הגבולות של מדעי הטבע – 08

הגבולות של מדעי הטבע

רודולף שטיינר

8 הרצאות שניתנו בדורנאך

GA 322

תרגם מאנגלית: מוטי גולדנר

תיקונים: דליה דיימל, דניאל זהבי

ההרצאה יצאה בהוצאת חירות בספר: ראו כאן

הרצאה שמינית 3.10.1920

 

אתמול ניסיתי לתאר את השיטות שננקטו על ידי הרוחניות המזרחית לגישה אל עולם הרוח וציינתי שכל מי שרצה, פחות או יותר, לצעוד בנתיב זה אל העל-חושי, וויתר על הגשר שחיברו עם שאר בני האדם. הוא בחר בנתיב השונה מזה המבסס תקשורת בתוך החברה באמצעות השפה, החשיבה, והתפיסה של האגו. הראיתי כיצד בהתחלה נעשה ניסיון שלא להבין באמצעות המילה את מה שהזולת רוצה לומר, את מה שרוצים להבין ממנו, אלא לחיות בתוך המילים. תהליך זה של חיים בתוך המילה שופר על ידי עיצוב המילים לפתגמים מסוימים. אדם חי בהם וחזר עליהם שוב ושוב, כך שהכוחות שהצטברו בנפש על ידי תהליך זה חוזקו יותר באמצעות החזרות הנשנות. תיארתי כיצד הושג משהו במצב הנפש אשר יכול להיקרא מצב של אינספירציה, במשמעות בה השתמשתי במילה. מלבד זה שחכמי המזרח הקדום היו, כמובן, חברים בגזע שלהם, תודעת האגו שלהם הייתה הרבה פחות מפותחת מאשר בתקופות מאוחרות יותר של אבולוציית האדם. כך הם נכנסו אל העולם הרוחי באופן הרבה יותר אינסטינקטיבי, ומאחר וכל המעשה היה אינסטינקטיבי ונבע כך, במובן מסוים, מדחף בריא בתוך טבע האדם, בזמנים הקדומים יותר זה לא היה יכול להוביל לסבל הפתולוגי אודותיו דיברנו זה מכבר. בזמנים מאוחרים יותר ננקטו אמצעים על ידי מה שנקרא המיסטריות בכדי להישמר מפני התעוררותו של סבל זה אותו תיארתי לכם. אמרתי שמערביים אשר רוצים להשיג ידע של עולם הרוח חייבים לגשת אליו בדרך שונה. האנושות התקדמה בינתיים. כשרים שונים של הנפש פותחו, כך שאין יכולים פשוט לחדש את הנתיב המזרחי של ההתפתחות הרוחנית. בתוך העולם של חיי הרוח אדם אינו יכול להשתוקק לחזור בצורה ריאקציונית לתקופות פרה היסטוריות או קדומות יותר של אבולוציית האדם. עבור הציביליזציה המערבית, הנתיב המוליך אל עולמות הרוח הוא זה של האימגינציה. כושר זה לאימגינציה חייב להתמזג באופן אורגני אל תוך חיי הנפש כשלמות. זה יכול להתרחש בדרכים שונות ומגוונות, ממש כשם שהנתיב המזרחי להתפתחות לא היה קבוע מראש בצורה חד משמעית, אלא היה יכול ליטול מסלולים שונים רבים. היום ארצה לתאר את הנתיב אל עולם הרוח אשר מתאים לצרכים של הציביליזציה המערבית ובמיוחד מתאים לכל מי ששקוע בחיים המדעיים של המערב.

בספרי כיצד קונים דעת העולמות העליונים, תיארתי נתיב בטוח לחלוטין המוביל לעל-חושי, אבל תיארתי זאת בדרך אשר פונה לכל אחד, ומעל לכל לאלו אשר לא מקדישים את חייהם למדע. היום אתאר נתיב אל העל-חושי שמתאים הרבה יותר עבור אנשי המדע. כל ניסיוני לימד אותי שעבור מדען כזה סוג של תנאי מוקדם לשאיפה הכרתית זו הוא להתחיל לעסוק במה שמוצג בספרי הפילוסופיה של החירות. אסביר למה אני מתכוון בזה. ספר זה, הפילוסופיה של החירות, לא נכתב מתוך אותה הכוונה בה ספרים נכתבים כיום. כיום ספרים נכתבים פשוט בכדי ליידע את הקורא אודות תוכן הספר, כך שהקורא לומד את תוכן הספר בהתאם לחינוכו, הכשרתו המדעית, או ידע ייחודי בו הוא כבר שולט. זו לא הייתה כוונתי העיקרית בכתיבתי את הפילוסופיה של החירות, כך שהוא לא יהיה פופולרי אצל אלו אשר קוראים ספרים רק בכדי לרכוש אינפורמציה. מטרת הספר היא להפוך את הקורא למעורב ישירות עם פעילות חשיבתו בכל עמוד.

במובן מסוים, הספר הוא אך סוג של פרטיטורה מוסיקלית שאדם חייב לקרוא עם פעילות חשיבתית פנימית בכדי להתקדם, כתוצאה ממאמצי האדם עצמו, ממחשבה אחת לבאה. הספר תמיד מניח מראש את שיתוף הפעולה הנפשי של הקורא. יותר מכך, הספר מניח מראש את מה שהנפש הופכת לו כתוצאה מהתהליך של הפעלת מאמץ נפשי כזה. כל מי שבאמת עבד באמצעות ספר זה עם פעילות חשיבתו הפנימית ואינו יכול להודות בזה שהוא הגיע להכרה עצמית בחלק מחייו הפנימיים בו הוא לא הכיר עצמו קודם לכן לא קרא את הפילוסופיה של החירות כהלכה. אדם צריך להרגיש שהוא מורם החוצה מחשיבתו הרגילה אל תוך חשיבה שאינה תלויה בחושים,[1] בה האדם שקוע במלואו, כך שהוא יכול להרגיש חופשי מהתנאים של הקיום הפיסי. מי שאינו יכול להודות בפני עצמו בדבר הזה למעשה לא הבין את הספר. אדם צריך להיות מסוגל להגיד לעצמו: כעת אני יודע, כתוצאה מפעילות חשיבתית פנימית שהשקעתי בעצמי, מהי למעשה חשיבה טהורה.

הדבר המוזר הוא שרוב הפילוסופים המערביים מתכחשים לחלוטין למציאותו של הדבר המהותי שהפילוסופיה של החירות שלי מבקשת לעורר כמשהו אמיתי בנפשו של הקורא. פילוסופים רבים לאין ספור הסבירו את ההשקפה שחשיבה טהורה אינה קיימת, אלא כרוכה בעקבות הכלולות, או המהולות, בתפיסת החושים. נותר רושם חזק שהפילוסופים המחזיקים בדעה זו מעולם לא למדו באמת מתמטיקה או התוודעו להבדל בין מכאניקה אנליטית למכאניקה ניסיונית. אך ההתמחות התפתחה זה מכבר למרחק כזה שכיום פילוסופיה נלמדת תדיר על ידי אנשים החסרים לחלוטין ידע כלשהו של חשיבה מתמטית. הצעידה בנתיב הפילוסופי למעשה אינה אפשרית ללא תפיסה לפחות של הרוח של החשיבה המתמטית. ראינו מה הייתה עמדתו של גיתה באשר לחשיבה המתמטית הרוחית, למרות שהוא לא הצהיר על עצמו כעל מישהו שעבר אימון מיוחד במתמטיקה. כך רבים יתכחשו לקיומו של הכושר המהותי שברצוני שאלו הלומדים את הפילוסופיה של החירות ירכשו.

וכעת הבה נדמה לעצמנו קורא אשר פשוט מתחיל לעבוד עם הפילוסופיה של החירות עם תוכן הכרתו הרגילה בדרך אותה תיארתי: כמובן, הוא לא יהיה מסוגל לטעון שהוא הובל אל העולם העל-חושי. מאחר ובכוונה תחילה כתבתי את הפילוסופיה של החירות בדרך כזאת כך שהיא תציג עצמה לעולם בהתחלה כעבודה פילוסופית טהורה. רק חישבו איזה שירות דב היה מוענק למדע הרוח המכוון על ידי אנתרופוסופיה אם הייתי מתחיל מיד עם כתבים מדעיים רוחיים! כל אותם פילוסופים כמובן היו מזלזלים בזה ומתייחסים לזה כאל סוג שטחיות הגרוע ביותר, כמאמצים של טירון. לכן בהתחלה הייתי חייב לכתוב בצורה פילוסופית טהורה. הייתי חייב להציג את העולם בעזרת משהו שניתן לשקול אותו באופן פילוסופי במשמעות קפדנית, למרות שזה התעלה מעבר לגבולות הרגילים של הפילוסופיה. בנקודה מסוימת נעשה מעבר מכתיבה פילוסופית ומדעית לכתיבה מדעית רוחית. זה התרחש בזמן בו הוזמנתי לכתוב פרק מיוחד אודות כתביו המדעיים של גיתה עבור הביוגרפיה הגרמנית של גיתה. היה זה בסוף שנות התשעים של המאה התשע עשרה. וכך הייתי אמור לכתוב פרק אודות כתביו המדעיים של גיתה: למעשה סיימתי זאת ושלחתי למוציא לאור כאשר במקביל הופיעה עבודה אחרת שלי שנקראה מיסטיציזם בשחר התקופה המודרנית. הספר מהווה גשר בין פילוסופיה טהורה למגמה האנתרופוסופית. כאשר עבודה זו הופיעה, כתב היד שלי הוחזר אליי על ידי המוציא לאור, אשר לא צירף דבר להוציא שכר הטרחה שלי כך שלא אוכל לחולל מהומה, מאחר וכך הוא עמד בחובתו החוקית. ברור שבקרב המלומדים הפדנטים, לא היה עניין כלשהו לקבל –ולו פרק בודד המוקדש להתפתחות גישתו של גיתה כלפי מדעי הטבע – שנכתב על ידי אדם שכתב את הספר הזה אודות המיסטיציזם.

ניתן כעת להניח שהפילוסופיה של החירות עבדה כבר מבעד ההכרה הרגילה של האדם בדרך שתיארתי זה מכבר. כעת אנו נמצאים בהלך הרוח המתאים של השכל (mind) כך שנפשנו תוכל ליטול על עצמה בדרך הבריאה אותה תיארתי אתמול, אם כי רק בקצרה, את הנתיב המוביל לאימגינציה. ניתן להמשיך בנתיב זה בדרך המתאימה לחיים המערביים אם אנו מנסים להכניע עצמנו לחלוטין לעולם של התופעות החיצוניות, כך שאנו מאפשרים להן לעבוד עלינו ללא חשיבה אודותיהן אבל עדיין תוך כדי קליטתן. תסכימו עימי שבחיי העירות הרגילים אנו קולטים רשמים בקביעות, אבל למעשה מבצעים זאת בתהליך בו אנו מספיגים ללא הרף את רשמינו במושגים. בחשיבה מדעית אנו שוזרים רשמים עם מושגים בצורה שיטתית לחלוטין, בונים מערכים של רעיונות וכן הלאה. על ידי רכישת היכולת של סוג החשיבה המתגלה בהדרגה מהפילוסופיה של החירות, אדם נעשה מסוגל לפעילות פנימית רצינית כזאת כך שהוא יכול לדכא ולמנוע חשיבה מושגית מתהליך התפיסה ולמסור עצמו לרשמים חשופים. אבל קיים משהו אחר שאנו יכולים לעשות בכדי לחזק את כוחות הנפש לקלוט רשמים אשר לא פותחו בעזרת מושגים. אדם יכול, בנוסף לכך, להימנע מניסוח השיפוט אשר מתעורר כאשר רשמים אלו מצטרפים למושגים וליצור במקום זאת דימויים סימבוליים, או דימויים מסוג אחר, לצד הדימויים הנראים על ידי העין, הנשמעים על ידי האוזן, והנמסרים על ידי החושים של החום, המגע וכ"ו. אם אנו מביאים כך את פעילות תפיסתנו למצב של זרימה, ומערים לתוכה חיים ותנועה, לא כמו שאנו עושים כאשר אנו מעצבים מושגים, אלא על ידי פיתוח התפיסה באופן סימבולי או אמנותי, אנו נפתח הרבה יותר מהר את הכוח המאפשר לרשמים כשלעצמם לחדור אותנו. הכנה מצוינת לסוג זה של הכרה היא לחנך עצמנו בקפדנות למה שאפיינתי כפנומנליזם, כהרחבת התופעה. אם אדם חותר שלא להרשות לאינרציה לשאת אותו עימה דרך צעיף קליטת החושים ולהגיע לגבול העולם החומרי, בכדי לחפש את כל סוגי ההסברים המטאפיזיקלים במונחים של אטומים ומולקולות, אלא במקום זאת משתמש במושגים לסדר את התופעות ולעקוב דרכן אחורה עד לתופעה הארכיטיפית, הוא כבר התנסה באימון שמאפשר לו לבודד את התופעות מכל דבר מושגי. ואם הוא עדיין מציין בסמלים את התופעות, הופך אותן לדמויות, הוא רוכש נפש חזקה ביותר המאפשרת לו לספוג את העולם החיצוני חופשי ממושגים.

מובן מאליו שאין אנו יכולים להשיג זאת במהירות. מחקר רוחי דורש מאתנו הרבה יותר מאשר מחקר במעבדה או במצפה כוכבים. זה תובע מעל לכול מאמצים נמרצים של הרצון האינדיבידואלי. אם אדם מתרגל ייצוג פנימי כזה של דימויים סימבוליים במשך זמן מסוים וחותר בנוסף להשתקע בהרהורים על הדימויים אשר אותם הוא מחזיק נוכחים בנפש בדרך דומה לייצוג הנפשי של התופעות, דימויים אשר אחרת רק חולפים הלאה כאשר אנו רצים מתחושה לתחושה, מהתנסות להתנסות. אם אדם מסגל עצמו להשתקע בהרהורים למשך תקופות ארוכות יותר ויותר אודות דימוי אשר אותו הוא הבין במלואו, דימוי שהוא עצמו יצר או שנלקח בעצת מישהו אחר, כך שאינו יכול לנבוע מהזיכרון, ואם הוא חוזר על תהליך זה שוב ושוב, הוא מחזק את כוחות נפשו ולבסוף מבין שהוא מתנסה במשהו אשר קודם לכן לא היה לו מושג כלשהו אודותיו. הדרך היחידה לרכוש אפילו מושג מקורב להתנסות זו, אשר מתרחשת רק בישות האדם הפנימית – חייבים להיות זהירים ביותר שלא להבין זאת לא נכון – זה לזכור במיוחד דימויים חלומיים חיים. בכל אופן חייבים לזכור שדימויים-חלומיים מהווים תמיד זיכרונות אשר לעולם לא ניתן לייחסם ישירות למשהו חיצוני ואשר סוג של תגובה מתעוררת לקראתו מתוך ישותו הפנימית. אם הוא מתנסה במלואו בדימויים שעוצבו בדרך שתוארה מעלה, וזהו משהו אמיתי לחלוטין, הוא מתחיל להבין שהוא פוגש בתוך עצמו את היסוד הרוחי אשר מניע את תהליך הגדילה, שהוא הכוח של הגדילה. הוא מבין שהוא נכנס אל תוך חלק ממבנה האדם, משהו השוכן בתוך האדם. משהו אשר איחד עצמו בתוך האדם. משהו אשר פעיל בפנים אבל אשר אותו הוא חווה רק בצורה לא מודעת. באיזה אופן בדיוק הוא חווה אותו בלא מודע?

סיפרתי לכם שהחל בלידה ועד להתחלפות השניים פועלת הישות הנפשית-רוחית בעיצובה את האדם ואז היא משחררת עצמה במידת מה. לאחר מכן, בין התחלפות השניים לבגרות המינית, ישות נפשית-רוחית אחרת, אשר שוקעת מטה אל תוך הגוף הפיסי, מעוררת את הדחף הארוטי והרבה יותר מזה באותה המידה. כל זה מתרחש בחוסר מודעות. אם אנו משתמשים במודעות מלאה באמצעים אלו של הנפש כפי שתיארתי בכדי להתבונן בחדירה זו של האורגניזם הפיסי על ידי הנפש-רוח, אנו רואים כיצד תהליכים כאלו פועלים בתוך האדם וכיצד האדם למעשה נתון בידי העולם החיצוני ברצף, מהלידה והלאה. כיום התמסרות זו של האדם לעולם החיצוני אינה מהווה דבר חוץ מתפיסה מופשטת או הכרה מופשטת. אין זה כך. אנו מוקפים בעולם של צבע, צליל, וחום ובכל סוגי רשמי החושים, בעיבודנו זאת עם מושגנו אנו יוצרים רשמים נוספים שיש להם השפעה עלינו. בהתנסותנו בכול זאת במודעות אנו מגיעים להבנה שבהתנסות הלא מודעת ברשמי הצבע והצליל שאנו מתנסים בהם החל מהילדות והלאה קיים משהו רוחי אשר מתפשט על פני כל המבנה שלנו. ולמשל, אם אנו לוקחים את רגש האהבה בין התחלפות השניים לבגרות המינית, אין זה משהו הנובע מתוך הגוף הפיסי, אלא משהו אשר הקוסמוס מעניק לנו דרך הצבעים, הצלילים, וזרימת החום אשר מגיעים אלינו. חום הוא משהו שונה מחום, ואור הוא משהו שונה מאור במשמעות הפיסית, צליל הוא משהוא שונה מצליל פיסי. באמצעות רשמי חושינו אנו מודעים למה שאקרא לו צליל חיצוני וצבע חיצוני. וכאשר אנו מוסרים עצמנו לטבע, אין אנו נתקלים בגלי-האתר, אטומים, וכן הלאה אודותיהם הפיסיקה המודרנית והפיסיולוגיה חולמים, אלא אלו הם כוחות רוחיים בפעולה, כוחות המעצבים אותנו בין הלידה למוות לידי מה שאנו מהווים כישויות אנוש. ברגע שאנו צועדים בנתיב הידע שתיארתי, אנו נעשים מודעים שזהו העולם החיצוני אשר מעצב אותנו. אנו נעשים מסוגלים להתבונן בצורה מודעת הטובה ביותר במה שחי ומגלם עצמו בתוכנו כאשר אנו רוכשים מעל לכול הכרה ברורה שהרוח פועלת בעולם החיצוני. מכול הדברים הפנומנולוגיה היא אשר מאפשרת לנו לראות כיצד הרוח עובדת בתוך העולם החיצוני. באמצעות הפנומנולוגיה, ולא באמצעות מטפיסיקה מופשטת, אנו מגיעים להכרת הרוח באמצעות התבוננות מודעת, על ידי עוררות התודעה, למה שאחרת היינו עושים באופן בלתי מודע, על ידי התבוננות כיצד, דרך עולם החושים, כוחות רוחיים חודרים לתוך ישותנו ופועלים עליה באופן מעצב.

אתמול ציינתי שהחכם המזרחי על ידי התעלמות ממשמעות הדיבור, חשיבה, ותפיסת האגו, התנסה בדברים אלו בצורה שונה וטיפח נטייה שונה של הנפש כלפי דברים אלו, מאחר ושפה, תפיסת מחשבות, ותפיסה של האגו נוטות בהתחלה להובילנו הלאה מעולם הרוח אל תוך קשר חברתי עם האנשים האחרים. בקיום הפיסי היום יומי אנו רוכשים את חיינו החברתיים במחיר של הקשבה נאותה באמצעות השפה, התבוננות דרך המחשבות, והרגשת דרכנו דרך התפישה של האגו. החכם המזרחי נטל על עצמו לא להאזין באמצעות המילה, אלא לחיות בתוכה. הוא נטל על עצמו לא להביט דרך החשיבה, אלא לחיות בתוך המחשבה, וכן הלאה. לנו במערב יש את תפקידנו להתבונן יותר באדם עצמו בצעדנו בנתיב אל העולמות העל-חושיים.

בנקודה זו חייבים לזכור שאדם נושא גם סוג מסוים של ארגון חושים בתוכו. תיארתי כבר את שלושת החושים הפנימיים דרכם הוא נעשה מודע לישותו הפנימית, ממש כשם שהוא קולט את מה שמתרחש מחוצה לו. יש לנו את חוש שיווי המשקל באמצעותו אנו קולטים את ההתמצאות המרחבית המתאימה לנו כבני אדם ובעזרת חוש זה מסוגלים לפעול בתוכה עם רצוננו. יש לנו את חוש התנועה באמצעותו אנו יודעים שאנו נעים אפילו בחושך: אנו יודעים זאת מתחושה פנימית ולא רק בגלל שאנו קולטים את השתנות יחסינו לאובייקטים האחרים על פניהם אנו חולפים. יש לנו למעשה חוש פנימי של תנועה. ויש לנו חוש של חיים, באמצעותו אנו יכולים לתפוס את מצב רווחתנו הכללי, את השינויים הקבועים בתנאים הפנימיים של כוחותינו. שלושת חושים פנימיים אלו פועלים ביחד עם הרצון במשך שבע השנים הראשונות של האדם. אנו מודרכים על ידי חוש שיווי המשקל, וישות אשר בהתחלה אינה יכולה לנוע בכלל ואח"כ יכולה רק לזחול משתנה לאדם אשר יכול לעמוד זקוף ולצעוד. יכולת זו של הליכה זקופה מבוצעת על ידי החוש של שיווי המשקל, אשר מציבנו בתוך העולם. חוש התנועה וחוש החיים גם כן תורמים להתפתחותה של אנושיותנו המלאה. כל מי שמסוגל ליישם את הסטנדרטים של התבוננות האובייקטיבית המיושמת במעבדות המדעיות על התפתחות הגוף הפיסי של האדם ועל הנפש-רוח שלו, יגלה במהרה כיצד הכוחות הפועלים בצורה מעצבת על האדם בעיקר במשך שבע השנים הראשונות משחררים עצמם ומתחילים לקבל משמעות שונה מרגע התחלפות השיניים והלאה. החל מזמן זה האדם מקושר לזה אשר בפנים בצורה פחות נמרצת מאשר בילדותו. הילד קשור קשר פנימי הדוק עם שיווי המשקל, התנועה, והחיים של האדם. בכל אופן, משהו אחר מתפתח סימולטאנית במהלך השתחררות זו של שיווי המשקל התנועה והחיים. מתרחשת כאן התאמה מסוימת של שלושה חושים אחרים: חושי ההרחה, הטעם והמגע. זה דבר מעניין ביותר להתבונן בפרטי פרטים בדרך בה הילד מוצא בהדרגה את דרכו אל החיים, מכוון עצמו באמצעות החושים הללו של הטעם, הריח, והמגע. כמובן זה יכול להיראות בצורה הברורה ביותר בחיים המוקדמים, אבל כול מי שאימן עצמו לעשות זאת יכול לראות זאת בבירור גם בחיים המאוחרים יותר. בדרך מסוימת, הילד דוחף החוצה מעצמו את שיווי המשקל, התנועה והחיים אבל באותו הזמן מושך יותר לתוכו את האיכויות של חושי הריח, הטעם וחוש המגע. ניתן לומר ששלב נרחב אחד של התפתחות ננשף החוצה ושלב אחר נשאף פנימה, כך שהכוחות של שיווי המשקל, התנועה והחיים, אשר לוחצים מבפנים החוצה, ואיכויות ההתמצאות של הריח, הטעם והמגע, אשר לוחצים מבחוץ פנימה, נפגשים בתוך האורגניזם שלנו. זה מתבצע על ידי החדירה ההדדית של שני שילושים אלו של החושים. כתוצאה מכך, מתעורר בתוך האדם חוש איתן של עצמיות. בדרך זו האדם חווה עצמו לראשונה כאגו. כעת אנו מתנתקים מהרוחניות של העולם החיצוני באמצעות דיבור ובאמצעות יכולתנו לקלוט מחשבות ולקלוט את האגו של האחרים ובצדק, שכן אחרת לעולם לא היינו יכולים בחיים פיסיים אלו להיעשות לישויות חברתיות, וממש באותה הדרך, ככל אשר האיכויות של הריח, הטעם והמגע פוגשים את שיווי המשקל, התנועה, והחיים, אנו מתנתקים פנימית מהשילוש: חיים, תנועה ושיווי המשקל, אשר אחרת היו מגלים עצמם לנו ישירות. התנסויות החושים בריח, הטעם והמגע כאילו מציבות עצמן בחזית מה שאחרת היה נחווה דרך חושינו של שיווי המשקל, התנועה וחוש החיים. המזרחי מגיע לידי עצירה בשפה בכדי לחיות בתוכה. הוא עוצר בחשיבה בכדי לחיות שם. הוא עוצר בתפיסת האגו בכדי לחיות בתוכו. באמצעות זה הוא עושה דרכו החוצה אל תוך עולם הרוח. המזרחי מגיע לעצירה בתוך הדברים הללו. אנו, על ידי חתירתנו לאימגינציה, באמצעות סוג של ספיגה של התפיסות החיצוניות הנטולות ממושגים, עוסקים בפעילות אשר מהווה דרך הפוכה לזאת אשר בה המזרחי עסק בכל הנוגע לשפה, קליטת מחשבות, וקליטת האגו. המזרחי מגיע לעצירה בהם וחודר לתוכם. בחתירה לאימגינציה, אדם עושה דרכו באמצעות החישה של הריח, הטעם והמגע, החודרים אל העולם הפנימי כך שכאשר האדם נשאר לא מופרע על ידי התחושות של הריח, הטעם והמגע, ההתנסויות הנובעות משיווי המשקל, התנועה, והחיים יוצאות לקראתו לפגוש בו.

זהו רגע גדול כאשר אדם חדר דרך מה שתיארתי כשילוש-החושי של הטעם, ריח, ומגע, והוא ניצב בפני התמצית הערומה של התנועה שיווי המשקל והחיים.

עם הכנה כזאת מאחורינו, מעניין ללמוד את מה שהמיסטיות המזרחית מפרסמת לעיתים קרובות. אני רחוק מאוד מלזלזל באלמנטים של השירה, היופי, ושל ביטוי של הדמיון בכתבים של מיסטיקות רבות. לָבֶטַח אני מעריץ את מה, שלמשל, לתרזה הקדושה, למתילד ממגדבורג, ולאחרים יש לספר לנו, וכמובן למייסטר אקהרט וליוהאנס טאולר. אבל כל מה שמתעורר בדרך זו מגלה עצמו לחוקר הרוח האמיתי כמשהו שמתעורר כאשר אדם חוצה את הנתיב המוביל פנימה ועדיין לא חדר מעבר לאזור של הריח, הטעם והמגע. קיראו את מה שנכתב על ידי אינדיבידואלים אשר תיארו בבהירות מפורטת את מה שהם התנסו בדרך זו. הם מדברים אודות טעימת מה שבפנים, אודות התנסות בטעם בנוגע למה שקיים כנפש-רוח בישות האדם הפנימית. הם גם דיברו על הרחה ובמובן מסוים, על מגע. וכל מי שיודע כיצד לקרוא את מתילדֵה ממגדבורג, למשל, או את תרזה הקדושה, בדרך הנכונה יראה שהן צעדו בנתיב פנימי זה אבל לעולם לא חדרו ממש מבעד הטעם, הריח והמגע. הן השתמשו בדמיון פואטי נפלא עבור תיאוריהן, אבל הן מדברות רק אודות האופן בו אדם יכול לגעת, לטעום באריכות ולרחרח את עצמו פנימה.

מאחר וזה הרבה פחות נעים לראות את הטבע האמיתי של המציאות בעזרת חושים אשר פותחו בצורה רוחית אמיתית מאשר לקרוא את הדין והחשבון הניתנים על ידי מיסטיות חושנית – וזהו המונח היחיד עבורה – אשר בחשבון הסופי רק משביעה את האנוכיות המעודנת, המתבוננת פנימה של הנפש. כפי שאמרתי, ככול שניתן להתפעל ממיסטיות זו – ואני אכן מתפעל ממנה – החוקר הרוחי האמיתי חייב להיות מודע שהיא עוצרת בחצי הדרך: מה שמתגלה בדימויים הפיוטיים הנפלאים של מתילד ממגדבורג, תרזה הקדושה ואחרים, זה באמת רק זה אשר מריחים אותו, טועמים, ונוגעים בו לפני שחודרים מבעדו אל תוך העולם הפנימי הממשי. לעיתים האמת אינה נעימה, ולפעמים אפילו אכזרית, אבל לאנושות המודרנית אין עניין להיעשות חלשה בנפשה בצעידה בעקבות מיסטיות מעורפלת וחסרת שלמות. מה שנדרש כיום הוא לחדור אל תוך הטבע הפנימי האמיתי של האדם עם כוח הרוח, עם אותו הכוח אותו הישגנו בעזרת דרך הרבה יותר ממושמעת עבור העולם החיצוני באמצעות העיסוק במדעי הטבע. ולא הישגנו זאת לשווא. חייבים שלא להמעיט בערכם של מדעי הטבע! אכן, אנו חייבים לבקש לרכוש את הצד השיטתי של מדעי הטבע. ובדיוק כאשר אדם הטמיע את השיטה המדעית אז הוא מסוגל להעריך את ההישגים של המיסטיות המעורפלת לפי ערכם האמיתי, אבל הוא גם יודע שמיסטיות מעורפלת זו אינה מה שמדע הרוח חייב לטפח. תפקידו של מדע הרוח, בניגוד לכך, הוא לבקש אחר הבנה בהירה של ישותו הפנימית של האדם, אשר באמצעותה הבנה רוחית בהירה של העולם החיצוני מתאפשרת.

אני יודע שאם לא אדבר בדרך אותה האמת תובעת, אוכל ליהנות מתמיכתה של מיסטיקה קשקשנית מעורפלת אשר עוסקת במיסטיות בכדי לספק את נפשה החושנית. אך זה אינו יכול להוות ענייננו כאן. להיפך, אנו חייבים לחפש כוחות אשר ניתן להשתמש בהם בעבור החיים, כוחות רוחיים אשר מסוגלים להשיג מידע בעבור חיינו המדעיים והחברתיים.

כאשר אדם חודר עד למה שחי בחוש שיווי המשקל, בחוש החיים, ובחוש התנועה, אדם הגיע למשהו שהוא חווה בהתחלה כישות הפנימית האמיתית של האדם עקב שקיפותה. הטבע המהותי של הדברים מראה לנו שאין אנו יכולים לחדור לעומק רב יותר. אבל מצד שני יש לנו יותר ממספיק לשלב התחלתי זה, מאחר ומה שאנו מגלים אינו החומר של החלומות המיסטיים המעורפלים. מה שאדם מגלה הוא אורגנולוגיה[2] אמיתית, ומעל לכול אדם מגלה בתוכו את המהות של זה אשר בתוך שיווי המשקל, של זה אשר בתנועה, ושל זה אשר מתפשט על פני החיים. אדם מוצא זאת בתוך עצמו.

ואז לאחר שמתנסים בזה, מתרחש משהו יוצא דופן לחלוטין. אז ברגע המתאים, מתחילים להבחין במשהו חדש. תנאי חיוני מוקדם הוא, כפי שאמרתי, לבצע קודם לכן חשיבה באמצעות הפילוסופיה של החירות. זה מושאר אז, ניתן לומר, בצד אחד, שעה שצועדים בנתיב הפנימי של ההתבוננות, של מדיטציות. אדם התקדם עד לשיווי המשקל, התנועה והחיים. אדם חי בתוך חיים אלו, בתנועה זו, בשיווי משקל זה. לגמרי במקביל לעיסוקו בדרך ההתבוננות והמדיטציה אבל ללא שום פעילות אחרת מצידו, חשיבתו בכל הנוגע לפילוסופיה של החירות עברה השתנות. מה שניתן להתנסות בו בפילוסופיה של חירות כזאת בחשיבה טהורה, כתוצאה מעבודתנו פנימה על נפשותינו בספירה אחרת, נעשה משהו שונה לחלוטין. זה נעשה מלא יותר, עשיר בתוכן. שעה שמצד אחד חדרנו אל תוך ישותנו הפנימית והעמקנו את כוח האימגינציה שלנו, מהצד השני הרמנו את מה שנבע מתוך עבודתנו הנפשית על הפילוסופיה של החירות מעלה מתוך תודעתנו הרגילה. מחשבות אשר בעבר צפו פחות או יותר בצורה מופשטת בתוך חשיבה טהורה שינו צורה לידי כוחות מוצקים אשר חיים בתודעתנו: מה שפעם היה חשיבה טהורה הוא עכשיו אינספירציה. אנו פיתחנו אימגינציה, וחשיבה טהורה הפכה לאינספירציה. בצעדנו בנתיב זה הלאה, אנו הופכים למסוגלים להחזיק בנפרד את מה שהשגנו בצעדנו בעקבות שני הנתיבים אשר חייבים להבדיל בניהם בחדות: מצד אחד, מה שהישגנו כאינספירציה מהחשיבה הטהורה – החיים אשר ברמה נמוכה יותר הם חשיבה, ואז נעשו לחשיבה שהורמה לאינספירציה – ומצד שני זה שאנו חווים כמצבים של שיווי משקל, תנועה וחיים. כעת אנו מסוגלים להביא צורות התנסות אלו ביחד. אנו יכולים לאחד את הפנימי עם החיצוני. המיזוג של אימגינציה ואינספירציה מביא אותנו בתורו לאינטואיציה. מה השגנו כעת? טוב, ארצה לענות על שאלה זו על ידי גישה אליה מצד אחר. ראשית אני חייב להפנות את תשומת הלב לצעדים שנלקחים על ידי האדם המזרחי אשר רוצה להתרומם רחוק יותר לאחר שחינך עצמו באמצעות מנטרות, לאחר שחי בתוך השפה, בתוך המילה. הוא לומד כעת לא רק לחיות בריתמוס השפה, אלא גם במידה מסוימת להתנסות בנשימה באופן מודע, בדרך מסוימת להתנסות בנשימה באופן מלאכותי על ידי שינוי הנשימה בדרכים מגוונות ביותר. עבורו זהו הצעד הבא הגבוה ביותר – אבל שוב לא משהו אשר יכול להילקח ישירות על ידי המערב. מה השיג התלמיד המזרחי במוסרו עצמו לנשימה מודעת, המוסדרת באופנים שונים? אוו, הוא מתנסה במשהו בלתי רגיל כאשר הוא שואף אוויר. בשעת השאיפה הוא מתנסה באיכות של אוויר שלא ניתן למצוא אותה כאשר אנו מתנסים באוויר כסובסטנציה פיסית טהורה, אלא רק כאשר אנו מאחדים עצמנו עם האוויר וכך מבינים את הרוחיות שלו. כאשר הוא נושם פנימה, התלמיד האמיתי של היוגה חווה משהו אשר פועל בצורה מעצבת על ישותו, אשר פועל בצורה רוחית. משהו אשר אינו מכלה עצמו בחיים שבין לידה למוות, אלא חודר לתוכנו באמצעות רוחיותו של האוויר החיצוני, מוליד בנו משהו אשר עובר עימנו דרך שער המוות. להתנסות בתהליך הנשימה במודעות, משמעו ליטול חלק במשהו אשר ממשיך להתקיים כאשר אנו מניחים בצד את הגוף הפיסי. מאחר ולהתנסות בתהליך הנשימה במודעות, זה להתנסות בתגובה של ישותנו הפנימית לשאיפת האוויר. בהתנסותנו בזה אנו מתנסים במשהו אשר קדם ללידה בקיומנו כנפש-רוח – או הבה נאמר קדם לרגע ההתעברות – משהו אשר שיתף פעולה בעיצובנו כעובר ואז המשיך לפעול בתוך האורגניזם שלנו בילדות. לתפוס את תהליך הנשימה באופן מודע פירושו להבין את עצמנו מעבר ללידה והמוות. ההתקדמות מההתנסות בפתגמים ובמילה להתנסות בתהליך הנשימה מייצג חדירה נוספת אל תוך הבנה מלאת השראה של הנצחי באדם. אנו המערביים חייבים להתנסות הרבה באותו הדבר – אבל בספירה שונה.

מה הוא, למעשה, התהליך של קליטת החושים? אין זה אלא תהליך השאיפה שעבר שינוי. כאשר אנו נושמים פנימה, האוויר לוחץ על הסרעפת שלנו ועל כל ישותנו. נוזל המוח נדחף מעלה דרך עמוד השדרה לתוך המוח. בדרך זו נוצר קשר בין הנשימה והפעילות המוחית. והחלק של הנשימה אשר ניתן להבחין בו כפעיל בתוך המוח פועל על פעילות החושים שלנו כחישה. חישה כשלעצמה היא סוג של ענף של שאיפה. בנשיפה, מצד שני, נוזל המוח יורד ומפעיל לחץ על מחזור הדם. הירידה של נוזל המוח קשורה עם פעילות הרצון וגם של הנשיפה. כל מי שבאמת לומד את הפילוסופיה של החירות יגלה שכאשר אנו משיגים חשיבה טהורה, חשיבה ורציה חופפים אחד את השני. ביסודה חשיבה טהורה היא ביטוי של רצון. כך חשיבה טהורה הופכת למה שהאדם המזרחי התנסה בו בתהליך הנשיפה. חשיבה טהורה קשורה לנשיפה ממש כשם שקליטה חושית קשורה לשאיפה. אנו חייבים לעבור את אותו התהליך כמו היוגי אבל בדרך, אם אפשר להתבטא כך, שדוחפת אחורה יותר אל תוך החיים הפנימיים. יוגה תלויה בויסות הנשימה, השאיפה והנשיפה גם יחד, ובדרך זו מגיעה לקשר עם הנצחי שבאדם. מה יכול האדם המערבי לעשות? הוא יכול להתרומם להתנסוּת נפשית בהירה בקליטה החושית מצד אחד וחשיבה מצד שני. הוא יכול לאחד בהתנסותו הפנימית קליטה וחשיבה, אשר אחרת מאוחדות רק בצורה מופשטת, פורמאלית, ופסיבית, כך שבפנים, בנפש-רוח שלו, הוא מתנסה באותה ההתנסות כשם שהוא מתנסה פיסית בנשימה פנימה והחוצה. שאיפה ונשיפה הן התנסויות פיסיות: כאשר הן מתקיימות בהרמוניה, אדם מתנסה בצורה מודעת בנצחי. בחיי היום יום אנו מתנסים בחשיבה ובקליטה חושית. על ידי החדרת תנועה לחיי הנפש, אדם מתנסה במטוטלת, במחזור קבוע, ברטט החדירה ההדדית המתמשכת של קליטת החושים והחשיבה. מציאות גבוהה יותר מתפתחת עבור המזרחי בתהליך השאיפה והנשיפה. המערבי משיג סוג של נשימה של הנפש-רוח במקום הנשימה הפיסית של היוגי. הוא משיג זאת באמצעות פיתוח בתוכו את התהליך החי של השאיפה שעברה שינוי בקליטת החושים ואת הנשיפה שעברה שינוי בחשיבה טהורה, באמצעות אריגה ביחד של מושגים, חשיבה והבחנה. ובהדרגה באמצעות פעימה קצבית זו, באמצעות תהליך נשימה קצבי בקליטת החושים והחשיבה, הוא נאבק להתרומם מעלה אל המציאות הרוחית באימגינציה, אינספירציה, ואינטואיציה. וכאשר הצבעתי בספרי הפילוסופיה של החירות, בהתחלה רק באופן פילוסופי, שהמציאות עולה מתוך החדירה ההדדית של קליטת החושים והחשיבה, התכוונתי, מאחר והספר יועד לחנך את הנפש, להראות מה האדם המערבי יכול לעשות בכדי להיכנס לעולם הרוח בעצמו. האדם המזרחי אומר: סיסטולי (התכווצות רגילה של הלב), דיאסטולי (התרחבות רגילה של הלב), שאיפה, נשיפה. במקום זאת המערבי חייב להציב את קליטת החושים והחשיבה. כאשר המזרחי מדבר על פיתוח הנשימה הפיסית, אנו במערב אומרים: פיתוח הנשימה של הנפש-רוח בתוך התהליך המודע באמצעות קליטה חושית (רשמים) וחשיבה.

כל זאת אמור להתייצב כניגוד למה שניתן להתנסות בו כסוג של מבוא סתום באבולוציה הרוחית של המערב. הרשו לי להסביר למה אני מתכוון. ב-1841 מיכלת (Michelet) הפילוסוף הברלינאי, הוציא לאור את עבודותיו של הגל לאחר מותו, אודות הפילוסופיה של הטבע. הגל פעל בסוף המאה השמונה עשרה, ביחד עם שלינג, להנחת היסודות לשיטה של הפילוסופיה של הטבע. שלינג, כצעיר נמרץ, הרכיב את הפילוסופיה של הטבע שלו בדרך ראויה לציון מתוך מה שהוא קרא לו "אינטואיציה אינטלקטואלית". אך הוא הגיע לנקודה אשר מעבר לה הוא לא היה יכול להתקדם. בנקודה מסוימת הוא שקע במיסטיקה. עבודתו ברונו, או באשר לעקרונות האלוהיים והטבעיים בדברים, וחיבורו היפה אודות חירות האדם ומקור הרוע, מצביעים כה יפה על שקיעה זו. אבל הוא לא היה יכול לבצע התקדמות בנושאים אלו והתחיל להימנע מלבטא עצמו כלל. הוא המשיך להבטיח להמשיך עם הפילוסופיה אשר תגלה את הטבע האמיתי של כוחות נסתרים אלו עליהם הפילוסופיה המוקדמת שלו רק רמזה. כאשר מיכלת הוציא לאור את הפילוסופיה של הטבע של הגל ב-1841, הפילוסופיה של ההתגלות של שלינג לה ציפו זמן רב ולעיתים קרובות הובטח שתפורסם, עדיין לא הוענקה לציבור. הוא הוזמן לברלין. אך מה שהיה לו להציע לא הייתה רוח ממשית אשר עשויה הייתה לחדור את הפילוסופיה של הטבע אותה הוא יסד. הוא שאף לאינטואיציה אינטלקטואלית. הוא הגיע לעצירה בנקודה זו, מאחר והוא לא היה מסוגל להשתמש באימגינציה להיכנס לספירה אודותיה דיברתי אליכם היום. וכך הוא נתקע כאן. הגל אשר היה בעל אינטלקט רציונאלי יותר, נטל משלינג רעיונות ונשא אותם הלאה באמצעות יישום של חשיבה טהורה להתבוננות בטבע. זה היה המקור של הפילוסופיה של הטבע של הגל. וכך פעם אחת שלינג לא מילא את ההבטחה ללדת את הטבע מתוך הרוח, וכך גם קרה עם הפילוסופיה של הטבע של הגל, אשר הושלכה הצידה על ידי המדע בחצי השני של המאה התשע עשרה. ללא ספק היא לא הובנה, אבל היא הייתה חייבת להישאר כך, מאחר והיה זה בלתי אפשרי להשיג קשר כלשהו לרעיונות המוכלים בפילוסופיה של הטבע של הגל בנוגע לפנומנולוגיה, להתבוננות אמיתית בטבע. זהו סוג של מקרה נהדר: שלינג נסע ממינכן לברלין, כאשר ציפו ממנו לדברים גדולים, והתברר שאין לו מה להגיד. והייתה זו אכזבה מצידם של כל אלו אשר האמינו שבאמצעות הפילוסופיה של הטבע של הגל תופענה התגלויות אודות הטבע מהחשיבה הטהורה. כך היה זה כפי שההיסטוריה מציגה זאת, בזה ששלינג השיג את הדרגה של האינטואיציה האינטלקטואלית אבל לא של האימגינציה האמיתית ובהגל הוא ראה גם כן שאם חשיבה טהורה אינה מובילה לאימגינציה או לאינספירציה – כלומר, לדרגה של סודות הטבע…[3] הוא ראה שעקב כך האבולוציה של המערב מתקדמת במהירות למבוי סתום. בינתיים לא התקיים כאן דבר שיגיב למה שבא מהמזרח והוליד את הספקנות. אדם אינו יכול להגיב ללא דבר אשר ממולא ברוח. וכול מי שמשקיע עצמו בדרך אוהבת בשלינג ובהגל וכך נהיה מסוגל לראות, עם אהבה בלבו, את המגבלות של הפילוסופיה המערבית, חייב לשאוף לאנתרופוסופיה. הוא חייב לשאוף להביא למערב מדע רוחי המונחה על ידי האנתרופוסופיה, כך שנחזיק במשהו אשר פועל באופן יצירתי ברוח, ממש כשם שהמזרח עבד ברוח עם הסיסטולי והדיסטולי באינטראקציה ביניהן. אנו במערב יכולים להרשות לתפיסה חושית וחשיבה להדהד האחת דרך השנייה בנפש-רוח, באמצעות זה אנו יכולים להתרומם למשהו שמהווה יותר מאשר רק מדע מופשט. זה פותח את הדרך למדע חי, שמהווה את סוג המדע היחיד אשר מאפשר לנו לשכון בתוך היסוד של האמת. לאחר כול הכישלונות של הפילוסופיות הקנטיאניות, השלינגיאניות וההגליאניות, אנו נזקקים לפילוסופיה שבאמצעות חשיפת הדרך של הרוח, יכולה להציג את הקשר האמיתי שבין האמת למדע, מדע בעל צביון רוחי, בו האמת יכולה באמת לחיות לתועלתה הרבה של עתיד האבולוציה האנושית.

—————————————————————–

  1. בפילוסופיה של החירות נקראת הקליטה החושית קליטת הרשמים מהעולם. המתרגם.
  2. אורגנולוגיה – תורת מבנה הגוף. המתרגם.
  3. בטקסט באנגלית מופיעות נקודות אשר כנראה באו לציין שהמשכו של המשפט חסר. המתרגם.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *