הגבולות של מדעי הטבע – 01

הגבולות של מדעי הטבע

רודולף שטיינר

8 הרצאות שניתנו בדורנאך

GA 322

תרגם מאנגלית: מוטי גולדנר

תיקונים: דליה דיימל, דניאל זהבי

ההרצאה יצאה בהוצאת חירות בספר: ראו כאן

הרצאה ראשונה 27.9.1920

 

נושא מחזור הרצאות זה נבחר, לא משום שהוא תואם את גישת הלימוד האקדמאית המסורתית או הפילוסופית, כאילו חשבנו שאפיסטמולוגיה[1] או משהו דומה לה חייב להופיע ברשימת הקורסים שלנו, אלא נבחר כתוצאה ממה שאני מאמין שישמש כעיון מרחיב דעת בכל הנוגע לצרכים והדרישות של תקופתנו. ככל שאבולוציית האנושות דורשת תפיסות, מושגים ודחפים חדשים עבור חיי החברה הכלליים, אנו נדרשים לרעיונות אשר שעה שיובנו, יוכלו ליצור תנאי חברה אשר יציעו לבני האדם מכול המעמדות והשכבות תנאי קיום שייתפסו על ידם כאנושיים, כהומאניים. כבר נאמר בחוגים הרחבים ביותר שחידוש חברתי חייב להתחיל עם חידוש חשיבתי, למרות זאת אין איש בחוגים אלו המעלה בדעתו משהו ברור ובהיר שעה שמדברים בדרך זו. אין שואלים: מהיכן יגיעו הרעיונות לפיהם יוכל האדם למצוא כלכלה חברתית שתציע לאדם קיום אנושי הומאני? מאותו החלק באנושות אשר קיבל חינוך בשלוש או ארבע המאות האחרונות, ובמיוחד החל מהמאה התשע-עשרה, עלו רעיונות מסוימים הנובעים באופן טבעי מתפיסת העולם המדעית שעל פיהן חונכו. דבר זה נכון במיוחד עבור אלו אשר התנסו בהכשרה אקדמאית מסוימת. רק אלו העובדים בתחומים השונים מהמדע מאמינים שלמדעי הטבע השפעה מועטה על עיסוקיהם. למרות זאת קל להראות שאפילו בתיאולוגיה, בהיסטוריה ובתורות המשפט החדשות והמתקדמות ביותר – ניתן למצוא בכל מקום רעיונות הנובעים מניסויים מדעיים של המאות האחרונות, כך שרעיונות מסורתיים שונו במידה מסוימת בכדי להתאים לחדשים. אדם צריך רק להרשות להתפתחות התיאולוגית החדשה במאה התשע-עשרה לחלוף אל מול עיני רוחו. למשל, אדם רואה להיכן הגיעה התיאולוגיה הפרוטסטנטית בהשקפותיה באשר לאדם, ישוע, וטבעו של כריסטוס, מאחר ובכל פנייה נכחו בדעתה תפיסות מדעיות מסוימות אשר רצתה להשביע את רצונן, ואשר כנגדן לא רצתה לחטוא. באותו הזמן, הקשרים של הדחפים הישנים בתוך הסדר החברתי התחילו להתרופף: הם פסקו בהדרגה להחזיק את חיי האדם ביחד. במהלך המאה התשע-עשרה הפך זה להכרחי במידה הולכת וגוברת להחליף את הדחפים לפיהם מעמד מסוים הכפיף עצמו לאחר, עם הדחפים מהם המוסדות הפרלמנטרים החדשים, עם כל הנובע מהם, הגיעו לרעיונות מודעים פחות או יותר. לא רק במרכסיזם אלא באותה המידה בתנועות רבות אחרות התרחש מה שניתן לקרוא טרנספורמציה של הדחפים החברתיים הישנים לכדי רעיונות מודעים.

אבל מה היה היסוד הזה אשר נכנס אל מדעי החברה, אל בנה המועדף של החשיבה המודרנית? היו אלו הרעיונות, צורת החשיבה החדשה אשר פותחה תוך כדי העיסוק במדעי הטבע. וכיום ניצבים אנו בפני שאלה חשובה: עד כמה רחוק נהיה מסוגלים להתקדם בין קורי הכוחות החברתיים הנארגים מרעיונות אלו? אם אנו מקשיבים להמולת העולם, אם מתייחסים אנו לכל המראות חסרי התקווה הנובעים מהניסיונות שנעשו על בסיס רעיונות אלו, אכן ניצבים אנו בפני תמונה קודרת. אדם ניצב אז בפני השאלה מבשרת הרעות: כיצד ניצב דבר זה בפני רעיונות מוחלטים אלו אשר הושגו ממדעי הטבע ועתה מבקשים לחול על חיינו, רעיונות אשר למעשה נדחים על ידי החיים עצמם? דבר אשר הפך זה מכבר לניכר וברור בשטחים רבים. שאלה חיונית זאת, שאלה בוערת זו אשר איתה מעמתת אותנו תקופתנו, הייתה הסיבה לבחירתי את הנושא "הגבולות של מדעי הטבע". בדיוק שאלה זו מחייבת אותי להתייחס לנושא בדרך כזאת שבאמצעותה נקבל סקירה כללית של מה מדעי הטבע יכולים ומה אינם יכולים לתרום לסדר חברתי הולם ולרעיון של סוג המחקר המדעי, אותו הסוג של השקפת העולם אליה אדם היה צריך לפנות בכדי להתעמת עם הדרישות הרציניות המוטלות עלינו בתקופתנו.

מהו הדבר אותו אנו רואים אם מתייחסים אנו לשיטה לפיה חושב האדם בחוגים המדעיים וכיצד מושפעים האחרים בחשיבתם על ידי חוגים אלו? מה רואים אנו? בראש וראשונה רואים שנעשים כאן ניסיונות להשיג נתונים ולסדרם בשיטה ברורה בעזרת רעיונות בהירים. אנו רואים כיצד מושקעים מאמצים לסדר את הנתונים שנאספו מהטבע הדומם באמצעות המדעים השונים – מכניקה, פיסיקה, כימיה, וכ"ו. לסדרם באופן שיטתי אבל גם להחדיר את הנתונים עם רעיונות כך שייעשו לניתנים להבנה. בנוגע לטבע הדומם, אדם נאבק להשיג את הבהירות הגבוהה ביותר האפשרית, להשיג רעיונות ברורים לחלוטין. והתוצאה ממאבק זה להשגת רעיונות ברורים היא שהאדם שואף, אם בכלל אפשרי הדבר, להחדיר כל דבר שהאדם מוצא בסביבתו בנוסחה מתמטית. אדם רוצה לתרגם את הנתונים שנאספו מהטבע לנוסחה מתמטית ברורה, לשפה שקופה של מתמטיקה.

בשליש האחרון של המאה התשע-עשרה, מדענים האמינו שהם קרובים מאוד להיותם מסוגלים לתת הסבר מתמטי-מכאני לתופעת הטבע אשר תהיה שקופה וברורה בצורה עמוקה ויסודית. נשאר להם רק להסביר את החומר הקטן של האטום. הם רצו להפחית אותו לנקודת-כוח בכדי להיות מסוגלים לבטא את מיקומו ותנועתו בנוסחה מתמטית. הם האמינו שאז הם יצדקו באומרם: אני מתבונן בטבע, ומה שאני מתבונן בו כאן במציאות הוא רשת של כוחות ותנועות המצויים בזיקה הדדית שניתן להבינה בשלמות במונחים מתמטיים. לפיכך עולה כאן האידיאל של מה שנקרא "ההסבר האסטרונומי של הטבע", אשר מבטא ביסודו את הדבר הבא: ממש כשם שאדם מביא לידי ביטוי את היחסים בין הגופים השמיימיים השונים בנוסחה מתמטית, כך גם כן עליו להיות מסוגל לחשב כל דבר בתוך הממלכה הקטנה ביותר, בתוך ה-"קוסמוס הקטן" של האטומים והמולקולות, במונחים מתמטיים ברורים. זו הייתה השאיפה אשר הגיעה לשיאה בשליש האחרון של המאה התשע-עשרה והנמצאת כעת בירידה שוב. כנגד חתירה זו להשגת השקפה מתמטית ברורה לחלוטין של העולם, ניצב משהו שונה לחלוטין, משהו אשר בא לידי ביטוי ברגע בו מנסים להרחיב חתירה זו אל ממלכות השונות מהטבע הדומם. אתם יודעים שבמהלך המאה התשע-עשרה נעשה ניסיון להעביר נקודת השקפה זו, לפחות במידת מה, אל תוך מדעי החיים. ולמרות שקאנט אמר שלעולם לא יימצא ניוטון שני אשר יוכל להסביר את האורגניזם החי לפי עקרון סיבתי הדומה לזה אשר נעשה בו שימוש להסברת הטבע שאינו אורגני, הֶקֶל בכל זאת היה יכול לטעון שניוטון שני זה נמצא בדרווין, שדרווין למעשה ניסה להסביר, במשמעות של העיקרון של הברירה הטבעית, כיצד יצור חי התפתח באותם המונחים "השקופים וברורים". והאדם החל לשאוף לבהירות כזאת, בהירות המתקרבת לפחות לבהירות המתמטית, בכל ההסברים, ולהתקדם מעלה עד להסברת האדם עצמו. על ידי זה התממש משהו אשר מדענים מסוימים הסבירו בעזרתו שצורכי האדם להבנת סיבות התופעות הגיעו לסיפוקן רק כאשר הוא הגיע לתפיסת עולם שקופה וברורה כזאת.

ועדיין כנגד זה ניצב משהו שונה לחלוטין. ניתן לראות שנוצרו תיאוריות על גבי תיאוריות בתחכום רב בכדי להרכיב השקפת עולם כמו זו שתיארתי זה עתה, ושוב ושוב אלו אשר חתרו להשקפת עולם זו עוררו – לעיתים מיד – את הכוחות המתנגדים להם. הם תמיד עוררו את הצד הנגדי, אשר הציג לעין שהשקפת עולם זו לעולם לא תוכל לספק הסברים תקפים, שהשקפה כזו של העולם, לעולם לא תוכל בסופו של דבר להביא לידי סיפוק את צורכי האדם לידע והבנה. מצד אחד התווכחו ונימקו עד כמה נדרש לשמור את השקפת עולמו של האדם במסגרת הממלכה המובנת והבהירה של המתמטיקה, בשעה שמצד שני הראו שהשקפת עולם כזאת תישאר, למשל, בלתי מסוגלת לחלוטין להרכיב אפילו את האורגניזם החי הפשוט ביותר מתוך חשיבה מתמטית בהירה, או אפילו להרכיב דגם מובן של תרכובת אורגנית. היה זה כאילו מחנה אחד רקם אריגי רעיונות בכדי להסביר את הטבע, והמחנה השני – לפעמים אותו המחנה עצמו – פרמם ללא הרף.

ניתן היה להמשיך ולצפות במחזה מגוחך זה – מאחר וכך נראה הדבר למי שמסוגל להתבונן בזאת בעין בלתי משוחדת – במיוחד במסגרת השאיפה והעבודה המדעית של חמישים השנים האחרונות. אם חשים את מלוא רצינות המצב, שבאשר לשאלה חשובה זאת לא נעשה דבר אלא ריקמתן ופרימתן של תיאוריות, ניתן להעלות את השאלה: אולי חתירה מתמשכת להסבר תפיסתי של התופעות מיותרת? אולי התשובה ההולמת לכל שאלה אשר עולה כאשר אדם ניצב בפני התופעות, היא שהאדם פשוט יניח לעובדות לדבר בעבור עצמן, שאדם צריך לתאר את מה שמתרחש בטבע ולוותר על כל התייחסות לפרטים מפורטים נוספים? האם לא ייתכן שכל ההסברים הללו מראים רק שהאנושות עדיין קשורה לסינור האם שלה ובגישתה הילדותית מחפשת סוג של מותרות? האין האנושות המתבגרת צריכה לומר לעצמה: אנו חייבים שלא לשאוף כלל להסברים מסוג זה. בדרך זו אין אנו מגיעים למקום כלשהו וחייבים פשוט לעקור את הצורך לדעת? מדוע לא? כשאנו מזדקנים אנו נוטשים את הצורך לשחק. מדוע, אם אנו מצדיקים נטישה זו, פשוט לא ננטוש את הצורך בהסברים?

שאלה כזאת יכלה להופיע זה מכבר בדרך מדעית יוצאת דופן ביותר, כאשר ב-14 באוגוסט 1872, דו בואה-ריימונד (du Bois-Reymond) הציג בכינוס השני של האגודה הגרמנית למדעים את חיבורו המפורסם "הגבולות של מדעי הטבע", חיבור אשר עדיין ראוי לעיון כיום. ועדיין למרות הכמות הרבה אשר נכתבה אודות חיבור זה שנכתב ע"י הפיסיולוג החשוב, דו בואה-ריימון, רבים עדיין לא מבינים שזה מייצג את אחת מנקודות המשבר החשובות באבולוציה של השקפת העולם המודרנית.

בסכולסטיקה של ימי הביניים כל מה שהיה קשור בחשיבת האדם ובפעילות מושגיו, נגזר מההשקפה שאדם היה יכול להסביר את הממלכות הרחבות של הטבע במונחים של רעיונות מסוימים אבל להציב גבולות לחשיבה בכל הנוגע להשגת העל-חושי. העל-חושי היה חייב לנבוע כתוצאה מהתגלות. הם חשו שהאדם היה חייב לעמוד ביחס לעל-חושי בדרך כזאת שהוא אפילו לא היה רוצה לחדור אל העל-חושי עם אותם המושגים אשר עיצב בקשר לממלכות הטבע וקיומו החיצוני של האדם. הוצבה הגבלה לידע בכל הנוגע לצד של העל-חושי, והדבר הודגש בחוזקה שהגבלה כזאת חייבת להתקיים, שזה פשוט שוכן בתוך טבע האדם וזה תואם את סדר היקום שהגבלה כזאת תוכר. הגבלה כזאת לידע חודשה מצד שונה לחלוטין ע"י הוגים וחוקרים כמו דו בואה-ריימון. הם לא היו יותר סכולסטיקאים ולא תיאולוגים, אבל כשם שהתיאולוג של ימי הביניים שהתקדם בהתאם לסגנון חשיבתו, הציב גבולות לידע בכל הנוגע לעל-חושי, כך הוגים וחוקרים אלו הציבו גבולות בחושי. הגבלות לגבי כל הנוגע לממלכה של המידע החושי החיצוני.

היו במיוחד שני מושגים אשר דו בואה-ריימון נשא בחובו, אשר ביססו עבורו את הגבולות אליהם מדעי הטבע יכולים להגיע אבל מעבר להם אינם יכולים להתקדם. לאחר מכן הוא הוסיף עוד חמישה מושגים כאלו בהרצאתו "שבע החידות של העולם", אבל בהרצאה הראשונה הוא דיבר על שני מושגים, "חומר" ו-"תודעה". הוא אמר שבשעה שהוגים בטבע אנו מאולצים, בחשיבה שיטתית, ליישם מושגים בדרך כזאת בה בסופו של דבר נגיע אל המושג של החומר. אולם מה היא הישות המסתורית בחלל לה אנו קוראים "חומר", את זה לעולם לא נוכל לפתור בדרך כלשהי. אנו חייבים פשוט להניח [מלשון הנחה] את המושג "חומר", למרות שזה מעורפל. אם רק נניח את המושג המעורפל הזה "חומר", נוכל ליישם את נוסחתנו המתמטית ולחשב את תנועות החומר במונחים של הנוסחה. ממלכת תופעות הטבע תהפוך למובנת אם רק נוכל להניח את הנקודה הקטנה ה"מעורפלת" מיליון על גבי מיליון פעמים. עדיין אנו חייבים להניח בוודאות שבאותו עולם חומרי זה אשר בונה קודם את הגופים שלנו ומגלה את פעילותו בתוכם, מתעורר בתוקף פעילות גופנית זו – מה שלבסוף הופך לחישה ותודעה. מצד אחד ניצבים אנו בפני עולם של תופעות טבע המחייבות אותנו ליצור מושג של "חומר", כאשר מצד שני אנו ניצבים בפני עצמנו, מתנסים במציאות התודעה, מבחינים בהופעתה, ומשערים שמה שהיא לא תהיה, מניחים אנו שחומר חייב להיות מונח גם בבסיס התודעה. אבל כיצד מתוך תנועות אלו של החומר, מתוך התנועות הדוממות, המתות, מתעוררת תודעה או אפילו תחושה פשוטה, זהו מסתורין אשר אין אנו מסוגלים לרדת לעומקו. זהו קוטבו האחר של כל אי הוודאויות, כל ההגבלות של הידע: כיצד יכולים אנו להסביר תודעה, או אפילו את החישה הפשוטה ביותר?

בהתייחס לשתי שאלות אלו, מהו אם כן חומר? כיצד מתעוררת הכרה מתוך תהליך חומרי? דו בואה-ריימון ממשיך ואומר שכחוקרים אנו חייבים להודות: ignorabimus (מלטינית: איננו יודעים ולעולם לא נדע). זהו המקביל המודרני לסכולסטיקה של ימי הביניים. הסכולסטיקה של ימי הביניים נעצרה בגבול העולם העל-חושי. מדעי הטבע המודרניים נעצרו בגבול המותווה ביסודו על ידי שני מושגים: "חומר", אשר משוער כקיים בכל מקום בתחום העולם החושי אבל לא ניתן למצוא אותו בשום מקום, ו"תודעה", אשר מניחים שנובעת מתוך העולם החושי, למרות שהאדם לא יוכל לעולם להבין כיצד.

אם לוקחים בחשבון את ההתפתחות הזאת של חשיבת המדע המודרני, האם אין חייבים לומר אז לעצמנו שהמחקר המדעי סיבך עצמו במעין קורים, ורק מחוץ לקורים אלו נוכל למצוא את העולם? מאחר שבניתוח הסופי (לפי הגישה המדעית) העולם החיצוני שוכן היכן שחומר חודר כרוח רפאים אל החלל. אם זה המקום היחידי אשר אליו אין אנו יכולים לחדור, אין בידינו דרך בעזרתה נוכל להתמודד עם החיים. בתוך האדם נמצא את התודעה כעובדה. האם נוכל בכלל להתקרב אליה עם הסברים אשר נֵהֵגוּ כתוצאה מהתבוננות בטבע החיצוני? אם חיפושינו אחר הסברים נעצרים כשזה מגיע לחיי האדם, איך נוכל להגיע למושג כיצד לחיות בדרך הראויה לאדם? כיצד, אם אין אנו מסוגלים להבין את הקיום או את מהות האדם נוכל להתייחס לקיום זה?

ככול שנתקדם במהלך הרצאות אלו, ייעשה ברור מעבר לכל ספק, כך אני מאמין, ששיטת המדע המודרני היא אשר הופכת אותנו לחסרי אונים בחשיבתנו אודות השאלות החברתיות. רבים כיום עדיין לא תופסים איזה קשר חשוב וחיוני מתקיים בין השתיים. רבים כיום לא תופסים שכאשר בלייפציג ב-14 באוגוסט 1872 דו בואה-ריימון הכריז על ה-ignorabimus שלו, אותה הכרזה של ignorabimus הוכרזה גם ביחס לכל החשיבה החברתית. הכוונה ב- ignorabimus הזה הייתה: אנו ניצבים חסרי אונים נוכח החיים הממשיים. יש בידינו רק מושגים דמויי צל. אין לנו מושגים שבעזרתם יכולים אנו לתפוס את המציאות. וכעת, כמעט חמישים שנה לאחר מכן, העולם תובע בדיוק מושגים כאלו של עצמנו. אנו חייבים אותם. מושגים כאלו, דחפים כאלו, אינם יכולים לצאת החוצה מגבולות האקדמיה ומתייגעים עדיין תחת צלו של ה- ignorabimusהזה. זוהי הטרגדיה הגדולה של זמננו. כאן שוכנות שאלות המחייבות מענה.

אנו רוצים להתקדם מהעקרונות הבסיסיים לתשובה כזאת ומעל לכל להתייחס לשאלה: האם אין כאן אולי משהו אינטליגנטי יותר אשר אנו כבני אדם יכולנו לעשות מאשר עשינו עד עתה במשך חמישים השנים האחרונות, כלומר, ניסינו להסביר את הטבע בדרכה של פנלופה הקדומה (Penelope אשתו של אודיסאוס במיתולוגיה היוונית), על ידי אריגת תיאוריות ביד אחת ופרימתן ביד השנייה. אה כן, לו רק יכולנו, לו רק יכולנו לעמוד בפני הטבע ללא מחשבות לחלוטין! אבל איננו יכולים: כל זמן שאנו בני אדם ורוצים להישאר בני אדם איננו יכולים. אם אנו רוצים להבין את הטבע, אנו חייבים לחדור אותו עם מושגים ורעיונות. מדוע חייבים אנו לעשות זאת?

אנו חייבים לעשות זאת, גברותיי ורבותיי, מאחר ורק על ידי זה התודעה מתעוררת, מאחר ורק על ידי זה אנו נעשים לבני אדם מודעים. כשם שכל בוקר עם פקיחת העיניים אנו משיגים תודעה בפעולת הגומלין שלנו עם העולם החיצוני, כך במהותה התודעה אכן התעוררה במהלך האבולוציה של האנושות. תודעה, כפי שהיא כעת, הוצתה לראשונה באמצעות יחסי הגומלין של החושים והחשיבה עם העולם החיצוני. אנו יכולים לצפות בהתפתחות ההיסטורית של התודעה ביחסי הגומלין של חושי האדם עם הטבע החיצוני. בתהליך זה התודעה התעוררה בהדרגה מתוך חיי התרבות העמומים והישנוניים של הזמנים הקדמונים. חייבים לשקול עם ראש פתוח בלבד את העובדה הזאת של התודעה, את יחסי הגומלין הללו שבין החושים והטבע, בכדי להבחין במשהו בלתי רגיל המתרחש בתוך האדם. אנו חייבים להביט אל תוך נפשנו לראות מה קיים שם, אם על ידי השתהות זמן מה לפני ההתעוררות המלאה (משינה) בתוך תודעה עמומה וחולמנית או על ידי התבוננות אחורה אל תוך התודעה כמעט דמוית החלום של הזמנים הקדומים. אם מתבוננים לתוך נפשנו במה שמוסתר מתחת לפני השטח, היכן שתודעה מתעוררת ביחסי הגומלין בין החושים לעולם החיצוני, אנו מוצאים עולם של דימויים ייצוגיים, רפה, מדולל לתמונות חלום עם קווי מתאר מבולבלים, כל דימוי נמוג אל תוך האחר. התבוננות בלתי משוחדת מבססת זאת. החולשה של הדימויים הייצוגיים, התערפלות קווי המתאר, הדהייה של דמוי ייצוגי אחד אל תוך השני: דבר מזה אינו יכול להיפסק, אלא אם אנו מתעוררים לידי יחסי גומלין מלאים עם הטבע החיצוני. בכדי להגיע להתעוררות זו אשר היא בבחינת היעשותנו לאדם בשלמותו – חושינו חייבים להתעורר כל בוקר בכדי ליצור קשר עם הטבע. היה זה גם הכרחי, עבור האנושות כולה להתעורר מתוך הראייה העמומה דמוית החלום של העולמות הקדמונים בתוך הנפש בכדי להשיג את הדימויים הייצוגיים הברורים של ימינו.

בדרך זו אנו משיגים את בהירות הדימויים הייצוגיים וחדות קווי המתאר של המושגים שאנו זקוקים להם בכדי להישאר ערים, להישאר מודעים לסביבתנו עם נפש ערה. אנו זקוקים לכל זאת בכדי להישאר אנושיים במלוא מובן המילה. אבל אין ביכולתנו פשוט להעלות זאת באוב מתוך עצמנו. אנו משיגים זאת רק כאשר חושינו באים לידי קשר עם הטבע: רק אז אנו משיגים מושגים בעלי מתווה בהיר וחד. על ידי זה אנו מפתחים משהו אשר אדם חייב לפתח לטובתו הוא – אחרת תודעה לא תתעורר. כך לא "הצורך לקבל הסברים" המופשט, לא מה שדו בואה-ריימון ואחרים הרוחשים לו אהדה קוראים "הצורך לדעת את סיבות הדברים", הוא אשר מניע אותנו לחפש הסברים, אלא הצורך להפוך לבני אדם במשמעות המלאה באמצעות ההתבוננות בטבע. כך אין אנו רשאים לומר שאנו יכולים להיגמל מהצורך להסביר כמו ההיגמלות ממשחקי ילדים אחרים, מאחר שפירוש הדבר יהיה שאין אנו רוצים להפוך לאנושיים במלוא משמעות המילה – ניתן לומר, לא מעוניינים להתעורר בדרך בה אנו חייבים להתעורר.

משהו אחר מתרחש בתהליך זה. בהגיענו למושגים כאלו אותם השגנו בהגותנו בטבע, באותו הזמן אנו מדללים את חיי תפיסתנו הפנימיים. מושגינו הופכים ברורים, אבל התחום אותו הם מקיפים מצטמצם, ואם שוקלים אנו בדיוק מהו זה אשר השגנו במשמעות של מושגים אלו, אנו רואים שזוהי הבהירות המתמטית-מכאנית החיצונית. אך בתוך בהירות זו אין אנו מוצאים דבר אשר מאפשר לנו להבין את החיים. אנו כאילו צעדנו החוצה אל תוך האור אבל איבדנו את האדמה המוצקה מתחת לרגלינו. לא מצאנו מושגים אשר מאפשרים לנו לאפיין את החיים, או אפילו את המודעות, בדרך כלשהי. במהלך ההתמרה לבהירות אותה חייבים אנו לחפש בעבור אנושיותנו, איבדנו את התוכן של מה שאליו חתרנו. ואז אנו מתבוננים בטבע שמסביבנו עם מושגינו. אנו מנסחים רעיונות מורכבים כאלו כמו התיאוריה של האבולוציה וכדומה. חתרנו לבהירות. מתוך בהירות זו אנו מנסחים השקפת עולם, אבל בתוך השקפת עולם זו אין זה אפשרי למצוא את עצמנו, למצוא את האדם. עם מושגינו נענו החוצה אל פני השטח, להיכן שאנו באים במגע עם הטבע. השגנו בהירות, אבל לאורך הדרך איבדנו את האדם. אנו נעים בתוך הטבע, מחילים עליו הסברים מתמטיים-מכאניים, מחילים את התיאוריה של האבולוציה, מנסחים את כל הסוגים של חוקי הביולוגיה. אנו מסבירים את הטבע. אנו מנסחים השקפה של הטבע – אשר בתוכה אין אנו יכולים למצוא את האדם. שפע התוכן שהיה ברשותנו פעם אבד, ואנו ניצבים בפני מושג אשר יכול להיווצר רק עם הבהירות הגבוהה ביותר אבל באותו הזמן עם חשיבה חסרת חיים יבשה לחלוטין: המושג של החומר. וה- ignorabimus המוצב מול המושג של החומר מהווה ביסודו את ההודאה: השגתי בהירות. נאבקתי עד הסוף בכדי להשיג התעוררות של תודעה מלאה, אבל עקב כך איבדתי את מהות האדם בחשיבתי, בהסבריי, בהבנתי.

וכעת פונים אנו להתבונן פנימה. פונים אנו מהחומר להתבונן בעולם הפנימי של התודעה. אנו רואים כיצד בתוך עולם פנימי זה של התודעה דימויים ייצוגיים חולפים בפני סקירתנו, רגשות באים והולכים, דחפי רצון יבזיקו דרכנו. אנו צופים בכל זאת ומבחינים שכאשר אנו מתאמצים להביא את העולם הפנימי לאותו סוג של מיקוד אשר השגנו באשר לעולם החיצוני, אין זה אפשרי. אנו נראים כשוחים בתוך יסוד אשר אותו אין אנו יכולים להביא לידי קווי מיתאר חדים, אשר מתעמעם ונמצא מחוץ למיקוד. הבהירות אשר אליה חתרנו בייחסנו אל הטבע פשוט אינה ניתנת להשגה בפנים. בניסיונות האחרונים ביותר להבנת עולם פנימי זה, בפסיכולוגיה של האסוציאציות האנגלו-אמריקאית, רואים אנו כיצד, בהליכה בדרכם של יום (Hume), מיל (Mill), ג'יימס (James) ואחרים, נעשו ניסיונות לכפות את הבהירות אשר הושגה בהתבוננות בטבע החיצוני על התחושות והרגשות הפנימיים. אדם מנסה לכפות בהירות על התחושות, ודבר זה אינו אפשרי. זה כמו שמישהו רוצה לאכוף את חוקי התעופה על השחייה. אדם אינו יכול כלל להגיע להסדר עם היסוד אשר בתוכו, הוא חייב לנוע. הפסיכולוגיה של האסוציאציות לעולם לא משיגה את חדות קווי המיתאר או את הבהירות ביחס לתופעת ההכרה. ואפילו אם מנסים מתוך צלילות-דעת מסוימת, כפי שהרברט (Herbart) עשה, לאכוף חישובים מתמטיים על הפעילות המנטאלית של האדם, על נפש האדם, ניתן למצוא זאת כאפשרי, אלא שהחישובים מרחפים באוויר. אין כאן מקום לקניית דריסת רגל, מאחר ונוסחאות מתמטיות פשוט אינן יכולות להבין את אשר מתרחש בפועל בתוך הנפש. בזמן שמאבדים את האדם בהגיענו אל הבהירות בכל הקשור בטבע החיצוני, מוצאים את האדם כאשר צוללים אל התודעה – ללא ספק, ברור הדבר שמוצאים את האדם כאשר צוללים אל תוך התודעה – אלא שאין כאן תקווה להשגת בהירות, מאחר ושוחים מסביב ונישאים לכאן ולכאן בעולם לא ממשי. מוצאים את האדם, אבל לא מסוגלים למצוא דימוי תקף של האדם.

היה זה מה שדו בואה-ריימון חש בבהירת רבה אבל היה מסוגל לבטאו רק בבהירות פחותה ביותר – רק כסוג של רגש לא ברור אודות המחקר המדעי באופן כללי – כאשר באוגוסט 1872 הוא דיבר על ה-ignorabimus שלו. מה ש- ignorabimusזה רוצה לומר במהותו הוא זה שמצד אחד, הגענו באבולוציה ההיסטורית של האנושות לבהירות בכל הקשור לטבע ובנינו את המושג של החומר, ובהשקפה זו של הטבע איבדנו את האדם – כלומר, את עצמנו. ומצד שני אנו מביטים מטה אל התודעה. על תחום זה אנו רוצים להחיל את אשר נמצא כחשוב ביותר בעזרתו הגענו להסברת הטבע העכשווית. התודעה דוחת את השקיפות הזאת. בהירות מתמטית זו היא לחלוטין שלא במקומה. ללא ספק, אנו מוצאים את האדם בתחושה, אבל תודעתנו עדיין אינה חזקה מספיק, לא נמרצת מספיק בכדי להבין את האדם בשלמותו.

שוב, אדם מתפתה להשיב עם ignorabimus, אבל זה אינו יכול להיות, מאחר ואנו נזקקים למשהו שהינו יותר מ- ignorabimusבכדי לפגוש את הדרישות החברתיות של עולמנו המודרני. המגבלות בהן נתקל דו בואה-ריימון כאשר דיבר הוא אודות ה- ignorabimusשלו ב-14 באוגוסט 1872 שוכנות לא בתוך המצב האנושי ככזה אלא רק בתוך השלב האבולוציוני העכשווי של ההיסטוריה האנושית. כיצד נוכל להתעלות אל מעבר ignorabimus זה? זוהי השאלה הבוערת.

—————————————–

  1. חקר ההכרה. ענף בפילוסופיה העוסק בידע האנושי ובמקורות וגבולות הידע – המתרגם.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *