כך ניקח אישים מסוימים האופייניים לתקופה הפוסט-אטלנטית החמישית ונִלמד אותם לפי כיוון מסוים, שגם אותו אני אבחר.

אחד מהאישים הללו שבו התפתחה מגמה מסוימת האופיינית לתקופה הפוסט-אטלנטית החמישית, הוא קואנט סיינט-סימון, שחי מ-1766 עד 1825, אדם אחר הוא תלמיד של סיינט-סימון, אוגוסט קומט שחי מ-1798 עד 1857. אם יש לנו את האישיות של אוגוסטין הקדוש אשר, עם כל האמצעים שעמדו לרשותו, חיפש באמצעות הידע שלו לבסס את הכריסטיאניות, כך מצד שני בסיינט סימון וגם באוגוסט קומט אנו רואים אישים אשר הובילו בדרך עקיפה בנוגע לכריסטיאניות. אנו יכולים להשיג בדרך הטובה ביותר רעיון ברור של מה שחי באוגוסט קומט, כמו גם במובן מסוים בסיינט-סימון, אם לרגע נתאר בקווים כלליים את המחשבות העיקריות של אוגוסט קומט.

אוגוסט קומט הוא במידה רבה נציג של תפיסת-עולם מסוימת בתקופתנו. וזה רק בזכות העובדה שאנשים דואגים מעט מידי כיצד אימפולסים מסוימים בפילוסופיה משתלבים בחיי האדם, שאוגוסט קומט נחשב בחיים ההיסטוריים כסוג של דבר נדיר. אולי לא בכל מקום, אך רוב האנשים לא ידעו כיצד אישים אלו כמו אוגוסט קומט המייצג את החלק הגדול של החיים הפילוסופיים של ההווה, השפיעו בכיוונים העיקריים של חשיבתם.

אוגוסט קומט אמר שהאנושות התפתחה דרך שלושה שלבים, והגיעה כעת לשלב השלישי. אם מישהו צופה בחיי-הנפש של האדם דרך שלושה שלבים אלה, הוא מוצא בשלב הראשון שהאידיאות של האדם נוטות בעיקר לקראת דמונולוגיה. השלב הראשון של האבולוציה במובן של קומט הוא השלב של דמונולוגיה. בני האדם האמינו שמאחורי התופעות הנראות של הטבע ישויות רוחיות על-חושיות היו פעילות. רוחות דומיינו בכל מקום בחיים – דמונים היו מאיימים בכל מקום, דמונים גדולים וקטנים. זה היה השלב הראשון.

ואז האדם התקדם הלאה בהתפתחותו. מעט הלאה, מנקודת המבט של דמונולוגיה לזו של מטפיזיקה. היכן שהם ראו תחילה רוחות, ישויות אלמנטליות, שהיו מאחורי כל תופעה, הם הניחו כעת במקומם רעיונות מופשטים. האנשים נהיו מטפיזיים כאשר הם חדלו להאמין בדמונולוגיה. כך, השלב השני הוא זה של מטפיזיקה. הם איחדו כמה מושגים עם חייהם שלהם וחשבו שדרך רעיונות אלו הם יוכלו להגיע לבסיס הדברים.

אבל האדם כבר עבר מעבר לשלב זה. הוא נכנס לשלב השלישי, שבו אוגוסט קומט במובן של המורה שלו סיינט-סימון, הניח שהאדם כבר לא מביט ברוחות, כבר לא מביט במושגים מטפיזיים כאשר הוא מחפש את הבסיס לעולם, אלא פשוט בזה שנובע ממציאות-החושים של מדע פוזיטיבי. אם כן, השלב השלישי השלב של הפוזיטיביזם (הכרת העולם על פי עובדות מוצקות), של מדע פוזיטיבי. הגילויים המפתיעים שהתקבלו פשוט דרך ניסיון מדעי חיצוני צריכים להיחשב על ידי האדם כמובילים לתפיסת-עולם. הוא צריך להסביר עצמו באותה דרך כמו שנותן ההסבר המטפיזי לסידורים של החלל, כפי שהפיזיקה מסבירה את החוק של הכוחות, הכימיה את הסידור של החומרים, או הביולוגיה את הסדר של החיים. כמו שניתן להסביר כל דבר על ידי המדעים השונים, כך קומט ניסה להציג הרמוניה בעבודתו הגדולה על פילוסופיה פוזיטיבית. כל דבר שאפשר לחוות אותו דרך מדעים פוזיטיביים שונים מתואר על ידי קומט כדבר היחידי הראוי עבור האדם בשלב השלישי. את הכריסטיאניות עצמה הוא תיאר כהתפתחות הגבוהה ביותר של השלב האחרון של דמונולוגיה (חקר הדמונולוגיה). ואז הופיעה המטפיזיקה (מופשט) – אשר נתנה לאדם מספר של מושגים מופשטים. קומט טוען שהמציאות הממשית שלבדה יכולה לתת הסבר לקיום המתאים של אדם על האדמה, יכולה להינתן רק על ידי מדע פוזטיבי בעצמו. כך הוא אפילו ניסה למצוא כנסייה על בסיס של מדע פוזיטיבי, להביא את האדם לתוך מבנה חברתי כזה שיכול להיתפס על בסיס של מדע פוזיטיבי. זה ממש יוצא מן הכלל לראות לאיזה דברים אוגוסט קומט הגיע לבסוף. אני רק מביא כמה תכונות אופייניות. הוא העסיק עצמו הרבה במציאת כנסייה פוזיטיביסטית. עכשיו אם רק תיקחו את הנקודות השונות, תקבלו מייד את הרוח של הדברים. כנסייה פוזיטיביסטית זו היתה צריכה להביא סוג של לוח שנה. מספר מסוים של ימים בשנה שהיו צריכים להצביע, למשל, על זיכרון של אנשים כאלה כמו ניוטון או גלילאו, או קפלר – נושאי המדע הפוזיטיבי. ימים אלה היו צריכים להצביע על יראת כבוד והערצה לאישים אלה. ימים אחרים היו צריכים להצביע על גינוי של אנשים כאלה כמו גוליאן האפוסטאט או נפוליאון. כל זה היה יכול להיות מסודר ומכוון במרחב על פי העקרונות הבסיסיים של המדע הפוזיטיבי.

כעת, כל מי שמכיר את החיים היום, יודע שאין מספר גדול של בני אדם שייקחו אידיאלים כאלה כמו של אוגוסט קומט ברצינות גם אם הם בפשטות פוחדים, בגלל שבאמת אנשים אינם חושבים כמו אוגוסט קומט. אם מישהו לומד את הדימוי שהכנסייה הפוזיטיביסטית של קומט נותנת, הוא למעשה מקבל את הרושם שהמבנה של הכנסייה שלו תואם לחלוטין ובשלמות לזה של כנסייה קתולית רומאית. רק הכריסטוס חסר בכנסייה הפוזיטיביסטית של אוגוסט קומט וזהו הדבר היוצא דופן. זהו רק מה שאנו צריכים להניח לפני נפשותינו כאופייני – אוגוסט קומט חיפש כנסייה קתולית בלי כריסטוס. לזה הוא הגיע כשלקח את שלושת השלבים הללו לתוך נפשו: דמונולוגיה, מטפיזיקה ופוזיטיביזם. אפשר לומר שהוא לקח את כל "הבגדים" של הכריסטיאניות כפי שהם באו אליו מתוך ההיסטוריה. הוא שקל את לבושו היטב. אבל את הכריסטוס עצמו הוא שאף לסלק מתוך כנסייתו. זוהי הנקודה המרכזית שסביבה הכל מסתובב באוגוסט קומט. כנסייה קתולית בלי כריסטוס.

ידידיי היקרים, זהו דבר אופייני ביותר לשחר התקופה הפוסט-אטלנטית החמישית, בגלל שכפי שאוגוסט קומט חשב, כך רוחו היתה צריכה לחשוב לאחר שספגה לתוך נפשה את היסוד של הרומניזם, וחשבה מתוך יסוד זה של רומניזם, בעוד שבאותו זמן היא חושבת במלואה במובן של התקופה הפוסט-אטלנטית החמישית, עם האופי האנטי-רוחי המוחלט שלה. כך אוגוסט קומט ומורהו סיינט-סימון, אופייניים בדרגה הגבוהה ביותר לשחר התקופה הפוסט-אטלנטית החמישית. אבל בתקופה חמישית זו עדיין זה לא הוחלט, ולכן צללים אחרים הופיעו שהם עדיין אפשריים. אני רוצה היום להשליך מעט אור היסטורי בפניכם, שעליו נוכל לבנות עוד. ניגוד מאוד יוצא דופן לאוגוסט קומט הוא שלינג, אשר חי מ-1775 עד 1854 וגם הוא במידה מסוימת אופייני לשחר תקופתנו הפוסט-אטלנטית החמישית. כמובן שאיני יכול להסביר לכם אפילו בתרשים את תפיסת-העולם של שלינג. דיברנו עליו לעיתים קרובות מנקודת ראות זו או אחרת – שהיא שונה ומגוונת בעצמה. אני לא יכול לתת לכם כעת מושג כלשהו על המבנה שלו, אלא רק להצביע על כמה תכונות.

אמרתי לכם שאוגוסטין הקדוש נקט בעמדתו בשחר התקופה הפוסט-אטלנטית הרביעית עם הצורך להבין דרך זרם אחד, האידיאל, ובכך הוא היה יכול להשיג נקודה איתנה שעליה היה יכול לעמוד. אנו נכנסים כעת לתקופה הפוסט-אטלנטית החמישית. בשחר תקופה זו יש לנו אישים כאלה כמו סיינט-סימון ואוגוסט קומט אשר, בסידור מטריאליסטי טבעי וטהור, חיפשו נקודה מוצקה במדע הפוזיטיביסטי. בכך יש לנו שני זרמים – אוגוסטין מצד אחד, אוגוסט קומט מצד שני. שלינג חיפש את הדרך מאחורי מה שניתן לראות בעולם, מאחורי המצב הרגיל של התקופה הפוסט-אטלנטית החמישית. הוא חיפש תחילה באופן מופשט ופילוסופי אחר גשר בין האידיאלי והריאלי, האידיאלי והחומרי. הוא ניסה עם אנרגיה אינסופית למצוא את הגשר. (אתם יכולים למצוא את הנקודות המרכזיות של זה בספרי "חידות האדם") הוא חיפש עם אנרגיה אינסופית לגשר מעל הניגודים והגיע תחילה לכל מיני מחשבות מופשטות במהלך בניית-גשר זה. בעודו בונה תחילה על אותו בסיס כמו יוהן גוטליב פיכטה, הוא הלך קצת הלאה, והשתדל לתפוס משהו בעולם כישות אמיתית – משהו שהוא גם האידיאל וגם המציאות באותו זמן. ואז הגיע זמן בחיי שלינג שנראה בלתי אפשרי עבורו, עם השיטות של הפשטות שהובאו עבורו במהלך הזמן מתוך התקופה הפוסט-אטלנטית החמישית, לבנות גשר בין שני אלה. ובכן יום אחד הוא אמר: " על בסיס הלימודים המודרניים שלהם בני האדם באמת השיגו רק מושגים שבעזרתם הם יכולים לתפוס את הסדר החיצוני של הטבע. אבל אין לנו מושגים שבעזרתם אנו יכולים להגיע אל מאחורי טבע חיצוני זה, לספירה זו שממנה האדם יכול לבנות גשר בין האידיאלי למציאות החיצונית." זה מעניין מאוד שיום אחד שלינג אמר את הדברים הבאים, זה מופיע לפניו כאילו האנשים המלומדים של המאות האחרונות סיכמו ביניהם חוזה חשאי הנוטה לחסל כל דבר בעל טבע עמוק יותר – כל מה שיכול להוביל לחיים ממשיים אמיתיים. ולכן הוא אמר: "אנו צריכים לפגוש את האנשים הבלתי מלומדים." זה היה הזמן כאשר שלינג התחיל ללמוד את יעקב בוהם, ומצא בו עומק רוחי שהדריך אותו לתקופתו הסופית והתיאוסופית של חייו שממנה נבעו ספריו הנפלאים "חירות האדם", "האלים של סאמאטראך" "האלוהות הקאבירית", ולבסוף "הפילוסופיה של המיתולוגיה" ו"הפילוסופיה של המהפכה".

במיוחד בתקופה האחרונה של חייו חיפש שלינג בעוצמה רבה להבין את ההתערבות של מיסטריית גולגולתא בתוך ההיסטוריה של המין האנושי. את זה הוא חיפש באופן מיוחד. דרך סילוק הרעיונות של הלימוד המודרני הוא הבין שאי אפשר באמת להבין את החיים שזרמו ממיסטריית גולגולתא. ומכאן שאי אפשר להגיע להבנה של החיים האמיתיים של האדם. בכך שלינג יצר את הסיכום (וזוהי הנטייה שאני רוצה להדגיש במיוחד כעת – אנו נבנה הלאה על כך בהרצאה הבאה) – שהוא בניגוד מוחלט לזה של בן זמנו אוגוסט קומט. זהו דבר ראוי לציון. אנו יכולים לומר שאוגוסט קומט מחפש קתוליות, או מוטב שאומר כנסייה קתולית, מבלי כריסטיאניות. שלינג עם השקפותיו, חיפש כריסטיאניות מבלי כנסייה. שלינג חיפש להביא לכריסטיאניות את כל החיים המודרניים, להחדיר אותם בכריסטיאניות, כך שכל דבר שבני אדם יכולים לחשוב, להרגיש ולרצות יהיה ספוג לגמרי על ידי אימפולס הכריסטוס. הוא אינו מחפש חיים כנסייתיים נפרדים עבור הכריסטיאניות, במיוחד לא אחרי הסוג שנמצא באבולוציה ההיסטורית, גם אם הוא לומד חיים אלה מאוד בזהירות.

כך יש לנו שתי קצוות קיצוניים – אוגוסט קומט חשב על כנסייה ללא כריסטוס, ושלינג חשב על כריסטוס ללא כנסייה.

אני רק רוצה למקם מראות היסטוריים אלה לפני נפשותיכם, כדי שנוכל לבנות הלאה על דברים אלה. ראינו רוח אחת המחפשת נקודת התחלה מוצקה באידיאליזם – רוח אוגוסט קומט המחפשת נקודת התחלה מוצקה בריאליזם, ואז אישיות כמו שלינג המחפשת לבנות גשר ביניהם. שתי נטיות אלו מקדימות את האבולוציה שבה אנו עצמנו מעורבים.

נוכל לומר את הדבר הבא: אנו יכולים לסקור כעת דברים אלה אשר תרמו דרך מאות רבות לחיים של מושגי-העולם, ואז אנו יכולים להפנות את תשומת לבנו אל הדרך שבה רעיונות אלו התפתחו במעגלים הרחבים ביותר של בני אדם. הלימוד של אוגוסט קומט נותן נקודת מבט חשובה ביותר, אבל קומט עצמו לא היה יכול להשיג זאת, בגלל שהיה תקוע בנוקשות בדעות הקדומות הפוזיטיביות שלו. אבל משהו אשר יכול לתת לנו נקודת פתיחה חשובה עבור שיקול דעתנו בימים הבאים נובע מראיית הקשר בין אוגוסטין הקדוש, אוגוסט קומט ושלינג. אני רק מניח זאת כמסקנות לשיקול דעתכם כדי שתיקחו זאת לנפשותיכם. אנו נצטרך לדבר על מה שקשור באופן משמעותי עם זה. כעת, כשמבט חטוף זה נובע משיקול דעת לגבי מה שאמרתי לכם, אני פשוט אניח זאת בכמה משפטים, מבלי לתת את היסודות לכך בפרטים. את הסיבה לכך אין למצוא באוגוסט קומט, ואפשר למצוא אותה באחרים. אמרתי לכם שזה חשוב לא לתאר את החיים של השקפת-עולם זו בנפרד באופן מופשט, אבל צריך לראות אותה כמשתלבת בתוך החיים הכלליים של האנושות. רק כך אפשר להגיע לנקודת ראות של המציאות, היכן שאפשר לראות את ההשתלבות של דברים כאלה בתוך החיים המשותפים של המין האנושי.

זה היה ברור לסיינט-סימון ואוגוסט קומט שהם יכלו להגיע לפוזיטיביזם שלהם רק בזמן האחרון, שזה היה בלתי אפשרי בזמנים מוקדמים יותר. אוגוסט קומט הרגיש זאת בעוצמה מיוחדת. הוא אמר בערך כך: "אופן המחשבה שלי אפשרי רק בתקופתנו." זהו משהו בעל חשיבות אינסופית בתנועתנו המודרנית, ובקשר למבט החטוף שאליו אני מתכוון. אם מישהו לוקח את מה שאוגוסט קומט חשב כנקודת פתיחה לחלוקה המשולשת שלו, הוא יכול לומר במובנו שלו, שחלוקה משולשת זו היא תיאולוגיה, מטפיזיקה ומה שהוא מכנה מדע פוזיטיבי.

זה מאוד אופייני שאפשר לשאול שאלה כזו: "מי יאמין בקלות הרבה ביותר בכל אחד מהכיוונים הללו?" אני מבקש מכם שלא להבין את מה שאני אומר עם התייחסות למבט חטוף זה ואפילו לא לתפוס זאת כדוגמה קיצונית חד-צדדית שיש להשתמש בה כאומדן גס בביטחון מוחלט ביחס לזמננו הנוכחי, אלא לקחת אותה כפניה לכל האבולוציה של האדם, וכך להסתכל על מה שאני אומר עכשיו. מישהו יכול לשאול: לא "מי יהיה המאמין?" אלא "מי יהיה בקלות הרבה ביותר מאמין באחד מכיוונים אלה?" משיקול דעת זהיר מאוד, הסותר את העובדות כפי שהן נראות, נובע מזה: מי שבקלות הרבה ביותר נהיה מאמין בתיאולוגיה (בבקשה, לא לנושא, לא תיאולוג, לא פועל, אלא פשוט למאמין. אני לא מדבר על דת, אלא על תיאולוגיה) הוא החייל. האיש שבקלות הרבה ביותר נהיה למאמין במטפיזיקה הוא הפקיד הממשלתי, במיוחד פקיד החוק. והאיש שבקלות הרבה ביותר נהיה למאמין במדע פוזיטיביסטי הוא התעשיין.

אם מישהו צריך לשפוט את החיים, זה חשוב לא להישאר במופשט, אלא להביט בהם משוחרר מדעה קדומה, ואז לשאול שאלות כאלו.

אני רק רוצה לדון במבט חטוף במה שנובע כשמישהו לומד באופן אינטימי את אוגוסט קומט, בגלל שהוא היה מודע לכך שהוא היה לגמרי מובן לתעשיינים. ורק בתקופה תעשייתית הוא היה יכול להופיע עם תמונת השקפותיו. זה קשור עם העובדה שהתעשיין בקלות הרבה ביותר נהיה לחסיד של המדע הפוזיטיביסטי. החייל בקלות הרבה ביותר מאמין לא רק בכריסטיאניות אלא בכל תיאולוגיה. והפקיד בקלות הרבה ביותר מאמין וחסיד של מטפיזיקה.

מבט חטוף

תיאולוגיה החייל

מטפיזיקה הפקיד

מדע פוזיטיבי התעשיין

אוגוסטין הקדוש 430-354

סיינט סימון 1825-1766

אוגוסט קומט 1857-1798 הכנסייה הקתולית

  1. דמונולוגיה
  2. מטפיזיקה
  3. מדע פוזיטיביסטי

שלינג כריסטיאניות ללא כנסייה

1854-1775

———————————————————————————————-

  1. רנה דקארט – נולד בשבדיה ב- 1596 נפטר ב- 1650. פילוסוף ומתמטיקאי צרפתי, מחשובי אנשי הרוח בתולדות התרבות המערבית, "אביה של הפילוסופיה החדשה".

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *