הבשורה החמישית מהכתבים האקשיים – 09

הבשורה החמישית מהכתבים האקשיים

רודולף שטיינר

GA148

שלוש עשרה הרצאות שניתנו באוסלו, ברלין וקלן

בין 1 באוקטובר 1913 ל-10 בפברואר 1914

תרגום מאנגלית ועריכה לשונית: חייה חצב

תיקונים: דליה דיימל, דניאל זהבי

תודה גם לחברי ענף הלל קרית טבעון על הערותיהם ותיקוניהם

ההרצאה מופיעה בספר שיצא בהוצאת חירות – ראו כאן

הרצאה מספר 9

ברלין, 6 בינואר 1914

חשיבות מיוחדת נקשרת בבהירות לכל דבר שקרה אחרי השיחה שהיתה לישוע מנצרת עם אימו. הראיתי לכם כיצד זה מופיע בבשורה החמישית, כפי שאני אוהב לקרוא לה. כעת, הייתי רוצה בתחילה להפנות את תשומת ליבכם – אני מקווה שזה ייעשה בתוך קבוצה אינטימית כמו זאת – למה שקרה מיד לאחר השיחה, כלומר בינה לבין הטבילה בירדן. אני הולך להציג את העובדות כפי שהן מגיעות לתפיסה אינטואיטיבית ישירה. הן יובאו ללא הסבר נוסף, כך שלכל אחד יוכלו להיות מחשבות משלו בנושא.

ראינו שאחרי התקופה שמשנתו השתיים-עשרה ועד לעשרים ותשע של ישוע מנצרת – כמה פרטים על כך ניתנו – לישוע היתה שיחה עם אישה שהיתה אימו החורגת או המאמצת, אימו הביולוגית של הילד מבית שלמה. פירות התנסויותיו במשך שנים אלה נכנסו עם אנרגיה כה רבה לתוך המילים שישוע דיבר, שכוח עצום עבר עמם לתוך נפשה של האם. העוצמה היתה כזו שהנפש של אימו הביולוגית של הילד לבית נתן היתה מסוגלת לרדת מעולם הרוח, היכן שהיא שהתה משנתו השתיים עשרה של אותו ילד, להיכנס לתוך הנפש של האם המאמצת ולמלא אותה ברוחה. ובעבור ישוע מנצרת עצמו התוצאה היתה שה'אני-זרתוסטרא' עזב אותו עם אותן מילים. הישות שיצאה עכשיו לדרך – לטבילה על ידי יוחנן בירדן, היתה במהותה ישוע מבית נתן עם שלוש מעטפות חיצוניות שהורכבו באופן שדנו בו – ללא האני-זרתוסטרא, אבל עם ההשפעות של אותו אני, כך שבכל מקום, שהאני-זרתוסטרא יכול היה לחדור בו בשלוש המעטפות החיצוניות, הוא אכן נשאר נוכח בהן.

הישות שהיתה אז ישוע מנצרת הלכה בעקבות דחף קוסמי מעורפל – מעורפל בעבורה, אבל די ברור בכל מה שזה קשור לקוסמוס – ובאה לירדן כדי להיטבל על ידי יוחנן. אתם מבינים מדוע לא ניתן לקרוא לו בן אדם במובן הרגיל – משום שהאני-זרתוסטרא שמילא את ישותו משנתו השתיים עשרה יצא ממנו. ישותו חיה מהשפעותיה.

ישות ישוע מנצרת זו יצאה לדרכה אל יוחנן המטביל, כך הבשורה החמישית מספרת לנו. ראשית הוא פגש בדרכו שני איסיים. הוא דיבר איתם לעיתים קרובות במקרים שתארתי לכם. הוא לא הכיר אותם מיד משום שהאני-זרתוסטרא כבר לא היה בו. אך הם הכירו אותו משום שתווי פניו, שהתפתחו כאשר הגופים החזיקו את אני-זרתוסטרא בתוכם, לא השתנו בצורתם החיצונית. שני האיסיים פנו אליו באומרם: "לאן אתה הולך?" ישוע מנצרת השיב: "למקום שנפשות כמו שלכם אינן חפצות להביט; היכן שכאב האנושות יכול לחוש בקרני האור הנשכח!"

שני האיסיים לא הבינו מילים אלה. כאשר הם הבינו שהוא לא הצליח לזהות אותם הם אמרו: "ישוע מנצרת, האם אינך מזהה אותנו?" תשובתו היתה: "אתם כטלאים תועים ואני אהיה חייב להיות הרועה שממנו הלכתם לאיבוד. אם אתם באמת מכירים אותי אז במהרה תברחו ממני שוב. היה זה לפני זמן רב שברחתם ממני!" האיסיים לא ידעו מה לעשות עם דבריו. הם לא הבינו מה קורה איתו משום שזה נשמע להם בלתי אפשרי שמילים כאלה יבואו מנפש אנושית. הם הביטו בו בחוסר וודאות. אולם הוא המשיך לדבר: "איזה נפשות אתם, היכן עולמכם, מדוע אתם עוטים על עצמכם צורות שמתעתעות? מדוע בוערת בכם אש שלא ניצתה בבית אבי? אתם נושאים את אות המפתה: היא גורמת לצמר שלכם לנצנץ ולזרוח בשלהבתו. השערות של צמר זה מנקרות את עיני. אתם טלאים תועים, המפתה מילא את נפשכם בגאוותנות; פגשתם אותו במנוסתכם."

בדברו מילים אלה, שאל אחד האיסיים: "האם לא הראינו למפתה את הדלת? הוא כבר אינו חלק מאיתנו." ישוע מנצרת השיב: "אתם הראיתם לו את הדלת, אך הוא הלך לאנשים אחרים. כעת הוא מגחך אליכם מנפשותיהם של האנשים האחרים האלה שמסביבכם! האם חשבתם לרומם את עצמכם על ידי הורדת אחרים? אתם מתייחסים לעצמכם כבעלי רמה גבוהה – לא בגלל שהגעתם לרמה גבוהה, אלא בגלל שהקטנתם אחרים לרמה נמוכה. לכן הם נמוכים יותר. אתם נשארתם היכן שהייתם ורק נראה לכם שאתם יותר גבוהים מהם." האיסיים נבהלו. אולם ברגע זה נעלם ישוע מנצרת מהעין. הם כבר לא יכלו לראות אותו.

עיניהם כאילו סונוורו למשך זמן מה; ואז הם חשו דחף להתבונן למרחקים. שם הם ראו משהו כמו חזיון-תעתועים: קלסתר פניו של מי שאך עמד לפניהם הוגדל למימדים ענקיים. ומקלסתר זה הגיעו המילים שחדרו לעומק נפשם: "מאמציכם הם לריק כי לבבותיכם ריקים המה, כי התרתם לרוח, המחביאה במרמה יהירות במעטה של אנושיות, להיכנס לתוככם!" הם עמדו כמשותקים למשך זמן מה מקלסתר הפנים שלפניהם ומהדברים שאמר. ואז נעלם חזיון התעתועים וישוע מנצרת כבר לא היה עימהם. הם הביטו מסביב. הוא המשיך ללכת והם ראו אותו במרחק רב מאוד. שני האיסיים שבו לביתם, אך לעולם לא סיפרו לאף אחד את אשר ראו. הם שמרו על שתיקה עד שמתו.

אני מוסר לכם עובדות אלה כפי שהכתבים האקשיים מראים אותן, ולכל אחד יכולות להיות לגביהן מחשבות משלו. זה חשוב בזמן הנוכחי, משום שעם חלוף הזמן הבשורה החמישית תופיע בפרטי פרטים, וכל פירוש תיאורטי רק יפריע למה שעומד לבוא.

ישוע מנצרת המשיך בדרכו לנהר הירדן במשך זמן מה. הוא פגש מישהו שניתן לומר שהיה בייאוש פנימי עמוק ביותר. ישוע מנצרת אמר: "לאן הביאה אותך נפשך? ראיתי אותך לפני עידנים והיית אז שונה." האיש המיואש אמר: "הייתי אישיות רמת מעלה; הגעתי רחוק בחיים. עליתי ממשרה למשרה לפי סדר העניינים האנושיים, וזה עבר מהר. בראותי אחרים נגררים מאחור בהשגת מכובדות בעוד אני עצמי עולה מעלה מעלה אמרתי לעצמי לעיתים קרובות: אתה מוכרח להיות אינדיבידואל נדיר; סגולותיך הנפלאות העלו אותך מעל כל האחרים! נהניתי ממזל טוב והערכתי זאת לגמרי." אלה היו דברי האיש המיואש.

הוא המשיך אז ואמר: "ואז הופיע לפני משהו כאילו בחלום בזמן שישנתי. היה זה כאילו הוצגה לפני שאלה בחלום ומייד ידעתי שהרגשתי בושה בפני שאלה זו. כי השאלה שהוצגה לי היתה: מי עשה אותך כל כך גדול? ורוח התייצבה לפני בחלומי שאמרה: אני רוממתי אותך גבוה, ולכן זאת אומרת שאתה שלי הוא! ואני הרגשתי מבוייש משום שחשבתי שאני חייב את התקדמותי אך ורק לתכונותיי הטובות ולכישרונותי. ואז הגיעה רוח נוספת – יכולתי להרגיש את הבושה שחוויתי בחלום – ורוח זו אמרה שעלייתי לא היתה עקב שום תכונה טובה שלי. והרגשתי כל כך בוש ונכלם בחלומי שהייתי חייב לנוס. עזבתי את כל משרותי ותוארי מאחור וכעת אני נודד ללא מטרה, מחפש משהו אבל לא יודע מהו בדיוק הדבר שאני מחפש." אלה היו דבריו של האיש המיואש. ובעודו מדבר הופיעה שוב אותה הרוח, ניצבת בינו לבין ישוע מנצרת. ודמות הרוח הזו חסמה את דמותו של ישוע. האדם המיואש הרגיש שלדמות זו יש קשר לאלמנט הלוציפרי. ודמותו של ישוע נעלמה בעוד הרוח ניצבת ביניהם. ואז גם הרוח נעלמה. ואז ראה האדם המיואש שישוע מנצרת עבר אותו והיה במרחק מה ממנו. הוא חזר לנדודיו חסרי המטרה.

ישוע מנצרת פגש אז מצורע. ישוע מנצרת שאל: "לאן הביאה אותך נפשך? ראיתי אותך לפני עידנים והיית אז שונה." והאיש ענה: "אנשים נידו אותי בגלל מחלתי! אף אחד לא רצה שום קשר איתי, ואני לא ידעתי כיצד לספק לעצמי את צורכי החיים. נדדתי ללא מטרה בכאבי והגעתי ליער. משהו כמו עץ זוהר ניצב במרחק ומשך אותי אליו. לא יכולתי לעשות דבר, אלא לגשת לעץ ההוא, כאילו נדחפתי לכך. ואז נראה כאילו משהו כמו שלד יוצא מתוך הקרינה של העץ, ואז ידעתי: המוות עצמו ניצב לפני. המוות אמר: "אני הוא אתה! אני ניזון ממך." ואני הייתי מפוחד. אך המוות אמר: "מדוע אתה מפחד? האם לא אהבת אותי תמיד?" אבל אני ידעתי שאף פעם לא אהבתי מוות. וכאשר המוות אמר את המילים: "מדוע אתה מפחד? האם לא אהבת אותי תמיד?" הוא הפך לארכי מלאך יפיפה. ואז הוא נעלם ואני נרדמתי לשינה עמוקה. לא התעוררתי עד הבוקר, ואז מצאתי את עצמי ישן ליד העץ. מאז הפכה מחלת הצרעת שלי לגרועה יותר ויותר." בעודו מספר את סיפורו, הרוח, שהוא ראה ליד העץ, ניצבה בינו לבין ישוע מנצרת והפכה לישות שהוא הכיר כאהרימן או כישות אהרימנית. בעודו מתבונן, הישות נעלמה וכן גם ישוע מנצרת. ישוע למעשה הלך כבר זמן מה. והמצורע היה צריך להמשיך בדרכו.

לאחר שלושת המפגשים האלה הגיע ישוע מנצרת לנהר הירדן. הרשו לי להזכיר שוב שלאחר הטבילה בירדן בא האירוע הידוע כפיתוי שמתואר גם בבשורות האחרות. האופן שבו התרחש הפיתוי היה שישוע כריסטוס לא התעמת עם ישות רוחנית אחת, אלא שהכל קרה בשלושה שלבים.

ראשית התעמת ישוע כריסטוס עם ישות שהיתה קרובה אליו משום שהוא ראה אותה כשהאיש המיואש הגיע אליו. בגלל המפגש ההוא הוא יכול היה לחוש שזה היה לוציפר. זה היה צרוף נסיבות משמעותי ביותר. ואז התרחש הפיתוי על ידי לוציפר שנאמר במילים כמו: "אתן לך את כל ממלכות העולם ותהילתם אם תכיר בי כאדונך." הפיתוי הלוציפרי נהדף.

לוציפר חזר למתקפה שניה אך גם הרוח שניצבה בין ישוע מנצרת למצורע, הרוח שהוא הרגיש שהיא אהרימן. בעקבות כך הגיע הפיתוי שבבשורות האחרות ניתן במילים: "הטל את עצמך מטה; שום דבר לא יקרה לך אם אתה בן האלוהים. פיתוי זה, שבו לוציפר יכול היה להיות מבוטל על ידי אהרימן שמתנגד לו, וגם להיפך, נהדף גם הוא.

הפיתוי השלישי הגיע מאהרימן בלבד. ישוע כריסטוס התבקש להפוך אבנים ללחם, ופיתוי זה לא נהדף לגמרי בזמנו. ומאחר ואהרימן לא הובס לגמרי, אירועים מאוחרים יותר קרו כפי שקרו ועליהם נשמע מאוחר יותר. בגלל זה אהרימן היה מסוגל לפעול דרך יהודה.

אתם מבינים, אינטואיציה אקשית הופיעה המתייחסת לרגע שעלינו לייחס לו חשיבות עצומה בכל האבולוציה של ישוע כריסטוס ולכן באבולוציה של האדמה. זה היה כאילו שהדרך, שבה אבולוציית האדמה מחוברת עם האלמנט הלוציפרי והאהרימני, היתה צריכה להתרחש שוב. אלה היו האירועים שהתרחשו בין השיחה שהיתה לישוע מנצרת עם אימו המאמצת והטבילה על ידי יוחנן בירדן. ישוע מבית נתן, שבו היה האני-זרתוסטרא פעיל במשך שמונה עשרה שנים הוכן על ידי האירועים שתארתי כדי לקבל לתוכו את ישות הכריסטוס. זה חשוב באופן יוצא מן הכלל שהנקודה שהושגה כך תציג את עצמה לפנינו באופן הנכון, אם אנו רוצים להבין את ההיבט הזה של האבולוציה האנושית על האדמה. לכן ניסיתי להביא מספר תובנות שהושגו בעזרת מחקר על-חושי, כדי שתוכלו להבין את ההיבט הזה של האבולוציה האנושית על האדמה.

אולי זה יתאפשר בתאריך מאוחר יותר לדבר כאן גם על הדברים שאמרתי בלייפציג,[1] היכן שניסיתי לקשר בין האירוע של הכריסטוס והאירוע של פרסיבל. היום רק אגע בזה בקשר לעובדות הניתנות בבשורה החמישית, בתקווה לדון בכך הלאה בפעם הבאה שנפגש. הרשו לי לציין שהמשמעות וכל מהלך האבולוציה האנושית באים לידי ביטוי בכל מיני דרכים בתוך אבולוציה זו. הם טבועים בה כך שהאנושות המתפתחת תוכל להשיג תובנת-מה במהלך האירועים, בהנחה שהם נראים באור הנכון. אינני הולך לדון כאן בקשר שבין הרעיון של פרסיבל והאבולוציה של הכריסטוס, אלא דווקא על משהו שהיה מוטבע בכל דבר שאמרתי בלייפציג.

תחילה עלינו להתייחס לאופן שבו פרסיבל, שחי כמה מאות שנים לאחר המסתורין של גולגותא, מציג את עצמו לפנינו. הוא מציין צעד חשוב בעבודתו של אירוע הכריסטוס בתוך הנפש האנושית.

פרסיבל היה בנם של אביר-הרפתקני וגברת הרצלייד. האביר נטש לפני שפרסיבל נולד. אימו סבלה כאב והיתה מיוסרת אפילו לפני שנולד. היא רצתה להגן עליו מכל דבר הקשור ביכולות אביריות ומפיתוח כוחות עצמיים על ידי היותו אביר. היא גידלה אותו כך שהוא לא ידע דבר על העולם החיצוני ומה שיש לו להציע. פרסיבל היה אמור לגדול בבדידות של הטבע ולדעת רק מה שהטבע יכול ללמד. הוא לא היה אמור לדעת דבר על מה שבאופן טבעי מתרחש בקרב האבירים ובקרב אנשים אחרים. האגדה אף מספרת שהוא לא ידע דבר על הרעיונות הדתיים שהיו קיימים בעולם. אימו רק סיפרה לו שיש אל המצוי מאחורי כל דבר. הוא רצה לשרת את האל. אבל הוא לא ידע יותר מזה – שהוא עשוי לשרת את האל. כל דבר אחר הוסתר מפניו. אולם הדחף להיות אביר היה כה חזק, שהוא נדחף לעזוב את אימו יום אחד, ולצאת אל העולם, למצוא סיפוק לצרכיו. לאחר נדודים רבים הוא הגיע לטירה של הגרייל (Grail). התיאור הטוב ביותר למה שאירע שם – הטוב ביותר ביחס למה שאנו יכולים לאסוף מהכתבים הרוחיים – ניתן על ידי קריסטייה דה טרויס[2] (Chretien de Troyes), שהיה גם המקור לפרסיבל של וולפרם וון אשנבאך[3] (Wolfram von Eschenbach). אנו לומדים שבנדודיו הגיע פעם פרסיבל לאזור מיוער ליד חוף הים היכן ששני גברים ישבו לדוג. לבקשתו הם הראו לו את הדרך לטירה של 'מלך הדייגים'. הוא הגיע לטירה, נכנס וראה איש חלש וחולה השוכב על הספה. האיש נתן לו את החרב. היתה זו החרב של אחייניתו. פרסיבל ראה גם נושא כלים של אביר נכנס עם כידון שממנו טפטף דם לתוך ידיו של נושא הכלים. ואז נכנסה נערה נושאת גביע זהוב. האור שזרח מהגביע היה חזק יותר מכל האורות האחרים שבאולם. הוגשה ארוחה. בכל פעם שהוגשה מנה אחרת, הגביע היה ננשא מעבר לפרסיבל ואל החדר השכן שבו הזינו את אביו של מלך הדייגים מהגביע.

כל זה נראה תמוה בעיני פרסיבל, אך בשלב מוקדם של נדודיו יעץ לו אביר אחד לא לשאול הרבה שאלות. אז הוא לא שאל לגבי הדברים שהוא ראה, בכוונה לשאול עליהם רק למחרת בבוקר. אולם כאשר הוא התעורר למחרת בבוקר הטירה היתה ריקה. הוא קרא בקול, אך אף אחד לא בא. הוא חשב שהאבירים יצאו לצוד ורצה לצאת בעקבותיהם. בחצר הטירה הוא מצא את סוסו מאוכף ומוכן. הוא רכב לדרכו והיה צריך להזדרז כדי לחצות את הגשר המתרומם [שניתן להרים את שני חלקיו בצדדים – המתרגמת]. סוסו היה צריך למעשה לזנק משום שהגשר המתרומם התרומם בדיוק מאחוריהם. בכל אופן, הוא לא ראה שום זכר לאבירים.

אנו יודעים, כמובן, מדוע זה קרה: פרסיבל לא שאל את השאלה. הדבר הכי מדהים הופיע לפניו והוא לא שאל. היה צריך לומר לו שוב ושוב שחלקו בשליחות היה לשאול לגבי הדברים המופלאים שהוא פגש. הוא לא שאל, ונגרם לו להבין שבכך שלא שאל הוא גרם למין גורל רע.

אנו רואים אינדיבידואל הגדל הרחק מהתרבות של העולם החיצוני, שאינו אמור לדעת דבר לגבי אותה תרבות, שכוון לשאול לגבי מעשי המסתורין של הגרייל כשאלה יתייצבו לפניו, אך הוא שאל בדרך בתולית, כנפש שלא הושפעה מהתרבות הרגילה. מדוע היה עליו לשאול בדרך כזאת? הצעתי במספר מקרים שאימפולס הכריסטוס התרחש למעשה, אך האנושות לא היתה מסוגלת להבין מייד מה שקרה. מצד אחד, אם כך, נמצאת העובדה שהכריסטוס זרם לתוך ההילה של האדמה והמשיך להשפיע מאז, ללא תלות במה שאנשים עשויים לחשוב או להתווכח עליו בכל מיני דוגמות תיאולוגיות. משום שאימפולס הכריסטוס המשיך לפעול! והעולם המערבי התעצב תחת השפעתו של אימפולס הכריסטוס הזה, שניתן לומר שפעל במעמקי הנפש האנושית ומאחורי כל האבולוציה ההיסטורית. אם הוא היה משפיע אך ורק על מה שאנשים הבינו ונאבקו עליו בויכוחיהם, הוא לא היה תורם הרבה לאבולוציה האנושית. אולם בזמנו של פרסיבל הגיע רגע חשוב – כאשר אימפולס הכריסטוס היה צריך להילקח צעד אחד קדימה.

לכן פרסיבל לא היה אמור ללמוד על ההקרבה שנעשתה בגולגותא, ועל מה שהשליחים, אבות הכנסייה ואחרים לימדו מאוחר יותר בזרמים תיאולוגיים שונים. הוא לא היה אמור לדעת כיצד נתנו האבירים את עצמם ואת סגולותיהם לשרותו של הכריסטוס. הוא היה אמור רק להיות בקשר עם אימפולס הכריסטוס במעמקי נפשו, בגבולות שהיו אפשריים בזמנו. יחסים אלה היו הופכים לעכורים אם הוא היה לומד מה שלימדו לגבי הכריסטוס. אימפולס הכריסטוס המשיך לפעול – לא על מה שאנשים עשו או אמרו, אלא בחוויית הנפש כשהיא מתמסרת לגמרי להשפעה על-חושית. זה היה צריך להיות המקרה עם פרסיבל. לימודים חיצוניים תמיד שייכים לעולם החושים. אימפולס הכריסטוס פעל במישור שמעבר לחושים והיה אמור להשפיע על נפשו של פרסיבל באותו המישור. הדבר היחידי שהוא אמור היה לעשות – היה לשאול את שאלתו במקום שבו המשמעות של אימפולס הכריסטוס יכולה היתה להתגלות – בגרייל. שאלתו היתה צריכה להתעורר – לא בעקבות שום יראת כבוד שהאבירים האמינו שהם חייבים לכריסטוס, אלא פשוט עקב העובדה שנפשו היתה בתולית, יחסית לתקופה שבה הוא חי. הוא היה אמור לשאול מה שהגרייל עשוי לגלות וכן מה יכולה להיות המשמעות של אירוע כריסטוס לאנושות. הוא היה אמור לשאול! הבה נישאר עם זה.

אף אחד אחר לא היה אמור לשאול. הסיפור מאוד מפורסם. זה היה חוסר המעש של הגבר הצעיר בסייס[4] (Sais) שהרגיש דחף לשאול – לעשות את מה שהוא היה אמור לעשות, ורצה לראות את דמותה של איזיס (Isis) חשופה. הוא היה ה'פרסיבל' של התקופה שמלפני המסתורין של גולגותא. אולם בזמן ההוא נאמר לגבר הצעיר: "דאג לכך שמא נפשך תהיה לא מוכנה כאשר יתגלה מה שמונח מעבר להינומה!" פרסיבל הינו 'הגבר הצעיר מסייס – לאחר המסתורין של גולגותא. הוא לא היה אמור לעבור כל הכנה מיוחדת, אלא להיות מונחה אל הגרייל עם נפשו הבתולית עדיין. הוא נכשל בביצוע הדבר החשוב ביותר, משום שהוא לא שאל, הוא לא ביקש לחשוף את המסתורין לנפשו. כך משתנים הזמנים באבולוציה האנושית.

אנו יודעים שכדי להתחיל עם דברים כאלה עלינו להתייחס אליהם בצורה מופשטת; אך נהיה מסוגלים להיכנס לפירוט רב יותר בהמשך. זה קשור לחשיפת המסתורין של איזיס. הבה ניזכר בדימוי שהיה לקדמונים לגבי איזיס והילד הורוס (Horus), המסתורין של הקשר שבין איזיס והורוס, הבן של איזיס ואוסיריס. אולם זוהי דרך פשטנית להביא את הדברים. הגבר הצעיר מסייס לא היה בוגר מספיק כדי שהמסתורין יתגלה בפניו. כאשר פרסיבל רכב מהטירה, לאחר שלא הצליח לשאול לגבי המסתורין של הגרייל, האישה הראשונה שפגש בקרב האנשים – היתה כלה שהתאבלה על מותו הטרי של חתנה ששכב על ברכיה. זהו הדמוי של האם המתאבלת על בנה, נושא הפיאטה שנראה לעיתים כה קרובות. זה מספק רמז ראשון למה יכול היה פרסיבל ללמוד אם הוא היה שואל את שאלתו. הוא היה יודע על הקשר שבין איזיס והורס בצורתו החדשה – הקשר שבין האימא ו'בן האדם'. והוא היה צריך לשאול את השאלה!

כאן אנו רואים סימן נשגב להתקדמות שנעשתה במהלך האבולוציה האנושית. מה שאסור היה שיקרה בתקופה שלפני המסתורין של גולגותא היה צריך להתרחש לאחר המסתורין הזה, משום שהאנושות התקדמה בינתיים. נפש האנושות השתנתה.

כפי שאמרתי, נדון בכל הדברים הללו ביתר פירוט מאוחר יותר. כאן אני רק נותן אינדיקציה קצרה. אך דברים אלה יהיו בעלי ערך אמיתי בשבילנו רק אם נגרום להם להיות פוריים באמת. הפרי שיכול להיות מושג מהמסתורין של פרסיבל, שאליו נוספה דמותו של הגבר הצעיר בסייס, הוא – שנלמד לשאול שאלות באופן ההולם את תקופתנו. ללמוד לשאול שאלות – זה ללכת בעקבות הזרם העולה של האבולוציה האנושית.

יש לנו שני זרמים עיקריים באבולוציה האנושית מאז המסתורין של גולגותא: אחד – שמכיל את אימפולס הכריסטוס ובהדרגה לוקח אותנו למרומי הרוח, והשני – שמייצג את השקיעה המתמשכת, שמוריד אותנו לתוך החומרנות. בתקופתנו הנוכחית שני הזרמים מבולבלים עד כדי כך שרוב התרבות שלנו מושחתת עקב הזרם החומרני. אנו חייבים להתבונן, ללא משוא פנים או דעות קדומות, בכל מה שמדע הרוח מסוגל לספר לנו על אימפולס הכריסטוס ועל כל דבר שקשור אליו, כך שנוכל להבין שהנפש זקוקה להתפתחות פנימית ברוח כדי לאזן עולם חיצוני שבהכרח נהייה יותר ויותר חומרני. אנו חייבים ללמוד מיסודות כמו אלה שהוצגו, שאנו צריכים ללמוד לשאול שאלות.

אנו חייבים ללמוד לשאול שאלות בזרם הרוחני. בזרם החומרני כל דבר נועד לעצור אנשים מלשאול שאלות. הבה נתייחס לשני הזרמים – זה לצד זה – כדי לקבל תמונה ברורה לגבי טבעם. מצד אחד יש לנו אנשים שהם חומרניים, מה שאינו אומר שהם לא עשויים ללכת בעקבות דוגמות רוחניות שונות, המזהים את עולם הרוח במילים ובתיאוריה. אבל לא זה מה שחשוב. מה שחשוב הוא שנפשנו תיכנס במלואה לתוך הזרם הרוחני. על אלה מהזרם החומרני ניתן לומר שהם האנשים שאינם שואלים שאלות, מכיוון שהם יודעים הכל. זוהי התכונה המאפיינת חומרנות – שאנשים כאלה יודעים הכל ואינם מעוניינים לשאול שאלות. אפילו הצעירים מאוד יודעים הכל היום ואינם שואלים שאלות. ניתן לחוש שאנשים הם חופשיים כשערכם כאינדיבידואלים גובר, כשהם יכולים ליצור תמיד את חוות דעתם. השאלה היא – כיצד מתפתחת חוות דעת אישית זו? אנו גדלים להיות חלק מהעולם. עם המילים הראשונות שאנו שומעים כילדים אנו לוקחים משהו פנימה. אנו ממשיכים לגדול, ולהפנים עוד ועוד דברים מבלי להבין כיצד אנו לוקחים דברים פנימה. הקרמה שלנו יצרה אותנו כפי שאנחנו, ולכן יש דברים שאנו אוהבים יותר ודברים אחרים שאנו פחות אוהבים. אנו גדלים, יוצרים את חוות דעתנו, ומגיעים לגיל עשרים וחמש שבהתייחס ליצירת חוות דעת – הוא נראה כבר כגיל די מכובד בעיני כמה מבקרים. אנו מרגישים שיכולת השיפוט שלנו בוגרת דיה, מאמינים שהיא שלנו עצמנו. אולם כל מי שמסוגל לראות את הקורה בתוך הנפשות יודע שיכולת שיפוט זו מבוססת אך ורק על החיים החיצוניים שבהם מצאנו את עצמנו, שהפכו למרוכזים בתוך נפשנו שלנו. אנו יכולים להיכנס אפילו לקונפליקט כשאנו מאמינים שהשיפוט שלנו עצמנו מייצג דבר זה או אחר בעבורנו. כשאנו מאמינים לעצמנו שאנו עצמאיים אנו הופכים למשועבדים לחיינו הפנימיים. אנו יוצרים חוות דעת אך כלל לא מסוגלים לשאול שאלות.

אנו לומדים לשאול שאלות כשאנו מסוגלים לפתח איזון פנימי שמתיר ליראת כבוד והתמסרות להיוותר בספירות הקדושות של החיים, וכאשר יכול להיות בנו אלמנט המחפש להישאר עצמאי אפילו משיפוטנו שלנו – ביחס לכל מה שמגיע אלינו מספירות אלה. אנו יכולים ללמוד לשאול שאלות: כשנפתח הלך רוח של ציפייה, המאפשר לחיים לגלות לנו משהו; בהיותנו מסוגלים לחכות; בהרגישנו היסוס מה בהחילנו את שיפוטינו האישיים במיוחד בהקשר לכל דבר שצריך לזרום באופן קדוש מהספירות הקדושות של הקיום; על ידי חוסר שיפוט אך בשאלת שאלות, לא רק את האנשים שאולי מסוגלים לענות לנו, אלא מעל הכל את עולם הרוח. עלינו להתייצב בפני עולם זה לא עם חוות דעתנו, אלא עם שאלותינו וכמובן בהלך רוח ועמדה של פתיחות.

נסו להגיע להבנה ברורה בעזרת מדיטציה לגבי ההבדל שבין פגישת ההיבטים הרוחניים של החיים עם חוות דעת ופגישתם עם שאלות. אתם צריכים לחוות את ההבדל הקיצוני שבין שניהם. הבדל זה קשור לאלמנט שזקוק לקבל תשומת לב מיוחדת בתקופתנו העכשווית. הזרם הרוחני שלנו יוכל לגדול ולהתפתח אם נלמד לראות את ההבדל שבין שאלות וחוות דעת. כמובן שאנו צריכים להשתמש בשיפוטיות שלנו בחיי היומיום, ולכן לא אמרתי שאנו צריכים להיות זהירים בשימוש בשיפוט שלנו בכל המצבים. לא, זה קשור לסודות העמוקים יותר של העולם שאליהם אנו צריכים ללמוד לפתח הלך רוח מצפה וסקרן. תנועתנו הרוחנית תתקדם בעזרת כל מה שיכיר ויעודד הלך רוח זה בחלק יחסית גדול של הגזע האנושי. ותנועתנו תיבלם על ידי כל דבר שהולך כנגד הזרם הרוחני באופן של דעות נחרצות. אם ברגעים רציניים באמת בחיים נבקש להתבונן על מה שאנו עשויים להשיג מסיפור כמו האגדה של פרסיבל, שהיה אמור לשאול שאלות כאשר הלך לטירת הגרייל, אזי הסיפור הזה יכול להפוך לדוגמא בעבור התנועה שלנו. והרבה דברים אחרים יהפכו ברורים בהקשר לכך.

כשאנו מסתכלים שוב אחורה לאבולוציה האנושית שמלפני המסתורין של גולגותא, עלינו לומר: בזמן ההוא היתה לנפש האנושית מורשת שהגיעה מהזמן שבו היא ירדה מגבהי הרוח אל תוך ההתגשמויות הארציות. היא שימרה מורשת זו מגלגול אחד למישנהו. לכן היתה לאנשים ראיה על-חושית עתיקה בימים ההם שבהדרגה הלכה ונגוזה. בעוד התגשמות באה בעקבות התגשמות, הראיה העל-חושית הישנה הלכה והצטמצמה. הראיה העל-חושית העתיקה הזאת היתה קשורה עם טבע הישות האנושית בעולם החיצוני; תפיסותינו החיצוניות שנעשות בעזרת העיניים והאוזניים קשורות לכך גם כן. לפני המסתורין של גולגותא אנשים היו כמו ילדים: הם למדו ללכת ולדבר ובעוד שהכוחות הבסיסיים של ראיה על-חושית עתיקה עדיין היו קיימים הם גם למדו לראות בצורה על-חושית. הם למדו זאת כמשהו שהגיע אליהם כאשר הם היו בקשר עם אנשים אחרים, בדיוק כשהם למדו לדבר בגלל האופן שבו מיתרי הקול מסודרים. אך הם לא חדלו כשלמדו לדבר, אלא התקדמו לראיה על-חושית בסיסית. זה היה קשור למבנה האנושי כפי שהיה אז בעולם הפיסי, עם ראיה על-חושית המניחה בהכרח לגבי האופי של המבנה האנושי: אדם מושחת לא יכול היה להביא טבע טהור לתוך ראייתו העל-חושית; אדם טהור יכול היה להביא טוהר לראייתו העל-חושית. זה אך טבעי, משום שהראיה העל-חושית היתה קשורה למבנה האנושי המיידי.

לכן היה זה חשוב שהסוד של הקשר שבין העולם הרוחי והעולם הפיסי של האדמה שהיה קיים לפני שישוע כריסטוס הגיע לאדמה לא יתגלה לישויות אנושיות שהיו בעלות מבנה אנושי רגיל לזמן ההוא. המבנה ההוא היה צריך תחילה לעבור טרנספורמציה ולהתבגר. זה לא היה נכון בעבור הגבר הצעיר בסייס לראות את הדמות של איזיס במצבו הבלתי בשל.

הראיה העל-חושית העתיקה נעלמה עד התקופה הפוסט-אטלנטית הרביעית, שבה התרחש המסתורין של גולגותא. הנפש האנושית אורגנה אז באופן שונה, כך שעולם הרוח חייב היה להישאר סגור בעבורה, אלא אם כן הנפש חשה בדחף לשאול שאלות. הכוחות שהיו מזיקים לנפש האנושית בתקופות קדומות לא יכלו לגעת בה עכשיו אם השאלה היא בקשר לסוד של הגרייל. סוד זה מתייחס לאלמנט שזרם להילה של האדמה מאז המסתורין של גולגותא. מה שלא זרם לתוכה לפני כן ועכשיו זרם להילה של האדמה כסוד של הגרייל, ישאר בלתי ידוע לנצח, אלא אם כן נשאל. אנו חייבים לשאול שאלות, כלומר אנו חייבים לחוש בדחף להניח לאלמנט שכבר מצוי בנפש להתפתח באמת.

לפני המסתורין של גולגותא אלמנט זה לא היה בנפשות האנושיות משום שהכריסטוס לא היה נוכח בהילה של האדמה. בזמן ההוא אם מישהו היה רואה את הדמות של איזיס ברוח הנכונה ומבין את סודה, הוא היה יכול לעשות כן משום שכוחות כאלה של ראיה על-חושית עתיקה שנותרו, השתמשו בכל מה שהיה בו כטבעו האנושי.

מאז המסתורין של גולגותא אם מישהו מתחיל לשאול שאלות הוא יוכל למצוא את הדרך הנכונה לעשות זאת, וגם ישיג את הרגש הנכון למסתורין החדש של איזיס. אם כן, מה שחשוב היום זה לשאול את השאלות הנכונות, כלומר – לפתח את עמדת הנפש הנכונה למבט רוחני על העולם שניתן היום להציגו. מי שרק רוצה לשפוט יכול לקרוא את כל הספרים ומחזורי ההרצאות מבלי ללמוד כלום חוץ ממילים בלבד. מי שמגיע בהלך נפש סקרני ילמד הרבה יותר ממה שיכול להימצא במילים. הוא ימצא שהמילים ההן נושאות פרי בכוחות הצמיחה המונחים בנפשו שלו. כל מה שנאמר מתוך הרוח חייב להפוך לחוויה פנימית אמיתית. זה מה שחשוב.

זה מוזכר לנו במיוחד כאשר מציגים לפנינו את משמעות האירועים שהתרחשו בין השיחה שהיתה לישוע מנצרת עם אימו והטבילה על ידי יוחנן בירדן. לדברים אלה יכולה להיות משמעות בעבורנו רק אם אנו פוגשים אותם עם תודעה של פתיחות, החיה עם הצורך לדעת מה קרה ברגע החשוב של נקודת המפנה שמפרידה את התקופה שמלפני המסתורין של גולגותא מהתקופה שלאחר המסתורין של גולגותא. הכי טוב יהיה להניח לדברים אלה לחיות בנפשכם. כל מה שהם אמורים לספר לנו נמצא במהותו בעלילה עצמה. איננו צריכים להוסיף הרבה פרשנות.

רציתי לציין זאת באופן כללי בעיקר בהקשר לחלק זה של הבשורה החמישית, המצביע על כך שבתקופתנו הנוכחית זה שוב חשוב להבין את הלך הרוח של פרסיבל. ריכארד ואגנר ניסה לגלם זאת במוסיקה ובדרמה.[5] איני מעוניין להיכנס לוויכוח הגדול שקיים באופן כללי בעולם ביחס לפרסיבל שלו. מדע הרוח אינו נכנס למפלגתיות. אם כן, שזה ישאר הרחק מאיתנו – הסתבכות בויכוח בין אלה החפצים לשמור על פרסיבל של ואגנר, המסמך החשוב ביותר על הלך הנפש החדש של פרסיבל שקיים היום, בביירוט (Bayreuth),[6] היכן שהוא יקבל הגנה מסוימת, ובין אלה שרוצים למסרו לממלכת קלינגסור (Klingsor). הדבר השני כבר קורה באופן בסיסי. דאגתי להראות שהלך הנפש של פרסיבל צריך להיות נוכח כשאימפולס הכריסטוס ממשיך לפעול בזמן שכוחות השיפוט האנושיים, התודעה הגבוהה שלנו, עדיין לא נכנסים לכך. זה יקרה רק כשהגישה הרוחנית לחיים תוכל להראות את הצורך להלך נפש זה יותר ויותר בבהירות והצורך להרבה דברים אחרים שעליהם נדבר בחודשי החורף הבאים.

———————————————-

  1. רודולף שטיינר 'כריסטוס ועולם הרוח והחיפוש אחרי הגרייל הקדוש' GA149 London: Rudolf Steiner Press 1983. יצא בעברית בהוצאת חירות. ראו כאן 
  2. Chre'tien de Troyes (חי ב: 1143-1190 לספירה). חי בחצרות שמפיין (Champagne) ופלנדריה (Flanders) המייסד והמייצג החשוב ביותר של שירה אפית בחצרות המלכים. השירה האפית שלו כוללת את לנסלוט ופרסיבל. (Lancelot and Perceval)
  3. Wolfram von Eschenbach (לספירה 1170-1220) המשורר האפי הגרמני הגדול ביותר של שירת חצר המלכות. עבודתו העיקרית: פרסיבל. (Parzival)
  4. סיפור שנודע משירת שילר "הדמות המצועפת בסייס"
  5. ריכארד ואגנר (1813-1883) שטיינר דיבר על כך בעיקר בהרצאה שניתנה בקאסל ב-16 בינואר 1907 ויצאה לאור בגרמנית (GA97)
  6. עיר בגרמניה שבה מתקיימים כל השנים פסטיבלים של האופרות של ריכארד וגנר, שבחלקן עוסקות במיתולוגיה הגרמנית.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *